מסכת סוטה דף י״ב עמוד ב׳

אגם של עצי ערבה וקנים דקין והוא קנה וסוף דקרא קנה קנים סוף ערבה דקה:

לרחוץ לטבול שם לשם גירות:

וכן הוא אומר וכו' שהשב ומתנקה מעונו קרוי רחוץ:

לשון מיתה כדמפרש ואזיל שהיו ממחות בידה הצלתו של צדיק:

דאמר מר גבי שרביט הזהב דאחשורוש במסכת מגילה:

בשיני רשעים דעוג מלך הבשן במסכת ברכות בתחלת פרק הרואה:

שריבבתה לשון דאישתרבובי:

שראתה עמו שכינה והאי את לשון עם כמו לא שלח יעקב את אחיו (בראשית מ״ב:ד׳):

בשבילי נצלתם כולכם תימה אדרבה בשבילו נגזרו הגזירות שראו אצטגניני פרעה יש לומר הוא היה הראשון המושלך ליאור וגזירה ראשונה אם בן הוא והמתן אותו לא בשבילו היתה אלא משום ונלחם בנו ודרך אנשים להלחם:

לרחוץ מגלולי אביה פירש"י לרחוץ לטבול לשום גיורת עכ"ל אבל לפי' לא ה"ל לאתויי האי קרא אם רחץ ה' גו' דלא איירי ברחיצה ממש וטפי הו"ל לאתויי מכמה מקראות דכתיב רחיצה גבי טבילה ועוד למה לא נאמר דלרחיצה בעלמא ירדה אלא שזו הרחיצה נאמרה למשל על רחיצת עצמה מגילולי בית אביה ודרש ליה מדלא כתיב לרחוץ בתוך היאור אלא על היאור להורות שלא היה זו רחיצה ממש ובהא קמשתעי נמי קרא דאם רחץ ה' גו' משל על השבים ומתנקים שהיו מלוכלכים בנות ציון בגלולי ע"ז ואהא מייתי לה פ"ק דמגילה אמאי קרי לה יהודית שכפרה בעבודת כוכבים כו' ע"ש וק"ל:

אין הליכה זו אלא לשון מיתה כו' דאל"כ ל"ל למכתב ונערותיה הולכות כפירש"י בחומש. ודמייתי הכא ותרא את התיבה גו'. הפסיק הענין ובש"ר לא מייתי האי קרא כלל אלא דע"כ בתר ותרא את התיבה גו' שראו נערותיה שבאתה להצילו כו' א"ל גבירתנו כו' וכאילו כתיב ונערותיה הולכות למיתה בתר ותרא את התיבה גו' אלא דאין המקרא יוצא מידי פשוטו לכך הקדימו דהיינו שהיו נערותיה הולכות על שפת היאור קודם שראתה את התיבה גו' ולמדו לומר שבא גבריאל וחבטן כו' שבמיתה זו מתו מדכתיב הולכות על יד היאור שפירושו לפי הדרש הולכות למיתה בקרקע שעל שפת היאור שבא גבריאל וחבטן לה:

מ"ד ידה דכתיב אמתה אע"ג דטפי אית לן לפרש כמשמעה אמתה מלשון אמה שפחה כדקאמר מ"ד שפחתה מדלא כתיב ידה הכא ע"כ ליכא לפרושי הכי דהא שפחותיה מתו ולא מסתבר ליה למימר דשייר חדא וה"ק ידה דכתיב אמתה וכיון דשפחותיה מתו כבר ע"כ דליכא לפרש אלא ידה גם רש"י בחומש פי' לפי פשוטו אמתה שפחתה ורבותינו דרשו לשון יד כו' עכ"ל דהכי מוכח נמי מתוך שמעתין דאמתה שפחתה הוא יותר פשוטו משנפרש אמתה ידה והרא"ם האריך בזה לפי' רש"י ואין צורך:

דאמר מר וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה כו' וכן אתה מוצא בשיני רשעים כו'. מבואר פ"ק דמגילה ע"ש:

ותפתח ותראהו כו' ותרא את הילד גו' דכינוי ותראהו הוא מיותר רמז דקאי הכינוי על השכינה ובספר בחיי כינוי ותראהו ה' ו' חצי האחרון מהשם רמז לשכינה עכ"ל:

קרי ליה ילד וקרי ליה נער כו' גם שמצינו שהילד מיום הולדו נקרא נער כמו מה נעשה לנער היולד גו' וכתיב ויבקש דוד את אלהים בעד הנער מ"מ הכא לא הו"ל לשנות לקרותו נער כיון דכבר קרי ליה הכא ילד ורש"י בחומש הביא הך דרשה דר"י שהיה קולו כנער וטען עליו הרמב"ן וכבר דחו זה ואמרו א"כ עשיתו למשה רבינו בעל מום ועוד כו' ע"ש והאריך הרא"ם להשיב על דבריו ע"ש ומדבריו נראה שהנער כשר לעבודת השיר של הלוים וכן נראה מפירש"י בשמעתין וקשה דהא לכל הדעות לא נקרא נער רק עד שלשים כמ"ש הרא"ם בעצמו פ' וישב ועבודת הלוים לשיר אינן מתחילין אלא משלשים שנה ואילך ולולי פירש"י היה נראה לפרש מה שאמר עשיתו למשה בעל מום לאו משום דלוי היה אלא כל שינוי שבאדם בברייתו משאר כל אדם נקרא בעל מום וכיוצא בזה איש שקולו דק כאשה נקרא בעל מום וסריס וכן להיפך באשה שקולה עב תקרא בעלת מום ואילונית ור"י לא היה חש לדברי הר"ן דהתם ודאי שינוי ברייתם הוראה על מומם אבל הכא קולו כנער מורה על מעלתו וגבורת לבו:

שעשתה לו [אמו] חופת כו' הזכיר הכתוב להורות שנתייאשה אמו ממנו וכדאמרינן שטפחה אביה על כו' וק"ל:

מילדי העברים מנא ידעה כו' פי' למאי דקאמרינן לעיל דגם המצריים היו בגזירה שלישית מנא ידעה שמילדי עברים הוא וקאמר שראתה אותו מהול ואפילו למ"ד שנולד כשהוא מהול בת פרעה חשבה שהוא נימול כי הנולדים מהול הם מועטים ולמ"ד דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ניחא טפי שיש להכיר בין הנימול ובין הנולד מהול וק"ל:

בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע קשא לימא 'וַחֲבָטָן' בסתם וידענא דהוה בַּקַּרְקַע, דכל חבטה היא בקרקע? ונראה לי בס"ד דגבריאל מלאך קדוש הוא ולא חבטן בידים ממש אלא חבטן בכונה של שם 'קרע' שהוא שם משמות אָנָּא בְּכֹחַ וידוע ששם זה הוא בגבורה וגבריאל הוא בסוד הגבורה כנודע וכוחו גדול שלא הוצרך לכל אותיות השם הזה לפעול בו אלא פעל באות אחד הראשון שבשם זה שהוא אות ק' וזהו שאמר 'חֲבָטָן בַּקַּרְקַע' קרקע הוא אותיות ק' קרע רוצה לומר חבטן בכונה דאות קו"ף של קרע בלבד ולא הוצרך להזכיר השם כולו ודריש הליכה זו (שמות ב, ה) לשון מיתה כי 'הליכה' בהפוך הכליה וכן 'הולכות' כולות.

מַאן דְּאָמַר 'יָדָהּ' דִּכְתִיב "אֲמָתָהּ" (שמות ב, ה) נראה לי בס"ד דהגם דלשון ' אֲמָתָהּ ' משמעותו יותר על שפחה מכל מקום מאחר דיש לפרושי נמי על ידה למה כתב הפסוק דבר שיש לטעות בו, והוה ליה למימר לשון ברור 'וַתִּשְׁלַח אֶת שִׁפְחָתָהּ'? אלא ודאי פירוש אמתה ידה! ומאן דאמר ' שִׁפְחָתָהּ ' דייק להפך מאחר ד'אֲמָתָהּ' יש לפרשו יותר על שפחה הגם דאיכא לפרושי נמי על ידה למה לא אמר הכתוב דבר ברור דהוה ליה למימר 'ידה'? אלא ודאי פירושו 'שִׁפְחָתָהּ'! וחזר אחר כך ועשה סברה זו קושיא על מאן דאמר 'ידה' דלפי דבריך דדייקת משום דכתיב 'אֲמָתָהּ' ולא כתיב 'שִׁפְחָתָהּ' שהוא דבר ברור תקשי לך דפרשת ידה למה לא אמר ידה שהוא לשון ברור? ותרץ לכך כתב 'אֲמָתָהּ' ללמדך אישתרבב ידה שהלכה ידה בנס בדרך שראוי לשפחתה לילך דנעשית ידה במהלך זה כמו שפחתה ולכן זכר 'יָדָהּ' ידה בלשון 'אֲמָתָהּ' שיצדק יותר על שפחה ללמד שידה היתה כמו שפחה שנשתרבבה והלכה והגיעה למקום התיבה ותאחז בה ותפתחנה.

"וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד" "וַתֵּרֶא" מִיבָּעֵי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שֶׁרָאֲתָה שְׁכִינָה עִמּוֹ. נראה לי בס"ד מדכתיב אֶת (שמות ב, ו) יליף על אותיות הסמוכים לאותיות 'יֶּלֶד' שהם אותיות 'כמה' [65] מספר שם אדנ־י [65] שהוא סוד השכינה. גם אומרו אֶת הַיֶּלֶד דהמלוי של יֶּלֶד הוא 'מודד ת־ל' [י ו ־ ד ל מ ־ ד ד ל ־ ת ] רמז לה׳ גבורות שהם חמשה שמות שם אלקים שעולים ת"ל שהם דין וצריכין מיתוק כדי שיצאו ישראל והמדידה היא בסוד התיקון. ומאן דאמר שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ מָהוּל אף על גב דהמצריים היה דרכם למול מזמן יוסף הצדיק ע"ה לא היו מלין קטנים אלא גדולים.

"וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים" צוֹפִין וְאֵינָם יוֹדְעִין מַה צּוֹפִין, מַהְגִּים וְאֵינָן יוֹדְעִים מַה מַּהְגִּים (ישעיה ח, יט). קשא בשלמא 'אֵין יוֹדְעִים מַה צּוֹפִים' ניחא שטעו בראייתם שחשבו שנטבע במים ולא ידעו דעל מי מריבה קאי אך 'אֵין יוֹדְעִים מַה מַּהְגִּים' מה טעות נמצא להם בהגיונם? ונראה לי בס"ד דאיתא בספר 'התורה והמצוה' בשם פליון היהודי, מה שקראתו משה מפני דהמים בלשון מצרי 'מו' והמשכה בלשון מצרי 'שה' ולכך קראתו מֹשֶׁה בחולם שהוא רוצה לומר משוך מן המים עיין שם. והנה ודאי שם זה לא בתיה בלבד קראתו בו אלא גם פרעה וכל בית אביה ושרי מצרים היו קורין אותו כן אשר שמו זה מגיד שהיה משוך מן המים וצריכין לחוש אולי זה מושיען של ישראל שראוהו טבע במים דאחר שטבע בא אחר והוציאו אך באמת הוגים ואינם יודעים מה מהגים!

אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִילִי נִצַּלְתֶּם כּוּלְּכֶם (במדבר יא, כא). קשא אדרבה הם יאמרו בשביל שרצו להטביעך גזרו על כולנו! ונראה לי בס"ד גזרה של מים היתה בעצת בלעם דאמר 'בואו ונדון אותם במים' והסכים פרעה בדעתו לגזור עליהם גזירה זו ומה דבני ובני ראו שמושיען לוקה במים אז חשבו כי עתה ראוי לקבוע הגזרה של המים כדי להטביעו עם הילדים, אך כיון שלא ידע אם מושיען של ישראל הוא יהודי או אינו יהודי לכך גזר גם על המצריים ואחר שראו אותו נפל אחר שהנחתו אמו בתיבה של גמא והגידו לפרעה שטבע במים ביטל הגזרה מכולם כי עתה אינו חושש פֶּן יִרְבֶּה וכו' (שמות א, י) כיון דמושיע אין להם מי יגאלם ולכך ביטל הגזרה.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם בְּיוֹם זֶה יִלְקֶה בְּיוֹם זֶה. קשא אם עתיד לומר שירה או לקבל תורה אם כן לא ילקה ואם ילקה לא יאמר שירה ולא יקבל תורה! ויש לומר דאפשר שילקה ויטבע ואחר כך יבא מלאך ויוציאנו מן המים. אי נמי יטבע לגמרי ותחזור נשמתו בגוף אחר ויקבל תורה ויאמר שירה והם רוצים שינצל גוף זה וגם לא יטבע כלל.

לְמִי יוֹרֶה דֵעָה וּלְמִי יָבִין שְׁמוּעָה, לִגְמוּלֵי מֵחָלָב וּלְעַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם (ישעיה כח, ט). קשא למה כפל הדברים 'גְמוּלֵי מֵחָלָב' ו'עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם'? ונראה לי בס"ד דשתים עשה חדא דלא שתה חלב טמא ועוד השיק שפתיו בכח ולא הניח דד המצריים שיכנס בין שפתיו ואפילו לדברי מהרש"א נגע הדד על השפתים מבחוץ ולא נכנס בין השפתים ולכן נקיט ב' דברים אלו שעשה. ומה שאמר הֶחֱזִירוּהוּ עַל כָּל הַמִּצְרִיּוֹת כּוּלָּן (שמות ב, ז) רוצה לומר אותם שהיו עוברות ושבות שם או עומדות שם.

מְלַמֵּד שֶׁהָלְכָה בִּזְרִיזוּת כְּעַלְמָה (שמות ב, ח) קשא וכי היתה זקנה? והלא היא באמת עלמה קטנה! ונראה לי בס"ד כי היא היתה חולנית מאד וכנזכר בגמרא אם לפי מזגה ראוי שתלך כאשה זקנה שאין לה כח ועם כל זה בעבור אחיה נזדרזה לילך כעלמה בעלת כח. ועוד נראה לי שהיתה הולכת ורצה כמו קטנים שאין להם דרך בהילוכן כדי שלא תאמר זו יש לה הכנה או שמא תחשוב שזאת היא פועה המילדת שקרא לה אביה לביתו.