Talmud Builders

    Avodah Zarah 76a

    Chapter 5 - HaSokher et HaPoel

    גם: עבודה זרה דף ע״ו ע״א, פרק ה׳ השוכר את הפועל

    English translation - Avodah Zarah 76a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1that was used for cooking that same day by a gentile, as in such a case, it does not impart flavor to food cooked in it to the detriment of the mixture.

    2The Gemara asks: If so, from that point onward the pot should be permitted, as on the following day the taste of the non-kosher food imparted by the pot is already to the detriment of the food. The Gemara answers: There is a rabbinic decree that prohibits use of a pot that was not used by a gentile that same day, due to concern that one will use a pot used by a gentile that same day.

    3The Gemara comments: And according to the opinion of the other tanna , who holds that even if the imparted flavor is to the detriment of the permitted food nevertheless it is forbidden, even the flavor imparted by a pot that was used that same day is detrimental to the flavor of the food, and still the Torah deems it forbidden, which proves that if a forbidden substance imparts flavor to a permitted food to its detriment, the permitted food is forbidden.

    4§ Rav Amram raises a contradiction before Rav Sheshet: We learned in the mishna: With regard to the spits and the grill, one must heat them until white-hot in the fire. But it is taught in a mishna ( Zevaḥim 97a) with regard to sacrificial meat: The spit and the grill that were used to roast sacrificial meat may not be used again after the time for eating that particular offering has passed, as the leftover taste of the offering in these utensils is forbidden, unless one purges them in hot water. Apparently, heating them until white-hot is unnecessary.

    5Rav Sheshet said to him: Amram, my son, what has the matter of sacrificial meat to do with vessels of gentiles that require purging? Here, in the case of sacrificial meat, the utensils absorbed a permitted food that subsequently became forbidden, and therefore purging in hot water is sufficient. There, in the case of utensils acquired from gentiles, the utensils absorbed a forbidden food, and so they must be heated until white-hot.

    6Rava disagreed, saying: Ultimately, even in the case of sacrificial meat, when it emits flavor, it emits a forbidden flavor, so what difference does it make that it was permitted when it was absorbed? Rather, Rava said: What is meant by the purging stated with regard to sacrificial meat? It means that besides heating it until white-hot, rinsing and scouring it are also required, as is the halakha with regard to any utensil used with sacrificial meat, as the verse states: “It shall be scoured and rinsed in water” (Leviticus 6:21).

    7Abaye said to him: Are rinsing and scouring comparable to purging? Scouring and rinsing are done in cold water, whereas purging is done in hot water. Therefore, this is not a valid interpretation of the term purging. Rather, Abaye said that the Mishna employs the style of: Its counterpart reveals about it (see Job 36:33), as follows: The Mishna taught here that the spit and the grill require heating until white-hot, and the same is true of purging, which is also required. The Mishna taught there that purging the spit and the grill is necessary, and the same is true of heating until white-hot.

    8Rava said to him: If so, let the Mishna teach all of these requirements in one of the places, and let it teach only one of them in the other, and then let us say that the Mishna employs the style of: Its counterpart reveals about it. The principle that one mishna supplements the other can apply when all of the information is stated in one of the two places, but not when each has only part of it.

    9Rather, Rava said that with regard to sacrificial meat, this is the reason that its utensils do not require heating until white-hot: It is in accordance with that which Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says, as he says: Each and every day constitutes purging for the other day, i.e., the previous day. Since the designated time for eating the meat of a peace-offering ends the day after it is sacrificed, using the utensils every day for an offering sacrificed on that day guarantees that the taste of every offering is expelled from the utensils before they become forbidden, by using them with fire on the following day. Therefore the utensils do not require special heating until white-hot in fire in order to become permitted for subsequent use.

    10The Gemara raises an objection: This works out well with regard to peace-offerings, as, since their meat may be eaten over two days, purging is achieved before they become leftover sacrificial meat, which is forbidden. But with regard to a sin-offering, since its meat may be eaten only over the course of a day and a night, when one cooks the meat of a sin-offering with the utensil now, it becomes leftover the next morning. And when one cooks with it again the next day, whether the meat of a peace-offering or a sin-offering, the utensil expels the leftover taste of the sin-offering sacrificed now into the meat of the sin-offering or peace-offering sacrificed the next day, and it should be forbidden.

    11The Sages say in response: It is not necessary to purge the utensil by heating it until white-hot even if it was used for the meat of a sin-offering; it is possible to avoid such a requirement, as when one cooks a sin-offering with the utensil now, he can then cook the meat of a peace-offering with the same utensil now, i.e., on the same day, and the taste of the sin-offering is consequently expelled from the utensil on that same day.

    12Then, when the taste of the peace-offering is absorbed, it creates a situation where the designated times for eating the meat of the sin-offering of the next day and the meat of the peace-offering of the previous day are complete simultaneously. It is therefore possible to use the utensil for cooking the meat of a sin-offering the next day without having to purge it from the taste of the previous day’s offerings. And one can then cook the meat of a peace-offering with the utensil the next day, thereby expelling from it the taste of the sin-offering of that day, and repeat this practice day after day.

    13The Gemara raises an objection: If so, if each day the utensil expels the taste of the sacrificial meat that has not become leftover, then purging it with boiling water is also unnecessary. Why, then, does the mishna require purging with boiling water? The Gemara comments: This poses a difficulty to Rava’s explanation.

    14Rav Pappa said that there is another resolution to the contradiction between mishnayot : In this case of a gentile’s spit and grill, because it is a utensil that is not in continual use, it becomes crusty and must be heated until white-hot; but that utensil used for sacrificial meat is in continual use, so it does not become crusty.

    15Rav Ashi said: Actually, the contradiction should be resolved as we said from the outset, as explained by Rav Sheshet: There, in the case of sacrificial meat, the utensils absorbed a permitted food that subsequently became forbidden, and therefore purging is sufficient. Here, in the case of utensils acquired from gentiles, the utensils absorbed a forbidden food, and so they must be heated until white-hot.

    16And as for that which poses a difficulty for you, that at the time that the utensil expels flavor, it expels the flavor of a forbidden food, the answer is that at the time it expels flavor, the forbidden food is nonexistent in its substantive form. Since the forbidden substance expelled from the utensil is not the forbidden food itself but only its flavor, it is treated leniently, and therefore the fact that it was permitted at the time it was absorbed in the utensil is taken into account.

    17§ Returning to the mishna, the Gemara asks: And how much does one heat utensils to make them white-hot? Rabbi Mani says: Until they shed their outer layer. And how does one purge utensils with boiling water? Rav Huna says: One immerses a small kettle inside a large kettle of boiling water.

    18The Gemara asks: What does one do with a large kettle? The Gemara suggests: Come and hear an answer from an incident involving a certain cauldron that was in the house of Rav Akavya and required purging. He surrounded it

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    A pot in which an idolater [non-Jew] cooked today, but if he cooked in it yesterday, its taste has already deteriorated overnight, and when it later emits flavor it is only for spoilage.

    License: CC0

    עבודה זרה 76 עמוד א

    1בת יומא, דלאו נותן טעם לפגם הוא.

    2מכאן ואילך לישתרי! גזירה קדירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא.

    3ואידך? קדירה בת יומא נמי מפגם פגמה.

    4רמי ליה רב עמרם לרב ששת, תנן: השפודין והאסכלא מלבנן באור, (והתני') גבי קדשים: השפוד והאסכלא מגעילן בחמין!

    5א"ל עמרם ברי, מה ענין קדשים אצל גיעולי עובדי כוכבים הכא היתירא בלע, התם איסורא בלע.

    6אמר רבא: סוף סוף כי קא פליט איסורא קא פליט, אלא אמר רבא: מאי הגעלה? נמי שטיפה ומריקה.

    7א"ל אביי: מי דמי? מריקה ושטיפה בצונן, הגעלה בחמין! אלא אמר אביי: (איוב לו, לג) יגיד עליו רעו תנא הכא ליבון, והוא הדין להגעלה; תנא התם הגעלה, וה"ה לליבון.

    8א"ל רבא: אי הכי, לתנינהו לכולהו בחדא, וליתני חדא באידך אחריתי, ולימא: ״יגיד עליו רעו״!

    9אלא אמר רבא: קדשים היינו טעמייהו, כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה, דאמר: כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו.

    10תינח שלמים, דכיון דלשני ימים מיתאכלי, מקמי דניהוי נותר קא הוי גיעול. אלא חטאת, כיון דליום ולילה מיתאכלא, כי מבשל בה האידנא חטאת הוי נותר, כי הדר מבשל בה למחר או שלמים או חטאת, קא פליט נותר דחטאת דהאידנא בחטאת ושלמים דלמחר!

    11אמרי: לא צריכא, דכי מבשל בה חטאת האידנא, הדר מבשל בה האידנא שלמים.

    12דחטאת דלמחר, ושלמים דאתמול, בהדי הדדי קא שלים זמנייהו, והדר מבשל שלמים דלמחר.

    13א"ה הגעלה נמי לא ליבעי! קשיא.

    14רב פפא אמר: האי קריד, האי לא קריד.

    15רב אשי אמר: לעולם כדאמרן מעיקרא, הכא התירא בלע, הכא איסורא בלע.

    16ודקא קשיא לך, דבעידנא דקא פליט איסורא קא פליט, בעידנא דקא פליט לא איתיה לאיסורא בעיניה.

    17ועד כמה מלבנן? א"ר מני: עד שתשיר קליפתן. וכיצד מגעילן? א"ר הונא: יורה קטנה בתוך יורה גדולה.

    18יורה גדולה, מאי? ת"ש דההוא דודא דהואי בי רב עקביה, אהדר ליה׃

    Tosafot

    בת יומא - פירש בקונטרס שבישל בה עובד כוכבים היום אבל אם בישל בה אתמול כבר הופג טעמו בלינת לילה משמע לפירושו דלינת לילה פוגמת ולא בעינן מעת לעת וכן פר"ת דלינת לילה פוגמת כי לא היה דרך בימים קדמונים לבשל בלילה כדמשמע בפ"ק דברכות (דף ב:) בזמנים שקבעו לקריאת שמע בזמן שכיבה בכהנים ועניים וכל אדם וזכר לדבר דלינת לילה מיקרי עבור צורה והוי דברים ק"ו אם אוכל שהוא בעין מעבר צורתו בלילה כ"ש איסור הנבלע בקדירה ולישנא דבת יומא משמע שבישל בה היום מדלא קאמר לא אסרה אלא קדרה מעת לעת ודוקא שעמדה כל הלילה בלא בישול שאין ידוע מה גורם להפיג הטעם תחלת הלילה או סופו או כולו אבל מעת לעת לא בעינן והמחמיר תבא עליו ברכה ויש לתמוה לדברי ר"ת שמביא זכר לדבר מעיבור צורה דתפשוט ליה שסוף לילה גורם הפגם דהיינו עמוד השחר דמשוי ליה נותר להטעינו שריפה ובפ"ב דזבחים (דף יט:) גבי קדוש ידים משמע דבעמוד השחר חשיב לינה ושמא לכך אור"ת דאינה ראיה גמורה אלא זכר לדבר כדי שלא לפשוט זה משם ויש לדקדק דסוף לילה לבד אינו גורם אלא כולו מדהצריך הכתוב שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחשת אחרי בישול חטאת למ"ד נ"ט לפגם מותר ואמאי הלא מותר לבשל בו לכתחלה אחר עמוד השחר וה"ר ברוך כתב בספר התרומה שצריך לחקור שלא היה בכלי אפילו מים חמין לבד בתוך מעת לעת דמים חשיבי כמו האיסור לפי שנעשו נבילה כיון שלא היה בהן ס' לבטל פליטת הכלי דבדידיה משערינן וחזרו ונבלעו ודוקא בכלי של איסור אבל בכלי של היתר כגון בשר בכלי של חלב או איפכא אף על פי שהיו בו מים חמין בתוך מעת לעת אין לחוש שהרי הן היתר דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא דוקא באיסור ועוד דאיכא נ"ט בר נ"ט דאפי' לפי המפרש גבי דגים שעלו בקערה אבל נתבשלו לא הכא איכא ג' נותני טעם של היתר הראשון שנבלע בכלי וממנו למים ומן המים חזר ונבלע בכלי:

    מכאן ואילך לשתרי - הלכך דבר המבושל בכלי שאינו בן יומא מותר ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדרה לפי שהקדרה היה בה איסור גמור תחלה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם והגעלת כלי בן יומא אין להגעיל אלא בס' דשמנונית הנפלט בחמין טעם לשבח הוא דלא שרינן לעיל בפרק ב' (עבודה זרה דף לח:) חמין של עובדי כוכבים אלא משום דסתם כליהם אינן בני יומן אבל כשמגעילין כלי חמץ בערב הפסח בד' שעות דשעת היתר היא יכול להגעיל אפילו כלי בן יומא בפחות מס' דהוי נ"ט בר נ"ט של היתר החמץ בקערה וממנו למים ומן המים חוזר ונבלע בקערה ועדיין הכל היתר ועוד כי יותר מתקלקל טעם חמץ בכלי שאין ראוי לאכילה ממה שמתקלקל טעם בשר בדגים שנתבשלו אחריו לפי שהדגים ראוין לאכילה והבשר נותן בהן טעם לשבח ומה שנהגו לעשות לתת כלי המוגעל במים צוננין מיד אחר הגעלה אין לידע למה נהגו כן דאין לומר משום דתנן בפרק דם חטאת (זבחים דף צז.) וחכ"א מריקה בחמין ושטיפה בצונן דהיינו בקדשים אבל בתרומה קאמר התם דליתא ויש מפרש הא דקאמר שטיפה יתירתא היינו שתי שטיפות בצונן ובתרומה ליתא דסגי בשטיפה אחת ולשון יתירא משמע כן ועל זה נהגו בשטיפת צונן בכל הגעלות מיהו בקונטרס פירש שם שטיפה היא שטיפת צונן ובתרומה ליתא כלל ולפיכך צריך טעם למנהג:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אלא אמר רבא קדשים היינו טעמא כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. כלומר לעולם בין דבלע איסורא בין דבלע היתירא כל שתשמישו על ידי האור כשפוד ואסכלא אינו יוצא מידי איסורו אלא בליבון על ידי האור, אלא דקדשים שאני דכל יום ויום מבשלין בו, ודלמחר נעשה גיעול לבליעתו של יום זה, והלכך לעולם אינו בא לידי אסור נותר, ולקמן פריך אי הכי הגעלה לא ליבעי. ותמיהא לי טובא, חדא דכי מבשל בה למחר מאי הוי, דהא כל שנבלע על ידי האור בליעתו קשה ואינו יוצא מידי דפנו לעולם עד שילבננו באור שיהו הנצוצות מנתזות ממנו, וכדאמרינן לקמן: ועד כמה מלבנן, אמר ר' מני עד שתסיר קליפתן, וגרסינן בירושלמי (הט"ו) והליבון צריך שיהו הניצוצות מותזין ממנה, ואם כן האיך נגאל מכדי בליעתו בבישול של מחר, שאין בשול עושה לבון ועדיין נשאר בו מבליעתו של אתמול ועושה נותר, ואסור בין חטאת בין שלמים, דדי לבשול להיות כהגעלה. ועוד דהא קיימא לן (פסחים עד, א) דחם מקצתו חם כלו אמרינן, ושפוד ואסכלא שבשלו בהם נתפשטה בליעתן לכלן, ואין יוצאין מידי בליעתן עד שיגעיל את כלן או עד שילבן את כלן, ואין הכשר עולה להן בהגעלה או בלבון עד מקום שממשו של צלי מגיע, ושפוד ואסכלא אי אפשר לצלות בכלן בכל עת, והיאך ניתר בצלית שלמים או חטאת של מחר שלא פשט הבשול בכלן, וכדאמרינן (פסחים ל, ב) גבי סכינין מגעיל להו ולקתייהו ברותחין, אלמא אינם נכשרים בהכשר מקום חתך לבד עד שיגעיל אף קתייהו שאינו חותך בו כלל. ואפשר לומר דהכי קאמר, דקדשים כיון דהגעילן על ידי בשולן קודם שיבא לידי נותר די לו בכך ואף על פי שלא ליבנו, לפי שעל ידי גיעול של מחר יוצא ממנו רב בליעתו עד שלא נשאר בו אלא איסור קלוש מאוד, ואותו המעט הקלוש אין בו כדי שיחול עליו איסור נותר מתוך מיעוטו וקלישותו, וכן אותו הבלוע שנתפשט בכלי איננו אלא משהו וקלוש מאד, והילכך בבשול זה גם כן מתמעט ונקלש קצת עד שלא נשאר בו כדי שיקבל איסור נותר, אבל אם לא בשל בו למחר קודם שיבא לידי נותר הוה ליה בליעתו גדולה ורבה, ויש בה כדי שיחול עליה איסור נותר אפילו בתוך דפני הכלי, ובעי ליבון ככלים של גוים. והילכך בגיעולי גוים גם כן כיון דאיסורא בלעי, אם משתמשין בו על ידי האור אף על פי שהגעילו ויצא ממנו רוב בליעתו על ידי הגעלתו, מכל מקום כיון שנשאר בו מעט מן האיסור אותו המעט אסור, ואוסר אם יהיה בן יומו, ועוד שאין מבטלין אותו לכתחלה, והילכך צריך ליבון אפילו להשתמש בו ברותחין שלא על ידי האור, כן נראה לי. ואם תאמר להשתמש בו בחמין לבד שלא על ידי האור לא צריך ליבון, שהלא כל מה שאפשר לצאת ולהפליט ממנו על ידי חמין כבר יצא ממנו על ידי הגעלתו, ועד שישתמש בה על ידי האור לא נצריכה ליבון. זה אינו, דכיון דנשאר עוד איסור בכלי, לעולם פולט מעט מעט על ידי חמין, ותדע שהרי כלי חרס אינו יוצא מידי דפנו על ידי הגעלה ואין לו תקנה אלא שבירה, ואם כן אמאי, יגעילנו ברותחין וישתמש בו על ידי חמין שלא על ידי האור, אלא ודאי כיון שנשאר בו לעולם מן האסור, פולט הוא והולך לעולם מעט מעט אפלו בחמין.

    תינח שלמים דכיון דלשני ימים מתאכלי [מקמי] דליהוו נותר קא הוו להו גיעול. ואם תאמר אכתי מי ניחא, והא ממעט לשלמים דהאידנא מזמן אכילתן, שאינם נאכלין אלא עד זמן שלמים דאתמול משום דטעמן [של] שלמים דאמש איתיה בהני דהאידנא. יש לומר דאינו ממעטן מזמן אכילתן כלל משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם, כי ההיא דפרק כל הבשר (חולין קיא, ב) דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח, שהבשר נותן טעם בקערה ומן הקערה בדגים ועדיין הוא היתר, וכמו כן שלמים דאתמול נתנו טעם בשפוד ומן השפוד בשלמים דהאידנא ועדיין הוא היתר, דשלמים דאתמול זמנן עד הלילה הבאה. אלא מההיא דמתרצינן בסמוך אמרי לא צריכא דכי מבשל בה חטאת האידנא הדר מבשל בה האידנא שלמים, וכי הדר בשיל למחר חטאת או שלמים, חטאת דלמחר ושלמים דהאידנא בהדי הדדי שלים זימנייהו, קשה דמכל מקום כשמבשל לשלמים אחר חטאת מייתי קדשים לידי פסול, דאוסר שלמים הללו לזרים ולנשים ולעבדים, דאין נאכלין אלא לזכרי כהונה כחטאת הבלוע בהן, ולא שייך למימר הכא נותן טעם בר נותן טעם, דלא אמרינן הכי אלא כשיש שני נותן טעם של היתר קודם שיבא האיסור, כמו דגים שעלו בקערה שיש שני נותני טעם של היתר קודם שיאכלם בכותח, כך מצאתי בספר התרומות (סי' ס) וצריך עיון.

    אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי - כך גריס רש"י ז"ל, וכן כתובה בפירושי ר"ח ז"ל. וכתב הרמב"ן נ"ר לא מצאתי כן בעקר הנסחאות, ואין צריך [להגיד, דהגעלה לרבא משום הכי בעי לה משום דלא ליהוי של כל יום ויום נותן טעם] בשני, שאם נתן בו טעם חוזר הוא כמוהו ומיד נעשה נותר הגיעול, ובקדשים עצמן של יום שני ישלם זמנן כזמן של יום ראשון ונמצא מביא קדשים לבית הפסול, וכענין ששנינו בפרק דם חטאת (זבחים צז, א) בשל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים, אם יש בהן נותן טעם הרי הקלים כחמורין, וטעונין מריקה ושטיפה, ופוסלין במגעם, ואם אין בו נותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורים, ובמסכת פסחים (מה, א) נמי אמרינן יקדש להיות כמוה, שאם פסולה היא תפסל ואם כשרה תאכל כחומר שבה, ומשום הכי בעי הכא הגעלה כדי שלא יהא ראשון נותן טעם לשני אלא של שני מבטל של ראשון להיות כמוהו, אלו דברי הרב נ"ר. ואם דברי רבינו וגרסתו עיקר עלה לנו תירוץ לקושייתנו שהקשינו למעלה, דכשמבשל בה שלמים אחר חטאת מביא קדשים לבית הפסול, דאוסר שלמים אלו לזרים ולנשים, ומעתה לא תקשי לן מידי, דכיון דהגעלה מיהת עושין בין חטאת לשלמים הרי אין השלמים נאכלים כחמר חטאת אלא בתורת שלמים, וכדתנן אם אין בו נותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורין. אלא דקשיא לי טובא לגרסתו של רבנו נ"ר שאם כן דלדברי רבא הגעלה נמי בעינן, ומשום הדין טעמא דלא ליתן טעם ראשון בשני, אם כן מאי קשיא ליה לתלמודא תינח שלמים וכו' אלא חטאת כיון דליום ולילה מתאכלא כי מבשל בה האידנא חטאת והדר מבשל בה למחר שלמים או חטאת קא פליט נותר דחטאת דהאידנא בחטאת ושלמים דלמחר, וכי פליט להו מאי הוי, והלא מאי דפליט לא הוי נותן טעם, דמשהו הוא דפליט להו בתר דעביד להו הגעלה, ולא הוי נותר ולא פסול. ומיהו מאי דקשיא ליה לרבינו נ"ר דאי לא עביד להו הגעלה יביא שלמים דהאידנא לבית הפסול כד שלים זמן החטאת, ודאי צריכא עיונא. ולדידי קשיא לי אמאי לא פריק להו רבא לעולם כל יום ויום נעשה גיעול לחברו כדאמרית, והגעלה דקתני דאי מבשל בה האידנא [חטאת] ובעי לבשולי ביה למחר חטאת או שלמים פליט בהו חטאת דהאידנא והוה ליה נותר, והשתא דעביד בהו הגעלה תו לא הוי נותר דלית ביה נותן טעם, וצריך לי עיון.

    רב אשי אמר לעולם כדקאמרינן מעיקרא, הכא היתירא בלעי הכא איסורא בלעי וכו'. כתב הראב"ד ז"ל דהוא הדין לחמץ בפסח, והיינו דאמרינן בפסחים (ל, ב) לגבי סכינין, והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, משום דמעיקרא היתירא בלע וכי פליט ליתיה לאיסורא בעיניה, אבל בלוקח סכין מן הגוים לחתוך בה רותח צריך ליבון, מפני שפעמים צולה בו בשר על גבי האור והוה ליה כשפוד, וכיון דבעידנא דקא בלע בלע מאיסור צריך ליבון, והכי נמי תניא בתוספתא (פ"ט ה"ב) כגון השפודין והסכינין והאסכלאות מלבנן באור. וכן אמר בירושלמי (הט"ו) בסכין גדולה שצריך לבון. ובפרקא קמא דחולין (ח, ב) אמרו בסכין של גוים כגון שלבנה באור, וכן אמרו בשם רבנו תם ז"ל. ואף על גב דרב אשי גופיה הוא דאמר בפסחים (שם) לדידי חדתתא עבדינן לי, ואמר ליה מר איפשר ליה, דלא איפשר ליה מאי, ואמר אנא נמי כעין חדתתא קאמינא, קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעייל להו ולקתייהו ברותחין בכלי ראשון, דאלמא משמע דלרב אשי גופיה בעינן ליבון, יש לומר דרב אשי מחמיר על עצמו היה, לחוש על דברי חבריו דאין מחלקין בין היכא דבלע היתירא להיכא דבלע איסורא, והיינו דקאמר לדידי חדתתא עבדין לי. והלכתא אידי ואידי ברותחין, ורב אשי גופיה הוא דפסק הכי, ואי נמי תלמודא הוא דפסיק הכי, כלומר דהלכתא כפירושיה דרב אשי, דכל היכא דהיתירא בלע בהגעלה סגי להו, והוא הדין לשפודין ואסכלאות בפסח דהיתירא בלעי דבהגעלה סגי להו. והא דבעו מניה מרב אשי סכיני ולא בעו מניה שפודין ואסכלאות וכל שתשמישו על ידי האור, אפשר לומר משום דחזו ליה דעביד מעשה לנפשיה אף בסכינים דמלבן להו, משום הכי בעו מניה סכיני, ואהדר להו דעלמא בהגעלה בכלי ראשון סגי להו משום דהיתירא בלעי, אבל איהו אחמורי הוא דקא מחמיר אנפשיה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב סכיני דפסחא אסורא בלעי, וחד דינא אית להו בהדי סכיני דגוים, ותרווייהו איסורא בלעי, ולא אמרו היתירא בלעי אלא בקדשים דבשעה שבלע לא היה נאסר כלל, דאיסורו משום נותר הוא, וההיא שעתא אכתי לא הוי נותר ולא נאסר כלל שאין שם נותר עליו, ולאחר שנבלע נעשה נותר, וההיא שעתא אין איסור נותר ראוי לחול אלא על מה שראוי להפליט על ידי הגעלה שהיא בליעה גדולה שיהא בה נתינת טעם, וכשהגעיל אף על פי שנשאר בה מעט שאינו נפלט אלא על ידי האור, אותו מעט שנשאר בו אינו אוסר. אבל בחמץ בפסח שנשאר נבלע בסכין, חמץ הוא ושם חמץ עליו, אלא שעדיין לא חל עליו זמן איסורו, מכל מקום כשחל עליו הפסח ראוי הוא ליאסר. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש גבי נותר כשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה, שבתוך דפני הכלי הוה ומעולם לא הוכר איסורא, וחמץ ניכר בשעת בליעתו ושמו עליו. וכן כתב (ע"ב ד"ה ולאכול) בסכין דמתניתין דגבי רותח צריך הגעלה ברותחין ובכלי ראשון, כדאמרי בפסחים לענין חמת בפסח, אלמא הוא זצ"ל משוה הדינין לחמץ בפסח ולאיסורי הגוים שלא כדברי הראב"ד ז"ל, וכן כתב בתשובותיו (סי' שלג) שכלם אינם צריכין אלא הגעלה. והא דאיבעיא להו התם הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו, לאו דוקא דפסחא, דהוא הדין לסכיני דארמאי, והכי נמי אמרינן התם הני מאני דקוניא מהו לאשתמושי בהו בפסחא, והוא הדין לגיעולי גוים. וכתב הרמב"ן נ"ר בשם בה"ג דעיקרא דבעיא זו דסכיני, ממשנתינו זו היתה, מתוך שלא שנינו בגיעולי גוים הכשר לסכין אלא שיפה, הוצרך הדבר לשאול שיפה זו במקום ליבון עומדת או במקום הגעלה עומדת, במקום ליבון עומדת שאם רצה לשוף ישוף ואם לאו מלבן דכשפוד ואסכלא דמו, שפעמים שאדם צולה בו בשר או דבר אחר שיש בו חמץ, או דילמא במקום הגעלה עומדת, דלא דשכיח תשמישתה באור, ובתר עיקר תשמישתיה אזלינן, ובהגעלה סגי ליה. והגעלה מיהא צריך בכלי ראשון, דזימנין דמעייל ליה לדודא דבשרא לאסוקי בשרא בה, והוה לן כעין כפא, והאי תשמישתה שכיח ביה טפי, והלכך לא סגי ליה בכלי שני, אי נמי דדוחקא דסכינא בכלי שני מצריך ליה כלי ראשון, ומסקנא בתר עיקר תשמישתיה אזלינן, כדתנן, את שדרכן להגעיל להטביל וללבן, ואין חוששין לשלא כדרכן, ואף על פי שפעמים שאדם משתמש בהו בחמין כגון כוסות וצלוחיות שהוא מפשירן כנגד האור ומערה בהו רותחין, אפילו הכי מכשירן בהדחה כעיקר תשמישו והני נמי כיון דזימנין בנורא וזימנין בדודא ושכיח ליה כל שעתא ושעתא תשמיש בכלי שני, לא נפיק מידי... כלי ראשון בעי, ורבנו יצחק ז"ל כתב דהא דאסקינן בפסחים בסכיני דפסחא ברותחין, דוקא בסכינין קטנים אבל בגדולים לבון בעו, כדגרסינן בירושלמי (הט"ו) הדא דתימא בסכין קטנה אבל גדולה צריך ליבון, וכדגרסינן נמי בתוספתא (פ"ט ה"ב) הסכינין והאסכלאות מלבנן באור, והרמב"ן נ"ר מסכים לפסקו של רש"י ז"ל דזה וזה בהגעלה אריך, ומה ששנו בתוספתא בסכינין דמשבשתא היא, שהרי הביאו אותה כאן בגמרא והניחו ממנה סכינין, ואלו היתה שנויה כן היה להם לשנות בה סכינין שהן רבותא גדולה מן השפודין. ומה שחלקו בירושלמי בין גדולה לקטנה אינו עיקר דהיינו נמי סברא דרב [אשי] דגמרין בפסחים, וכבר אידחייא לה במסקנא. וזה ששנינו בפרקא קמא דשחיטת חולין(ח, ב) כגון שליבנה באור, אינה קושיא כלל, שלא בא לפרש שם דיני ההגעלות וללמד עליה אם הלכה כרב אשי או לא, ותפס לו דרך קצרה שלבנה באור, כלומר שטהר אותה טהרה גמורה. ברוך ה' לעולם אמן ואמן ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה אמן.

    Babylonian Talmud · folio map

    Avodah Zarah 76a

    Avodah Zarah 76a. The full printed text of this folio side - 18 numbered segments, about 280 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Avodah Zarah 76a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026