ולנו במקומן — בבית מלונם בגלגל ושם הקימו את האבנים:
גמ' ה"ג — ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת ומהאי קרא יליף לה בספרי ול"ג ואמר הכהן לאשה:
אל האשה — משמע דברים הנכנסין בלבה שתהא מכרת בלשון:
על מה היא שותה — כדמפרש ואזיל שאומר לה פריצות גרם ליך שתשתה:
ובמה היא שותה — בכלי מאוס במקידה של חרש:
ועל מה נטמאת — מי הביאה לידי טומאה שחוק וקלות ראש כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים שעל ידי כך באות לידי וצבתה בטנה:
ובמה היא נטמאה — משמיעין אותה הלכות המים המאררים על איזו טומאה הן בודקין אותה שאם נטמאה והיא מזידה וברצון בדקוה ואם שוגגת כגון אמרו לה מת בעליך או אנוסה לא יבדקוה:
וכל כך למה — לנו להודיע בהלכות המים בשלמא הנך קמייתא משום ונוסרו כל הנשים (יחזקאל כ״ג:מ״ח) אלא הך למה:
שלא להוציא לעז — שאם נטמאת באונס או שוגגת ולא נבדקת שלא תהא סבורה אילו נטמאתי מזידה גם כן לא היו בודקים אותי:
ה"ג וידוי מעשר מנלן דכתיב ואמרת וגו' ויליף אמירה אמירה מסוטה:
א"ל רב זביד לאביי ונילף אמירה אמירה מלוים א"ל דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא ואין דנין אמירה גרידתא מענייה ואמירה:
שבחו — לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי (דברים כ״ו:י״ג) היינו שבח עצמו:
בקול נמוך — מדלא כתיב ביה ענייה:
וגנותו — כגון ארמי אובד אבי היינו גנותו שמתודין שאביהן לבן הארמי היה רשע:
מפני מה תקנו — שיהא אדם אומר תפלתו בלחש כדאשכחנא בחנה וקולה לא ישמע (שמואל א א):
שלא לבייש את עוברי עבירה — המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם:
שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה — לא קבע לשחיטת חטאת מקום בפני עצמו שלא יבינו שהיא חטאת ומתבייש:
צערו — צרות שעברו עליו דהיינו צרות שעברו על ישראל צרת לבן הארמי צרת מצרים:
טמא טמא יקרא — כלומר סורו מעליו שטמא הוא:
והאיכא כו' — כלומר והרי יש סימנים אחרים להכירה:
למעלה מחוט הסיקרא — דכתיב (ויקרא ד) על קרנות ובעולה לא כתב קרנות והוא נותן דמים למטה מחוט הסיקרא וכן שאר כל הדמים:
התם כהן — לחודיה הוא דידע ולא שאר כל העולם ואין בשת בכך:
מכסיא — הנקבות של נקבה:
באליה — בזנב ולא ניכר:
שעירה מאי איכא למימר — שאין לה זנב וניכר הנקבות:
דאיבעיא ליה לאתויי כשבה — אם היה לו בשת שהרי כל החטאות של יחיד רצה כשבה רצה שעירה חוץ מחטאת עבודת כוכבים שכתיב בה עז בת שנתה בפרשת שלח לך אנשים:
התם נייתי וניכסיף — הטיל עליו הכתוב שיתבייש שתהא לו כפרה מעונש גדול כזה:
ככתבה — בלשון הקודש:
הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו — פלוגתא היא במסכת ברכות (דף טו.):
