Talmud Builders

    Avodah Zarah 73b

    Chapter 5 - HaSokher et HaPoel

    גם: עבודה זרה דף ע״ג ע״ב, פרק ה׳ השוכר את הפועל

    English translation - Avodah Zarah 73b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Ḥizkiyya says: If the volume of the water and the wine was increased by the forbidden wine, i.e., the forbidden wine fell in last, the mixture is forbidden, because the forbidden wine renders the permitted wine forbidden by the principle of a substance in contact with the same type of substance, and the water does not nullify the forbidden wine. But if the volume of the water and the forbidden wine was increased by the permitted wine, i.e., there was a mixture of wine used for a libation and water, and the wine used for a libation was nullified by the water and then permitted wine fell into the mixture, in such a case the permitted wine is not rendered forbidden by the forbidden wine that had already been nullified, and so the entire mixture is permitted.

    2And Rabbi Yoḥanan says: Even if the volume of the permitted wine and the water was increased by the forbidden wine, the mixture is permitted.

    3Rabbi Yirmeya said to Rabbi Zeira: Shall we say that Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Eliezer and the Rabbis?

    4As we learned in a mishna ( Orla 2:11): In the case of non-sacred leaven and teruma leaven that fell into a non-sacred batch of dough, and neither is this one alone potent enough to cause the dough to become leavened, nor is that one alone potent enough to cause the dough to become leavened, and they combined and caused the dough to become leavened, there is a dispute as to whether this dough has the status of teruma , and is therefore forbidden to non-priests, or non-sacred bread.

    5Rabbi Eliezer says: I follow the final element that fell into the dough. If the teruma fell in last, the dough is forbidden to non-priests. And the Rabbis say: Whether the forbidden item, i.e., the teruma , fell in first or whether it fell in last, the dough is not forbidden unless there is enough of the forbidden leaven alone to cause the dough to become leavened. Apparently, Ḥizkiyya holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer that if the forbidden substance is mixed in last, the mixture is rendered forbidden, and Rabbi Yoḥanan holds in accordance with the opinion of the Rabbis that if the amount of the forbidden substance is not sufficient in and of itself to render the mixture forbidden, the mixture is permitted.

    6The Gemara responds: And how can you understand that this is the same dispute? But doesn’t Abaye say: Rabbi Eliezer taught that the mixture is permitted when the permitted leaven fell in last only in a case when one first removed the forbidden leaven before the permitted leaven fell into the dough and made it rise. But if one did not first remove the forbidden leaven, the dough is forbidden even if the permitted leaven fell in last. According to Abaye’s interpretation, in accordance with whose opinion does Ḥizkiyya state his ruling with regard to a mixture of forbidden wine, permitted wine, and permitted water, that if the forbidden wine was mixed in last the mixture is forbidden? According to the Rabbis the mixture should be permitted in any event, as there is not enough forbidden wine to render the mixture forbidden, and according to Rabbi Eliezer, even if the permitted wine was mixed in last the mixture should be forbidden, as the forbidden wine was not removed.

    7Rather, here Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan disagree concerning the principle that with regard to a mixture of a forbidden substance and a permitted substance of the same type, and a permitted substance of a different type, one considers the permitted substance of the same type as though it were nonexistent so that the substance of the other type can nullify the forbidden substance. Ḥizkiyya is not of the opinion that one considers it as though it were nonexistent, whereas Rabbi Yoḥanan is of the opinion that one considers it as though it were nonexistent, and so he maintains that in any event the water nullifies the forbidden wine, and the permitted wine in the mixture is disregarded.

    8The Gemara asks: And is Rabbi Yoḥanan of the opinion that one considers the permitted substance of the same type as though it were nonexistent? But didn’t Rabbi Asi ask Rabbi Yoḥanan the following question: If one had two cups of wine, one non-sacred and one of teruma , and he diluted them with water and mixed them together, and there is sufficient water between the two cups to nullify the teruma wine, what is the halakha ? Is the non-sacred wine, which is the same type of substance as the teruma wine, considered to be nonexistent, and the water in the mixture nullifies the teruma wine, or does the teruma wine render the non-sacred wine forbidden, and the water in both cups is insufficient to nullify the combined wine? And Rabbi Yoḥanan did not resolve the dilemma for him, indicating that he did not have a set opinion on the matter.

    9The Gemara answers: Initially he did not resolve the dilemma for him, but ultimately he resolved for him that the permitted substance of the same type is considered as though it were nonexistent. It was also stated that this was Rabbi Yoḥanan’s ultimate opinion, as Rabbi Ami says that Rabbi Yoḥanan says, and some say that it is Rabbi Asi who says that Rabbi Yoḥanan says: If one had two cups of wine, one non-sacred and one of teruma , and he diluted them with water and mixed them together, and there is sufficient water in each of the cups to nullify the teruma wine, one considers the permitted wine as though it were nonexistent, and as for the rest, the teruma wine, the volume of the water is greater than the volume of the wine and nullifies it.

    10§ The mishna states that this is the principle: A substance in contact with the same type of substance renders the mixture forbidden with any amount of the forbidden substance, but a substance in contact with a different type of substance renders the mixture forbidden only in a case where it imparts flavor to it.

    11The Gemara presents an amoraic dispute with regard to this principle: Rav and Shmuel both say: With regard to any food forbidden by the Torah that becomes mixed with permitted food, if the permitted food is of its own type, then even any amount of the forbidden substance renders the entire mixture forbidden. If the forbidden food is mixed with another type of substance, then the mixture becomes forbidden only in a case where there is enough of the forbidden food to impart flavor to the mixture.

    12According to Rav and Shmuel, what is added by the statement in the mishna: This is the principle, etc.? This is stated to include any food forbidden by the Torah, and not only wine used for a libation.

    13Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say: With regard to any food forbidden by the Torah that falls into a mixture, whether of its own type of food or another type of food, the mixture is forbidden in a case where there is enough of the forbidden item to impart flavor to the mixture. This is the halakha except for the cases of untithed produce and wine used for a libation, which render a mixture with their own type of food forbidden in a case where any amount of the forbidden food was mixed with the permitted food; but if they are mixed with another type of substance, the mixture is forbidden only in a case where it imparts flavor to it. And according to this opinion, the statement in the mishna: This is the principle, etc., is stated to include the case of untithed produce, which is not mentioned in the mishna explicitly.

    14It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav and Shmuel, and it is taught in another baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish.

    15The Gemara elaborates: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav and Shmuel: With regard to any food forbidden by the Torah that becomes mixed with a permitted food, in a case where the permitted food is of its own type, then even any amount of the forbidden substance renders the entire mixture forbidden. But in a case where the forbidden food was mixed with another type of substance, then the mixture becomes forbidden only in a case where there is enough of the forbidden item to impart flavor to the mixture.

    16It is taught in another baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish: With regard to any food forbidden by the Torah that falls into a mixture, whether of its own type of food or another type of food, the mixture is forbidden in a case where there is enough of the forbidden food to impart flavor to the mixture. This is the halakha except for the cases of untithed produce and wine used for a libation, which render a mixture with their own type of food forbidden in a case where any amount of the forbidden food was mixed with the permitted food; but if they are mixed with another type of substance, the mixture is forbidden only in a case where they impart flavor to it.

    17The Gemara asks: According to the opinion of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, why are untithed produce and wine used for a libation treated more stringently than other forbidden foods? Granted, wine used for a libation is treated stringently due to the severity of idol worship, but with regard to untithed produce, what is the reason that any amount of it that is mixed with permitted food of its own type renders the mixture forbidden?

    18The Gemara answers: Just as it assumes its permitted status, so it assumes its forbidden status, as Shmuel says: Even one grain of wheat given as teruma exempts the entire heap of grain from the obligation of teruma . Since any amount of teruma given renders the entire heap of produce permitted, any amount of untithed produce also renders the entire mixture forbidden. And this is also taught in a baraita : With regard to what situation did the Sages say that any amount of untithed produce renders a mixture forbidden? It is with regard to untithed produce that becomes mixed with its own type, but with regard to untithed produce that becomes mixed with another type, the mixture is forbidden only in a case where the untithed produce imparts flavor to it.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    הגדילו - המים והיין באיסור שנפל יין נסך בסוף והגדילו אסור ולא אמרינן רואין את ההיתר כאילו אינו אלא יין נסך מתחבר למינו ואין המים רבין עליו וכ"ש אם נפלו מים בסוף כדאמרן לעיל:

    הגדילו בהיתר - שנפל יין היתר בסוף כבר בטל יין נסך במים שהמים רבו עליו בהיותו לבדו ומשבטל לגמרי שוב אינו חוזר וניעור:

    ור' יוחנן אמר אפי' הגדילו באיסור - הואיל ומים נפלו תחלה לא אמרינן מצא מין את מינו:

    א"ל ר' ירמיה לר' זירא כו' - ר' ירמיה לא הוה קים ליה בטעמייהו וסבר דטעמיה דחזקיה משום דאחר אחרון אני בא כר"א הלכך נפל יין נסך בסוף אסור נפל כשר בסוף מותר ור' יוחנן כרבנן דאמר עד שיהא באיסור לבדו כדי לבטל את המים אבל היתר לא יצטרף עמו לבטל את המים ולאסור:

    לא שנו - לר"א דאם נפלה היתר בסוף מותר:

    אלא שקדם וסילק את האיסור - ולא נשלם השיעור אפילו ע"י צירוף:

    אבל לא קדם וסילקו - מצטרף היתר לאיסור להשלים את השיעור:

    חזקיה דאמר כמאן - אי כר"א קאמר אפי' הגדילו בהיתר אסור דהכא ליכא למימר קדם וסילקו ואי כרבנן אפילו הגדילו באיסור מותר דהא אמרינן אפי' נפל איסור בסוף אינו אסור:

    אלא - גבי פלוגתא דשאור איכא למימר חזקיה ור' יוחנן תרוייהו אי כר"א אי כרבנן דטעמא דהכא ודהתם לא דמי דשאור ה"ט דלא בטיל משום דמתקן לכולה עיסה ואיסוריה לאו במשהו ור"א ורבנן בזה וזה גורם פליגי ביין נסך במינו איסורו במשהו ושלא במינו בנותן טעם ופלוגתא דחזקיה ור' יוחנן משום מינו ושאינו מינו:

    וברואין קמיפלגי חזקיה - סבר לא אמרינן רואין את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו אלא כיון דיין כשר קודם ליין נסך ויין כשר הוה רבה על המים כי נפל יין נסך מצא מין את מינו וניעור אבל כי נפל נסך ברישא בטל ליה במים דמים הוי טפי עליה וכי הדר נפל כשר שרי דמשבטל יין נסך לא אמרינן חוזר וניעור:

    ור' יוחנן - סבר כיון דנפל נסך למינו ושאינו מינו רואין את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:

    ומזגן - במים לפי כח היין ויש במים שבשניהם כדי לבטל את התרומה ברוב:

    מהו - מי אמרינן רואין של חולין כאילו אינו והמים רבים על התרומה או דלמא מצא מין את מינו וניעור ורבה היין על המים:

    זה הכלל - דמתני' דמשום יין נסך לא איצטריך דהא תנא ליה יין במינו במשהו ויין במים בנותן טעם אלא לאיתויי שאר איסורין אתא. כל נותן טעם במינו בששים משערינן כדאמרינן בשחיטת חולין (דף צח.):

    חוץ מטבל ויין נסך - לקמן מפרש טעמא:

    חטה אחת פוטרת הכרי - מתרומה דהא לא אתפרש שיעורא דידה אלא ראשית דגנך כתיב ואפי' כל דהו ורבנן הוא דאמרי עין יפה אחד מארבעים עין רעה אחד מששים בינונית אחד מחמשים:

    במה אמרו טבל איסורו במשהו במינו - אמרו אבל שלא במינו בנותן טעם משום דבמינו איכא למימר כהיתירו כך איסורו אבל בשלא במינו ליכא למימר הכי אלמא טעמא משום הכי הוא:

    עבודה זרה 73 עמוד ב

    1אמר חזקיה: הגדילו באיסור אסור, הגדילו בהיתר מותר.

    2ורבי יוחנן אמר: אפי' הגדילו באיסור מותר.

    3א"ל רבי ירמיה לרבי זירא: לימא חזקיה ור' יוחנן בפלוגתא דר"א ורבנן קמיפלגי?

    4דתנן: שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחמצו,׃

    5ר"א אומר: אחר אחרון אני בא, וחכ"א בין שנפל איסור בתחלה ובין בסוף אינו אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ.

    6ותסברא?! והאמר אביי: לא שנו אלא שקדם וסילק את האיסור, אבל לא קדם וסילק את האיסור אסור. חזקיה דאמר כמאן?

    7אלא, הכא ברואין קמיפלגי: לחזקיה לית ליה רואין, לרבי יוחנן אית ליה.

    8ומי אית ליה לרבי יוחנן רואין? והא בעי מיניה ר' אסי מרבי יוחנן: שני כוסות, אחד של חולין ואחד של תרומה, ומזגן ועירבן זה בזה מהו? ולא פשט ליה!

    9מעיקרא לא פשט ליה, לבסוף פשט ליה. אתמר נמי: א"ר אמי א"ר יוחנן, ואמרי לה א"ר אסי א"ר יוחנן: ב' כוסות, אחד של חולין ואחד של תרומה, ומזגן ועירבן זה בזה רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו.

    10זה הכלל: מין במינו במשהו, שלא במינו בנותן טעם.

    11רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה במינן במשהו, שלא במינן בנותן טעם.

    12זה הכלל לאתויי מאי? לאתויי כל איסורין שבתורה.

    13ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה, בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו, ושלא במינן בנותן טעם. וזה הכלל לאתויי טבל.

    Baraita

    14תניא כוותיה דרב ושמואל, תניא כוותיה דרבי יוחנן ור"ל׃

    Baraita

    15תניא כוותיה דרב ושמואל: כל איסורין שבתורה, במינן במשהו, שלא במינן בנותן טעם.

    Baraita

    16תניא כוותיה דר' יוחנן ור"ל כל איסורין שבתורה, בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך, במינן במשהו, שלא במינן בנותן טעם.

    17בשלמא יין נסך, משום חומרא דעבודת כוכבים אלא טבל מ"ט׃

    18כהיתירו כך איסורו, דאמר שמואל: חטה אחת פוטרת את הכרי. ותניא נמי הכי: במה אמרו טבל אוסר בכל שהוא? במינו, שלא במינו בנותן טעם.

    Tosafot

    חזקיה אמר הגדילו באיסור אסור - פרש"י כגון היין של היתר היה בבור ואח"כ נפל עליו יין נסך דמצא מין את מינו וניעור ולא שנא כי נפלו מים תחלה לא שנא לבסוף דלא אמרינן רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו אלא היין מתחבר למינו ונעשה הכל יין נסך והשתא אין במים שיעור לבטלו הגדילו בהיתר כגון שהיין נסך היה בבור ונפל שם קיתון של מים וכשנפל עליו היין של היתר כבר נתבטל יין נסך במים שהמים רבין עליו בהיתר לבדו ונתבטל ומשנתבטל לגמרי שוב אינו חוזר וניעור ור' יוחנן הגדילו באיסור נמי מותר דלא אמר מצא מין את מינו וניעור והוא שנפלו מים תחלה כפרש"י. וקשיא דדוחק הוא חדא מה שהעמיד רש"י מלתיה דר' יוחנן כשנפלו מים תחלה דא"כ ה"ל לפרש וע"ק הא דפירש הגדילו בהיתר כגון שנפל יין של היתר לבסוף דהא לישנא דקאמר יין נסך שנפל לבור משמע דאיכא יין של היתר בבור דהכי משמע לישנא כמו ההוא דלעיל דקאמר המערה יין נסך מחבית לבור כו' לכן נ"ל הגדילו המים באיסור כלומר בשעה שנפלו מים לבור היה כבר מעורב היין נסך ביין של היתר אסור דלא אמר רואין ההיתר כאילו אינו כו' כיון שכבר נאסר הגדילו בהיתר כגון שנפל מים של היתר תחלה בבור ואח"כ יין של איסור הכל מותר כיון שבטל דהיינו שלא היה כבר נאסר ור' יוחנן אמר הגדילו נמי באיסור בין שנפלו מים תחלה בין לבסוף מותר דאית ליה רואין:

    שני כוסות - תימה למה לי סלק את מינו אפילו מינו דיין של חולין יסייע לבטל דהא ר' יוחנן לית ליה במינו במשהו אלא טבל ויין נסך ותרומה נמי עולה בק"א אלמא דבטיל במינה וי"ל דהכא מיירי בדליכא ק"א ולכך אינו מבטל:

    חוץ מטבל ויין נסך - וה"ה דמים במים במשהו:

    טבל מאי טעמא דכהיתירו כך איסורו - מה היתירו במשהו כשמואל דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי וכי היכי דכל שהוא חשוב להתירו חשוב נמי לאסרו ותימה דהכא משמע דטעמא דטבל במשהו דכהתירו כך איסורו ובירושלמי קאמר דטעמא משום דטבל יש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל כגון טבל ושביעית ומעשר והקדש כשהן במינן אבל שלא במינן בנותן טעם והשתא תרי טעמי ל"ל וי"ל דצריכי תרוייהו דאי ליכא אלא חד טעמא דיש לו מתירין הוי אמינא דוקא היכא דהבעלים בעיר דאז יש לו מתירין שהבעלים יכולים להפריש אבל אי ליכא בעיר אע"ג דיכול לילך במקום שהבעלים שם מ"מ כיון שיש לו טורח והוצאה הוי כשאין לו מתירין כמו שפר"ת בפ' הזהב (ב"מ דף נג. ושם) דלא מיקרי יש לו מתירין אלא בלא טורח ויציאה הלכך אצטריך טעמא דהכא משום דכהתירו כך איסורו ואי ליכא אלא טעמא דהכא הוי אמינא דלא הוי במשהו אלא טבל גמור דהיתירו במשהו כדשמואל אבל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר דהיתירו לא הוי במשהו דהא מעשר מן המעשר בעי אפרושי הוי אמינא דאיסורו לא הוי במשהו לכך אצטריך טעמא דירושלמי דיש לו מתירין:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    שתי כוסות אחד של תרומה ואחד של חולין ומזגן וערבן זה בזה רואין את ההתר כאלו אינו והשאר מבטלו המים. יש מי שפירש שתי כוסות אלו מוזגין כדי מזיגה על חד תלתא מייא, וכגון שיש בשל תרומה לוג אחד תרומה ושלשת לוגין מים, ובשל חולין י"ט לוגין יין וכנגדן יש במזיגתו חמשים ושבעה לוגין מים, נמצא כשערב שתי הכוסות שיש שם לוג אחד של תרומה וששים לוגין מים, ולפיכך רואין את החולין שהוא מינו כאלו [אינו], ושל תרומה ששים לוגין מים רבים עליו ומבטלין אותו, דתרומה מין בשאינו מינו בטלה בששים לגמרי כשאר איסורין, כמו שכתבת למעלה (עג, א סוד"ה אבל הרמב"ן נ"ר). והראב"ד ז"ל פירש שהן מזוגין יותר ממזיגתן, וכגון שיש בשל תרומה לוג תרומה וכנגדול חמשים לוג מים, ובשל חולין (חצי) לוג יין וחמשים לוג מים, שנמצא בין שניהם מאה לוגין מים שיש בשתי הכוסות, שאינו מינו רבין על לוג של תרומה ומבטלין אותו, אלו דברי הרב ז"ל. ופירש כן הוא ז"ל משום דסבירא ליה דתרומה אינה מבטלה בשאינה מינה בפחות ממאה, והביא ראיה מאותה ששנינו במסכת עליה (פ"ב מ"ז) ומייתינן לה בשחיטת חולין (חולין צט, א), להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד, גריסין שנתבשלו עם העדשים ויש בהן בנותן טעם בין שיש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהם להעלות באחד ומה אסור, אין בה ם בנותן טעם [בין] יש (בו) [בהם] (להעלות באחד ומאה ובין שאין בהם) להעלות באחד מותר. ולא מחוור, דהתם בשחיטת חולין פרק גיד הנשה משמע בהדיא דתרומה בשאינה מינה בטלה בששים כשאר האיסורין, דהתם (שם צח, א) איפליגו ר' חייא בר אבא ור' שמואל בר יצחק בשאר איסורין משמיה דר' יהושע בן לוי, חד אמר בששים וחד אמר במאה, ואמרינן התם (שם צט, א) יתיב רב דימי ואמר לה להא שמעתא כלומר דרב שמואל בר יצחק דאמר במאה, וא"ל אביי וכל איסורין שבתורה במאה, והא תנן למה אמרו כל המתבל והמחמץ והמדמע וכו', אין בהם בנותן טעם בין שיש בהם להעלות באחד ומאה [בין אין בהם להעלות באחד ומאה] מותר, אין בהם להעלות באחד ומאה אלא בכמה, מאי לאו בששים, לא במאה, אלמא שמעינן בהדיא דתרומה בשאינו מינו כשאר האסורין, ומאן דאית ליה בשאר האסורין בששים בתרומה נמי בששים, ומאן דאית ליה בתרומה נמי במאה, משום דסבירא ליה בשאר האסורין במאה נמי הוא דקאמא כן נראה לי. ומיהו בפירוש שמעתין פירש רבנו יצחק ז"לבכוסות שוין ומזוגין כדי מזיגה דהוה ליה יין של תרומה בטל בששה חלק מים, דאף על גב דשאר איסורין אינן בטלים אלא בששים, יין שאני שנתפסד ונפגם הוא בששה חלקי מים, ונותן טעם לפגם מותר בין בתרומה בין בשאר האסורין. ולפי פירושו הא דתנן במתניתין (עג, א) יין במים, בנותן טעם לשבח קאמא, כלומר שיהא טעם יין, ובששה חלקי מים אין טעמו לשבח ואין טעם יין אלא קיוהא בעלמא. וכדאמרינן התם (ב"ב צז, א) מי סברת חמרא הוא קיומא בעלמא הוא.

    מתני' - זה הכלל מין במינו (כל שהוא) [במשהו] שלא במינו בנותן טעם. פירוש: ולר' יוחנן ור"ל דאמרי דכל איסורים שבתורה אפילו במינם בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, כללא דמתניתין לאיתויי טבל ואסורי ע"ז, דשאר אסורי ע"ז לר' יוחנן נמי אוסרין במה שהם כיין נסך, ובכלל יין נסך, דהא אמרינן טעמא בגמרא אליבא דר' יוחנן ור"ל דיין נסך משום חומרא דע"ז. ואם תאמר לרב ושמואל דאמרי דכל איסורין שבתורה במינן במשהו וזה הכלל דמתניתין לאתויי שאר אסורין, מאי שנא הנך דקא פריט בסיפא (עד, א) אלו אסורין ואוסרין בכל שהן, כל התורה כלה הכי הוא, דמתניתין ודאי במינן קא מיירי, דהא מוקמינן לה בגמרא בדבר שבמנין, ודבר שבמנין אינו מתערב לעולם בשאינו מינו אלא אם כן נימוח לתוכו, ואם נימוח אינו קרוי דבר שבמנין. יש לומר דסיפא מיירי באסורי הנאה ולאסור את תערובתן בהנאה דומיא דיין נסך, והוא שיהא האיסור דבר שבמנין, אבל אי לא הוי דבר שבמנין נהי דאסר את תערובתו באכילה כשאר כל שאר אסורין לרב ושמואל דאית להו כר' יהודה דמין במינו לא בטיל, אבל לאסור בהנאה אינו אוסר אלא אם הוא דבר שבמנין, כך תירץ הראב"ד ז"ל.

    גמרא - ר' יוחנן ורשב"ל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, במינן במשהו וכו'. ובענין לקמן בשלמא יין נסך משום חומרא דע"ז, אלא טבל מאי טעמא, ומהדרינן כהתירו כך איסורו. ואם תאמר תיפוק ליה משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, וכדתניא בנדרים (נח, א) כל דבר שיש [לו] מתירין כגון הטבל [וכו'] לא נתנו בו חכמים שיעור, ותניא בתוספתא דתרומת מעשר (תרומות פ"ה הי"ח), טבל שנתערב בחולין הרי זה אוסר בכל שהוא, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון. ועוד תניא בתוספתא (שם) ר"ש אומר כל שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור. תירץ רבנו תם ז"ל (סי' תש) דהכא מיירי בשאין לזה מתירין כגון שאין לו טבלין ממקום אחר שיפריש עליו, כי ההיא דמרינן בפרק הזהב (ב"מ נג, א) מעשר שני בטל ברוב, באיזה מעשר אמר במעשר שאין בו שוה פרוטה, ואקשי ולחלליה על מעות הראשונות, [ומפרק] דלא פריק ולא הוי דבר שיש לו מתירין, הכא נמי בדלית ליה טבל להפריש עליו ממקום אחר לא הוי דבר שיש לו תירין, והילכך [אי] לאו טעמא דכהתירו כך איסורו לא היה אוסר אפילו במינו במשהו, ומשום טבל הטבול לתרומה גדולה דאיכא למימר האי טעמא מאי [מה] התירו בחטה אחת כך איסורו בחטה אחת גזרו על שאר טבלין לאסור במשהו. וחומר זה שהחמירו בטבל משום תרומה שבו יותר מן התרומה עצמה משהופרשה שהיא עולה בא' ומאה, ואף על פי שאסור הטבל [משום] התרומה שבו, (לו) משום דתרומה משהופרשה אי אתה יכול לא להוסיף על אסורה ולא למעט, ומשהופרשה הופרשה, ואינה ניתרת כלה בחטה אחת מכיון שקרא עליה שם, והלכך ילפי לה מתרומת מעשר כהיתרו כך איסורו, מה התירו אחד ממאה אף איסורו אחד ממאה, ובמסכת נדרים פרק הנודר (נדרים נט, א) בעי בתרומה עצמה אמאי בטלה, הא דבר שיש לו מתירין הוא דהא אפשר לאתשולי עלה (כיון), ופריקו משום דלאו מצוה לאתשולי עלה, והילכך כל אימת דלא מיתשיל עלה דבר שאין מתירין הוא. והראב"ד ז"ל תירץ דהאי טבל דשמעתין ודאי דבר שיש לו מתירין הוא ויש לו להפריש עליו ממקום אחר, ואפילו הכי מתמהינן עליה אמאי אוסר במשהו, דמי איכא מידי שהגורם לו האיסור דהיינו התרומה, בטולה באחד ומאה, והוא אוסר במשהו, ומפרקינן משום דכהתירו כך איסורו, מה שאין כן בתרומה שכבר קרא לה שם ואינה נתרת בחטה אחת. והא דתניא טבל בהדי הנך דיש להם מתירין לאו למימרא דחד טעמא אית להו דהא טבל טעמא משום דכהתירו כך איסורו, אלא משום דדמי להו דיש לו מתירין תנא להו בהדייהו. ואם תאמר לדברי רבנו תם ז"ל היכי מתמהינן להדיא אלא טבל מאי טעמא, דכיון דסתם טבלים שיש לבעלים על מה שיפרישו עליהן ממקום אחר אוסרין (ממה שהם) [במשהו] משום דהוה להו דבר שיש לו מתירין, שפיר קאמר ר' יוחנן טבל במינו במשהו, דמנא ידעינן דהאי טבל דאיירו עליה ר' יוחנן וריש לקיש בטבל שאין לו מתירין הוא דמתמהינן עלייהו, מאי טעמא. יש לומר דודאי ר' יוחנן וריש לקיש על כרחין אית לן למימר דבטבל שאין לו מתירין, [דאי] משום טעמא דיש לו מתירין מאי שנא טבל ויין נסך בלבד דקא חשבי הוה (ליה) [להו] למימר חוץ מטבל וחדש והקדש ושביעית וכל הנך דתניא בתוספתא דקרי להו דבר שיש לו מתירין, דהא כל דבר שיש לו מתירין לא נתנו בו חכמים שיעור, אלא ודאי מדלא חשבי אינהו אלא טבל בלחוד, בטבל שאין לו מתירין אמרו, ומשום הכי מתמהינן עלייהו טבל שאין לו מתירין אמאי, ומפרקינן כהתירו כך איסורו, כן נראה לי. ואי קשיא לך הא דתנן במסכת חלה (פ"ג מ"ט) זיתי מסיקה שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל, והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון, אלמא טבל דבר שיש לו מתירין הוא לעולם, דהא אם אין לו פרנסה ממקום אחר הרי יכול לתקנו שיטול מניה וביה, ומוציא תרומה על הכל. תירץ הרמב"ם נ"ר דלא מקרי דבר שיש לו מתירין כשצריך להפריש על הכל ומפסיד בהתירו דבר מרובה, שצריך להפסיד מן המותר כדי (להפסיד) [להכשיר] האסור, שאם אתה אומר כן, באותם דפרק הזהב דאמרינן דלא פריק שאין לו מעות מעשר דאייתינן לה לעיל, וילך ויקח ויביא ונחשוב אותו כדבר שיש לו מתירין, אלא ודאי לא קרינן ביה דבר שיש לו מתירין אלא בשיכול להתירו כדרכו בלא הפסד אחר, ולא הצריכוהו להפסיד ולהפריש עליו יותר מדינו אלא בשיש לו בו נותן טעם, דהתם כיון שנתן בו טעם, טעמא לא בטיל, והרי הוא כמפריש מן החיוב על החיוב, אבל כשהוא במשהו, אם יפריש על הכל נמצא כמפריש מן הפטור עליו, לפי שאין החיוב ניכר שכבר בטל טעמו וממשו ברוב.

    תניא נמי הכי במה אמרו טבל אסור ואוסר במשהו במינו, ושלא במינו בנותן טעם. פירש הראב"ד ז"ל דמשנה היא במסכת חלה פרק ג (מ"י), וסייעו מן הברייתא ואחר כך סייעו מן המשנה, והאי דקאמר תניא אמר הרמב"ן נ"ר דאשגרות לישן הוא. ממה שאמר במשנה זו דטבל בשאינו מינו בנותן טעם, וסתם טבל קאמר בין טבל שיש לו מתירין בין טבל שאין לו מתירין דהא לא פליג, שמעינן מינה דכשאמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, לא אמרו אלא במינו אבל שלא במינו בנותן טעם כשאר איסורין. ומשנה שבמסכת נדרים פרק הנודר מן המבושל (נדרים נב, א) מסייענו, דתנן התם הנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו בנותן טעם אסור, אלמא נותן טעם בעינן, ואף על פי שהנדרים דבר שיש לו מתירין הוא דהא אי בעי מיתשיל עליה, ומצוה נמי איכא לאתשולי עליה כמדפרש התם בפרק הנודר מן הירק (נדרים נט, א). ועוד תניא במסכת שביעית ואיתא בנדרים (נח, א), ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור, וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהם חכמים שיעור. אמרו לו והלא השביעית אין לה מתירין ולא נתנו בהם חכמים שיעור, דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא במינה, אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור, אבל לאכילה בנותן טעם, ובודאי מדקאמר איהו לא נתנו בו חכמים שיעור ואקשו עליה משביעית במינה, שמע מינה דאיהו נמי במינו קאמר, דאי לאו הכי מאי קושיא, לימא להו שאני שביעית דשלא במינה בנותן טעם והני בין במינן בין שלא במינן במשהו, אלא ודאי מדלא אהדר להו הכי שמע מינה דאיהו נמי במינן דוקא קאמר, אבל שלא במינן בטלין בנותן טעם כשאר אסורין. ובהדיא מפורש בירושלמי במסכת נדרים פרק הנודר מן המבושל (פ"ו ה"ח), זה הכלל היה ר"ש אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור אלא מין במינו כל שהוא שלא במינוב נותן טעם [וכו'], אילין נדרים מה עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין, מסתברא מעבדינון כדבר שיש לו מתירין [וכו'], דתנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעקרו, אמרין אין עקור אלא מכאן ולהבא, ודא מתניתא עבדא לון כמי שאין לו מתירין, דתנינן תמן הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור, תפתר במין שאינו במינו בדבר שיש לו מתירין. משמע מכל הני דדבר שיש לו מתירין אינו אוסר במשהו אלא במינו דוקא, אבל אם נתערב בשאינו מינו בטל בששים כשאר איסורין, וכן עיקר. ואי קשיא לך למאי דכללינן השתא הא דאמרינן (בפ"ק) [בפרק בתרא] דביצה (לח, א), וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה, ואוקמה רב אשי (שם לט, א) משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל, דאלמא משמע מינה דאפילו בשלא מינו לא בטיל. יש לומר דכיון דאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח הוה ליה כמין במינו.

    הא דאפליגי רב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש בכל איסורין שבתורה במינם אם בטלים אם לאו. ומייתינן תניא כוותיה למר ותניא כוותיה למר, קשיא ליה לרמב"ן נ"ר דהוה ליה למימר כתנאי דפלוגתייהו ודאי תנאי היא, דרב ושמואל כר' יהודה דאמר משום ר"ג אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק, כדאיתא בזבחים בפרק התערובות (עט, א) ובחולין (פז, ב), ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה דאמרי מין במינו בטל, ואם כן מאי האי דקאמרינן תניא כוותיה דמר ותניא כוותיה דמר, דודאי פלוגתא דתנאי היא, וטפי הוה לן למימר ולאיתויי פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן, ואם תאמר דמשום דהני ברייתות סתמן חדא כמר וחדא כמר, סתם ברייתא לאו כלום הוא, דאי רבי לא שנאה ר' חייא מנא ליה. ומתרץ לה הוא נ"ר דאצטריך האי תנא כוותיה דר' יוחנן לאשמועינן דטבל ויין נסך מיהא במינו במשהו אף על פי שאין כן בשאר אסורין, ותניא כוותיה דרב ושמואל אצטריך דלא תימא [דר'] יהודה לא אמר אלא בדם ורוק ומשום חומרא דקדשים וטהרות, אבל בשאר אסורין שבחולין כרבנן סבירא ליה, קא משמע לן דבשאר איסורין נמי הכי אמרינן.

    ובפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש קיימא לן כר' יוחנן וריש לקיש. חדא דקמו להו ר' יוחנן וריש לקיש כרבנן והלכתא כוותייהו דרבים נינהו, ור' יהודה נמי משמיה דרשב"ג אמרה כדאיתא בזבחים (עט, א) הא דידיה הא דרביה, דתניא ר' יהודה אומר משום ר"ג אין דם מבטל דם, ולדידיה כרבנן סבירא ליה, ועוד דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כדאמרינן בפרקא קמא דביצה (ד, א), ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כדאיתא בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מז, ב). ועוד הביא רבנו תם ז"ל (סה"י חלק החידושים סי' תעא) ראיה דר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי הכי סבירא ליה, דקאמר בפרק התערובות (זבחים עט, ב) חרסן של זב וזבה, אם כבסו [בין] במים בין במי רגלים של אדם טהור פעם ראשון ושני טמא, שלישי טהור, אלמא מין במינו בטל סבירא ליה. ורבא נמי כר' יוחנן סבירא ליה, כדשמעינן ליה בפרק גיד הנשה (חולין צז, א) דאמר אמור רבנן בששים, מין במינו דלא יכול למיקם אטעמא בס', (וזרוע בשלה נמי דמינה ילפינן ששים) [ורבי יהושע בן לוי נמי] הכי סבירא ליה התם בפרק גיד הנשה (חולין צח, א) דאמר כל איסורין שבתורה בששים, ויליף לה מזרוע בשלה [ומין במינו הוא, אלמא רבי יהושע בן לוי אפילו במין במינו קאמר]. והראב"ד (איסור משהו פ"ב) אייתי סייעתא נמי מההיא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא דאיתא בפרק גיד הנשה (שם) וסבר רב אשי לשעורי במאי דבלעא קדרה, כלומר דבעא לצרף מאי דבלעא קדרה בהדי בשר לבטל הכזיתא דתרבא, אלמא מין במינו בטל, דהא חלב ובשר מין אחד הם כדמשמע בשלהי פרק גיד הנשה (חולין קג, א). והרי"ף ז"ל שכתב בתחלה בהלכותיו (בשמעתין) דהלכה כרב ושמואל, דפלוגתא דאביי ורבא (סו, א) בחמירא דחיטי וחמירא דשערי וחלא דחמרא וחלה דשיכרא כרב ושמואל שייכא, אחר כך ר' חזר בו כמו שהעידו עליו תלמידיו, וצוה לתקן שהלכה כר' יוחנן וריש לקיש, וההוא דחמירא דחטי לא מסייעא להו לרב ושמואל דהיינו דוקא בטבל ויין נסך, והיינו דנקטי פלוגתייהו בחלא ובחמירא דשייכי ביין נסך ובטבל. וכן תמצא לרש"י ז"ל שפסק כן בפירושיו גבי עכברא בשכרא (סט, א ד"ה ה"ג) וזה לשונו: הלכה רווחת כל איסורין שבתורה בששים חוץ מחמץ בפסח במינו דמוקמינן לה בפסחים במשהו, וטבל ויין נסך במינו דמוקמינן להו לקמן במשהו, עד כאן. וכן העיד בתשובותיו (תשובות רש"י סי' רכב) משם רבותינו ז"ל, ואף על פי שבפרק כל הבשר (חולין קט, א ד"ה ותו) כתב בהפך ואמר דקיימא לן כר' יהודה, והביא ראיה מפלוגתא דרבא ואביי בחמירא דחטי, כבר דחינו אותה ראיה דבטבל ויין נסך דוקא קא מיירי, וכן דעת כל הגאונים ז"ל ודעת הר"ז הלוי ז"ל (פסחים ח, א בדפי הרי"ף). ומכל מקום בחמץ בפסח (במינו) [בזמנו] קיימא לן דבין במינו בין שאינו במינו במשהו. וכן כתוב בהלכות גדולות (הלכות פסח), וכן כתב הרי"ף ז"ל בפרק כל שעה (פסחים ז, ב בדפי הרי"ף) בהא דאמר רבא (פסחים ל, א) הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור, ומדלא יהיב שיעורא שמע מינה במשהו. וטעמא דמילתא משום דאחמירו רבנן טפי בחמץ משאר איסורין משום דעבר עליה בבל יראה ובל ימצא, ועוד דלא בדילי אינשי מניה, ואחמירו ביה טפי, דאפילו בשאינו מינו אחמירו עליה למיסר במשהו, דגזרינן שאינו מינו אטו מינו מה שאין כן אף בטבל ויין נסך, שמע מינה דחומר הוא שהחמירו בו חכמים ולא מדינא אלא בין במינו בין בשאינו מינו גזרת חכמים היא וחומר שהחמירו עליו. ויש מי שאומר שהטעם בדברי רבא שאסר בחמץ בזמנו במינו במשהו משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין דאחר הפסח מותר מדאורייתא אלא דקניס עליה ר' שמעון (שם כח, ב), וכיון דמדינא מותר דבר שיש לו מתירין הוא, ועוד דבתערובת מותר אף לדברי ר"ש (שם ל, א ) והלכך אסור במינו במשהו כדין דבר שיש לו מתירין דאינו בטל לעולם, וגזר שאינו מינו אטו מינו, ור' יוחנן דפליג עליה התם (כט, ב) ואמר בנותן טעם, סבירא ליה דאפילו דבר שיש לו מתירין בטל בששים, ובהא לית הלכתא כר' יוחנן אלא כרב אשי דאמר בריש פרק קמא דביצה (ד, א) דבר שיש לו מתירין אפילו באסורי רבנן אף באלף לא בטלי. ודברי הרמב"ם ז"ל (הלכות מאכלות אסורות פט"ו ה"ט) מטין לסברא זו דאסור חמץ משום דבר שיש לו מתירין הוא, ונכון הוא. ורבנו תם ז"ל שכתב בספר הישר (חה"ח סי' תש) דדבר שיש לו מתירין בטל במחוי, שהרי חמץ דבר שיש לו מתירין הוא ובטל, לא נראו דבריו.

    Babylonian Talmud · folio map

    Avodah Zarah 73b

    Avodah Zarah 73b. The full printed text of this folio side - 18 numbered segments, about 310 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Avodah Zarah 73b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026