Talmud Builders

    Avodah Zarah 66b

    Chapter 5 - HaSokher et HaPoel

    גם: עבודה זרה דף ס״ו ע״ב, פרק ה׳ השוכר את הפועל

    English translation - Avodah Zarah 66b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1because a liquid whose smell is vinegar and its flavor is wine is considered vinegar, and the wine, when it spilled into the barrel of vinegar, took on the smell of vinegar from the moment it reached the airspace of the barrel, and it has therefore become a type of food mixed with food of its own type. And any type of forbidden food mixed with food of its own type renders the mixture forbidden by any amount.

    2Rava says that the mixture is forbidden only in a case where the wine imparts flavor to the vinegar, because a liquid whose smell is vinegar and its flavor is wine is considered wine, and it has therefore become a type of food mixed with food not of its own type. And any type of forbidden food mixed with food not of its own type renders the mixture forbidden only in a case where it imparts flavor to the mixture.

    3§ With regard to this bunghole [ bat tiha ], the hole in a barrel through which one can smell the wine, if a gentile smells a Jew’s wine through it, the wine is permitted, but for a Jew to smell a gentile’s wine through it, Abaye says that it is prohibited, whereas Rava says that it is permitted. Abaye says that it is prohibited because he holds that a smell is a substantial matter, a significant form of pleasure, and it is not permitted to derive benefit from a gentile’s wine. Rava says it is permitted because he holds that a smell is nothing; it is insignificant.

    4Rava says: From where do I say that a smell is nothing? It is as we learned in a mishna ( Terumot 10:4): With regard to an oven that one lit with cumin stalks of teruma and baked bread in it, the bread is permitted because it has not absorbed the flavor of the cumin stalks but only the smell of the cumin stalks. This indicates that smell alone does not render a food forbidden. And how does Abaye explain this? He answers that it is different there, as the forbidden substance was burned. The smell of the forbidden cumin stalks entered the bread after the cumin stalks themselves were consumed by the fire, and a smell that is not from an extant substance is not forbidden. By contrast, in a case where the smell is from an extant source, it is forbidden.

    5Rav Mari said: This dispute between Abaye and Rava is parallel to a dispute between tanna’im , as it is taught in a mishna ( Terumot 10:3): With regard to one who detached a hot loaf of bread from the oven and placed it on the opening of a barrel of wine of teruma , the portion of the produce designated for the priest, Rabbi Meir deems the bread forbidden to non-priests, as in his opinion the smell of the wine renders the bread forbidden to them, and Rabbi Yehuda deems it permitted. Rabbi Yosei deems it permitted in a case of wheat bread but deems it forbidden in a case of barley bread, because the barley draws out the fumes of the wine. Rav Mari explains: What, is it not with regard to this matter that the Sages in the mishna disagree: That one Sage, Rabbi Meir, holds that a smell is a substantial matter, and one Sage, Rabbi Yehuda, holds that a smell is nothing?

    6The Gemara remarks: According to the opinion of Rava, the dispute between him and Abaye is certainly parallel to a dispute between tanna’im , as he must concede that Rabbi Meir holds that a smell is a substantial matter. But according to the opinion of Abaye, shall we say that it is parallel to a dispute between tanna’im ?

    7The Gemara answers: Abaye could say to you that Rabbi Yehuda also holds that a smell is a substantial matter. Wasn’t it stated with regard to that mishna that Rabba bar bar Ḥana says that Reish Lakish says: In the case of a hot loaf of bread and an open barrel,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ריחיה חלא - יין זה סמוך לעירובו היה ריחיה חלא וטעמיה חמרא ובתר ריחיה אזלינן וכשנתערבו הוה ליה מין במינו:

    בת תיהא - נקב נוקבים במגופת חבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים: להריח עובד כוכבים ביין ישראל שפיר דמי:

    הפת מותרת - לזרים:

    שאין בה טעם כמון אלא ריח כמון - ואי משום דהוסק לא איכפת דתרומה אין איסורה איסור הנאה:

    רבי מאיר אוסר - לפי ששאבה את ריח היין:

    לרבא - דאמר לאו מילתא היא ודאי על כורחיה כתנאי אמרה למילתיה ולאו דברי הכל היא דהא ר"מ אוסר וליכא למימר איסור אלא משום ריחא:

    לאביי - דאמר מילתא היא:

    לימא כתנאי היא - מי אמרינן ר' יהודה לית ליה דאביי או דלמא לעולם אית ליה וטעמא דרבי יהודה הכא דקסבר אין ריח היין נכנס בפת אבל בבת תיהא דריח נסך נכנס בגוף מודי:

    עבודה זרה 66 עמוד ב

    1ריחיה חלא וטעמא חמרא חלא, והוה ליה מין במינו, וכל מין במינו במשהו.

    2רבא אמר: בנותן טעם, ריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא, והוה ליה מין בשאינו מינו, וכל מין בשאינו מינו בנותן טעם.

    3האי בת תיהא, עובד כוכבים בדישראל ש"ד ישראל בדעובד כוכבים אביי אמר: אסור, רבא אמר: מותר. אביי אמר: אסור, ריחא מילתא היא. רבא אמר: מותר, ריחא לאו מילתא היא.

    4אמר רבא: מנא אמינא לה, דריחא ולא כלום הוא? דתנן: תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת, לפי שאין טעם כמון אלא ריחא כמון. ואביי? שאני התם, דמיקלא איסוריה.

    5אמר רב מרי: כתנאי, הרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית של יין של תרומה ר"מ אוסר, ור' יהודה מתיר. רבי יוסי מתיר בשל חיטין, ואוסר בשל שעורים, מפני שהשעורים שואבות. מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: ריחא מילתא היא, ומר סבר: ריחא ולא כלום הוא?

    6לרבא ודאי תנאי היא, לאביי מי לימא תנאי היא?

    7אמר לך אביי: לאו מי איתמר עלה, אמר רבה בר בר חנה אמר ר"ל בפת חמה וחבית פתוחה׃

    Tosafot

    בת תיהא - פ"ה נוקבין נקב במגופת חבית להריח מיהו לשון בת קשה ופר"ח שיש קנה שקוע תוך החבית ובולט חוץ ומניחין לתוך קנה קטן כמין דד ומריחין דרך אותו דד ומש"ה נקט בת וגם יש ליישב פרש"י שבתוך אותו נקב שנקבו במגופה נותנין קנה קטן ומריחין דרך אותו קנה ומש"ה קרי לה בת:

    עובד כוכבים בדישראל שפיר דמי - וקמ"ל דלא גזרינן אטו ישראל בדעובד כוכבים דאסר אביי:

    ישראל בדעובד כוכבים רבא אמר מותר - צ"ל דמיירי שאין העובד כוכבים נותן לו שכר ולא מחזיק לו טובה דחזקת טובה נמי חשיבא הנאה ונמצא משתכר באיסורי הנאה:

    אביי אמר אסור ריחא מילתא היא - וחשבינן ליה כשותה אבל אין לומר דחשבינן נהנה דא"כ מאי פריך מכמון של תרומה שנכנס ריחו בפת של ישראל שאני תרומה דשריא לישראל בהנאה שאינה של כלוי כי הכא דליכא אלא ריחא דמיירי שלא הסיק ישראל את התנור דא"כ כלה התרומה אלא שכהן הסיקו אלא ודאי הכי פליגי אי חשבינן כשותה או לא וטעמא דרבא דלא חשיב ליה כשותה לפי שהריח נכנס בפניו ומזיקו והקלקול רבה על התקון ושרי כדאמרינן פ"ק דחולין (דף ח.) גבי סכין של עבודת כוכבים מותר לשחוט בו משום דקלקולו רבה על תקונו אבל זילוף של יין נסך ודאי אסור דהויא הנאה גמורה כדאמרי' בפ"ק דפסחים (דף כ:) שותים מלוג בסלע ומזלפים מלוג בשתים אבל כשתיה ודאי לא מחשבינן ליה לזילוף מדמתירין בפ"ק דפסחים (דף כ:) לזלף היין של תרומה טמאה ואי כשתיה חשיב ה"ל שותה תרומה טמאה שבמיתה אלא זילוף הנאה לחוד הוא דחשיב ומיתסר גבי יין נסך ולא דמיא לבת תיהא שהריח יוצא דרך הנקב ונכנס בחוזק בגופו ומזיק אבל זילוף הריח מתפזר:

    רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא - פרק כיצד צולין (פסחים דף עו:) פליגי נמי רב ולוי בריחא גבי בשר שמן שצלאו עם בשר נבילה רב אסר ולוי שרי והתם תניא כוותיה דרב ופי' שם רש"י ואע"ג דתניא כוותיה דרב דאסר מ"מ הלכה כלוי דשרי משום דרבא סבר כוותיה הכא גבי בת תיהא והלכה כרבא לגבי אביי ופסק כך רש"י פרק כיצד צולין ולא נראה דהתם קאמר דעובדא הוה בההוא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא ואסריה רבא מפרזקא למיכליה בכותחא ומעשה רב וגם מר בר רב אשי אוסר שם אפילו במילחא והלכה כמותו בר מתרי מילי וע"ק דאי פליגי אביי ורבא בפלוגתא דרב ולוי א"כ ה"ל לאיתויי פלוגתייהו התם לכ"נ דודאי הלכה כרב דהתם דריחא מילתא היא והלכה כרבא נמי הכא גבי בת תיהא דריחא לאו מילתא היא ואביי נמי דהכא דאמר ריחא מילתא היא א"ל אנא דאמרי אפילו כלוי דאמר התם ריחא לאו מילתא היא דשאני הכא שהוא נהנה ומריח מן האיסור היין עצמו הלכך הוי לגמרי כאילו שותה מן היין עצמו אבל התם אינו אלא ריח האיסור נכנס בתוך ההיתר והוא אוכל את ההיתר ובהא אפילו אביי מודה דריחא לאו מילתא היא ורבא נמי דהכא א"ל אנא דאמרי אפי' כרב דאמר התם ריחא מילתא היא דשאני הכא שהריח מזיק לו לפי שנכנס בגופו ולכך אמר דריחא לאו מילתא היא הלכך בין אביי בין רבא דהכא מצו סברי בין כרב בין כלוי דהתם והשתא הוי טובא גווני דריחא ריח החזק שבכולן פת חמה וחבית פתוחה דאסור לכ"ע וריח בשר פלוגתא דרב ולוי וקי"ל כרב וריח דבת תיהא וקי"ל כרבא למטה מהם פת צוננת וחבית פתוחה או פת חמה וחבית מגופה והמותר לכ"ע פת צוננת וחבית מגופה ולענין ריחא דהתם הלכה כרב דאמר ריחא מילתא היא ה"מ בתנורים שלהם שהיו קטנים וה"ה תחת מחבת שלנו שקורין תרפי"ד בלע"ז שאופין תחתיה הפשטיד"א כמו כן ריחא מילתא היא אבל בתנורים גדולים שלנו אין לחוש לריחא ובלבד שלא יהא פי התנור סתום ואין לחוש אם אפו פשטיד"א של בשר עם טריט"א של גבינה בתנור א' רק שלא יגעו זה בזה או עם האיסור פי' כגון פשטיד"א של נבילה אין לחוש כמו כן אם שמנונית האיסור על המרדה שקורין פאל"ה בלע"ז אסור ליתן היתר עליה כל היום מיהו כשאינה בת יומא מותר להשתמש בה לכתחלה ולא גזרו שאינה בת יומא אטו בת יומא אפילו לכתחלה כיון דלא אפשר שהרי העובד כוכבים לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם ופעם שישפוך עליה של איסור אבל אם יצא שמנונית האיסור דנבילה ונגע להיתר או תחת היתר אסור וא"ת אמאי לא הביא פרק כיצד צולין גבי פלוגתא דרב ולוי ההיא דכמון של תרומה דהכא ולדחותה כמו שהביא בשמעתין וי"ל משום דלא דמי לריחא דהתם מיירי בריחא דפטם כגון בשר ונבילה ולכך אמר רב דריחא מילתא היא דאזיל האי ומפטם האי אבל גבי כמון שהוא מעשה תנור ולא פיטום אפי' רב מודה דריחא לאו מילתא היא ועל חטה וחמץ שנמצאת באחת מן המצות בי"ד לא מיבעיא קודם ו' שעות דמותרות האחרות לפי שבטל בששים כמו חמץ שלא בזמנו אלא אפילו אחר ו' שעות מותרות האחרות משום דלא הוי חמץ בזמנו וחמץ שלא בזמנו אינו במשהו עד זמנו ממש דהיינו בז' ימים של הפסח וכן משמע בפסחים בפ' כל שעה (פסחים דף ל.) דקאמרינן לשם חמץ כשהוא לאחר זמנו בנותן טעם אפי' לר' יהודה דקאמר חמץ כשהוא לאחר הפסח בלאו וה"ה לאחר ו' שעות אך אותה מצה נכון לאוסרה ואם אפו המצות בשבעת ימי הפסח ונמצאת חטה וחמץ באחת מהן כולן אסורות ובתנור נמי יש לאסור דאע"ג דתנורים שלנו ריחא לאו מילתא היא מ"מ נהי דטעם ליכא מ"מ משהו בעלמא איכא ואפי' במעשה תנור דלאו פטום:

    אמר רבא מנא אמינא לה דריחא לאו מילתא היא דתניא תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת מותרת - וא"ת מ"ש מהא דאמר בפסחים פ' כל שעה (פסחים דף כו:) תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת אסורה למ"ד יש שבח עצים בפת וי"ל דלא שייך לאסור שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה משום דיש שבח עצים בפת היינו שבח הנאה דעצים בתוך הפת וחשיב נהנה מן העצים הלכך התם גבי ערלה דאסור בהנאה אסרינן מהאי טעמא אבל הכא בתרומה דודאי מותרת בהנאה לזרים אין לאסור משום יש שבח עצים בפת ותדע דהאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ואמאי בשוגג יאכל הא כל עצים בשבת מוקצים אפילו נתלשו מאתמול ויש שבח עצים בפת א"כ כשאוכל הפת שנאפה עם העצים יש שבח ואוכל מוקצה אלא ודאי כדפי' דלא אסרינן משום שבח עצים אלא דוקא באיסורי הנאה כדפרישי' ומוקצה מותר בהנאה הוא ומכאן יש להתיר פה חמה שנאפה בי"ט דאין לאסור משום דשמא העצים שנאפה בהן נתלשו היום ומוקצים הם דמה בכך הא פרישי' דלא אמר יש שבח עצים בפת רק לענין איסורי הנאה ואם משום שמא טחנו החיטין היום וגם נילושו אין בכך כלום כיון דמעיקרא בעודם חיטין היו ראוין לכוס מיהו בה"ג חשיב להו נולד כשטחנן בי"ט מיהו ר' יחיאל היה נוהג היתר בדבר וגם בשבת יש שמתירין ליקח פת חמה מן העובד כוכבים מטעמא דפי' אמנם בב' ימים של ר"ה שמע מורי שיש אוסרין לפי שלפעמים שהקציר נמשך עד ר"ה ויכולין לקצור בי"ט של ר"ה ולאפות בי"ט שני ונכון להחמיר בשני ימים טובים של ר"ה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אמר אביי ריחיה חלא וטעמא חמרא חלא וכו' - ואף על גב דאביי אזיל לעיל בתר טעמא, שאני הכא דאשתני ריחיה (משום האי) [דהאי] חמרא, וכיון דאשתני ריחיה חשבינן ליה כאלו אשתני טעמיה, אבל התם לא אשתני בגויה כלל. ורבא סבר ריחיה חלא וטעמא חמרא, חמרא מיקרי, וטעמיה ושמיה חמרא הוא, בנותן טעם, כן פירש הראב"ד ז"ל.

    האי בת תיהה גוי בדישראל שפיר דמי - פירש ר"ח ז"ל, בת תיהה הוא קנה ארוך של זכוכית, והוא חלול ויש באמצעיתו דד נקוב, ומכניס ראשו אחד בחבית וראשו האחר בפיו ושואב היין, וכשמגיע היין באותו הדד מקלח ויוצא ואינו מגיע לעולם היין בפי השואב. כגון ההיא בת תיהא, אם גוי הוא שואב יין של ישראל וישראל מקבלו בכליו מפי הדד, כיון שהגוי אינו נוגע ביין כלל שפיר דמי, אבל לשאוב בענין זה ישראל יינו של גוי, אביי אמר אסור, עד כאן. ואם תאמר והא מוריק אורוקי. יש לומר כיון דלא נגעי צרורות נינהו, וכדאמרינן בבבא קמא (יח, ב) לענין נזקים, גבי סוס שצנף וחמור שנער כצרורות נינהו, וצרורות לא עבדי יין נסך. והרב בעל הערוך זצ"ל (ערך תה ג) פירש: נקב הוא שמניחין במגופת החבית ומשם שואפין ריחן של יין בפיהם ויודעין אם הוא טוב ואם החמיץ, וכן נראה מפירושי רש"י ז"ל.

    רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא - פירוש: ואף על פי שמתכוין. ואם תאמר הא אמרינן בפסחים (כה, ב) גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אפשר וקא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דאסיר, ואמרינן נמי בריש מכילתין (יב, ב) לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא. ויש לומר דהתם מיירי בקטרת וורד והדס דעבידי לריחא ודרך הנאתן מתהני מהן הילכך אסור, אבל יין אינו עשוי לריח הילכך ריחיה לאו מילתא היא. ואביי סבר דריחא דכולהו איסורי ככולהו איסורי, ואף על גב דהתם (פסחים שם) אמר ריחא לאו מילתא היא, היינו בדבר שאינו נאכל אבל בדבר הנאכל ריחו כטעמו וכאלו אכלו דמי. וסברתן של רבא ואביי הפוכות כאן והתם. ומיהו אפילו בדבר שאינו נאכל, אם מכוין פניו כנגד הריח כדי לקלוט ממנו הרבה הרי הוא חשוב לאביי כטעמו ואסור, והיינו מתניתין דחנויות המעוטרות בוורד והדס וכמו שאני כותב בסמוך.

    אמר רבא מנא אמינא לה וכו', דתנן תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת, [הפת] מותרת. ואף על פי שיש שבח עצים בפת. דכיון דתרומה אינה אסורה בהנאה אלא באכילה, והנה אין טעם כמון אלא ריח כמון ושבח כמון מותר. ואם תאמר מאי קא מייתי מינה רבא דילמא שאני התם דאינו אסור בהנאה הילכך דינהא הוא דלא ליתסר דהא אין כאן טעם כמון,, אבל יין נסך דאסור בהנאה כיון דמתהני מריחא אסור, דמכל מקום הא מתהני מאיסורי הנאה. פירש הרמב"ן נ"ר: דטעמיה דאביי דאסר משום דסבירא ליה דריחא כטעמא ממש היא, ואפילו בשאר איסורי אכילה דלאו אסורי הנאה אסר בהו ריחא כטעמא, ואפילו לא מיכוין אסור. והכא דאסר בבת תיהא אפילו לא מכוין אסר, כדאמרינן (כריתות יט, ב) במתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה. והא דאמרינן בפסחים (כה, ב) דבדלא מתכוין שרי כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר, שאני התם שאינו מכוין פניו כנגד הריח ואינו בולע הריח ממש, אבל כאן שמשים פניו כנגד קלוח של ריח כטעם ממש האסור הוא. ומשום הכי מייתי רבא סייעתיה מהא דתרומה, דאי ריחא כטעמא, בכמון של תרומה הוה לן למיסר וכתב הרי"ף ז"ל דהלכתא כרבא. דכל היכא דפליגי אביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם (קדושין נב, א). והכי נמי כתב בחולין פרק גיד הנשה (לב, א בדפי הרי"ף) דהא דאפליג רב ולוי בפסח שני פרק כיצד צולין (פסחים עו, ב) בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נלה, דרב אמר אסור דריחא מילתא היא, ולוי שרי ואפילו בשר נבלה שמן ובשר שחוטה כחוש, דריחא לאו מילתא היא, דפלוגתייהו שייכא בהא דרבא ואביי, ואתיא דלוי כרבא ורב כאביי, והלכתא כלוי דקאי כרבא, וכן פסק שם משמא דרבוואתא ז"ל. וכתב משמא דרבוותא אחריני זצ"ל דהלכתא כרב לחומרא, משום הא דגרסינן התם, תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא, פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח, וההיא (ביעתא) [ביניתא] דאטויה בהדי בשר אסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא, דאלמא סבירא להו דריחא מילתא היא. וכתב הרי"ף ז"ל דהני לאו סייעתא נינהו לרב, ולאו כוותיה (מיכן) [שייכן], דאפילו לוי נמי מודה בכי הא, דכיון דשרו למיכלינהו בלא כותחא, אי שרי ליה למיכלינהו בכותחא הוה ליה כמאן דשרית לצלות לכתחלה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה, ולוי לא שרי אלא בדיעבד, דהא לוי שצלאו קאמר. ומיהו לדברי רבנו ז"ל לא מיחוור בהא, דהא רבא לכתחלה שרי בבת תיהא. ועוד, דהתם משמע דלוי ודאי בלכתחלה נמי קאמר, [מדמקשינן עליה ממתניתין דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת ולא אמר התם לכתחלה הוא] שאין צולין אבל בדיעבד שפיר דמי, ועוד דגרסינן בירושלמי במסכת תרומות (פ"י ה"ב) מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד, רב ירמיה בשם רב אסור, שמואל בשם לוי מותר, משמע מהכא דלכתחלה נמי שרי לוי. ועוד ראה רבנו הגדול ז"ל מה שהביאו כנגדו ראיה מדתני רב כהנא, [ודחה] דכיון דשרי ליה למיכלא [בלא] כותחא הוה ליה דבר שיש לו מתירין, ואפילו באלף לא בטיל. וזה לא מטיבותיה דמר, שאם יש בריח כדי לאסור אפילו במשהו היאך התיר רבא בת תיהא בפני עצמו, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ריח בפני עצמו אין בו [ממש], משום תערובת [איך] אוסר (ממש) תערובתו. ועוד דכשאמרו דבר שיש לו מתירין דלא בטיל לא אמרו אלא במינו, אבל שלא במינו בטל הוא כשאר איסורין בנותן טעם, וכדתנן בנדרים (נב, א) הנודר מן הדבר ונתערב באחרים, אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר, ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא דאם בעי מיתשיל עליה (שם נט, א), ואפילו הכי צריך לתת טעם בתערובתו. וכתב הרמב"ן נ"ר דודאי נראין דברי רבנו הגדול ז"ל בעיקר מה שפסק כלוי משום דקאי כרבא, והא דתני רב כהנא לא מסייעא כלל לרב, דבבשר בחלב גזרה בעלמא הוא שגזרו בו, מפני שמחמירין בו יותר משאר איסורין ולא בדילי אינשי מניה כשאר אסורין, לפי שזה בפני עצמו מותר וזה בפני עצמו מותר, וכיוצא בדבר גדרו בו שלא להעלותו עם הבשר על השולחן (חולין קג, ב), וכן בתרומה (שם קד, ב), לפי שקרוב הוא לטעום בה הואיל ונאכלת לכהן, וישראל בשל כהן אתי למטעי, מה שלא גזרו כך בשאר איסורי התורה וביין נסך. והילכך בפת שאפאה עם צלי נמי גזרו בו הואיל ויש בו טעם ריח בשר שלא לאוכלה בכותח. ולאו משום דריחא מילתא היא, דאם כן אפילו בפני עצמה תהא אסורה, וכדאמרן (פסחים ל, ב), אין שטין את התנור באליה, ואם שט כל הפת כלה אסורה מפני הרגל עבירה, לפי שאדם אופה ממנו הרבה בפעם אחת לימים הרבה, ואם אתה מתירו לאוכלו בפני עצמו יבא לאוכלו בכותח. אבל כאן ודאי היינו טעמא לפי שאף בחלב אינה אסורה מן הדין, ולא רצו כאן לגזור גזירה לגזירה, אבל לכתחלה לאכלה עם חלב אסורה לכולי עלמא מפני הרגל עבירה, ואפילו לוי (ורב) ורבא דאית להו דריחא לאו מילתא היא מודו בה, ותדע שכן דלא אמרו תני רב חנניא לסיועי לרב.

    Babylonian Talmud · folio map

    Avodah Zarah 66b

    Avodah Zarah 66b. The full printed text of this folio side - 7 numbered segments, about 167 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Avodah Zarah 66b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026