ושמואל דאמר אנא דאמרי אפי' לרבי יאשיה — דאמר שותה דמדאצטריך לרבויי לשתיה ש"מ לאו אשתו היא ליורשה וליטמא לה ולהאכילה תרומה וכ"ש לרבי יונתן דאמר אינה שותה משום דלאו אשתו היא והא דאיצטריך למעוטי אסמכתא בעלמא היא ולאו דקרא להכי אתא אלא להקיש אשה לאיש כדשני לעיל:
עוברת על דת — יהודית שאינה צנועה יוצאה וראשה פרועה וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם דאמר בכתובות בפרק המדיר (כתובות דף עב.) דיוצאה שלא בכתובה:
צריכה התראה — שמא תחזור ואם תחזור לא תפסיד כתובתה או אינה צריכה התראה דבלאו התראה מפסדא:
למאי — כיון דלא שתיא קינוי למאי אהני:
לאפסודי כתובתה — ואי לאו דקני לא מפסדא אלמא צריכה התראה וזו עוברת על דת היא שנסתרה עם אנשים:
להשקותה כשהיא נשואה — ואם תסתר לאחר נישואין שותה על ידי קינוי של אירוסין שאינו יכול להשקותה כשהיא ארוסה דבעינן תחת אישה:
לאוסרה אבועל — קינוי לא מהני אלא לאוסרה על בועלה אם ימות זה או יגרשנה ולא שתת:
אלא לפוסלה מכתובתה — מכלל דאי לא אתרו בה לא מפסדא:
דתנן — לקמן בפרק כשם שהמים בודקין (סוטה דף כז:):
שאני התם — הא דבעי התראה:
דלית לה אימתא דבעל — ואי לאו דאתרו בה בי דינא לא הוה לן למקנסה דכיון דלית לה אימתא אין תימה בדבר אם עוברת על דת ואין זה פריצותא יתירתא אבל מי שבעלה אצלה ואינה יראה ממנו ועוברת על דת פריצותא יתירתא אית בה ואיכא למימר דבלאו התראה נמי מפסדא כתובתה:
תלא רחמנא — דכתיב וקנא את אשתו:
או דלמא כיון דקפיד קפיד — כלומר כיון דאורחיה דבעל למיקפד בהכי על כרחיה דהאי נמי הויא קפידא לגביה:
עבדינן מילתא דדלמא לא ניחא ליה — והיאך אנו נעשים שלוחים לו בדבר שהוא חוב לו שאינו חפץ בו וקיימא לן (כתובות דף יא.) דאין חבין לאדם שלא בפניו:
שמחל על קנויו — והשתא ס"ד דקבעי בין שמחל קודם סתירה בין שמחל לאחר הסתירה ואם תימצי לומר עוברת על דת שרצה לקיימה מקיימה הני מילי בלא קינוי אבל היכא דאיכא קינוי וסתירה ורצה למחול מהו מי עקר קינוי ושריא ליה או לאו:
עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל — ואיכא זילותא דבי דינא:
סתמא דמילתא אדם מסכים כו' — וסמכינן אסתם דעתיה דאינשי ומקנינן לה ואי אתי ומחיל מחיל:
מאי שנא תלמידי חכמים — תירוצא הוא והכי קאמר לעולם מחיל ודיקא ליה ממתני' מאי שנא דבעינן תלמידי חכמים משום דגמירי דאסורה ליה בדלא מחיל קינוי ואי אתי למיבעל אמרין ליה אחלי לקינויך:
סח לי זעירא — שהיה מאנשי ירושלים:
זקן ממרא — שהמרה על ב"ד של לשכת הגזית ומיתתו בחנק:
שהיא בלאו — אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה בפ"ק דיבמות (דף יא:):
במאי קמיפלגי — איזה טעם נותנין לדבריהם:
ב"ש סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי — מי שיש לו שטר חוב על חבירו ושיעבד לו בו נכסיו מוחזק בעל השטר בנכסים יותר מן הלוה והלכך כיון דנכסי ברשותיה קיימי הוו להו יורשי הבעל תובעין והמוציא מחבירו עליו הראיה ועליהן להביא ראיה שזינתה בסתירה זו ואבדה כתובתה:
