מסכת נזיר דף ג׳ עמוד ב׳

ורבנן סברי לא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה ולא אמרי' שבדעתו היה לומר גידול שער אי לאו דמפרש בהדיא ואע"ג דנזיר עובר לפניו:

ור' יוחנן אומר דכ"ע לא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה:

אלא היינו טעמא דר"מ דחיישינן כי אמר הרי עלי ציפורין דדלמא קאמר שבדעתו לקבל עליו מידי דזימנין דמייתי עליה צפורים דהיינו נזירות דלכי מיטמא מייתי צפרים בנזיר טמא כתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום כו' וביום השמיני יביא שתי תורים והזיר לה' את ימי נזרו וגו' (במדבר ו׳:י״ב):

מכדי חיישינן קאמר כלומר דלא הוי נזיר אלא משום דאמרי' שמא צפרי נזיר טמא קבל עליו ואי בתר חששא אזלינן ליחוש דילמא צפרי נדבה קיבל עליו ולא ניתנה נזירות אלא להפלאה ואמאי קאמר ר"מ דהוי נזיר כלל:

א"כ דבעי למימר צפרי נדבה הוה אמר הרי עלי קן דקן משמע צפרי נדבה אבל כי אומר הרי עלי צפורים לא משמע צפרי נדבה כלל הלכך מדקאמר צפורין ליכא לספוקי אלא בצפורי נזיר:

ודלמא מקבל עליו תורת ציפורי מצורע לטבול החיה בדם השחוטה ולשלחן ולעשותן כהלכות צפרי מצורע והך פירכא דפרכינן השתא קא פריך בין לרבי יוחנן בין לר"ל דמכדי צפרים סתם קאמר הא איכא למיחש נמי לצפורי מצורע:

ודלמא נזיר טמא הוה וקאמר לאיתויי צפורים ולפוטרו הוא במקומו:

כגון שהיה נזיר טהור עובר לפניו דלאו בר אתויי הוא והלכך כי אמר צפורין לא אמר אלא אדעתא דליהוי נזיר כמותו:

צפורי נזיר טמא קיבל עליה פירוש מצות נזירות דשייכא בהו צפורי נזיר טמא אם יטמא:

מכדי חיישינן קאמר ולא צפורי נזיר ודאי קאמר אלא חששא ודלמא צפורי נדבה דקביל עליה להביא עולת העוף לנדבה ולא לנזירות - דכל כמה דאיכא לפרושי דיבוריה דלאו נזירות קיבל עליה אלא נדר אחר שפיר טפי דלא ניחא ליה לאיניש לקבולי עליה צפורי דנזירות דחמיר עליה וטריחא ליה:

הרי עלי קן מיבעי ליה דדרך נודבי נדבת עולת העוף לומר בלשון קן:

צפורי מצורע קאמר כלומר להתחייב בקרבן מצורע ולהביא תחתיו צפורים ולהצריכו לו לטהרתו ואפילו אין מצורע עובר לפניו דאי אפשר דליכא חד מצורע דטעון צפורים ולא נזירות וגם דצפורי שייכי שפיר גבי מצורע:

כגון שהיה נזיר עובר לפניו והיה סבור אפילו נזיר טמא לפניו ולהכי פריך ודלמא צפורין דקאמר לפטור נזיר טמא העובר לפניו מקרבנותיו ומשני כגון שנזיר טהור עובר לפניו ויודע זה הנודר דטהור הוא וקאמר הרי עלי צפורים ואכתי קשה נימא דצפורים דקאמר היינו דאם יטמא זה הנזיר העובר לפניו שיביא תחתיו צפורים וצריך לדחות ולומר כגון דאמר בלבו להיות שייך למצות נזירות דשייכא ביה ציפורים אם יטמא ולעיל כי פריך ודלמא צפורי מצורע קאמר לא מצי לשנויי כגון דאמר בלבו דדיבוריה מישתמע טפי אצפורי מצורע (טפי) מנזירות משום דנזירות טריחא ליה וחמיר עליה לקבל ועוד דלשון צפורים כתובין אצל מצורע כדפרישית ולא אצל נזיר אלא תורים ואפי' קאמר בלבו אין כח במחשבת הלב להכריע דיבוריה לנזירות דאין זה פיו ולבו שוין אבל הכא אע"ג דנזירות חמיר עליה וטריחא ליה כיון דנזיר שהוא עובר לפניו אין סברא שיקבל עליו נזירות צפורים טמא שדבר זה אינו בעולם עדיין והדבר שקול לכך מהניא מחשבת הלב לומר דנזירות קביל עליה וחשיב שפיר פיו ולבו שוין וכן לעיל כי אמר אהא טפי משמע הלשון אנזירות ולומר כמוהו לאלתר אע"ג דטריחא ליה וחמיר עליה מלומר אהא תחתיו בקרבנותיו לאחר זמן כשישלים והדבר שקול לכך מחשבת הלב מכרעת הדיבור לנזירות והרי פיו ולבו שוין וקשה דהספר לא הזכיר כאן כלל דקאמר בלבו לכן נראה למהר"ף דאהיה תחתיו אין סברא לומר דאם יטמא קאמר שיתחייב בצפורין הואיל והשתא טהור הוא ודבר זה לא בא לעולם כלל וא"כ סברא לומר דנזירות קביל עליה דדבר זה מבורר לפנינו ויש בידו לקבל לאלתר אע"ג דחמיר וטריחא ליה ולעיל כי פריך ממצורע התם נמי הדבר מבורר לפנינו דודאי יש מצורע בעולם הצריך צפרים:

מאי בינייהו לומר מאי בינייהו בפי' דמתני' בין לר"ל בין לר' יוחנן אליבא דר"מ וא"ת ולישני דאיכא בינייהו היכא דאמר צפורים סתמא קביל עליה דלר"ל אליבא דר"מ מהא לחוד לא הוי נזיר אם לא הזכיר גם סמוכין לשיער כדפירש ר"ל במילתיה צפורים סמוכין לשיער קביל עליה ולר' יוחנן דלא הזכיר במילתיה סמוכין לשיער כשיקבל עליו צפורים סתמא בלא סמוכין לשיער הוי נזיר ועוד היא גופה תיקשי לר"ל למה ליה סמוכין לשיער בצפורים סתמא לחוד סגי לר"מ למיהוי נזיר שהרי מתניתין לר"מ לא הזכיר אלא צפורין לחוד לכ"נ לפרש דלר"ל אליבא דר"מ בצפורין סתמא הוי נזיר כשנזיר עובר לפניו דוקא והא דנקט ר"ל במילתיה סמוכין לשיער להשמיענו דכי אמר צפורים סמוכין לשיער דבלא נזיר עובר לפניו נמי הוי נזיר בהכי וא"ת כיון דלר"ל כשיקבל צפורים סתמא לא הוי נזיר אם לא כשנזיר עובר לפניו אליבא דר"מ הוי ליה להש"ס להזכיר נזיר עובר לפניו במילתיה דר"ל כמו במילתיה. דרבי יוחנן וי"ל דלכך הזכיר טפי במילתיה דר' יוחנן ממילתיה דר"ל משום דר' יוחנן פסיקא ליה דאף כשאמר צפורים הסמוכין לשיער עלי לא הוי אלא כשנזיר עובר לפניו ולר"ל הוי נזיר כשאמר צפרים הסמוכין לשיער אפילו אין נזיר עובר לפניו והשתא ניחא דפריך מאי בינייהו דלכולהו אף בשלא הזכיר צפורין סמוכין לשיער אלא צפורים סתמא הוי נזיר כי נזיר עובר לפניו ואי אין נזיר עובר בצפורים סתמא לחוד לא היה נזיר לכולהו והשתא נמי ניחא דלר"ל בצפורים סתמא לא מיחייב משום דסמוכין לשיער בקרא דא"כ ליחייב נמי כי אמר נשרין וטופרין דסמיכי טפי לשיער בקרא מצפורים. כך שיטת הר"ף נ"ע:

הגה"ה היכא דאמר צפורים סמוכים לשיער קביל עליה ר"ל שקיבל עליו דבר הסמוך לצפורים דהיינו גידול שיער אבל כי אמר הרי עלי צפורים ולא אמר צפורים סמוכין לשיער חייל עליה נזירות משום דמשתמע שנדר דבר שיכול לבא לידי חיוב צפורים דהיינו נזיר כשנזיר עובר לפניו דוקא ומשום הכי לא מהני הרי עלי נשרין דלישנא דנשרין לא משמע שום לשון נזירות כן נ"ל הגה"ה והר"ר שבתאי כתב שיטה זאת מאי בינייהו כלומר מאי בינייהו בפירוש דמתני' דודאי נראה ליה דר"ל לא קאמר אליבא דרבי מאיר דבצפורים סתמא מיחייב בנזיר דאיכא למיפרך כל הני פירכי דפריך לעיל לר' יוחנן וע"כ יפרש המשנה כמו ר' יוחנן דגם לא יוכל לפרש המשנה שאמר בפירוש צפורים הסמוכים לשיער עלי דהא מתני' סתמא קאמר צפורים עלי הילכך ע"כ כרבי יוחנן מפרש ובנזיר עובר לפניו והוא טהור וע"כ פריך מאי בינייהו בפירוש דמתני' ונראה שנתכוון להבין כמו שפירשתי בתחילה:

האומר ימין הרי זו שבועה ימין שלא אוכל ככר זה וה"ה שמאל כדלקמן פירוש התפילין מדהזכיר ימין תחילה:

האומר ימין שלא אוכל ככר זה או שאוכלנו שמאל שאוכל ככר זה או שלא אוכלנו אם בהזכרת השם לדעת גדולי המחברים או אף בלא הזכרת השם ולשיטת שאר מפרשים על הדרך שביארנו בשבועות ובנדרים הרי זו שבועה שלא נתכוון אלא על ימין ושמאל הרמוזה בשם ית' שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו והוא רמז על השמאל וכמו שרמוז במה שאמרו מנין שהב"ה מניח תפילין שנאמר ובזרוע עוזו:

כבר ביארנו בשלישי של שבועות ששבועת בטוי אינה חלה על בטול מצות עשה אלא בכולל אבל הנדר חל על המצוה כברשות כיצד אמר שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה בלילי הפסח שאין שבועת בטוי חלה לבטל את המצוה ומכל מקום אם אמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה אף בלילי הפסח ששבועת בטוי חלה על בטול מצות עשה כל שנעשית השבועה בכולל ונדר חל על המצוה אף בפורט ר"ל שאם אמר קנם מצת הפסח עלי אסור לאכול מצה בלילי הפסח וכבר ביארנו שם שלא הנדר והשבועה גורמים כך אלא הלשון שלשון שבועה הוא איסור עצמו על החפץ ר"ל שבועה שלא אעשה דבר זה והרי הוא משועבד לאותו דבר ואין בידו להפקיע אבל הנדר הוא לשון איסור החפץ על עצמו ר"ל קנם דבר זה עלי והואיל ואסר הדבר על עצמו אין מאכילין לאדם דבר האסור לו ומעתה אם היפך ואמר שבועה בלשון נדר כגון שאמר אכילת מצת מצוה עלי בשבועה אסור במצת מצוה ואם אמר נדר בלשון שבועה כגון שאמר קנם עלי שלא אוכל מצת מצוה חייב לאכלה אלא שכל נדר שהוא בלשון שבועה או שבועה שהיא בלשון נדר אין בו אלא איסור סופרים לדעתנו שם כמו שביארנו שם וכן למדת ממה שכתבנו שם שהנזירות אע"פ שהוא בכלל הנדרים לענין זה איסור עצמו על החפץ הוא ואינו חל על ביטול דבר מצוה אלא בכולל שכשהוא אומר הריני נזיר הרי הוא כאומר שלא אשתה יין ושלא אוכל ענבים ואם כן אינו חל על בטול דבר מצוה אלא מדין כולל ר"ל שאם נשבע לשתות יין היום שנמצאת שתיית יין היום מצוה עליו וחזר ואמר הריני נזיר לא היה חל נזירותו על אותו הכוס הראוי לו מצד שבועתו אלמלא שנזירותו כולל יין וענבים וחרצן וכן למדת משם שכל שאנו אומרים שאין שבועה חלה על דבר מצוה לא סוף דבר במצוה שנתחייב עליה מסיני אלא אף כשחדש הוא חיובה על עצמו הדין כן ר"ל כגון שנשבע לעשות איזה דבר שאין שבועה אחרת חלה לבטלה שמשנשבע על הראשונה לעשותה הרי היא עליו חיוב מסיני ששבועתו עשאתה מחוייבת עליו מסיני וכן למדת משם שאם נשבע לבטל מצות עשה של סופרים כגון מקרא מגלה ונר חנוכה חלה עליו אף בפורט ואין מותר לו לעבור על שבועתו לקיים את המצוה עד שישאל על שבועתו:

ודברים אלו אין בהם פקפוק אלא שמכל מקום אתה צריך לידע שיש בסוגיא זו דברים המראים הפך הדברים ומתוך כך אני צריך להעירך בביאורם והוא שזה שאמרו במשנתנו בהריני נזיר מן החרצן שהוא נזיר לכל אמרו עליה בסוגיא זו מתניתין דלא כרבי שמעון דאמר אינו חייב עד שיזיר מכלן ומדכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין וכו' ותנא דמתניתין מייתי לה מדכתיב מיין ושכר יזיר כלומר אפילו לא הזיר אלא מאחד מן הדברים הנוהגים בנזיר כגון יין או שכר הרי הוא נזיר לכל ואמר ר' שמעון ההוא מיבעי ליה לאסור מצד נזירותו יין מצוה כיין הרשות ושאלו בה מאי היא אלימא קידושא ואבדלתא ויש גירסא בקצת ספרים הרי מושבע ועומד מהר סיני הוא ובעלי גירסא זו סוברים שאין שבועה חלה לבטל מצות עשה אף בכולל שלא כדעת הירושלמי שכתבנו בשלישי של שבועות ושהביאוהו גדולי הפוסקים בסוף הלכות פסחים וכדעת קצת מפרשים שעשאוהו חולק על תלמוד שלנו כמו שביארנו שם ומתוך כך שאלו כאן לדעתם מאי היא כלומר איזהו יין של מצוה זה שאתה בא לאסרו מצד הנזירות אילימא קידושא ואבדלתא והרי מושבע ועומד הוא עליו כלומר והיאך נזירות חל עליו שאע"פ שנדר חל על דבר מצוה אף בפורט דוקא באומר קנם עלי דבר זה אבל בנזירות לענין זה הרי הוא כשבועה שהרי הנזירות איסור עצמו על החפץ הוא והם סוברים שהיין בקדוש והבדלה תורה היא וממה שכתוב זכור את יום וכו' ודרשו בו זכרהו על היין וכו' ותירץ דאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר וחיילא עליה נזירות בכולל ופירשו בה גדולי הרבנים שאין זה בכלל מושבע מהר סיני לומר שלא לחול עליו נזירות מדין כולל אחר שהוא הוא שחידש חיובו על עצמו ועיקר האיסור לא מסיני בא ולא מהר חורב הופיע וכיוצא בזה נזירות חלה עליו מדין כולל ואלו ודאי דברים מתמיהים הם שבודאי ממצות סיני הוא לקיים שבועתו ואם אין הנזירות חל לבטל את המצוה משאר המצות אף שנשבע עליו מצוה היא שהרי נשבע לעשות דבר ואחר כך נשבע שלא לעשותו אין שבועה שניה כלום ועוד שהרי כשהוא שואל והרי מושבע ועומד הוא והיאך נזירות חלה עליו אדרבה היה לו להשיב משום הא איצטריך קרא דאי לאו דמושבע מהר סיני הוא קרא למה לי למיחל נזירות עליה אלא שאפשר שפשוט היה לו שלא בא המקרא לבטל מצות סיני:

ומכל מקום אחרוני הרבנים מצאו בה גירסא מיושרת שבה מתקיים כל מה שכתבנו ודרך נסחתם ופירושם כך הוא מאי היא כלומר היאך אתה מוצא יין מצוה שאתה בא לאסרו מצד הנזירות מכח מקרא זה אילימא קידושא ואבדלתא וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא כלומר שנצטרך מקרא באיסורו והלא יין לקדוש והבדלה אינה תורה ועוד שהרי רשאי לקדש על הפת ולהבדיל על כל שהוא חמר מדינה וכן שראוי הוא לקדש ולהבדיל ויטעום אחר אלא דאמר שבועה שאשתה שנעשה איסור עליו מן התורה והנזירות חלה עליו מדין כולל אע"פ שהוא איסור עצמו על החפץ ועדיין יש כאן מקום עיון לענין מה הוצרכנו בה למקרא והרי אף שבועה חלה בכולל לבטול מצות עשה לדעתנו כמו שביארנו בשלישי של שבועות פירשו מגדולי קדמונינו שבנרבונה שמא הייתי אומר הואיל והותר בנזיר מכלל טומאה למת מצוה אף יין יותר מכללו ליין מצוה וכמו שמצינו מ"ד א' שהיו סבורים להביאה בקל וחומר ומה טומאה שסותרה הותר מכללו למצוה יין שאפי' עבר ושתה אינו סותר אינו דין שיותר מכללו לפיכך הוצרך בו מקרא להחזירו לדין שבועה לאסרו מדין כולל או שמא לימדה הכתוב בנזירות וממנו למדנוה לשבועה הואיל ואף הנזירות איסור עצמו על החפץ הוא:

מכדי חיישינן קאמר ודילמא נדבה קבל עליו שנדר להביא שתי תורים נדבה. לכאורה משמע צפרי נדבה ולא נזיר וקשה כיון דחיישינן קאמר ליחייב נמי בנזירות. מיהו איכא למימר כיון דהדבר שקול לא מיחייב בנזירות דספק נזירות להקל. ומיהו קשה דמשמע דלא קשיא ליה אלא משום דחיישינן קאמר אבל אי הוי ודאי הוה ניחא ליה. ואמאי אדרבא כל שכן דקשה טפי ואמאי הוי ודאי דלמא נדבה קאמר הגהה: שיהיה נזיר וגם יביא צפרי נדבה. הלכך נראה לי דלמא צפרי נדבה קאמר ויביא מספק זה וזה כיון דחיישינן קאמרת. אבל אי הוה אמר ודאי לא הוה קשיא ליה שיביא שניהם. ונראה לי דעל כרחיך חיישינן דקאמר לאו משום דהוי ספק דאי איפשר לעשותו נזיר מספק ולהביא קרבנותיו לעזרה. ומצינו כיוצא בזה חיישינן להקל דחשבינן ליה כודאי. בשבת פרק שואל חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. ובחגיגה חיישינן שמא באמבטי עברה. ובגיטין חיישינן שמא במי מילין כתבו. והכי קאמר מכדי חיישינן קאמר ומספק משוית ליה כודאי ודלמא נדבה קבל עליו ולדבר זה נעשה כודאי אבל לא לענין נזיר דספק נזירות להקל.

אם כן הרי עלי קן מיבעי ליה שכן דרך הנודרים לומר ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם.

ודלמא צפרי מצורע קבל עליו לפטור מצורע מצפרים שחייב להביא לטהרתו. לפירושא קמא להתחייב זה וזה. ולפירושי דוקא צפרי מצורע. וקשיא לן אמאי שבק נזיר דקיימינא ביה ונקט צפרי מצורע. ליפרוך דילמא לפטור נזיר טמא מצפרין קאמר. ולהך פירושא דלהתחייב זה וזה קאמר איכא למימר דלא ניחא ליה למימר להתחייב שתים מתורת נזיר חדא להיותו נזיר דאמרינן שמא צפורי נזיר טמא קבל עליו ועוד ליפטור נזיר מקרבנותיו. הילכך ניחא ליה למימר מצפורי מצורע. ולפירושי איכא למימר דניחא ליה למיפרך ממצורע שמביא שתי צפרים ולא למפרך מנזיר שמביא שתי תורים או בני יונה. וא"ת לישני ליה דאמר בלבו. ויש לומר דלא מהני כיון דצפורים משמע הכי והכי ולא מוכח טפי לנזירות. כגון שהיה נזיר טהור עובר לפניו: ואיהו לא מיחייב להביא צפרים הילכך על כרחיך הכי קאמר הרי עלי להיות נזיר ולהתחייב בצפרים אם אטמא. וקשה דלמא הכי קאמר הרי עלי לפטור זה מצפורים אם יטמא. וי"ל דבכי האי גוונא אהני אם אמר בלבי היה כך. ונראה לי דאין צריך לומר בלבי היה כך משום שיש לנו לפרש דבריו בענין זה שחייב עצמו בודאי מהשתא ולא שקבל עליו דבר שאם יארע במקרה שיתחייב. הלכך לא מפרשינן דבריו אלא להיותו נזיר או לפטור מי שנתחייב כבר קרבנות. לריש לקיש אף על גב דאין נזיר עובר לפניו דכיון דלדידיה אהני טעמא דסמוכין היכא דלא פירש בהדיא להיותו נזיר אם נזיר עובר לפניו הלכך מהני נמי אם פירש בהדיא דלא בעי נזיר עובר לפניו. אבל לר' יוחנן סמוכין לא מהני מידי הילכך בעי לעולם נזיר עובר לפניו:

האומר ימין הרי זו שבועה אם אמר ימין שלא אוכל ככר זו ואכלו לוקה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא אינו חייב עד שיזיר מכולן. פירוש עד שיאמר הריני נזיר בסתם. ואם בא להזכיר צריך להזכיר כולן. ומיהו מודה ר' שמעון בהריני מסלסל ומכלכל דהתם לא הזכיר כלום אף על גב דלשון גידול שיער הן הוי כאלו אמר הריני כאותו שרגיל לגדל שיער והוי כאלו אמר הריני נזיר בסתם:

אמר קרא מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג וכיון דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין למה ליה תו למכתב מחרצנים ועד זג לומר שאם בא לפרש דצריך לפרש הכל. וכיון דקפיד קרא אחרצנים וזג הוא הדין אתגלחת וטומאה:

אילימא קדושא ואבדלתא כו' וקשה נהי דקידוש הוי דאורייתא כדאמר בברכות נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה מיהו קדוש על היין לאו דאורייתא דמקדשין על הפת במקום שאין יין. והאי דרשנא דזכרהו על היין אסמכתא בעלמא היא. ועוד אבדלתא מאי איכא למימר על כרחך לאו דאורייתא היא. ועוד מאי קאמר אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה כו' ואמאי חזר בו מקדושה ואבדלתא כי היכי דחל נזירות על שבועה הכי נמי חל על מצות קידוש. ונראה לי דהא לא קשיא דלהך פירושא לא גרסינן אלא והכי גרסינן כי הא דאמר רבא כלומר כי היכי דאמר רבא דנזירות חלה על שבועה הכי נמי חלה על מצות קידוש. הרא"ש ז"ל בפירושיו: ועוד הקשה הר' עזריאל ז"ל וז"ל הכי גרסינן מאי היא אילימא דקידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב זכרהו על היין. ולא נהירא תינח קידוש אבדלתא מאי איכא למימר. ועוד אי נמי קדושא מן התורה אינו צריך לטעום למברך אלא מדרבנן אי נמי ישמע מפי אחר שיטעום דשומע כעונה או יקדש ויתן הכוס לאחד מבני ביתו. ועוד אפילו מדרבנן אינו צריך לטעום רביעית אלא מלא לוגמיו ונזיר אינו אסור אלא ברביעית. וגרסת רבינו תם (עד כאן: ד' ע"א) הרי מושבע עליו מהר סיני בתמיה. כלומר וכי מושבע עליו מהר סיני לשתותו שצריך קרא לומר שהנזיר אסור ממנו דהא דאמר זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין אטו יין כתיב בקרא.

גמ' לאסור יין מצוה כיין הרשות עי' שבועות דף כה ע"א תוד"ה חומר: