Talmud Builders

    Avodah Zarah 63b

    Back to index

    English translation — Avodah Zarah 63b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1neither with regard to the prohibitions concerning Sabbatical -Year produce, nor with regard to restrictions on the consumption of tithe, nor with regard to the prohibition against consumption of wine used for a libation. This is because whatever food or drink that they acquire, they acquire it of their own volition, and the employer does not bear responsibility for their actions.

    2But if he said to them: Go and eat and I will reimburse you, or: Go and drink and I will reimburse you, he must be concerned with regard to the possibility that his workers will transgress a prohibition with the money, whether with regard to prohibitions concerning Sabbatical- Year produce, or with regard to restrictions on the consumption of tithe, or with regard to the prohibition against consuming wine used for a libation. This is because if they acquire forbidden food or drink, it is tantamount to his acquiring these items and giving them to the laborers.

    3Rav Sheshet infers: Apparently, when he pays his laborers after some time has elapsed, it is considered as though he is paying money for forbidden items, even though the forbidden items no longer exist. Here too, when people borrow Sabbatical-Year produce with the intent of paying for it afterward, when one pays, he is paying for a forbidden purchase.

    4Rav Ḥisda interpreted this baraita with regard to a storekeeper who regularly gives credit to the employer, so that the employer incurs the debt to him at the moment the storekeeper gives the food or drink to the laborers. This is because, since it is his custom to give him credit, it is considered as though the storekeeper acquires the dinar from him at that moment. Therefore, if the laborers bought from him Sabbatical-Year produce, it is considered as though the employer paid his laborers with Sabbatical-Year produce, which is prohibited. Therefore, this case is not comparable to the case of the Sages who borrowed Sabbatical-Year produce.

    5The Gemara asks: But in the case of a storekeeper who does not give credit to the employer, what is the halakha ? Is it permitted for the employer to send his laborers to buy food, committing to reimburse them afterward? If so, rather than the tanna teaching that if the employer says: Go and eat with this dinar, or: Go and drink with this dinar, he does need to be concerned that they will buy forbidden food, let him distinguish and teach the distinction within the case itself where he says: Go and eat and I will reimburse you.

    6The tanna could teach as follows: In what case is this statement said, i.e., that if the employer says: I will reimburse you, he cannot allow his laborer to buy forbidden food? It is stated with regard to the case of a storekeeper who regularly gives credit to the employer, such that the employer incurs the debt to him at the moment the storekeeper gives the food or drink to the laborers. But in the case of a storekeeper who does not give credit to the employer, it is permitted for the employer to instruct his laborers in this manner.

    7And furthermore, there is another difficulty with this interpretation: In the case of a storekeeper who does not give credit to the employer, does he not incur the debt to him? But doesn’t Rava say that in the case of one who says to another: Give one hundred dinars to so-and-so and all of my property will be transferred to you, he acquires it by the halakha of a guarantor? Just as a guarantor for another person’s loan renders himself liable to pay for someone else’s debt, so too, the owner of the property renders himself liable to give the property in exchange for the one hundred dinars that the acquiring party gives that so-and-so. Here too, the employer renders himself liable to pay the storekeeper when the storekeeper gives food to his laborers at his request.

    8Rather, Rava says: There is no difference whether the storekeeper gives him credit, and there is no difference whether he does not give him credit. Any commitment to pay causes a liability. But although he incurs a debt to him, since he does not designate specific coins as payment for his debt the employer’s conduct is not prohibited. Therefore, the Sages of the school of Rabbi Yannai acted in a permitted manner.

    9The Gemara asks: But here, in the baraita , why does the employer need to be concerned with regard to the prohibitions concerning Sabbatical- Year produce? He does not designate specific money as payment for his debt here. Rav Pappa said: The baraita is referring to a case where the employer first paid the storekeeper a dinar for the food he would provide to the laborers, before they actually purchased food. Therefore, the employer is considered to have acquired forbidden items and paid his laborers’ wages with them.

    10Rav Kahana said: I stated this halakha before Rav Zevid of Neharde’a. He said to me: If so, if the latter clause of the baraita is understood as referring to a case where the employer paid the storekeeper a dinar in advance, rather than teaching a case where the employer said to his laborers: Go and eat, go and drink, and I will reimburse you, the tanna should have taught a case where he said: Go and eat, go and drink, and I will calculate the amount that should be deducted from the dinar I gave him. Rav Kahana said to him: That is not difficult; teach the baraita as stating: Go, and I will calculate the amount that should be deducted from the dinar I gave him.

    11Rav Ashi said: The baraita is referring to a case where the employer took the food and drink from the storekeeper and gave it to the laborers with his own hand. Rav Yeimar said to Rav Ashi: If that is so, rather than teaching that the employer said: Go and eat, go and drink, the tanna should have taught a case where he said: Take and eat, take and drink. Rav Ashi said to him: Teach the baraita as stating: Take and eat, take and drink.

    12§ Rav Naḥman and Ulla and Avimi bar Pappi were sitting, and Rabbi Ḥiyya bar Ami, who was studying with them, was sitting among them, and they were sitting and a dilemma was raised before them: If one hired a person to break barrels of wine used for a libation so the wine will spill out, what is the halakha ? Do we say that since he has an interest in the preservation of the barrels until he breaks them, so that he can be paid for breaking them, his wage is forbidden, or perhaps should it be reasoned that any action that one performs to reduce impropriety [ tifela ] is permitted, even if he is paid for the actual breaking?

    13Rav Naḥman said: He may break them, and let a blessing come upon him. The Gemara suggests: Let us say that a baraita supports his opinion: One may not hoe together with a gentile in a field that contains a forbidden mixture of diverse kinds,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    Not because of Shevi‘itLest they take Shevi‘it produce from someone suspected of selling it. And it was taught in Sukkah (39a) One may not hand over the money of Shevi‘it produce to an am ha’aretz more than the value of three meals.

    Nor because of ma‘aser (tithes)For if they are amei ha’aretz and buy produce that is not tithed, it would turn out that this man causes them to eat untithed produce. But here he is not actually feeding them anything directly — he only gives them coins.

    Nor because of yayin nesech (forbidden wine)If they are gentiles, it would turn out he is causing them to drink yayin nesech, since he is responsible for their food, and thus he benefits from yayin nesech.

    And I will payHe himself is (effectively) the one purchasing the prohibition and feeding them. For now he has not withdrawn himself from it with the coins.

    Who extends him creditWho regularly extends him credit.

    There is a lien on himThat employer: from the moment the shopkeeper gives produce [to the worker], it is as if he gave it directly into the workers’ hands.

    [The shopkeeper] acquires the dinar that is with him [the employer]The shopkeeper relies on this, as he is familiar with him [the employer]. that wherever the dinar is located, it is acquired by the shopkeeper, therefore it is a proper exchange. But those in the case of the household of R. Yannai, since the poor who lend them the produce are not shopkeepers who regularly extend them credit, they do not rely to the same extent [as the shopkeepers in getting repaid], and there is no real lien on the household of R. Yannai. Therefore when they repay at a later time [after prohibition] it is not considered an exchange of Shevi'it produce

    If soThat the reason [it is forbidden] is the shopkeeper regularly gives him credit, but if he does not normally give credit it is permissible.

    Why learnIn the first case, where the Tanna is looking for a case which is permitted, and only found the scenario of go out and eat with this dinar [that he hands to them] and thus removes himself with [handing over] these coins.

    Let there be a [narrower] differentiation and learnThe permitted scenario, even when he has not removed himself [entirely], for example in the case of go and out and I will pay, and where the shopkeeper does not normally extend him credit and therefore there is no lien on the employer. And all the more so [it will be permitted] where he removes himself entirely

    Further a shopkeeper who is not his credit-giverIf he gave [produce] to the householder’s messenger.

    Does he not become obligatedto him [the shopkeeper]; the householder from that moment [of handing over the produce]. [And how is it] that you permitted the house of Rabbi Yannai based on this reasoning?

    And Rava saidOne who says to his fellow, “Give a maneh to so-and-so, and my property shall be acquired to you - With that maneh and he gave it.

    He acquires itThe purchaser, the [donors] property, even though the benefit of that maneh did not reach him.

    By the law of a guarantorFrom that dinar {alternative text 'from that law'} that a guarantor becomes obligated to pay even though no benefit reached him. And here too it is the same. It follows, then, that even when it is not his regular shopkeeper, if he gave to his [the employer’s] messenger, the householder becomes obligated [from now].

    Rather, Rava saidDo not teach that the reason of the baraita was “because of the lien” (shi’abuda), and only when it is his regular shopkeeper. For even when it is not his regular shopkeeper, a lien exists. However as for the house of R. Yannai there is no difficulty, as whether it was a regular shopkeeper or not.

    Even though there is a lienAssets to pay.

    Since he did not designate a lienHe did not immediately designate money to him for this, it is not a proper exchange, and therefore the prohibition [of Shevi‘it does not transfer].

    This is the correct version'And here Rav Pappa said' and we do not read 'Rather here the baraita says we are concerned says Rav Pappa'

    When he advanced himThe employer a dinar to the shopkeeper before sending them [the workers] to him, that now they are eating directly from the employer’s money, and the prohibition is upon him.

    And I will payHe has already paid.

    It should say and I will calculateI will make a calculation from that which I have already given him.

    That he handledFrom the hands of the shopkeeper and gave to them, that now he is [directly] supplying them with the prohibited, and this is not because of the later payment, rather he acquires it with Meshicha (handling of the goods), and it transpires that he has taken possession of wine used for libation and given it to drink to his workers. But the house of R. Yannai when they take possession of the produce it is at a permitted time, and when they subsequently compensate at the time Shevi'it is forbidden it is no longer considered an exchange that effects a transfer [of the restrictions]

    GoImplies that he is not going with them (to the shop).

    To break the yayin nesechTo break barrels, and to pour out the wine.

    What is the lawThat the wages are permitted?

    Do we say sinceThat this Jew wants these barrels to remain intact, that the should not break by themselves, until he breaks them and takes payment it should be forbidden?

    One may not hoeMay not dig

    License: CC0

    עבודה זרה 63 עמוד ב

    1לא משום שביעית, ולא משום מעשר, ולא משום יין נסך.

    2ואם אמר להם: ״צאו ואכלו ואני פורע״, ״צאו ושתו ואני פורע״ חושש משום שביעית, ומשום מעשר, ומשום יין נסך.

    3אלמא, כי קא פרע דמי איסור קא פרע; הכא נמי, כי קא פרע דמי איסורא קא פרע.

    4תרגמה רב חסדא בחנוני המקיפו, דמשתעבד ליה, דכיון דאורחיה לאקופי קני ליה דינר גביה.

    5אבל חנוני שאין מקיפו מאי מותר? אי הכי, אדתני ״צאו ואכלו בדינר זה״, ״צאו ושתו בדינר זה״, ליפלוג וליתני בדידה:

    6במה דברים אמורים? בחנוני המקיפו, דמשתעבד ליה, אבל חנוני שאין מקיפו מותר.

    7ועוד: חנוני שאין מקיפו מי לא משתעבד? והאמר רבא: האומר לחבירו ״תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסאי לך״, קנה מדין ערב!

    8אלא אמר רבא: לא שנא מקיפו, ולא שנא שאין מקיפו, אע"ג דמשעבד ליה, כיון דלא מייחד שיעבודיה לא מיתסר.

    9אלא הכא אמאי חושש משום שביעית? הא לא מייחד שיעבודיה הכא! אמר רב פפא: כגון שהקדים לו דינר.

    10אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא, א"ל אי הכי, אדתני ״צאו ואכלו, צאו ושתו, ואני פורע״, ״צאו ואכלו, צאו ושתו, ואני מחשב״ מיבעי ליה! א"ל תני ״צאו ואני מחשב״.

    11רב אשי אמר: כגון שנטל ונתן ביד. א"ל רב יימר לרב אשי: אי הכי, אדתני ״צאו ואכלו, צאו ושתו״, ״טלו ואכלו, טלו ושתו״ מיבעי ליה! א"ל תני ״טלו ואכלו, טלו ושתו״.

    12יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי, ויתיב רבי חייא בר אמי גבייהו, ויתבי וקא מיבעיא להו: שכרו לשבור ביין נסך מהו? מי אמרינן כיון דרוצה בקיומו אסור, או דלמא כל למעוטי תיפלה שפיר דמי?

    13אר"נ ישבור, ותבא עליו ברכה. לימא מסייע ליה: אין עודרין עם העובד כוכבים בכלאים,׃

    Tosafot

    כשהקדים לו דינרהא דלא פריך ליפלוג בד"א כשהקדים לו דינר דניחא ליה לאוקומי כולה במקדים:

    תני טלו ואכלו טלו ושתווא"ת אדמפליג בין דינר זה לדינר סתם לפלוג בין טלו ואכלו לצאו ואכלו י"ל דרישא רבותא קמ"ל דכי אמר להם טלו ואכלו בדינר זה והם נתנו הדינר לחנוני אע"פ שנשא ונתן ביד מותר דאינו אלא שלוחו של חנוני וסיפא רבותא קמ"ל דאע"פ שבשעה שנותן להם האיסור לא קא יהיב לחנוני ולא מידי וס"ד דשליחותיה דחנוני קעביד קמ"ל כיון שלבסוף הוא פורע איגלאי מילתא שהוא קונה האיסור ומדידיה קאכלי:

    ויתיב רב חייא בר אמי גבייהור"ת היה מדקדק שבכל מקום שהוא אומר ויתיב פלוני גבייהו מזכירו כן לפי שהוא הורה להם דבר חדוש וכאן לא דבר רב חייא בר אמי קמייהו אלא רב נחמן שהשיב להם ואומר כי זה המעשה היה עם אותו דכתובות (דף נג.) אמר להו רב חייא בר אמי תנינא אשתו ארוסה וכו' ועל אותו דבר הוזכר והתלמוד קבע הדברים על סדר המסכתות:

    אין עודרין עם העובד כוכבים בכלאיםהרב ר"ת דחק להביא ראיות דכלאים וערלה נוהגין בשל עובדי כוכבים וכולן דחויות הן אך הביא ראיה מההיא דלעיל אסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין בשרף ערלה ודוחק הוא לומר שמערלה של ישראל הן לוקחין אכן ראיה גדולה הביא ר"ת מירושלמי דסוף ערלה וסוף קידושין דתנן מצות התלויות בארץ אין נוהגות אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש ר' יונה בעי ולמה לא תנינן אף החלה א"ל ר' יוסי לא אתיא מתני' אלא דברים שנוהגין בישראל ובעובדי כוכבים חלה בישראל נוהגת ובעובדי כוכבים אינה נוהגת פי' המקשה ס"ל דחלה בזמן הזה דאורייתא כרבנן דפליגי עליה דרב הונא בריה דרב יהושע בפרק שני דכתובות (דף כה. ושם) שמעינן מיהא דערלה וכלאי הכרם וחדש נוהגין בשל עובדי כוכבים ואפי' בחוצה לארץ שנוהג בה חדש כדקי"ל נמי במנחות (סח:) [וע"ע תוס' קידושין לו: ד"ה כל מצוה]:

    אין עודרין עם העובד כוכבים בכלאיםאין לפרש האי כלאים היינו כלאי הכרם ומייתי ראיה מכלאי הכרם דאסירי בהנאה ליין נסך דאסור בהנאה דלמעוטי תיפלה שפיר דמי דא"כ כי מוקי לה כרבנן ופריך מאי אריא לעקור אפי' לקיים נמי שרי והלא משתכר הוא באיסורי הנאה אם הוא מקיים ואין לומר דלהכי שרי לפי שאין תופסין דמיהן דא"כ היכי מייתי ראיה מתחילה מכלאים ליין נסך אלא ודאי בכלאי זרעים מיירי וכן משמע מדמייתי עלה קרא דשדך לא תזרע כלאים והלכך אין להביא ראיה מכאן דכלאים נוהגין בשל עובדי כוכבים דע"כ בארץ מיירי דאי בחוצה לארץ כלאי זרעים שרו אף לישראל ואם כן נוכל לדחות דאתיא כמאן דאמר אין קנין לעובד כוכבים בא"י:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ועוד חנוני שאין מקיפו [מי] לא משתעבד והא אמר רבא וכו'פירש רש"י ז"ל: חנוני שאין מקיפו אי יהיב לשלוחיה דבעל הבית מי לא משתעבד בעל הבית מהשתא דקא שרית לדבי ר' ינאי משום האי טעמא, והא אמר רבא וכו' והכא נמי לא שנא, אלמא דאף על גב דחנוני שאין מקיפו הוא כי יהיב לשלוחיה (מיחייב) [משתעבד] ליה האי. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר וכי בדבי ר' ינאי מדין ערב משתעבדי, אינהו גופייהו לווים נינהו. ועוד למה לי דרבא גבי חנוני, דודאי מאן דאמר לחנוני למיתן מידי לשלוחיה או ערב הוי או לוה הוי, ואף על גב דלא אמרה רבא למילתיה. ועוד איהו אמר ליה טעמא דכיון דמקיפו הוא מקנה ליה דינר גביה קנייה גמורה כיון דרגיל אצלו, ואיהו מקשה לו דחנוני שאין מקיפו נמי אית ליה מהשתא שעבודא עליה. ומשום הכי פירש הוא נ"ר דהכי קאמר, חנוני המקיפו כיון דאורחיה לאוזפיה, מכי יהיב מידי לפועליו, מההיא שעתא מקני ליה דינר בכיסו להיותו קנוי לו קנייה גמורה בההיא הנאה דמהימן ליה בכל שעתא ושעתא, אבל דבי ר' ינאי כיון דפירי דשמינית ליתנהו בעולם לא קנו להו עניי כלל אלא שעבודא הוא דאית להו עלייהו. ואקשינן ליה גבי חנוני נמי דאמרת דבמקיפו מקני ליה בעל הבית בכיסיה דינר מהשתא, בשאין מקיפו נמי לימא הכי, ואי אמרת דבמקיפו דוקא אמרינן משום דבההיא הנאה דמהימן ליה גמיר ומקנה ליה, אבל בשאין מקיפו לא גמר ומקני ליה מידי, דהא איהו לא שקיל מיניה מידי ומאי דשקלי מיניה פועלים שעבודא עביד עליה דבעל הבית, קנין גמור לא עבידן, והא אמר רב תן מנה לפלוני, אלמא אף עלגב דאיהו לא שקיל מיניה מידי קני בהכי קנין גמור מדין ערב, והכא נמי בחנוני שאין מקיפו ליקני ליה חד דינר מדבעל הבית קנין גמור. והאי דקאמר דחנוני שאין מקיפו [מי] לא משתעבד לאו דוקא קאמר משתעבד, אלא הכי קאמר מי לא משתעבד שיקנה לו דינר ברשותו לדבריך. ולפי פירושו של הרב ז"ל הא דאמרינן: אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו אף על גב דמשתעבד כיון דלא מייחד שעבודיה וכו', מיהדר קא הדר ממאי דקאמר דמקנה ליה דינר גביה, והכי קאמרינן: אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו לא קנו מידי מהשתא גבי בעל הבית קנין גמור, אלא שעבודא הוא דאית להו למקיף ושאין מקיף גבי בעל הבית. ובדין הוא דכיון דלא מייחד שעבודייהו לא מיתסר, והכא דאסרינן באומר להם צאו ואכלו ואני פורע, אמר רב פפא בשהקדים לו דינר. ומיהו אין הלשון מיושב בו כל הצורך דהוה ליה למימר אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שלא מקיפו מקנא לא קנו שעבוד הוא דאית להו, דמהאי לישנא דקאמר: אף על גב דמשתעבד, משמע דשעבוד דקאמרי השתא היינו קני ליה דינר דקאמר, ולא חדית מידי בהאי אלא טעמא דכיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר, וצריך עיון.

    הא דאמרינן הכא, כיון דלא מייחד שעבודיה לא מתסרדמשמע מיהא דאי מייחד שעבודיה מיתסר, קשיא לי דהא מיחסר משיכה, וכדאמרינן באתנן (ע"א) דאפילו בטלה זה לא מיתסר, דכיון דבשעת ביאה אכתי לא קניא ליה כי יהיב ליה ניהלה בתר ביאה לא מיתפיס אאתנן, ולא אמרינן איגלי מילתא למפרע כיון דהשתא מיהא לא קניא ליה דהא מיחסר משיכה, ואף על גב דמייחד לה לאתננה בשעת ביאה, והכא נמי אפילו כי מייחד להו שעבודייהו אמאי מיתסר, דהא דינר אינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין כדאיתא התם בפרק הזהב (ב"מ מו, א) ושעבודא בעלמא לבד הוא דאיכא. ומדוחק יש לי לומר דלאו למימרא דאי מייחד ליה דינר אסור, אלא הכי קאמר אלא לעולם כל היכא דלא מייחד שעבודיה לא משכחת דמיתסר בשום צד ואפילו בחליפי כלי ואי נמי באגב, ומילתא יתירתא בעלמא הוא דקאמר ולרווחא דמילתא.

    אמר רב פפא בשהקדים לו דינרקשיא לי כי הקדים לו דינר אמאי אסור, דהא בשעת נתינת המעות איסורא ליכא, דבההיא שעתא הא לא שקיל יין נסך, וכי שקלי פועלים בתר זמן יין נסך ההיא שעתא לא זבין מיניה בעל הבית דליתפיס איסורא עליה, והוה ליה כנתן לה ואחר כך בא עליה דאתננה מותר, ומאי שנא הקדים דינר ואחר כך נתן חנוני יין נסך לפועליו [מאילו אמר לפועליו צאו ואכלו צאו ושתו] ואחר כך נתן לו בעל הבית דינר. ויש לומר דהכא לא הקדים לו דינר להוציאו קאמר, אלא הקדים לו דינר לזכות בו בשעה שיתן יין לפועליו בכדי מה שיתן להם קאמר, לפי שאין בעל הבית יודע כמה יטלו פועליו. והיינו דקאמר ואני מחשב, דאלמא לא הקדים לו דבר קצוב, אלא הקדים לו דינר להיותו בידו ושלא יוציאנו עד שידע כמה ישתו פועליו ויחשב עמו באחרונה, ואשתכח דבההיא שעתא דמקבל מיניה זבוניה, ההיא שעתא הוו זוזי פרעון, וחשבינן להו כאלו השתא יהבינהו להו ניהליה, והילכך בשהקדים לו דינר אסור, וכדאקשינן לעיל (עבודה זרה סב, ב) נתן לה ואחר כך בא עליה מותר, לכי בא עליה ליחול עליה אסור, כלומר דמתחלה מחמת ביאה יהביה ניהלה ולאו דליהוי קנוי לה מעכשיו, דמסתפק הוא עדיין אם יבא עליה דאם לאו דמצוי הוא לחזור בו, ומפרקינן דאמר לה ליהוו גבך עד שעת ביאה ואי מצטריך לך קני ליה מעכשיו, דאלמא משמע דדוקא כי אמר לה אי מצטריך לך קני ליה מעכשיו, הא לאו אמר לה הכי דעתיה דאיניש בכל כי הני כי יהיב דמי לא מקני להו מעכשיו עד דשקיל מיניה ההוא מידי דזבין מיניה בהנהו דמי. ולקמן (עבודה זרה עא, א) בפלוגתא דאמימר ורב אשי גבי משיכה בגוי אי קני אי לא קניא, דאקשינן לרב אשי דאמר אינה קונה מהא (דתניא) [דתנן] המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרים וכו', ואי אמרת משיכה בגוי אינה קונה אמאי דמיו מותרים, דהא לא קני ליה גוי עד דיהיב דמי ומיקמי דליתיב ליה דמי הוה ליה יין נסך בכליו של נכרי, וכי קא שקיל ישראל דמי יין נסך קא שקיל, [ומשנינן] בשהקדים לו דינר, דאלמא כל מאן דאקדים דינר לפרעון יהביה. התם הוא דפסק וקנה מיניה דבר קצוב, והילכך כיון דפסק וקנה דבר קצוב והקדים לו דינר להוציאו נתנו לו, וכדאמרינן התם כיון דפסק סמכא דעתיה ומקני ליה ניהליה לגמרי. והכי נמי אצטריכינן לתרוצי לאמימר (שם) דאוקי לדרב (שם ע"א) דאמר להו לסבוותא שקולו זוזי מנייהו והדר כיילי להו, משום עכבת יין דקמא קמא אינסיך ליה, דכי שקיל ליה זוזי מאי הוי דמכל מקום מקמי דליקני גוי היין הוי יין נסך ודמי יין נסך הוו הנהו זוזי בידיה, אלא דצריכינן לתרץ התם כדהכא דלאפוקינהו יהבינהו ניהליה כיון דסמכא דעתיה דהא חזינן דיהיב ליה חמרא. ושם (ריש עא, א) נאריך בזה בע"ה, כן נראה לי.

    הא דאוקמה רב אשי כגון שנטל ונתן בידאפשר לומר דלא פליג אדרב פפא, דכי אקדים ליה דינא נמי אסור וכטעמא דכתבינן, אלא דרב אשי ניחא ליה טפי לתרוצי מתניתא בהכי ולמימר תני טלו מלאוקמה בהכי ולמימר תני ואני מחשב, ותרוייהו הלכתא נינהו, דבין אקדים ליה דינר ולא נשא ונתן ביד וכל שכן נשא ונתן ביד אסור. אלא שנראה לכאורה מפירושי רש"י ז"ל דסבירא ליה דבעיקר דינא פליגי דרב אשי לא מודה בהא דרב פפא שיהא אסור, דאיסורא לאו משום פרעון אלא משום דקננהו במשיכה ואיהו ספי להו איסורא. והרי"ף ז"ל לא הביא בהלכותיו מכל זה כלום.

    שכרו לשבור ביין נסך מהו כיון שרוצה הוא בקיומו אסורפירוש רש"י ז"ל (סד, א ד"ה רבנן) דאסור להיות רוצה הוא בקיומו של יין נסך משום דישראל מצווה לבטל ע"ז ומשמשיה. וכתב הרמב"ן נ"ר דמדברי רש"י ז"ל נלמוד שאסור לישראל להיות יושב ומשמר אפילו סתם יינן ואפילו בחנם משום דרוצה בקיומו הוא שלא יגנבו ושלא יאבדו ברשותו. והכי משמע מדגרסינן בתוספתא (פ"ח ה"ד) השוכר את הפועל [ולעתותי ערב אמר לו הולך את הלגין במקום פלוני אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר. השוכר את החמור לרכוב עליו וא"ל הנח את הלגין הזה עליה אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות שכרו מותר]. ולעתותי ערב טובה בעלמא הוא, שכבר נתחייב לו בעל הבית בשכור וכדאמרינן לקמן (עבודה זרה סה, א) ואפילו הכי אסור. וכן אמרו בירושלמי (פ"ה ה"א) בפועל, היה עושה עמו בטובת הנאה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו. והלכך אסור לישראל להיות משמש ומוזג יין נסך לגוי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Avodah Zarah 63b

    Avodah Zarah 63b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 262 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    Not because of Shevi‘it Lest they take Shevi‘it produce from someone suspected of selling it. And it was taught in Sukkah (39a) One may not hand over the money of Shevi‘it produce to an am ha’aretz more than the value of three meals.

    Nor because of ma‘aser (tithes) For if they are amei ha’aretz and buy produce that is not tithed, it would turn out that this man causes them to eat untithed produce. But here he is not actually feeding them anything directly — he only gives them coins.

    Nor because of yayin nesech (forbidden wine) If they are gentiles, it would turn out he is causing them to drink yayin nesech, since he is responsible for their food, and thus he benefits from yayin nesech.

    And I will pay He himself is (effectively) the one purchasing the prohibition and feeding them. For now he has not withdrawn himself from it with the coins.

    Who extends him credit Who regularly extends him credit.

    There is a lien on him That employer: from the moment the shopkeeper gives produce [to the worker], it is as if he gave it directly into the workers’ hands.

    [The shopkeeper] acquires the dinar that is with him [the employer] The shopkeeper relies on this, as he is familiar with him [the employer]. that wherever the dinar is located, it is acquired by the shopkeeper, therefore it is a proper exchange. But those in the case of the household of R. Yannai, since the poor who lend them the produce are not shopkeepers who regularly extend them credit, they do not rely to the same extent [as the shopkeepers in getting repaid], and there is no real lien on the household of R. Yannai. Therefore when they repay at a later time [after prohibition] it is not considered an exchange of Shevi'it produce

    If so That the reason [it is forbidden] is the shopkeeper regularly gives him credit, but if he does not normally give credit it is permissible.

    20 more comments on this page.

    Rashi on Avodah Zarah 63b · Sefaria · CC0

    Tosafot

    כשהקדים לו דינר הא דלא פריך ליפלוג בד"א כשהקדים לו דינר דניחא ליה לאוקומי כולה במקדים:

    תני טלו ואכלו טלו ושתו וא"ת אדמפליג בין דינר זה לדינר סתם לפלוג בין טלו ואכלו לצאו ואכלו י"ל דרישא רבותא קמ"ל דכי אמר להם טלו ואכלו בדינר זה והם נתנו הדינר לחנוני אע"פ שנשא ונתן ביד מותר דאינו אלא שלוחו של חנוני וסיפא רבותא קמ"ל דאע"פ שבשעה שנותן להם האיסור לא קא יהיב לחנוני ולא מידי וס"ד דשליחותיה דחנוני קעביד קמ"ל כיון שלבסוף הוא פורע איגלאי מילתא שהוא קונה האיסור ומדידיה קאכלי:

    ויתיב רב חייא בר אמי גבייהו ר"ת היה מדקדק שבכל מקום שהוא אומר ויתיב פלוני גבייהו מזכירו כן לפי שהוא הורה להם דבר חדוש וכאן לא דבר רב חייא בר אמי קמייהו אלא רב נחמן שהשיב להם ואומר כי זה המעשה היה עם אותו דכתובות (דף נג.) אמר להו רב חייא בר אמי תנינא אשתו ארוסה וכו' ועל אותו דבר הוזכר והתלמוד קבע הדברים על סדר המסכתות:

    אין עודרין עם העובד כוכבים בכלאים הרב ר"ת דחק להביא ראיות דכלאים וערלה נוהגין בשל עובדי כוכבים וכולן דחויות הן אך הביא ראיה מההיא דלעיל אסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין בשרף ערלה ודוחק הוא לומר שמערלה של ישראל הן לוקחין אכן ראיה גדולה הביא ר"ת מירושלמי דסוף ערלה וסוף קידושין דתנן מצות התלויות בארץ אין נוהגות אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש ר' יונה בעי ולמה לא תנינן אף החלה א"ל ר' יוסי לא אתיא מתני' אלא דברים שנוהגין בישראל ובעובדי כוכבים חלה בישראל נוהגת ובעובדי כוכבים אינה נוהגת פי' המקשה ס"ל דחלה בזמן הזה דאורייתא כרבנן דפליגי עליה דרב הונא בריה דרב יהושע בפרק שני דכתובות (דף כה. ושם) שמעינן מיהא דערלה וכלאי הכרם וחדש נוהגין בשל עובדי כוכבים ואפי' בחוצה לארץ שנוהג בה חדש כדקי"ל נמי במנחות (סח:) [וע"ע תוס' קידושין לו: ד"ה כל מצוה]:

    אין עודרין עם העובד כוכבים בכלאים אין לפרש האי כלאים היינו כלאי הכרם ומייתי ראיה מכלאי הכרם דאסירי בהנאה ליין נסך דאסור בהנאה דלמעוטי תיפלה שפיר דמי דא"כ כי מוקי לה כרבנן ופריך מאי אריא לעקור אפי' לקיים נמי שרי והלא משתכר הוא באיסורי הנאה אם הוא מקיים ואין לומר דלהכי שרי לפי שאין תופסין דמיהן דא"כ היכי מייתי ראיה מתחילה מכלאים ליין נסך אלא ודאי בכלאי זרעים מיירי וכן משמע מדמייתי עלה קרא דשדך לא תזרע כלאים והלכך אין להביא ראיה מכאן דכלאים נוהגין בשל עובדי כוכבים דע"כ בארץ מיירי דאי בחוצה לארץ כלאי זרעים שרו אף לישראל ואם כן נוכל לדחות דאתיא כמאן דאמר אין קנין לעובד כוכבים בא"י:

    Tosafot on Avodah Zarah 63b · Sefaria

    Rashba

    ועוד חנוני שאין מקיפו [מי] לא משתעבד והא אמר רבא וכו' פירש רש"י ז"ל: חנוני שאין מקיפו אי יהיב לשלוחיה דבעל הבית מי לא משתעבד בעל הבית מהשתא דקא שרית לדבי ר' ינאי משום האי טעמא, והא אמר רבא וכו' והכא נמי לא שנא, אלמא דאף על גב דחנוני שאין מקיפו הוא כי יהיב לשלוחיה (מיחייב) [משתעבד] ליה האי. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר וכי בדבי ר' ינאי מדין ערב משתעבדי, אינהו גופייהו לווים נינהו. ועוד למה לי דרבא גבי חנוני, דודאי מאן דאמר לחנוני למיתן מידי לשלוחיה או ערב הוי או לוה הוי, ואף על גב דלא אמרה רבא למילתיה. ועוד איהו אמר ליה טעמא דכיון דמקיפו הוא מקנה ליה דינר גביה קנייה גמורה כיון דרגיל אצלו, ואיהו מקשה לו דחנוני שאין מקיפו נמי אית ליה מהשתא שעבודא עליה. ומשום הכי פירש הוא נ"ר דהכי קאמר, חנוני המקיפו כיון דאורחיה לאוזפיה, מכי יהיב מידי לפועליו, מההיא שעתא מקני ליה דינר בכיסו להיותו קנוי לו קנייה גמורה בההיא הנאה דמהימן ליה בכל שעתא ושעתא, אבל דבי ר' ינאי כיון דפירי דשמינית ליתנהו בעולם לא קנו להו עניי כלל אלא שעבודא הוא דאית להו עלייהו. ואקשינן ליה גבי חנוני נמי דאמרת דבמקיפו מקני ליה בעל הבית בכיסיה דינר מהשתא, בשאין מקיפו נמי לימא הכי, ואי אמרת דבמקיפו דוקא אמרינן משום דבההיא הנאה דמהימן ליה גמיר ומקנה ליה, אבל בשאין מקיפו לא גמר ומקני ליה מידי, דהא איהו לא שקיל מיניה מידי ומאי דשקלי מיניה פועלים שעבודא עביד עליה דבעל הבית, קנין גמור לא עבידן, והא אמר רב תן מנה לפלוני, אלמא אף עלגב דאיהו לא שקיל מיניה מידי קני בהכי קנין גמור מדין ערב, והכא נמי בחנוני שאין מקיפו ליקני ליה חד דינר מדבעל הבית קנין גמור. והאי דקאמר דחנוני שאין מקיפו [מי] לא משתעבד לאו דוקא קאמר משתעבד, אלא הכי קאמר מי לא משתעבד שיקנה לו דינר ברשותו לדבריך. ולפי פירושו של הרב ז"ל הא דאמרינן: אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו אף על גב דמשתעבד כיון דלא מייחד שעבודיה וכו', מיהדר קא הדר ממאי דקאמר דמקנה ליה דינר גביה, והכי קאמרינן: אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו לא קנו מידי מהשתא גבי בעל הבית קנין גמור, אלא שעבודא הוא דאית להו למקיף ושאין מקיף גבי בעל הבית. ובדין הוא דכיון דלא מייחד שעבודייהו לא מיתסר, והכא דאסרינן באומר להם צאו ואכלו ואני פורע, אמר רב פפא בשהקדים לו דינר. ומיהו אין הלשון מיושב בו כל הצורך דהוה ליה למימר אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שלא מקיפו מקנא לא קנו שעבוד הוא דאית להו, דמהאי לישנא דקאמר: אף על גב דמשתעבד, משמע דשעבוד דקאמרי השתא היינו קני ליה דינר דקאמר, ולא חדית מידי בהאי אלא טעמא דכיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר, וצריך עיון.

    הא דאמרינן הכא, כיון דלא מייחד שעבודיה לא מתסר דמשמע מיהא דאי מייחד שעבודיה מיתסר, קשיא לי דהא מיחסר משיכה, וכדאמרינן באתנן (ע"א) דאפילו בטלה זה לא מיתסר, דכיון דבשעת ביאה אכתי לא קניא ליה כי יהיב ליה ניהלה בתר ביאה לא מיתפיס אאתנן, ולא אמרינן איגלי מילתא למפרע כיון דהשתא מיהא לא קניא ליה דהא מיחסר משיכה, ואף על גב דמייחד לה לאתננה בשעת ביאה, והכא נמי אפילו כי מייחד להו שעבודייהו אמאי מיתסר, דהא דינר אינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין כדאיתא התם בפרק הזהב (ב"מ מו, א) ושעבודא בעלמא לבד הוא דאיכא. ומדוחק יש לי לומר דלאו למימרא דאי מייחד ליה דינר אסור, אלא הכי קאמר אלא לעולם כל היכא דלא מייחד שעבודיה לא משכחת דמיתסר בשום צד ואפילו בחליפי כלי ואי נמי באגב, ומילתא יתירתא בעלמא הוא דקאמר ולרווחא דמילתא.

    אמר רב פפא בשהקדים לו דינר קשיא לי כי הקדים לו דינר אמאי אסור, דהא בשעת נתינת המעות איסורא ליכא, דבההיא שעתא הא לא שקיל יין נסך, וכי שקלי פועלים בתר זמן יין נסך ההיא שעתא לא זבין מיניה בעל הבית דליתפיס איסורא עליה, והוה ליה כנתן לה ואחר כך בא עליה דאתננה מותר, ומאי שנא הקדים דינר ואחר כך נתן חנוני יין נסך לפועליו [מאילו אמר לפועליו צאו ואכלו צאו ושתו] ואחר כך נתן לו בעל הבית דינר. ויש לומר דהכא לא הקדים לו דינר להוציאו קאמר, אלא הקדים לו דינר לזכות בו בשעה שיתן יין לפועליו בכדי מה שיתן להם קאמר, לפי שאין בעל הבית יודע כמה יטלו פועליו. והיינו דקאמר ואני מחשב, דאלמא לא הקדים לו דבר קצוב, אלא הקדים לו דינר להיותו בידו ושלא יוציאנו עד שידע כמה ישתו פועליו ויחשב עמו באחרונה, ואשתכח דבההיא שעתא דמקבל מיניה זבוניה, ההיא שעתא הוו זוזי פרעון, וחשבינן להו כאלו השתא יהבינהו להו ניהליה, והילכך בשהקדים לו דינר אסור, וכדאקשינן לעיל (עבודה זרה סב, ב) נתן לה ואחר כך בא עליה מותר, לכי בא עליה ליחול עליה אסור, כלומר דמתחלה מחמת ביאה יהביה ניהלה ולאו דליהוי קנוי לה מעכשיו, דמסתפק הוא עדיין אם יבא עליה דאם לאו דמצוי הוא לחזור בו, ומפרקינן דאמר לה ליהוו גבך עד שעת ביאה ואי מצטריך לך קני ליה מעכשיו, דאלמא משמע דדוקא כי אמר לה אי מצטריך לך קני ליה מעכשיו, הא לאו אמר לה הכי דעתיה דאיניש בכל כי הני כי יהיב דמי לא מקני להו מעכשיו עד דשקיל מיניה ההוא מידי דזבין מיניה בהנהו דמי. ולקמן (עבודה זרה עא, א) בפלוגתא דאמימר ורב אשי גבי משיכה בגוי אי קני אי לא קניא, דאקשינן לרב אשי דאמר אינה קונה מהא (דתניא) [דתנן] המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרים וכו', ואי אמרת משיכה בגוי אינה קונה אמאי דמיו מותרים, דהא לא קני ליה גוי עד דיהיב דמי ומיקמי דליתיב ליה דמי הוה ליה יין נסך בכליו של נכרי, וכי קא שקיל ישראל דמי יין נסך קא שקיל, [ומשנינן] בשהקדים לו דינר, דאלמא כל מאן דאקדים דינר לפרעון יהביה. התם הוא דפסק וקנה מיניה דבר קצוב, והילכך כיון דפסק וקנה דבר קצוב והקדים לו דינר להוציאו נתנו לו, וכדאמרינן התם כיון דפסק סמכא דעתיה ומקני ליה ניהליה לגמרי. והכי נמי אצטריכינן לתרוצי לאמימר (שם) דאוקי לדרב (שם ע"א) דאמר להו לסבוותא שקולו זוזי מנייהו והדר כיילי להו, משום עכבת יין דקמא קמא אינסיך ליה, דכי שקיל ליה זוזי מאי הוי דמכל מקום מקמי דליקני גוי היין הוי יין נסך ודמי יין נסך הוו הנהו זוזי בידיה, אלא דצריכינן לתרץ התם כדהכא דלאפוקינהו יהבינהו ניהליה כיון דסמכא דעתיה דהא חזינן דיהיב ליה חמרא. ושם (ריש עא, א) נאריך בזה בע"ה, כן נראה לי.

    הא דאוקמה רב אשי כגון שנטל ונתן ביד אפשר לומר דלא פליג אדרב פפא, דכי אקדים ליה דינא נמי אסור וכטעמא דכתבינן, אלא דרב אשי ניחא ליה טפי לתרוצי מתניתא בהכי ולמימר תני טלו מלאוקמה בהכי ולמימר תני ואני מחשב, ותרוייהו הלכתא נינהו, דבין אקדים ליה דינר ולא נשא ונתן ביד וכל שכן נשא ונתן ביד אסור. אלא שנראה לכאורה מפירושי רש"י ז"ל דסבירא ליה דבעיקר דינא פליגי דרב אשי לא מודה בהא דרב פפא שיהא אסור, דאיסורא לאו משום פרעון אלא משום דקננהו במשיכה ואיהו ספי להו איסורא. והרי"ף ז"ל לא הביא בהלכותיו מכל זה כלום.

    שכרו לשבור ביין נסך מהו כיון שרוצה הוא בקיומו אסור פירוש רש"י ז"ל (סד, א ד"ה רבנן) דאסור להיות רוצה הוא בקיומו של יין נסך משום דישראל מצווה לבטל ע"ז ומשמשיה. וכתב הרמב"ן נ"ר דמדברי רש"י ז"ל נלמוד שאסור לישראל להיות יושב ומשמר אפילו סתם יינן ואפילו בחנם משום דרוצה בקיומו הוא שלא יגנבו ושלא יאבדו ברשותו. והכי משמע מדגרסינן בתוספתא (פ"ח ה"ד) השוכר את הפועל [ולעתותי ערב אמר לו הולך את הלגין במקום פלוני אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר. השוכר את החמור לרכוב עליו וא"ל הנח את הלגין הזה עליה אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות שכרו מותר]. ולעתותי ערב טובה בעלמא הוא, שכבר נתחייב לו בעל הבית בשכור וכדאמרינן לקמן (עבודה זרה סה, א) ואפילו הכי אסור. וכן אמרו בירושלמי (פ"ה ה"א) בפועל, היה עושה עמו בטובת הנאה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו. והלכך אסור לישראל להיות משמש ומוזג יין נסך לגוי.

    Rashba on Avodah Zarah 63b · Sefaria

    Ritva

    אלמא כי פרע דמי אסורה פרע פירוש דהתם אין האסור עליו מפני שהם לוקחין אסור בשליחותו כדי שתאמר דבי ר׳ ינאי היתרא שקלי בשביעית שזה אינו דהא פרישנא מרישא דמאי דשקלי אינהו לא חשיב שליחות דידיה כלל ואפילו משום לפני עור ליכא דאם כן אפילו רישא נמי ליחוש אלא על כרחין חששה דסיפא משום שעת פירעון הוא כי כשהוא פורע חל האיסור שהיה בדבר שקבלו הפועלים על המעות הללו למפרע ואף על פי שלא היו מיוחדין לכך בשעת קניית הפועלי׳ ומעתה תקשי לרבי ינאי דאינהו נמי נימא דכי פרעי דמי איסור׳ פרעי וקשיא לרבי יוחנן דאמר יאות הן עבדין.

    ליפלוג וליתני בדידה כו' פירוש לאו דוקא דליתנייה בסיפא אלא דהא דקתני רישא אומר אדם צאו ואכלו בדינר זה ליתני אומר להם צאו ואכלו ואני פורע ובמה דברים אמורים בחנוני שאין מקיפו ואם היה מקיפו אסור אלא דלא דק תלמודא ונקט הכא כלישנא דנקיט בעלמא ותו חנוני שאין מקיפו לא משתעבד והאמר רבא האומר תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסי לך בקנין מדין ערב פר״שי ז״ל חנוני שאין מקיפו אי יהיב לשלוחי דבעל הבית מי לא משתעבד בעל הבית מהשתא והא שרית לדבי ר׳ ינאי משום האי טעמא ואמר רבא כו׳ והכא נמי לא שנא אלמא אע״ג דחנוני שאין מקיפו הוא כי ויהיב ליה לשלוחיה מחייב ליה האי ע״כ והקשה עליו ר׳ הר״מבן ז״ל חדא שנראה מלשונו דרב פפא אתי למישרי לדבי רבי יוחנן משום דהוו כחנוני שאין מקיפו דלא משתעבד וזה אינו דאפילו תימא דחנוני שאין מקיפו לא משתעבד דבי רבי ינאי שעבודי משתעבדי דהנהו גופייהו לווים נינהו ואין כאן דין ערב כלל. ועוד למאי דבעי׳ לאוקומי דחנוני שאין מקיפו משתעבד למה לי דרבא דהא בלאו דרבא נמי פשיטא לן דמאן דאמר לחנוני למיתן מידי דשעבודי משתעבד לי ונפקא לן ממתני׳ דהחנוני על פנקסו דההיא בכל חנוני היא וסברא נמי היא דכל מאן דיהיב אחרינא מידי על פומיה דמחייב ליה ועוד דהא רב פפא לא אתי עלה בחנוני המקיפו מטעם שעבוד גרידא אלא משום דמקני ליה דינר גביה והיכי מקשי ליה דחנוני שאין מקיפו משתעבד מהשתא לכך פירש רבינו ז״ל דרב פפא ה״ק דבהא ברייתא משום הכי מתסר משום דהוי כחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאוזופי ליה כל שעתא סמיך עליה בעל הבית ומקניה ליה דינר בכיסיה וכי יהיב לפועליו תקני ליה קניה גמורה והוו דמי אסורה וכי פרע דמי איסורה פרע מה שאין כן בדבי רבי ינאי דאלו היו פירות דשמינית בעולם כשלוו ונהי דאשתעבדו להו אין כאן דבר מיוחד בשעת הלואה דלחול עליה קדושת פירות שביעית ופרכינן דאם כן אף בחנוני שאין מקיפו נימא הכי וכי תימא דבחנוני שאין מקיפו שעבודא עבדינן אבל קניה ממש בדבר מיוחד לא גמר ומקני לעולם והא אמר רבא אפילו לעשות קנין בדבר מסוים.

    והא דנקטינן בקושיין וחנוני שאין מקיפו לא משתעבד לאו דוקא אלא הכי פרכינן וכי לא משתעבד עד דליקני ליה קניה גמורה אלא לא שנא מקיפו לא שנא שאין מקיפו כיון דלא מיחד שעבודיה לא מתסר. ואם תאמר היכי אמרינן כיון דלא מייחד שעבודיה דהא אנן אמרי׳ דמייחד ואקניה ליה דינר גביה ואם באת לומר דהשתא הדרינן מהאי סברא היכי נקט האי לישנא הכי הוה ליה למימר אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו שעבודיה משתעבד אקנויי לא מקני ליה דינר ויש לו׳ דלישנא קלילא נקט והכי קאמר כיון דלא מייחד שעבודיה בפי׳ דלימא ליה בהדיא יהיה דינר שלי קנוי לך כעין מימרא דרבא לא מיתסר מסתמא דכל שלא אמר כן אין דעתו להשתעבד ואפילו בחנוני המקיפו כנ״ל.

    כתב ר״שי ה״ג והכא אמר רב פפא ולא גרסינן אלא והכא דקתני חושש בשהקדים לו בעל הבית דינר לחנוני ותמהני אמאי לא גרסינן אלא במקום והכא דהא בנוסחי דידן באוקמתא קמייתא גרסינן תרגומה רב פפא בחנוני המקיפו וכיון דמעיקרא אוקמה רב פפא לבריתא בטעמא דאקני ליה דינר גביה והשתא סתרי ההוא תירוצה ומוקמינן לה בשהקדים לו דינר שפיר גרסינן אלא אמר רב פפא ואם בא לומר דכיון דגרסינן והכא דלא גרסינן אלא זה דבר פשוט הוא.

    ויש לומר כי דעת רבינו ז״ל לומר שלא חזר בו ר׳ פפא מכלום אלא שטעה התלמיד ושנה דבריו כי חלילה לו לרב פפא לטעות בזה ואי איתמר הכי איתמר אמר רב פפא בשהקדים לו דינר ועוד שכבר אמרנו אלא לא שנא מקיפו כו׳ ולמה לי למיהדר ולמה תו אלא והא דפרכינן לאוקמתא דרב פפא מדרבא דהאומר תן מנה כו׳ משום דהא דרבא הלכה רווחת היא וליכא דפליג עלה ואיכא נוסחי דגרסי וכן היא בפירושי ר״שי אלא אמ׳ רבא חנוני לא שנא מקיפו כו׳ עד והכא אמר רב פפא כו׳ ורבא דקים ליה בדברי רב פפא סתר לישנא דגמרא ואמר רב פפא הכי אמר לה:

    והא דאמרינן בשהקדים לו דינר איכא דקשיא ליה למה לן למימר הכי ותיקשי לו לישנא דקתני ואני פורע לוקמה בשייחד לו דינר בפירוש דהא לפום סוגיין כל דמייחד ליה דינר אתסורי מתסר. ויש לומר שדרך המתרצין לתפוס הפך דעת המקש׳ ומשום דס״ד מעיקרא דברייתא בפורע אחר זמן כדבי רבי ינאי פרקינן דאדרבא מתני׳ בשהקדים לו דינר ודכותא בתלמוד׳ וכל שכן דהכא הכי אורחא דמילתא טפי להקדים דינר לחנוני ואי משום דקתני ואני פורע הא לא קשיא כולי האי דכל שלא עשה עדין חשבון עם המלוה שלו דרכו לומ׳ ואני פורע ואף על פי שיש לו בידו מעות ולרווח׳ דמלתא אמרינן תני ואני מחשב כלומר דכי קתני ואני פורע ואני מחשב ופורע קאמר וזו שיטת התלמוד היא בכמה מקומות כנ״ל ואיכא דקשיא ליה כי מייחד שעבודיה היכי חייל עליה איסורה כיון דלא משכיה דהא דכותא פרכינן לעיל והא מחסרה משיכה.

    ולא קשיא דהתם הטלה הוא הנקנה ובעי משיכה ואין הביאה אלא כדמים אבל הכא הפירות הם הנקנין והם קונין ומחייבין את המטבע וכדתנן המט׳ קונין את המטבע כלומר מחייבין כדאיתא התם והוי יודע דהא דאמרינן בשהקדים לו דינר מיירי בשהיה הדינר בעין בשעה שנתן להם הפירות דאי אכליה חנוני מעיקרא הא לא חייל עליה איסורה וכדאמרינן לעיל גבי אתנן אלא ודאי כדאמרן. ובהא נמי יש לנו לומר עוד דהוי כמאן דאמר ליה להוי פקדון גבך עד ההיא שעתא וכי יהיב להו לפועלים קני ליה וחייל עליה אסור שביעית דאי אקנויי מקני ליה מה שתא הוה ליה כעין נתן לה ואחר כך בא עליה שהוא מותר כדאיתא לעיל אלא ודאי כדאמרן והכי מוכח בפרק הזהב דאמרינן נתנה לכל בעלי אומניות לא מעל חוץ מכולן דוקא וטעמא משום דאף על גב דאקדימה לא נפקא לחולין אלא דתהוי כפקדון גביה ואפילו לדעת המפרשים בפרק הזהב דמאן דמקדים כאלו אמר ליה אי מצטריך לה שקלינהו ואי לא תשקלינהו להוו פקדון גבך וכדפרקינן לעיל ומיהו אכתי קשיא ליה למורי נר״ו דלקמן בפלוגתא דאמימר ורב אשי גבי משיכה בגוי אי קניה אי לא קנייה אקשינן לרב אשי דאמר אינה קונה מדתניא המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין ואי אמרת משיכה בגוי אינה קונה עד שיקבל מעות אמאי דמיו מותרין הא הוי יין נסך בכליו של גוי מקמי דלקניה וכי שקיל ישראל דמי יין נסך קא שקיל ופריק בשהקדים לו דינר ואם איתא דמאן דמקדים דינר בפקדון יהיב ליה עד דלישקול זביניה אכתי אמאי דמיו מותרין.

    ויש לומר דשאני התם דכיון דלא מקדים טובא אלא שהיין עומד לפניו למדוד מכי מתחיל למדוד גמר ומקני ליה ויהיב ליה רשותא לאנפוקינו מה שאין כן בהקדמה דהכא שאין המקח עומד לפניו ליטלו מיד כנ״ל.

    5 more comments on this page.

    Ritva on Avodah Zarah 63b · Sefaria

    Meiri

    ישראל שיש לו פועלים עמי ארץ או גוים ומזונותם עליו ובאים לסעוד אסור להאכילם דבר האסור וכן אסור להשקות לגוים אלו יין נסך מפני שנמצא פורע חובו באסורי הנאה ומ"מ אומר להם צאו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה אע"פ שהדנר קרוב שילכו עמי הארץ אצל ישראל החשוד למכור פירות שביעית בחזקת חולין או תבואה שאינה מעושרת ונמצא הוא מאכילם מזונות המוטלים עליו בפירות שביעית ובטבל וכן שקרוב הגוי לילך למוכרי יין נסך והואיל ומזונותם עליו נמצא פורע חובו ביין נסך ואעפ"כ מותר שמ"מ אין זה מאכיל ומשקה מעות נתן להם והם מה שירצו יעשו ולא עוד אלא שרשאי לומר להם צאו ושתו מחנוני פלוני ואני פורע צאו ואכלו ואני פורע ואע"פ שיודע בהם שילכו אצל האיסור ואע"פ שנמצא שאחר אכילתם ושתייתם הוא פורע דמי האיסור ואפילו בחנוני הרגיל אצלו בהקפה ר"ל אצל בעל הבית זה שהיה לנו לומר מתוך שהוא נותן על דעת הקפה לבעל הבית הרי הוא כמי שהלך בעל הבית לשם ומסר לו והוא מוסר לפועלים ואף הוא מתוך הנאתו בתמידות הקפתו מקנה לו דינר שבכיסו משעת נתינה ואין צריך לומר בחנוני שאין רגיל להקיפו אלא שמסרו על סמך דברי הפועלים הבאים בשליחותו שאין כאן הנאה שנאמר עליה שהוא מקנה לו באותה שעה דינר שבכיסו שאף בזו נשתעבד בעל הבית מ"מ ואף בחנוני שאין מקיפו ואין הקנאה מוספת שום זכות בשעבוד שהרי האומר תן מנה לפלוני ויקנה שדי לך קנה מדין ערב שמשועבד אע"פ שלא הגיע הנאה לידו ואף כאן מקיפו ושאין מקיפו אין בהם חלוק אלא שמ"מ הואיל ובשעת שנתן האיסור לא ייחד לו בעל הבית זה דבר שיהא שעבודו עליו מותר ואפילו אמר בפירוש לחנוני ישראל תן מזונות לפועלי עמי הארץ ולחנוני גוי תן משקה לפועלי גוים ואני אפרע וחכמי בדרש פירשוה אף בשיאמר בפירוש תן לפועלי יין נסך הואיל ולא פרעו בשעת מסירת האיסור וכשפורעו כבר כלה האיסור וכן הדברים שאין שהרי סוגיא זו על אותו מעשה של בי ר' ינאי הוזכרה והרי באותו מעשה הוא מזכיר האיסור בהדיא ומ"מ אם יחד בעל הבית דינר לחנוני יש אומרים הואיל ויחד לו שעבוד אסור אע"פ שלא נתן הדינר לחנוני עדין ביין נסך ובשאר איסורי הנאה ושמא תאמר ומה תועלת ביחוד זה והלא לא קנאה הגוי עד שימשוך יש אומרים ביחוד דרך הקנאה או שמא משמשך הפועל את האוכל נקנה הדינר לחנוני ומ"מ אם הקדים את הדינר לחנוני גוי ואח"כ אמר לגוי צא ושתה עם חנוני פלוני ואני מחשב עמו וכן בחנוני ישראל החשוד לפועל ישראל אסור שזהו כלוקח דבר האסור ומאכיל וחכמי האחרונים פי' דוקא בשנתן לו הדינר בסתם שמן הסתם לא הרשהו להוציאו עד שידע כמה ישתו פועליו ויטול אלא שהקדים לו דינר להיות אחריותו עליו אבל אם אמר לו הילך דינר זה והוציאהו כרצונך והשקה את פועלי ואח"כ נחשב מותר מסתמא כבר הוציאו בשעת מסירת היין ואין בו משום דמי יין נסך כדמיון נתן טלה ואח"כ בא עליה ואין דברים אלו נראין שמקדים דינר אף לשעתו נאמר ואינו בדין הוצאה מעתה אין צריך לומר אם נטל הוא עצמו דברים האסורים מן החנוני החשוד ומאכיל ומשקה לפועלים ישראלים או יין נסך מן החנוני גוי ומשקה לפועליו גוים שזהו איסור גמור:

    יראה מכאן שמותר לומר לגוי הילך פרוטה ליקח בה כדי צרכך ויראה לי אף לומר לו קנה לך בה יין שלך שאין לו שליחות וזכה בפרוטה קודם שיקח ויש לפקפק בזו וקצת מפרשים אוסרין על ידי עבדו ושפחתו:

    יש מוכיחין מכאן שאם היה החנוני חייב לישראל אסור לומר לו תן לפועלי לשתות שזהו כהקדים לו דינר אבל אומר לו תן להם ואני אפרע ואע"פ שבמדיר את אשתו הנאה שנאסרו נכסיו לה בהנאה אם לותה אע"פ שלא אכלה בעלי חובות נפרעין מן הבעל ונמצא שהמלוה שהאשה חייבת לו מוציא מן הבעל שהוא חייב לה אע"פ שנאסרו לה נכסיו בהנאה והיה לנו להתיר גם כן שיהא הפועל שבעל הבית חייב לו מוציא מן החנוני שחייב לבעל הבית אע"פ שדבר זה נאסר בהנאה לבעל הבית תרצו חכמי ההר שבזו של נדר הם נפרעים על כרחו של בעל ועל כרח האשה ואלו היה תלוי ברצון האשה היה אסור והוא הדין לפועל גוי אם מכריח את החנוני בדין מותר אע"פ שנותן לו יין נסך שהרי אין ישראל פורע לו יין נסך אלא שהוא נפרע מעצמו אלא שאין אנו אוסרין אלא כשהדבר תלוי ברצון בעל הבית והרי הוא כלוקח יין נסך ודברים אלו כלם יש להם מקום אף בזמן הזה אע"פ שהסכמנו להתיר מגע בהנאה שלא הותר אלא באונס ובמקום פסידא והצלת נכסיו אבל ליהנות בו לכתחלה ודרך סחורה ועשיית צרכיו שלא מדרך הצלה אסור בודאי וכל המיקל בכך אינו מן הצנועים:

    אע"פ שאסרנו להשתכר ביין נסך כלל אם שכרו לשבר בחבית של יין נסך מותר לכתחלה אע"פ שרוצה בקיומו עד שישתברו ויטול שכרו הואיל ואינו רוצה בקיומו להשבה ליד הבעלים או למכירה ושישארו שלמים מותר הא כל שרוצה בקיומן שלא לאבדם אסור מכאן סמכו קצת מפרשים שהולכה בחנם או שמירה בחנם אע"פ שאינו חייב באחריותם אסור שהרי מ"מ רוצה הוא בקיומן שלא ליאבד בשמירתו ותהא עליו תביעה אע"פ שאין הדין מחייבו וכן אף במה שהתרנו את השכר כגון חבית בחבית בפרוטה פרוטה כמו שביארנו מ"מ לכתחלה אסור לעשות כן ומכאן אסרו קצת חכמי הדורות להיות יושב ומשמש ומוזג לפני הגוי:

    Meiri on Avodah Zarah 63b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בא"ד מכל מקום למה לא יחשב באתנן כו' כצ"ל:

    בד"ה אין עודרין כו' ואין לומר דלהכי שרי לפי שאין תופסין דמיהן דאם כן היכי מייתי ראיה מתחלה כו' אלא ודאי בכלאי זרעים כו' עכ"ל לכאורה אין דבריהם מובנים חדא דהא קושטא מהאי טעמא דאין כלאים וערלה תופס דמיו כל שכן דשכרו מותר כדאמרינן בהדיא בר"פ ועוד קשה כיון דהראיה מתחלה מכלאים ליין נסך לא ניחא להו משום דאיסור הנאה דידהו אינו שוה ליין נסך דביי"נ שכרו אסיר ובכלאים שרי אם כן מכל שכן היכי מצי לאתויי ראיה מכלאי זרעים דשרי בהנאה לגמרי ליין נסך דאסור בהנאה אלא דאית לן למימר דלא מייתי ראיה אלא דאיסורו של קיום שרי כדי למעוטי תיפלה ואם כן הכי נמי איכא למימר בכלאי הכרם ונראה לפרש דבריהם דהכי קאמר דאין לפרש דדוקא מכלאי כרם מייתי ראיה ליין נסך דשרי קיומו כדי למעט התיפלה דאיסור הנאה דידהו שוה אבל מכלאי זרעים לא הוה ראיה כיון דאינו אסור בהנאה כמו יין נסך דאם כן כי מוקי כרבנן כו' דא"כ היכי מייתי ראיה מתחלה מכלאים ליין נסך כיון דאינם שוין אלא ע"כ דלא מייתי ראיה כלל מן הדומה לדומה ולא נחית הכא לאתויי ראיה אלא אהיתרא דרוצה בקיומו כדי למעוטי תיפלה ומייתי שפיר ראיה מכלאי זרעים ליין נסך מיהו לא ניחא להו למימר דמכלאי כרם מייתי ראיה ליין נסך אף שאין שוין משום הך קושיא דבעי למימר לרבנן דאפילו לקיים שרי לכתחלה והלא משתכר הוא באיסורי הנאה לכתחלה דדמיו נמי לא שרינן אלא בדיעבד כמ"ש התוס' בר"פ וסגי לן למשרי שכרן נמי בדיעבד דוקא ודו"ק?. :

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 63b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה אין עודרין וכו' כדקיימא לן במנחות ואין עודרין וכו' אין לפרש וכו' כצ"ל והכל דבור אחד. אין לפרש האי כלאים היינו כלאי הכרם וכו' דא"כ כי פריך לרבנן וכו' ואין לומר דלהכי שרי וכו' אלא ודאי בכלאי זרעים מיירי. יש לדקדק בדברי התוס' הללו דהא מכ"ש השתא דמיירי בכלאי זרעים דאינן איסורי הנאה יש להקשות מה מייתי ראיה מכלאים הא שאני כלאי זרעים דאין תופסין דמיהן ולכך שכרו מותר משא"כ ביין נסך ונראה דלפי האמת אין זו קושיא כלל משום דאף במקום שאין תופסין דמיהן מ"מ אסור לעשות כן לכתחלה וכדקתני רישא דברייתא אין עודרין עם העובד כוכבים אע"ג שאין תופסת דמיו מ"מ המלאכה אסורה לעשות ומדקתני אבל עודרין וכו' ש"מ דלמעוטי תיפלות מותר אפילו לכתחלה דאין שום איסור במלאכה זו וכיון דבמקום דממעט תיפלות אין בו שום איסור מלאכה ממילא שכרו נמי מותר אפילו ביין נסך אע"ג דתופס דמיו דהא אין כאן שום איסור שיהיו הדמים נתפסים בו אלא שיש מפרשים היו רוצים להביא מכאן ראיה דכלאי הכרם נוהגים בשל עובד כוכבים והיו רוצים להכריח דע"כ צ"ל דהכא איירי בכלאי הכרם דאסורים בהנאה דהשתא מייתי שפיר ראיה מאיסורי הנאה ליין נסך דלמעוטי תיפלות שכרו מותר ואע"ג דלא דמו ממש דבכלאי הכרם אין תופס דמיו וביין נסך תופס דמיו מ"מ גם בכלאי הכרם כיון דאיסורי הנאה הן היה לן לכתחלה לאסור להשתכר באיסורי הנאה ומדמותר בכלאים להשתכר בו לכתחלה משום כדי למעוטי תיפלות א"כ ביין נסך ג"כ מותר ואין שכרו נתפס באיסור אבל אי לא איירי בכלאי הכרם אלא בכלאי זרעים דאינן איסורי הנאה לא הוה מייתי מיניה שום ראיה ליין נסך משום דשאני כלאי זרעים דאינן איסורי הנאה ולכך מותר להשתכר בו כדי למעט תיפלות משא"כ יין נסך דאיסורי הנאה היא ולפי סברא זו הקשו התוס' דא"כ היכי מייתי ראיה מתחלה. ר"ל לפי טעמיהם דמפרשי הכי והמשך דברי התוס' כך הן אין לפרש האי כלאים היינו כלאי הכרם ר"ל בהכרח משום דהשתא מייתי ראיה שפיר מכלאי הכרם דאסורים בהנאה ליין נסך וכו' כמו שכתבנו דא"כ כי מוקי לה כרבנן מאי פריך מאי אריא וכו' הא מ"מ לא היה יכול למתני דשפיר דמי לקיים לעובד כוכבים בשכר משום דהוה משתכר באיסורי הנאה ואין לומר דכיון דאין תופסין דמיהן מותר להשתכר בו אפילו לכתחלה דא"כ היכי מייתי ראיה מתחלה וכו'. ר"ל הא בעלי סברא זו כל עצמן לא הכריחו דאיירי בכלאי הכרם אלא מדמייתי ראיה מיניה ליין נסך דבשלמא אי איירי בכלאי הכרם מייתי שפיר דאם היה למעוטי תיפלות שכרו אסור ביין נסך גם בכלאי הכרם היה לן לאסור להשתכר לכתחלה כדלעיל אבל השתא דאמרת דכיון דאין תופס דמיו מותר להשתכר בו לכתחלה לרבנן דלקיומי אינו אסור א"כ היכי מייתי ראיה מתחלה וכו' אלא ודאי בכלאי זרעים איירי ואין הפי' כן כמו שהיו הן מפרשין דלא אייתי מידי מטעם משתכר באיסור הנאה אלא מטעם דכיון דהא מעשה גופה מותר לעשות לכתחלה משום כדי למעוטי תיפלות א"כ ה"ה גבי יין נסך המעשה מותר וכיון שהמעשה מותר ממילא שכרו ג"כ מותר דלא החמירו לאסור שכרו אלא במקום שהמעשה אסור כדלעיל והלכך אין להביא ראיה מכאן דכלאים נוהגים בשל עובד כוכבים וכו' ודו"ק נ"ל:

    Maharam on Avodah Zarah 63b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' דאורחיה לאקופי קני עי' חידושי הרשב"א גיטין דף י"ג ד"ה אמימר:

    Gilyon HaShas on Avodah Zarah 63b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Avodah Zarah, daf 63, Amud Bet, about 262 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 110 words

      Opens “לא משום שביעית, ולא משום מעשר, ולא…”

    2. Segment 219 words

      Opens “ואם אמר להם: ״צאו ואכלו ואני פורע״,…”

    3. Segment 317 words

      Opens “אלמא, כי קא פרע דמי איסור קא…”

    4. Segment 414 words

      Opens “תרגמה רב חסדא בחנוני המקיפו, דמשתעבד ליה,…”

      Named: רב חסדא.

    5. Segment 520 words

      Opens “אבל חנוני שאין מקיפו מאי מותר? אי…”

    6. Segment 612 words

      Opens “במה דברים אמורים? בחנוני המקיפו, דמשתעבד ליה,…”

    7. Segment 721 words

      Opens “ועוד: חנוני שאין מקיפו מי לא משתעבד?…”

      Named: רבא.

    8. Segment 819 words

      Opens “אלא אמר רבא: לא שנא מקיפו, ולא…”

      Named: רבא.

    9. Segment 918 words

      Opens “אלא הכא אמאי חושש משום שביעית? הא…”

      Named: רב פפא.

    10. Segment 1032 words

      Opens “אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה דרב…”

      Named: רב כהנא, רב זביד.

    11. Segment 1131 words

      Opens “רב אשי אמר: כגון שנטל ונתן ביד.…”

      Named: רב אשי, רב יימר.

    12. Segment 1235 words

      Opens “יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי,…”

      Named: רב נחמן, רבי חייא בר אמי, עולא.

    13. Segment 1314 words

      Opens “אר"נ ישבור, ותבא עליו ברכה. לימא מסייע…”

    Sages named on this page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Avodah Zarah 63b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026