מסכת סוטה דף ד׳ עמוד א׳

כדי טומאה ומהו כדי טומאה כדי ביאה ומהו כדי ביאה כדי העראה דהיינו נשיקת אבר באותו מקום וכמה שיעורה כדי הקפת דקל שיוכל האדם לילך סביבות הדקל ולקמן מפרש למה לי למיתני כולהון:

כדי מזיגת כוס למוזגו במים וסתם כוס רביעית ולקמן אמרי' כל אחד ואחד מן החכמים הללו בעצמו שיער כמה שהוא שוהה בהעראתו:

ליטל קיסם מבין שיניה:

ואף ע"פ שאין ראיה גמורה לדבר דקרא לאו הושטת יד לסל כתב ביה יש זכר ורמז מקצת דהוקשה אשה זונה לככר לחם:

וכל הני למה לי למיתני ברישא ליתני שיעור סתירה כדי טומאה כדי הקפת דקל:

דאי תנא כדי טומאה הוה אמינא בכל שיעור הצריך לבא לידי כך דהיינו טומאה וארצותה שיפתה אותה וידבר על לבה עד שתתרצה:

קמ"ל דמאי טומאה ביאה לחודה דאיכא למימר קודם הסתירה נתרצית לו:

קמ"ל כדי העראה דקי"ל בפרק הבא על יבמתו (יבמות נד.) העראה כגמר ביאה לכל העריות:

כמה שיעור סתירה בירושלימי כל אלין שיעורין אחר [התרת סינר]:

בן עזאי אומר האי דמקדים בן עזאי לרבי עקיבא אע"ג דרבי עקיבא היה רבו כדאמר בפרק הרואה (ברכות סב.) בן עזאי עד כאן העזת פניך ברבך משום דצלייה קודמת לגמיעה והאי דמקדים ליה באידך ברייתא משום דמסיק שיעורין דשייכי בכוס אבל תימה אמאי מקדים רבי ישמעאל למילתייהו דרבי אליעזר ורבי יהושע מיהו י"ל דסדר אכילה ושתיה סמיך:

אי הכי היינו רבי אליעזר ה"ה דהוה מצי למימר אי הכי היינו בן עזאי אלא ברייתא קמייתא נקט א"נ יתרץ בבן עזאי כדי למזוג ולשתותו:

אם כן היינו בן עזאי ה"ה דהוה מצי למימר היינו רבי יהודה בן בתירא אלא ברייתא קמייתא נקט:

דמרחק או דמקרב בחזרת דקל לא קמבעי ליה בגדול או בקטן משום דידע שיעוריה דהיינו כדי מזיגת הכוס וכן בצליית ביצה במדורה גדולה או קטנה משום דפי' כבר דהיינו כדי שתיית הכוס אבל בהקפת דקל תימה אמאי לא קמיבעי ליה:

תוספות בד"ה כמה שיעור סתירה בירושלמי כל אילין שיעורין אחר התרת סינר עכ"ל כצ"ל כ"ה בירושלמי וק"ל:

בד"ה א"ה היינו ר"א כו' א"נ יתרץ כבן עזאי כדי למזוג ולשתותו עכ"ל לפירש"י שפי' וכדי מזיגת הכוס דקתני באידך ברייתא דהוה כדי מזיגה ושתייה משום דסתם מזיגה למשתייה מיד כו' קשה לתירוץ אחרון של התוס' דהשתא נמי דקאמר א"ה היינו רבי אליעזר יתרץ דרבי אליעזר כדי למזוג ולשתותו קאמר וע"כ נראה שהתוס' פירשו דלרבי יהושע דוקא איכא למימר דכדי מזיגה היינו כדי למזוג ולשתותו דסמך עצמו אאידך ברייתא דקתני בה כדי לשתותו אבל רבי אליעזר דלא קאמר אלא כדי מזיגה ולא קאמר בשום דוכתא כדי לשתותו לית לן למימר אלא כדי מזיגה לחוד מיהו בן עזאי אע"ג דהוא נמי לא קאמר בשום דוכתא כדי מזיגה איכא למימר דכדי למזוג ולשתותו קאמר משום דכדי לשתותו דקאמר אמזיגה דקאמר רבי יהושע מוסיף הוא ודו"ק:

בד"ה א"כ היינו בן עזאי כו' אלא ברייתא קמייתא נקט עכ"ל הכי נמי הכא איכא למימר כתירוץ אחרון דלעיל דיתרץ כבן בתירה כדי לצלות ביצה ולגומעה קאמר דהוא שיעור לגמוע שלשה בצים דה"נ קאמרינן למאי דמסיק דלדבריו דרבי עקיבא קאמר ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ואי תנא כדי העראה כו' דאי לא תנא כדי ביאה אכתי כו' עכ"ל כצ"ל מפי' ישן וק"ל:

בד"ה ברוח שהרוח דוחפתו לענף והוא חוזר כו' עכ"ל כצ"ל מפי' ישן וק"ל:

בעי רב אשי דמרחק או דמקרב תימה אמאי לא בעי בהקפת דקל באלימא או בקטינא. בשלמא גבי כוס סתם כוס הוי מרביעית וכן ביצה סתמו דתרנגולת בינונית אלא בדקל אמאי לא בעי באיזה דקל. ושמא (ר"ל) יש לומר סתם הקפת דקל בינוני. תוס' חיצוניות. ועתה ראיתי למורינו הר"ב פתח עינים הי"ו כאן הביא בש"ס תוספות כתב-יד כלשון הזה. ושמא פשיטא ליה דהוא דקל בינוני עיין שם. צעיר אי"ן :

כָּל הַבָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה לְסוֹף מְבַקֵּשׁ כִּכַּר לֶחֶם וְאֵינוֹ מוֹצֶא נראה לי בס"ד דהוי מדה כנגד מדה דהאשה נקראת לחם כמו שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל (בראשית לט, ו) ונראה הטעם שנקראת לחם דאמרו רבותינו זכרונם לברכה אין הפרנסה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו (בבא מציעא נט.) דכתיב וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ (בראשית יב, טז) ובתוך הבית מצוי כל מיני מזון של הסעודה וידוע דהסעודה נקראת לחם כמו שנאמר עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א) וכן מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם (שמואל א' כ, כז) ועל כן שמאס באשתו של היתר אשר הלחם מתברך בעבורה שדבק באשה זונה לכן כִּכַּר לֶחֶם וְאֵינוֹ מוֹצֶא (משלי ו, כו). או יובן בס"ד הטעם כי ידוע ששם זונה יאמר על זונה שהיא נותנת אתנן להבועל אותה אך המזנה בשביל שלוקחת אתנן אינה נקראת זונה בעצם יען כי אפשר היא מזנה בשביל האתנן ולא חומדת הזנות וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן לָךְ וַתְּהִי לְהֶפֶךְ לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר הֳ' (יחזקאל טז, לד). ולזה אמר כָּל הַבָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה רוצה לומר שיש לה שם זונה בעצם שהיא נתנה לו אתנן, רוצה אחר כך שיתנו לו אתנן ככר לחם ואינו מוציאו, הכונה כיון שהוא לקח אתנן כדי להתפרנס באיסור ועבירה לכן מדה כנגד מדה מְבַקֵּשׁ לֶחֶם וְאֵינוֹ מוֹצֶא. ומה שאמר לְסוֹף נראה הכונה אפילו אם לא היה לו כן שמבקש לחם בגלגול זה יהיה לו כן בגלגול אחר.

כָּל הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם כְּאִילּוּ בָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה (משלי ו, כו). נראה לי בס"ד הטעם ומה שייכות יש לזה עם זה? על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים בסוד נטילת ידים שהוא כדי להרחיק הקליפות מקצוות האצבעות על ידי מימי החסד וזהו הטעם שצריך להגביהם נגד ראשו ממש ובפרט אם הוא בשבת דצריך להרחיקם בתכלית הריחוק עיין שם. וכן כתב עוד רבינו ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב בענין נטילת ידים שצריך לכוין ברחיצת ידיו בשם מ"ב דעל ידי שם מ"ב אתה מעלה את הידים ממקום הקליפה למקום הקודש כי כל העלאה היא על ידי שם מ"ב עד כאן דבריו עיין שם. נמצא ענין נטילת ידים קודם אכילה הוא לדחות הקליפה שלא תהא יונקת מן הקדושה והאוכל בלא נטילת ידים נמצא הוא מהנה את הקליפה ולכן אמר כְּאִילּוּ בָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה כי הקליפה מכונית בשם 'אשה זונה' כנודע. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם דהאשה נקראת לחם דכתיב כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל (בראשית לט, ו) ואשה זונה היא לחם טמא ומזוהם ולכן הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם דהוה ליה אוכל לחם טמא ומזוהם הרי זה כְּאִילּוּ בָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה שהיא לחם טמא.