מסכת סוטה דף ג׳ עמוד א׳

כל שרואה בעצמו ייסורין או שאר מיני צרות באות עליו יפשפש במעשיו ואפילו בצרות שאינן גדולות כל כך שמא היא באה דרך התראה שיזהר בעצמו שלא לבא לגדולה הימנה וזהו שנאמר ויקנא ה' לארצו ר"ל שהתרה בה בשלוח ארבה וילק וחסיל וגזם ואע"פ שהקנוי לפעמים לשון הכעסה והרגזה ודבר המטיל קנאה כמו הם קנאוני בלא אל ואני אקניאם בלא עם זו מיהא לשון התראה ואף האמור בסוטה לשון התראה הוא כמו שהתבאר:

תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני ומנין זה בכללו לא מצינו עליו חולק הן בפחות הן ביתר וכבר סמכו כלל חשבון זה מן המקרא במסכת מכות כ"ג ב' תורה צוה לנו משה תורה בגימטריא תרי"א הוו ואנכי ולא יהיה לך ששמעו מפי הגבורה הרי תרי"ג וכן במנין ציצית וחוליותיו וקשריו ומ"מ מנין פרטי המצות לא נתברר אלא הרבה נחלקו בהם הגאונים והחכמים ואף רבותינו ע"ה מצינו שנחלקו בקצת מקראות שלדעת קצתם רשות ולדעת קצתם מצוה וודאי האומר בהם רשות צריך להשלים מנין התרי"ג מצד אחר והוא שנחלקו בראשון של קדושין כ"א א' בענין וגאל את ממכר אחיו שלדעת ר' אליעזר חובה ולדעת ר' יהושע רשות והלכה כמותו כמו שביארנו שם וכן בהרבה מקומות ובסוגיא זו נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא בשלש מהן והם וקנא את אשתו ולעולם בהם תעבודו ולה יטמא שלדעת ר' ישמעאל שלשתם רשות ולדעת ר' עקיבא כלם חובה ומה ששאלו בסוגיא לימא בכל התורה פליגי ר"ל בכל מצות עשה שבה דמר סבר רשות ומר סבר חובה פירושו בכל המקראות שאפשר לפרשם בתורת רשות ובתורת חובה על הדרך שביארנו בענין וגאל את ממכר אחיו והרבה כיוצא בו ופירש בה שלא חלק ר' ישמעאל אלא באלו מצד שהיה הדבר מוכיח בהם לדעת ר' ישמעאל שהם רשות:

ולענין פסק אין המדה שוה בכלם אלא וקנא את אשתו הלכה שהיא רשות שאין הקנוי מצוה מן התורה אלא מדברי סופרים כמו שביארנו ועיקר המצוה היא שכל שיקנא ותסתתר אחר קנויו יעשו לה כסדר האמור בתורה ואלו היה הקנוי מצוה היה הקנוי מצוה אחרת ועשיית הסדר מצוה אחרת על הדרך שמניעת נתינת השמן והלבונה שתי מצות לא תעשה שבסוטה אבל הקנוי אינה מצוה אלא שהוצרכה תורה להרשותו בקנוי מצד מה שמיחתה במקום אחר לא תשנא את אחיך בלבבך והוצרכה תורה להרשות בשנאה הבאה מצד מעשיה המכוערים ולהביאה לידי כך כדי להוציא משפטה לאור ואף על פי שכתוב בה שני פעמים וקנא את אשתו וכדכתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה והיה מספיק לו באחד ר"ל שיאמר וקנא את אשתו והיא נטמאה או לא נטמאה ואחר שכן היה ראוי לומר שלא בא השני אלא לקבעו חובה כך דרכה של תורה להיות חוזרת ושונה דבר האמור בשביל דבר המתחדש ומתוך שהוצרך לחדש והיא לא נטמאה שהרי על הספק הוא משקה אותה ואחר שאמר והיא נטמאה הוצרך לומר גם כן והיא לא נטמאה הוא חוזר בה בלשון קנוי גם כן:

ומ"מ לה יטמא ולעולם בהם תעבודו הלכה בהם כר' עקיבא שהן מצוה על הדרך שאנו מבארים עכשו טומאת הכהנים לקרוביהם האמורים בתורה והם אב ואם ובן ובת ואח ואחות בתולה שלא היתה לאיש מצות עשה שנאמר ולאחותו הבתולה וכו' לה יטמא ולמדו מפי השמועה לה יטמא מצוה ואם לא רצה ליטמא מטמאין אותו על כרחו והוא הדין לשאר הנזכרים וכן מיטמא לאשתו מדברי סופרים ומדין מת מצוה כלומר שמאחר שהוא יורש אין אחיה משתדלים בקבורתה כמו שביארנו במסכת יבמות ואע"פ שהיה אפשר לפרש שלא הוזכרה טומאת קרובים אלא לרשות שמתוך שאסרם בטומאה הוצרך להרשותם בטומאת קרובים אבל לא לקבעה לחובה יש לדון שאם כן לא הוצרך לומר אלא כי אם לשארו הא משחזר וכתב לה יטמא הכתוב קבעה חובה וכל שהתרנו או חייבנו בטומאת קרובים דוקא במת שלם אבל אינו מיטמא לאבר שבו שנאמר לה ולא לאיבריה אפילו נקטע ראשו של אביו אינו מיטמא לו שנאמר לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר כמו שביררנו במקומו:

ישראל שיש לו עבד כנעני אסור לשחררו שנאמר לעולם בהם תעבודו מפי השמועה למדו לעולם בהם תעבודו מצוה ומ"מ כל ששחררו משוחרר על הדרכים שהתבארו במקומן וכן כל שיש צד מצוה בשחרורו אפילו של סופרים מותר לשחררו אף לכתחלה מעשה באחד מן הגדולים שהיה בבית הכנסת ולא היו שם עשרה ושחרר את עבדו כדי להשלימו כמו שביררנו במקומו: