מסכת סוטה דף כ״ט עמוד ב׳

מטבול יום דשרץ אדם שנגע בשרץ ראשון לטומאה היה ולא אב הטומאה וכי טבל הותר לחולין ואסור לתרומה ואפי' לנגיעה דכתיב נמי הערב שמש בכלים במים יובא וטמא עד הערב וטהר (ויקרא י״א:ל״ב) והא לנגיעה הוא להשתמש בו תרומה ואשמעינן דכלי טבול יום פסל ליה:

שכן יש במינו אב הטומאה אם היה נוגע כלי זה או אדם זה במת נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים תאמר באוכל שאינו נעשה אב הטומאה אפי' ע"י מת דכתיב (במדבר י״ט:כ״ב) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ומהכא נפקא לן טמא מת דמטמא אדם וכלים ועל כרחיך בטמא מת שיש לו טהרה במקוה כתיב דהא כתיב לעיל מיניה והזה הטהור על הטמא ורחץ במים דבר שיש לו טהרה נעשה אב הטומאה במגע טמא מת על ידי מגע המת יצאו אוכלים ומשקין וכלי חרש שאין לו טהרה:

כלי חרש יוכיח שאין במינו אב הטומאה ומטמא את התרומה כשהוא ראשון וכ"ש שפוסלה אף אתה אל תתמה על ככר שני שאע"פ שאין במינו אב הטומאה יפסול דטעמא לאו באב הטומאה תלי:

מה לכלי חרס כו' טבול יום יוכיח שאין כלי שטף הראוי לטבילה מטמא מאוירו ופסיל תרומה:

לא ראי טבול יום כראי כלי חרש לומר שטעם פסול התרומה תלוי משום שמטמא מאוירו דהא טבול יום אינו מטמא מאוירו ופסיל ולא ראי כלי חרש להיות אב הטומאה במינו כראי טבול יום דליכא למימר טעמא דטבול יום דפסיל בתרומה משום דמין אב הטומאה הוא דהא ליתא להא חומרא בכלי חרש ופסיל:

הצד השוה שבהן צריך אתה למצוא חומר שוה בשניהם לתלות בו טעם פסול תרומה ומהו צד השוה שבהן שמטמאין טבול יום איקרי טמא דכתיב (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר מכלל דעד השתא טמא וכלי חרש כתיב (שם יא) תנור וכירים יותץ טמאים הם ופוסלין בתרומה וכ"ש ככר שני דפסיל טפי מטבול יום שהוא טמא ואסור בחולין שיפסול בתרומה:

ובכל הספרים כתיב הצד השוה שבהן שמותר בחולין ופוסל בתרומה ולהך לישנא אין אדם יכול לפרש איזהו כלי חרש שמותר בחולין ופסולין בתרומה ובדוחק גדול יש לפרש כלי חרש המוקף צמיד פתיל שמציל על חולין שבתוכו ואין מציל על התרומה שבתוכו. והרבה גמגומין ותשובות וביטול שיטת הגמרא יש בדבר חדא דלא אשכחן דאינו מציל בתרומה דבחגיגה (דף כה.) אמר אין חטאת ניצלת בצמיד פתיל אבל תרומה לא תנן בה. ועוד אין זה פוסל בתרומה דהא לא פסיל מידי אלא אינו מגין ומאיליה היא נטמאת מאהל המת ועוד כל הצד השוה שבגמרא שבא ללמוד חומר צריך שיהא חמור וזה קל דקאמר הצד השוה שבהן שמותרין בחולין ואין זו שיטה בכל הגמרא וללשון שפירשתי אל תשיבני מה שאומר כלי חרש יוכיח שהיה לו להביא הוכחה בדבר הדומה לטבול יום שאע"פ שטהור לחולין פסול לתרומה שאין זו תשובה דאין צריך הוכחה אלא לסתור תשובתו שתולה טעם החומרא דפסול תרומה מפני שהוא אב הטומאה וקא מהדר ליה כלי חרש יוכיח שאין בו חומר זה ופוסל וכן שיטת רוב הדינין כי ההוא דכל הבשר (חולין דף קטו:) מנין לבשר בחלב שאסור בהנאה קל וחומר ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה בשר בחלב שנעבדה בו עבירה בבישולו אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח מה לחמץ שבו כרת כלאי הכרם יוכיח והא כלאי הכרם נעבדה בו עבירה בזריעת' וחמץ בפסח נמי עבר בבל יראה ולא דמו לערלה בקולא דידה וקא הויא הוכחה:

צד חמור טבול יום יש במינו אב הטומאה כלי חרש מטמא מאוירו:

האוכלין אינן נעשין אב הטומאה לעולם לטמא אדם וכלים אפי' נגעו במת שהרי אין להם טהרה במקוה וכל שאין לו טהרה במקוה אינו מטמא אדם וכלים ומ"מ הכלים אם נגעו במת נעשין אב הטומאה לטמא אדם וכלים במה דברים אמורים בשאר כלים אבל כלי חרס אין במינו אב הטומאה ר"ל שאינו נעשה אב הטומאה לעולם שהרי אין לו טהרה במקוה וכן בכלי זכוכית כמו שיתבאר במקומו ואעפ"כ שני שבו עושה שלישי בתרומה:

לענין ביאור זה שאמרו כאן כלי חרס יוכיח כלומר שמותר בחולין ופסול בתרומה לומר שהשני עושה בה שלישי הרבה שואלים בה היכן מצינו כלי חרס מותר בחולין אם שנטמא באב הטומאה והוא ראשון והרי ראשון עושה שני בחולין ואם כשנטמא בכלי ראשון והוא שני היא גופה מנלן וזו שאלתנו שבסוגיא ועוד שהרי אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה מתוך כך יש מפרשים שעל כל פנים הכלי חרס ניטמא מאב הטומאה ופסול אף בחולין והכי קאמר לדידך דפרכת מה לטבול יום שכן אב הטומאה כלי חרס יוכיח דלא הוי אב הטומאה ומטמא את התרומה אלמא דלאו משום אב הטומאה הוא ככר שני נמי אע"ג דאין במינו אב הטומאה דין הוא שהשני יעשה שלישי ויש גורסים טבול יום דכלי חרס יוכיח ופירושו שבירת כלי חרס שהוא במקום טבילה ששבירתו זו היא טהרתו וכשנשברו הוו להו טבול יום שפרחה טומאה מהם לענין חולין ולענין תרומה ודאי לא עד שיעריבו שמשן כשאר כלים הטבולין ביומן:

וגדולי קדמונינו פרשוה באחורי כלים שניטמאו במשקין ונעשו האחורים שניים שנחלקו בה ר' אליעזר ור' יהושע בראשון של נדה שלדעת ר' אליעזר אין אוכלין נפסלין בהם אם של חולין מפני שאין שני עושה שלישי מהן ואם של תרומה מפני שבטומאה זו הקלו הואיל ומן התורה אין משקה מטמא כלי ולר' יהושע אוכלי תרומה נפסלו בהם ואע"פ שהלכה כר' אליעזר כמו שביארנו שם מ"מ סוגיא זו לדעת ר' יהושע נאמרה והרי מצינו דבר שאין במינו אב הטומאה ומותר מה שבתוכו כחולין והם אוכלין שבכלי חרס זה שהזכרנו הפוסל את התרומה ואע"פ שמחלקתם בכלי שטף הוא שהרי אחורים גב הכלי הוא ואין כלי חרס מטמא מגבו וכלי שטף מיהא הרי יש במינו אב הטומאה מ"מ אפשר לפרשה בכלי חרס וכגון אחורים שיש בהן בית קבול:

כבר ביארנו שמחסר כפורים מותר בתרומה ופסול לקדש ושהשלישי עושה רביעי בקדש ואין צריך לומר שהשני עושה בה שלישי אלא ששני בשלישי מן התורה שהרי נאמר והבשר אשר יגע בכל טמא והרי הכתוב קרא לשני טמא כדכתיב וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו יטמא ושלישי ברביעי אינו אלא מקל וחומר ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה פסול לקדש שלישי שפסול לתרומה אינו דין שיעשה רביעי לקדש:

טבול יום ר"ל הטעון הערב השמש שטבל או והוטבל ולא העריב שמשו בין אדם בין כלים הרי הוא טומאה שניה ומ"מ אם הוא כשני הגמור לענין קדשים אם לא נחלקו בה לשלש כתות בסוגיא זו לדעת אבא שאול לענין קדשים מיהא עשו בו מעלה להיותו כראשון ויטמא שנים אחריו זה אחר זה בנגיעת אחד את חברו לפסול את הרביעי ולדעת ר' מאיר אינו אלא שני גמור לטמא אחד ולפסול אחד ולדעת חכמים אף שני גמור אינו ותרומה וקדש שוים בו ואפי' נגע בקדש אינו אלא פוסל כאלו היה שלישי והלכה כחכמים:

בגמ' כלי חרס יוכיח כו' ולעיל דהוה ילפינן ליה מטבול יום דאב הטומאה ליכא למימר כלי חרס יוכיח דאיכא למפרך מה לכלי חרס שהוא ראשון דהא ליכא למימר טבול יום יוכיח כיון דאב הטומאה הוא אבל הכא דילפינן ליה מטבול יום דשרץ ליכא למפרך מה לכלי חרס שכן ראשון דטבול יום דשרץ יוכיח וק"ל: