מסכת סוטה דף י״ט עמוד א׳

דכתיב זאת ומסתברא דהא מיהת קממעט שלא יקנא לה בעל זה פעם אחרת:

שני אנשים ושני בועלים לאחר שהשקה זה מת ונישאת לאחר וקינא לה מבועל אחר:

דכתיב תורת והא מיהת אתא לרבויי:

ור' יהודה סבירא ליה וכו' דאחר שריבה הכתוב ומיעט ולא פירש מה ריבה ומה מיעט על כרחך לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לפרש לך לפי חכמתם מה ריבה ומה מיעט ומסתברא דריבויא אשני אנשים קאי ואפילו בבועל אחד ולא אשני בועלים ובעל אחד כיון דקינא לה כבר ונמצאת נקיה נראה הדבר שאדם קנטרן הוא ומתכוין להקניטה הילכך לא שנא מחשד ראשון ולא שנא מאחר:

מתני' היה נוטל את מנחתה הבעל דהא אמרינן דאין מצות כהונה במנחות אלא מקמיצה ואילך והגשה נמי תחילת קמיצה היא שאין זר קרב למזבח אבל קידוש כלי ויציקה ובלילה שטעונות שמן כשר בזר:

ונותנה על ידה להניף:

וכהן מניח ידו מתחתיה ובגמרא יליף דתנופה צריכי יד בעלים ויד כהן ובעלים דמנחת סוטה היא האשה:

והגיש לקרן מערבית דרומית כדתניא בפרק ג' בסדר מנחות (דף יט:) וכולהו הנך כתיבי במנחת סוטה תנופה והקרבה קמיצה והקטרה:

מתני' היה נוטל בירושלמי כתיב ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות וכי על ידו הוא מניף ולא על ידה הוא מניף אלא מכאן שהוא נוטלה מתוך כלי חול ונותנה בכלי שרת היינו משמע דלא כפירוש רש"י דפירש דבעל היה נוטל ומצינו למימר דקידוש המנחה כשירה בהן מיהו מצוה בכהן ליטול המנחה מידה ומאחר שהיה נוטלה היה נותנה כמו כן לתוך כלי שרת:

וכהן מניח את ידו תחתיה האי דאיצטריך תו למיתני וכהן מניח את ידו תחתיה ולא קתני בסתם ומכניס את ידו לאשמועינן דתנופה בכהן ירושלמי וכהן מניח את ידו תחתיה ואין הדבר כיעור מניח מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפילו תימא כהן ילד שאין יצר הרע מצויה לשעה תני ר' חייא סוטה גידמת שני כהנים מניפין על ידיה אבל בגמרא דידן אמרינן בסוף פרק ארוסה (לקמן סוטה דף כז.) דגידמת לא היתה שותה וי"ל דפליגי אי בעינן קרא כדכתיב:

הניף והגיש בירושלמי יליף הא דאמר בפרק כל המנחות (מנחות דף ס:) והבאת לרבות מנחת העומר להגשה והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה וכתיב בתריה והרים והיכן הוא תנופה כבר קדמה ומהתם יליף נמי דשיריה נאכלין דכתיב בתריה והנותרת מן המנחה לאהרן וגו':

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והשני והוא שאמר היה נוטל את מנחתה מתוך קפיפה מצרית ונותנה בתוך כלי שרת ונותנה על ידיה וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה הניף והגיש וקמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים אמר הר"ם פי' אמר א' השם בקרבן שלמים ידיו תביאנה ואמר בסוטה ולקח הכהן מיד האשה הנה כמו שבשלמים תנופה בבעלים ובכהן כן במנחת סוטה:

אמר המאירי היה נוטל את מנחתה כלומר אחר שהביא הבעל את המנחה ועשו כל המעשים שהוזכרו בפרק היה מביא בענין השבועה וכתיבת המגלה ונתינת העפר במים ומחיקת המגלה לתוכן על הדרך שהוזכר שם היה כהן נוטל את המנחה מן הכפיפה ונותנה בכלי שרת ויש מפרשים אותה בבעל שאין מצות כהונה במנחות אלא מקמיצה ואילך ומשקה אותה ואחר ששתת נוטל כלי שרת שהמנחה בתוכו ונותנו על ידיה וכהן מניח את ידיו תחת ידיה ומניפין כשאר התנופות במזרח ומוליך ומביא ומעלה ומוריד ומגיש כהן את המנחה לקרן דרומית מערבית של מזבח וקומץ ומקטיר את הקומץ והשאר נאכל לכהנים:

משנה היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה ר' שמעון אומר מקריב את מנחתה ואחר כך משקה שנ' ואחר ישקה את האשה את המים ואם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה כשרה עד שלא נמחקה המגלה אומרת איני שותה מגלתה נגנזת ומנחתה מתפזרת על הדשן ואין מגלתה כשרה להשקות בה שוטה אחרת נמחקה המגלה ואמרה טמאה אני המים נשפכים ומנחתה מתפזרת על הדשן נמחקה המגלה ואמרה איני שותה מערערים אותה ומשקין אותה בעל כרחה אמר הר"ם פי' אין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי היה משקה וכו' פי' מתוך שהיה מחלוקת אם ההשקאה קודמת אם ההקטרה קודמת לא הזכירה במשנה עדיין והמתין לה עד סופה ובא לבאר שלדעת חכמים משקה היה תחלה על הדרך שביארנו שהיה נוטלה מן הכפיפה ונותנה לכלי שרת ומשקה וכדכתיב בסדר המקראות אחר השבועה והאלה והשקה את האשה וכו' ואח"כ ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות ור' שמעון חולק לומר שמקטיר קודם השקאה שאע"פ שכתוב תחלה והשקה הרי אף אחר הקטרה נאמר ואחר ישקה את האשה את המים אלא שאף הוא מודה שאם השקה תחלה כשרה אלא שמ"מ הלכה כתנא קמא ומ"מ אף לדעתו אם הקריב ואחר כך השקה כשרה וכן כתבו גדולי המחברים ולדעת זה יראה לי שמשקרב הקומץ אינה יכולה לחזור כר' עקיבא:

עד שלא נמחקה המגלה אם אמרה איני שותה אע"פ שלא הודת אין משקין אותה אלא אסורה עליו ותצא בלא כתובה ואם בעלה אינו רוצה להשקותה אסורה לו ונוטלת כתובתה ויוצאה ומגלתה נגנזת ופירשו בתוספתא שגניזתה בצד ההיכל היתה וטעם גניזתה מפני שאינה כשרה להשקות בה סוטה אחרת דהא לשמה בעינן וכן מנחתה מתפזרת על הדשן ושלשה בית הדשן היו שם כמו שהתבאר בזבחים ק"ד ב' ואחד מהם היה בעזרה ובה שורפין פסולין שבקדשי קדשים וזו מתפזרת לשם שמאחר שקדשה בכלי בעזרה היא ראויה לישרף ומתפזרת דקא אמר פירושה נשרפת כמו שיתבאר למטה במשנת המנחות הנשרפות:

אבל אם משנמחקה המגלה אמרה איני שותה מערערין אותה ר"ל שפותחין פיה שלא בטובתה ומריקין בה את המים ומ"מ משתדלין עמה תחלה לשתותם ברצון ולהודיעה שאם הדבר ברור לה שהיא טהורה לא תתירא מן המים שאין המים דומין אלא לסם יבש המונח על בשר חי שאם יש שם מכה מחלחל ויורד ואם אין שם מכה אינו עושה כלום ומ"מ כל שהודת אף לאחר מחיקת המגלה אין משקין אותה והמים נשפכים שאע"פ שנמחקה המגלה לתוכן אין בהן קדושה שאין קדושתה אלא לברר את הספק ומנחתה מתפזרת על הדשן וזהו מיהא אפשר לפרשה בפזור ממש בבית הדשן החיצון:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

גמ' ורבנן בתראי סברי זאת למעוטי כולהו כו' כצ"ל סליק פרק היה מביא

פרק היה נוטל תוס' בד"ה וכהן מניח כו' ולא קתני בסתם ומניח כו' עכ"ל וכצ"ל והוצרכו לזה לפי שיטת הירושלמי שכתבו דרישא היה נוטל כו' נמי אכהן קאי ולא אצטריך ליה למתני הכא וכהן מניח כו' אבל לפרש"י ניחא וק"ל:

בד"ה הניף והגיש בירושלמי יליף הא דאמר בפרק כל המנחות והבאת כו' והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשות עכ"ל כצ"ל ואין להקשות ל"ל לרבות הגשה לסוטה מוהקריבה דכתיב גבי שאר מנחות הא בגופה דמנחת סוטה כתיב והקריב אותה אל המזבח וכפרש"י די"ל לפי הירושלמי דלא משמע ליה מוהקריב דגבי סוטה הגשה אלא מרבויא דוהקריבה דכתיב בשאר מנחות דכתיב גביה והגישה וק"ל:

בד"ה ואחר ישקה כו' ואע"פ שהקריב מנחתה כבר וה"ה אי שלא כדין עבוד כו' עכ"ל משמע להו הכי משום דואחר ישקה גו' בתר הקרבה כתיב והוא לפי שיטתם שכתבו דלרבנן נמי בדיעבד אם הקריב מנחתה ואח"כ השקה כשירה כדאיתא בירושלמי ולאפוקי מפרש"י בשמעתין שפירש דואחר ישקה אע"פ שנכתב אחר הקטרה אקודם הקטרה קאי ומיהו בוהשקה בתרא פירשו התוס' נמי כפרש"י דקודם הקטרה קאי כמ"ש לקמן דאונס במחיקה תליא מלתא כדמוכח בירושלמי ודו"ק: