אלמא קסברי דאסור לקנאות — כיון דאמרי לשון הטלת קנאה הוא אלמא אסור:
ולמ"ד מותר לקנאות מאי לשון קינוי:
ויקנא ה' לארצו — התרה בילק וחסיל וגזם שלא ישחיתו עוד את ארצו דבשילוח גובאי משתעי פרשה לעיל לארצו על ארצו כמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כ״ו:ז׳) על אשתו האתם תריבון לבעל (שופטים ו׳:ל״א):
אדם עובר עבירה — כגון אשה פרוצה עוברת בסתר:
והקב"ה מכריז בגלוי — שנותן בלב בעלה לקנאות לה והדבר מתפרסם בגלוי:
ואין עבירה גרסינן:
לשון הכרזה — הקב"ה מתכוין להעביר קול:
רגלים לדבר — שנטמאת:
והא כי כתיב קינוי בתר סתירה וטומאה — דאיתהימן בה עד אחד כתיב ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה וגו' וסמיך ליה ועבר עליו וגו' אלמא בלא קינוי נמי עד אחד מהימן בטומאה:
ועבר לכם כל חלוץ — בבני גד ובבני ראובן כתיב שהיה משה מצוה אותם לעבור עם יהושע את הירדן:
תשובו — מוכיח דלהבא הוא:
נכנסה בו רוח — ממרום ולקמן מפרש רוח טהרה או רוח טומאה ע"י שטן הבא להחטיאו להקניט את אשתו:
רבנן — דבי רב אשי אמרי רוח טומאה:
רוח טהרה — ששונא את הפריצות:
ומסתברא כמ"ד — דרוח דקאמר רבי ישמעאל טהרה היא:
דתניא — דקאמר רבי ישמעאל רשות פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא לקמן מפרש טעמייהו:
שפיר — אי רשות אי חובה:
ר' עקיבא אומר חובה — שאסור לשחרר עבדו:
בכל התורה — בכל עשה שבתורה א"כ אין לך מצות עשה לרבי ישמעאל חובה:
דתניא — לא גרסינן אלא הדר ונקיט למילתייהו לפרושי כל חדא באפי נפשה:
כלפי — כמו אחרי שאמרה תורה שאסור להביא עצמו לידי שנאה ותגר:
יכול אף זה כן — שיראה את אשתו עוברת על דת יהודית נסתרת עם שכיניה לא יקנא לה. כלפי לשון כנגד:
תלמוד לומר וקנא — אם רצה לקנא הרשות בידו ומשום דאי לא כתיב קרא הוה אמינא דאסור הוא דא"ר ישמעאל הכא רשות אבל בכל מצות עשה שבתורה לא אמר הכי:
קינוי אחרינא כתיב — ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה חד לרשות וחד לחובה:
ורבי ישמעאל — אמר לך איידי דבעי למיכתב והיא נטמאה והיא לא נטמאה שספק הוא בידינו ואעפ"כ אסרה הכתוב מספק כתב נמי וקנא אחרינא ואף ע"ג דמצי למיכתב הכי ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או לא נטמאה אפילו הכי אורחיה דקרא לחזור ולשנות את האמור מפני דבר אחר המתחדש בכפילתו:
איצטריך למיכתב לה יטמא — לומר שמותר ליטמא לקרובים הללו:
מכי אם לשארו נפקא — לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגו' ולאחותו הבתולה וממילא שמעינן דמיטמא לאלו:
לה יטמא — אם מתה ואינו מטמא לאיבריה אם אחד מאלו מוכה שחין ואיבריו נופלין אין מיטמא להן דקיימא לן בהעור והרוטב (חולין דף קכח:) אבר מן החי מטמא כאבר מן המת ואיצטריך לה למעוטי איבריה:
