Talmud Builders

    Avodah Zarah 63a

    Chapter 5 - HaSokher et HaPoel

    גם: עבודה זרה דף ס״ג ע״א, פרק ה׳ השוכר את הפועל

    English translation - Avodah Zarah 63a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1the prohibition with regard to payment to a prostitute should apply to the payment retroactively. Rabbi Eliezer says: The baraita is referring to a situation when she sacrificed the payment in the Temple first, before the intercourse took place.

    2The Gemara asks: What are the circumstances of such a situation? If the circumstances are that he said to her: Acquire this payment from now, it is obvious that it is permitted to sacrifice it, as it is not extant as payment at the time of the intercourse, and it is merely a gift that he gave her. It would not be necessary for the baraita to state this.

    3And if the circumstances are that he did not say to her: Acquire this payment from now, how can she be allowed to sacrifice it? The Merciful One states in the Torah: “And when a man shall sanctify his house to be holy to the Lord” (Leviticus 27:14), from which it is derived that just as one’s house is in his possession, so too, any item that a person wishes to consecrate must be in his possession. The prostitute cannot consecrate an animal that is not in her possession.

    4Rather, the baraita is referring to a situation where he said to her: Let the animal be with you until the time of intercourse, and if you need it in the meantime, acquire it from now. The baraita teaches that in this situation she may sacrifice her payment as an offering.

    5Rav Hoshaya raises a dilemma: If she consecrated it first, before the intercourse, what is the halakha ? Since the Master said that declaration to the Most High is equivalent to transfer to an ordinary person, i.e., a spoken consecration of an item to the Temple is deemed, in terms of acquisition, like the legal transfer of an item to a person, therefore, since she consecrated it by speech, is it considered tantamount to having sacrificed it, and consequently it would be permitted to sacrifice it? Or perhaps should it be reasoned that now, at the time of the intercourse, in any event, the animal is extant, i.e., it was not actually sacrificed, and therefore it is prohibited to sacrifice it?

    6The Gemara suggests: Resolve the dilemma from the statement of Rabbi Eliezer, as Rabbi Eliezer says: The baraita is referring to a case where she sacrificed it first. By inference, it is referring specifically to a case where she sacrificed it; but if she merely consecrated it, then it is not permitted to sacrifice the animal, as it is considered in her possession at the time of the intercourse.

    7The Gemara rejects this resolution: Rav Hoshaya raises the dilemma with regard to the statement of Rabbi Eliezer itself, asking what his intent is: Is it obvious to Rabbi Eliezer that the animal is permitted specifically in a case where she sacrificed it, but in a case where she merely consecrated it, that is not the halakha , and the payment is forbidden, because it is extant as payment at the time of the intercourse? Or perhaps does he mention specifically the case where she sacrificed it because that case is obvious to him, but with regard to the case where she consecrated it, he is uncertain whether it is permitted or not, and he therefore did not rule on the matter? The Gemara comments: The dilemma shall stand unresolved.

    8§ The baraita teaches: If he engaged in intercourse with her and afterward, after some time elapsed, gave her payment, her payment is permitted. The Gemara raises a contradiction from another baraita : If he engaged in intercourse with her and afterward gave her payment, even from now until three years afterward, her payment is forbidden.

    9Rav Naḥman bar Yitzḥak said that Rav Ḥisda said: This is not difficult. This case, where it is forbidden, is where he said in advance: Engage in intercourse with me in exchange for this lamb. In this case the lamb is considered to be her property immediately, even if he actually gave it to her only after some time had elapsed. That case, where the animal is permitted, is where he said to her: Engage in intercourse with me in exchange for a lamb, without specifying a particular one. Since he did not specify a particular lamb as the fee, when he later gives her a lamb, it is not deemed payment.

    10The Gemara asks: But when he says to her: In exchange for this lamb, what of it? Isn’t a formal act of acquisition, such as pulling the lamb, absent from the transaction? In any case she has not acquired it. The Gemara answers: The reference is to the case of a gentile prostitute, who does not acquire by pulling; gentiles acquire an item by paying money for it. And if you wish, say instead that actually, the reference is to a Jewish prostitute, and it is a case where the lamb is already standing in her courtyard. This effected the acquisition as soon as the man stated his intent to give her the lamb, in accordance with the principle that a person acquires that which is within his property.

    11The Gemara challenges: If the reference is to a case where it is standing in her courtyard, that is not a case where he engaged in intercourse with her and afterward he gave her payment, since it was acquired by her before he engaged in intercourse with her. The Gemara answers: No, it is necessary to state this halakha with regard to a case where he rendered the lamb as designated payment [ appoteiki ] for her, i.e., a case where he said to her: If I bring you dinars from now until such and such a day, all is well, and you will return the lamb to me, but if not, take the lamb as your payment.

    12§ The Gemara resumes discussion of the practice of the Sages from the school of Rabbi Yannai, who would borrow produce from the poor during the Sabbatical Year and repay them after the Sabbatical Year, and Rabbi Yoḥanan’s ruling that this is permitted, as it is not considered commerce with Sabbatical-Year produce. Rav Sheshet raises an objection to this ruling from a baraita : A person may say to his donkey drivers or to his laborers: Go and eat with this dinar, or: Go and drink with this dinar, and he does not need to be concerned that his workers will transgress a prohibition with the money he has given them,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    The prohibition of etnan (harlot’s wage) should take effect retroactively - Since he gave it to her at the outset on condition of intercourse.

    Acquire it from now - Before intercourse, it is obvious that it is permitted, for even though he gave it on condition of intercourse, since he gave it to her before intercourse, it is not considered payment for intercourse.

    If you will need it, acquire it from now - Therefore the Mishnah needed to teach us that even though he said to her, “It shall not be acquired to you until the moment of intercourse”, since he then said, “If you will need it, acquire it from now,” it is considered a free gift. [Therefore] when she [later] takes it and offers it [as a sacrifice, it is valid].

    Since the Master said - In the Tosefta in Kiddushin, chapter 1 (28b).

    With THIS lamb - Whenever he gives it to her, it is considered an etnan, because from now she acquires it.

    With an unspecified lamb - When he gives it after a period of time, it is not considered an etnan, because only now she acquires it.

    A gentile does not acquire with meshichah (pulling/physical delivery), for when Scripture wrote about meshichah, it wrote it regarding Israel (Vayikra 25:14) — “or acquired from the hand of your people.

    He had already acquired it - From now, before the intercourse, so how can we call it “he cohabited with her and afterward gave it to her”?

    If he did not take it - [Saying "If I don't compensate you] prior to a certain date, then it shall be your etnan”. It is therefore considered as if he cohabited and afterward gave it. However, since from the moment of the intercourse he designated it as a specific security (apoteki), and it was already standing in her courtyard, [the prohibition of] etnan takes effect

    Rav Sheshet raised an objection - To R. Yannai.

    His workers and his donkey-drivers - [Either] gentiles or amei ha’aretz (unlearned Jews).

    License: CC0

    עבודה זרה 63 עמוד א

    1ליחול עלה איסור אתנן למפרע! אמר רבי אליעזר: כשקדמה והקריבתו.

    2ה"ד אי דאמר לה: ״קני ליך מעכשיו״ פשיטא דשרי, דהא ליתיה בשעת ביאה, ומתנה בעלמא הוא דיהיב לה!

    3ואי דלא אמר לה ״קני ליך מעכשיו״, היכי מצי מקרבה? (ויקרא כז, יד) ״ואיש כי יקדיש את ביתו קדש״ אמר רחמנא, מה ביתו ברשותו, אף כל ברשותו.

    4אלא, דאמר לה: ״להוי גביך עד שעת ביאה, ואי מיצטריך ליך קני מעכשיו״.

    5בעי רב הושעיא: קדמה והקדישתו, מהו? כיון דאמר מר: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, כמאן דאקריבתיה דמי, או דלמא השתא מיהא הא קאי ואיתיה בעיניה?

    6ותפשוט מדרבי אליעזר, דא"ר אליעזר: שקדמה והקריבתו דוקא הקריבתו, אבל הקדישתו לא.

    7דרבי אליעזר גופיה קא מיבעיא ליה, מאי? מיפשט פשיטא ליה לרבי אליעזר דהקריבתו דוקא, אבל הקדישתו לא, דהא איתיה בשעת ביאה? או דלמא הקריבתו פשיטא ליה, והקדישתו מספקא ליה? תיקו.

    8בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר, ורמינהי: בא עליה ואחר כך נתן לה, אפילו מכאן עד שלש שנים אתננה אסור!

    9אר"נ בר יצחק אמר רב חסדא: לא קשיא, הא דאמר ״התבעלי לי בטלה זה״, הא דאמר לה ״התבעלי בטלה״ סתם.

    10וכי אמר לה ״בטלה זה״ מאי הוי? הא מחסר משיכה! בזונה עובדת כוכבים דלא קניא במשיכה. ואיבעית אימא: לעולם בזונה ישראלית, וכגון דקאי בחצירה.

    11אי דקאי בחצירה, בא עליה ואח"כ נתן לה, הא קניא לה! לא צריכא, דשויה ניהלה אפותיקי, דאמר לה: ״אי מייתינא ליך זוזי מכאן עד יום פלוני מוטב, ואי לא שקליה באתנניך״.

    12מתיב רב ששת: אומר אדם לחמריו ולפועליו ״לכו ואכלו בדינר זה״, ״צאו ושתו בדינר זה״, ואינו חושש׃

    Tosafot

    אלא דאמר לה ליהוי גביך - כלומר לא תקני עד שעת ביאה והלכך לא הוי פשיטא דליהוי מותר מאחר שגלה בדעתו שלא תקנה עד שעת ביאה ומשום אתנן נמי ליכא דהא אמר לה אי צריכא ליך קני מעכשיו:

    או דלמא השתא מיהא קאי בעיניה - ואע"פ שאין אתנן חל על המוקדשין דכתיב לכל נדר פרט לנדור שמא הכא מאחר דאיתיה בשעת ביאה חל איסור אתנן למפרע משעה דיהיב לה ואז לא היה הקדש:

    והא מחסרא משיכה - פי' ואפי' לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות הכא גבי אתנן לא קנו כיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונה ואוקמוה אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל ולא דמי לההיא דפרק הזהב (ב"מ דף מח.) נתנה לסיטון מעל שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מן התורה מי יפקיע המעילה ממעות הקדש:

    בזונה עובדת כוכבים - לא קניא במשיכה וכרשב"ל משני דאמר לעמיתך במשיכה הא לעובד כוכבים בכסף דאילו לר' יוחנן אית ליה לעובד כוכבים במשיכה ומשום דרב חסדא אית ליה פרק הזהב (ב"מ דף מז:) כר' יוחנן הדר משני שינויא אחרינא דלרבי יוחנן לא תקשי:

    כגון דקאי בחצרה - וא"ת לישני תרוייהו בטלה זה הא דקאי בחצירה והא דלא קאי בחצירה וי"ל דניחא ליה לאוקמה בטלה סתם אפילו קאי בחצרה עם טלאים אחרים שלו אע"פ שאינו יכול לדחותה לטלה מן השוק אפילו הכי אין שם אתנן חל אפילו למאן דאית ליה ברירה אלא על המבורר בשעת ביאה:

    ואינו חושש לא משום שביעית - פי' בקונטרס שמא ימסור דמים הללו למי שחשוד על השביעית ותניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ופריך הכי מדקאסר בצאו ואכלו ואני פורע אלמא כי קפרע דמי איסורא קפרע ונקראים דמי שביעית ואע"פ שכבר אכלום הכי נמי דבי ר' ינאי כי קפרעי דמי שביעית הם וקשה מי הזקיקו לשנות פירות שביעית ממעשר ויין נסך שהטעם מפני שנראה כמאכיל לפועליו דבר שאינו מעושר או יין נסך ה"נ היה לו לפרש שמאכיל שביעית לפועליו ונמצא פורע חובו מדמי שביעית ועוד תקשי לרב ששת דמפרש טעם הברייתא משום דמי פירות שביעית דלמא אחר הביעור איירי ואיסורא משום דנהנה מפירות שביעית בשעת האיסור דומיא דיין נסך דהוי טעמא משום דנהנה מיין נסך אי נמי אפילו קודם הביעור וטעמא משום שפורע חובו מפירות שביעית שקונה פירות שביעית ומאכילן לפועליו ולא דמי כלל לדבי ר' ינאי ועוד קשה בסמוך דמסיק בחנוני המקיפו דמשעבד ליה דכיון דדרכיה לאקופי קני ליה דינר גביה פי' דכיון דמקיפו לבעל הבית סמך עליו ומשועבד לו בעל הבית לפי שסמך עליו לכך הוי דמי שביעית אבל דבי ר' ינאי לא הוו חנוני המקיפו ולא סמכא דעתייהו כולי האי ולא משעבדי להו דבי ר' ינאי מהשתא וכי פרעי להו אחר זמן לאו חליפי שביעית נינהו וקשיא דמדמי לעיל ההיא דר' ינאי לאתנן דבא עליה ואח"כ נתן לה ואוקימנא אפילו עשאו לה אפותיקי ועומד בשעת ביאה בחצרה ואע"ג דמשעת ביאה אישתעבד לה ואין להתיר מטעם שאין השיעבוד על טלה זה אלא על נכסיו וכשיתן לה טלה זה לפצות השיעבוד מנכסיו הוי חליפי אתנן דשרי כדאמרינן פרק כל האסורין (תמורה דף ל.) דא"כ מאי ראיה מביא לעיל מאתנן על דבי ר' ינאי שאני התם דחליפין מותרין ואילו חליפי שביעית אסורין אלא ודאי אע"ג דמשתעבד אינו נתפש באיסור אתנן כלל וה"ה לדבי ר' ינאי אע"ג דמשעבדי ועוד לפירושו לשון קנה לה דינר גביה יתור לשון הוא לא היה לו להזכיר רק משתעבד ולא משתעבד לכך נראה לרבינו יצחק לפרש ואינו חושש לא משום שביעית שפורע חובו מפירות שביעית שכבר פרע לו הדינר ואין שום חוב מוטל עליו לפרוע אחר שאכלו האיסור אבל אמר ואני פורע חושש משום שביעית שהוא כאילו לקחם בעל הבית לעצמו ונתנם לפועליו ונמצא פורע חובו מפירות שביעית והשתא אפילו איירי ברייתא לאחר הביעור פריך שפיר אלמא כי קפרע דמי איסורא קפרע ואי איתא דבעלמא לא חשיב דמי פירות שביעית בכי האי גוונא שפורע אחר שכלו הפירות מן העולם גם בכאן לא היה לנו לחשבם כאילו לקחם בעל הבית לעצמו ונתנם לפועליו מאחר שהן לוקחין הפירות מבית החנוני והוא פורע המעות לאחר שאכלום ומסיק תרגמה רב פפא בחנוני המקיפו דמשתעבד ליה דכיון דדרכיה לאקופי קני ליה דינר גביה פי' דמשתעבד ליה שקונה שיעבוד בנכסיו לאלתר כנגד מה שנותן לפועליו והיינו קני ליה דינר גביה דקאמר לשיעבוד הדינר קונה בנכסיו שוה דינר ולא קנין גמור שיוכל להקדישו מעת שקונה הדינר בנכסי בעל הבית לאלתר כשהן בעין ונותנו לפועליו הוי ליה מה שקונה בנכסי בעל הבית דמי הפירות ולכך חשיב בעל הבית כלוקח הפירות והירק מחנוני ומאכיל לפועליו בשכרן ולבסוף כשיתן הדמים לחנוני לפצות השיעבוד מנכסיו יהיו דמי שביעית אחרון אחרון נתפש ואם היו העניים שלווים מהם דבי ר' ינאי ע"י ר' ינאי כחנוני המקיפו והיה אומר ר' ינאי לבני ביתו צאו ולוו ואני פורע היה נתפש באיסור שביעית מה שר' ינאי פורע להם מטעם זה דפירש אבל הם לא היו כחנוני המקיפו ולהכי לא גמר ומקני להו שיעבוד בנכסיו לאלתר כשנותנין פירות שביעית לבני ביתו דנהי דבתורת ערבות וקבלנות משתעבד להם לעניים סובר עתה זה המתרץ שאין משתעבד בערבות אף בקבלנות רק גוף הערב והקבלן אבל בנכסיו של ערב אין המלוה קונה כלום לאלתר ואפילו שיעבוד אי נמי היה טועה בזה שאין שיעבוד בנכסי ערב אלא במלוה ולוה אבל אם היה אומר תן לפלוני מנה או הלוהו ויהא קנוי לו והוא יהא פטור ממך ואני נותן לך או ואני פורע לך שזהו כעין מעשה דר' ינאי דהכא אין כאן דין ערבות אע"ג דאמרינן בסוף גט פשוט (ב"ב דף קעד.) תן לו ואני נותן לך אין לו למלוה על הלוה כלום דמשמע אבל על הערב יש לו מדלא קאמר אין לו על זה ועל זה לא הוה מסיק אדעתיה השתא מההיא כי היכי דלא אסיק אדעתיה הך דרבא וכי אייתי דרבא חדא מינייהו נקט והתלמוד נושא ונותן לפי טעותו ואמר אבל חנוני שאין מקיפו מאי מותר כו' ותו חנוני שאין מקיפו מי לא מישתעבד כלומר וכי אין נכסיו משועבדין ממש כדין ערב והא אמר רבא כו' קנה מדין ערב וכשהוא תולה הדבר שאומר קנו נכסי לך תולה הקנין בדין ערב אלמא משמע שדין ערב הוא שנכסי הערב משתעבדין למלוה בשעת ערבות ולא גופו לבד ולפי טעות האחר נמי יש להוכיח ששייך בו דין ערבות אפי' בענין זה שאמר תן לפלוני מנה ואני פורע לך אלא לא שנא מקיפו ול"ש אין מקיפו משתעבד וקונה חנוני דינר גביה ואפ"ה כיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר דלא חשיב דינר הקנוי להם בעניים של ר' ינאי דמי שביעית ומה שנחשב בצאו ואכלו ואני פורע בקונה הפירות והיין והאכיל לפועליו ואע"פ שבמשיכתן לא נתכוונו אלא לזכות לעצמו ואף החנוני נתכוון בדעתו להקנות לעצמו רק שיחזור על בעל הבית לא בשביל שמשיפרע יחשוב דמי הפירות דהא אינם בעין בשעת הפרעון שהקדים לו דינר לזכות לו בעצמו בדמי הפירות כשיתנם לפועלים ובלא קושיא דרבא היה יכול להקשות כיון דאתה מתיר בדבי ר' ינאי מטעם חנוני שאין מקיפו מה היה מדמה ר' יוחנן ההיא דאתנן לדבי ר' ינאי אף לפי טעותו שאין משועבד בערב אלא גופו ולא נכסיו אי נמי לא משתעבד אלא במלוה שאינו פוטר המקבל ויש שם דין ערבות אבל לא בנותן שפוטר המקבל וסומך על חבירו שמצוה ליתן לו ויחזור עליו ולכן לא היו פירות שמינית שפורע ר' ינאי דמי שביעית מ"מ למה לא חשב באתנן שכר ביאה אע"פ שלאחר ביאה נותנה לה הלא בשעת ביאה נקנה הטלה בטלה זה במקום שמעות קונות או דקאי בחצרה א"כ גם בטלה סתם ישתעבדו נכסיו בשביל הטלה ועוד כי דבר פשוט הוא שכל המקבל מעות מחבירו בשביל חפץ שיתן לו שנכסיו משועבדין לו דלא גרע ממלוה שהנכסים משתעבדים לו כי אין להתיר שם מטעם חליפי אתנן כדפי' אלא משום הכי אייתי דרבא דניחא ליה לאקשויי על מעשה דר' ינאי גופיה יותר מעל הראיה דאתנן:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא דאמרינן אי לאו דאקנייה ניהלה מעיקרא היכי מצית מקרבא ליה ואיש כי יקדיש את ביתו קדש (ויקרא כז, יד) אמר רחמנא וכו'. קשיא לי דהא משיכה קונה אפילו בלא נתינת דמים ואם נשרפו או נאבדו ברשות לוקח ללוקח נאבדו או נשרפו ולא למוכר, אלמא דידיה ניהו. ואם כן למה אינה יכולה להקריבו דהא קונה לה במשיכה, ולענין איסורא נמי אמרינן דחשבינן ליה כדידיה לגמרי (כדתניא) [כדתנן] (עא, א) המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין, דמכי משכיה קני ליה וקמי זוזי עלייהו דגוי בהלואה, ואף על גב דנגע ביה גוי עד שלא פרעו לית לן בו מידי דמכי משכיה גוי אסתליק מניה ישראל לגמרי. ונראה דהכי קאמר אי דלא אקנייה ניהליה מעיקרא במשיכה אלא שיהא אצלה עד שעת ביאה ואם יבא עליה יהא שלה היכי מציא מקרבא ליה קודם ביאה.

    וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי והא חסרה משיכה וכו' - איכא מאן דמפרש דאפילו אליבא דר' יוחנן דאמר (ב"מ מז, ב) דבר תורה מעות קונות מקשינן, דכיון דתקנו רבנן דלא ליקני אלא במשיכה הרי הוא כאלו אין המעות קונות כלל ואפילו לגבי איסור תורה, ומותר לגבוה, דרבנן הוא דאמור דלא ליקני ליה, הילכך לאו אתנן הוא, שהם העמידו דבריהם אפילו במקום איסורא דאורייתא. ויש לפרש דדוקא אליבא דריש לקיש דאמר (שם) משיכה מפורשת מדאורייתא מקשינן, אבל לר' יוחנן כיון דמדאורייתא מעות קונות הא לא מחסרה משיכה מדאורייתא, ואסור אתנן דאורייתא הוא. וכן נראה שפירש רש"י ז"ל, דהא דמפרקינן בזונה גויה דלא קניא במשיכה פירש הוא ז"ל: דכי כתיבא משיכה בישראל כתיבא, וזו היא סברת ריש לקיש (בכורות יג, א) דאלו לר' יוחנן איפכא הוא דבישראל מעות קונות ובגוי במשיכה. ואף על גב דקיימא לן כן כר' יוחנן, הכא מקשי אליבא דריש לקיש, דאיכא סוגיות הרבה בתלמוד שמקשה אליבא דחד תנא ואף על גב דלא קיימא לן כוותיה. ודכוותה היא בריש פרק האשה שנתארמלה (כתובות טז, א) ונימא רוב נשים בתולות נשאות, (ובפ"ק) [ובפ"ב] דקדושין (נא, א) את וחמור הוא ואת וחמור קנה וכן הרבה. ואף על גב דלפום אוקימתא דרב חסדא מקשי ורב חסדא כר' יוחנן סבירא ליה, כדמוכח בפרק הזהב (ב"מ שם) דאמר רב חסדא התם כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות, הכא לאוקומי ברייתא לכולי עלמא בעינן, כלומר הא תינח לר' יוחנן לריש לקיש מאי איכא למימר.

    ואוקימנא בזונה גויה דקניא בכסף ולא מיחסרא משיכה וביאתה היינו כספיה - אבל זונה ישראלית לא קניא ליה כלל ואף על גב דיחדו ליה באתננה קודם ביאה. ומיהא איכא למשמע לשוכר את הפועל ופסק עמו כור חטים זה או בגד [זה] או עור זה שאם רצה אחד מהם לחזור בו שהרשות בידו, שהרי כור חטים שפסק עמו לא קני ליה דהא מיחסר משיכה ויהיב ליה מידי אחרינא, וכדאמרינן הכא בטלה זה. ואפשר נמי דאפילו פסק עמו חטים סתם אינו חייב ליתן לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות. ומיהו בזה יש לבעל הדין לחלוק דממון שפסק עמו מיהא חייב ליתן לו, דומיא דטול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו (ב"מ קיח, א), אף על פי שיש לחלוק ולומר דסתם שכירות במעות היא ואדעתא דהכי נחת והילכך חייב ליתן לו מעות, אבל כשפסק עמו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מחמת שהתנה עמו בכך לא קנה דהא לא משך, וזה נכון ועיקר. והיכא דקא פסק לו כור חטים זה שיכול לחזור בו כמו שביארנו, צריך עיון אם יתחייב ליתן לו מכל מקום במעות כדמי החטים שכבר גלו בדעתם מיהא כשיעור פסק השכירות וזה נתרצה ליתן וזה נתרצה להשתכר בשוה כור חטים, או שמא נאמר כיון שאין גוף הדבר שפסקו ביניהם נקנה ולא זה קנה ולא זה נתחייב, אפילו בשוויו של פסק זה לא נתחייב, והכל לפי דעת בית דין בכמה ראוי להשתכר, בדבר זה צריך אני להתיישב. ואפשר שהכל הולך אחרי המלאכה שעשה, שאם עשה וטרח יותר משאר פועלים יכול לומר לו להכי טרחי ועבדי לך עבידתא שפירתא, כדאיתא בריש השוכר את האומנין (ב"מ עו, א), ואי לא, יהיב ליה כשכיר דעלמא לפי אומד המלאכה שכר שעשה, כן נראה לי.

    הא דמותיב רב ששת לדבי ר' ינאי מהא דתני אומר אדם לחמריו ולפעליו צאו ואכלו ואני פורע אסור, אלמא כי קא פרע דמי איסורא קא פרע. קשיא לי דדילמא שאני הכא דכי קא שקלי פועלים דידיה איסורא קא שקלי ומשום הכי אסור, אבל דבי ר' ינאי כי שקלי פירי מעניי ההיא שעתא אכתי איסורא ליכא דקודם הביעור קא יזפי, וכי קא פרעי לאו דמי איסורא קא פרעי. ויש לומר דהכי קא מותיב, ואם אמר להו צאו ואכלו צאו ושתו ואני פורע חושש משום יין נסך, אלמא ודאי איסורא דהכא משום פרעון הוא דפורע דמי איסורא, דאי משום דמעיקרא שקלי פועלים דידיה איסורא אמאי חושש להם משום יין נסך דהא איהו לא שקיל מידי ופועלים הוא דשקלו ואיהו נמי הא לא פרע מידי לחנוני ומאי איסורא קא עביד, אלא ודאי משום פרעון הוא דאסור, דאלמא כי קא פרע דמי איסורא קא פרע, הכא נמי וכו'. כן נראה לי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Avodah Zarah 63a

    Avodah Zarah 63a. The full printed text of this folio side - 12 numbered segments, about 248 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Avodah Zarah 63a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026