מסכת נזיר דף ס׳ עמוד ב׳

ואם ודאי נזיר היה מתחילה ולא מוחלט ולא טמא הרי עולה ראשונה חובה וזו נדבה וכן כולן חוץ מן הראשונה:

ואלו הן שאר קרבנותיו שעדיין לא הביא:

ואם טמא ספק ומוחלט ודאי ביום ראשון של נזירותו אוכל בקדשים לאחר ח' ימים שהיא תגלחת שניה של ימי ספרו שבתחילת יום ראשון של ימי נזירותו שהיא תחילה לימי חלוטו יהא מגלח תגלחת חלוטו ולסוף ז' תגלחת השנית של ימי ספרו כדכתיב וביום השביעי יגלח וגו' ולמחר שהוא יום ח' יביא קרבנו כדכתיב ביום ח' וגו' ואוכל בקדשים כשהביא כפרתו כדתנן שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי וכיון שהביא קרבן צרעתו אוכל בקדשים אבל לשתות יין וליטמא למתים אינו יכול עד לאחר ס"ז ימים שאם בא לו לגלח נזירות טהרה לאחר שעשה שלשים אחר ז' ימי ספרו יש לו לומר שמא מוחלט וטמא היה ותגלחת ראשונה עלתה לו לימי ספרו וזו של עכשיו לימי טומאתו ועדיין צריך למנות לו שלשים יום לנזירות טהרתו שהן בכלל ס"ז ימים ואח"כ מותר לשתות ביין:

הכי גרסינן מוחלט ספק וטמא ודאי אוכל בקדשים לאחר ל"ז ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ע"ד - דכיון שהוא טמא ודאי מגלח לסוף שבעה ומתחיל ומונה שלשים ומגלח נזירות טהרה וכשבא לו לשתות ביין אומרים שמא מוחלט וטמא היית ושתי תגלחיות הללו הן הן של ימי חלוטו ושל ימי ספרו ועדיין אי אתה מותר אלא באכילת קדשים דהיינו לאחר ל"ז וחוזר ומונה שבעה לתגלחת טומאה ואח"כ שלשים לנזירות טהרה ונמצא שותה ביין ומיטמא למתים לאחר ע"ד יום:

טמא ודאי ומוחלט ודאי מגלח לתגלחת ראשונה של צרעת עכשיו ומכאן עד ז' ימים לתגלחת שניה כדתנן שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי ואוכל ביום ח' שמביא קרבנות בקדש וחוזר ומונה שבעה ומגלח נזיר טומאה וחוזר ומונה שלשים ומגלח נזירות טהרה נמצא שותה ביין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה ימים:

שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי מפני מה נזיר טהור אינו כמצורע כלומר נזיר והוא מצורע ובא לו לגלח תגלחת צרעתו ביום שנשלמה צרעתו וביום שנשלמו ימי נזירותו מה טעם אינה עולה לו תגלחת זו לכאן ולכאן:

אמר להן אם אלו שתי תגלחיות שוות שיהו זו לגדל וזו לגדל או שתיהן להעביר יפה אתם אומרים עכשיו היאך [אתם] אומרים שיהו עולין לו לכאן ולכאן שתגלחת נזיר הוא להעביר ותגלחת מצורע לגדל שמכאן ועד ז' ימים צריך לגלח תגלחת שניה:

אמרו לו ולא תעלה לו לימי חלוטו בשביל שהוא להעביר ושל מצורע לגדל:

ספק טמא ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר שמנה ימים כלומר ביום השמיני ולאחר לאו דוקא שיום ראשון לנזירותו מגלח לחלוטו וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וביום [השביעי] יגלח וביום השמיני יביא קרבנות מצורע ובו ביום מותר לאכול בקדשים ועתה אם היה טמא ודאי יספור ז' ויזה שלישי וז' ויגלח בז' אבל עתה שהוא ספק דילמא לאו טמא הוא אלא טהור מוחלט ולכך לגלחו בתוך שלשים אי אפשר דילמא לאו טמא הוא ורחמנא אמר תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ולכך ימנה שלשים ויום שמיני עולה לו וביום שלשים ואחד יגלח כדין כל נזיר שמגלח יום שלשים ואחד כדאמר בפ' קמא (לעיל נזיר דף ה:) הרי ביום שלשים יגלח תגלחת שלישית דשמא נזיר טמא הוא והימים הראשונים יפלו וצריך למנות שלשים יום עוד וביום שלשים ואחד יגלח תגלחת נזיר טהור והיינו דקאמר ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ששים ושבעה ימים דהיינו [יום] ס"ח זה הכלל אי אפשר לעשות דין נזירות טומאה ולא נזירות טהרה עד תום ימי חלוטו ואינו קרוי מחוסר כפורים ליאסר בקדשים אלא בשביל מוחלט שטומאתו מגופו:

מוחלט ספק טמא ודאי אוכל בקדשים אחר שלשים ושבעה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר שבעים וארבעה ימים - מאחר שאינו ודאי מוחלט לא יגלח שום תגלחת כי אם לסוף ז' אחר הזאה שלישי וז' ומגלח בשביעי ובשמיני מביא קרבן חטאת העוף (ונזירות טומאה) ואי אפשר לגלח שנית עד שלשים דשמא אינו מוחלט והשמיני יעלה למנין שלשים וביום שלשים ואחד יגלח [שמא] מוחלט הוא והוו להו הנך שני תגלחיות לחלוטו והיינו דקאמר אוכל קדשים לאחר שלשים וז' דהיינו יום ל"ח וסוף שבעה ימים יגלח שלישית כדין נזיר טמא ויום ל"ח יעלה לו למנין ז' וביום השמיני יתחיל למנות נזירות טהרה (. לישנא אחרינא) וביום שלשים ואחד יגלח תגלחת נזיר ליטהר והיינו דקאמר ושותה יין ומיטמא לאחר ע"ד דהיינו יום ע"ה:

טמא ודאי מוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר ח' ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה ימים - דמאחר שהוא מוחלט ודאי יום תחילת נזירותו יגלח וביום שבעה יגלח וביום שמיני יביא קרבנות מצורע ובו ביום יהא מותר לאכול בקדשים והאי לאחר ח' לאו דוקא אלא ח' עצמו ובשביל שהוא טמא יספור ז' על יום שמיני של חלוטו וביום הז' יגלח וביום השמיני יביא קרבנות טומאה ויתחיל למנות נזירות טהרה שלשים. על יום שמיני וביום שלשים ואחד יגלח ויביא קרבנות טהרה והיינו דקאמר ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מ"ד ימים דהיינו יום מ"ה:

נזיר טהור ומצורע מהו שיגלח תגלחת אחת ועולה לו לכאן ולכאן אמר להן נזיר להעביר ומצורע לגדל - כלומר נזיר להעביר שער מכל וכל שאינו צריך עוד לשער שיגדלנו לשום מצוה אבל תגלחת ראשונה של מצורע לגדל שער ולגלחו שנית לפני יום הבאת קרבנות והואיל וחלוקות זו מזו לא יפטרו זו את זו:

ולא תעלה לו בימי ספרו בתמיה כלומר תגלחת שניה של מצורע שגם היא להעביר מדוע לא תעלה לו לתגלחת נזירות טהרה אמר להן זה לפני זריקת דמים תגלחת דמצורע דכתיב וביום השביעי יגלח ורחץ במים וטהר וביום השמיני יקח שני כבשים בני שנה וזו תגלחת נזיר לאחר זריקת דמים כדכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד ולקח שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים:

ותעלה לימי [צרעתו] וטומאתו לתגלחת נזיר טמא אמר להן טמא לאחר ביאת מים - כדכתיב וגילח ראשו ביום טהרתו ביום השמיני יגלחנו ביום טהרתו משמע לאחר טהרתו והכי דריש ליה בספרי ומצורע לפני ביאת מים דכתיב וביום השביעי יגלח כל שערו ורחץ את (כל) בשרו במים וטהר:

אמרו לו יפה אמרת כמו לשון אחר הוא בכמה ספרים ולא גרסינן בעי רב דימי:

וזה לפני ביאת מים מצורע וזה לאחר ביאת מים תגלחת נזיר טמא כדפרישית זה לפני זריקת דמים תגלחת נזיר טהור:

היה נזיר זה טמא ספק ומוחלט ודאי הואיל ומוחלט ודאי מגלח מיד ומביא צפרים ולסוף שבעה מגלח וטובל ובשמיני מביא קרבנותיו ואוכל בקדשים ונמצא אוכל בקדשים בשמיני ואחר שמנה שאמרו בגמרא שיטפת הלשון הוא ומ"מ אסור ביין ובטומאה עד לאחר ס' ר"ל אחר ששים שאחר השבע שמיום השמיני שהוזכר הוא מתחיל למנות שלשים ראשונים והרי נפלו ימיו מספק טומאה ואינו מגלח בתוך השלשים שמא לא נטמא אלא שמגלח ביום ל' וביום ל"א מביא חטאת העוף שמא נטמא וחוזר ומונה שלשים ובסופן מגלח ומביא קרבן טהרתו ושותה יין ומטמא למתים וזה שהתרנו תגלחת ראשונה ביום שלשים הוא גם כן מצד שעדיין אסור ביין כמו שהתבאר:

היה טמא ודאי ומוחלט בספק ונרפא אוכל בקדשים אחר ארבעים וארבעה יום ושותה יין לאחר שבעים וארבע שמאחר שהוא טמא ודאי מונה שבעה ימים ומזה שלישי ושביעי ומגלח ומביא קרבנותיו בשמיני ומתחיל למנות תחלת נזירותו מיום שמיני ואינו מגלח בתוכם לצרעתו שהרי ספק הוא אלא שביום שלשים מגלח לצרעתו וטובל ומונה שבעה ימים לתגלחת שניה והוא יום מ"ד ומחרתו מביא חטאת העוף ועולה על תנאי ואוכל בקדשים ועדין אסור ביין עד שימנה שלשים לתחלת נזירותו והם ע"ד ובשבעים וחמשה מותר בכל:

ובתוספות גורסין בזו אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה יום ושותה לאחר שבעים וארבעה ומפרשים שהוא טמא ודאי מונה שבעה ימים ומזה שלישי ושביעי ומגלח ומביא קרבנותיו בשמיני ומונה ל' יום ושמא אינו מוחלט והוא נזיר טמא ומגלח יום ל' על אחד מן הדמים בתנאי וטובל ומחרתו מביא חטאת העוף לספק חלוטו ואוכל בקדשים ושמא שתי התגלחות היו לחלוטו וצריך למנות עוד שבעה לטומאת ודאי והם מ"ד ומתחיל מנין טהרתו שלשים והם שבעים וארבעה וראשון עיקר:

היה טמא ודאי ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר ח' ר"ל בשמיני ומותר ביין וטומאה לאחר מ"ד שהרי מגלח מיד תגלחת ראשונה של מצורע הואיל ונרפא ומזה שלישי ושביעי ומגלח תגלחת שניה ומביא קרבנותיו בשמיני ואחר שהביא קרבן מצורע בשמיני אוכל בקדשים ומונה עוד שבעה לטומאתו ואחר כך סופר ימי נזירות שלימה ומביא קרבן טהרה על הדרך שביארנו במשנתנו:

כבר ביארנו שתגלחת אחת אינה עולה לנזירות וצרעת טעם הדבר שאם היה נזיר ומצורע וכבר שלמה נזירותו וכגון שנצטרע ביום ל' ונרפא אחר החלט אין תגלחת ראשונה של מצורע עולה לו לנזירות שאינן דומות זו לזו שתגלחת ראשונה של מצורע לגדל שהרי צריך הוא לגלח פעם אחרת ותגלחת הנזירות להעביר שאין צורך בה לתגלחת וכיון שהן חלוקות אין תגלחת אחת עולה לו ואם מתגלחת ספירו והיא השניה אף אלו אינן דומות שתגלחת מצורע לפני הדמים ר"ל קודם הבאת הקרבנות שהרי תגלחתו בשביעי והבאת קרבנותיו בשמיני ותגלחת הנזיר היא אחר הדמים שהרי אינה אלא אמר שחיטת אחד מן הקרבנות ואם שתגלחת חלוטו תעלה לו לימי טומאתו ר"ל שמצורע טמא מגלח לצרעתו תעלה לתגלחת טומאתו שהרי שתיהן לגדל אף אינן דומות שתגלחת נזיר טמא אחר ביאת מים ר"ל שטובל תחלה אבל מצורע מגלח ואחר כן טובל וכן בשניה של ספירו ולענין ביאור מה שחזרו ושאלו תעלה לימי צרעתו וטומאתו אינה אלא כעין איכא דמתני לה בלישנא אחרינא והכל אחד:

טמא ודאי ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים לאו דוקא לאחר שמונה דביום שמיני מגלח תגלחת שנייה ולמחרת בשמיני מביא קרבנותיו. ושותה יין ומטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה דאחר שהביא בשמיני קרבנות צרעתו מונה אותו יום ועוד ששה ימים ומגלח לטומאתו ולמחרת ביום שמיני מביא קרבן טומאתו הרי חמשה עשר יום. ואותו יום משלים לאחד ושלשים יום ומגלח בו ביום ושותה ביין. הרי שמותר אחר ארבעים וארבעה ימים דהיינו ביום חמשה וארבעים. ולא הוי לאחר ארבעים וארבע דומיא דאחר שמונה דהיינו ביום שמיני עצמו והכא יום ארבעה וארבעים ולא יותר. צריך עיון הטעם למה אין יום תגלחת של מוחלט דהיינו יום שביעי עולה למנין שבעה של נזיר טמא. דנהי דתניא פרק כהן גדול דימי חלוטו אין עולין לימי נזירותו והוא הדין ימי ספרו אין עולין למנין נזירותו. וגם תגלחת דהחלט אינה עולה לתגלחת דנזיר טמא כדאיתא בסמוך דנזיר טמא לאחר ביאת מים ומצורע לפני מים ולכך אינו עולה. וצריך אחר שגילח לצרעתו גילוח אחר שבעה ימים כדי לכוף ראשו לעיקרו. אבל יום דתגלחת החלט למה אינו עולה למנין ז' ויגלח יום י"ג ויביא קרבנותיו ביום י"ד. ושמא נפרש מתחיל נזירות טהרה ביום י"ג ומונה שלשים דהיינו שלשה וארבעים וביום ארבעה וארבעים יביא קרבנותיו. והא דקאמר תלמודא ושותה יין לאחר ארבעה וארבעים היינו ביום ארבעים וארבעה כמו אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים דהיינו יום שמיני עצמו. הגה"ה: צריך עיון לפרש דהא ביום שביעי דמגלח מייתי קרבנות טומאה כר' עקיבא ומאותו יום מתחיל מנינו מביום ז' עצמו ויגלחנה טהרה. וי"ל דכיון שאין נותנין לו אלא שבעה כדין נזיר שמא לא דיינינן בנזיר ששהא תגלחתו אלא כשאר נזיר טמא שמגלח בשביעי ומסיים קרבנותיו בשמיני. וכן יש לפרש בסמוך גבי שתה יין לאחר מ"ד. תוס' חיצוניות:

מפני מה נזיר טהור אינו כמצורע ותעלה תגלחת צרעתו לנזירותו כגון אם נחלה וביום השלמת נזירותו נתרפא וגילח לצרעתו תעלה לו גם לנזירותו. ובמתניתין אמרינן דצריך ארבע תגלחות משום דתגלחת צרעתו לא עלתה לו לנזירותו. הרא"ש ז"ל בפירושיו: