Talmud Builders

    Avodah Zarah 67b

    Back to index

    English translation — Avodah Zarah 67b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1But if only the flavor of the forbidden food is recognizable in the mixture, but not its substance, as it was completely dissolved into the permitted food, the mixture is forbidden, but one is not flogged for consuming it. And if the forbidden food amplified the flavor of the permitted food to its detriment, it is permitted.

    2The Gemara asks: But then let Rabbi Yoḥanan say: If the forbidden food imparts flavor to the detriment of the mixture, it is permitted. Why does he use the term: Amplified? The Gemara answers that this is what Rabbi Yoḥanan teaches us: That even if there are other substances that detracted from the flavor of the mixture along with the forbidden food, e.g., insufficient salt or excessive seasoning, this is not taken into consideration; since the forbidden food detracted from its flavor, the mixture is permitted. The Gemara comments: And the halakha is in accordance with the last version of the statement of Reish Lakish.

    3§ Rav Kahana says: From the statements of all the amora’im who were cited, namely, Shmuel, Rabbi Yoḥanan, and Reish Lakish, we learn that if a forbidden food imparts flavor to a permitted food to the detriment of the mixture, it is permitted. Abaye said to him: Granted, from all the rest of them this conclusion is very well; but how can this be concluded from the statement of Reish Lakish? He says only that the Sages said that if a forbidden food imparts flavor to a permitted food to its detriment, the mixture is permitted. Perhaps he is only citing what others said and he himself does not hold accordingly.

    4The Gemara asks with regard to Rav Kahana’s statement: By inference, is there one who says that if a forbidden food imparts flavor to a permitted food to the detriment of the mixture, it is forbidden?

    5The Gemara answer: Yes, and this opinion is taught in a baraita : Both in a case where the forbidden food imparts flavor to the detriment of the flavor of the permitted food, and in a case where it imparts flavor that enhances the permitted food, the mixture is forbidden; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Shimon says: If it enhances the flavor it is forbidden, but if it causes it detriment it is permitted.

    6The Gemara explains: What is the reasoning of Rabbi Meir? He derives this halakha from the case of vessels of gentiles that require purging, i.e., vessels that gentiles used for cooking, which the Torah requires that one purge through fire and ritually purify before they may be used by Jews (see Numbers 31:22–23 and mishna on 75b). Is it not the case that vessels of gentiles that require purging impart flavor to food that is cooked in them to their detriment? Since time has passed since the gentiles cooked non-kosher food in the vessels, the flavor that the vessels transmit to food that a Jew cooks in them is certainly detrimental, and yet the Merciful One deems their use prohibited without purging. So too, the case here is no different, and even if the flavor imparted by the forbidden food is a detrimental one, the mixture should be forbidden.

    7And the opinion of the other tanna , Rabbi Shimon, who deems the mixture permitted if the flavor imparted is detrimental, can be explained in accordance with the opinion of Rav Huna, son of Rav Ḥiyya; as Rav Huna, son of Rav Ḥiyya, says: With regard to the vessels of gentiles, the Torah prohibits only a pot that was used for cooking on that very day, which does not yet impart flavor to the detriment of the food cooked in it. Rather, the flavor that it imparts is not considered detrimental. And the opinion of the other tanna , Rabbi Meir, can also be explained in accordance with this statement, as in his opinion, even in the case of a pot that was used for cooking on that very day, it is not possible that it does not detract from the flavor of food that is subsequently cooked in it even slightly.

    8The Gemara asks: And what is the reasoning of Rabbi Shimon? It is as it is taught in a baraita that from the verse: “You shall not eat of any unslaughtered animal carcass; you may give it to the resident alien [ la’ger ] who is within your gates, that he may eat it” (Deuteronomy 14:21), it is derived that with regard to animal carcasses, anything that is fit for a ger toshav to consume is called an unslaughtered carcass and is forbidden,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    טעמו ולא ממשוכגון חלב שנפל לקדרה או חלב שנפל נימוח שאין ממשו בעין:

    ואם ריבה טעם לפגםהא ריבה קולא משמע שאע"פ שנפגם מחמת דבר אחר אם הועיל איסור זה לרבות את הפגם מותר:

    כלישנא בתרא דר"ש בן לקישדאין אומר חסירה מלח יתירה מלח:

    מדברי כולן נלמדרב יהודה ורבה בר בר חנה ורב דימי וריש לקיש ורבי אבהו:

    מכלל דאיכא למאן דאמר כו'בתמיה. מדאיצטריך רב כהנא למימר מדברי כולן נלמד מכלל דאיכא למאן דפליג:

    יליף מגיעולי עובדי כוכביםדרחמנא אסרינהו בכלי מדין דכתיב כל דבר אשר יבא באש וגו' דמשמע הואיל ונשתמש עובד כוכבים בכלי חמין צריך להרתיח כדי שיפלוט גיעול שבלע:

    לאו נותן טעם לפגם הואבתמיה. דהא פשיטא לן כל תבשיל שלן לילה אחד נפגם טעמו ועובר צורתו:

    בת יומאשבישל בה עובד כוכבים היום דלא נפגם:

    ואידךאי אפשר דלא פגמה פורתא בתבשיל הבא אחריו ואפ"ה אסר רחמנא:

    עבודה זרה 67 עמוד ב

    1טעמו ולא ממשו אסור, ואין לוקין עליו, ואם ריבה טעם לפגם מותר.

    2ולימא: אם נתן טעם לפגם מותר! הא קמשמע לן, דאע"ג דאיכא מילי אחרנייתא דפגמה בהדיה, והלכתא כלישנא בתרא דריש לקיש.

    3אמר רב כהנא: מדברי כולם נלמד נותן טעם לפגם מותר. א"ל אביי: בשלמא מכולהו לחיי, אלא דר"ל ״אמרו״ קאמר, וליה לא סבירא ליה.

    4מכלל דאיכא למ"ד נותן טעם לפגם אסור?

    5אין, והתניא: אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור, דברי ר"מ ר"ש אומר: לשבח אסור, ולפגם מותר.

    6מ"ט דר"מ גמר מגיעולי עובדי כוכבים גיעולי עובדי כוכבים לאו נותן טעם לפגם הוא? ואסר רחמנא, ה"נ לא שנא.

    7ואידך? כדרב הונא בריה דרב חייא, דאמר רב הונא בריה דרב חייא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלא לפגם הוא. ואידך? קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא.

    8ור"ש מאי טעמא? דתניא: (דברים יד, כא) ״לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך״, כל הראויה לגר קרויה נבילה,׃

    Tosafot

    אלא דרשב"ל אמרו קאמר וליה לא ס"לוא"ת דרב דימי נמי נימא הכי דלא שנו קאמר דקאי אמתניתין ואימא דליה לא ס"ל וי"ל כיון דאשכחנא ר' יוחנן דאמר לא שנו אמתניתין כמו כן וחזינן לר' יוחנן דאמר בפירוש נותן טעם לפגם מותר ה"נ לרב דימי דאמר לא שנו ס"ל דנותן טעם לפגם מותר:

    מכלל דאיכא מ"ד נותן טעם לפגם אסורוא"ת מאי מיבעיא ליה הא רבי לעיל פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לה:) תנא בהדיא משנה שלימה דנותן טעם לפגם דאסור גבי שמן של עובדי כוכבים אסור ומפרש טעמא בגמרא משום שזליפתן של כלים אוסרתן אע"ג דסתם כלים אינם בני יומן ולקמן בסוף פירקין (עבודה זרה דף עה:) גבי וכולן נשתמשו בהן עד שלא יטביל דמוקי חד ברייתא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור וי"ל שרוצה למצוא תנא שאמר כן בהדיא ועוד י"ל דה"ק מי איכא מ"ד נותן טעם לפגם אסור כי האי גוונא שאפילו היה האיסור בעין היה לפגם ולא דמי לשמן דלעיל דשמן אם היה איסור בעין היה לשבח כדפרישית לעיל:

    ואידך קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתאולהכי יליף מיניה ר"מ לאסור פגם בעלמא משמע אבל לר"ש דשרי ס"ל דבת יומא לא פגמה כלל והא בהא תליא מ"ד נותן טעם לפגם אסור סבר דקדירה בת יומא פגמה פורתא ומאן דשרי פגם סבר דלא פגמה כלל ותימה בפרק אלו עוברין (פסחים דף מד:) פליגי ר"ע ורבנן דר"ע יליף טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים ורבנן ילפי ממשרת אבל לא מגיעולי עובדי כוכבים משום דגיעולי עובדי כוכבים חידוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר והכא גבי גיעולי עובדי כוכבים אסרה רחמנא ורבי עקיבא סבר לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא הלכך הוי חידוש והשתא כיון דסברי רבנן דהתם דבת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא אם כן נילף מינה בעלמא דפגם אסור כדאמר הכא לרבי מאיר והיכי קאמר התם ורבנן דחידוש הוא דכל נותן טעם לפגם בעלמא מותר ויש לומר דאין הכי נמי דרבנן דהתם סברי דכל נותן טעם לפגם אסור היכא שאם האיסור בעין היה לשבח דילפי לה מגיעולי עובדי כוכבים דפגם פורתא כדאמר התם והא דקאמר התם נותן טעם לפגם בעלמא מותר היינו פגם גמור שגם אם האיסור בעין הוא פגם דההוא פגם ליכא למילף לאסור מגיעולי עובדי כוכבים דפגמה פורתא דגיעולי עובדי כוכבים אם היה האיסור בעין היה לשבח והא דקאמר גיעולי עובדי כוכבים חידוש הוא אע"ג דלא דמי האי פגם לפגם בעלמא דמותר כדפרישית מ"מ אי לאו דגלי קרא דגיעולי עובדי כוכבים אסור היה מותר מן הדין דמה לי אותו פגם מה לי פגם אחר ואפ"ה אסריה רחמנא וכיון דאסריה רחמנא ילפינן מיהא דכיוצא בו דהיינו פגם שאם היה האיסור בעין היה לשבח וקסברי רבנן דפסחים כמתני' דאין מעמידין ושלשה מחלוקת בדבר דר"מ דשמעתין סבר כל נותן טעם לפגם אסור אפילו כשהוא פגום גם כשהאיסור בעין דיליף לה לגמרי מגיעולי עובדי כוכבים ומנבלה לא יליף כלל להתיר משום דמוקי לה למעוטי סרוחה דמעיקרא כדקאמר ור"ש מתיר כל פגם אפי' כשהוא שבח כשהאיסור בעין כיון דהשתא לפגם הוא שרי דיליף לגמרי מנבילה ומגיעולי עובדי כוכבים לא יליף כלל דקסבר קדירה בת יומא שאסרה תורה לא פגמה פורתא ורבנן דפסחים דפליגי ארבי עקיבא סברי דדבר שהוא פגם כשהאיסור בעין שרי דילפינן לה מנבילה אבל פגם דהשתא שאין האיסור בעין עכשיו אמנם היה לשבח כשהאיסור בעין אסור דיליף לה מגיעולי עובדי כוכבים מקדירה בת יומא דפגמה פורתא וכן סוברת מתני' דאין מעמידין כרבנן כדפרישית ועי"ל דרבנן דרבי עקיבא דפסחים פרק אלו עוברין היינו ר"ש דשמעתין דשרי כל פגם כדפרישית והא דקאמר התם דקדירה בת יומא פגמה פורתא ולר"ש צ"ל על כרחך דלא פגמה כלל דאי פגמה א"כ ליתסר פגם כדמוכח בשמעתין וכדפרישית י"ל דודאי גם ר"ש מודי דפגמה פורתא ומ"מ לא יליף מיניה לאסור פגם בעלמא כגון שאינה בת יומא דאיכא פגם רבה דפגם רבה מפגם פורתא דבת יומא לא ילפינן הכי סבירא ליה לר"ש ור"מ סבר דילפינן פגם רבה מפגם פורתא ואי כדפירש מעיקרא דפליגי בבת יומא אי פגמה אי לא זה אינו סברא דאם כן נחזי אנן ועוד יש להביא ראיה לזה דמודה רבי שמעון דקדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא כדפרישית דאי לא פגמה כלל לר"ש גיעולי דכתב רחמנא ל"ל פשיטא כיון דהוי לשבח דמיתסר דטעם הוי כעיקר וכ"ת להאי גופיה איצטריך דטעם כעיקר דמגיעולי עובדי כוכבים יליף ר"ש דטעם כעיקר כדאמר לר"ע פרק אלו עוברין א"א לומר כן דאי יליף ר"ש מגיעולי עובדי כוכבים טעם כעיקר א"כ תקשי לר"ש משרת דכתב רחמנא למה לי דהא לא איצטריך לטעם כעיקר כיון דמגיעולי עובדי כוכבים יליף לה ר"ש ואין לומר דאיצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור כדאמר התם פ' אלו עוברין לר"ע ולעולם [יליף מגיעולי עובדי כוכבים טעם] כעיקר דלמאי איצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור אי כשאוכל כזית מטעם האיסור הנבלע [בהיתר היינו טעם כעיקר אי] בחצי זית דאיסור עם חצי זית דהיתר לא מצטרפי ומשו"ה שפיר איצטריך להיתר מצטרף לאיסור דהא שמעינן לר"ש דאמר כל שהוא למלקות וא"כ למ"ל היתר מצטרף לאיסור אלא ש"מ דמודה ר"ש דקדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא כדפרישית כך דקדק הר"ר שמואל מאיור"א והר"ר יקר מקינו"ן דוחה דאיכא למימר דאכתי שפיר איצטריך משרת לר"ש אע"ג דסבר כל שהוא למלקות הא פר"ת בסמוך היינו דוקא כשהאיסור בעין אבל לא ע"י תערובת כדמוכח מההיא דמייתי בסמוך בערלה וכלאי הכרם אין מצטרפין וכן צ"ל ע"כ דאל"כ לא תמצא איסור כלל [בטל] לר"ש לא ברוב ביבש ולא בס' בלח וא"כ שפיר איצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור כגון בחצי זית שנבלע בחצי זית פת ואכלו כדקאמר התם נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ולעולם טעם כעיקר לר"ש מגיעולי עובדי כוכבים כך דוחה הר"ר יקר ומורי הר"ר פרץ מקיים פירוש הר"ר שמואל ואומר דדיחוי הר"ר יקר אינו כלום דודאי מגיעולי עובדי כוכבים לר"ש תו לא איצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור משום דבלאו צירוף נמי כל שהוא אע"ג דאינו בעין אלא נבלע בתוך הפת מה בכך הלא כיון דטעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים א"כ חשוב הטעם הנבלע כאילו היה בעין ואם כן כיון שאילו היה מן האיסור בעין היה מיחייב בכל שהוא לר"ש הכי נמי כשהוא נבלע בהיתר כיון שיש בו טעם וטעם כעיקר ותדע דהא כיון דאר"ש כל שהוא למכות בכזית לרבנן אם כן כך לי כל שהוא לר"ש ככזית לרבנן ובכזית לרבנן מחייב עליה אפי' כשאינו בעין אלא נבלע בתוך ההיתר שיאכל כל כך מן ההיתר הבלוע איסור שאכל כזית מטעם איסור הבלוע בתוכו מיחייב עליה כאילו אכל הכזית איסור בעין כיון דטעם כעיקר וא"כ ה"ה כל שהוא לר"ש דכשאכלו בתערובת טעם מיחייב כאילו אכלו בעין כיון דטעם כעיקר וא"כ אי טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים לר"ש תו לא אצטריך לר"ש משרת כלל דלהיתר מצטרף לאיסור לא איצטריך דהא מכל שהוא מיחייב בטעם כאילו היה בעין כדפירשתי וא"כ (היכי קא"ל) משרת דכתב רחמנא ל"ל דכתיב גבי נזיר לר"ש אי גיעולי עובדי כוכבים לטעם כעיקר משום דלא פגם כלל אלא ע"כ דקסבר ר"ש דקדירה בת יומא פגמה פורתא והשתא ניחא הכל דלא מצי ר"ש למילף טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים דחידוש הוא כיון דפגמו אפילו פגם זוטא והיה לנו להתיר כל פגם אי לאו דגלי קרא והלכך איצטריך משרת לטעם כעיקר ומה שדחה הר"ר יקר ממה שפר"ת לקמן מההיא דערלה והכלאים דבסמוך דלא אר"ש כל שהוא למכות במידי דתערובת רק בדבר שהוא בעין אומר מורי דלק"ל מידי דר"ת לא דיבר רק בתערובת שיש לו להתיר להתבטל כגון יבש ביבש חד בתרי דרחמנא אמר אחרי רבים להטות או בדבר לח היכא דליכא טעמא כגון דאיכא ס' דכל מקום דשייך ליה ביטול לאו אמר ר"ש כל שהוא למכות דהא לא עדיף כל שהוא לר"ש מכזית דרבנן וכי היכי דכזית דרבנן מתבטל ברוב ביבש ובס' בלח ה"ה לר"ש כל שהוא דהא רחמנא אמר דליבטיל אבל היכא דלא שייך ביטול כגון היכא דאיכא טעם דטעם לא בטיל כיון דטעם כעיקר א"כ ה"נ מיחייב בכל שהוא לר"ש כשהוא בתערובת כיון שיש בו טעם כאילו היה בעין כדפי' כן נראה למורי [וע"ע תוס' שבת פט: ד"ה אסורין ותוס' מעילה יח. ד"ה תני]:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלאו לפגם הואפירוש בשידע שבשל בה גוי אותו היום, אבל אין ידוע אינו אסור מדאורייתא, דסתם כליהם אינם בני יומן אלא מדרבנן אסור לכתחלה, ואם בשל בהן מותר וכדאמרינן בשלהי פרקין (עה, ב) וכלן שבשל בהן עד שלא הגעיל וכו' תני חדא מותר, ואתיא כמאן דאית ליה נותן טעם לפגם מותר.

    Babylonian Talmud · folio map

    Avodah Zarah 67b

    Avodah Zarah 67b. The full printed text of this folio side — 8 numbered segments, about 151 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    טעמו ולא ממשו כגון חלב שנפל לקדרה או חלב שנפל נימוח שאין ממשו בעין:

    ואם ריבה טעם לפגם הא ריבה קולא משמע שאע"פ שנפגם מחמת דבר אחר אם הועיל איסור זה לרבות את הפגם מותר:

    כלישנא בתרא דר"ש בן לקיש דאין אומר חסירה מלח יתירה מלח:

    מדברי כולן נלמד רב יהודה ורבה בר בר חנה ורב דימי וריש לקיש ורבי אבהו:

    מכלל דאיכא למאן דאמר כו' בתמיה. מדאיצטריך רב כהנא למימר מדברי כולן נלמד מכלל דאיכא למאן דפליג:

    יליף מגיעולי עובדי כוכבים דרחמנא אסרינהו בכלי מדין דכתיב כל דבר אשר יבא באש וגו' דמשמע הואיל ונשתמש עובד כוכבים בכלי חמין צריך להרתיח כדי שיפלוט גיעול שבלע:

    לאו נותן טעם לפגם הוא בתמיה. דהא פשיטא לן כל תבשיל שלן לילה אחד נפגם טעמו ועובר צורתו:

    בת יומא שבישל בה עובד כוכבים היום דלא נפגם:

    1 more comments on this page.

    Rashi on Avodah Zarah 67b · Sefaria

    Tosafot

    אלא דרשב"ל אמרו קאמר וליה לא ס"ל וא"ת דרב דימי נמי נימא הכי דלא שנו קאמר דקאי אמתניתין ואימא דליה לא ס"ל וי"ל כיון דאשכחנא ר' יוחנן דאמר לא שנו אמתניתין כמו כן וחזינן לר' יוחנן דאמר בפירוש נותן טעם לפגם מותר ה"נ לרב דימי דאמר לא שנו ס"ל דנותן טעם לפגם מותר:

    מכלל דאיכא מ"ד נותן טעם לפגם אסור וא"ת מאי מיבעיא ליה הא רבי לעיל פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לה:) תנא בהדיא משנה שלימה דנותן טעם לפגם דאסור גבי שמן של עובדי כוכבים אסור ומפרש טעמא בגמרא משום שזליפתן של כלים אוסרתן אע"ג דסתם כלים אינם בני יומן ולקמן בסוף פירקין (עבודה זרה דף עה:) גבי וכולן נשתמשו בהן עד שלא יטביל דמוקי חד ברייתא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור וי"ל שרוצה למצוא תנא שאמר כן בהדיא ועוד י"ל דה"ק מי איכא מ"ד נותן טעם לפגם אסור כי האי גוונא שאפילו היה האיסור בעין היה לפגם ולא דמי לשמן דלעיל דשמן אם היה איסור בעין היה לשבח כדפרישית לעיל:

    ואידך קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא ולהכי יליף מיניה ר"מ לאסור פגם בעלמא משמע אבל לר"ש דשרי ס"ל דבת יומא לא פגמה כלל והא בהא תליא מ"ד נותן טעם לפגם אסור סבר דקדירה בת יומא פגמה פורתא ומאן דשרי פגם סבר דלא פגמה כלל ותימה בפרק אלו עוברין (פסחים דף מד:) פליגי ר"ע ורבנן דר"ע יליף טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים ורבנן ילפי ממשרת אבל לא מגיעולי עובדי כוכבים משום דגיעולי עובדי כוכבים חידוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר והכא גבי גיעולי עובדי כוכבים אסרה רחמנא ורבי עקיבא סבר לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא הלכך הוי חידוש והשתא כיון דסברי רבנן דהתם דבת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא אם כן נילף מינה בעלמא דפגם אסור כדאמר הכא לרבי מאיר והיכי קאמר התם ורבנן דחידוש הוא דכל נותן טעם לפגם בעלמא מותר ויש לומר דאין הכי נמי דרבנן דהתם סברי דכל נותן טעם לפגם אסור היכא שאם האיסור בעין היה לשבח דילפי לה מגיעולי עובדי כוכבים דפגם פורתא כדאמר התם והא דקאמר התם נותן טעם לפגם בעלמא מותר היינו פגם גמור שגם אם האיסור בעין הוא פגם דההוא פגם ליכא למילף לאסור מגיעולי עובדי כוכבים דפגמה פורתא דגיעולי עובדי כוכבים אם היה האיסור בעין היה לשבח והא דקאמר גיעולי עובדי כוכבים חידוש הוא אע"ג דלא דמי האי פגם לפגם בעלמא דמותר כדפרישית מ"מ אי לאו דגלי קרא דגיעולי עובדי כוכבים אסור היה מותר מן הדין דמה לי אותו פגם מה לי פגם אחר ואפ"ה אסריה רחמנא וכיון דאסריה רחמנא ילפינן מיהא דכיוצא בו דהיינו פגם שאם היה האיסור בעין היה לשבח וקסברי רבנן דפסחים כמתני' דאין מעמידין ושלשה מחלוקת בדבר דר"מ דשמעתין סבר כל נותן טעם לפגם אסור אפילו כשהוא פגום גם כשהאיסור בעין דיליף לה לגמרי מגיעולי עובדי כוכבים ומנבלה לא יליף כלל להתיר משום דמוקי לה למעוטי סרוחה דמעיקרא כדקאמר ור"ש מתיר כל פגם אפי' כשהוא שבח כשהאיסור בעין כיון דהשתא לפגם הוא שרי דיליף לגמרי מנבילה ומגיעולי עובדי כוכבים לא יליף כלל דקסבר קדירה בת יומא שאסרה תורה לא פגמה פורתא ורבנן דפסחים דפליגי ארבי עקיבא סברי דדבר שהוא פגם כשהאיסור בעין שרי דילפינן לה מנבילה אבל פגם דהשתא שאין האיסור בעין עכשיו אמנם היה לשבח כשהאיסור בעין אסור דיליף לה מגיעולי עובדי כוכבים מקדירה בת יומא דפגמה פורתא וכן סוברת מתני' דאין מעמידין כרבנן כדפרישית ועי"ל דרבנן דרבי עקיבא דפסחים פרק אלו עוברין היינו ר"ש דשמעתין דשרי כל פגם כדפרישית והא דקאמר התם דקדירה בת יומא פגמה פורתא ולר"ש צ"ל על כרחך דלא פגמה כלל דאי פגמה א"כ ליתסר פגם כדמוכח בשמעתין וכדפרישית י"ל דודאי גם ר"ש מודי דפגמה פורתא ומ"מ לא יליף מיניה לאסור פגם בעלמא כגון שאינה בת יומא דאיכא פגם רבה דפגם רבה מפגם פורתא דבת יומא לא ילפינן הכי סבירא ליה לר"ש ור"מ סבר דילפינן פגם רבה מפגם פורתא ואי כדפירש מעיקרא דפליגי בבת יומא אי פגמה אי לא זה אינו סברא דאם כן נחזי אנן ועוד יש להביא ראיה לזה דמודה רבי שמעון דקדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא כדפרישית דאי לא פגמה כלל לר"ש גיעולי דכתב רחמנא ל"ל פשיטא כיון דהוי לשבח דמיתסר דטעם הוי כעיקר וכ"ת להאי גופיה איצטריך דטעם כעיקר דמגיעולי עובדי כוכבים יליף ר"ש דטעם כעיקר כדאמר לר"ע פרק אלו עוברין א"א לומר כן דאי יליף ר"ש מגיעולי עובדי כוכבים טעם כעיקר א"כ תקשי לר"ש משרת דכתב רחמנא למה לי דהא לא איצטריך לטעם כעיקר כיון דמגיעולי עובדי כוכבים יליף לה ר"ש ואין לומר דאיצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור כדאמר התם פ' אלו עוברין לר"ע ולעולם [יליף מגיעולי עובדי כוכבים טעם] כעיקר דלמאי איצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור אי כשאוכל כזית מטעם האיסור הנבלע [בהיתר היינו טעם כעיקר אי] בחצי זית דאיסור עם חצי זית דהיתר לא מצטרפי ומשו"ה שפיר איצטריך להיתר מצטרף לאיסור דהא שמעינן לר"ש דאמר כל שהוא למלקות וא"כ למ"ל היתר מצטרף לאיסור אלא ש"מ דמודה ר"ש דקדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא כדפרישית כך דקדק הר"ר שמואל מאיור"א והר"ר יקר מקינו"ן דוחה דאיכא למימר דאכתי שפיר איצטריך משרת לר"ש אע"ג דסבר כל שהוא למלקות הא פר"ת בסמוך היינו דוקא כשהאיסור בעין אבל לא ע"י תערובת כדמוכח מההיא דמייתי בסמוך בערלה וכלאי הכרם אין מצטרפין וכן צ"ל ע"כ דאל"כ לא תמצא איסור כלל [בטל] לר"ש לא ברוב ביבש ולא בס' בלח וא"כ שפיר איצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור כגון בחצי זית שנבלע בחצי זית פת ואכלו כדקאמר התם נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ולעולם טעם כעיקר לר"ש מגיעולי עובדי כוכבים כך דוחה הר"ר יקר ומורי הר"ר פרץ מקיים פירוש הר"ר שמואל ואומר דדיחוי הר"ר יקר אינו כלום דודאי מגיעולי עובדי כוכבים לר"ש תו לא איצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור משום דבלאו צירוף נמי כל שהוא אע"ג דאינו בעין אלא נבלע בתוך הפת מה בכך הלא כיון דטעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים א"כ חשוב הטעם הנבלע כאילו היה בעין ואם כן כיון שאילו היה מן האיסור בעין היה מיחייב בכל שהוא לר"ש הכי נמי כשהוא נבלע בהיתר כיון שיש בו טעם וטעם כעיקר ותדע דהא כיון דאר"ש כל שהוא למכות בכזית לרבנן אם כן כך לי כל שהוא לר"ש ככזית לרבנן ובכזית לרבנן מחייב עליה אפי' כשאינו בעין אלא נבלע בתוך ההיתר שיאכל כל כך מן ההיתר הבלוע איסור שאכל כזית מטעם איסור הבלוע בתוכו מיחייב עליה כאילו אכל הכזית איסור בעין כיון דטעם כעיקר וא"כ ה"ה כל שהוא לר"ש דכשאכלו בתערובת טעם מיחייב כאילו אכלו בעין כיון דטעם כעיקר וא"כ אי טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים לר"ש תו לא אצטריך לר"ש משרת כלל דלהיתר מצטרף לאיסור לא איצטריך דהא מכל שהוא מיחייב בטעם כאילו היה בעין כדפירשתי וא"כ (היכי קא"ל) משרת דכתב רחמנא ל"ל דכתיב גבי נזיר לר"ש אי גיעולי עובדי כוכבים לטעם כעיקר משום דלא פגם כלל אלא ע"כ דקסבר ר"ש דקדירה בת יומא פגמה פורתא והשתא ניחא הכל דלא מצי ר"ש למילף טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים דחידוש הוא כיון דפגמו אפילו פגם זוטא והיה לנו להתיר כל פגם אי לאו דגלי קרא והלכך איצטריך משרת לטעם כעיקר ומה שדחה הר"ר יקר ממה שפר"ת לקמן מההיא דערלה והכלאים דבסמוך דלא אר"ש כל שהוא למכות במידי דתערובת רק בדבר שהוא בעין אומר מורי דלק"ל מידי דר"ת לא דיבר רק בתערובת שיש לו להתיר להתבטל כגון יבש ביבש חד בתרי דרחמנא אמר אחרי רבים להטות או בדבר לח היכא דליכא טעמא כגון דאיכא ס' דכל מקום דשייך ליה ביטול לאו אמר ר"ש כל שהוא למכות דהא לא עדיף כל שהוא לר"ש מכזית דרבנן וכי היכי דכזית דרבנן מתבטל ברוב ביבש ובס' בלח ה"ה לר"ש כל שהוא דהא רחמנא אמר דליבטיל אבל היכא דלא שייך ביטול כגון היכא דאיכא טעם דטעם לא בטיל כיון דטעם כעיקר א"כ ה"נ מיחייב בכל שהוא לר"ש כשהוא בתערובת כיון שיש בו טעם כאילו היה בעין כדפי' כן נראה למורי [וע"ע תוס' שבת פט: ד"ה אסורין ותוס' מעילה יח. ד"ה תני]:

    Tosafot on Avodah Zarah 67b · Sefaria

    Rashba

    לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלאו לפגם הוא פירוש בשידע שבשל בה גוי אותו היום, אבל אין ידוע אינו אסור מדאורייתא, דסתם כליהם אינם בני יומן אלא מדרבנן אסור לכתחלה, ואם בשל בהן מותר וכדאמרינן בשלהי פרקין (עה, ב) וכלן שבשל בהן עד שלא הגעיל וכו' תני חדא מותר, ואתיא כמאן דאית ליה נותן טעם לפגם מותר.

    Rashba on Avodah Zarah 67b · Sefaria

    Ritva

    וכל שטעמו ולא ממשו פי׳ כגון שנפל חלב לקדרה ונמוח או שנפלה שם חתיכה של איסור וסלקוה ונשאר שם פליטתה דמשערינן בכולה וזהו טעם כעיקר האמור במסכת חולין כדברירנא התם והוא ענין אחד בשני לשונות.

    אסור ואין לוקין עליו פי׳ ר״ת והר״אבד ז״ל דאסור מן התורה דטעם כעקר דאוריתא ומיהו אין לוקין עליו ואף על פי שיש בו טעם הראוי לכזית בכדי אכילת פרס דטעם כעקר נפקא לן מגיעולי גוים דאסר רחמנא בקדרה בת יומא מיהת והתם לאו הבא מכלל עשה הוא דאיכא ואתיא דרבי יוחנן כסברא דאביי דאית ליה הכי בפרק כל הבשר ואף על גב דרבא קאמר עלה דרך בישול אסרה תורה דחייה בעלמא הוא דדחי ליה דמההי׳ ליכא למשמע לה אבל בעיקר דינא לא פליג עלה וההיא דאמ׳ רבא בפרק גיד הנשה לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשי׳ אסור בזרוע בשלה והכא שרי לאו משום דבחולין שרי אלא משום דמפליג בין קדשים דעלמא לקדשים דזרוע בשלה וכדאיתא התם ועוד דהתם איכא נוסח׳ אחריתי לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאסור ואין זה דעת ר״שי ז״ל ולא דעת הר״מבן ז״ל אלא רבא פליג אדאביי ומאי דקאמר ליה דרך בישול אסרה תורה לאו בלשון דחייה אמר לה אלא בקושטא.

    ועוד דאי טעם כעיקר דאוריתא הא ודאי כי אסריה רחמנא בגיעולי גוים לכלליה אהדריה ואוקמיה בלאו וכדאמרינן התם העובד והגוזז בשור פסולי המוקדשי׳ לוקה והתם לא כתיב ביה לא בהדיא אלא דנפקא לן מדכתיב ביה תזבח ואכלת בשר ודרשינן תזבח ולא גזה ועבודה דהויא ליה לאו הבא מכלל עשה ואפילו הכי לוקה משום דאמרינן דלכלליה אהדריה קרא שיהא כשאר מוקדשים כשרים הכא נמי לא שנא לכך יש לפרש דהכי קאמר טעמו ולא ממשו אסור מדרבנן אבל אין לוקין עליו דטעם כעיקר לאו דאוריתא וכהאי לישנא אמרינן בפ׳ גיד הנשה פנימי הסמוך לעצם אסור ואין לוקין עליו וכן גבי חוטי חלב והיינו שאסורין מדרבנן ובודאי דהא מילתא פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן היא כדאיתא בפרק אלו עוברין וכן במסכת נזיר ודכולי עלמא בחטאת ובשר בחלב וגיעולי גוים טעם כעיקר מדאורייתא ובשאר איסורין איכא פלוגתא דרבנן סברי טעם כעקר דאורית׳ וכן רבי עקיבא אליבא דאביי אבל רבא ורבי יוחנן סבירא להו דלרבי עקיבא טעם כעיקר לאו דאורייתא ואילו כרבנן דכולי עלמא ליכא למפסק דהתם מוכח ואפילו לאביי דהנהו סבירא להו דגיעולי גוים חידוש הוא ואפילו קדרה דלאו בת יומא אסר רחמנא ובההוא טעמא תליא להו אידך סברה לומר דטעם כעיקר דאורייתא דגמרינן מבשר וחלב ולא הוו שני כתובים הבאים כאחד בהדי גיעולי גוים דבשר בחלב חדוש כדאיתא התם וכן גיעולי גוים חדוש וכן וחטאת קדשים דלא גמרינן מיניה וגמרי מנזיר לכל התורה דסברי משרת לטעם כעיקר ואילו אנן הא קיימא לן דגיעולי גוים לאו חידוש הוא ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דהכין סברא דר׳ עקיבא לדברי הכל והוה ליה חטאת וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וסבירא ליה דבנזיר לא אסרה תורה טעם כעיקר ומשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא וכדרבי עקיבא אית לן למיפסק כסברא דרבא וכי הא דרבי יוחנן דאביי ורבא הלכה כרבא כל שכן דרבי יוחנן קאי כותיה וכדברירנא מדקאמר שאין לוקין עליו ונפקא לן מהאי פיסקא שאם נפל איסור בקדרה של היתר ואין שם אלא טעמו ולא ממשו וקודם שישערנו אם יש שם כנותן טעם נשפך המרק דלמאן דאמר טעם כעיקר דאורית׳ אסור ולמאן דאמר דרבנן מותר וכן כתבו בתוספות ז״ל ודכולי עלמא לא נסתפקו בטעם כעיקר אלא לאחר שנתערב אבל אם הוא בעין דכולי עלמא דאורייתא וכדתניא גבי שרצים אלה הטמאים לכם לאסור צירן ורוטבן וההיא דרשה דאוריתא היא כדמוכח בבכורות ובציר דגים טמאי׳ הוא דהוי אסמכתא דרבנן כדכתיבנא לעיל.

    ואלו דברים ארוכים מאד ולא ניתנו ליכתב כדי לקצר לתלמידים אחר שנתמעטו הלבבות וכתבתי תרומת הדברים והרוצה להאריך ימצא במהדורא קמיתא ובמסכת חולין ובפסחים הכל מיסודו של רבינו הר״מבן ז״ל מורי רבי'.

    לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא פר״שי ז״ל שבשל בה הגוי היום דלא פגמה דכל תבשיל שלנה לילה אחד נפגם טעמו ועברה צורתו עכ״ל וכן פירשו כל רבותי ז״ל ראשונים ואחרונים אבל הר״ם הלוי מטוליטולה הקשה דאם כן כלי מדין למה נאסרו כלל דהא ודאי עבר עליהם לינה אחת אחר שלקחום ועוד לשהינהו עד למחר דהא מדאוריתא קדרה דלאו בת יומא מותרת היא לכתחילה לכך פירש הוא ז״ל דקדרה בת יומא הוא כל שנתבשל בה פעם אחד בלבד וכדקרו רבנן בני יומא לאותן שלא באו לבית המדרש אלא יום אחד וקדרה זו אסורה לעולם מן התורה אבל כשנתבשל בה יותר מיום אחד מותרת לגמרי מן התורה ואפילו בו ביום שגיעל התבשילין שנבלעו בה פוגמין זה לזה.

    והנה רבינו ז״ל דן אותנו כדין חדש שלא נאמר מעולם וקבלת הגאונים ז״ל תורה היא וכלי מדין הנה היו שם טף ונשים שהחיו להם שבשלו בקצתם והיו בני יומן ואף על גב דאפשר למשהינהו עד למחר התורה אמרה ההכשר הצריך להם למי שבא לבשל ביומן הילכך אין לנו לזוז בזה מפי׳ ר״שי ז״ל וכל המפרשים ז״ל מ״ר.

    ורבי שמעון מאי טעמיה פי׳ מנא ליה לדחוקי קרא דכלי מדין ולאוקומי בקדרה בת יומא דוקא.

    Ritva on Avodah Zarah 67b · Sefaria

    Meiri

    וכן תדע בנותן טעם לפגם שהתרנו שהסכימו רוב מפרשים שלא סוף דבר באיסורין שדינן בנותן טעם אע"פ שנזדמן כן בדברינו למעלה אלא אף באיסור משהו כגון חמץ בפסח כל שפגם מותר ולא סוף דבר שכשנתערב משהו שאלו נפל הרבה ממנו פגם שאין משהו פוגם באיסור משהו יותר מטעם פוגם באיסור נותני טעמים אלא אף כשנתערב הרבה ונתן טעם הואיל ופגם מותר וראיה לדבריהם שכשהביא ר' מאיר ראיה לאסור טעם לפגם מגיעולי גוים אם איתא דטעם לפגם באיסור משהו אוסר היה לו להשיב משום איסורי משהו נאמרה ואע"ג דטבל ויין נסך אכתי לא הוה בהו ודאי כמה אסורי ע"ז ותקרובתה היו מבשלים בהם ומעתה אם בשל בקדרה שאינה בת יומא אף בפסח מותר בדיעבד ויש חולקים בזו מפני שאמרו למעלה ס"ו א' והא מדקתני סופה זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם מכלל דבנותן טעם עסיקינן והם מפרשים כלומר שאם באיסור משהו לא היה להם לחלוק בין טעם לשבח לטעם לפגם אלא שרוב מפרשים מסכימים בה שכל טעם הפוגם הוא כמי שאינו כלל ואפילו משהו אין כאן והם מפרשים למעלה והא מדקתני סופא וכו' שאין דרך התלמוד לכלול בסוף הדברים כלל במה שלא דבר בו כלל והואיל וכולל בנותן טעם נראה שבדין נותן טעם הוא עוסק ובשם גדולי המפרשים ראיתי שאוסרים נותן טעם לפגם באיסורי משהו מצד שכשנפל המשהו לא פגם ואע"פ שנתוסף האיסור ופגם מ"מ כבר נאסר הכל משעה שנפל שם המשהו ואין זה נראה לי שהרי כל עצמו של משהו לא נאסר אלא מגזרת נתינת טעם והיאך נאסור במשהו אע"פ שאינו פוגם מצד מיעוטו הואיל ואם יתרבה ממנו יותר מצד פגמו ומ"מ נראין דבריהם בדבר שמעוטו משביח ורובו פוגם ונמצאת למד במי שעבר ובשל בפסח בקדרה שאינה בת יומא שלדעת קצת אסורה אפילו נתברר לנו בה שלא נתבשל בה אלא מעט חמץ ולדעת קצת זו מותרת הואיל ואינו בא לכלל נתינת טעם הא סתם קדרה הואיל ויש לחוש בה לנתינת טעם אסור אע"פ שהוא פוגמו ולדעתנו אף זו מותרת שכל טעם הפוגם עפרה בעלמא הוא וכמי שאינו ומ"מ הפרש יש בין אסורי משהו לאסורי נותני טעמים שאסורי משהו אין מבטלין לכתחלה אף משהו פגום ובלוע גזרה פגום אטו שאינו פגום אבל נותני טעמים מבטלין לכתחלה משהו שלהם הבלוע והפגום הואיל ואין שם בכדי נתינת טעם אלא משהו שאין לגזור משהו פגום אטו נותן טעם פגום וכן כתבוה קצת גדולי קדמונינו שבנרבונה ומשהו פגום בקדרה אי אתה מוצאו אלא כשנתברר לך שלא נתבשל בקדרה זו אלא כזית חמץ וכן יתבאר לך דבר זה משמועת קדרות בפסח אם תדקדק בה כראוי:

    הרבה מפרשים נחלקו בענין טעמו וממשו וטעמו ולא ממשו הן בביאור ענינם הן בפסק שלהם ושטה המקובלת בידינו בענין זה דרך קצרה כך הוא כל שאין גופו של איסור נאכל בעין אלא שעל ידי ערובו נפלט כחו או נמוח גופו בהתר ונאכל ההתר עם פליטת האסור או מיחויו אין זה נקרא גוף איסור אלא טעמו פעמים שהוא נקרא טעמו וממשו פעמים שהוא נקרא טעמו ולא ממשו והוא שנאמר עליו בכל התלמוד טעם כעיקר ופעמים שהוא נקרא ממשו ולא טעמו וכיצד הוא דינם כל שנפל איסור לתוך התר שאינו מינו ונמוח כלו בתוכו והיה שם מן האסור כל כך שלא סוף דבר שנתן טעם בכל ההתר אלא שאף גוף האסור הנמוח ונאכל ממנו כזית בכדי אכילת פרס שהוא שלש ביצים לדעת גדולי המחברים או ארבעה לדעת גדולי הרבנים הרי זה נקרא טעמו וממשו והאוכל מתבשיל זה אכילת פרס לוקה מן התורה אלא שאין בו כרת ואפילו בחלב ודם שאין כרת אלא בגוף אסור ואם אכל ממנו פחות מאכילת פרס מכין אותו מכת מרדות וכזית בכדי אכילת פרס שלוקה עליו דוקא בשאכלו כשיעור אכילת פרס שאם היה בו יותר הרי היא כשתי אכילות ואין באחת מהן אכילת פרס ואין מצטרפות דהכי קים להו לרבנן ששיעור סעודה היא כשיעור אכילת פרס נימוח איסור זה ולא הגיע לשיעור כזית בכדי אכילת פרס או שלא היה נמוח גופו של אסור זה אלא שעמד בעיניו ופלט כחו בתבשיל ההתר עד שנתן בו טעם הרי זה נקרא טעמו ולא ממשו ועליו נאמר טעם כעיקר כלומר שהוא נאסר כאיסור עצמו ונחלקו בו המפרשים מהם שאסרוהו מן התורה ופסקו מה שנאמר בהרבה מקומות טעם כעיקר דאוריתא אלא שמודים הם שאין לוקין עליו וכמו שאמרו כאן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו וזהו עיקר שהרי אמר רבא במסכת זבחים ע"ט א' אסור רבנן בטעמא וכו' מין במינו ברובא בשאינו מינו בטעמא וודאי מן התורה הוא אומר כן שהרי מדברי סופרים אף מין במינו בששים ושני אלו מאחר שאתה אומר בהם טעמו אתה צריך לפרשם במין בשאינו מינו על הדרך שביארנו וקצת מפרשים מסכימים שלא לאסרו אלא מדברי סופרים ואע"פ שמכח מקראות יצאו לנו בפרק אלו עוברין מ"ד א' אין למדין מהם ואסמכתא בעלמא הם שהרי גיעולי גוים ומשרת ענבים שהן המקראות שיצא לנו מהם טעם כעיקר שני כתובים הם ואין מלמדין וכן ראיה להם מה שאמרו בפרק כל הבשר קי"ב ב' הטמאין לאסור צירן פירושו כשהוא בפני עצמו ואע"פ שהביאוהו על בשר שחוטה שנמלחה עם בשר נבלה ענין הדברים כך שציר הנבלה היוצא על ידי מלח אסור מן התורה וכשהוא נבלע בשחוטה יש לאסרו מדברי סופרים היה איסור זה מין במינו כגון חלב הכליות בחלב האליה או נבלה בשחוטה הרי אין כאן טעם ואפילו היה שם כזית בכדי אכילת פרס מן התורה בטל אף אחד בשנים אפילו נתבשלו כאחד ופלט האיסור כחו בהתר וזהו ממשו ולא טעמו ומדברי סופרים לאסרו עד שיהא בהתר שיעור המכלה טעמו אלו היה בשאינו מינו והוא ענין ששים האמור בכל התלמוד וטעם איסורו מגזרת מין בשאינו מינו הא אם לא פלט האיסור כחו כגון יבש ביבש שנתערב צונן בצונן ולא נכר בטל אחד בשנים אף מדברי סופרים אם אינו מאותם שאין להם בטול כמו שהתבאר במסכת חולין שאין כאן גזרת משום מין בשאינו מינו שהרי מין בשאינו מינו נכר הוא זו היא שטתנו וכבר כתבנוה במסכת חולין:

    קצת חכמי הדורות שלפנינו ראיתי להם בשטה זו דברים זרים אי אפשי להעמידם והוא שדעתם במה שקראנוהו טעמו ולא ממשו שכיוצא בזו לוקה מן התורה אם אכל כל התבשיל שנפל אותו כזית לשם או כל כיוצא בזה הואיל ובפרק אלו עוברין יצא לנו אסורם מכח מקראות ומה שאמרו בכאן על טעמו ולא ממשו שאין לוקין עליו הוא במין ומינו שהוא אסור לדעתם מן התורה אלא שאין לוקין עליו ומה שאמרו מין במינו מן התורה חד בתרי בטיל דוקא בשלא פלט האיסור כחו בהתר כגון כזית נבלה צונן בשני זיתי שחוטה צוננין ולא נכר האיסור ודברים אלו זרים מאד שהרי בפרק גיד הנשה צ"ח ב' אמרו במבשל זה עם זה חד בתרי בטיל בשמועת זרוע בשלה ועוד שהרי זו האחרונה אף מדברי סופרים מותרת ואף לקצת חכמים ראיתי חדוש אחר בשטה זו לומר שאף כזית בכדי אכילת פרס לדעתם אין לוקין עליו ומביאין ראיה לדבריהם שהרי אביי עצמו שאמר טעמו ולא ממשו דאוריתא היה מחזר לומר בפרק אלו עוברין שכזית בכדי אכילת פרס אינו אף טעמו ולא ממשו וזו אינה שלא אמרה אלא דרך מחקר ומשא ומתן או שמא דעת אחרת היתה לו וחזר ממנה ומ"מ עיקר מה שנאמר בה הוא כשטה זו שכתבנו ומה שלמדו אותם מכח המקראות לאו לענין מלקות הוא אלא להעמידם באיסור תורה ומ"מ בקדשים לוקין על טעמו ולא ממשו ועל זה אמרו במסכת חולין לטעם כעיקר דבקדשים אסור כלומר שלוקין עליו וכן בנזיר אם שרה ענבים בכדי רביעית יין במים ונתנו בהם טעם כמו שיתבאר במקומו וכבר כתבנו עקרי דברים אלו בשלישי של פסחים:

    כבר בארנו במסכת חולין צ"ז א' שאם בשל בקדרה בת יומה אסור ובשאינה בת יומה לא יבשל לכתחלה ואם בשל בה מותר התבשיל לאכלו לכתחלה אלא שאסור לו להשהותו באותו כלי האסור מ"מ אם היו מבשלין בה דבר החריף יש אוסרין שהפליטה ממתקת החריפות ובכך היא משבחת וכבר ביארנו כיוצא בזה בפרק שני בענין קורט של חלתית:

    בכמה שעות נפקעה מדין בת יומה קצת רבנים פירשו מעת לעת ומובהקים שבהם פרשו בה שכל שעבר עליה לילה אחת בלאו בשול בת יומה היא שהרי בכל תבשיל שלן לילה אחת אמרו תעובר צורתו ויצא לבית השרפה הא כל שבשלו בה בלילה צריכה מעת לעת:

    Meiri on Avodah Zarah 67b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בא"ד ועוד אמר ה"ר אליהו כו' טעמו ולא ממשו כגון שאין כו' כל זה מפורש ברא"ש פ' ג"ה:

    בד"ה מכלל דאיכא מ"ד כו' ולקמן בס"פ כו' דמוקי חד ברייתא כמ"ד כו' עכ"ל ק"ק מאי אולמא להו הך ברייתא מברייתא דמייתינן דהא בעיין ע"כ לא ידע לה:

    בד"ה ואידך קדירה כו' ילפינן מיהא דכיוצא בו דהיינו פגם שאם היה האיסור בעין היה לשבח כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 67b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה ואידך קדירה בת יומא וכו' ועוד י"ל דלרבנן דר"ע דפסחים וכו' והא דקאמר דקדירה בת יומא פגמה פורתא וכו'. והא דקאמר התם דחידוש הוא וכו' צריך לפרש כמו שפי' לפי שנויא קמא. ר"ל דאי לאו דגלי קרא היה מותר מן הדין אפילו פגמא פורתא כדפרשינן לשנויא קמא כדלעיל:

    Maharam on Avodah Zarah 67b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ור"ש ס"ט וכו' עי' ערכין כה ע"ב תוד"ה ור"ש:

    תוס' ד"ה מכלל וכו' וא"ת מה מיבעיא ליה תמיהני הא אדרבה מתני' דשם ס"ל דדבש שרי ומוכח דס"ל דנותן טעם לפגם מותר וע"כ החילוק משום דפגמו בעין עדיף או דשמן אסור בצירוף חתנות עכ"פ מדשרי דבש מוכח דנטל"פ מותר ובתירוצם הב' חלקו מסברא דנטל"פ בעין עדיף והוא מפורש ומוכח כן מדבש ומה התחלה לקושייתם וצע"ג:

    Gilyon HaShas on Avodah Zarah 67b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Avodah Zarah, daf 67, Amud Bet, about 151 words in 8 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 8 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 112 words

      Opens “טעמו ולא ממשו אסור, ואין לוקין עליו,…”

    2. Segment 220 words

      Opens “ולימא: אם נתן טעם לפגם מותר! הא…”

    3. Segment 323 words

      Opens “אמר רב כהנא: מדברי כולם נלמד נותן…”

      Named: רב כהנא, אביי.

    4. Segment 47 words

      Opens “מכלל דאיכא למ"ד נותן טעם לפגם אסור?…”

    5. Segment 519 words

      Opens “אין, והתניא: אחד נותן טעם לפגם ואחד…”

    6. Segment 619 words

      Opens “מ"ט דר"מ גמר מגיעולי עובדי כוכבים גיעולי…”

    7. Segment 732 words

      Opens “ואידך? כדרב הונא בריה דרב חייא, דאמר…”

      Named: רב הונא, רב חייא.

    8. Segment 819 words

      Opens “ור"ש מאי טעמא? דתניא: (דברים יד, כא)…”

    Sages named on this page

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Avodah Zarah 67b · Segment 3 — “אמר רב כהנא: מדברי כולם נלמד נותן טעם לפגם…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Avodah Zarah 67b · Segment 3 — “…לפגם מותר. א"ל אביי: בשלמא מכולהו לחיי, אלא דר"ל…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Avodah Zarah 67b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026