מסכת נזיר דף כ״ח עמוד א׳

יכול לא יצא בבהמה שהפריש לעצמו אפילו מן הקל על הקל - שכן אם הפריש בהמה על החלב והביא בשוגג על הדם או איפכא. והוא הדין מן החלב על החלב ומן הדם על הדם דין הוא שלא כיפר כשמשנה מקדושה לקדושה שהרי לא מעל ולא כיפר בפרק בתרא דכריתות. דכיון דלא מצי מעל כפורי נמי לא מצי מכפר. שאם הפריש בהמה על החלב ושגג ונתנה לכהן להקריב על הדם דלא מעל דאכתי בקדושתייהו קיימי ולא נפקא לחולין בהכי. אי נמי אפילו מכרה כל היכא דאיתיה ברשותיה דהקדש איתא ולא מעל כיון דלא נהנה ממנה. ומיהו אם נהנה ממנה מעל אף על גב דלא נפקא לחולין. וכיון דלא מעל לא כיפר שהרי הוא עצמו לא נתכוון לצאת בחטאת זו. הלכך אפילו הביא מדעת על הדם קרבן שהפריש על החלב או על הדם שניה ומתכוין לכפר דין הוא שלא כפר כלל. אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה כו'. שאם הפריש מעות לעצמו על החלב ושגג שהיה סבור שהן חולין ולקח מהן בהמה לחטאת דם כפר שהרי מעל שמוציאה לחולין. ולכך כפר משום דהרי הן מעות חולין שלקח מהן בהמה על הדם דקיימא לן כל היכא דמעיל נפקי לחולין. ואי נמי דאהני שינוי להתכפר בשגג במזיד נמי ובמתכוין לקח בהמה להקריב על חטאת דם ממעות שהפריש על החלב או מן החלב על החלב יתכפר על השניה בין מעל בין לא מעל. תלמוד לומר וכפר על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו ממש. וכן תניא בתוספתא דכריתות הפריש מעות לחטאת חלב והביאו לחטאת דם או אפכא בשוגג מעל לפיכך כפר. במזיד לא מעל לפיכך לא כיפר. הר' עזריאל ז"ל:

תלמוד לומר על חטאתו - לא כתיב אלא חדא זימנא על חטאתו אבל גבי כשבה כתיב יביא קרבנו לחטאת וכתוב בפרשה וכפר עליו הכהן על חטאתו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

קתני מיהא בהמה - שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזיר. מאי לאו בעלת מום. ואי כסתומה דמיא אמאי אין מגלח הא למעות קיימא. ולא מצית למימר דמיירי שפירש זו לחטאתי וזה לעולתי וזו לשלמי אבל בסתומה הוי כמעות ומגלח. דאם כן אמאי תנא בסיפא אבל מגלח על מעות אביו סתומה אפילו בבהמה בעלת מום נמי סתומה מגלח. וליכא לשנויי כיון דחזיא לדמי היינו מעות דהא תנא ברישא אין מגלח על בהמת אביו דמיירי בבעלת מום ואפילו הכי אין מגלח משום דמיירי שפירש בהדיא. הר' עזריאל ז"ל:

מתני' נזרק עליה אחד מן הדמים - או חטאת או שלמים אינו יכול להפר כדי לפוטרה משאר קרבנות ומגילוח. דכיון דנזרק אחד מן הדמים ראויה היא לגלח מיד. וקודם גילוח נמי מותרת לשתות כיון דתגלחת לא מעכבא ואם כן אין כאן נדרי עינוי נפש. ודברים שבינו לבינה נמי מן הגילוח ליכא דאפשר בפאה נכרית כדמוקי בגמרא. אבל קודם זריקה אף לאחר שחיטה כיון דהשתא אסורה ביין הוי עינוי נפש ויכול להפר. הר' עזריאל ז"ל:

ור' עקיבא סבר דאפילו נשחט ולא נזרק אינו יכול להפר - ומפרש בגמרא משום הפסד קדשים. ואפשר דאף על גב דאמרו חכמים דאין לו להפר משום הפסד קדשים מכל מקום אם הפר מופר. ומיהו משמע אינו יכול להפר דר' עקיבא כמו אינו יכול להפר דתנא קמא. ותימה הוא דאם נטמאת שתביא קרבן טומאה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ר' עקיבא אומר נשחט עליה אחת מן הבהמות אינו יכול להפר - בגמרא מוקי לה בחטאת שאין לו תקנה ואיכא הפסד קדשים. וכיון דמותרת לשתות ביין לאחר זריקה בהאי פורתא ליכא למיחש לעינוי נפש נגד הפסד קדשים. וגם איפשר בפאה נכרית סבירא ליה כתנא קמא.

במה דברים אמורים בתגלחת טהרה - שאז מותרת ביין מיד לאחר זריקה הלכך לא מצי מיפר. אבל תגלחת טומאה יפר אף לאחר זריקת דמים לפי שיכול לומר אי אפשי באשה מנוולת. דכיון שאסורה לשתות ביין עד זמן ימי נזירות שלם מצטערת ומתכחשת ומתגנה בעיניו וישנאה ולכך מיפר דהוי דברים שבינו לבינה. ולהכי לא נקט לישנא דעינוי נפש להודיע דאף ר' עקיבא דאמר לאחר שחיטה דאיכא עינוי נפש לא מצי מיפר משום הפסד קדשים בתגלחת טומאה מודה דיפר כיון דאיכא ניוול שיש זמן ארוך כל כך. הר' עזריאל ז"ל. ורבי אומר דאף בתגלחת הטהרה יפר משום דגלוח לאשה ניוול ויפר כדי שלא תצטרך להתנוול בגילוח. ונראה לי דאפילו נזרקו כל הדמים מפר כל זמן שלא גלחה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: גמ' מתניתין דלא כרבי אליעזר דאי כר' אליעזר האמר תגלחת מעכבת וכיון דלא גלחה אסורה ביין וכיון דאית לה נוול מצי מפר. ואף על גב דנזרק הדם ויכולה לגלח עצמה ותהא מותרת ביין. מכל מקום כיון דאכתי לא גלחה ואיכא עלה מידי דשייך עינוי נפש מצי מיפר. וניוול דנקט לישנא דמתניתין נקט.