בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת סוטה דף ה׳ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת סוטה דף ה׳ עמוד א׳

    מסכת סוטה דף ה׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־572 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    אפילו עושה צדקה בסתר שנותן מידו לידו של העני והכי משמע יד הנותנת ליד אף הוא לא ינקה:

    דכתיב ביה מתן בסתר כו' לאו דשייך האי קרא בקרא דלעיל אלא רבותא היא שאע"פ שמכפה אף וחימה אינו מכפר על גסות הרוח:

    אזהרה שלא יהא גס רוח:

    ורם לבבך ושכחת אלמא מגובה לב בא לידי שכחה ששוכח את בוראו ובשכחה הוא מוזהר השמר לך פן תשכח:

    מתמעט מחשיבותו:

    רומו מעט כיון שרומו מתמעט:

    ישנו בעולם מתקיים:

    והומכו ואם חזר ונעשה עניו שממיך את עצמו:

    ועוד 31 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Sotah 5a · Sefaria

    תוספות

    כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער תימה אמאי לא חשיב האי במשנת חלק והא דאמר פרק בתרא דכתובות (דף קיא.) מתים שבחו"ל אינן חיים ותו גרסינן התם ע"ה אינן חיים אא"כ יהנו תלמידי חכמים ומלוי רביות מצינו באגדה שאינן חיים לעולם הבא. תוס' ר"י:

    אדם שאין בו אלא רביעית דם פר"ח הוא דם הצלול שממנו משתית הלב אין בו אלא משקל כ"ה סלעים שהיא רביעית הלוג:

    Tosafot on Sotah 5a · Sefaria

    מאירי

    ויש מדה אחרת שלישית נקראת יקרת רוח והיא ראויה לתלמיד חכם עצמו שלא להיותו מרמס להדיוטות לידמות להם כקיתון של חרס ועל זו אמרו תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמנה שבשמינית כלומר חלק מועט ותפש לשון שמנה שבשמינית על שם שהוא משקל הקטן שבכל המשקולות ונקרא עוכלא כמו שהתבאר בבתרא ומ"מ כבר פירשנו בענין שמנה שבשמינית בחבור התשובה בשם קצת גאונים שהיא נאמרת על מדה מדוקדקת בדרך צחות והוא שבמסכת קדושין אמרו עשרה קבין גסות ירדו לעולם תשעה נטלה עילם ואחת כל העולם כלו ושמינית קב הוא חצי לוג ושמינית של חצי לוג הוא רובע רביעית וכשיתערב ברביעית דם שבאדם אינו אלא על חד ארבע שהוא ביתר מכדי מזיגה בינונית וכן הוספנו שם לפרשה בדרך אחרת וכן אמרו שמעטרתו כסאסאה לשבלתא כלומר שמונעת היד שלא ליגע בהדיא בשבולת ולא עוד אלא שצריך לו שיעטר עצמו בכך כדי להיות דבריו מקובלים ונשמעים כראוי ומתוך כך אמרו בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה וסוף דבר כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי ושם אלא ושם וכבר הרחבנו הביאור בענינים אלו בשלמות בחבור התשובה:

    Meiri on Sotah 5a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפירש"י בד"ה יקפצון מן כו' והכי מפרש בהדיא בב"ר עכ"ל הס"ד ומ"ש בפירש"י שלפנינו דבשלמא בכל מכל רבותא כו' אינו בפי' ישן והוא גליון ובא לומר שלא נפרש כל דיעקב וכל אשר תתן לי וק"ל:

    תוס' בד"ה אדם שאין בו אלא רביעית דם פר"ח הוא דם הצלול כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Sotah 5a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    לא ינקה מדינה של גיהנם גליון והכי אמר במדרש משלי כשאדם בא על אשת איש ונזדמן לו עני ונתן לו פרוטה בצדקה ואומר : לא היה הקדוש ברוך הוא מזמין אותו עני אלא אם כן מחל לו עונו. ועל זה נאמר יד ליד לא ינקה. הרא"ה ז"ל בפירושו.

    Shita Mekubetzet on Sotah 5a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה אדם שאין בו וכו' עד סופו כי לוג הוא ב' ליטרין וליטרא הוא מאה זוז ביהודה כדאית' בירושלמי הובא בר"ש פ"י דתרומות מ"ח נמצא לוג הוא שני מאות זוז שהם מאה סלעים בגליל ורביעית הלוג הוא כ"ה סלעים. (ברית שלום על התורה פ' כי תשא):

    Gilyon HaShas on Sotah 5a · Sefaria

    בן יהוידע

    כָּל הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ. אֲפִילּוּ עוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר, דִּכְתִיב (משלי כא, יד) "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף" לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. יש להבין צְדָקָה בַּסֵּתֶר היכא רמיזה ביד? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד אותיות מנצפ"ך כי מ־ם ופ־ה הם בחינת הבל ומתפשטים בחוטם ופה ואותיות נצ־ך בחינת קין ומתפשטים בזרוע וכף ואצבעות דהיינו נו־ן בזרוע וכ־ף בהכף וצד־י באצבעות. והנה ג' אותיות אלו סדרם באלפא ביתא דמנצפ"ך הכ־ף הוא ראש החמשה והנו־ן הוא תוך החמשה והצד־י הוא סוף החמשה הרי נמצא הם ראש ותוך וסוף שהם ראשי תיבות 'סתר' מלתתא לעילא. ועל זה אמר הכתוב מַתָּן בַּסֵּתֶר רוצה לומר צדקה הנעשית ביד שהיא מתקנת ג' אותיות שהם 'סתר' ס וף ת וך ר אש שהם אותיות צנ־ך המתפשטים שם הנה זה התיקון יִכְפֶּה אָף כי על ידי הצדקה שעושה בידים ממתק ג' גבורות שהם ג' אותיות המתפשטים שם. ועל זה שפיר דרש רבי יוחנן בתיבת יד של צדקה בסתר כי צדקה הנעשית ביד היא תיקון ומיתוק ג' אותיות צנ־ך שהם סוף תוך ראש ראשי תיבות סֵּתֶר.

    כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף מִתְמַעֵט (איוב כד, כד) נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין כד.) סימן לגסות הרוח עניות, כי הגאה עונשו שיבא לידי עניות. והטעם פרשתי דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קיג:) ארבעה אין הדעת סובלתן וחד מנייהו 'דל גאה' ולכן זה המתגאה אם הוא עשיר יעני כדי שלא יתגאה כפי הטבע דדל מתגאה אין הדעת סובלתו. והנה אדם במלואו 'אל ף דל ת מ ם ' סופי תיבות 'פתם' שהוא נטרקון פת מ זון ולזה אמר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ 'לְסוֹף' רוצה לומר ברמז של סוף אָדָם שהוא פת מזון מִתְמַעֵט שיעני ואז יתמעט פתו ומזונו בר מינן. או יובן בס"ד אומרו לְסוֹף מִתְמַעֵט דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדה לא.) שלשה שותפים באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו, והנה חלק האב והאם ניתן בתחלה שהוא ההזרעה שלהם ואחר כך נותן הקדוש ברוך הוא חלקו נמצא חלקו יתברך בא לבסוף. ופרשתי בס"ד במקום אחר כי באותיות 'אדם' נרמזו השלשה שותפין שבאדם כי באות אלף נרמז שמו יתברך כי צורת א ' הוא וא־ו ושני יודין שהוא מספר שם הוי־ה ברוך הוא ונשאר דם הוא מספר 'אב אם' [44]. ולכן אם האדם יתגאה יסתלק אות א' משם אדם שיש לו כי על הגאה אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד, ולכן אות א' שבו רמוז חלק שמו יתברך יסתלק ממנו וישאר רק אותיות דם שהם רומזים לאב ואם שלו וזהו שאמר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף רוצה לומר חלקו יתברך שהוא בא לבסוף שהוא רמוז באות א' דאדם מִתְמַעֵט שמסתלק אות א' ונשאר דם.

    כְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דִּכְתִיב בְּהוּ "בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל" הא דדימה לזה שחזר בו מן הגאוה ונעשה עניו לאברהם יצחק ויעקב נראה לי בס"ד, דכתבו חכמי המוסר אותיות אהיה הם מדת העניו דאף על פי שיש בידו חבילות חבילות של תורה ומצות ומעשים טובים אינו חושב עצמו שהגיע לגדר השלימות ואף על פי שהוא צדיק גמור שלא חטא כלל אלא תמיד אומר על עצמו ' אהיה ' דעדיין לא הייתי מתוקן אלא אהיה לעתיד על ידי שיעזרני השם יתברך להרבות תורה ומצות ומעשים טובים מה שאין כן הגאה חושב עצמו ' היה ' שנעשה שלם ומתוקן אפילו בדבר מועט שיש לו! נמצא מדת העניו לומר על עצמו 'אהיה' והגאה אומר על עצמו 'היה'. והנה בין אהיה לבין היה יש הפרש אות א' ובזה פרשתי וְחוֹטֶא אֶחָד (קהלת ט, יח) הוא מספר א' שאינו אומר אהיה אלא היה יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה כי זה עניו וזה גאה. ולכן ראשי תיבות א ברהם י צחק י עקב הוא מספר אהיה [21] שהם אף על פי שהרבו תורה ומצות ומעשים טובים ובאו לגדר השלימות שהיו צדיקים גמורים כל אחד אומר על עצמו תמיד 'אהיה' ואינו אומר 'היה' ולכן זה שחזר בו ממדת הגאוה ונעשה עניו שמדתו לומר אהיה שהיא רמוזה בראשי תיבות אברהם יצחק ויעקב דמהו אליהם דראשי תיבות שלשתם עולה מספר אהיה. והא דכינה פטירתם בלשון קפיצה דכתיב יִקָּפְצוּן (איוב כד, כד) נראה לי בס"ד שזו היא מדת הצדיקים שבעת פטירתם אין להם עכבות עד שיגיעו למקומם אשר בגן עדן אלא תכף ומיד כשנפטרים מעולם הזה קופצים ובאים לגן עדן דאין להם גלגול ולא עונשים אפילו של פחד בלבד באמצע הדרך! וכמו שכתב הרב פתח עינים ז"ל בעירובין (עירובין נג:) במאמר זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה עיין שם. וידוע מי שהוא עניו ניצול מן הגלגול וכאלו הקריב כל הקרבנות ועונותיו נמחלין ולכן קופץ ובא מהכא להתם ולא יאחר ולזה אמר כַּכֹּל יִקָּפְצוּן אלו הענוים.

    (איוב כד, כד) חַד אָמַר כִּי סָאסָא דְּשִׁיבָּלְתָא. וְחַד אָמַר: כְּשִׁיבּוֹלֶת עַצְמָהּ. קשה מה הפרש יש בין הא להא דפליגו ביה רבנן? ונראה לי בס"ד דיש הפרש בעניות בין אם תהיה לאדם אחר הרגלו בעונג וטובה ועושר שנעשה מלא מכל טוב ואחר כך נתרוקן וראשו לארץ יגיע, לבין עניות שהאדם מורגל בה מתחילתו שזה לא ירגיש כל כך ביסורין שלה. ומאן דאמר כְּסָאסָא דְּשִׁיבָּלְתָא שהוא הנקרא זקן השבולת שהם חוטים דקים וריקנים מפרי ותנובה מתחילתם זה יורה על עניים ודלים מתחילתם שהורגלו בכך ואין זה מן הקשות דהרגל על כל דבר הוא טבע ומאן דאמר כְּשִׁיבּוֹלֶת עַצְמָהּ שהיא מלאה בר וגדושה כן הם מלאים כל טוב ויבא יום אידם ולא ישאר בידם מאומה וימותו מתוך דלות הנה זו הדלות שמתים בה תהיה קשה עליהם אלף פעמים על מי שהורגל בדלות מתחילתו וכמו ענין המשל שהביא בספר משפט צדק על פסוק לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ (איכה א, יב).

    מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה הוּא מְלַקֵּט (איוב כד, כד). מאמר זה תמוה דלא חזינן כהאי גונא בשבלים! שזה אפשר להיות בזרעים של ירקות שהאדם מלקט הגבוה לאכלו כי הגבוה הוא גדל כל צרכו ולכן לוקטו לאכלו וממתין על השפלים שיגדלו ויגבהו כמוהו אבל השבלים דחיטים או שעורים, הדרך לקוצרם הגבוהים והשפלים ביחד. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו חכמי המוסר אב ובנו יצאו לשדה וירא הבן שדה נטועה שבלים של חיטים והיו החיטים יפות שהשבולת מלאה חיטים יפים ובריאים ומחמת כובד שלהם הושפלו ראשיהם ונעקמו למטה ולא היתה השבולת עומדת בקומה זקופה כי כן טבע שבלים הבריאות ומליאות שאין בקנה שלהם כח לסבול הכובד ומוכרח שראשיהם כפופים למטה והיו עם אלו השבלים המלאות כמה שבלים שלקו בתחילתם ואין בתוכם חטים וכיון דאין להם כובד עומדים זקופים. וישאל הבן מאביו: למה אלו זקופים ואלו כפופים? ויאמר לו: בני, אלו הכפופים הם מלאים בר והם דמיון לאנשים השלמים המלאים חכמה ודעת ומצות ומעשים טובים שדרכם להתנהג בענוה ושפלות ואין להם גובה ראש ואלו הזקופים הם דוגמת בני אדם ריקים מכל טוב ואין בהם לא תורה ולא מצוה ואלו דרכם להתנהג בגובה ראש וקומה זקופה ומראים עצמן גבוהים ועליונים על הכל! עד כאן דבריו. וכן המאמר כאן מדמה את גסי הרוח לשבולת שנראה ראשה למעלת מחברתה וכמו שפירש רש"י ז"ל והיינו שבולת הריקנית שעומדת זקופה אשר אליה נדמו גסי הרוח שהם ריקנים מכל טוב ומתגאים בגובה ראש ועל זאת השבולת הביא רב אסי ותנא דבי רבי ישמעאל ' מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה הוּא מְלַקֵּט ' פירוש נכנס לטייל בתוך שדהו בעודה מלאה שבלים של חטים שהם בריאות וטובות דמוכרח שיהיו כולם כפופים וכשרואה בתוכם שבלים גבוהים שראשם זקוף אז ידע כי אלו ריקנים הם ואין הנאה של כלום מהם ולכן דרך הלוכו וטיולו הוא מלקט הגבוה הגבוה שהוא ריקן ומשליכן וזורקן לחוץ דמה הנאה בהם שישארו ושיקצרום עם החטים ויעשו זבל יותר בחיטים בתערובתם עמהם.

    (ישעיה נז, טו) "וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ" רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא חַד אָמַר: אִתִּי דַּכָּא וְחַד אָמַר: אֲנִי אֶת דַּכָּא. נראה לי בס"ד הכונה מאן דאמר אִתִּי דַּכָּא כלומר מי שהוא עניו ביותר אזכהו גם בעודנו חי בעולם הזה יתגבר על החומר שלו שיסתלק במחשבתו מעולם הזה שלא יהיה לו רצון ותאוה לעולם הזה כי מחמת שהוא מתדבק בקדושה יתירה יקשר מחשבתו תמיד בעולם העליון וכאשר כתב הרב ערבי נחל (ערבי נחל, קרח א׳) על מאמר בזוהר הקדוש (זוהר חלק ב' פט:) דהוו אמרי חברייא לרשב"י 'ווי לדרא כד יפוק מר מעלמא' ולזה אמר ' אִתִּי דַּכָּא ' דהדכא שהוא העניו אזכהו להתגבר על חומרו שגם בעודו חי בעולם הזה הוא אתי שדבק ומקשר מחשבתו בעולם העליון. וחד אמר ' אֲנִי אֶת דַּכָּא ' דסבירא ליה אם כה יעשה הקדוש ברוך הוא לעניו יפסידו התחתונים בעולם הזה דאז לא יהיה העולם התחתון נשפע מזכות הצדיק הזה מאחר דהוא כאלו מסולק ממנו וכמו שאמרו החברים לרשב"י 'ווי לדרא כד יפוק מר מעלמא' שהיו חוששין פן יקשר מחשבתו בעולם העליון ביותר ובזה יגיע נזק לעולם התחתון אחר שיהיה מסולק ממנו במחשבתו לא יהיה נזון בזכותו. לכן מפרש ' אֲנִי אֶת דַּכָּא ' רוצה לומר אזכהו להשרות שכינתי עליו גם בעוד שיש לו רצון ותאוה לקנייני עולם הזה דאינו מסתלק במחשבתו מענייני עולם הזה. ונראה כי המלאכים שאמרו (שבת פח:) תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם (תהלים ח, ב) כונתם לומר אף על פי שנתת להם התורה וזכו בה, זאת עשה להם שיתעלו מצד מחשבתם ויעלו לכאן במחשבתם כמאמר מאן דאמר דסבירא ליה אִתִּי דַּכָּא. והנה למאן דאמר ' אֲנִי אֶת דַּכָּא ' מצינו כן עשה השם יתברך עם אדון הנביאים משה רבינו ע"ה שנתן לו כח רצון ותאוה לעולם הזה שלא יסתלק במחשבתו מעולם הזה כדי שיהיה העולם הזה נשפע בזכותו בהיות לו רצון ותאוה בו ולכן השרה שכינתו עליו בדרך פלא, שדרך הנביא לא תשרה עליו רוח נבואה אלא אם כן יתבודד ויפשט מחשבתו מעולם הזה ויסתלק מה שאין כן משה רבינו ע"ה אינו צריך להתבודד ולפשט מחשבתו מעולם הזה אלא בעודנו עומד ומדבר עם בני אדם התחתונים ומסתכל במעשיהם שורה עליו רוח נבואה ומתנבא! וקרוב לזה עשה עם אברהם אבינו ע"ה דכתיב וַיֵּרָא אֵלָיו הֳ' וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל (בראשית יח, א) בלתי התבודדות אלא רואה ומביט בעסקי עולם הזה. ובזה תבין ענין נפלא למה משה רבינו ע"ה בעת פטירתו היתה קשה עליו פרידתו מעולם הזה מה שלא נמצא כן אצל צדיקים אחרים! ובזה מובן היטב כי בחייו נתן לו השם יתברך כח תאוה ורצון בעולם הזה כדי שלא יעלה במדרגות הקדושה באופן שיהיה מסתלק במחשבתו מעולם הזה לגמרי ולא יהיה לו תאוה ורצון בעולם הזה כלל שאז יפסידו התחתונים שוכני ארץ ההשפעה מזכותו וכמו שכתב הרב ערבי נחל על צדיק כזה. ומאחר שבחייו נתן לו השם יתברך כח זה של תאוה ורצון ולכן בעת פטירתו אף על פי שנסתלק כח זה ממנו עם כל זה מחמת הרושם שלו שנשאר בקרבו היתה קשה עליו פרידתו מעולם הזה כי כל דבר קדושה אפילו מסתלק מניח רושם בהכרח וכח זה להיותו נברא ונשפע מאתו יתברך הנה הוא כח קדושה ובעת פטירתו אפילו שנסתלק ממנו מוכרח שנשאר רושם במקומו ודוק היטב.

    לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כָּל הָרִים וּגְבָעוֹת וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי. נראה לי בס"ד מאמר דוד המלך ע"ה אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי (תהלים קכא, א) פירוש אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים הידועים שהיו גבוהים ולא זכו להשראת שכינה בקבלת התורה ובזה אדע ואבין כי מֵאַיִן היא מדת הענוה שהאדם חושב עצמו לאין ממנה יָבֹא עֶזְרִי שעל ידי הענוה אזכה לכל טוב.

    כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ רָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁרָה נראה לי בס"ד הא דנקיט כַּאֲשֵׁרָה על פי מה שאמר מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל שהגאוה באה מיסוד האש ולכן אמר כַּאֲשֵׁרָה שהיא תיבה מורכבת משתים שהם ' אש ירה ' לשון יָרֹה יִיָּרֶה (שמות יט, יג). או יובן בס"ד תואר ישראל הוא המשובח אשר בשם זה בלבד נקראים לעתיד ולכן יש אות למ־ד בסופו כי אות ל' הוא עליון על כל האותיות רמז שהם יהיו עליונים על הכל וכמו שנאמר וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (דברים כח, א) אך גם עתה כל איש יהודי אשר נקרא בשם יִשְׂרָאֵל אם יתגאה יסתלק גג הלמ־ד העליוני שהוא צורת וא־ו זקוף וישפל ו' זה להיות עומד למטה בתוך הלמ־ד ואז יהיה הלמ־ד אות ה' מדה כנגד מדה הוא נתגאה לכך יסתלק משמו ו' העליון הזקוף למעלה וירד מטה. ואם תעמוד על האמת תמצא כי כן שורת הדין מחייבת שזה המתגאה שמאס בענוה הנקראת דַּכָּא ואז יחסר מספר דַּכָּא [25] ממספר למ־ד שהוא שלושים וישאר חמשה לכך יהיה אות ה' שהיא מספר חמשה במקום אות ל' ואחר שנעשה אות ל' של יִשְׂרָאֵל אות ה' נמצא אותיות אֲשֵׁרָה ולזה אמר 'רָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁרָה' שדמה כריתתו לכריתת אשירה וגם עוד כי האדם הוא עץ השדה.

    ועוד 7 קטעי פירוש על דף זה.

    Ben Yehoyada on Sotah 5a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת סוטה, דף ה׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־572 מילים ב־21 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 21 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 116 מילים

      נפתחת ב״אֲפִילּוּ עוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר, דִּכְתִיב: ״מַתָּן בַּסֵּתֶר…״

    2. קטע 229 מילים

      נפתחת ב״אַזְהָרָה לְגַסֵּי הָרוּחַ מִנַּיִן? אָמַר רָבָא אָמַר…״

    3. קטע 322 מילים

      נפתחת ב״וְכִדְרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא. דְּאָמַר רַבִּי…״

    4. קטע 433 מילים

      נפתחת ב״דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ…״

    5. קטע 526 מילים

      נפתחת ב״וְאִם חוֹזֵר בּוֹ — נֶאֱסָף בִּזְמַנּוֹ כְּאַבְרָהָם…״

    6. קטע 654 מילים

      נפתחת ב״מַאי ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת״? רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא,…״

    7. קטע 717 מילים

      נפתחת ב״״וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ״. רַב הוּנָא וְרַב…״

    8. קטע 824 מילים

      נפתחת ב״וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר אֲנִי אֶת דַּכָּא, שֶׁהֲרֵי…״

    9. קטע 928 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת…״

    10. קטע 1021 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ…״

    11. קטע 1131 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ…״

    12. קטע 1216 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ…״

    13. קטע 1347 מילים

      נפתחת ב״דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר: בֹּא…״

    14. קטע 1454 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא מָר עוּקְבָא: כׇּל…״

    15. קטע 1538 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ…״

    16. קטע 1634 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב:…״

    17. קטע 1718 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָא מִינַּהּ…״

    18. קטע 1824 מילים

      נפתחת ב״אָמַר חִזְקִיָּה: אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת…״

    19. קטע 1912 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי זֵירָא: ״בָּשָׂר״ כְּתִיב בֵּיהּ ״וְנִרְפָּא״,…״

    20. קטע 2016 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָדָם: אֵפֶר, דָּם, מָרָה.…״

    21. קטע 2112 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב אָשֵׁי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רב הונא בריה דרב יהושע · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      הוא וחבירו רב פפא שניהם תלמידי אביי ורבא, מנעוריהם עד זיקנותם לא נפרדו.

      מקור: מסכת סוטה דף ה׳ עמוד א׳ · קטע 16 — “…מִשְּׁמוֹנָה בִּשְׁמִינִית. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: וּמְעַטְּרָא…

    • רבי ישמעאל · דור שני לתנאים

      סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.

      מקור: מסכת סוטה דף ה׳ עמוד א׳ · קטע 6 — “…וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְתוֹךְ…

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת סוטה דף ה׳ עמוד א׳ · קטע 9 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי…

    • זעירי · אמוראים · דור ראשון לאמוראים

      תלמידו של רבי חייא הגדול, כמו שמצינו: כתוב בפנקסו של זעירי, שאלתי את רבי, ומי הוא?

      מקור: מסכת סוטה דף ה׳ עמוד א׳ · קטע 2 — “…אָמַר רָבָא אָמַר זְעֵירִי: ״שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ״. רַב…

    ערכי חכמים המצטטים דף זה

    לשון המקור

    אֲפִילּוּ עוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר, דִּכְתִיב: ״מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְגוֹ׳״ — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם.

    אַזְהָרָה לְגַסֵּי הָרוּחַ מִנַּיִן? אָמַר רָבָא אָמַר זְעֵירִי: ״שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא: ״וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ״ וּכְתִיב: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״.

    וְכִדְרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא. דְּאָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֶר״ ״פֶּן״ וְ״אַל״ — אֵינוֹ אֶלָּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה.

    דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַסִּי וְזִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַמֵּי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף מִתְמַעֵט, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹמּוּ מְּעַט״. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר יֶשְׁנוֹ בָּעוֹלָם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֵינֶנּוּ״.

    וְאִם חוֹזֵר בּוֹ — נֶאֱסָף בִּזְמַנּוֹ כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֻמְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן״. כְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דִּכְתִיב בְּהוּ: ״בַּכֹּל״, ״מִכֹּל״, ״כֹּל״. וְאִם לָאו — ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ״.

    מַאי ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת״? רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: כִּי סָאסָא דְשִׁיבַּלְתָּא, וְחַד אָמַר: כְּשִׁיבּוֹלֶת עַצְמָהּ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כִּי סָאסָא דְשִׁיבַּלְתָּא — הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כִּי שׁוּבַּלְתָּא עַצְמָהּ, מַאי ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת״? אָמַר רַב אַסִּי, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ — גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה הוּא מְלַקֵּט.

    ״וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ״. רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: אִתִּי דַּכָּא, וְחַד אָמַר: אֲנִי אֶת דַּכָּא.

    וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר אֲנִי אֶת דַּכָּא, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי וְלֹא גָּבַהּ הַר סִינַי לְמַעְלָה.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי. וְהִנִּיחַ כׇּל אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בַּסְּנֶה.

    אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ רָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁירָה. כְּתִיב הָכָא: ״וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַאֲשֵׁירֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״.

    וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ — אֵין עֲפָרוֹ נִנְעָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר״, ״שֹׁכְבֵי בֶּעָפָר״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״שֹׁכְנֵי עָפָר״ — מִי שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁכֵן לֶעָפָר בְּחַיָּיו.

    וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, שְׁכִינָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע״.

    דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וְדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — גָּבוֹהַּ רוֹאֶה אֶת הַגָּבוֹהַּ, וְאֵין גָּבוֹהַּ רוֹאֶה אֶת הַשָּׁפֵל. אֲבָל מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, הוּא גָּבוֹהַּ וְרוֹאֶה אֶת הַשָּׁפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רָם ה׳ וְשָׁפָל יִרְאֶה״.

    אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא מָר עוּקְבָא: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וָהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל״. אַל תִּקְרֵי ״אֹתוֹ״, אֶלָּא ״אִתּוֹ לֹא אוּכָל״. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַמְּסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית״.

    אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, אֲפִילּוּ רוּחַ קִימְעָא עוֹכַרְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ״, וּמָה יָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה רְבִיעִיּוֹת — רוּחַ קִימְעָא עוֹכַרְתּוֹ, אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא רְבִיעִית אַחַת — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

    אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בִּשְׁמִינִית. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: וּמְעַטְּרָא לֵיהּ כִּי סָאסָא לְשׁוּבַּלְתָּא. אָמַר רָבָא: בְּשַׁמְתָּא דְּאִית בֵּיהּ, וּבְשַׁמְתָּא דְּלֵית בֵּיהּ.

    אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָא מִינַּהּ וְלָא מִקְצָתַהּ, מִי זוּטַר דִּכְתִיב בֵּיהּ ״תּוֹעֲבַת ה׳ כׇּל גְּבַהּ לֵב״?

    אָמַר חִזְקִיָּה: אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא אִם כֵּן מֵשִׂים לִבּוֹ כְּבָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחׇדְשׁוֹ [וְגוֹ׳] יָבֹא כׇּל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲווֹת וְגוֹ׳״.

    אָמַר רַבִּי זֵירָא: ״בָּשָׂר״ כְּתִיב בֵּיהּ ״וְנִרְפָּא״, ״אָדָם״ לָא כְּתִיב בֵּיהּ ״וְנִרְפָּא״.

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָדָם: אֵפֶר, דָּם, מָרָה. בָּשָׂר: בּוּשָׁה, סְרוּחָה, רִמָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: שְׁאוֹל, דִּכְתִיב בְּשִׁין.

    אָמַר רַב אָשֵׁי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף נִפְחָת, שֶׁנֶּאֱמַר: