מסכת סוטה דף ד׳ עמוד א׳

כדי טומאה - ומהו כדי טומאה כדי ביאה ומהו כדי ביאה כדי העראה דהיינו נשיקת אבר באותו מקום וכמה שיעורה כדי הקפת דקל שיוכל האדם לילך סביבות הדקל ולקמן מפרש למה לי למיתני כולהון:

כדי מזיגת כוס - למוזגו במים וסתם כוס רביעית ולקמן אמרי' כל אחד ואחד מן החכמים הללו בעצמו שיער כמה שהוא שוהה בהעראתו:

ליטל קיסם - מבין שיניה:

ואף ע"פ שאין ראיה - גמורה לדבר דקרא לאו הושטת יד לסל כתב ביה יש זכר ורמז מקצת דהוקשה אשה זונה לככר לחם:

וכל הני למה לי - למיתני ברישא ליתני שיעור סתירה כדי טומאה כדי הקפת דקל:

דאי תנא כדי טומאה הוה אמינא - בכל שיעור הצריך לבא לידי כך דהיינו טומאה וארצותה שיפתה אותה וידבר על לבה עד שתתרצה:

קמ"ל - דמאי טומאה ביאה לחודה דאיכא למימר קודם הסתירה נתרצית לו:

קמ"ל כדי העראה - דקי"ל בפרק הבא על יבמתו (יבמות נד.) העראה כגמר ביאה לכל העריות:

ואי תנא כדי העראה - ולא תנא ברישא כדי טומאה הוה אמינא כדי העראה וארצותה ואפי' תנא כדי ביאה כדי העראה לא הוה מימעיט ארצותה דאנא אמינא העראה למעוטי גמר ביאה ומיהו ארצותה בעינן דהכי הוי משמע כמה שיעור סתירה כדי ביאה ואנא אמינא כל צרכי ביאה דהיינו ארצותה וגמר ביאה והדר מפרש מה היא ביאה העראה אכתי ארצותה לא אימעיט הילכך תנא ברישא כדי טומאה דמשמע טומאה וארצותה והדר פריש ומה היא טומאה כדי ביאה ועל כרחיך אימעיט ארצותה דהא ביאה כולה גמר ביאה משמע ולא מיעט אלא ארצותה והדר תנא ומה היא ביאה העראה למעוטי דלא בעינן גמר ביאה וממילא שמעי' מינה נמי (דאי) לא תנא כדי ביאה אכתי לא הוה ממעטא ארצותה דכדי טומאה גמר ביאה וארצותה משמע והעראה דפריש בתרה לא ממעטא אלא גמר ביאה הילכך איצטריכו כולהו:

וכמה - הוא שיעור העראה לחודה כדי הקפת דקל והא ליכא לאקשויי הואיל וסוף סוף שיעורא כדי הקפת דקל הוא ליתני כמה שיעור סתירה כדי הקפת דקל דאיבעי ליה לתנא לפרושי איסור סתירה משום מאי או גמר ביאה או העראה משום הכי תנא כדי טומאה כדי ביאה כדפרישית:

כדי חזרת דקל - קס"ד השתא דהיינו הקפה:

ברוח - שהרוח דוחפתו להענף והוא חוזר למקומו:

קאי בדוכתיה - נח מניענועו:

אימא כדי למזוג ולשתות - והאי כדי לשתותו דקאמר לעיל אמזיגה דקאמר רבי אליעזר קא מוסיף ר' יהושע ואמר שתיה נמי בעינן עם המזיגה וכדי מזיגה דתנא הכא בבתריתא מזיגה ושתיה קאמר דסתם מזיגה למשתייה מיד הוא שאחר שמזגו מתקלקל אם משהה אותו:

א"כ היינו רבי אליעזר - דהא ר' אליעזר בקמייתא כדי מזיגת הכוס קאמר וקא פליג ר' יהושע ואמר כדי לשתותו ובבתרייתא (נמי) אמר רבי אליעזר חזרת דקל ואוקימנא דהיינו כדי מזיגה ואי מזיגה דקאמר ר' יהושע בתריה בלא שתיה קאמר היינו רבי אליעזר:

הכא אמר כדי לשתותו - לכוס:

חד שיעורא הוא - וליכא לאקשויי א"כ היינו ר' יהושע דבקמייתא אמר כדי לשתותו לכוס ואמר בן עזאי בתריה כדי לצלות ביצה דהוא כדי שתיה לאו קושיא היא דהא אוקימנא כדי לשתותו דר' יהושע כדי למזוג ולשתות וקאמר ליה בן עזאי כדי לצלות ביצה דהוא כדי שתיה לחודה דכוס:

אימא כדי לצלות ולגומעה - גמיעה דקאמר ר"ע בקמייתא אצלייה דבן עזאי דלעיל מיניה קא מוסיף לה ובבתרייתא דקאמר כדי לצלות ביצה לצלות ולגמע קאמר דסתם צלייה גמיעה בתרה שגומעו חם שלא יצטנן:

לדבריו דר"ע קאמר לה - דאמר לצלות ולגמוע לדידך אדקמשערת בצלייה וגמיעה בחדא (שפיר) בגמיעה דשלש דהוא כצליאה וגמיעה בחדא:

דמרחק - שני ראשי הנימא הנפסקות מרוחקות זה מזה דאיכא שהייה טפי:

דמהדק - הקיסם בדוחק בין השינים:

דמהדק - הככר בדוחק בתוך הסל:

בחדתא או בעתיקא - סל ישן חלק הוא ונוח להשתמש מן החדש שהחדש יוצאין לתוכו ראשי קיסמין של אריגה:

בקרירא או בחמימא - לחם חם נמעך ונשמט מן היד וצריך להוציאו בנחת ושוהה בהוצאתו: