מסכת נזיר דף נ״ד עמוד ב׳

ואין סותר את הקודמין והאי דתנן בפ' הריני נזיר מגלח (לעיל נזיר יט:) מי שנזר נזירות מרובה והשלים נזירותו ואחר כך בא לארץ כו' ב"ה אומרים נזיר כבתחלה וסותר את הקודמין התם הוי טעמא לפי שעשה נזירותו בח"ל ואין עיקר נזירות אלא בא"י אבל כאן שעשה ואחר כך יצא אינו צריך לסתור את הקודמים:

וספרו של מצורע דהיינו אחר חלוטו הוא דהאי קרא וכבס בגדיו וגו' (ויקרא יד) בסוף ימי חלוטו כתיב דהיינו כשנתרפא מצרעתו כדכתיב ברישא דעניינא ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא וגו' ואז הוא מגלח כדכתיב וגילח את כל שערו ומתחילין ימי ספירו ולאחר ימי ספירו מגלח פעם שנית כדכתיב בההוא קרא גופיה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' וימי ספירו של מצורע אותן ימים שכתוב בהן וכבס המטהר וגלח את כל שערו ורחץ במים ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וימי גמרו של מצורע היינו ימי חלוטו דכתיב בהו (שם יג) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו אחר תגלחיות הללו של מצורע אינו סותר את הקודמין ואחר יתחיל למנות ימי נזירותו אלא למקום שפסק יתחיל והוא שתהא נזירות מרובה כדי שיהא בו גידול שיער ל' יום לאחר שנתגלח בתגלחיות שתים של מצורע ואף אותן ימים של ספרו ושל גמרו אין עולין לו למנין:

באמת אמרו הלכה היא למשה מסיני ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע ימים הראשונים שכתוב בהן (שם) והסגיר הכהן שבעת ימים וכתי' והסגירו הכהן שבעת ימים שנית עולין לו ממנין ימי נזירותו ולקמן מפרש מהיכא גמיר:

גמ' איבעיא להו ארץ העמים משום אוירא נמי גזרו עלה והיכא דאיכא אוירא בלא גושא כגון דנכנס בה בקרון או בספינה שלא פסע לארץ אלא נכנס בה באוירא קליש ליה טומאה:

או דילמא משום גושא דטומאה חמורה הוא דגזרו עליה ולא משום אוירא דהיינו טומאה קלה ואם נכנס בה ברגליו כמאן דנגע בקבר דמי אבל בקרון לא:

ואי אמרת משום אוירא היכא דאיכא אוירא בלא גושא מי הויא לה טומאה חמורה כולי האי דתיבעי הזאה שלישי ושביעי:

וכי קתני ומזה בשלישי ושביעי אשארא אסככות ופרעות ולאו אארץ העמים:

הכי נמי מסתברא דלא אכולהו קאי מדקתני כלים הנוגעים במת:

ואינו סותר את הקודמים וגם אין עולין לו למנין נזירותו ומתחיל ומונה מיד - במקום שפסק למנות כשנטמא לא יתחיל למנות שימי טומאה אין עולין לו לימי נזירותו וגם קרבן שנזיר טמא מביא חטאת ועולת העוף ואשם זה אינו מביא וקשה לרש"י דבשלמא כולהון ניחא דכי נמי אינו סותר הקודמין אין עולין לו אלא כלים הנוגעים במת דאפי' כלי שטף קאמר כדמשמע בגמ' וכשנגע בהם הנזיר אינו טמא אלא טומאת ערב [אמאי] אין עולין לו:

באמת אמרו ימי הזה והזבה נזיר שהתחיל למנות ונעשה זב וימי הסגרו שפרחה בו צרעת והסגיר אותו הכהן ועמד בעיניו או כיהה עולין לו לימי נזירותו:

אילן המיסך על הארץ בפ' דם הנדה (נדה נז.) אמר דמדאוריי' לאו אהל מעליא שהענפים רחוקים זה מזה ואין בהם פותח טפח אף כי יש בודאי כזית מן המת תחת אחת מהן ומן התורה טהור כי הלך תחת כולן ורבנן הוא דגזרו טומאה בהולך תחתיו:

ופרעות אבנים היוצאות מן הגדר הסמוך לבית הקברות ויש שם נפל תחת אחת מן האבנים וגזרו חכמים טומאה למהלך תחת אחת מן האבנים אף כי ספק טומאה ברה"ר ספקו טהור ובמס' נדה (ג"ז שם:) משמע דמהלך על פני כולה טמא בודאי:

ארץ העמים על אוירא גזרו כגון מהלך בשידה תיבה ומגדל גדולות יותר ממ' סאה שאין מקבלין טומאה או על גשר ארץ העמים או הנכנס בקרון או בספינה שהחמירו בה יותר מבאהל המת כדי שלא יצא מארץ לחו"ל או דלמא משום גושא דוקא המאהיל על גושא גזרו כמי שמאהיל על המת מפני מתי מבול או מפני רוב מישראל שנהרגו בחו"ל אבל הנכנס בשידה תיבה ומגדל או בקרון או בספינה לא והא דמשמע בפ"ק דשבת (ד' טו:) דגזרו על גושא ועל אוירא התם ה"פ בין לנוגע בגושא בין מאהיל על גושא בלא שום הפסק לגושא [אבל] בבא בשידה תיבה ומגדל שיש הפסק לא איירי והקשה הרב ר' יעקב מאורליינ"ש דתנן בפ"ק דאהלות ואלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל ארץ העמים ובית הפרס כו' והכא משמע דפשיטא לן דמטמא באהל כי מאהיל מיהא על גושא בלא הפסק שידה תיבה ומגדל ותירץ דהתם מיירי בגושא הבא מארץ העמים לא"י ור"ת אומר דהיא נשנית קודם גזרה אחרונה דשבת דאמר התם (בפ"ק דשבת שם) דמעיקרא לא גזרו על אוירא ולא כלום ועי"ל דאינו מטמא עד שיכנס שם ראשו ורובו כדמשמע בשלהי סוגיין ולא כשמכניס ידו לבד דאילו באהל המת מטמא אפי' במכניס ידו:

ת"ש ומזה בג' ובז' ואי אמרת משום אוירא הזאה ל"ל דאינו סברא שיצטרכו בכה"ג הזאת ג' וז' הואיל ומטמא אף כי הפסק בינו ובין הגוש דאינו כלל מענין טומאת אהל המת להצריך הזאה ג' וז' ומשני כי קתני אשארא ה"נ מסתברא מדקתני וכלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו. והלא אינו טמא הנוגע בהן רק טומאת ערב ולא טומאת ז' אלא ש"מ אשארא דמשמע ליה דאפילו בכלי שטף איירי דנגעו במת דהוו אב הטומאה והנוגע בהם טמא טומאת ערב כנוגע בטמא מת בעלמא דלא בעיא הזאה אלא ש"מ אשארא וא"ת ולישני ליה דהני כלים בכלי מתכות מיירי דאדם הנוגע בהם טמא טומאת ז' ובעי הזאה ג' וז' דחרב כחלל ואור"ת דע"כ לא מתוקמא מתני' בכלי מתכות דא"כ הנזיר מגלח דחרב הרי הוא כחלל. ושלח לו רבינו חיים כהן איזה בית אשר תבנו לי דאין נזיר מגלח עליו ה"ה דכהן מוזהר עליו ואין לך בית שאין בה שום כלי מתכות שהיה באהל המת או שום מסמר כדאמרי' במס' שמחות (פ"ד הל' כא) כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה ותו דבהדיא תניא בתוספתא ובמס' אהלות (פ"א) דקחשיב התם ד' טומאות במת כיצד כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאים ז' והרביעי בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב וקאמר בד"א לתרומה וקדשים אבל נזיר אין מגלח אלא על המת בלבד פי' למעוטי כלים הנוגעים במת דאיירי בהן דהא ודאי מגלח על אבר מן החי ואכל הני דתנן במתני' וע"כ מתני' דהתם בכלי מתכות איירי דבכלי שטף אי אפשר להיות טמאים ד' [אלא] דוקא בכלי מתכות דאמר רחמנא חרב כחלל משכחת להן כמו שמפורש אבל כלי שטף אינו כחלל אלמא דאין הנזיר מגלח עליהן והא דלא אוקי מתני' בכלי מתכות משום דבלאו הכי קים ליה דקתני אשארא דע"כ לאו אכולהו קאי ומזה בג' וז' דהא קתני נמי ימי ספרו וימי גמרו דלאו בני הזאה אינון. ומשמעתין קשה למה שפירש הר"ר יצחק מסימפונ"ט דמתני' דאהלות בין בכלי מתכות בין בשאר כלים דכולהו גמרי מכלי מתכות דאמר חרב הוא כחלל וה"ה לשאר כלים דבהדיא אמרי' בשמעתין הנוגע בשאר כלים אינו טמא אלא טומאת ערב ומיהו קצת יש לדחות דהא דפריך הכא בני הזאה נינהו לאו אכלים הנוגעים במת אלא אספרו ואגמרו קאי דבתר הכי והוי כמו וכו' ולא נ"ל וצ"ע מהרפ"ש. וה"ר יצחק הביא ראיה מתוספתא דכלים (פ"ו מב"ק) החמת שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתון לתוכה הוא טהור והתנור טהור הוא טהור משום דכרוך בסיב והתנור טהור דתוכו ולא תוך תוכו בא הטהור ואחז בו והעלהו טמא לפי שהסיט עצם כשעורה וטמא את החמת חזרה החמת וטמאה את התנור אלמא דחמת כאדם ונעשית אב הטומאה לטמא את התנור ואע"ג דלאו כלי מתכות הוא משוינן ליה כאדם להיות אב הטומאה כמוהו שניטמא בעצם דהוי אבי אבות ויש לדחות דהתם משום דיקרב בדיקרב הוא דהאדם ניטמא במשא דעצם כשעורה ובשעה שהיה [נושא עצם המת שהוא] אבי אבות באותה שעה היה נוגע בהחמת והחמת בתנור. ועוד הביא מדאמר בספרי כל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר לפי שנאמר בחלל חרב בא הכתוב ולימד על החרב שהוא מטמא טומאת שבעה למדנו לכלים ואדם כלים ואדם וכלים מנין ת"ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם פי' שהבגדים שנוגעין באדם שנוגע במת טמאים ז' והתם בגדים משמע אף בשאינן כלי מתכות ואור"ת דתכשיטי כלי מתכות שפיר מיקרו בגדים כדכתיב בבגדי כהונה (שמות כ״ח:ד׳) אלה הבגדים אשר יעשו וחשיב ציץ וכללא דמילתא כלים במת וכלים באדם ואדם בכלים (וכלים בכלים) הרי הן כמו אדם במת ואדם בכלים וכלים בכלים ואדם באדם ירדו מעלה אחת דאילו כלי מתכות במת הרי הן כמוהו דחרב כחלל וגם כלים באדם כדכתיב (במדבר ל״א:כ״ד) וכבסתם בגדיכם אבל כלים בכלים לא אשכחן שיעשו כיוצא בהן וכלים בכלים השלישי אינו אלא ערב בין אדם בין כלים (באדם) אבל כלים באדם הכלים כמו האדם מה האדם טמא ז' אף [כלים] הנוגע ז' וכלים במת הרי הן כמת מה המת אבי אבות לטמא אדם וכלים טומאת ז' אף כלי מטמא אדם וכלים טומאת ז' ותו לא מידי:

ארץ העמים עיקר טומאתה מחשש מגע עצמות שהרי טומאת אהל אין בה שלא היה דין גזרתה אלא כבית הפרס שמטמא במגע ובמשא ולא באהל ומתוך כך לא גזרו עליה מתחלה אלא בגושה למהלך בה או לנוגע או לנושא ומ"מ טומאת גושה שורפין עליה תרומה וקדשים והמטמא בה טמא טומאת שבעה והזאה שלישי ושביעי ואח"כ גזרו בה אף טומאת אויר כאהל ולא כחומר אהל דעלמא שבביאת מקצתו יטמא כלו אפילו בהכנסת אצבעו או חוטמו אלא דוקא בראשו ורובו מפני שלא היתה גזרה זו אלא שלא יכנס שם ואף בזו אין שורפין עליה אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין וכן אין בה טומאת שבעה ולהזאות שלישי ושביעי אלא טבילה והערב השמש לבד ולענין ביאור סוגיא שאלו בכאן אם עיקר הגזירה היתה בגושה או באוירה והביאוה מדתנינן בה ומזה וכו' וטומאת אוירה ודאי הואיל ואינה אלא מחשש הכניסה אין כאן הזאה ונדחית מצד שלא נאמר דין הזאה אלא על השאר ומדתני בה נמי כלים הנוגעין במת סתמא דמשמע אף כלי עץ וכלי עץ הואיל ואינן אלא אב הטומאה אין הנוגע בהם אלא ראשון ואין תורת הזאה אלא בנוגע במת או בכלי מתכות והנוגעין במת ומדין חרב כחלל ואם תאמר שמשנתנו בכלי מתכות ודאי הנזיר מגלח עליה אלא בכלי עץ אף על פי שאין הנוגע בהם בתורת הזאה ומה שאמר הני כלים בני הזאה נינהו וכו' פירושו הנוגע בהם זו היא שיטת התוספות ומ"מ אנו מפרשים משנתנו אף בכלי מתכות ואעפ"כ לענין נזיר מיהא אינו בר הזאה שאין הנזיר מגלח בטומאת חרב כחלל דכי ימות עליו מת כתיבי ואף בתוספות הביא ראיה לסברה זו ממשנת אהלות במשנת שנים טמאים במת שכל סדר אותם הטמאות על ידי חרב הרי הוא כחלל אמורות ושנו עליה בתוספתא דוקא לתרומה וקדשים אבל לענין נזיר אין הנזיר מגלח אלא על טומאת מת וכן יש חולקין לומר שדין חרב כחלל לא בכלי מתכות לבד נאמרה אלא אף בכל הכלים וממה שאמרו בספרי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא לפי שנאמר בחלל חרב לימד על חרב שהוא כחלל להיות הנוגע בו טמא טומאת שבעה למדנו לכלים ואדם כלים ואדם וכלים מנין ר"ל אם חזרו כלים ונגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת מנין שטמאים טומאת שבעה שלעולם יהיו הכלים בטומאה מטמאה תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי אלמא אף בגדים בכלל זה להיות המטמא כמטמאו ומ"מ קצת רבנים העמידוהו בתכשיטין של מתכות וכדכתיב אלה הבגדים אשר יעשו וחשיב ציץ בהדייהו וכלל הדברים לשיטה זו שכלי מתכות במת הן כלים במת עצמו הן כלים באדם שנגע בו הרי הן כמטמאן אבל אדם במת או אדם באדם שנגע במת או בכלים שנגעו במת או כלים בכלים שנגעו במת יורדים מדרגה אחת:

גמרא הסככות אילן כו' פרעות אבנים פרועות כו'. מיירי שהיה בודאי טומאה תחת אחד מן הענפים או מן האבנים ולא ידעינן תחת איזו מהן. וכיון שמהלך ובא תחת כל הענפים והאבנים נאמן הוא לומר הוסרה ונסתלקה הטומאה מכאן. הרב עזריאל ו"ל:

ואלו הן סככות (פי') אילן המסך על הארץ פירוש ענפיו מתפשטין על הארץ ויש כזית מת תחת אחד מן הענפים ויש הפרש בין נוף לחבירו ואין ידוע תחת איזו נוף היא הטומאה והלך הנזיר תחת אחד מהן ואין בהם פותח טפח. ומדרבנן הוא.

ופרעות אבנים היוצאות מן הגדר פירוש אבנים בולטות מן הגדר ויש כזית מת תחת אחת מהן ואין ידוע תחת איזו מהן היא הטומאה. ומיירי שהן רחבות טפח דהכי משמע סוף פרק דם הנדה דמהלך תחת כולו טמא בודאי. אך יש אויר מפסיק ביניהם והלך הנזיר תחת אחת מהם דמן התורה טהור ואף על פי שאין בין כל אחת ואחת אלא פחות משלשה הוי הפסק דגבי טומאה לא אמרינן לבוד כדאמרינן תחת ארובה הבית טהור ואפילו אין בארובה פותח טפח. שיטה. והרא"ש ז"ל כתב בפירושיו וז"ל: ומיירי שהן רחבות טפח דהכי משמע בנדה פרק דם הנדה בסופו שהמהלך תחת כולו טמא ודאי. אלא שאויר מפסיק ביניהם והלך הנזיר תחת אחת מהן. (וי"ל) ויראה לי דמיירי שהאילן עומד ברשות הרבים וכן האבנים בולטות לרשות הרבים דספק טומאה ברשות הרבים טהור וחכמים גזרו עליו טומאה. אבל ברשות היחיד הוי טמא דאורייתא וסותר ומביא קרבן כדמוכח לקמן בריש פרק שני נזירים. עד כאן:

או משום גושא גזרו עשו גוש בארץ העמים כמת ואפילו רוכב על בהמה טמאה לפי שהאהיל על הגוש שהוא כמת. דגזרו עליה לטמא באהל כמת משום מתי מבול שהיו בארץ ובחוצה לארץ וגם נפלים שקוברים שם. ואפילו לר' שמעון בן יוחאי דאמר קברי נכרים אין מטמאין באהל מכל מקום רוב ישראל נהרגו ומתו בחוצה לארץ. אבל בשידה תיבה ומגדל או בקרון או בספינה שיש חלל תחתיה טפח טהור. הרב עזריאל ז"ל:

משום גושא שגזרו עליה כמאהיל על המת לפי שאין מציינין בה קברים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

תא שמע פירוש אי משום אוירא גזרו או משום גושא גזרו. ומזה בשלישי ובשביעי. ואי אמרת משום אוירא גזרו פירוש אויר אוירא למה לי הזאה. כלומר בשלישי ובשביעי הלא אינו אלא רק חומרא בעלמא. וא"ת להכי הצריכו הזאה הלא אתי לאיחלופי בטומאת מת ויאמרו העולם דבטומאת מת לא צריך הזאה. אין זה יכול להיות דאתי לאיחלופי בטומאת מת. כי דכולי עלמא ידעי דאינו אלא חומרא בעלמא מדקתני מטמאין באויר אוירא יותר ממת דמת אינו מטמא אלא באויר גושא ולא באויר אוירא. אלא לאו שמע מינה משום גושא. פירוש אויר גושא גזרו. ולא אוירא פירוש באויר אוירא. והשתא ניחא למה הצריכו הזאה גזירה משום טומאת מת ואתי לאיחלופי דהגזרה עתה משום מת. לא לעולם אימא לך משום אוירא גזרו. פירוש משום אויר אוירא. וא"ת למה הצריכו הזאה הא לא אתי לאיחלופי בטומאת מת. ומשני כי קתני ומזה בשלישי ובשביעי קאי אשארא לא קאי אכל מה שבמשנתנו. תוספות חיצונית:

הכי גרסינן מסתברא דלא קאי אכולהו מדקתני וכלים הנוגעים במת והני כלים בני הזאה נינהו בתמיה. ולא הנוגע במת אינו טמא טומאת שבעה. דכלי שטף הנוגעים במת הנוגע בהם אין לו אלא טומאת ערב. והמקשה היה סבור היינו בכלים מיירי בין בכלי עץ בין בכלי מתכות ולהכי לא בעי לאוקמה בכלי מתכות דבעי הזאה אף כי אין הנזיר מגלח עליו. הר' עזריאל ז"ל:

כתוב בתוספות כדאמר במסכת שמחות כל טומאה שהנזיר כו' ואומר ר"ח דעל כרחין ההיא תוספתא משובשת היא דהא רביעית דם דאין הנזיר מגלח עליו וכהן מוזהר עליו כדכתיב ועל כל נפשות מת לא יבא. ואומר ר"י דאין זו קושיא דשמא אותה תוספתא סברא כמקצת זקנים ראשונים שהיו אומרין רביעית דם לכל. או שמא סברא דגם כהן אינו מוזהר אלא על חצי לוג שהנזיר מגלח עליו. תוספי הרא"ש ז"ל. והתוספות חיצוניות כתבו וזה לשונן. וקשיא דודאי דזה הכלל דוקא דכל דבר שנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו. ומה שאנו רואים מרביעית דם ומרובע עצמות דאינם שוין אין הכי נמי דיכול להיות דשיעורן אינם שוין מפני ההלכה למשה מסיני. אבל מן הדבר הם שוין. והכלל מוכיח דכך היא דקתני כל דבר וכו' ולא קתני כל שיעור שהנזיר מגלח דכהן מוזהר אלא ודאי שוין נזיר וכהן לענין אותו דבר.

גמ' ארץ העמים משום אוירא עיין לעיל דף כ ע"א:

תוס' ד"ה ת"ש וכו' והא דלא אוקי מתני' בכלי מתכות עי' במאור פ"ד דחולין דף עא ע"ב ד"ה כי קאמר רבה דאדם נוגע בחרב שנטמא במת דאין לו הזיי' ג' וז':

בא"ד ולא נראה לי וצ"ע עי' שבועות ד' ט' ע"ב תד"ה כדאמר. ושם דף מא ע"א ד"ה ומאן דתני. ובגיטין דף פ ע"ב ד"ה זו דברי ר"מ: