מסכת נזיר דף מ״ח עמוד ב׳

ומה ת"ל אביו שאם אתה אומר מן הכלל הייתי אומר לך עד שאתה דן כו' או כלך לדרך זו נאמר כלל בכהן הדיוט לנפש לא יטמא כו' אף כלל האמור בנזיר יהא מיטמא לכך הוצרך לומר בנזיר דלאביו לא יטמא:

נאמרו כללות בכ"ג על כל נפשות מת לא יבא ונאמר כלל בנזיר על נפש מת דכל נפש במשמע בין קרובים בין רחוקים מה כלל האמור בכ"ג כו' אף כלל האמור בנזיר לאביו ולאמו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה:

והא מיבעי ליה לאביו כלומר ועכשיו נמצאת אתה דן שצריך לומר בנזיר שלא יטמא לאביו ממש והואיל ואינו מיותר לכך מהיכן אתה דן דנזיר מיטמא למת מצוה:

אלא מהיכן אתה לומד ממה שאמר לאחיו שאינו צריך דהשתא לאביו אינו מיטמא לשאר קרובין לא כ"ש ולאחיו מה ת"ל אלא לומר דלאחיו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה:

ולאמו אתא ליה לג"ש למילף מינה אמו האמורה בכהן גדול לכדרבי וכדלעיל וגבי כ"ג ליכא למימר דהא דכתיב ביה ולאביו דלאביו ממש הוא דקאתי [דלא] יטמא לו דכיון דעל כל נפשות מת לא יבא לא אתא אלא בקרובים כדפירש ברישא דשמעתא שמע מינה דלאביו מייתר ליה וקאתא למימר דלאביו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה:

ולאחותו דכתיב גבי נזיר למה לי:

לכדתניא הרי שהיה נזיר והולך למול את בנו ולשחוט את פסחו והאי דנקיט להו אהדדי היינו משום דמילת זכריו ועבדיו מעכבין את פסחו:

ת"ל ולאחותו וקאתא לאשמועינן דאע"ג דאזיל לדבר מצוה למצות מילה ופסח דאית בהו כרת אפי' הכי יניח מצות מילה ופסח ומיטמא למת מצוה:

ועד שלא יאמר יש לי בדין נאמרו כללות בכ"ג על כל נפשות מת לא יבא ונאמר כללות בנזיר על (כל) נפש מת לא יבא מה כללות האמורות בכ"ג וכו' תימה והיכי בעי למילף נזיר מכ"ג לענין מת מצוה והא איכא למיפרך מה לכ"ג שכן אינו מביא קרבן על טומאתו כדפרכינן לעיל ופי' הר"ם דלאו לענין מת מצוה בעי למילף אלא בא לומר דלאביו ולאמו בנזיר מייתר דאגופיה לא איצטריך דלכתוב כללות לחודייהו על נפש מת לא יבא וממילא ידעינן דהיינו קרובים נמי דילפינן להו מכללות דכ"ג או כלך לדרך זו נאמר כלל בכהן הדיוט לנפש לא יטמא בעמיו כו' ושפיר איצטריך לגופיה והאי דקאמר אף כללות דאמרינן בנזיר מיטמא למת מצוה היינו כלומר מיתורא דאביו דלא איצטריך לגופיה וכן מוכח בתר הכי:

האי מיבעי ליה לאביו ולאמו ממש שאינו מיטמא לאביו ממש אין ה"נ דאיצטריך לאביו וכיון דאפיקתיה מכללא דכהן הדיוט שמיטמא לאביו אוקמיה אכללא דכ"ג שאינו מיטמא לקרובים ואייתר לו לאמו ולאחיו ולאחותו לאמו לג"ש תימה כיון דאמו דכהן גדול מופנה כדאמרינן לעיל למה לי תו (למופנה) הפנאה מאמו דנזיר וי"ל אליבא דר' ישמעאל קיימא (לן) דאית ליה פרק המפלת (נדה כב:) מופנה מצד אחד למדין ומשיבין והכא יש להשיב דמה לנזיר שאין קדושתו קדושת עולם וישנו בשאלה:

לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה לג"ש לא מצי למידרשיה דלא כתיב לאחיו בכ"ג וכ"ת אמאי לא קאמר הש"ס הדרשות על סדר הכתוב ולומר לאמו לגזירה שוה שהיא מוקדמת בקרא ולאחיו לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה אלא לפי מה שפירשתי לעיל דאי לאו דידעינן מת מצוה מקרא אחרינא לא הוה מוקמי' גזירה שוה דאמו לכדרבי לנגעם ולזיבתם אלא הוה ממעטינן מאמו מת מצוה להכי קאמר דמת מצוה ידעינן מלאחיו לגבי נזיר אייתר ליה אמו על כרחיך לג"ש:

ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו וכו' אמרת לא יטמא - אף בעושה פסח ומילה [גרידא] בלא נזיר וכ"ג משום דלא אתי עשה דטומאה שאין בה כרת ודחי עשה דפסח ומילה שיש בהם כרת כך פי' בקונטרס בזבחים פרק טבול יום (זבחים דף ק.) ובסנהדרין (דף לה.) ובברכו' (דף כ.) מפורש באורך:

ר"ע אומר נפש אלו הרחוקין דסברא הוא לאוקמיה קרא קמא ברחוקים ומת הכתוב אחרי כן מייתר לאוסרן אף בקרובים דסבירא ליה לר"ע דאפילו לא כתיב מת בנפש ליכא למיטעי לאוקמי בבהמה אי משום דרשא דלא יבא דמטמא באהל משמע אי משום דאע"ג דאיקרי נפש בהמה נפש סתמא לא איקרי ועוד דלא מצינו בהמה מוזכרת גבי טומאה רק בלשון נבילה:

לאביו ולאמו לא מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה לקמן קעביד צריכותא בין אביו ובין אמו וצריכי תרווייהו למיכתב למעוטי מת מצוה לאחיו שאם היה כ"ג ונזיר דמיטמא למת מצוה דכולהו פרטי מיותרים לר"ע הלכך כולהון צריכי אבל לא מצריך קרא לכהן הדיוט דכהן הדיוט מיטמא לקרובים דין הוא דטופיינא דכהן הדיוט דקדושתו קדושת עולם אינו מעלה ומוריד לגבי מת מצוה ולא איצטריך קרא [אלא] לכהן גדול ונזיר:

ולאחותו כדתניא וכו' ור"ע ג"ש דרבי מנא ליה פי' דהא ליכא הפנאה כלל דהנהו פרטי דנזיר דרשי' לכולהו ולאביו ולאמו דכ"ג נמי (כדאמרינן) דאיצטריכו למת מצוה תרוייהו כי היכי דצריכי תרוייהו בנזיר למת מצוה ומשני כיון דאמר מר היינו ר"ע לאחיו דאם היה כ"ג ונזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה מהשתא תיפוק לן מהכא דכ"ג ואפי' נזיר מיטמא למת מצוה וכ"ש כ"ג גרידא ומהשתא מייתר לן אביו ואביו בכ"ג לגזירה שוה וצריך למכתב שניהם אביו ואמו בכ"ג כדעביד לקמן צריכותא בנזיר לר"ע מאביו ואמו דנזיר ה"נ בעי למיעבד צריכותא מאביו ואמו דכ"ג וא"ת ואכתי אינו מופנה אלא מצד כ"ג דאילו בנזיר צריך למת מצוה וי"ל דסבירא ליה לר"ע מופנה מצד אחד למידין ואין משיבין אבל לר' ישמעאל לעיל ודאי צריך להפנותן משני צדדין דאיהו לטעמיה בפרק המפלת (נדה כב:) דסבירא ליה למידין ומשיבין כדפירש' לעיל:

ולר' ישמעאל כ"ג והוא נזיר מנא ליה היכא דאית ביה שתי קדושות דלדידיה לא אייתר לאחיו דנזיר לכ"ג שהוא נזיר כיון דלית ליה מת אלו הקרובין א"כ איצטריך אביו לגופיה לאשמועינן אפילו לקרובין לא יטמא ולאמו לגזירה שוה ולאחיו למישרי מת מצוה ולאחותו כדתניא ומשני כיון דשרי רחמנא חד לאו במת מצוה בנזיר לחודיה או בכ"ג לחודיה מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין:

אמו לגזרה שוה תימא הואיל ומופנה מצד אחד מצד דכהן גדול כדאמר לעיל הא אמרינן פרק המפלת דמופנה מצד אחד לר' ישמעאל למדין ואין משיבין. וי"ל דמכל מקום דחיק לאשכוחי שתהא אמו מופנה משני צדדין דאמרינן התם דאי משכח מופנה מצד אחד ומופנה משני צדדין שבקינן מופנה מצד אחד וגמרינן מופנה משני צדדין. ונראה דהכא אינו מופנה כי אם מצד אחד דאית ליה לר' ישמעאל צריכות דבסמוך דאי אשמעינן אביו הוה אמינא אביו הוא דאינו מטמא משום דחזקה בעלמא. והשתא ניחא דאיצטריך לאמו בנזיר לגופיה. אבל לאמו דכהן גדול מופנה דכיון דגלי רחמנא בנזיר שאין חילוק באביו ואמו הוא הדין בכהן גדול. תוספי הרא"ש ז"ל:

לכרתניא ולאחותו ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך כו'. ישראל שהיה (לו) הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו. ושמע שמת לו מת יכול יטמא. שהרי מצוה הוא ליטמא לקרובים ואפילו הוא כהן הדיוט. אמרת לא יטמא. כלומר אין כאן מצוה ליטמא לקרובים ולדחות פסח ומילה דשייך בהו כרת. יכול לא יטמא. גם למת מצוה כשם שאינו מטמא לקרובים. תלמוד לומר לאחותו. קרא יתירא הוא לומר דלאחותו דוקא אינו מטמא כשהולך לשחוט פסחו אבל למת מצוה הוא מטמא. הרב עזריאל ז"ל:

ר' עקיבא אומר נפש אלו הרחוקים דסברא הוא לאוקומי דוקא ברחוקים מידי דהוה אכהן הדיוט. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ור' עקיבא גזרה שוה לכדרבי מנא ליה דלדידיה אינו מופנה כל עיקר דמצריך בנזיר לאביו ולאמו ותרוייהו למת מצוה והכי נמי למבעי בכהן גדול תרוייהו למת מצוה דמוכח כיון דאמר ר' עקיבא מת אלו הקרובים אם כן בעי תרוייהו למת מצוה דאי לאביו גרידא למה לו להזכיר כלל לאמו. אלא בעי תרוייהו ואם כן בכהן גדול בעי תרוייהו וגזרה שוה מנא ליה. הרב עזריאל ז"ל:

מה לי כהן גדול לחודיה ומה לי כהן גדול ונזיר דכיון דכהן גדול ונזיר מיטמא למת מצוה כל שכן כהן גדול לחודיה ולא איצטריך אמו דכהן גדול להתירו במת מצוה ומופנה הוא לגזרה שוה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: וכסבר ר' עקיבא מופנה מצד אחד אין משיבין אי נמי משיבין וליכא פירכא. הרב עזריאל ז"ל:

ומשני כיון דפסח ומילה אית בהו כרת אימא לא ליטמא אפילו למת מצוה קא משמע לן. ומפסח ומילה לא אייתי כהן גדול ונזיר דשמא אית בהו חומרא דליתא בהנך. הרב עזריאל:

תוס' ד"ה ולאחותו וכו' למדין ומשיבין לפנינו הגירסא שם בנדה דר"י ס"ל למדין ואין משיבין: