מסכת נזיר דף ל״ה עמוד א׳

פרטא מנא ליה מנא ליה דפרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט:

סבר ליה כר' אלעזר דדריש ריבויי ומיעוטי ולא משמע ליה מהאי חרצנים ועד זג פרט וקא דריש ביה כי טעמיה שלכך הוא בא שאינו חייב עד שיאכל כל שני חרצנים וזג:

ואיבעית אימא דאית ליה כרבנן דדרשי כללי ופרטי ואף ע"ג דמשמע ליה מיניה דלפרטא הוא דאתא:

למידייניה בכלל ופרט ולא משום דר' אלעזר בן עזריה:

ולר' אלעזר דדריש ביה ריבויי ומיעוטי פרט וכלל ופרט מנא ליה דדיינינן כעין הפרט:

כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט וכל בהמה כלל - ואפילו דובים ואריות לשמור חזר ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט דאהני פרטא בתרא למידי דבר שמירה הוא דנשבעין עליהן כגון נמי עופות יצאו דובים ואריות דלאו בני שמירה נינהו שאין להם תרבות:

רבא אמר מהאי קרא ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו:

מן פרט הצאן כלל ואפי' רובע ונרבע מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר שכשרין לקרבן:

שני חרצנים שבאים בתוך הענב וזג [א'] מן הקליפה החרצנים לאפוקי שאם אכל כזית מן החרצנים או כזית מן הזגין אינו חייב עד שיאכל הגרעינין והקליפה החיצונה:

סבר לה כר' אלעזר דדריש רבויי ומיעוטי ורבי אלעזר נמי כר"א בן עזריה דריש ולא למעוטי כדפ"ל:

ואיבעית אימא כרבנן ושפיר אית ליה לר"א [ב"ע] מלתייהו דרבנן ותרתי שמעי' מינה דאי ס"ד לכדר"א [ב"ע] לחודיה לכתוב רחמנא מחרצנים ועד זג לגבי פרטי קודם הכלל ואי לדרשא דפרט וכלל ופרט כדרבנן לחודיה אתו לכתוב או חרצנים (או שני) וזגין או חרצן וזג שניהם בלשון רבים או שניהם בלשון יחיד אלא ש"מ כר' אלעזר ב"ע:

ורבי אלעזר דדריש ריבה ומיעט פרט וכלל ופרט מנליה וא"ת ודלמא לית ליה [המדה] בשום מקום כי היכי דרבנן לא דרשי מיעט וריבה וי"ל דא"כ הוה לו לחלוק בכ"מ שאנו דורשין בכלל ופרט וכלל ומרבינן מההוא ריבוי כעין הפרט כמו קרא דוכי יתן דבסמוך דרבנן דרשי ליה בכלל ופרט וכלל בהזהב בב"מ (ד' נז:) לרבות כעין הפרט דבר שמיטלטל וגופו ממון ולהוציא שטרות וקרקעות ועבדים ולא מצינו שר' אלעזר חולק על מדות הללו וריבה יותר מריבה ומיעט אלא גם הוא מודה שאין נשבעין על הקרקעות והשטרות ועבדים ומש"ה פשיטא ליה לגמרא כי במקום שאנו דורשין כלל ופרט וכלל ידרוש הוא פרט וכלל ופרט אם יכול להפיל כלל הראשון ואם אינו יכול אז דורשו בריבה ומיעט וריבה שכך קבל המדות וכשהוא דורש פרט וכלל ופרט מרבה כעין הפרט כמו רבנן בכלל ופרט וכלל (במשמע דרשא להאי קרא ר' יוסי אומר דבסמוך) אך קצת יש חילוק ביניהם לרבנן כדמפרש בסמוך א"נ [אומר ר"י] דע"כ אית ליה בעלמא פרט וכלל ופרט דאי הוי. דריש במיעט וריבה ומיעט ס"ל לגמרא דגם גבי נזיר הוה דריש ליה במיעט וריבה ומיעט ולא הוה דריש מיעוט אחרון לכדר' אלעזר ב"ע דהכי עדיף אלא ודאי [כדפרישית] דמדה דמיעט וריבה ומיעט לא דריש ליה אלא דריש ליה בפרט וכלל לפי דמדה דמיעט וריבה ומיעט אינו מדה בתורה לידרש וכ"ת אכתי כיון דבעלמא דריש פרט וכלל ופרט ה"נ גבי נזיר לידרשיה כרבנן ויש לומר הואיל דבעלמא דריש כל התורה בריבה ומיעט וכן במיעט וריבה וכן בריבה ומיעט וריבה ואף דפרט וכלל ופרט ניתן לידרש הואיל דברוב מקומות לא ניתן כלל ופרט לידרש נוח לו לדרוש פרט אחרון לכדר' אלעזר מלדרשו לפרט וכלל ופרט אך כשאין לו מה לדרוש מפרט אחרון דרשא אחרינא אז דורשין בפרט וכלל ופרט:

וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט דיתן לא משמע כללא לר' אלעזר דמה יתן דהכתוב לא פירש בכלל כלום על כן הוא מפיל כלל הראשון דיתן על חמור ושור ושה קאי דהיינו פרט וכל כלל דמשמע על כל דבר בהמה לשמור חזר ופרט ורבנן דרשי ליה בפרק הזהב בכלל ופרט וכלל וכן בכל דוכתי דאשכחן דרשא כלל ופרט וכלל דלא פליג ר"א היינו משום דדריש ליה בפרט וכלל ופרט וממעט מיניה [דלאו] כעין הפרט כמו רבנן מכלל ופרט וכלל:

רבא אמר נפקא ליה מהאי כלומר גם בהאי קרא דריש רבי אלעזר פרט וכלל ופרט ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו מן פרט דמשמע מקצת צאן ולא כל [צאן] צאן כלל כבשים ועזים חזר ופרט ה"ל פרט וכלל ופרט וי"מ דפרטא משמע למעוטי רובע ונרבע ויש במשמע למעוטי חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה דהשתא נדרוש הכי מה הפרט מפורש שלא נעבדה בהן עבירה בגופן ויצא רובע ונרבע שפסולין לקרבן ומכללא נרבי חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה דלא נעבדה בהן עבירה בגופן [ואדרבה] קשה דהיכי משמע מן הפרט למעוטי נעבדה בהן עבירה בגופן דהכי מקרי כבשים ועזים אי נרבעו כמו לא נרבעו וע"ק דרובע ונרבע נפקא לן מקרא אחרינא דפסולין להקרבה לכך נראה דמן הפרט משמע למעט שתי שנים דסתם כבש משמע בן שנה וסתם עז משמע בת שנתה וכן בעל מום דכתיב בפ' זכר תמים והשתא שמעינן מכעין הפרט בעל מום ונרבי מהכלל אפילו ב' שנים:

ולילף מהאי קרא שהיא פרשה ראשונה ולמה לא אמר שר"א ידרוש שם פרט וכלל ופרט מן פרט דמשמע מקצת בהמה ולא כל בהמה למעוטי חיה דבהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה בקר וצאן חזר ופרט דחיה אינו בכלל בקר וצאן (חזר ופרט) הרי אתה דן כעין הפרט מה הפרט מפורש למעוטי חיה מקרבן ותימה [כלל] מה אהני הא לא מרבינן מידי מכעין הפרט ותירץ מהר"ף דאהני כללא לרבויי שור [הבר] דבהמה הוא אף על גב דרגיל בין החיות והוי כעין חיה אפ"ה כשר לקרבן:

א"ל מהא ליכא למשמע מיעוטא דחיה דמן בהמה לא משמע למעוטי חיה שהרי חיה בכלל בהמה והוי כאילו כתיב מן הבהמה ומן החיה ואף על גב דמן משמע מיעוטא לא ממעט חיה מינה:

כבר ביארנו בשבועת השומרין שאינה אלא בדבר המיטלטל וגופו ממון וכעין פרט האמור עליהם חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור הא עבדים ושטרות וקרקעות אין נשבעין עליהן כמו שיתבאר במקומו ועל זו אמרו חמור או שור פרט וכל כלל בהמה לשמור וחזר וכלל וכו' כלומר דמינה יליף ר' אליעזר במדת פרט וכלל ופרט שדנין בו כעין הפרט וכן ידעת בענין קרבנות שהרובע והנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן ומחיר והחיה כלן פסולין לקרבן אבל בהמה שנעבדה בה עבירה אחרת כגון שחרש בה בשבת או שחרש בה עם בהמה טמאה או שחסמה ודש בה כשרות ולענין ביאור זהו שאמרו לילף מהדין קרא אם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים פי' מן פרט הצאן כלל הכבשים או מן העזים פרט ודנין בו כעין הפרט לרבות שנעבדה בה עבירה אחרת ולמעט רובע ונרבע וחביריהם שבפסול עבירה שבגופם וכן לילפה מדכתיב מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו וכו' מן פרט ולמעט את החיה הבהמה כלל שחיה בכלל בהמה בקר וצאן פרט ודנין בו כעין הפרט למעט חיה ולרבות בחור בעולה וזקן באשם וענין הסוגיא מבולבל כמעט שאין לעמוד בביאורה אלא שאנו נדחקים לפרש שלא חשש להשיבו על הראשונה דמן הצאן שאין הפרט מוכיח בפרטים שהוזכרו כלום אבל השיבו על השניה דמן הבהמה דאי מהתם אף מעין הפרט הוה מרבינן חיה דחיה בכלל בהמה היא אלא דאותביה היכי סלקא דעתך למימר הכי והא בקר וצאן כתיב וחזר ותירץ שזו אינה פרט וכלל ופרט אלא כלל ופרט וכלל דמן הבהמה כלל בקר וצאן פרט תקריבו חזר וכלל וזו פשוטה היא לדרוש בה כעין הפרט ושאל עליה ומנלן דהכי הוא ר"ל דבכלל ופרט וכלל נידרוש כעין הפרט ומוכח לה ממעשר שני כמו שנבאר עכשו:

ואיבעית אימא סבר לה שפיר כרבנן ודריש ליה מכלל ופרט וכלל דאי סלקא דעתך כו'. ומכל מקום למידרש מצית בין הבינים למיחזי פרטה בתרא דאי לאו לבין הבינים אתא לא הוה ידעינן פרטא אף על גב דכתביה בתר כללא דכיון דחרצן לא חשיב פרטא. הר' עזריאל ז"ל.

ואקשינן ואימא כוליה להכי הוא דאתא פירוש למיהוי פרטא בתרא ודר' אלעזר בן עזריה מנא ליה. שיטה:

ור' אליעזר דדריש ריבויי ומיעוטי פרט וכלל ופרט מנא ליה נהי דדריש כולא אורייתא בריבויי ומיעוטי וסבר דכלל ופרט וכלל אינה מדה בתורה אמרינן נמי דלא דריש פרט וכלל ופרט. וקאמר רבי אבהו אין בפרט וכלל ופרט דריש. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ור' אליעזר דדריש לעיל ריבה ומיעט כדאמר לעיל מיעט וריבה. פרט וכלל ופרט מנא ליה. פירוש דהאי ודאי לית ליה מיעט חייבה ומיעט דאי אית ליה דהויא מדה שבתורה לא הוה במיעט וריבה ומיעט כיון דרוב מדותיו בריבה ומיעט. אלא פרט וכלל ופרט דאית ליה מנא ליה דהכא ליכא למימר דאי אית ליה מדה פרט וכלל ופרט לא הוה דריש ליה לכדר' אלעזר בן עזריה דכיון שאין עקר מדה הכי לא שביק למדרש לדרשא אחרינא בשביל למדרש בפרט וכלל ופרט. ולהכי בעי היכא דריש ליה. וגם ודאי כלל ופרט וכלל לית ליה אלא דריש ליה בריבה ומיעט וריבה כדאשכחן בכמה דוכתי. וכן פרט וכלל דריש ליה במיעט וריבה וכן כלל ופרט בריבה ומיעט. אלא פרט וכלל ופרט היכא דריש ליה:

רבא אמר מהאי קרא מן פרט מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים לעולה. נראה לפרש הכי מן פרט הצאן כלל הכבשים והעזים חזר ופרט דוקא זכר תמים. ומה הפרט מפורש דבר הכשר בבקר כשר בצאן דלעיל מהאי קרא כתב מן הבקר זכר תמים יקריבנו. אף כל הכשר בבקר כשר בצאן למעוטי טרפה דממעטין מן הבקר שלמטה שפסול בבקר ובצאן. ואהני כללא לאיתויי איל בין שני שנים דמן הכבשים ומן העזים לא משמע אלא בן שנה וכן עז בת שנתה. הרב עזריאל ז"ל:

אמר ליה מהאי קרא לא משמע דחיה בכלל בהמה כלומר לא מצית למימר מן פרט לאפוקי חיה משום דמן קאי אבהמה וחיה ובהמה בכלל וממן תדרוש מקצת בהמה וחיה. אבל לא מצית למעוטי לגמרי חיה כיון דחיה בכלל בהמה. אמר ליה הא כתיב בקר וצאן כו' ככתוב בתוס'. הרא"ש ז"ל בפירושיו: