מסכת סוטה דף ה׳ עמוד א׳

אפילו עושה צדקה בסתר שנותן מידו לידו של העני והכי משמע יד הנותנת ליד אף הוא לא ינקה:

דכתיב ביה מתן בסתר כו' לאו דשייך האי קרא בקרא דלעיל אלא רבותא היא שאע"פ שמכפה אף וחימה אינו מכפר על גסות הרוח:

אזהרה שלא יהא גס רוח:

ורם לבבך ושכחת אלמא מגובה לב בא לידי שכחה ששוכח את בוראו ובשכחה הוא מוזהר השמר לך פן תשכח:

מתמעט מחשיבותו:

רומו מעט כיון שרומו מתמעט:

ישנו בעולם מתקיים:

והומכו ואם חזר ונעשה עניו שממיך את עצמו:

כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער תימה אמאי לא חשיב האי במשנת חלק והא דאמר פרק בתרא דכתובות (דף קיא.) מתים שבחו"ל אינן חיים ותו גרסינן התם ע"ה אינן חיים אא"כ יהנו תלמידי חכמים ומלוי רביות מצינו באגדה שאינן חיים לעולם הבא. תוס' ר"י:

אדם שאין בו אלא רביעית דם פר"ח הוא דם הצלול שממנו משתית הלב אין בו אלא משקל כ"ה סלעים שהיא רביעית הלוג:

ויש מדה אחרת שלישית נקראת יקרת רוח והיא ראויה לתלמיד חכם עצמו שלא להיותו מרמס להדיוטות לידמות להם כקיתון של חרס ועל זו אמרו תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמנה שבשמינית כלומר חלק מועט ותפש לשון שמנה שבשמינית על שם שהוא משקל הקטן שבכל המשקולות ונקרא עוכלא כמו שהתבאר בבתרא ומ"מ כבר פירשנו בענין שמנה שבשמינית בחבור התשובה בשם קצת גאונים שהיא נאמרת על מדה מדוקדקת בדרך צחות והוא שבמסכת קדושין אמרו עשרה קבין גסות ירדו לעולם תשעה נטלה עילם ואחת כל העולם כלו ושמינית קב הוא חצי לוג ושמינית של חצי לוג הוא רובע רביעית וכשיתערב ברביעית דם שבאדם אינו אלא על חד ארבע שהוא ביתר מכדי מזיגה בינונית וכן הוספנו שם לפרשה בדרך אחרת וכן אמרו שמעטרתו כסאסאה לשבלתא כלומר שמונעת היד שלא ליגע בהדיא בשבולת ולא עוד אלא שצריך לו שיעטר עצמו בכך כדי להיות דבריו מקובלים ונשמעים כראוי ומתוך כך אמרו בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה וסוף דבר כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי ושם אלא ושם וכבר הרחבנו הביאור בענינים אלו בשלמות בחבור התשובה:

בפירש"י בד"ה יקפצון מן כו' והכי מפרש בהדיא בב"ר עכ"ל הס"ד ומ"ש בפירש"י שלפנינו דבשלמא בכל מכל רבותא כו' אינו בפי' ישן והוא גליון ובא לומר שלא נפרש כל דיעקב וכל אשר תתן לי וק"ל:

תוס' בד"ה אדם שאין בו אלא רביעית דם פר"ח הוא דם הצלול כו' עכ"ל כצ"ל:

לא ינקה מדינה של גיהנם גליון והכי אמר במדרש משלי כשאדם בא על אשת איש ונזדמן לו עני ונתן לו פרוטה בצדקה ואומר : לא היה הקדוש ברוך הוא מזמין אותו עני אלא אם כן מחל לו עונו. ועל זה נאמר יד ליד לא ינקה. הרא"ה ז"ל בפירושו.

תוס' ד"ה אדם שאין בו וכו' עד סופו כי לוג הוא ב' ליטרין וליטרא הוא מאה זוז ביהודה כדאית' בירושלמי הובא בר"ש פ"י דתרומות מ"ח נמצא לוג הוא שני מאות זוז שהם מאה סלעים בגליל ורביעית הלוג הוא כ"ה סלעים. (ברית שלום על התורה פ' כי תשא):

כָּל הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ. אֲפִילּוּ עוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר, דִּכְתִיב (משלי כא, יד) "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף" לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. יש להבין צְדָקָה בַּסֵּתֶר היכא רמיזה ביד? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד אותיות מנצפ"ך כי מ־ם ופ־ה הם בחינת הבל ומתפשטים בחוטם ופה ואותיות נצ־ך בחינת קין ומתפשטים בזרוע וכף ואצבעות דהיינו נו־ן בזרוע וכ־ף בהכף וצד־י באצבעות. והנה ג' אותיות אלו סדרם באלפא ביתא דמנצפ"ך הכ־ף הוא ראש החמשה והנו־ן הוא תוך החמשה והצד־י הוא סוף החמשה הרי נמצא הם ראש ותוך וסוף שהם ראשי תיבות 'סתר' מלתתא לעילא. ועל זה אמר הכתוב מַתָּן בַּסֵּתֶר רוצה לומר צדקה הנעשית ביד שהיא מתקנת ג' אותיות שהם 'סתר' ס וף ת וך ר אש שהם אותיות צנ־ך המתפשטים שם הנה זה התיקון יִכְפֶּה אָף כי על ידי הצדקה שעושה בידים ממתק ג' גבורות שהם ג' אותיות המתפשטים שם. ועל זה שפיר דרש רבי יוחנן בתיבת יד של צדקה בסתר כי צדקה הנעשית ביד היא תיקון ומיתוק ג' אותיות צנ־ך שהם סוף תוך ראש ראשי תיבות סֵּתֶר.

כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף מִתְמַעֵט (איוב כד, כד) נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין כד.) סימן לגסות הרוח עניות, כי הגאה עונשו שיבא לידי עניות. והטעם פרשתי דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קיג:) ארבעה אין הדעת סובלתן וחד מנייהו 'דל גאה' ולכן זה המתגאה אם הוא עשיר יעני כדי שלא יתגאה כפי הטבע דדל מתגאה אין הדעת סובלתו. והנה אדם במלואו 'אל ף דל ת מ ם ' סופי תיבות 'פתם' שהוא נטרקון פת מ זון ולזה אמר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ 'לְסוֹף' רוצה לומר ברמז של סוף אָדָם שהוא פת מזון מִתְמַעֵט שיעני ואז יתמעט פתו ומזונו בר מינן. או יובן בס"ד אומרו לְסוֹף מִתְמַעֵט דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדה לא.) שלשה שותפים באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו, והנה חלק האב והאם ניתן בתחלה שהוא ההזרעה שלהם ואחר כך נותן הקדוש ברוך הוא חלקו נמצא חלקו יתברך בא לבסוף. ופרשתי בס"ד במקום אחר כי באותיות 'אדם' נרמזו השלשה שותפין שבאדם כי באות אלף נרמז שמו יתברך כי צורת א ' הוא וא־ו ושני יודין שהוא מספר שם הוי־ה ברוך הוא ונשאר דם הוא מספר 'אב אם' [44]. ולכן אם האדם יתגאה יסתלק אות א' משם אדם שיש לו כי על הגאה אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד, ולכן אות א' שבו רמוז חלק שמו יתברך יסתלק ממנו וישאר רק אותיות דם שהם רומזים לאב ואם שלו וזהו שאמר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף רוצה לומר חלקו יתברך שהוא בא לבסוף שהוא רמוז באות א' דאדם מִתְמַעֵט שמסתלק אות א' ונשאר דם.

כְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דִּכְתִיב בְּהוּ "בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל" הא דדימה לזה שחזר בו מן הגאוה ונעשה עניו לאברהם יצחק ויעקב נראה לי בס"ד, דכתבו חכמי המוסר אותיות אהיה הם מדת העניו דאף על פי שיש בידו חבילות חבילות של תורה ומצות ומעשים טובים אינו חושב עצמו שהגיע לגדר השלימות ואף על פי שהוא צדיק גמור שלא חטא כלל אלא תמיד אומר על עצמו ' אהיה ' דעדיין לא הייתי מתוקן אלא אהיה לעתיד על ידי שיעזרני השם יתברך להרבות תורה ומצות ומעשים טובים מה שאין כן הגאה חושב עצמו ' היה ' שנעשה שלם ומתוקן אפילו בדבר מועט שיש לו! נמצא מדת העניו לומר על עצמו 'אהיה' והגאה אומר על עצמו 'היה'. והנה בין אהיה לבין היה יש הפרש אות א' ובזה פרשתי וְחוֹטֶא אֶחָד (קהלת ט, יח) הוא מספר א' שאינו אומר אהיה אלא היה יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה כי זה עניו וזה גאה. ולכן ראשי תיבות א ברהם י צחק י עקב הוא מספר אהיה [21] שהם אף על פי שהרבו תורה ומצות ומעשים טובים ובאו לגדר השלימות שהיו צדיקים גמורים כל אחד אומר על עצמו תמיד 'אהיה' ואינו אומר 'היה' ולכן זה שחזר בו ממדת הגאוה ונעשה עניו שמדתו לומר אהיה שהיא רמוזה בראשי תיבות אברהם יצחק ויעקב דמהו אליהם דראשי תיבות שלשתם עולה מספר אהיה. והא דכינה פטירתם בלשון קפיצה דכתיב יִקָּפְצוּן (איוב כד, כד) נראה לי בס"ד שזו היא מדת הצדיקים שבעת פטירתם אין להם עכבות עד שיגיעו למקומם אשר בגן עדן אלא תכף ומיד כשנפטרים מעולם הזה קופצים ובאים לגן עדן דאין להם גלגול ולא עונשים אפילו של פחד בלבד באמצע הדרך! וכמו שכתב הרב פתח עינים ז"ל בעירובין (עירובין נג:) במאמר זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה עיין שם. וידוע מי שהוא עניו ניצול מן הגלגול וכאלו הקריב כל הקרבנות ועונותיו נמחלין ולכן קופץ ובא מהכא להתם ולא יאחר ולזה אמר כַּכֹּל יִקָּפְצוּן אלו הענוים.

(איוב כד, כד) חַד אָמַר כִּי סָאסָא דְּשִׁיבָּלְתָא. וְחַד אָמַר: כְּשִׁיבּוֹלֶת עַצְמָהּ. קשה מה הפרש יש בין הא להא דפליגו ביה רבנן? ונראה לי בס"ד דיש הפרש בעניות בין אם תהיה לאדם אחר הרגלו בעונג וטובה ועושר שנעשה מלא מכל טוב ואחר כך נתרוקן וראשו לארץ יגיע, לבין עניות שהאדם מורגל בה מתחילתו שזה לא ירגיש כל כך ביסורין שלה. ומאן דאמר כְּסָאסָא דְּשִׁיבָּלְתָא שהוא הנקרא זקן השבולת שהם חוטים דקים וריקנים מפרי ותנובה מתחילתם זה יורה על עניים ודלים מתחילתם שהורגלו בכך ואין זה מן הקשות דהרגל על כל דבר הוא טבע ומאן דאמר כְּשִׁיבּוֹלֶת עַצְמָהּ שהיא מלאה בר וגדושה כן הם מלאים כל טוב ויבא יום אידם ולא ישאר בידם מאומה וימותו מתוך דלות הנה זו הדלות שמתים בה תהיה קשה עליהם אלף פעמים על מי שהורגל בדלות מתחילתו וכמו ענין המשל שהביא בספר משפט צדק על פסוק לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ (איכה א, יב).

מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה הוּא מְלַקֵּט (איוב כד, כד). מאמר זה תמוה דלא חזינן כהאי גונא בשבלים! שזה אפשר להיות בזרעים של ירקות שהאדם מלקט הגבוה לאכלו כי הגבוה הוא גדל כל צרכו ולכן לוקטו לאכלו וממתין על השפלים שיגדלו ויגבהו כמוהו אבל השבלים דחיטים או שעורים, הדרך לקוצרם הגבוהים והשפלים ביחד. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו חכמי המוסר אב ובנו יצאו לשדה וירא הבן שדה נטועה שבלים של חיטים והיו החיטים יפות שהשבולת מלאה חיטים יפים ובריאים ומחמת כובד שלהם הושפלו ראשיהם ונעקמו למטה ולא היתה השבולת עומדת בקומה זקופה כי כן טבע שבלים הבריאות ומליאות שאין בקנה שלהם כח לסבול הכובד ומוכרח שראשיהם כפופים למטה והיו עם אלו השבלים המלאות כמה שבלים שלקו בתחילתם ואין בתוכם חטים וכיון דאין להם כובד עומדים זקופים. וישאל הבן מאביו: למה אלו זקופים ואלו כפופים? ויאמר לו: בני, אלו הכפופים הם מלאים בר והם דמיון לאנשים השלמים המלאים חכמה ודעת ומצות ומעשים טובים שדרכם להתנהג בענוה ושפלות ואין להם גובה ראש ואלו הזקופים הם דוגמת בני אדם ריקים מכל טוב ואין בהם לא תורה ולא מצוה ואלו דרכם להתנהג בגובה ראש וקומה זקופה ומראים עצמן גבוהים ועליונים על הכל! עד כאן דבריו. וכן המאמר כאן מדמה את גסי הרוח לשבולת שנראה ראשה למעלת מחברתה וכמו שפירש רש"י ז"ל והיינו שבולת הריקנית שעומדת זקופה אשר אליה נדמו גסי הרוח שהם ריקנים מכל טוב ומתגאים בגובה ראש ועל זאת השבולת הביא רב אסי ותנא דבי רבי ישמעאל ' מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה הוּא מְלַקֵּט ' פירוש נכנס לטייל בתוך שדהו בעודה מלאה שבלים של חטים שהם בריאות וטובות דמוכרח שיהיו כולם כפופים וכשרואה בתוכם שבלים גבוהים שראשם זקוף אז ידע כי אלו ריקנים הם ואין הנאה של כלום מהם ולכן דרך הלוכו וטיולו הוא מלקט הגבוה הגבוה שהוא ריקן ומשליכן וזורקן לחוץ דמה הנאה בהם שישארו ושיקצרום עם החטים ויעשו זבל יותר בחיטים בתערובתם עמהם.

(ישעיה נז, טו) "וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ" רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא חַד אָמַר: אִתִּי דַּכָּא וְחַד אָמַר: אֲנִי אֶת דַּכָּא. נראה לי בס"ד הכונה מאן דאמר אִתִּי דַּכָּא כלומר מי שהוא עניו ביותר אזכהו גם בעודנו חי בעולם הזה יתגבר על החומר שלו שיסתלק במחשבתו מעולם הזה שלא יהיה לו רצון ותאוה לעולם הזה כי מחמת שהוא מתדבק בקדושה יתירה יקשר מחשבתו תמיד בעולם העליון וכאשר כתב הרב ערבי נחל (ערבי נחל, קרח א׳) על מאמר בזוהר הקדוש (זוהר חלק ב' פט:) דהוו אמרי חברייא לרשב"י 'ווי לדרא כד יפוק מר מעלמא' ולזה אמר ' אִתִּי דַּכָּא ' דהדכא שהוא העניו אזכהו להתגבר על חומרו שגם בעודו חי בעולם הזה הוא אתי שדבק ומקשר מחשבתו בעולם העליון. וחד אמר ' אֲנִי אֶת דַּכָּא ' דסבירא ליה אם כה יעשה הקדוש ברוך הוא לעניו יפסידו התחתונים בעולם הזה דאז לא יהיה העולם התחתון נשפע מזכות הצדיק הזה מאחר דהוא כאלו מסולק ממנו וכמו שאמרו החברים לרשב"י 'ווי לדרא כד יפוק מר מעלמא' שהיו חוששין פן יקשר מחשבתו בעולם העליון ביותר ובזה יגיע נזק לעולם התחתון אחר שיהיה מסולק ממנו במחשבתו לא יהיה נזון בזכותו. לכן מפרש ' אֲנִי אֶת דַּכָּא ' רוצה לומר אזכהו להשרות שכינתי עליו גם בעוד שיש לו רצון ותאוה לקנייני עולם הזה דאינו מסתלק במחשבתו מענייני עולם הזה. ונראה כי המלאכים שאמרו (שבת פח:) תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם (תהלים ח, ב) כונתם לומר אף על פי שנתת להם התורה וזכו בה, זאת עשה להם שיתעלו מצד מחשבתם ויעלו לכאן במחשבתם כמאמר מאן דאמר דסבירא ליה אִתִּי דַּכָּא. והנה למאן דאמר ' אֲנִי אֶת דַּכָּא ' מצינו כן עשה השם יתברך עם אדון הנביאים משה רבינו ע"ה שנתן לו כח רצון ותאוה לעולם הזה שלא יסתלק במחשבתו מעולם הזה כדי שיהיה העולם הזה נשפע בזכותו בהיות לו רצון ותאוה בו ולכן השרה שכינתו עליו בדרך פלא, שדרך הנביא לא תשרה עליו רוח נבואה אלא אם כן יתבודד ויפשט מחשבתו מעולם הזה ויסתלק מה שאין כן משה רבינו ע"ה אינו צריך להתבודד ולפשט מחשבתו מעולם הזה אלא בעודנו עומד ומדבר עם בני אדם התחתונים ומסתכל במעשיהם שורה עליו רוח נבואה ומתנבא! וקרוב לזה עשה עם אברהם אבינו ע"ה דכתיב וַיֵּרָא אֵלָיו הֳ' וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל (בראשית יח, א) בלתי התבודדות אלא רואה ומביט בעסקי עולם הזה. ובזה תבין ענין נפלא למה משה רבינו ע"ה בעת פטירתו היתה קשה עליו פרידתו מעולם הזה מה שלא נמצא כן אצל צדיקים אחרים! ובזה מובן היטב כי בחייו נתן לו השם יתברך כח תאוה ורצון בעולם הזה כדי שלא יעלה במדרגות הקדושה באופן שיהיה מסתלק במחשבתו מעולם הזה לגמרי ולא יהיה לו תאוה ורצון בעולם הזה כלל שאז יפסידו התחתונים שוכני ארץ ההשפעה מזכותו וכמו שכתב הרב ערבי נחל על צדיק כזה. ומאחר שבחייו נתן לו השם יתברך כח זה של תאוה ורצון ולכן בעת פטירתו אף על פי שנסתלק כח זה ממנו עם כל זה מחמת הרושם שלו שנשאר בקרבו היתה קשה עליו פרידתו מעולם הזה כי כל דבר קדושה אפילו מסתלק מניח רושם בהכרח וכח זה להיותו נברא ונשפע מאתו יתברך הנה הוא כח קדושה ובעת פטירתו אפילו שנסתלק ממנו מוכרח שנשאר רושם במקומו ודוק היטב.

לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כָּל הָרִים וּגְבָעוֹת וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי. נראה לי בס"ד מאמר דוד המלך ע"ה אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי (תהלים קכא, א) פירוש אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים הידועים שהיו גבוהים ולא זכו להשראת שכינה בקבלת התורה ובזה אדע ואבין כי מֵאַיִן היא מדת הענוה שהאדם חושב עצמו לאין ממנה יָבֹא עֶזְרִי שעל ידי הענוה אזכה לכל טוב.

כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ רָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁרָה נראה לי בס"ד הא דנקיט כַּאֲשֵׁרָה על פי מה שאמר מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל שהגאוה באה מיסוד האש ולכן אמר כַּאֲשֵׁרָה שהיא תיבה מורכבת משתים שהם ' אש ירה ' לשון יָרֹה יִיָּרֶה (שמות יט, יג). או יובן בס"ד תואר ישראל הוא המשובח אשר בשם זה בלבד נקראים לעתיד ולכן יש אות למ־ד בסופו כי אות ל' הוא עליון על כל האותיות רמז שהם יהיו עליונים על הכל וכמו שנאמר וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (דברים כח, א) אך גם עתה כל איש יהודי אשר נקרא בשם יִשְׂרָאֵל אם יתגאה יסתלק גג הלמ־ד העליוני שהוא צורת וא־ו זקוף וישפל ו' זה להיות עומד למטה בתוך הלמ־ד ואז יהיה הלמ־ד אות ה' מדה כנגד מדה הוא נתגאה לכך יסתלק משמו ו' העליון הזקוף למעלה וירד מטה. ואם תעמוד על האמת תמצא כי כן שורת הדין מחייבת שזה המתגאה שמאס בענוה הנקראת דַּכָּא ואז יחסר מספר דַּכָּא [25] ממספר למ־ד שהוא שלושים וישאר חמשה לכך יהיה אות ה' שהיא מספר חמשה במקום אות ל' ואחר שנעשה אות ל' של יִשְׂרָאֵל אות ה' נמצא אותיות אֲשֵׁרָה ולזה אמר 'רָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁרָה' שדמה כריתתו לכריתת אשירה וגם עוד כי האדם הוא עץ השדה.