מסכת נזיר דף י״ב עמוד ב׳

הכי קאמר- אי משכחנא כו':

דמצי עבד ליה איהו גופיה השתא כגון באיתתא דשריא ליה לאפוקי היכא דבההיא שעתא לא משתריא ליה:

(הפר לה והיפר לה שלוחו של אדם כמותו):

שתדורי מכאן עד שאבא כו' קס"ד דכי א"ר יאשיה אין אפוטרופוס מיפר אליבא דרבנן דאמרי גבי דידיה דבעל דאיהו נמי לא מצי מיפר:

ואי לאו דאמר רחמנא ואישה יפירנו אפוטרופוס הוה מיפר ואע"ג דבעל לא מצי מיפר השתא אלמא במילתא דלא מצי איניש למיעבד השתא משוי ליה שליח:

אי הכי דמצי מיפר למה ליה לשוויי שליח ליפר לה בעל לאלתר:

סבר האי בעל לא צריכנא להפר לה אלא בשעה שאצא לדרך דלמא בההוא שעתא מישתלינא או מטרדינא או רתחנא הלכך קאמר לאפוטרופוס דליעבד איהו:

מתני' הרי עלי לגלח חצי נזיר דאמר הרי עלי להביא חצי קרבנותיו של גילוח נזיר אחד:

טעמא דכתב רחמנא אישה יפירנו ניחא ליה לאותובי גם לר' יאשיה דמדר' יונתן מצי לאותובי [בהדיא]:

הרי הן קיימין לא אמר כלום דהקמה בטעות הוא דשמא [תדור] בדבר שא"א ליה להקים:

ליפר לה הוא פירוש כשיצא מביתו:

דלמא מישתלינא לשון שגגה או מיטרידנא מן הדרך ולכך רוצה למנות אפוטרופוס ואותו אפוטרופוס יהיה מיושב בדעתו וא"ת ואכתי ליפר לה איהו מעכשיו שהרי הוא זוכר עתה ומיושב בדעתו וי"ל דאינו רוצה לומר שיהא מופר אלא נדרים שתדור מכי יסע ואילך אבל לא נדרים שלפני נסיעתו שזה קצת קשה אבל קשה דילמא לה השתא כל נדרים שתדורי מכשאסע עד שאשוב יהו מופרין וי"ל דמתוך כך תפול קטטה ביניהם שזה קשה לה לעולם ובנדרים מיבעיא לן אי בעלה מצי מיפר בלא שמיעת קול וגם הפרה דשליח [אינה] מועלת עד דשמע הבעל הנדר דהכי מוקי לה התם (דף עב:) ולפי' זה נפרש ליפר לה איהו פירוש כשיסע יפר לה בעלה ותועיל ההפרה לכשיבא הבעל וישמע הנדר ואם ימתין להפר עד שישוב וישמע שמא יהיה טרוד לכשישמע וישתוק מלהפר ולכך פריך ליפר לה מהשתא ותועיל ההפרה כשישמע ובשלמא אי סבר כרבנן ניחא [דלא] מצי מיפר ומשני דלמא טרידנא כשירצה ליסע כדפרישית ע"כ הגה"ה:

ושמע חבירו ואמר ואני בכדי נקט דהא בראשון נמי פליגי:

אמר רבא הכל מודים באומר חצי קרבנות נזיר עלי חצי קרבן מייתי כיון שתלה החצי בקרבן שאמר חצי קרבנות ודאי פלגא דקרבן שיחד [תיבת] חצי מתיבת נזיר:

קרבנות חצי נזיר עלי קרבן שלם בעי ליה לאתויי:

מאי טעמא דלא אשכחן נזירות לפלגא דכיון דסמך תיבת חצי אצל נזיר (מתיבת) משמע מדיבורו דחצי אנזירות קאי ואין חייב שום חצי נזיר בעולם:

האומר לאשתו כל נדרים שתדורי מכאן ועד יום פלוני הרי הן קיימין לא אמר כלום ולא סוף דבר בהקמה שמא תהא הקמה בטעות שהרי יש לחוש שמא תדור נדר שאי אפשר לקיימו ברצון הבעל ויתחרט אלא אף אם אמר הרי הן מופרין לא אמר כלום ואע"פ שר' אליעזר חולק בה לומר אם מיפר נדרים שבאו לכלל איסור לא כ"ש שיש לו להפר את שלא באו לכלל איסור אין הלכה כמותו אלא כחכמים:

מי שמנה שליח ועשאו אפטרופוס להפרת נדרי אשתו או להקמתן אינו כלום אף באותם שעברו כגון שהיה טרוד ואינו יכול להזמין עצמו להפר או שהיה כעוס עליה ואינו רוצה להראות עצמו כחושש על צערה להשתדל בהפרת נדריה ורוצה להפר על ידי שליח אינו כלום וכן בהקמה ואע"פ שבכל התורה כולה אמרו שלוחו של אדם כמותו בזו גזירת הכתוב הוא דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו ואין צריך לומר במי שמינה אפטרופוס להקם או להפר כל נדרים שעתידה לידור שאף בבעל אינו כלום כמו שביארנו ואע"פ שהשמועה בנדרים העתידים נאמרה לענין פסק מיהא אין צריך בה אלא לנדרים שעברו שאם על העתידים אף הוא אינו יכול להפר וכל דאיהו לא מצי עביד פשיטא דשליח נמי לא מצי משוי כמו שכתבנו:

כתבו בתוספות שכל שיש שפחה ישראלית או שמש ישראל בבית ולשים עיסה ותורמין חלה ברשות בעלת הבית צריכים ליטול רשות בשעת גלגול ואין רשות שמקודם גלגול כלום שהרי קודם גלגול אף היא אינה יכולה לתרום וכל שאין היא יכולה לתרום אף שליח נמי לא מצי משוי ולפי דרכך למדת שאשתו של אדם מיהא תורמת או מתרמת שלא ברשות בעלה וכן הדבר מתברר ביבמות פרק יש מותרות במעשר ראשון מדכתיב גביה אתם וביתכם והוא הדין לשאר מעשרות ובתרומות וחלות:

המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר הרי אני נזיר כשיהיה לי בן ונולד לו בן הרי זה נזיר בת וטומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר אם אמר כשאראה לי ולד אפי' נולד לו בת וטומטום ואנדרוגינוס הרי זה נזיר הפילה אשתו אינו נזיר ר' שמעון אומר יאמר אם היה בן קיימה הרי אני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה חזרה וילדה הרי זה נזיר ר' שמעון אומר יאמר אם הראשון היה בן קיימא הראשונה חובה וזו נדבה ואם לאו הראשונה נדבה וזו חובה אמר הר"ם קס"ד שענין אמרו שיהיה לו זרע מאמרו אבנה גם אנכי ממנה אשר ענינו הזרע לבד וכן גם כן קס"ד כי כאשר אמר כשיהיה לי ולד ענינו ולד חשוב בין האנשים אולם טומטום ואנדרוגינוס לא ביארו לנו שאין ענין כן אבל אנחנו נשען על המכוון מן הלשון פי' דעת ר' שמעון ספק נזירות להחמיר ואינה הלכה:

אמר המאירי הריני נזיר כשיהיה לי בן הרי זה נזיר ר"ל כשנולד לו בן זכר שלא כיון זה אלא על בן זכר שהמלה היא מלה מיוחדת לבן זכר כדכתיב לבן או לבת ולשרה בן ותהר ותלד בן הא אם נולדה לו בת או טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר שאין אלו בכלל בן ואע"ג דכתיב ואבנה גם אנכי שמשמעו אף על בנות מ"מ עיקר הלשון על הזכר הוא אבל אם אמר הריני נזיר לכשיהא לי ולד הרי זה נזיר אף לכשיולד לו בת או טומטום או אנדרוגינוס שכל אלו בכלל ולד הם ואין אומרין שמשמעו ולד הנחשב בין האנשים אלא כל ולד במשמע אבל אם הפילה אשתו אינו נזיר שמא אינו בר קיימא והעמידוה בגמ' לדעת ר' יהודה דכרי ר"ל הנזכר בשמועת הכרי והיא השמועה שהוזכרה בפרק ראשון במי שאמר הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור והלך למדוד ומצאו שנגנב שלדעתו אינו נזיר כלל דלא מחית איניש נפשיה לספיקא בדבר שספיקו חמור מודאו שאלו נזיר ודאי היה מגלח בסוף שלשים ומביא קרבנותיו וניתר ועכשו שמא אינו נזיר ואין רשאי לגלח הפאות ולא להביא קרבן על הספק ונמצא ספק נזיר כל ימיו עד שישאל לחכם והלכה כמותו בין בשל כרי בין בזו של משנתנו ר' שמעון אומר יאמר אם בן קיימא הוא וכו' כלומר ר' שמעון נמי לטעמיה דקאמר בכרי שהוא נזיר דמחית איניש נפשיה לספיקא והוי נזיר מספק אלא שבשביל שיהא ניתר בגלוח והבאת קרבנות מתנה בשעת הפלת אשתו אם בן קיימא הוא הרי עלי נזירות חובה ואם אינו בן קיימא יהא עלי נזירות נדבה שנמצא נזיר ודאי בהכרח ויגלח ויביא קרבנותיו ואין הלכה כמותו אלא אינו נזיר כלל כמו שביארנו ואם חזרה ונתעברה וילדה הרי זה נזיר ר"ל לדעת ר' יהודה שמאחר שבלידה ראשונה לא היה נזיר כלל אף הלידה לא נקראת לידה ועכשו היא שיולדת ולר' שמעון שעשאו ספק נזיר בלידה ראשונה מזקיקו עכשו שיאמר אם הראשון היה בן קיימא הרי נזירות שקבלתי באותה שעה היה חובה וזו נדבה שהרי אין זו הלידה שעליה נזרתי שהאומר לכשיהא לי ולד אין דעתו אלא על לידה ראשונה שתלד אשתו בן קיימא ואם הראשון לא היה בן קיימא ולא היתה הלידה קרויה לידה הרי נזירות שקבלתי היא נדבה ועכשיו יהא זה חובה ומ"מ הלכה כר' יהודה ולשניהם למדת שהאומר לכשיהא לי או בת או ולד אין משמעו אלא על לידה ראשונה שתלד אשתו ולא על כל לידה ולידה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

במילתא דלא מצי עבד לא משוי שליח ולעולם מסיק איניש אדעתיה במאי דלא קאי קמיה ואפילו הכי לא הוי שלוחו אף אם פירש לו בפירוש. דכל מילתא דלא מצי איהו למעבד השתא שאם היה אומר לה הרי את מקודשת לי לאחר שיגרשך בעליך לא הויא מקודשת דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הלכך אי אמר נמי לשלוחו קדשנה לי לאחר שתתגרש לא הוי שלוחו. שם.

ומשני כי משוי איניש שליח במילתא דמצי עבד השתא כגון (נזירות) לגלח נזיר שאי אפשר שלא יהא נזיר אחר בעולם שיוכל זה להביא קרבנותיו. מלתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח. וכיון שלא היה יכול השליח לקדשה בשעת שליחות אינה מקודשת. וברוב ספרים גרסינן מלתא דחזיא ליה משויה שליח. כלומר דבר הראוי לו לאחר זמן כגון אם תתאלמן או תתגרש הואיל ועכשיו אינו ראוי לא מצי לשוייה שליח. והתלמידים הגיהו הספרים משום דלא הוו ידעי הפירוש והגיהו מלתא דלא מצי עביד השתא. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל.

אמרי שפיר קאמר הא מודה ר' יוחנן דלא מצי איניש לשוויי שליח למילתא דחזייא לשעתה דאיהו גופא לא מצי למעבד לאלתר לא משוי שליח. אבל כי אמר הריני נזיר ועלי לגלח מלתא דתליא ביה בגופיה הוא ומצי למעבד כל שעתא דמצי לאהדורי ביה בין איתה קמיה בין ליתא קמיה. אבל גבי שליחות לא מצי לשוויי אלא במלתא דמצי עביד השתא ואפילו אם פירש לו קדש לי אשה זו לאחר שתתגרש. והכי מוכח קמיה דמותיב מהאומר לאפוטרופס כו': פסק רבינו תם דאדם שיש לו קמח יכול ליתן רשות לחבירו להפריש ממנה חלה ואף על פי שבאותה שעה שעושהו שליח לא מצי עביד ליה איהו דאין מפרישין חלה מקמח. משום דהוי ביד המשלח לקנות עיסה מגולגלת ולהפריש ממנה חלה על קמח זה אחר שנתגלגל. דכי האי גוונא אמרינן בקדושין פרק האומר ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות תלושין לכשיתלשו או לכשיביאו שליש ונתלשו והביאו שליש דבריו קיימין. תוספי הרא"ש ז"ל. והר' עזריאל ז"ל כתב וז"ל: אמנם יכול אדם לעשות שליח לשחוט פסחו קודם ארבעה עשר וכן להפריש חלתו קודם גלגול ואף על גב דלאו איהו מצי עביד. והיינו טעמא הואיל ויכול להקנותן הפסח או הקמח או הדמים ליקחם בשוק. וכל שבידו לעשות לאו מחוסר מעשה הוא.

אישה יקימנו ואישה יפרנו ואייתר אישה למעוטי שלוחו ר' יונתן אמר מצינו שלוחו של אדם כמותו. פרק איש מקדש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל קהל עדת ישראל שוחטין אותו אלא ששלוחו של אדם כמותו. תוספי הרא"ש ז"ל. זה לשון הר' עזריאל ז"ל. ואישה יפרנו קרא יתירא הוא דלא בעי למיכתב אלא אישה יקימנו. אלא לומר דוקא בעל מיפר ולא שליח. עד כאן:

הרי הן קיימין לא אמר כלום דהחריש לה ביום שומעו כתיב. שם. עד כאן. ובתוספי הרא"ש ז"ל כתוב: הרי הן קיימין לא אמר כלום. דאיכא למימר לא גמר בדעתו לזאת דמאן לימא לן אי זה נדרים תדור אולי תדור דבר הקשה בעיניו. הרי הן מופרין ר' אליעזר אומר מופרין. ואיכא למימר דשפיר גמר בדעתו דאי אפשיה באשה נדרנית. וחכמים אומרים אינו מופר שאין יכול להפר קודם הנדר כלל. עד כאן: וחכמים אומרים אינו מופר. מפרש בנדרים טעמייהו משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו כל שאינו בכלל הקמה אינו בכלל הפרה:

קסלקא דעתייהו דבני הישיבה שרצו להקשות מכאן דכי אמר ר' יאשיה אליבא דרבנן דאמרי דלא מצי מיפר. דאי אליבא דר' אליעזר אמאי משוי שליח להפר יפר לה הוא בעצמו. אלמא מלתא דלא מצי איהו למיעבד משוי שליח. ומשני לעולם ר' יאשיה אליבא דר' אליעזר והא דקשיא לך אמאי אינו מפר לה בשעה שמחזירין בדרך סבר דלמא משתלינא או רתחנא או מטרידנא. הלכך ממנה שליח יום או יומים קודם הליכתו. והא ליכא לאקשויי אמאי לא יפר לה באותה שעה כל נדרים שתידור מאותו שעה עד שישוב מן הדרך. לפי שכל זמן שישנו בעיר אינו רוצה שיהיו מופרים עד שישמע את נדרה דשמא תדור נדר שהוא חפץ בקיומו. ומיהו קשה יפר לה משעת הליכתו עד שישוב כמו שאומר לשליח טרם לכתו להפר לה משיחזיק בדרך עד שישוב. וי"ל דלא משוי שליח אלא בשעת הליכתו דלא מסיק אדעתיה קודם לכן. ואותה שעה דילמא מטריד ולא יוכל להפר בפניה. ואף על גב דמשמע בנדרים שיכול להפר שלא בפניה מכל מקום הוא ירא שמא תעבור על נדרה ואף על פי שהפר לה כיון שלא ידעה יש לה עונש כנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה. הלכך ניחא ליה טפי שיפר לה השליח בפניה. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

ודילמא אליבא דר' אליעזר כלומר ר' יאשיה סבר לה כר' אליעזר דאמר שהבעל יכול להפר. ליפר לה איהו טרם לכתו. ומדנקט מי שאמר לאפוטרופוס משמע שלא היה הוא יכול להפר וכרבנן. תוספי הרא"ש ז"ל:

אלא מאי כר' אליעזר אי הכי למה לי לשווייה שליח ליפר לה איהו. בשלמא אי סבר כרבנן דאמרי בעל לא מצי מיפר נדרים שעתידה לידור להכי מצי משוי שליח להפר לה לאחר שתדור שהבעל לא היה בעיר ואז יפר לה אפוטרופס במקומו אפילו לא ישמע בעל. אלא אי סבר לה כר' אליעזר שליח למה לי. קודם שילך יאמר כל נדרים שתדרי עד שאבא ממקום פלוני יהו מותרין לך. ומשני משתלינא או מטרידנא או מרתחינא. הוה ליה לשנוי כשהחזיק בדרך כשאמר לשליח ואינו רוצה לחזור. אלא משני דאפילו רוצה לחזור שמא ישכח להפר לה או יכעוס או יהיה טרוד בדבר אחר וישכח ולא יפרנה. וכי תימא יאמר לשליח שיאמר לאשתו שהפר לה בעלה כל נדרים שתדור עד שיבא. שמא השליח ישכח ולא יאמר לה הואיל ואינו מוטל עליו להפר: