בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת עבודה זרה דף מ״ד עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת עבודה זרה דף מ״ד עמוד א׳

    מסכת עבודה זרה דף מ״ד עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־429 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    הרי הוא אומר ויזר על פני המים דליכא למיחש לזבל. והאי דלא השליכו לים שלם לא נתכוין אלא לבדקן כסוטות שהמים בודקין אותם שחטאו והורגים אותם כדאמרי' התם (יומא סו:) זיבח וקיטר בסייף גיפף ונישק באסכרה שמח בלבו בהדרוקן:

    הסירה מגבירה השפילה ממלכות:

    מפלצת לקמן מפרש:

    וידק וישרף בנחל קדרון ולא חייש לזבל. מוידק קא מותיב:

    אלו ואלו דמים החיצונים ודמים הפנימיים ששיריהן נשפכין על יסוד מזבח החיצון והן יורדין מן היסוד לרצפה:

    ומתערבין באמה סילון של מים שהיה בעזרה:

    לגננים לזבל גנותיהן:

    ומועלין בהם לאו קרבן מעילה קאמר דאין מעילה בדם קדשים כדאמרינן בפרק הוציאו לו אלא אסור ליהנות מהן אלא בדמים:

    ועוד 29 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Avodah Zarah 44a · Sefaria

    תוספות

    נחל קדרון אינו מגדל צמחים משמע אבל בשאר מקומות שחיקת כלי מתכות מגדל צמחים וקשה דבפרק כסוי הדם (חולין דף פח: ושם ד"ה שחיקת) קאמר אין מכסין בשחיקת כלי מתכות לפי שאינו מגדל צמחים וי"ל דלחודיה ודאי אינו מצמיח אבל כשהוא מזבל בקרקע המגדל צמחים הוא גורם ומסייע להצמיח אי נמי כשנשרף כמו עגל מגדל צמחים והתם איירי בלא שריפה:

    מקומות יש בו היה יכול לתרץ שהגננים היו ממקום אחר:

    מפליא ליצנות פ"ה ליצנות מופלא ובב"ר סוף פרשת תולדות יצחק מה את מפליא בי כלומר למה אתה מלעיג עלי וכן פי' בערוך (ערך פלא):

    והלא כבר נאמר וכתת וכו' ומסתמא לא השליכו לים המלח דכיון שבא לספר המעשה אם השליכו לים היה לו לומר כמו שמפרש והולך ביעור הנחל קדרון ואע"ג שאינו מפרש זורה לרוח זה א"צ כי אחר שהיה נשחק ממילא היה נזרק וא"ת לרבנן בסמוך דמייתי מוישרפו באש מאי קושיא היא לרבי יוסי כיון שלא הזכיר להשליכו לים וי"ל דהתם לא בא לספר במעשה ביעור עבודת כוכבים אלא בא לומר שעזבו עצביהם:

    כאן קודם שבא איתי הגיתי תימה למה לא לקח עובד כוכבים לבטל בע"כ כרבי אלעזר הקפר ועוד לאביי דמשני לעיל כשפחתה אבל בשבורה אפילו ישראל מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים למה לא שברוה וי"ל דיש חילוק בין עבודת כוכבים של עץ לשל מתכת וכן יש תירוצים בירושלמי כאן בשל עץ כאן בשל מתכת:

    אבן שואבת היה בה וכשהיה יושב על כסא מלכותו מניחה ואבן שואבת שקועה למעלה ולא היתה האבן שואבת חקוקה בנזר:

    שהיה מניחה במקום תפילין והולמתו פירוש וזה נס גדול ששם אין הראש עגול והיא היתה עגולה ממש ואף על פי כן היתה מכוונתו ומיושבת בראשו:

    Tosafot on Avodah Zarah 44a · Sefaria

    רבנו חננאל

    תניא אמר להן רבי יוסי והכתיב בעגל וישרוף אותו באש וניחוש דלמא נהנין באפרו אמרו לו הא כתי' ויזר על פני המים וישק את בני ישראל לא נתכוין משה אלא להשקותן כסוטות. והא כתיב ויכרות אסא את מפלצתה וישרוף בנחל קדרון והלא הוה שם לזבל. אמרו לו נחל קדרון יש בו מקומות שאין מגדל צמחים.

    ובמקום שאין מגדל צמחים שרפה מפלצתה דהות מפליא ליצנותא.

    כמין זכרות עשתה לו והיתה נבעלת לו תמיד ומקשינן עליה והכתיב וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה כי עד הימים ההם היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן אמרו לו והלא נחש זה של משה היה שנאמר עשה לך שרף עשה לך משלך ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובדין הוא דכיתות נמי לא צריך דלא הוה עבודת כוכבים אלא כיון דחזא חזקיה דטעו ישראל בתריה עמד וכתתו.

    אמר להן ר' יוסי והכתיב ויעזבו שם את עצביהן וישאם דוד ואנשיו הנה שחקום ופיזרום כדכתיב תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם. ופרקינן לא. ישאם אינו לשון פיזור אלא לשון נשיאה ממש מדכתיב קרא אחרינא ויאמר דוד וישרפו באש ולא קשיא כאן קודם שבא אתי הגתי נשרפה [כאן] אחר שבא אתי הגתי וביטלה נשאוה וכדכתיב ויקח עטרת מלכם מעל ראשו משקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד.

    והא איסורי הנאה היא אמר רב נחמן בר יצחק אתי הגתי בא וביטלה.

    משקלה ככר זהב היכי מצי מנח לה אבן שואבת היתה לה דהות דרי לה:

    ר' אלעזר אמר אבן יקרה היתה בה ושווה ככר זהב:

    והא בעי אנוחי תפילין אמר שמואל בר יצחק מקום יש בראש שראוי להניח בו שתי תפילין.

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 44a · Sefaria

    ריטב"א

    ומועלין בהן פירוש מדרבנן ואין מעילה בדמים מן התורה אלא במקיז דם לבהמת קדשים וכדעת התוספות וכדכתיבנא בפרק אין עומדין בס״ד.

    מקום יש בראש להניח שני תפילין ומכאן שהתפילין יש להם שיעור למטה וכדכתיבנא בפרק המוצא תפילין בס״ד.

    Ritva on Avodah Zarah 44a · Sefaria

    מאירי

    כבר ביארנו במסכת חולין פרק כל הבשר קי"ז א' שדם שחיטת קדשים אין בו קרבן מעילה שנאמר לכם נתתיו לכפר על נפשותיכם לכפרה נתתיו ולא למעילה וכן התבאר במסכת יומא ובכלל זה בין דמים חיצונים בין דמים פנימיים ואלו ואלו שיריהן נשפכין על יסוד המזבח החיצון יסוד מערבי לחטאות פנימיות ודרומי לחטאות חיצוניות ויורדין מן היסוד לרצפה דרך נקב קטן ומשם לסלון מים שהיתה בעזרה הנקראת אמה ומתערבין שם ויוצאין משם לנחל קדרון ואע"פ שיצאו מגבול המקדש ושאין בהם קרבן מעילה לעולם אסור ליהנות מהם בלא דמים ונמכרים לגננים שלשם לזבל ולא אמרו בכאן מועלין בהם אלא לאיסור הנאתם בלא דמים הא אם נהנה לא מעל ר"ל אינו צריך להביא קרבן מעילה ומגדולי המחברים נראה שכתבו שמועלין בהם מפני שנימכרין היו לגננים ודמיהם הקדש ומעילתם משיצא לנחל קדרון ואילך אבל לא קודם לכך:

    כל מה שפרשנו בעשיית הצורות הוא בסתם הא כל שנעבד אפילו דלעת אפילו כלי נאסר בהנאה במה דברים אמורים בשהיא של עובד אבל אם השתחוה אחד לדבר של חברו לא אסרו בהנאה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בהשתחואה לבד כמו שיתבאר:

    Meiri on Avodah Zarah 44a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה היכי מצי מנח כו' על ראש דוד הס"ד ובד"ה ששוה ככר זהב כו' כצ"ל:

    תוס' בד"ה אבן שואבת כו' ואבן שואבת קבועה למעלה כו' כ"ה בס"א:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 44a · Sefaria

    מהר"ם

    תוס' ד"ה נחל קדרון וכו' משמע אבל בשאר מקומות שחיקת כלי מתכות מגדל צמחים. מקשין התלמידים מפני מה הקשו התוס' קושיא זו בכאן אגופה דמתניתין הו"ל להקשות דקתני אף היא נעשה זבל וכו' א"כ ש"מ דמגדל צמחים וי"ל דמתניתין היה באפשר דנוכל לומר דה"ק אף היא נעשה זבל ועפר ויסתפקו ממנו לשאר צרכים במקום עפר לא לצורך גידול צמחים אבל השתא קשה שפיר וק"ל:

    ד"ה והלא כבר נאמר וכתת וכו' וא"ת לרבנן בסמוך דמייתי מוישרפם באש מאי קושיא היה לרבי יוסי כיון שלא הזכיר להשליכו לים. ר"ל מאי קושיא לר' יוסי שהיה לו לכתוב וישרפם וישאם הא לרבנן קשיא טפי שהיה להם להזכיר להשליכו לים אבל לר"י ל"ק כ"כ לכך כתבו וי"ל דהתם לא בא לספר וכו' לכך לרבנן ל"ק מידי מה שלא הזכיר כלום אבל לרבי יוסי דאיהו מפרש וישאם היינו שזרו לרוח א"כ היה לו לכתוב קרא בהדי הדדי וישרפם וישאם וק"ל:

    ד"ה כאן קודם שבא אתי הגיתי וכו' ועוד לאביי וכו' אבל בשבירה אפילו ישראל מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים למה לא שברוה לעיל בעובדא דר"א הקפר שמצא טבעת שהמתין עד שבא עובד כוכבים וסטרו עד שביטלה בע"כ לא קשה לאביי למה לא בטלה בעצמו ע"י שבירה די"ל משום דלא רצה לשוברה אלא רצה להניחה לו שלימה לכן המתין עד שבא עובד כוכבים ובטלה ע"י פחיתת צורה לבד ונשארה בשלימותה:

    Maharam on Avodah Zarah 44a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' וכתיב וישאם עי' ר"ה כב ע"ב:

    Gilyon HaShas on Avodah Zarah 44a · Sefaria

    בן יהוידע

    רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר אֶבָן יְקָרָה הָיְתָה בָּהּ, שֶׁשָּׁוָה כִּכַּר זָהָב (שמואל ב יב, ל). יש להקשות אין זה חידוש נפלא דמשתבח בה קרא ובפרט בימים ראשונים שהיו נמצאים אבנים טובות יקרי הערך מאד! ונראה לי בס"ד הכונה כל משקל ומשקל של אותה האבן שוה ככר זהב שאם היתה שוקלת מאה קירא"ט נמצאת שוה מאה ככר זהב.

    מָקוֹם יֵשׁ בָּרֹאשׁ שֶׁרָאוּי לְהַנִּיחַ בּוֹ שְׁתֵּי תְּפִלִּין יש להקשות והלא לפי דברי רבינו האר"י ז"ל וז"ח גם הראשונים מימות משה רבינו ע"ה היו מניחין שני זוגות כסדר רש"י וכסדר רבנו תם ובודאי דוד המלך ע"ה היה עושה כן, ולהכי עדיין תקשי והא בעי להניח שתי תפלין? ונראה לי בס"ד דלא היו לובשים שתי תפילין אלא רק בשעת תפלת שחרית אבל כל היום היו לובשים סדר רבנו תם דוקא וכמו מנהג רבינו האר"י ז"ל בכל יום במנחה. ומה שאמר ' עֵדוּת הִיא לְבֵית דָּוִד ' נראה לי בס"ד בזה רמז הכתוב (תהלים קיח, כב) 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים' היא העטרה שהיה בה אבן יקרה ששוה ככר זהב ולכך קראה על שם האבן שבה דבתחלה מאסו הבונים החכמים משום דהיתה איסור הנאה אך אחר כך בא אתי הגתי ובטלה ואז 'הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה' בראש דוד המלך ע"ה ובאמת 'מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת' בדרך נס הנעשה על ידי שם הוי־ה ברוך הוא יען 'הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ' שנמצא בה דבר פלא שהיה לובשה במקום תפילין והולמתו כדי שיהיה גם זה עדות למלכות בית דוד. ובזה יובן (זכריה ד, ז) 'וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה' היא אבן הנזכר שתהיה עטרה למלך המשיח ואז 'תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ' חן מצד הגשמיות שבה שהיתה יקרה מאד וחן מצד הרוחניות שבה שהולמת ראש הלובש אותה בדרך נס. ומה שאמר בִּשְׂכַר שֶׁ ' פִּקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי ', ' זֹאת הָיְתָה לִי ' לְעֵדוּת צריך להבין מאי תליא הא בהא ולמה עשה הקדוש ברוך הוא עדות זו באותה עטרה שלקח משלל בני עמון? ונראה לי בס"ד דאיתא במדרש רבה כששלח דוד המלך ע"ה את יואב למלחמה על עמון ועל מואב הוציאו לו אפיסטולי שלהם דכתיב אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב (דברים ב, ט) וכן נמי בבני עמון והלך דוד המלך ע"ה בכבודו אצל הסנהדרין ותבע שהם פרצו את הגדר דכתיב וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם וכו' (במדבר כב, ה). וכתבו התוספות שדוד המלך ע"ה עיקר סמיכות שלו הוא על פסוק דשופטים דעגלון מלך מואב נלחם בישראל ויך בהם (שופטים ג, יג) אלא שהיה מהדר על פסוק מן התורה גם כן. נמצא מה שהכה דוד המלך ע"ה בעמון ומואב לא עבר על מצות התורה ח"ו אלא כדין עשה ועל פי הסנהדרין עשה מפני שהם פרצו תחלה והכו בישראל גם בני עמון וכנזכר בנביאים לכך עשה לו הקדוש ברוך הוא נס גדול באותה עטרה של שלל בני עמון להורות ששמר מצות השם יתברך ולא עבר על דברי ה' ולזה אמר בִּשְׂכַר שֶׁ'פִּקּוּדֶיךָ' שצוית על עמון ומואב 'נָצָרְתִּי' 'זֹאת הָיְתָה לִי' לְעֵדוּת (תהלים קיט, נו). ועוד נראה לי בס"ד הכונה עדות היתה לי בזאת העטרה שנעשה הנס בה במקום תפילין של ראש שיש בו שני שינין של ז' וויהן כנגד חג"ת נהי"ם [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] ששם סוד בת שבע וזאת לי לעדות 'כִּי פִּקּוּדֶיךָ' נָצָרְתִּי' כשלקחתי בת שבע שהיתה גרושה ואפילו תשעים יום של הבחנה הוה לה וכנזכר בריש זוהר בראשית.

    Ben Yehoyada on Avodah Zarah 44a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת עבודה זרה, דף מ״ד, עמוד א׳, בהיקף של כ־429 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 124 מילים

      נפתחת ב״אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ…״

    2. קטע 220 מילים

      נפתחת ב״אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? הֲרֵי הוּא אוֹמֵר:…״

    3. קטע 330 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לָהֶם רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר…״

    4. קטע 427 מילים

      נפתחת ב״וְלָא? וְהָתַנְיָא: אֵלּוּ וְאֵלּוּ מִתְעָרְבִין בְּאַמָּה, וְיוֹצְאִין…״

    5. קטע 520 מילים

      נפתחת ב״מַאי ״מִפְלַצְתָּהּ״? אָמַר רַב יְהוּדָה: דַּהֲוָה מַפְלְיָא…״

    6. קטע 613 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לָהֶן רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר:…״

    7. קטע 730 מילים

      נפתחת ב״אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? הֲרֵי הוּא אוֹמֵר…״

    8. קטע 89 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא, כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּקָא טָעוּ יִשְׂרָאֵל בָּתְרֵיהּ,…״

    9. קטע 930 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לָהֶם, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וַיַּעַזְבוּ שָׁם…״

    10. קטע 1017 מילים

      נפתחת ב״אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? הֲרֵי הוּא אוֹמֵר…״

    11. קטע 115 מילים

      נפתחת ב״מִכׇּל מָקוֹם, קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי.…״

    12. קטע 1212 מילים

      נפתחת ב״כִּדְרַב הוּנָא, דְּרַב הוּנָא רָמֵי: כְּתִיב ״וַיֹּאמֶר…״

    13. קטע 1314 מילים

      נפתחת ב״לָא קַשְׁיָא, כָּאן — קוֹדֶם שֶׁבָּא אִיתַּי…״

    14. קטע 1422 מילים

      נפתחת ב״דִּכְתִיב: ״וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ…״

    15. קטע 1539 מילים

      נפתחת ב״מִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב, הֵיכִי מָצֵי מַנַּח לַהּ?…״

    16. קטע 1648 מילים

      נפתחת ב״״זֹאת הָיְתָה לִּי כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי״ —…״

    17. קטע 1735 מילים

      נפתחת ב״״וַיּוֹצִיאוּ אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וַיִּתְּנוּ עָלָיו אֶת…״

    18. קטע 1816 מילים

      נפתחת ב״״וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ״,…״

    19. קטע 1918 מילים

      נפתחת ב״״וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת עבודה זרה דף מ״ד עמוד א׳ · קטע 5 — “…מַפְלְיָא לֵיצָנוּתָא, כִּדְתָנֵי רַב יוֹסֵף: כְּמִין זַכְרוּת עָשְׂתָה לָהּ,…

    • שמואל · דור ראשון לאמוראים

      שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.

      מקור: מסכת עבודה זרה דף מ״ד עמוד א׳ · קטע 16 — “…תְּפִילִּין! אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מָקוֹם יֵשׁ…

    לשון המקור

    אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר״!

    אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, לֹא נִתְכַּוֵּין אֶלָּא לְבוֹדְקָן כְּסוֹטוֹת.

    אָמַר לָהֶם רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וְגַם אֶת מַעֲכָה אִמּוֹ הֱסִירָהּ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר עָשְׂתָה מִפְלַצְתָּהּ וְגוֹ׳ וַיָּדֶק וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן״! אָמַר לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? נַחַל קִדְרוֹן אֵינוֹ מְגַדֵּל צְמָחִין!

    וְלָא? וְהָתַנְיָא: אֵלּוּ וְאֵלּוּ מִתְעָרְבִין בְּאַמָּה, וְיוֹצְאִין לְנַחַל קִדְרוֹן, וְנִמְכָּרִין לְגַנָּנִין לְזֶבֶל, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן! מְקוֹמוֹת מְקוֹמוֹת יֵשׁ בּוֹ: יֵשׁ מָקוֹם מְגַדֵּל צְמָחִין, וְיֵשׁ מָקוֹם שֶׁאֵין מְגַדֵּל צְמָחִין.

    מַאי ״מִפְלַצְתָּהּ״? אָמַר רַב יְהוּדָה: דַּהֲוָה מַפְלְיָא לֵיצָנוּתָא, כִּדְתָנֵי רַב יוֹסֵף: כְּמִין זַכְרוּת עָשְׂתָה לָהּ, וְהָיְתָה נִבְעֶלֶת לוֹ בְּכׇל יוֹם.

    אָמַר לָהֶן רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְכִתַּת נְחַשׁ נְחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה״!

    אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף״, ״לְךָ״ — מִשֶּׁלְּךָ, וְאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְהָתָם בְּדִין הוּא דְּכַתּוֹתֵי לָא הֲוָה צְרִיךְ.

    אֶלָּא, כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּקָא טָעוּ יִשְׂרָאֵל בָּתְרֵיהּ, עָמַד וְכִיתָּתוֹ.

    אָמַר לָהֶם, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו״, וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד״ לִישָּׁנָא דְּזָרוֹיֵי הוּא? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף: ״תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם״, וּמְתַרְגְּמִינַן: תִּזְרֵינוּן וְרוּחַ תְּטַלְטְלִינּוּן.

    אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וַיִּשָּׂרְפוּ בָּאֵשׁ״, וּמִדְּלָא כְּתִיב ״וַיִּשְׂרְפֵם וַיִּשָּׂאֵם״, שְׁמַע מִינַּהּ ״וַיִּשָּׂאֵם״ מַמָּשׁ.

    מִכׇּל מָקוֹם, קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי.

    כִּדְרַב הוּנָא, דְּרַב הוּנָא רָמֵי: כְּתִיב ״וַיֹּאמֶר דָּוִד וַיִּשָּׂרְפוּ בָּאֵשׁ״, וּכְתִיב ״וַיִּשָּׂאֵם״!

    לָא קַשְׁיָא, כָּאן — קוֹדֶם שֶׁבָּא אִיתַּי הַגִּיתִּי, כָּאן — לְאַחַר שֶׁבָּא אִיתַּי הַגִּיתִּי.

    דִּכְתִיב: ״וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב״, וּמִי שְׁרֵי? אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ! אָמַר רַב נַחְמָן: אִיתַּי הַגִּיתִּי בָּא וּבִיטְּלָהּ.

    מִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב, הֵיכִי מָצֵי מַנַּח לַהּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: רְאוּיָה לָנוּחַ עַל רֹאשׁ דָּוִד. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת הָיְתָה בָּהּ, דַּהֲוָת דָּרָא לַהּ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: אֶבֶן יְקָרָה הָיְתָה בָּהּ, שֶׁשָּׁוָה כִּכַּר זָהָב.

    ״זֹאת הָיְתָה לִּי כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי״ — מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: בִּשְׂכַר שֶׁפִּקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי, זֹאת הָיְתָה לִי לְעֵדוּת. מַאי עֵדוּתָהּ? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שֶׁהָיָה מַנִּיחָהּ בִּמְקוֹם תְּפִילִּין וְהוֹלַמְתּוֹ. וְהָא בָּעֵי אַנּוֹחֵי תְּפִילִּין! אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מָקוֹם יֵשׁ בָּרֹאשׁ שֶׁרָאוּי לְהַנִּיחַ בּוֹ שְׁתֵּי תְפִילִּין.

    ״וַיּוֹצִיאוּ אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וַיִּתְּנוּ עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת״, ״נֵזֶר״ — זוֹ כְּלִילָא, ״עֵדוּת״ — אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עֵדוּת הוּא לְבֵית דָּוִד, שֶׁכׇּל הָרָאוּי לַמַּלְכוּת הוֹלַמְתּוֹ, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַמַּלְכוּת אֵין הוֹלַמְתּוֹ.

    ״וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ״, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁמִּתְנַשֵּׂא לְהוֹלְמוֹ וְלֹא הוֹלַמְתּוֹ.

    ״וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו״, מַאי רְבוּתַיְיהוּ? תָּנָא: כּוּלָּם נְטוּלֵי טְחוֹל וַחֲקוּקֵי כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם הָיוּ.