Talmud Builders
    Login

    Avodah Zarah 73a

    Back to index

    English translation — Avodah Zarah 73a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1There are those who say that Rabba bar Rav Huna himself drank from a kenishkanin .

    2MISHNA: Wine used for a libation is forbidden, and any amount of it renders other wine forbidden if they are mixed together. Wine used for a libation that became mixed with wine, or water that was used for an idolatrous libation that became mixed with ordinary water, renders the mixture forbidden with any amount of the forbidden wine or water; but wine used for a libation that became mixed with water, or water used for a libation that became mixed with wine renders the mixture forbidden only if the forbidden liquid is sufficient to impart flavor to the mixture, i.e., for the wine to flavor the water or for the water to dilute the wine to an extent that can be tasted.

    3This is the principle: A substance in contact with the same type of substance renders the mixture forbidden with any amount of the forbidden substance, but a substance in contact with a different type of substance renders the mixture forbidden only in a case where it imparts flavor to it.

    4GEMARA: When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he reported that Rabbi Yoḥanan says: In the case of one who pours wine used for a libation from a barrel into a wine cistern, even if he does this all day long, the forbidden wine is nullified little by little upon contact with the wine in the cistern, and the wine is consequently permitted.

    5The Gemara raises an objection to the halakha reported by Rav Dimi from that which we learned in the mishna: Wine used for a libation is forbidden, and any amount of it renders other wine forbidden. What, is it not referring to a case where the forbidden substance fell into the permitted substance, as in the case of Rav Dimi’s statement? The Gemara rejects this: No, it is referring to a case where the permitted substance fell into the forbidden substance.

    6The Gemara suggests: Come and hear a further objection to the halakha reported by Rav Dimi from the continuation of the mishna: Wine that became mixed with water renders the mixture forbidden if it is sufficient to impart flavor to it. What, is it not referring to a case where forbidden wine fell into permitted water, and contrary to Rav Dimi’s statement, the wine is not nullified but instead renders the mixture forbidden the moment there is a sufficient amount of it to impart flavor? The Gemara answers: No, it is referring to a case where permitted wine fell into forbidden water, and as long as the water influences the flavor of the wine, it is forbidden.

    7The Gemara challenges: And from the fact that the first clause is referring to forbidden water, by inference, the latter clause is also dealing with forbidden water, and the latter clause teaches: Water that became mixed with wine renders the mixture forbidden in a case where it imparts flavor to it. The Gemara answers that Rav Dimi could have said to you that the entire mishna is dealing with permitted substances falling into forbidden substances, and the first clause is dealing with a case where permitted wine fell into forbidden water, while the latter clause is dealing with a case where permitted water fell into forbidden wine.

    8When Rav Yitzḥak bar Yosef came from Eretz Yisrael to Babylonia, he reported that Rabbi Yoḥanan says: In the case of one who pours wine used for a libation from a small canteen into a wine cistern, even if he did so all day long, the forbidden wine is nullified little by little in the permitted wine. And this applies specifically to a small canteen, whose stream is not significant. But if one pours wine from a barrel, whose stream is significant, this does not apply.

    9§ When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan says: In the case of wine used for a libation that fell into a wine cistern, and where a pitcher of water also fell there, one considers the permitted wine as though it is nonexistent, and it is not rendered forbidden by the wine used for a libation; and with regard to the rest, i.e., the wine used for a libation, the volume of the water is greater than the volume of the wine and nullifies it.

    10When Rav Shmuel bar Yehuda came from Eretz Yisrael he said that Rabbi Yoḥanan says: The Sages taught this only with regard to a case where the pitcher of water fell in first, but if the pitcher of water did not fall in first, the wine used for a libation has found its own type, i.e., the wine in the cistern, and been awakened. In other words, the wine used for a libation renders the wine in the cistern forbidden, causing the volume of the wine that is forbidden to become larger, and the water that subsequently falls in is not sufficient to nullify all of the wine.

    11The Gemara comments: There are those who teach this halakha with regard to the mishna, which states that wine used for a libation that became mixed with permitted wine renders it forbidden with any amount. Rav Shmuel bar Yehuda says that Rabbi Yoḥanan says: The mishna taught this only with regard to a case where a pitcher of water did not also fall into the permitted wine; but if a pitcher of water fell there, one considers the permitted wine as though it is nonexistent, and it is not rendered forbidden by the wine used for a libation, and with regard to the rest, i.e., the wine used for a libation, the volume of the water is greater than the volume of the wine and nullifies it.

    12The Gemara asks: What difference is there between the one who teaches this about the mishna and the one who teaches it about the statement of Ravin? The Gemara explains: The one who teaches it about the mishna does not need for the pitcher of water to have fallen in first; in any event the water nullifies the forbidden wine. But the one who teaches it about the statement of Ravin adds to Ravin’s statement, and so he needs the pitcher of water to have fallen in first.

    13§ It was stated that in a case of wine used for a libation that fell into a wine cistern, and where a pitcher of water also fell there,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מתני' ומים במים כו' — מים שנתנסכו לעבודת כוכבים נפלו במים דהיתר:

    גמ' ראשון ראשון — שנפל בטיל ביין כשר שבבור ומותר בהנאה. והאי דקתני לקמן (עבודה זרה דף עד.) יין נסך שנפל בבור כולו אסור מוקי לה כשנפל בחבית גדולה ונשברה ונפל כולו כאחד:

    לגו היתירא — ולא אמרי' קמא קמא בטיל ליה ברוב:

    היתירא לגו איסורא — דקמא קמא דהיתירא בטיל ליה:

    ה"ג יין במים בנותן טעם:

    מאי לאו חמרא דאיסורא לגו מיא דהיתירא — וקתני מכי יהיב טעמא בחמרא מיתסר:

    ה"ג לא חמרא דהיתירא בגו מיא דאיסורא — ואשמעינן דכל כמה דיהבי מיא טעמא בחמרא איתסר עד שיבטל טעם היין את טעם המים וכגון דנפיל כוליה כחדא דלא אפשר למיא דאיסורא לבטיל:

    ה"ג ומדרישא מיא דאיסורא סיפא נמי מיא דאיסורא וקתני סיפא מים ביין בנותן טעם - אלמא איסורא בגו היתירא אע"ג דרובא דהיתירא לא אמרינן קמא קמא בטל:

    אמר לך רב דימי כולה מתני' היתירא בגו איסורא ורישא — מיא דאיסורא וסיפא מיא דהיתירא. ואין הלכה כרב דימי שהרי בא רב יצחק והחמיר בא רבין והחמיר ולקמן פסקינן יין נסך במינו במשהו:

    צרצור קטן גרסי' — והוא פך קטן. ובעירובין לגבי בגדים בפ' אחרון (דף קג:) גרסינן צלצול קטן והוא קשר של משי:

    רואין את ההיתר כאילו אינו — ולא אמרינן הרי נאסר כל היין ורבה היין על המים דהא הוי חמרא רובא אלא באיסור שנפל גרידא משערינן ואיכא מיא רובא. אלמא פליג רבין אדרב דימי ואשמעינן דמיא הוא דמבטל חמרא אבל חמרא לא מבטל חמרא:

    תחלה — קודם יין נסך דכי נפל יין נסך אשכחוה מיא ובטלוה:

    מצא מין את מינו — לבסוף וניעור כלומר נתחזק וניתוסף איסורו ורבה יין על המים. ולשון ניעור כאיש אשר יעור משנתו כמו הניעור בלילה וכל היכא דתני מצא מין את מינו וניעור היינו פירושה. ויש שמפרשין וניעור נוער מתורתו ראשונה ונדבק בחבירו ונתחזק וא"כ נוער מיבעי ליה:

    ואיכא דמתני — להא דרב שמואל בר יהודה אמתני':

    מאן דמתני לה אמתני' לא בעי תחלה — ואפי' נפל קיתון לבסוף ס"ל דמבטלין מים את האיסור:

    ומאן דמתני אמילתיה דרבין בעי תחלה — דאי לאו תחלה אתא לאשמועינן מאי קמשמע לן הא רבין נמי הכי קאמר:

    עבודה זרה 73 עמוד א

    1איכא דאמרי: רבה בר רב הונא גופיה אישתי בקנישקנין.

    Mishna

    2יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא, יין ביין ומים במים בכל שהוא, יין במים ומים ביין בנותן טעם.

    3זה הכלל: מין במינו במשהו, ושלא במינו בנותן טעם.

    Gemara

    4כי אתא רב דימי א"ר יוחנן: המערה יין נסך מחבית לבור, אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל.

    5תנן: יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו התירא? לא, דקא נפיל התירא לגו איסורא.

    6ת"ש יין במים בנותן טעם. מאי לאו דקא נפיל חמרא דאיסורא למיא דהתירא? לא, דקא נפיל חמרא דהתירא למיא דאיסורא.

    7ומדרישא במיא דאיסורא, סיפא נמי במיא דאיסורא, וקתני סיפא: מים ביין בנותן טעם! אמר לך רב דימי: כולה מתני' התירא לגו איסורא, ורישא דקא נפיל חמרא דהתירא למיא דאיסורא, סיפא דקא נפיל מיא דהתירא לחמרא דאיסורא.

    8כי אתא רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן: המערה יין נסך מצרצור קטן לבור, אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. ודוקא צרצור קטן, דלא נפיש עמודיה, אבל חבית דנפיש עמודיה לא.

    9כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: יין נסך שנפל לבור, ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו.

    10כי אתא רב שמואל בר יהודה, א"ר יוחנן: לא שנו אלא שנפל קיתון של מים תחלה, אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה מצא מין את מינו וניעור.

    11איכא דמתני לה אמתני' יין ביין כל שהוא. אמר רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן: לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים, אבל נפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו.

    12מאי איכא בין לדמתני לה אמתני' בין לדמתני לה אדרבין? מאן דמתני לה אמתני' לא בעי תחלה, ומאן דמתני לה אדרבין בעי תחלה.

    13איתמר: יין נסך שנפל לבור, ונפל שם קיתון של מים,׃

    Tosafot

    איכא דאמרי רבה בר רב הונא גופיה אישתי בקנישקנין — תימה היאך היה שותה בקנישקנין נהי דלא הוי חיבור מ"מ היה לו לחוש דלמא פסיק קדים ברישא עובד כוכבים ופי' ר"ח דלא מיירי עם העובד כוכבים אלא שהיה שותה עם ישראל בקנישקנין וא"ת א"כ מאי קמ"ל י"ל דקמ"ל דלא מיתסר בזמן הזה משום שמחה לאפוקי ממאן דאסר במס' שבת לשתות בקנישקנין בזמן הזה פ' במה אשה (שבת דף סב: ע"ש היטב):

    יין ביין ומים במים במשהו — פר"ת דדוקא יין נסך ממש שנתנסך לעבודת כוכבים הוא דהוי במשהו אבל סתם יינם בששים וכן מגע עובד כוכבים במים מיירי במים שידוע שנתנסכו לעבודת כוכבים דאי בסתם מים ליכא איסור דכוותיה קתני יין שידוע שנתנסך לעבודת כוכבים אבל סתם יינם הוי בששים אפילו מין במינו כמו כל איסורין שבתורה וההיא דאגרדמים עובד כוכבים דקאמר עלה בתוספתא שטיפת יין אוסרת במשהו אע"ג דלא הוו ודאי נסך איכא למימר דאתיא כר' יהודה דאמר מין במינו אפילו באלף לא בטיל אפי' בשאר איסורין ועוד אומר ר"י דאפי' אם נפשך לומר דסתם יינם במשהו אפ"ה הוי סתם יינם בזמן הזה בששים ודוקא בימי התנאים והאמוראים שהיו בקיאים העובדי כוכבים בטיב עבודת כוכבים דאז שייכא ניסוך החמירו בסתם יינם לאוסרו כמו יין נסך ממש הלכך לענין ביטול כשאר איסורין דמי ובטל בששים כמו שאר איסורין:

    כי אתא רב דימי א"ר יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל - פי' אפי' מתרבה היין נסך לבסוף מ"מ אמרינן ראשון ראשון בטל משמע הכא דרב דימי סבר קמא קמא בטיל ותימה דבבכורות פ' הלוקח (דף כב.) אמרינן הלוקח ציר מע"ה משיקו במים וטהור ממה נפשך אי רובא מיא נינהו הא עביד ליה השקה ואי רובא ציר ציר לא בר קבולי טומאה היא פי' ומיעוט מיא דאית ליה בטלי דציר הוא רוב ומסיק עלה לא שנו אלא לטבול בהן פתו אבל לקדירה לא דמצא מין את מינו וניעור ולא אמר קמא קמא בטיל ורב דימי קאמר לה להא שמעתתא התם ועוד קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דבשמעתין א"ר יוחנן ראשון ראשון בטל ובנדרים (דף נז:) א"ר יוחנן גידולין של תרומה שגדלו ורבו גידוליו על עקרו אסור אפי' לכהן לאוכלן משום טבל ולא אמרינן ראשון ראשון בטיל וי"ל דבשמעתין נמי דקאמר ראשון ראשון בטיל היינו עד (שיפול) שם כל כך מן היין נסך בין הכל שלא יהא בהיתר ס' אבל אם נפל כל כך מן הנסך לסירוגין בין הכל שאין בהיתר ס' כדי לבטלו אסור משום דמצא מין את מינו וניעור ותדע שכן הוא דאי לא תימא הכי וכי אם היה אדם מערה חלב בקדירה של היתר מעט מעט בסירוגין עד שנתרבה החלב לבסוף כל כך שהיה בו בנותן טעם לקדירה וכי תעלה על דעתך שהוא מותר משום קמא קמא בטיל אלא ודאי לא אמרינן קמא קמא בטיל כיון שיש כל כך מן האיסור לבסוף שהוא נותן טעם ואם תאמר כיון דעד ס' קאמר כדפרי' אם כן מה חידוש הוא זה לאשמועינן שיהא בטל עד ס' וי"ל דאתא לאשמועינן דאף על גב דקתני מתני' יין ביין במשהו דלא מיירי באיסורא לגו היתירא אלא מיירי בהיתירא לגו איסורא וא"ת ולפי' רש"י דפי' קמא קמא בטיל אפי' אין בו ס' הא אסרינן במתני' (דף עד.) יין נסך שנפל לבור וי"ל דנפל בפעם אחת בקילוח אחד דלא אמר קמא קמא בטיל אבל הכא שנפל טיפה אחר טיפה מותר משום דאמר קמא קמא בטיל:

    ת"ש יין במים בנותן טעם מאי לאו דקנפיל חמרא דאיסורא לגו מיא דהיתירא - וקאמר דלא אמרינן קמא קמא בטיל וקשיא לרבי יוחנן וא"ת ומאי קושיא האמרינן לעיל דלא אמרינן קמא קמא בטיל כי אם עד ס' וא"כ שפיר קאמר דאוסר בנותן טעם דהיינו כי ליכא ס' וי"ל דהכי פריך מאי לאו דקנפיל לגו היתירא ומדהא סיפא מיירי באיסורא לגו היתירא רישא נמי דקתני יין ביין במשהו מיירי בכה"ג דנפל איסורא לגו היתירא וקתני במשהו וקשיא לרב דימי א"ר יוחנן:

    ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא — פר"י דה"ה רב דימי דאמר בחבית דוקא נקט חבית אבל גיגית דנפיש עמודיה טפי מחבית לא אמר קמא קמא בטיל:

    רואין ההיתר כאילו אינו כו' — רבין אתא לאפלוגי אדרב דימי דאשמועינן דוקא מיא מבטלי חמרא אבל חמרא לא מבטל חמרא ופ"ה דאין הלכה כרב דימי שהרי אחר רב דימי בא רב יצחק והחמיר ובא רבין והחמיר ול"נ טעם זה דאדרבה היה לנו לפסוק בשל סופרים כדברי המיקל והיינו כרב דימי דמיקל טפי מכולהו מ"מ נראה דהלכה כרבין ולא כרב דימי ולא מטעמיה דרש"י אלא משום דרבין בר סמכא הוא טפי כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סד:):

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    איכא דאמרי הוא גופיה שתה בקנישקנין — קנישקנין פירש רש"י ז"ל: שהוא כלי רחב, ושני קנים או ג' יוצאים מצדו ונמשכים למעלה, וכל זמן שזה מוצץ וזה מוצץ אין היין הנוגע בפי הגוי חוזר למטה, והני מילי דקדים ישראל ופסק. ותמיהא לי דמהכא משמע דאף על גב דקדים גוי ומצץ בפיו אי [אתא] ישראל בתריה ושתי מאידך פתחא לית לן בה, דהא לא קפדינן אלא אהפסק שתייה דליקדום ישראל ולפסוק, אבל אהקדמת שתיה לא קפדינן, ואם כן היאך אפשר דלא ליתסר מאי דאשתאר במנא משום ניצוק מיהא. וכתב הראב"ד ז"ל פירוש הענין בפירושיו כאן, ובסוף דבריו אמר: ולבי מגמגם עליו, לפי שהענין כמו זר נחשב ורחוק מן הדמיון כמה כח התירו גדול, אבל מצאתי לו בתשובה פירוש מבואר וזה לשונו: חיי ראשי ירדתי למלאכת הקנישקין ועליתי ממנה ולא הכרתי בה התר שתיה בחבית [אלא] למאי דלא אתי בברזא, כי הקנישקין מוטה על צדו ויש בו קנים הרבה זה לצד זה או זה למעלה מזה שיכולים בני אדם הרבה לשתות ממנו בבת אחת, וישראל פותח פיו ושותה וגוי פותח פיו ושותה, ואף על גב דנצוק בעלמא אסור כי האי גוונא שרי, דטעמא דכי אסרינן נצוק משום חבור הני מילי דאתי בההוא פתחא או בההוא ברזא, דאמרינן כל מאי דאתי בההוא פתחא בהדי האי קלוח הוי חבור וכמאן דמערב ביה דמי, אבל קנישקין מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דגוי, דחמרא בההוא פתחא דקריב ליה בגויה נפיק, לא שביק האי פתחא ואזיל לפתחא אחריתי, הילכך לאו חבורין נינהו, ודוקא היכא דקדים ישראל ופסק, אבל אי קדים גוי ופסק אסור, מאי טעמא בהדי דפסק וסכר לפומיה קא מפיש בברזא דישראל וקא משכשך ליה, ולא שנא כי הוי ברזא דגוי תחתון או עליון כי קדים (א)ופסיק מיהא כוליה אסור, עד כאן.

    מתני' — יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא, יין ביין וכו'. פירש רבנו תם בספר הישר (ס״ס תעא): דוקא ביין נסך ממש, דומיא דמים במים שאין הדברים אמורים אלא במים שנתנסכו ודאי לע״ז, אבל סתם יינם בנותן טעם כשאר אסורין שבתורה. ויש לי ללמוד עליו דכל יין נסך ששנו במשנתינו ביין נסך ממש אמרו, מדאבעיא לן בריש פרקין (עבודה זרה סב, ב) גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך, שכרו לסתם יינן מהו, ואם אין הדברים פשוטין דסתמא דמתניתין לא מיירי אלא בודאי יינן מאי איבעיא ליה בסתם יינן, דהא לעשות עמו ביין נסך סתמא קתני ומאי אפקיה לסתם יינן מכללא דמתניתין, משמע [דסבירא] ליה דלא איירי אלא ביין נסך ממש, ומשום הכי איבעיא להו אי איסורא דמתניתין ביין נסך גמור דוקא הוא, או דילמא הוא הדין לסתם יינן, כן נראה לי. ודקתני נמי (עד, א) יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, אפילו בודאי יינן קא מיירו, אלא דאנן לא פסקינן כרשב״ג (שם) אלא בסתם יינן. ומיהו יש מקשין עליו ממה ששנו בתוספתא (פ״ח סה״ב) דאגר דמים גוי שטעם במינקת ונפלה ממנה טפה שהיא אסורה, מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא, אלמא סתם יינן נמי במינו במשהו, דמדקתני טפה של יין נסך משמע דהאי דינא ביין נסך דוקא הוא ולא בשאר איסורין, ושמע מינה דסתם יינן אוסר בכל שהו כיין נסך גמור. ורבותינו הצרפתים ז״ל מתרצין: דתנא דאגר דמים כר' יהודה ודאי אתיא דאמר (חולין צח, ב): מין במינו לא בטיל. והא דקתני שטפה של יין נסך לאו למימר דלא אמרינן הכי בשאר איסורין, אלא שדרך התלמוד לדבר כן, דמשום שהיה מדבר בענין יין פירש ואמר שטפה של יין נסך אוסר ביין כדין כל שאר אסורין שאוסרין במשהו במינם.

    יין נסך [אסור] ואוסר בכל שהוא, יין ביין וכו' יין במים בנותן טעם. כתב הראב"ד ז"ל: דנראה דאינו אוסר בהנאה אלא אם כן נתערב בו כדי מזיגה שיהא היין מזוג מן המים כדרך שבני אדם שותין אותו, אבל אם נתערב בהם יין מעט, קרוב אני לומר שאף בשתיה מותר מפני שהוא נותן טעם לפגם, מכל מקום איני מסופק בכך שהוא מותר בהנאה, וכן פירשתי בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לט, א סד"ה ור' יוחנן), עד כאן.

    גמרא — כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום פירוש

    כלו ראשון ראשון בטל — והוא שלא נפל שם מן היין האסור בקלוח אחד כדי נותן טעם, דכיון שאין בו כדי נתינת טעם הרי זה בטל לתוך ההתר, וכשחוזר עוד ונפל בו קלוח אחר פחות מכדי נתינת טעם הרי זה גם כן בטל, וכן כל היום כלו, וכיון שהראשון אין בו כדי נתינת טעם לא די שזה שנפל בו פעם שנייה אינו מצטרף לראשון לאסור, אלא שהראשון [מצטרף] להתר לבטל אסור הנופל בו אחר כן, ובודאי אם היה ביין האסור שנפל לתוך ההתר בקלוח אחד כדי נתינת טעם הרי הוא כאלו נפל שם בבת אחת כדי נותן טעם, ובזה לא אמר ר' יוחנן שיהא בטל אף על פי שנפל אסור לתוך היתר, אלא הכל אסור. וכן בכל שאר איסורין, כדתנן (ערלה פ"ב מי"ד) דשאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפל לתוך העסה, וכן שנינו במשנתינו (עד, א) יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה. והא דאקשינן ממתניתין דתנן יין במים בנותן טעם, מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו היתירא ופרקינן לא דקא נפיל היתירא לגו איסורא, הוא הדין שהיה יכול לתרץ אפילו בשנפל חמרא דאיסורא למייא דהתירא וכשנפל שם בבת אחת כדי נותן טעם, אלא דניחא ליה טפי לאוקומי כולה מתניתין בחד גוונא, ורישא דמתניתין דקתני יין ביין במשהו על כרחין אית לן לאוקמה אליבא דר' יוחנן בשנפל התירא לגו איסורא, דאי איסורא לגו היתירא הוא, הא קתני אוסר בכל שהוא, אלמא לא נפל שם בבת אחת כדי לתת טעם בהיתר. וכן פירש הראב"ד ז"ל דהא דאמר ר' יוחנן ראשון ראשון בטל, דוקא במקטף קטופי, דאי לאו הכי כיון דנצוק חבור הוא החבית חבור לבור כאלו נתערב הכלי משעת הקלוח הראשון. ולדברי הרב ז"ל משמע דכי אסרינן חמרא בנצוק לדברי ר' יוחנן, דוקא כשיש ביין האסור כדי נותן טעם בכל מה שיש מן היין בכלי ההיתר, שאם לא כן אפילו מה שיש מן היין האסור בכלי שמערה לתוכו יהא בטל לגבי יין ההיתר, כיון שאנו רואין את הניצוק כאלו נתערב לגמרי זה עם זה. וזה נראה לי דחוק מאד ורחוק מן הדעת, ועוד דהא אוקים אמימר לעיל (עבודה זרה עא, ב) הא דאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי, בדאיכא עכבת יין אפומא דמנא דקמא קמא אינסוך ליה, והיכי מנסך ליה כולי חמרא דאיכא במנא אטו עכבת יין נסך, והא נצוק מחברו ואיבטיל ליה עכבת יין נסך לגבי יין ההתר שבכלי, אלא אם נדחוק ונעמיד אותה כשאין בכל הכלי שמערה ממנו כדי לבטל טעם היין שבעכבת כלי הגוי, ואינו נראה לי. ומיהו אין מדברי רב קושיא כל כך, דאפשר לרב דימי משמיה דר' יוחנן לית ליה הא דרב. ומכל מקום אין טעמו של הרב ז"ל נראה לי ברור, אף על פי שנראה לי דינו יפה שכל שהקלוח מחובר לחבית הכל נאסר ואינו ראוי ליבטל מחמת מיעוטו, שאם אתה אומר כן אף אנו נאמר שאין הולכין אלא אחר מקום מגע יין ליין שבבור, אבל הטעם לזה דכל שהוא מחובר הכל כאחד (ו)אינו ראוי ליבטל, כאלו נתערב בו הכל בבת אחת. והרמב"ן נ"ר גם כן לא נראו לו דברי הראב"ד ז"ל בזה, וזה לשונו שכתב עליו: זה הפירוש אינו נכון לי, דהיכי אמרינן אבל חבית דנפיש עמודיה לא, כיון דמיקטף ליה מיניה וליכא בעמוד עצמו כדי לאסרו ראשון ראשון בטל, אלא ודאי אף על פי דלא מקטף ליה אמר רב דימי בטל, לפי שאין אנו רואין את הנצוק אלא כמעורב בקלוח זה שיורד מעט מעט, עד כאן, ואין זה קשה בעיני כל כך, שכל שהקלוח גדול כקלוח חבית אף על פי שאין בו כדי נתינת טעם, כל שהוא בעצמו חשוב אינו ראוי להתבטל ברבוי היין שבבור.

    תנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא, מאי לאו וכו', לא דקא נפיל התירא לגו איסורא. פירוש: וכשלא נפל שם התירא בבת אחת כדי למעט יין של איסור, אלא מעט מעט נפל שם כל כך מתחלה ועד סוף, עד שהיה יין של אסור משהו לגבי יין של היתר שנפל שם, ואפילו הכי נאסר הכל משום דקמא קמא דהתירא אינסוך ואיבטיל ליה, כן פירש רש"י ז"ל. והראב"ד ז"ל קשיא ליה, כיון דלר' יוחנן בשנפל יין דאיסורא ביין דהתירא אינו אוסר במשהו, ובהיתר שנפל לתוך אסור אמרינן שההתר בטל, ואף על פי שנפל עוד שם היתר יותר, אין ההיתר שנפל שם ראשונה ניעור, דכיון דנתבטל במיעוטו תחלה נתבטל לדעתיה דר' יוחנן, אם כן היכי קאמר ר' יוחנן דכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין [נסך] שבמינן במשהו, ומאי אולמיה דיין נסך, דאפילו בשאר איסורין דינא הכי. דאי נפל אסור לתוך היתר אפילו ביין נסך מותר, ואי נפל היתר מועט לתוך איסור, כיון דמדינא אמרינן ראשון ראשון בטל, אפילו שאר איסורין, בין שנפלו במינן בין שלא במינן, ונפל שם תחלה משהו של היתר וחזר ונפל שםן משהו אחר, ראשון ראשון בטל, ואם כן מצינו אפלו שאר איסורין אוסרין במשהו בין במינן בין שלא במינן, ואין חלוק בין (בדינן) [בין מינן] לשאינן מינן בין יין נסך לשאר אסורין, וראיתי לרב ר' אברהם ז"ל שחלק בין מינם לשאינם מינן בדין זה, דמין במינו אף על פי שנפל לתוכו התר כל היום כלו אסור כמו שכתבתנו, אבל מין בשאינו מינו אם יחזור ונפל לתוכו עוד היתר עד כדי שלא יהא באיסור כדי שיהא נותן טעם בכל ההתר מותר, ואף על פי שההתר נאסר תחלה. והטעם לזה כי אין מין בשאינו מינו אוסר בנותן טעם אלא מפני הטעם שנותן בו, וכיון שנתבטל טעם האסור מכל מקום שוב אין כח בו לאסור, אבל מין במינו אינו נאסר מפני נותן טעם, שהרי אין טעמו ניכר בו כלל, אלא מפני מיעוטו נאסר, וכיון שנאסר חזר להיות כמוהו, ושוב אין לו היתר שהמיעוט נעשה רוב, אלו דברי הרב ז"ל. ואף על פי שעלה לנו תירוץ מדברי הרב ז"ל במין ושאינו מינו, מכל מקום קושייתנו במין במינו בשאר איסורין במקומה עומדת, מה הפרש יש לר' יוחנן בין טבל ויין נסך לשאר איסורין. ומצאתי לרמב"ן נ"ר שפירש דהתירא לגו איסורא לאו משום דראשון ראשון בטל, דלא אשכחן בטול בהתר, לפי שאין אדם עשוי לבטלו אלא אדרבא מוסיף הוא עליו והולך, וכיון דהתירא לגו איסורא לאו ראשון ראשון בטל, בשאר איסורין מותר שההיתר חוזר וניעור, וכדאמרינן בעלמא כשבטל אסור לכתחלה דבשוגג מותר, אלא חומר הוא ביין נסך שאף בהיתר מרובה שנפל לאסור מועט אוסר כיון שאין בו שיעור ששים לבטל אותו משעה ראשונה, ומיהו בשאינו מינו בטל שהרי בטל טעמו, ועוד יש טעם אחר נכון שאני עתיד לכתוב למטה (בקטע הבא) כדעת הרמב"ם ז"ל.

    ורב דימי אמר כולה מתניתין היתירא לגו איסורא — וכיון דאית בה נותן טעם מתחלה ועד סוף לית דין ולית דיין דאסור, ולעולם היכא דנפל יין של אסור (לתוך יין של היתר או יין של איסור) בתוך מים של היתר או אפילו בתוך יין של היתר ראשון ראשון בטל. ותמיהא לי אמאי לא אקשי ליה מרישא דמתניתין (עב, א) דקתני נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור, ועכבת יין כל שהוא משמע, כמו שאמרו בירושלמי( ה"י) מהו עכבת יין כההוא דמלכלך, כמא דאת אמר (הושע ו, ח) עקובה מדם, ובודאי אי אפשר לקלוח החבית המותר שהוא מודד על לכלוך היין האסור שלא יהא בו כדי לבטל טעמו אלו היה אותו לכלוך (יין) [מים] ונפל עליו קלוח זה של יין, וזה ודאי תיובתא לדברי ר' יוחנן, ועוד היה לו להקשות מברייתא דאגר דמים גוי שקדח במינקת, שפירשוה בתוספתא (פ"ח סה"ב) משום שטפת יין שנאסר בפיו של אגר דמים חוזרת ונופלת לתוך החבית, וטפה של יין נסך אוסרת. והתם איסורא לגו היתירא הוא, ואסור משהו, ואפילו הכי אוסרת כל החבית ואפילו בהנאה. ואף, על גב דההיא ברייתא כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג אתי, כדמפרשינן לעיל בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נח, א), מכל מקום מדרבנן נשמע לרשב"ג, דכי היכי דלרבנן אותה טפה אוסרת כל החבית אפילו בהנאה הכי נמי לרשב"ג אסורה כלה לשתיה, ודמי אותה טפה אסור, וימכר כלו לגוים חוץ מדמי אותה טפה מיהת, אלמא משמע מיהא דלכ"ע אין הטפה אף על פי שהוא משהו בטלה, ואם כן למה לא הקשו מינה לרב דימי אמר ר' יוחנן, וכן לרב יצחק בר יוסף דאמר דמצלצול קטן מיהא ראשון ראשון בטל, וטפה אחת לא עדיפא מצלצול קטן. ומיהו לפי סברת הרמב"ם לא תקשי, שהוא זצ"ל סובר (הל' מאכלות אסורות פט"ז הל' כח) שאם היתה טפה אחת של יין בבור ונפלה שם חבית גדולה אפילו בבת אחת אסור, דכיון דאסור במקומו עומד הוא חשיב טפי מנופל לתוך ההתר, וכענין ששנינו במקואות (פ"ב מ"ח) רביעית שאובין בתחלה פוסלין את המקוה. ולפי הסברא הזאת לא קשיא להו לרב דימי ולר' יצחק בר יוסף ממניתין דעכבת יין, שהרי אסור במקומו עומד הוא ואינו בטל במינו לעולם, וזהו ששנינו יין אוסר בכל שהוא ביין. וברייתא נמי דאגר דמים לא מקשי מידי, דכיון שטפה שנוגעת בשפתיו מחוברת היא בקלוח היין הרי היא כאיסור במקומו שאינו בטל. אי נמי אפשר לומר דההיא דאגר דמים אתיא כר' יהודה דאמר (חולין צח, ב) מין במינו לא בטיל וכמו שכתבנו למעלה (סוד"ה מתניתין) משמן של רבותינו הצרפתים ז"ל. ולסברא זו גם כן איתרצא לה קושיין דלעיל (בקטע הקודם) דקשיא לן לר' יוחנן מאי איכא בין יין נסך במינו לשאר איסורין, דהשתא טובא איכא, דבשאר איסורין לא פלגינן בין איסור במקומו לאיסור נופל בהיתר דלעולם בטל בששים, מה שאין כן ביין נסך דבמקום אינו בטל לעולם.

    כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן המערה יין נסך מצלצול קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא. ופירש הראב"ד ז"ל: חבית דנפיש עמודיה כלומר שהוא דבר חשוב, אף על פי שאין בו כדי נותן טעם בכנגדו במים של היתר. דכיון שהאיסור דבר חשוב אין הפרש בין נפל היתר לתוך איסור בין איסור לתוך היתר דלעולם אסור. ודוקא יין ביין דאסורו במשהו, אבל יין במים דבנותן טעם לא מהני חשיבותיה, שאם אין בו כדי נותן טעם בשעת נפילה בטל הוא לגבי היתר. וצלצול קטן כיון דלא נפיש עמודיה, [נפל אסור לתוך היתרא מותר אפילו כל היום כולו, דקמא קמא בטיל דבתר נפילה אזלינן. נפל היתרא לגו אסורא אם האסור דבר חשוב אסור בכל ענין כדאמרן. ואם אינו דבר חשוב], אם נפל היתר לתוך אסור בשפע שיהא בהיתר שנפל שם בבת אחת כדי לבטל את הטעם אלו היה האחד מהם מים הרי זה מותר. ואם נפל איסור לתוך היתר כיון שאין בקלוחו כדי נתינת טעם ראשון ראשון בטל, ואפילו כל היום כלו, ואף על גב דלגבי חבית נמי ליכא נתינת טעם, שניא היא, דדבר חשוב לא בטיל משום חומרא דיין נסך מה שאין כן בשאר איסורין. ואחרים פירשו: דאפילו בקלוח חבית לא אסרינן ליה בלא נתינת טעם דאם כן לא היינו מחלקין בין חבית לצלצול, אלא הכי קאמר, דוקא בצלצול קטן דלא נפיש עמודיה אמרינן אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, אף על פי שלבסוף יהיה האסור רבה על ההתר, לפי שדבר שאינו חשוב בטל הוא בשעת נפילה, אבל חבית דנפיש עמודיה וקלוחו גדול, אם נפל בין הכל כדי שיתן טעם בכנגדו במים אינו בטל ראשון [ראשון], משום שקלוחו [גדול] רואין אותו כאלו הוא איסור בת אחת, אבל ודאי אם לא נפל שם בין הכל כדי נתינת טעם, אפילו בחבית שעמודו גדול לא אסר רב יצחק בר יוסף.

    כי אתא רבין אמר ר' יוחנן וכו' — נראה מתוך פירושו של רש"י ז"ל, דכל הני אמוראי פליגי אליבא דר' יוחנן, דמר אמר הכי ומר אמר הכי אמר ר' יוחנן, ומר אמר לאו הכי אמר אלא הכי אמר, ורב יצחק אסר מאי דשרא רב דימי, ורבין אסר מאי דשרא רב יצחק בר יוסף. וזה לשון רש"י ז"ל שכתב: ואין הלכה כרב דימי דאתא רב יצחק והחמיר ואתא רבין והחמיר. וכן כתב הראב"ד ז"ל: והא דרבין הלכתא היא דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו וכו', ולית ליה הא דרב דימי ורב יצחק, כי דבר ידוע הוא שהבור יש בו כמה קיתונות, ויין של איסור הנופל בו מעט הוא, דהא קיתון של מים מבטל את טעמו, וטעמא דנפל שם קיתון של מים הא לאו הכי אסר את כל הבור. וכן עיקר, דליכא למימר דרבין לא פליג אדרב דימי ורבין טעמא אחרינא קאמר, דלא אתא לאשמועינן אלא דינא דסלק את מינו, וכגון שנפל יין נסך תחלה לבור רק ואח"כ נפל שם יין מזוג במים, והיינו תחלה דהא לא נאסר היין הכשר קודם נפילת המים, דלישנא דיין נסך שנפל לבור, מלא יין כשר משמע, דאם לאו כן הוה ליה למימר יין כשר מזוג שנפל לתוך יין נסך, דמה ענין בור לכאן כיון שהבור ריק, אלא ודאי כן נראה עיקר דרבין אתרווייהו פליג. ומיהו מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאיהו מפרש מילתיה דרבין דוקא בחבית דנפיש עמודיה, ומשום הכי בעי קיתון של מים אפילו לרבין, ורבין ור' יצחק לא פליגי כלל, אלא דרבין אשמעינן אנפא דהיתירא למאי דאסר רב יצחק בר יוסף, ולפיכך פסק הרב ז"ל (הל' מאכלות אסורות פט"ז הכ"ח) כר' יצחק בר יוסף. ומיהו לישנא לא משמע הכין דהא רבין יין נסך שנפל לבור סתמא קאמר, לא שנא חבית ולא שנא צלצול. דאם איתא דדוקא חבית קאמר הוה ליה לפרושי למילתיה, רב דימי דאמר המערה יין נסך מחבית לבור, וכרב יצחק דפריש צלצול קטן אבל חבית לא, אלא ודאי לכאורה משמע מדלא פריש איהו מילתיה כדפירשו הני אמוראי אחריני, כל יין נסך קאמר, בין שנפל מצלצול בין שנפל מחבית לעולם אסור, אלא אם כן נפל שם קיתון של מים תחלה, כן נראה לי. נמצא פסק של הלכה לדעת רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל: דיין נסך אוסר בכל שהוא, דיין ביין דקתני במתניתין לא מפקינן ליה מפשטיה, דבין שנפל איסור לתוך היתר בין שנפל היתר לתוך איסור, ואפילו היה האיסור כל שהוא, בין הצלצול קטן בין החבית גדולה לעולם אסור, דלית הלכתא לא כרב דימי ולא כרב יצחק בר יוסף אלא כרבין דאחמיר, דמתניתין דעכבת יין (עב, א) (ומתניתין) [ומתניתא] דאגר דמים (פ"ח סה"ב) לכאורה אתיאן דלא כדרב דימי ודלא כרב יצחק בר יוסף, הילכך לא קיימא לן כוותייהו אלא כרבין דאסור בכל ענין.

    וקיימא לן כרבין בדינא דרואין — דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו, והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, בין ביין נסך בין בשאר איסורין האוסרין את מינם במשהו לרבנן, ואי נמי בכל האיסורין לר' יהודה דאית ליה (חולין צח, ב) מין במינו לא בטיל. ומיהו איכא מאן דאמר דדוקא בשנפל שם שאינו מינו תחלה כמאן דמתני לה להא דרב שמואל בר יהודה אדרבין, ומסתייעא הדין סברא ממה שאמר בפרק גיד הנשה (חולין ק, א) גבי חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא שנפלה בין החתיכות, שכיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, ומפרש לה רבא התם במין ומינו ודבר אחר, דאלו נפלה בתוך הקדרה או שנער וכסה קודם שנבלעה טפה ממנה בתוך החתיכה שנפלה עליה לא אסרה את הכל, לפי שמצא שאינו מינו דהיינו קופה ורוטב, וכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, דהא אית לן רואין כרבין אמר ר' יוחנן, אבל עכשיו שנפלה על גבי החתיכה ונתערבה עמה בפני עצמה, של היתר נעשית נבלה ואוסרת כלן מפני שהן מינה. ונתן טעם בחתיכה דקאמר לאו דוקא נותן טעם דהא רב מין במינו במשהו אית ליה (שם). והילכך צריך שירבה שאינו מינו על שתיהן, ואין של אסור בטלה בשיעור עצמה כיון שנתערבה במינה קודם שנמצאה שאינו מינה שיבטלנה, והכא נמי כיון שנתערב יין נסך ביין כשר, יין של היתר נעשה איסור ואפילו בתערובת משהו דיין נסך אוסר במשהו, והילכך אינו בטל בשאינו מינו שנפל שם לבסוף אלא אם כן נפל שם בשיעור שיבטלו שניהם, אבל אם נפל שם קיתון של מים תחלה שיש בו כדי לבטל טעמו של יין נסך, עם נפילתו מצא את המים שרבין עליו ומבטלין אותו. ואם תאמר אם כן היכי אמרינן לקמן (עבודה זרה עג ע"ב) בשתי כוסות שנתערבו אחד של חולין ואחד של תרומה רואין, דהא מכיון שנתערב מקצת של חולין בשל תרומה נעשה של חולין עצמו כשל תרומה. יש לומר דהתם היינו טעמא משום דלא אמרינן במערה ראשון [ראשון] בטל אלא הרי הוא כנופל בבת אחת, וכיון שיש במים שבשני הכוסות לבטל את התרומה לבד אמרינן רואין. ואם תאמר עוד והלא שנינו במסכת [תמורה] פרק ראשון (יב, א) אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון, ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון, סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונאסר, חזר ונפל מן המדומע במקום אחר אינו אוסר אלא לפי חשבון התרומה שבה. תרצו רבותינו הצרפתים ז"ל דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בדבר לח או באיסור בלוע בחתיכה, שכיון שהוא נבלע בגופה של חתיכה כחתיכה נבלה היא, אבל יבש ביבש בטל, לפי שזה בפני עצמו עומד וזה בפני עצמו עומד, ולפיכך אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון. ומיהו אכתי איכא לעיוני לפי תרוץ זה מחמץ שאינו חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון (שם) ואף על פי שהוא נבלל (ולא) כיין ביין, וכן המים שאובין שאינן פוסלין אלא לפי חשבון. והרמב"ן נ"ר תירץ שאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא במין ומינו, הואיל ואין ההיתר ראוי לעולם להצטרף עם המים האחר לבטל את האיסור, והלכך לגבי יין נסך דמין ומינו במשהו ואין ההיתר ראוי להצטרף עם המים שנופלין שם לבסוף אין אומרים רואין את מינו כמי שאינו. ומיהו אפילו הכי אם נפלו שם המים תחלה, בזה אמר ר' יוחנן רואין, דהא משעת נפילה מצא שאינו מינו שמבטל ואינו מניחו להצטרף עם מינו, אבל תרומה או טבל שנפלו לתוך החולין, כיון שהחולין בעצמן ראויין לבטל את התרומה אם היה בהן כשיעור הראוי לבטל, עכשיו נמי דאין בהן כדי לבטל ונאסרו, כשנפל מאותו המדומע לתוך חולין אחרים דין הוא שיהו חולין אלו אף מצטרף עם החולין שנתערבו בהתחלה ושניהם מבטלין את התרומה שבה, דסוף דינא כתחילת דינא, מה תחלת דינא אם היה בחולין שיעור לבטל היו מבטלין, אף לבסוף שנתערבו החולין ויש בהן שיעור לבטל מבטלין. ולפי זאת הסברא מה שדאמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה לא אמרו אלא לדעת ר' יהודה דאית ליה (חולין צח, ב) כל איסורין שבתורה מין במינו במשהו, אי נמי לרבנן בטבל ויין נסך, אבל בשאר איסורין חתיכה זו כחתיכה של מחמץ שאינו אוסרת אלא לפי חשבון, והיא עצמה מצטרפת לבטל האיסור שבה. ונראה שזהו דעת הרי"ף ז"ל במסכת חולין דהשמיטה, ובפרק כל הבשר (חולין קח, ב ד"ה קסבר) הארכתי בזה. ודברי רש"י ז"ל מטין כן כמאן דמתני לה אדרבין ובעי תחלה, שכן כתב גבי פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן דלכולי עלמא היכא דנפלו המים לבסוף אסור כדאמרינן לעיל. וכן כתב הרב בעל המאור זצ"ל דחזקיה ור' יוחנן לא פליגי היכא דנפל יין של אסור לתוך יין של התר עד שלא נפלו המים, דלכולי עלמא מצא מין במינו וניעור ואסור אם אין ההיתר רבה על שניהם, וזה שלא כדעת הראב"ד ז"ל שכתבנו. ורבותינו הצרפתים ז"ל משמע דסבירא להו כמאן דמתני לה להא דרב שמואל אמתניתין, ולא בעי תחלה בדרבין אלא לבסוף רואין כמו כן, דרואין את ההיתר כאלו אינו אפילו בסוף, דתרתי לישני נינהו דספיקא דרבנן הוא, וכל תרי לישני בספיקא דרבנן הולכין אחר המיקל. ואם תאמר אמאי לא אמרינן חתיכה עצמה נבלה ולבעי מים לבסוף כשיעור שיבטל את הכל. כתוב בספר התרומות (סי' נב) דיש לומר דמיירי שלא נפל מן היין נסך תחלה כדי נתינת טעם ביין ההיתר, ואף על פי שנאסר במשהו מכל מקום אין אומרים נעשה הכל נבלה להצריך ששים בכלי. והיינו נמי דאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין ק, א) כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה, דאי לא נתנה טעם בחתיכה עצמה, נהי דחתיכה עצמה נאסרת לדברי ר' יהודה אבל לא החמירו בה כל כך שתהא כנבלה גמורה להצריך ששים לבטל כל החתיכה, אבל כשנתנה טעם בחתיכה אז חשבינן לכל החתיכה כנבלה וצריך ברוטב ששים כשיעור כל החתיכה. וכיון דאפילו למאן דאמר מין במינו לא בטיל מדאורייתא אמרינן הכי, כל שכן ביין נסך דאינו אוסר במשהו לר' יוחנן אלא מדרבנן, ומשום חומרא דיין נסך. ואי קשיא לך אם כן מאן דבעי תחלה תקשי ליה האי, יש לומר דמאן דבעי תחלה חומר הוא שחהמיר ביין נסך יין ביין שההיתר נעשה בו איסור ומודה הוא בשאר איסורין. ואם תאמר עוד והא אמרינן חמרא דהיתירא לגו מיא דאיסורא בנותן טעם, כלומר לעולם אסור עד שיבטל טעם המים הכל מותר, ואמאי לימא קמא כי נפיל נעשה נבלה. יש לומר דמיירי בשנפל מן היין כשיעור בטול טעם לתוך המים בבת אחת, כך תרצו בספר התרומות (שם), ואין זה נראה לי נכון לפי שיטת השמועה. ולפי מה שכתבנו למעלה (ד"ה וא"ת א"כ) גבי שני כוסות שנתערבו אין אנו צריכין לכך, דאפילו נפל שם בקלוח אין אומרים בו קמא קמא איבטיל ליה, דהמערה בקלוח הרי הוא כשפיכה בבת אחת. אי נמי במים ביין וביין במים שהוא מין בשאינו מינו אין אומרים נעשה נבלה, אלא אומרים סוף דינא כתחלת דינא, ואפילו נפל שם היין בקטופין, לפי שנעשה כמדומע והמחמץ שאינו חוזר ומדמע אלא לפי חשבון. ורבינו אפרים ז"ל תפש לו דרך אחרת, ופירש: דאפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות לא אמרו אלא בבשר בחלב דוקא, והטעם לפי שהבשר עצמו מותר [והחלב עצמו מותר] וכשנתערבו נאסרו, ואין אחד מהם נקרא היתר אלא איסור הבא משניהם, ואם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה, מה שאין כן בשאר איסורין שאינו לוקה עד שיאכל כזית מן האיסור הבלוע, דהא אין היתר מצטרף לאיסור. ולכך בשאר איסורין אם אותה חתיכה שנאסרה נפלה על אחר כן ברוטב דין הוא שלא יצטרך רק ס' לבטל האיסור הבלוע. ומכל מקום החתיכה עצמה אסורה דשמא לא פלטה כל האיסור שבלעה, אבל הרוטב מיהא מותר אם יש בו ששים לבטל האיסור הבלוע. והביא ראיות רבות לסברא זו כתבם באר היטב בעל התרומות ז"ל באיסור והיתר שלו (שם). ולפי סברא זו עלו בידינו שמועתינו כהוגן בלי קושיא וכמאן דלא בעי תחלה לדברי רבין, ובפרק כל הבשר (חולין קח, ב ד"ה קסבר) הארכתי בזה יותר בסיעתא דשמיא.

    ומה שכתבנו דלית הלכתא כרב דימי אמר ר' יוחנן דאמר ראשון ראשון בטל. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא ביין ביין לא קיימא לן כוותיה, ומיהו ביין במים ומים ביין, וכן לכל איסור הנימוח כגון חלב ודם שנימוחו בקדרה שגוף האיסורא בטל בתוכו ואין צריך להעלותו משם וכן בכל כיוצא בהן, הלכתא כוותיה, שאם יפול האסור לתוך ההתר מעט מעט שאין בו נותן טעם בשעת נפילה, אף על פי שנופל אסור כל היום כלו מותר, דראשון ראשון בטל, וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור, ולא די לו שאינו מצטרף [עוד לאסור] אלא אף להיתר מצטרף לבטל איסור הנופל בו אחר מכן, דתנן במסכת ערלה פרק שני (מ"ג) הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה. כיצד, סאה של ערלה או סאה כלאי הכרם שנפל למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד כלאי הכרם זהו הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה. פירוש: שאותו ועוד אחרון מתבטל בסאה ערלה שנתבטל שם בתחלה ונעשית חולין גמורין, והוא שיש באותה סאה מאתים [כאותו] ועוד, ותנן נמי לעיל מינה (שם, מ"ב) התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה. כיצד, סאה של תרומה שנפל למאה חולין ואחר כך נפלו שלשת קבין ועוד ערלה, או שלשה קבין ערלה שנפלו למאה סאה חולין ואחר כך נפלה סאה ועוד תרומה, זהו תרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה. הנה נתברר מאלו כי התרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור אף לבטל איסור הבא עליהם לאחר מכן, כל שכן שאין מצטרפין עוד לאיסור לאסור. ודוקא בערלה וכלאי הכרם דמכי נתבטל אין צריך להעלותן משם כלל אלא נעשה הכל היתר גמור, אי נמי לתרומה לגבי ערלה ולהתיר לכהן שאינו צריך להרים התרומה משם, אבל תרומה שנפלו בחולין ולגבי ישראל שצריך להרים, והיא מדמעת במקום אחר לפי חשבון תרומה שבה, (ותנן) [כדתנן] בתרומות (פ"ה מ"ח) סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה, ורבי שמעון מתיר, (דדוקא) [ודוקא] כפי חשבון התרומה שבה אבל טפי לא, מצטרפי בהדי תרומה אחרת לאסור. וכן הדין לכל איסורין אחרים שלא נימוחו, כגון כזית חלב שנפל בשל ששים של היתר ולא נימוח כי אם חציו, כיון שהאיסור קיים שאם יפול לקדרה אחרת יאסר כחלב גמור, אם יפול עוד בקדרה זו זית אחר של חלב ונימוחו שניהם יצטרפו שניהם לאסור את הקדרה, ולא נחשב את הראשון כאלו נמוח כולו כבר קודם נפילת השני, שהרי מצאו בעין שעדיין ראוי לאסור במקום אחר, משום הכי מצטרף עם האחרון כדין התרומה, וכן כל כיוצא בזה, אלו דברי הרב ז"ל. אבל הרמב"ן נ"ר כתב: דאפילו בשאר אסורין נמי כן הדין כדין יין נסך, דאם נפל בהיתר מעט איסור ונתבטל מחמת מיעוטו, אם חזר ונפל שם עוד מעט, איסור זה מצטרף עם הראשון ונעורו וחוזרין ואוסרין דראשון ראשון בטל לאו דינא, דהא דחי לרב דימי דלא אמרה ר' יוחנן, וכיון דאידחייא ליה אידחייא ליה לגמרי וליתא כלל. וטעמא דמילתא משום דטעמא לא בטיל ואפילו במין ומינו דליכא למיקם אטעמא, משום דמכל מקום הא חשיב כיון דנפל שם כשיעור שיש בו כדי לתת טעם בכנגדו בשלא במינו, ואין צריך לומר באיסור המקלח בלא הפסק שלא נאמר אאשון ראשון בטל, דכל שמקלח ויורד בלא הפסק בין מחבית גדולה בין מצלצול קטן כנופל בבת אחת דמי. והראיה מדפרכינן לרב דימי ממתניתין דקתני יין במים בנותן טעם, דמשמע דלדעתיה דרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל קשיא מתניתין, אבל לדידן ניחא, ואם כדברי הראב"ד ז"ל דבאיסורי נותן טעם אמרינן ראשון ראשון בטל, לימא ליה רב דימי ולטעמיך מתניתין מי ניחא והא ראשון ראשון בטל דינא הוא, ומתניתין דמסכת ערלה היא, אלא ודאי משמע דלדידן לית לן אף בשאר איסורין ראשון ראשון בטל, אלא איסור חוזר ונעור ומצטרף לאסור. ועוד ראיה אחרת מדפרכינן לחזקיה (להלן ע"ב) ממתניתין דשאור וחולין, ואמרינן והא אמר אביי לא שנו אלא שקדם וסלק האיסור דאלמא לא אמרינן ראשון ראשון בטל, ואם איתא היכי מקשינן מינה לחזקיה דאמר הגדילו בהיתר מותר, לימא טעמיה דחזקיה משום שכיון שבטלו המים ליין נסך אף על פי שנפל שם עכשיו יין של היתר אינו חוזר וניעור ככל איסורין, ושאני שאור של תרומה מפני שצריך להרים, דעל כרחין בתרומה לישראל קא מיירי, אלא ודאי משמע דאין חלוק בין תרומה לשאר איסורין בענין זה, שבכלן לר' אליעזר אם לא קדם וסלק את האיסור אסור, דלא אמרינן ראשון ראשון בטל, ומדר' אליעזר בשלא קדם וסילק את הראשון נשמע לרבנן, דהא ר' אליעזר דאסר משום דסבר זה וזה גורם אסור, ורבנן דשרו משום דסבירא להו זה וזה גורם מותר, מכלל דאם נפל שם אסור אחר אפילו רבנן מודו דאסור ולא אמרינן ראשון ראשון בטל. ואם תאמר מתניתין דערלה, שאני התם משום ששיעורם במאתים, ואף על פי שנפלה עוד סאה אחרת אכתי אין באיסור בנותן טעם, והלכך דינא הוא דנימא ראשון ראשון בטל, דכיון דנתבטל מחמת מיעוטו ועדיין לא ניתוסף כל כך שיתן טעם, דין הוא שלא יהא ניעור האיסור הראשון, אבל ודאי אף בערלה ובתרומה אם נוסף איסור עד שיתן [טעם] שזהו אחד בששים בין בשל ראשון ושל שני אסור, דאסור ראשון חוזר וניעור בנתינת טעם, ומתניתן דקתני יין במים בנותן טעם כפשטה מתוקמה לדידן דלית לן כרב דימי, כלומר באיסורא לגו היתירא, ואף על פי שנפל כדרך הנופלין ראשון ראשון לא בטיל. עוד הביא ראיה מתלמוד ארץ ישראל דגרסינן התם (ערלה פ"ב ה"ג): גריסין תרומה שנתבשלו עם עדשים חולין ואין בהם נותן טעם ריבה עליהן גריסין חולין מין מעורר מינו לאסור, בתמיהא, לא תהא גדולה מיין [נסך], כמא דתימר ביין נסך את רואה את ההיתר כמי שאינו, ואותו האסור אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר, הדא אמרה ריבה עליהן גריסין תרומה אסור. וזו ראיה גדולה למה שאמרנו דלא אמרינן ראשון ראשון בטל, שהרי גריסין בעדשין מין בשאינו מינו הוא, ותרומה מין בשאינו מינו בטל לגמרי בששים ואינם צריכין לעלות, ואף על פי כן כשריבה עליהם עד כדי נותן טעם חזר האסור וניעור. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק כיסוי הדם (חולין פז, ב) אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שאנו אלא שנפל מים לתוך דם, אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואף על פי שיש בו מראית דם, והא מראית דם התם כנותן טעם דהכא ואפילו הכי בטל ראשון ראשון. יש לומר דהתם לענין קדשים בטיל, אבל לענין אסורין לא בטיל, וכדאמרינן התם עלה דההיא ולענין כיסוי אינו כן אין דיחוי אצל מצות, הלכך לענין אסורין נמי אינו כן, דגבי קדשים הוי טעמא משום דכיון (שנראה) [שנדחה] אינו חוזר ונראה, אבל לגבי מצות ואסורין כיון שיש בו נותצן טעם חוזר וניעור..

    איתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקיה הגדילו באסור אסור בהתר מותר. פירש רש"י והר"ז ז"ל דלכולי עלמא היכא דנפל יין האיסור בתוך יין ההתר עד שלא נפלו שם המים לעולם אסור, אלא אם כן נפלו שם מים בשיעור שביטלו את הכל, בין יין של אסור בין יין של התר, אבל אם לא נפלו שם מים בסוף אלא כדי לבטל יין של אסור אינו בטל, דכולהו סבירא להו כמאן דבעי תחלה דאחר שנאסור במינו הרי הוא אסור לגמרי, ומצטרף עמו לעמוד כנגד המים הבאים לבטל. אלא כי פליגי, כגון שנפלו המים תחלה לתוך יין ההתר ואחר כך נפל לתוכו יין נסך, דחזקיה סבר כיון שהגדילו באסור וקודם שנתבטל יין נסך זה כבר מצא בתוך הבור היין המותר, מצא מין את מינו ונצטרפו ואין המים מבטלין אותו, אבל הגדילו בהתר, כגון שנפל המים לתוך יין נסך ונתבטל ואחר כך נפל שם יין של היתר, מותר, דמכיון שנתבטל היין נסך בתוך המים שוב איסור שנבטל אינו מתעורר לאסור יין כשר שנפל שם אחר כך, ור' יוחנן סבר אפילו הגדילו באסור מותר, דרואין את מינו כאלו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. אבל הראב"ד ז"ל פירש דחזקיה דאמר הגדילו בהתר מותר, כל שכן שהיה מתיר אם נפלו המים באחרונה שגדול כחם, ואין כח לחצי שיעור האסור להיות נעור מתערובתו ולאסור אותם. ונראה לי שיותר נראה לכאורה כדברי הראב"ד ז"ל. חדא, דהא בעינן לאוקומי פלוגתייהו דחזקיה ור' יוחנן כפלוגתייהו דר' אליעזר וחכמים דשאור של חולין ושל תרומה וחזקיה כר' אליעזר, וטעמיה דר' אליעזר משום דאחר אחרון אני בא הוא, וכיון שכן אף לחזקיה אם ההתר נפל באחרונה התירו. ועוד דלדברי הראב"ד ז"ל אתי שפיר לישנא דיין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים, דההוא לישנא משמע ודאי שנפל לבור שיש בו יין כשר ואחר כך נפל שם קיתון של מים ולא שנפל לבור רק, ואם כן הגדילו בהתר דקאמא חזקיה נמי מצי לאוקומי שנפל יין נסך לתוך יין כשר, וכגון שנפל שם קיתון של מים לבסוף, וכיון דהגדיל בהתר מים מותר, דאחר אחרון אני בא, אבל לדברי רש"י ז"ל והר"ז הלוי ז"ל קשיא לישנא דיין נסך שנפל לבור, דהא הגדילו בהתר דקאמר חזקיה על כרחין אין לן לאוקמה בשנפל לבור רק שאין בו יין ואחר כך נפל לתוכו קיתון של (יין) [מים], דעל כרחין מלישנא דקאמר ונפל לתוכו מים משמע שלאחר שנפל יין נסך לבור נפל שם קיתון של מים, אם כן על כרחין כשנפל יין נסך לבור רק נפל, ולישנא דנפל לבור לא משמע הכי, אלא אם כן תדחוק דהכי קאמר, יין נסך שנפל לבור יין היתר ונפל שם קיתון של מים כבר, כלומר שם בתוך היין נסך, וזה דחוק מאד, כן נראה לי. כתב הר"ז הלוי ז"ל והלכתא כר' יוחנן, דסוגיין בעלמא כוותיה דקיימא לן כל מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו מים ומבטלו, והרי"ף ז"ל לא כתב מכל דברי השמועה הזו כלום.

    Babylonian Talmud · folio map

    Avodah Zarah 73a

    Avodah Zarah 73a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 293 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מתני' ומים במים כו' מים שנתנסכו לעבודת כוכבים נפלו במים דהיתר:

    גמ' ראשון ראשון שנפל בטיל ביין כשר שבבור ומותר בהנאה. והאי דקתני לקמן (עבודה זרה דף עד.) יין נסך שנפל בבור כולו אסור מוקי לה כשנפל בחבית גדולה ונשברה ונפל כולו כאחד:

    לגו היתירא ולא אמרי' קמא קמא בטיל ליה ברוב:

    היתירא לגו איסורא דקמא קמא דהיתירא בטיל ליה:

    ה"ג יין במים בנותן טעם:

    מאי לאו חמרא דאיסורא לגו מיא דהיתירא וקתני מכי יהיב טעמא בחמרא מיתסר:

    ה"ג לא חמרא דהיתירא בגו מיא דאיסורא ואשמעינן דכל כמה דיהבי מיא טעמא בחמרא איתסר עד שיבטל טעם היין את טעם המים וכגון דנפיל כוליה כחדא דלא אפשר למיא דאיסורא לבטיל:

    ה"ג ומדרישא מיא דאיסורא סיפא נמי מיא דאיסורא וקתני סיפא מים ביין בנותן טעם - אלמא איסורא בגו היתירא אע"ג דרובא דהיתירא לא אמרינן קמא קמא בטל:

    8 more comments on this page.

    Rashi on Avodah Zarah 73a · Sefaria

    Tosafot

    איכא דאמרי רבה בר רב הונא גופיה אישתי בקנישקנין תימה היאך היה שותה בקנישקנין נהי דלא הוי חיבור מ"מ היה לו לחוש דלמא פסיק קדים ברישא עובד כוכבים ופי' ר"ח דלא מיירי עם העובד כוכבים אלא שהיה שותה עם ישראל בקנישקנין וא"ת א"כ מאי קמ"ל י"ל דקמ"ל דלא מיתסר בזמן הזה משום שמחה לאפוקי ממאן דאסר במס' שבת לשתות בקנישקנין בזמן הזה פ' במה אשה (שבת דף סב: ע"ש היטב):

    יין ביין ומים במים במשהו פר"ת דדוקא יין נסך ממש שנתנסך לעבודת כוכבים הוא דהוי במשהו אבל סתם יינם בששים וכן מגע עובד כוכבים במים מיירי במים שידוע שנתנסכו לעבודת כוכבים דאי בסתם מים ליכא איסור דכוותיה קתני יין שידוע שנתנסך לעבודת כוכבים אבל סתם יינם הוי בששים אפילו מין במינו כמו כל איסורין שבתורה וההיא דאגרדמים עובד כוכבים דקאמר עלה בתוספתא שטיפת יין אוסרת במשהו אע"ג דלא הוו ודאי נסך איכא למימר דאתיא כר' יהודה דאמר מין במינו אפילו באלף לא בטיל אפי' בשאר איסורין ועוד אומר ר"י דאפי' אם נפשך לומר דסתם יינם במשהו אפ"ה הוי סתם יינם בזמן הזה בששים ודוקא בימי התנאים והאמוראים שהיו בקיאים העובדי כוכבים בטיב עבודת כוכבים דאז שייכא ניסוך החמירו בסתם יינם לאוסרו כמו יין נסך ממש הלכך לענין ביטול כשאר איסורין דמי ובטל בששים כמו שאר איסורין:

    כי אתא רב דימי א"ר יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל - פי' אפי' מתרבה היין נסך לבסוף מ"מ אמרינן ראשון ראשון בטל משמע הכא דרב דימי סבר קמא קמא בטיל ותימה דבבכורות פ' הלוקח (דף כב.) אמרינן הלוקח ציר מע"ה משיקו במים וטהור ממה נפשך אי רובא מיא נינהו הא עביד ליה השקה ואי רובא ציר ציר לא בר קבולי טומאה היא פי' ומיעוט מיא דאית ליה בטלי דציר הוא רוב ומסיק עלה לא שנו אלא לטבול בהן פתו אבל לקדירה לא דמצא מין את מינו וניעור ולא אמר קמא קמא בטיל ורב דימי קאמר לה להא שמעתתא התם ועוד קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דבשמעתין א"ר יוחנן ראשון ראשון בטל ובנדרים (דף נז:) א"ר יוחנן גידולין של תרומה שגדלו ורבו גידוליו על עקרו אסור אפי' לכהן לאוכלן משום טבל ולא אמרינן ראשון ראשון בטיל וי"ל דבשמעתין נמי דקאמר ראשון ראשון בטיל היינו עד (שיפול) שם כל כך מן היין נסך בין הכל שלא יהא בהיתר ס' אבל אם נפל כל כך מן הנסך לסירוגין בין הכל שאין בהיתר ס' כדי לבטלו אסור משום דמצא מין את מינו וניעור ותדע שכן הוא דאי לא תימא הכי וכי אם היה אדם מערה חלב בקדירה של היתר מעט מעט בסירוגין עד שנתרבה החלב לבסוף כל כך שהיה בו בנותן טעם לקדירה וכי תעלה על דעתך שהוא מותר משום קמא קמא בטיל אלא ודאי לא אמרינן קמא קמא בטיל כיון שיש כל כך מן האיסור לבסוף שהוא נותן טעם ואם תאמר כיון דעד ס' קאמר כדפרי' אם כן מה חידוש הוא זה לאשמועינן שיהא בטל עד ס' וי"ל דאתא לאשמועינן דאף על גב דקתני מתני' יין ביין במשהו דלא מיירי באיסורא לגו היתירא אלא מיירי בהיתירא לגו איסורא וא"ת ולפי' רש"י דפי' קמא קמא בטיל אפי' אין בו ס' הא אסרינן במתני' (דף עד.) יין נסך שנפל לבור וי"ל דנפל בפעם אחת בקילוח אחד דלא אמר קמא קמא בטיל אבל הכא שנפל טיפה אחר טיפה מותר משום דאמר קמא קמא בטיל:

    ת"ש יין במים בנותן טעם מאי לאו דקנפיל חמרא דאיסורא לגו מיא דהיתירא - וקאמר דלא אמרינן קמא קמא בטיל וקשיא לרבי יוחנן וא"ת ומאי קושיא האמרינן לעיל דלא אמרינן קמא קמא בטיל כי אם עד ס' וא"כ שפיר קאמר דאוסר בנותן טעם דהיינו כי ליכא ס' וי"ל דהכי פריך מאי לאו דקנפיל לגו היתירא ומדהא סיפא מיירי באיסורא לגו היתירא רישא נמי דקתני יין ביין במשהו מיירי בכה"ג דנפל איסורא לגו היתירא וקתני במשהו וקשיא לרב דימי א"ר יוחנן:

    ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא פר"י דה"ה רב דימי דאמר בחבית דוקא נקט חבית אבל גיגית דנפיש עמודיה טפי מחבית לא אמר קמא קמא בטיל:

    רואין ההיתר כאילו אינו כו' רבין אתא לאפלוגי אדרב דימי דאשמועינן דוקא מיא מבטלי חמרא אבל חמרא לא מבטל חמרא ופ"ה דאין הלכה כרב דימי שהרי אחר רב דימי בא רב יצחק והחמיר ובא רבין והחמיר ול"נ טעם זה דאדרבה היה לנו לפסוק בשל סופרים כדברי המיקל והיינו כרב דימי דמיקל טפי מכולהו מ"מ נראה דהלכה כרבין ולא כרב דימי ולא מטעמיה דרש"י אלא משום דרבין בר סמכא הוא טפי כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סד:):

    Tosafot on Avodah Zarah 73a · Sefaria

    Rashba

    איכא דאמרי הוא גופיה שתה בקנישקנין קנישקנין פירש רש"י ז"ל: שהוא כלי רחב, ושני קנים או ג' יוצאים מצדו ונמשכים למעלה, וכל זמן שזה מוצץ וזה מוצץ אין היין הנוגע בפי הגוי חוזר למטה, והני מילי דקדים ישראל ופסק. ותמיהא לי דמהכא משמע דאף על גב דקדים גוי ומצץ בפיו אי [אתא] ישראל בתריה ושתי מאידך פתחא לית לן בה, דהא לא קפדינן אלא אהפסק שתייה דליקדום ישראל ולפסוק, אבל אהקדמת שתיה לא קפדינן, ואם כן היאך אפשר דלא ליתסר מאי דאשתאר במנא משום ניצוק מיהא. וכתב הראב"ד ז"ל פירוש הענין בפירושיו כאן, ובסוף דבריו אמר: ולבי מגמגם עליו, לפי שהענין כמו זר נחשב ורחוק מן הדמיון כמה כח התירו גדול, אבל מצאתי לו בתשובה פירוש מבואר וזה לשונו: חיי ראשי ירדתי למלאכת הקנישקין ועליתי ממנה ולא הכרתי בה התר שתיה בחבית [אלא] למאי דלא אתי בברזא, כי הקנישקין מוטה על צדו ויש בו קנים הרבה זה לצד זה או זה למעלה מזה שיכולים בני אדם הרבה לשתות ממנו בבת אחת, וישראל פותח פיו ושותה וגוי פותח פיו ושותה, ואף על גב דנצוק בעלמא אסור כי האי גוונא שרי, דטעמא דכי אסרינן נצוק משום חבור הני מילי דאתי בההוא פתחא או בההוא ברזא, דאמרינן כל מאי דאתי בההוא פתחא בהדי האי קלוח הוי חבור וכמאן דמערב ביה דמי, אבל קנישקין מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דגוי, דחמרא בההוא פתחא דקריב ליה בגויה נפיק, לא שביק האי פתחא ואזיל לפתחא אחריתי, הילכך לאו חבורין נינהו, ודוקא היכא דקדים ישראל ופסק, אבל אי קדים גוי ופסק אסור, מאי טעמא בהדי דפסק וסכר לפומיה קא מפיש בברזא דישראל וקא משכשך ליה, ולא שנא כי הוי ברזא דגוי תחתון או עליון כי קדים (א)ופסיק מיהא כוליה אסור, עד כאן.

    מתני' יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא, יין ביין וכו'. פירש רבנו תם בספר הישר (ס״ס תעא): דוקא ביין נסך ממש, דומיא דמים במים שאין הדברים אמורים אלא במים שנתנסכו ודאי לע״ז, אבל סתם יינם בנותן טעם כשאר אסורין שבתורה. ויש לי ללמוד עליו דכל יין נסך ששנו במשנתינו ביין נסך ממש אמרו, מדאבעיא לן בריש פרקין (עבודה זרה סב, ב) גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך, שכרו לסתם יינן מהו, ואם אין הדברים פשוטין דסתמא דמתניתין לא מיירי אלא בודאי יינן מאי איבעיא ליה בסתם יינן, דהא לעשות עמו ביין נסך סתמא קתני ומאי אפקיה לסתם יינן מכללא דמתניתין, משמע [דסבירא] ליה דלא איירי אלא ביין נסך ממש, ומשום הכי איבעיא להו אי איסורא דמתניתין ביין נסך גמור דוקא הוא, או דילמא הוא הדין לסתם יינן, כן נראה לי. ודקתני נמי (עד, א) יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, אפילו בודאי יינן קא מיירו, אלא דאנן לא פסקינן כרשב״ג (שם) אלא בסתם יינן. ומיהו יש מקשין עליו ממה ששנו בתוספתא (פ״ח סה״ב) דאגר דמים גוי שטעם במינקת ונפלה ממנה טפה שהיא אסורה, מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא, אלמא סתם יינן נמי במינו במשהו, דמדקתני טפה של יין נסך משמע דהאי דינא ביין נסך דוקא הוא ולא בשאר איסורין, ושמע מינה דסתם יינן אוסר בכל שהו כיין נסך גמור. ורבותינו הצרפתים ז״ל מתרצין: דתנא דאגר דמים כר' יהודה ודאי אתיא דאמר (חולין צח, ב): מין במינו לא בטיל. והא דקתני שטפה של יין נסך לאו למימר דלא אמרינן הכי בשאר איסורין, אלא שדרך התלמוד לדבר כן, דמשום שהיה מדבר בענין יין פירש ואמר שטפה של יין נסך אוסר ביין כדין כל שאר אסורין שאוסרין במשהו במינם.

    יין נסך [אסור] ואוסר בכל שהוא, יין ביין וכו' יין במים בנותן טעם. כתב הראב"ד ז"ל: דנראה דאינו אוסר בהנאה אלא אם כן נתערב בו כדי מזיגה שיהא היין מזוג מן המים כדרך שבני אדם שותין אותו, אבל אם נתערב בהם יין מעט, קרוב אני לומר שאף בשתיה מותר מפני שהוא נותן טעם לפגם, מכל מקום איני מסופק בכך שהוא מותר בהנאה, וכן פירשתי בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לט, א סד"ה ור' יוחנן), עד כאן.

    גמרא כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום פירוש

    כלו ראשון ראשון בטל והוא שלא נפל שם מן היין האסור בקלוח אחד כדי נותן טעם, דכיון שאין בו כדי נתינת טעם הרי זה בטל לתוך ההתר, וכשחוזר עוד ונפל בו קלוח אחר פחות מכדי נתינת טעם הרי זה גם כן בטל, וכן כל היום כלו, וכיון שהראשון אין בו כדי נתינת טעם לא די שזה שנפל בו פעם שנייה אינו מצטרף לראשון לאסור, אלא שהראשון [מצטרף] להתר לבטל אסור הנופל בו אחר כן, ובודאי אם היה ביין האסור שנפל לתוך ההתר בקלוח אחד כדי נתינת טעם הרי הוא כאלו נפל שם בבת אחת כדי נותן טעם, ובזה לא אמר ר' יוחנן שיהא בטל אף על פי שנפל אסור לתוך היתר, אלא הכל אסור. וכן בכל שאר איסורין, כדתנן (ערלה פ"ב מי"ד) דשאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפל לתוך העסה, וכן שנינו במשנתינו (עד, א) יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה. והא דאקשינן ממתניתין דתנן יין במים בנותן טעם, מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו היתירא ופרקינן לא דקא נפיל היתירא לגו איסורא, הוא הדין שהיה יכול לתרץ אפילו בשנפל חמרא דאיסורא למייא דהתירא וכשנפל שם בבת אחת כדי נותן טעם, אלא דניחא ליה טפי לאוקומי כולה מתניתין בחד גוונא, ורישא דמתניתין דקתני יין ביין במשהו על כרחין אית לן לאוקמה אליבא דר' יוחנן בשנפל התירא לגו איסורא, דאי איסורא לגו היתירא הוא, הא קתני אוסר בכל שהוא, אלמא לא נפל שם בבת אחת כדי לתת טעם בהיתר. וכן פירש הראב"ד ז"ל דהא דאמר ר' יוחנן ראשון ראשון בטל, דוקא במקטף קטופי, דאי לאו הכי כיון דנצוק חבור הוא החבית חבור לבור כאלו נתערב הכלי משעת הקלוח הראשון. ולדברי הרב ז"ל משמע דכי אסרינן חמרא בנצוק לדברי ר' יוחנן, דוקא כשיש ביין האסור כדי נותן טעם בכל מה שיש מן היין בכלי ההיתר, שאם לא כן אפילו מה שיש מן היין האסור בכלי שמערה לתוכו יהא בטל לגבי יין ההיתר, כיון שאנו רואין את הניצוק כאלו נתערב לגמרי זה עם זה. וזה נראה לי דחוק מאד ורחוק מן הדעת, ועוד דהא אוקים אמימר לעיל (עבודה זרה עא, ב) הא דאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי, בדאיכא עכבת יין אפומא דמנא דקמא קמא אינסוך ליה, והיכי מנסך ליה כולי חמרא דאיכא במנא אטו עכבת יין נסך, והא נצוק מחברו ואיבטיל ליה עכבת יין נסך לגבי יין ההתר שבכלי, אלא אם נדחוק ונעמיד אותה כשאין בכל הכלי שמערה ממנו כדי לבטל טעם היין שבעכבת כלי הגוי, ואינו נראה לי. ומיהו אין מדברי רב קושיא כל כך, דאפשר לרב דימי משמיה דר' יוחנן לית ליה הא דרב. ומכל מקום אין טעמו של הרב ז"ל נראה לי ברור, אף על פי שנראה לי דינו יפה שכל שהקלוח מחובר לחבית הכל נאסר ואינו ראוי ליבטל מחמת מיעוטו, שאם אתה אומר כן אף אנו נאמר שאין הולכין אלא אחר מקום מגע יין ליין שבבור, אבל הטעם לזה דכל שהוא מחובר הכל כאחד (ו)אינו ראוי ליבטל, כאלו נתערב בו הכל בבת אחת. והרמב"ן נ"ר גם כן לא נראו לו דברי הראב"ד ז"ל בזה, וזה לשונו שכתב עליו: זה הפירוש אינו נכון לי, דהיכי אמרינן אבל חבית דנפיש עמודיה לא, כיון דמיקטף ליה מיניה וליכא בעמוד עצמו כדי לאסרו ראשון ראשון בטל, אלא ודאי אף על פי דלא מקטף ליה אמר רב דימי בטל, לפי שאין אנו רואין את הנצוק אלא כמעורב בקלוח זה שיורד מעט מעט, עד כאן, ואין זה קשה בעיני כל כך, שכל שהקלוח גדול כקלוח חבית אף על פי שאין בו כדי נתינת טעם, כל שהוא בעצמו חשוב אינו ראוי להתבטל ברבוי היין שבבור.

    תנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא, מאי לאו וכו', לא דקא נפיל התירא לגו איסורא. פירוש: וכשלא נפל שם התירא בבת אחת כדי למעט יין של איסור, אלא מעט מעט נפל שם כל כך מתחלה ועד סוף, עד שהיה יין של אסור משהו לגבי יין של היתר שנפל שם, ואפילו הכי נאסר הכל משום דקמא קמא דהתירא אינסוך ואיבטיל ליה, כן פירש רש"י ז"ל. והראב"ד ז"ל קשיא ליה, כיון דלר' יוחנן בשנפל יין דאיסורא ביין דהתירא אינו אוסר במשהו, ובהיתר שנפל לתוך אסור אמרינן שההתר בטל, ואף על פי שנפל עוד שם היתר יותר, אין ההיתר שנפל שם ראשונה ניעור, דכיון דנתבטל במיעוטו תחלה נתבטל לדעתיה דר' יוחנן, אם כן היכי קאמר ר' יוחנן דכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין [נסך] שבמינן במשהו, ומאי אולמיה דיין נסך, דאפילו בשאר איסורין דינא הכי. דאי נפל אסור לתוך היתר אפילו ביין נסך מותר, ואי נפל היתר מועט לתוך איסור, כיון דמדינא אמרינן ראשון ראשון בטל, אפילו שאר איסורין, בין שנפלו במינן בין שלא במינן, ונפל שם תחלה משהו של היתר וחזר ונפל שםן משהו אחר, ראשון ראשון בטל, ואם כן מצינו אפלו שאר איסורין אוסרין במשהו בין במינן בין שלא במינן, ואין חלוק בין (בדינן) [בין מינן] לשאינן מינן בין יין נסך לשאר אסורין, וראיתי לרב ר' אברהם ז"ל שחלק בין מינם לשאינם מינן בדין זה, דמין במינו אף על פי שנפל לתוכו התר כל היום כלו אסור כמו שכתבתנו, אבל מין בשאינו מינו אם יחזור ונפל לתוכו עוד היתר עד כדי שלא יהא באיסור כדי שיהא נותן טעם בכל ההתר מותר, ואף על פי שההתר נאסר תחלה. והטעם לזה כי אין מין בשאינו מינו אוסר בנותן טעם אלא מפני הטעם שנותן בו, וכיון שנתבטל טעם האסור מכל מקום שוב אין כח בו לאסור, אבל מין במינו אינו נאסר מפני נותן טעם, שהרי אין טעמו ניכר בו כלל, אלא מפני מיעוטו נאסר, וכיון שנאסר חזר להיות כמוהו, ושוב אין לו היתר שהמיעוט נעשה רוב, אלו דברי הרב ז"ל. ואף על פי שעלה לנו תירוץ מדברי הרב ז"ל במין ושאינו מינו, מכל מקום קושייתנו במין במינו בשאר איסורין במקומה עומדת, מה הפרש יש לר' יוחנן בין טבל ויין נסך לשאר איסורין. ומצאתי לרמב"ן נ"ר שפירש דהתירא לגו איסורא לאו משום דראשון ראשון בטל, דלא אשכחן בטול בהתר, לפי שאין אדם עשוי לבטלו אלא אדרבא מוסיף הוא עליו והולך, וכיון דהתירא לגו איסורא לאו ראשון ראשון בטל, בשאר איסורין מותר שההיתר חוזר וניעור, וכדאמרינן בעלמא כשבטל אסור לכתחלה דבשוגג מותר, אלא חומר הוא ביין נסך שאף בהיתר מרובה שנפל לאסור מועט אוסר כיון שאין בו שיעור ששים לבטל אותו משעה ראשונה, ומיהו בשאינו מינו בטל שהרי בטל טעמו, ועוד יש טעם אחר נכון שאני עתיד לכתוב למטה (בקטע הבא) כדעת הרמב"ם ז"ל.

    ורב דימי אמר כולה מתניתין היתירא לגו איסורא וכיון דאית בה נותן טעם מתחלה ועד סוף לית דין ולית דיין דאסור, ולעולם היכא דנפל יין של אסור (לתוך יין של היתר או יין של איסור) בתוך מים של היתר או אפילו בתוך יין של היתר ראשון ראשון בטל. ותמיהא לי אמאי לא אקשי ליה מרישא דמתניתין (עב, א) דקתני נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור, ועכבת יין כל שהוא משמע, כמו שאמרו בירושלמי( ה"י) מהו עכבת יין כההוא דמלכלך, כמא דאת אמר (הושע ו, ח) עקובה מדם, ובודאי אי אפשר לקלוח החבית המותר שהוא מודד על לכלוך היין האסור שלא יהא בו כדי לבטל טעמו אלו היה אותו לכלוך (יין) [מים] ונפל עליו קלוח זה של יין, וזה ודאי תיובתא לדברי ר' יוחנן, ועוד היה לו להקשות מברייתא דאגר דמים גוי שקדח במינקת, שפירשוה בתוספתא (פ"ח סה"ב) משום שטפת יין שנאסר בפיו של אגר דמים חוזרת ונופלת לתוך החבית, וטפה של יין נסך אוסרת. והתם איסורא לגו היתירא הוא, ואסור משהו, ואפילו הכי אוסרת כל החבית ואפילו בהנאה. ואף, על גב דההיא ברייתא כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג אתי, כדמפרשינן לעיל בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נח, א), מכל מקום מדרבנן נשמע לרשב"ג, דכי היכי דלרבנן אותה טפה אוסרת כל החבית אפילו בהנאה הכי נמי לרשב"ג אסורה כלה לשתיה, ודמי אותה טפה אסור, וימכר כלו לגוים חוץ מדמי אותה טפה מיהת, אלמא משמע מיהא דלכ"ע אין הטפה אף על פי שהוא משהו בטלה, ואם כן למה לא הקשו מינה לרב דימי אמר ר' יוחנן, וכן לרב יצחק בר יוסף דאמר דמצלצול קטן מיהא ראשון ראשון בטל, וטפה אחת לא עדיפא מצלצול קטן. ומיהו לפי סברת הרמב"ם לא תקשי, שהוא זצ"ל סובר (הל' מאכלות אסורות פט"ז הל' כח) שאם היתה טפה אחת של יין בבור ונפלה שם חבית גדולה אפילו בבת אחת אסור, דכיון דאסור במקומו עומד הוא חשיב טפי מנופל לתוך ההתר, וכענין ששנינו במקואות (פ"ב מ"ח) רביעית שאובין בתחלה פוסלין את המקוה. ולפי הסברא הזאת לא קשיא להו לרב דימי ולר' יצחק בר יוסף ממניתין דעכבת יין, שהרי אסור במקומו עומד הוא ואינו בטל במינו לעולם, וזהו ששנינו יין אוסר בכל שהוא ביין. וברייתא נמי דאגר דמים לא מקשי מידי, דכיון שטפה שנוגעת בשפתיו מחוברת היא בקלוח היין הרי היא כאיסור במקומו שאינו בטל. אי נמי אפשר לומר דההיא דאגר דמים אתיא כר' יהודה דאמר (חולין צח, ב) מין במינו לא בטיל וכמו שכתבנו למעלה (סוד"ה מתניתין) משמן של רבותינו הצרפתים ז"ל. ולסברא זו גם כן איתרצא לה קושיין דלעיל (בקטע הקודם) דקשיא לן לר' יוחנן מאי איכא בין יין נסך במינו לשאר איסורין, דהשתא טובא איכא, דבשאר איסורין לא פלגינן בין איסור במקומו לאיסור נופל בהיתר דלעולם בטל בששים, מה שאין כן ביין נסך דבמקום אינו בטל לעולם.

    כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן המערה יין נסך מצלצול קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא. ופירש הראב"ד ז"ל: חבית דנפיש עמודיה כלומר שהוא דבר חשוב, אף על פי שאין בו כדי נותן טעם בכנגדו במים של היתר. דכיון שהאיסור דבר חשוב אין הפרש בין נפל היתר לתוך איסור בין איסור לתוך היתר דלעולם אסור. ודוקא יין ביין דאסורו במשהו, אבל יין במים דבנותן טעם לא מהני חשיבותיה, שאם אין בו כדי נותן טעם בשעת נפילה בטל הוא לגבי היתר. וצלצול קטן כיון דלא נפיש עמודיה, [נפל אסור לתוך היתרא מותר אפילו כל היום כולו, דקמא קמא בטיל דבתר נפילה אזלינן. נפל היתרא לגו אסורא אם האסור דבר חשוב אסור בכל ענין כדאמרן. ואם אינו דבר חשוב], אם נפל היתר לתוך אסור בשפע שיהא בהיתר שנפל שם בבת אחת כדי לבטל את הטעם אלו היה האחד מהם מים הרי זה מותר. ואם נפל איסור לתוך היתר כיון שאין בקלוחו כדי נתינת טעם ראשון ראשון בטל, ואפילו כל היום כלו, ואף על גב דלגבי חבית נמי ליכא נתינת טעם, שניא היא, דדבר חשוב לא בטיל משום חומרא דיין נסך מה שאין כן בשאר איסורין. ואחרים פירשו: דאפילו בקלוח חבית לא אסרינן ליה בלא נתינת טעם דאם כן לא היינו מחלקין בין חבית לצלצול, אלא הכי קאמר, דוקא בצלצול קטן דלא נפיש עמודיה אמרינן אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, אף על פי שלבסוף יהיה האסור רבה על ההתר, לפי שדבר שאינו חשוב בטל הוא בשעת נפילה, אבל חבית דנפיש עמודיה וקלוחו גדול, אם נפל בין הכל כדי שיתן טעם בכנגדו במים אינו בטל ראשון [ראשון], משום שקלוחו [גדול] רואין אותו כאלו הוא איסור בת אחת, אבל ודאי אם לא נפל שם בין הכל כדי נתינת טעם, אפילו בחבית שעמודו גדול לא אסר רב יצחק בר יוסף.

    4 more comments on this page.

    Rashba on Avodah Zarah 73a · Sefaria

    Ritva

    מתני׳ יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא פי׳ ר״ת ז״ל דדוקא יין נסך גמור שנתנסך ודאי לעבודה זרה דומיא דמים במים דקתני בהדיא אבל סתם יינם אינו אוס׳ אלא בס׳ כשאר אסורין וק׳ ההיא דאגרדמיס דקתני עלה בתוספתא לפי שטיפה של יין נסך אוסרת בכל שהוא ויש דוחין דההיא אליבא דרבי יאודה אתניא דאית ליה דכל איסורין שבתורה במשהו ונקט יין נסך משום דאיירי ביה וכן ההיא דנטל את המשפך דתנינן לעיל שאוסר בעקבת יין בעלמא לרבי יאודה התניא וכל זה דוחק גדול ועוד דסוגיא דלעיל דאפליגו אביי ורבא בחמרא חדתא וענבי וחלא לגו חמרא בסתם יינם היא כדפרישנא התם לכך הנכון כדברי הגאונים ז״ל שכתבו וכן נראה דעת ר״שי ז״ל דתנא הכא אפילו לסתם יינם קרי יין נסך וטובא איכא בפרקין כי הא ורישא דפרקי השוכר את הפועל לעשות ביין נסך הא אסיקנא בגמרא דאף סתם יינם בכלל ומשום דההיא חמרא יתירה הוה מספקא לן מעיקרא וכדפרישנא התם בס״ד.

    והא דקתני מים במים בכל שהוא דוקא בתלושין דומיא דיין ביין אבל במים מחוברים אינם נאסרין וכן הורה רבינו ז״ל על גוי ששפך מים הידועים לבאר של ישראל והא דקתני יין במים בנותן טעם נראה דהיינו בשאר איסורין ואף על גב דכל חמרא דדכי טפי מארבעה מיא לאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא כדאיתא בפרק הספינה אפילו הכי לגבי חמרא דאסורה לא פלוג רבנן וכיון שיש שותין במזיגה מרובה מאד אין איסורו מתבטל אלא בששים ולא חשיב נותן טעם לפגם כיון שהוא במינו נאות במים ואין הפגם אלא מפני רבויו וזה דעת מורי הר״א הלוי ז״ל בשם רבו ז״ל אבל הר״אבד ז״ל כתב שהוא מסופק אם מותר בשתיה אם נתערב יותר מכדי מזיגה אבל פשוט הוא לו שאינו אוסר בהנאה.

    גמרא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. פי׳ ומותר אפילו בשתיה כיון שהוא נופל מעט מעט ואף על פי שנופל תמיד בלא הפסק קלוח כיון דכל מאי דנפל נפיל בששים וסבירא ליה לרבי יוחנן תרתי חדא שאין יין נסך אוסר במשהו אפילו במין במינו ואידך דכל איסור שנופל מעט מעט לתוך ששים הרי הוא מבטל ואף על פי שלבסוף יש בו איסור מרובה כיון דמין במינו הוא דלא יהיב טעמא ולא עוד אלא דראשון ראשון בדרך שהוא בטל הוא מצטרף עם ההיתר לבטל האיסור הבא אחריו ומיהו הני מילי בשלא נפל בשעה אחת כדי נותן טעם דאם כן הא ודאי אוסרו והיינו דתנן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה ואם תאמר והא ההיא דאגרדמיס ומתני׳ דמשפך איסורא לגו היתרא וקתני שאוסר במה שהו י״ל דרבין אמר רבי יוחנן מוקים להו כרבי יאודה דאמר כל איסורין שבתורה במינן במשהו וכי קאמר רבי יוחנן אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי יאודה ואם תאמר תפשוט מהכא דרבי יוחנן סבר נצוק אינו חבור דאי לא ליתסר מה שבבור מיד מחמת נצוק תירץ הר״אבד ז״ל דמוקמינן לה במקטיף קטופי ואינו נכון חדא מדלא מפרש לה בגמרא ועוד דאם כן לרבין דלקמן בסמוך מה לי צלצול קטן מה לי חבית דנפיש עמודיה והנכון כמו שתירץ רבינו הר״מבן ז״ל שאין נצוק אוסר אלא כשהקלוח מקלח בענין שסופו לאסור אם נתערב בדרך קלוחו של עכשיו אבל לא בזה שאינו אוסר בסופו בדרך קלוחו והוא בטל ראשון ראשון.

    תנן יין נסך כו' פירוש השתא פרכינן מרישא דמין במינו למאי דסבר שאין יין נסך אוסר במשהו וכי פרכינן מסיפא דמיירי בנותן טעם פרכינן למאי דקסבר דראשון ראשון בטל ודוק:

    מאי לאו דנפל איסורא לגו היתרא פירוש אלמא יין נסך אוסר במשהו ופרקינן לא דנפל היתרא לגו אסורא פירוש שההיתר שהוא נופל מעט מעט לתוך האיסור בטל ראשון ראשון והיה מצטרף לאיסור לבטל ההיתר הבא אחריו הילכך אף על פי שלבסוף היין האסו׳ שהיה שם בתחלה הוא משהו כנגד ההיתר שנפל שם הוא אוסר אותו לא מדין משהו אלא מדין רוב ונותן טעם שאנו דנין כל ההיתר באיסור וכדפר״שי ז״ל ואם תאמר אם כן דאפילו בהיתרא לגו איסורא אמרינן ראשון ראשון בטל אם כן גם בכל האיסורין כן ואין הפרש בין יין נסך לשאר איסורין ואמאי נקט תנא יין נסך ועוד הא רבי יוחנן אמר לקמן דכל איסורין שבתורה אפילו במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך והנכון דאפילו לרב דימי אמר רבי יוחנן שורת הדין שלא לומר בהיתר לתוך איסור טעמא דראשון ראשון בטל שאין דרך היתר להתבטל ואין אדם עשוי לבטלו אדרבא מוסיף הוא והולך ובעלמא אף על פי שאין מבטלין איסור לכתחילה כשנרבה על ההיתר לס׳ בדיעבד בשוגג מותר אלא הכא חומרא הוא ביין נסך להשוות דינו להחמיר דכי היכי דאיסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטל מן הדין ולהקל כך להיתרא בגו איסורא אמרינן להחמיר ראשון ראשון בטל ואוס׳ לבסוף במשהו.

    תא שמע יין במים בנותן טעם מאי לאו דנפל חמרא דאיסורא לגו מיא בהיתרא. פירוש אלמ׳ לא אמרי׳ ראשון ראשון בטל ויין שיש בסופו מן האיסור לפחות מס׳ אוסר ופרקינן לא דנפיל חמרא דהיתרא לגו מיא דאיסורא פר״שי ז״ל וכגון דנפל בבת אחת דליכא למימר ראשון ראשון בטל וקשה דאם כן לוקמה אפילו בדנפל איסורא לגו היתרא דבהא ודאי מודה רבי יוחנן על כרחין וכדכתיבנא לעיל וכדתנן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה ויש לומר דאין הכי נמי אלא דכיון דרישא לא סגיא לאוקמא אלא בדנפל היתרא לגו איסור׳ סיפא נמי בעינן לאוקומא בהכין ואין זה נכון דאם כן הוה ליה לתלמודא לפרושי אלא ודאי כי היכי דמקשה מוקים לה בדנפל מעט מעט הוא הדין למאן דמשני ליה אבל הנכון דלעולם בדנפל היתרה לגו איסורא מעט מעט ומיהו הא פרישנא לעיל דבהיתרא לגו איסורא אינו דין לומר ראשון ראשון בטל אלא שהחמירו לומר כן ביין נסך או בטבל כדלקמן ולא החמירו זה אלא כשהוא מין במינו דלא מנכר טעמא אבל כשהוא מין בשאינו מינו אוקמא הדינא וכל היכא דלבסוף ההיתר מתרבה ומבטל טעם האיסור בס׳ שיהא מבוטל.

    ודוקא צלצול קטן כו' פירוש דצלצול דלא חשיב אמרינן ביה ראשון ראשון בטל אבל חבית דנפיש עמודיה וחשיב אינו מתבטל והולכין אחר סופו לאסור כיון שיש בו בנ״ט.

    כי אתא רב יצחק אמר רבי יוחנן כו׳ לפום פשטא נראה דפליגא הדרב דימי בהא דרב דימי לא מפליג בין צלצול לחבית ורב יצחק מפליג ומיהו אף רבנן אין יין נסך אוסר במשהו ומתני׳ כולה בדנפיל היתרה לגו איסורא וכן דעת ר״שי ז״ל ואפשר דלא פליגי כלל אלא דרב דימי לא פירש ובא רב יצחק ופירש ומיהו לית הלכתא כחד מנייהו אלא קיימא לן דיין אוסר במשהו וקיימא לן נמי דלא אמרינן אפי׳ בנותני טעמים ראשון ראשון בטל אלא כל שיש שם לבסוף כדי נותן טעם הרי הוא אוסר כיון דנפל בלא הפסק וכולה מתניתא כפשוטה באיסורא לגו היתרא ורישא אוסר במשהו וסופו בנותן טעם אבל הר״אבד ז״ל כתב דלית הלכתא כרב דימי ורב יצחק באיסורי משהו אבל באיסורי נותני טעמים הלכתא כותיה דאמרינן ראשון ראשון בטל ואפילו יש בו לבסוף והביא ראיה לדבריו מהא דתנן במסכת ערלה בפ״ב דערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה או כלאי הכרם שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או כלאי הכרם הרי הוא מותר וזהו שאמרו הערלה מעלה.

    8 more comments on this page.

    Ritva on Avodah Zarah 73a · Sefaria

    Meiri

    המשנה השמינית והכונה בה להשלים עניני התערובת של יין נסך ולהתחיל בביאור עניני תערובת של שאר איסורין והוא שאמר יין נסך אסור ואוסר בכל שהו יין ביין ומים במים בכל שהו מים ביין ויין במים בנותן טעם זה הכלל מין במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם אמר הר"ם לא יהיה רחוק בעיניך היות המים אסור וזה כשהקריב לע"ז או שיהיה נעבד אותן המים ופסק ההלכה ביין נסך בלבד כלומר שנתנסך לע"ז שהוא מטמא טומאה חמורה כזית והוא אוסר במינו בכל שהוא לא שנא איסורא לגו היתירא ולא שנא היתרא לגו איסורא ובלבד שיערה מכלי רחב הסאה יהיה הדבר היוצא ממנו יש לו שיעור גדול אבל אם ערה יין נסך טפה טפה ביין הרבה מן היין המותר הנה זה אינו אוסר אבל אם היה ערוי היין המותר על מעט מן היין נסך הכל אסור ואפי' ערה על משקל שעורה ממנו מלא ספינה מיין נאסר הכל בהנאה ופסק ההלכה גם כן שאין בו ספק ולא פקפוק שהוא עיקר נוהג תמיד שכל אסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך אמנם יין נסך כמו שזכרנו שהוא במינו בכל שהו לגודל איסור ע"ז שנאמר בו ולא ידבק בידך מאומה מן החרם והטבל כמו שהתירו כך אסורו כמו שחטה אחת פוטרת את הכרי כמו כן חטה אחת תשים את הכרי כלו טבל וכשנתערב משאר איסורין מין בשאינו מינו ואפשר לנו לטעום אותו כגון ערוב תרומה בחולין ננסה אותו ואם נתן טעם והוא אינו פוגם כמו שבארנו הוא אוסר הכל ואם הוא דבר אסור שנאכיל אותו לגוי ונסמוך על דברו ואם לא היה גוי מצוי או היה דבר המתערב מין במינו שאי אפשר להכיר טעמו כגון ערוב יין תרומה או ערלה או כלאים ביין חולין הנה הוא ישוער בשעורים הנזכרים תרומה ומעשר וחלה ובכורים במאה וערלה וכלאי הכרם במאתים ושאר איסורין כגון חלב ודם נבלות שקצים ורמשים וטרפות וזולתם בששים וכמו שנתבאר בפרק גיד הנשה בחולין באמרם מין במינו ליכא למיקם לטעמא כגון שמנינות דגיד הנשה אי נמי בשאינו מינו היכא דליכא קפילא ארמאה דטעים בששים וכמו שישוער בששים מין במינו בדברים ששעורן בששים כמו כן ישוער במאה מה ששעורו במאה ובמאתים מה ששעורו במאתים ואמרנו בשביעית שדינו אוסרת כל שהוא במינה כמו שיתבאר בפרק שביעי משביעית אינו חולק על אלה העקרים לפי שאינו אסור באכילה אבל חייב לאכלו בקדושת שביעית בלבד ולפיכך החמירו בשביעית בזה הענין לפי שאין שם אסור אכילה אבל הוא אוכל בזמן השביעית כמו שנבאר לשם ואיני אומר אוסרת אלא על דרך הויתור והדמיון גם כן בדבר האסור ושמור זה הענין והתבונן בפירושו לפי שעמדו בזה העקר רבים מגאוני העולם ולא ידעו אם הכל חוזר לעקר אחד או אם חולק קצתם לקצתם ועל אי זהו הראוי לעשות והכל הולך על עיקר אחד כמו שבארתי לך:

    אמר המאירי יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא יין ביין ומים במים כל שהן פירוש יין נסך שנפלה ממנו אפילו טפה כחרדל לחבית גדולה של יין כשר אסר את כלה מפני שיין נסך אוסר בכל שהו וכל שכן אם נפל ההתר לתוך האיסור ולא סוף דבר יין נסך ודאי אלא אפילו סתם יינן ואע"פ שמשנתנו ביין נסך נאמרה כל שהוא אסור בהנאה הוא נקרא יין נסך שהרי בסוף משנתנו אמרו יין נסך שנפל לבור רשב"ג אומר ימכר כלו חוץ מדמי יין נסך ופי' בגמ' שנחלקו בין ביין נסך בין בסתם יינן אלא שפסקו כחכמים ביין נסך וכרשב"ג בסתם יינן ואף כאן סתם יינן בכלל יין נסך אלא שביין נסך אוסר בהנאה ובסתם יינן בשתיה וראיה לדברינו ר"ל שסתם יינן אוסר במשהו ממה שאמרו בבריתא אגרדמיס גוי שקדח במיניקת אסור מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת במשהו ודאי סתם יינן כשאר מגע גוי בכונה וכן קנקנים של גוים שאם כנס יין לתוכן אסור בשתיה אע"פ שהוא בתערובת משהו וכן שבראש הפרק אמרו כיון דאיסוריה חמיר כיין נסך ומ"מ אחרוני הרבנים שפירשו שסתם יינן בששים כסתם משנתנו שהזכירה יין נסך ואע"פ שמצינו לפעמים שקורין לסתם יינן יין נסך הכא שני דנקט לה דומיא דמים שפירושן כשנתנסכו בודאי וזו של אגרדמיס אפשר שנאמרה לדעת האומר בכל איסורין מין במינו לא בטיל או שמא לדעתם שכל שטועם ודאי מנסך אבל שאר מגע אף בכונה דוקא בששים וזו של קנקנים אפשר שהם סוברים דבדידהו משערינן ואע"פ שאף לפי שעה גזרו בהם ובזו מיהא אין כאן אלא משהו גוזרין חדשים אטו ישנים ומה שאמרו דאיסוריה חמיר כיין נסך פירושו ליאסר בהנאה אבל לתערובת משהו לא ומ"מ הדבר פשוט בפי כל הגאונים לאסור אף סתם יינן במשהו אלא שרובם הורו כן בכל יין שלא נאסר אלא בשתיה שאין תערבתו אלא בששים כגון מגע גוי שלא בכונה ודומיהם שלא נאמרו הדברים אלא משום חומרא דע"ז ואין שם ע"ז אלא במה שאסור בהנאה ומכאן הקלו רבים בזמן הזה שמגעם כמגע תינוק כמו שהתבאר מים במים והוא מים שנתנסכו בודאי או שהשתחוה להם ונאסרו אבל יין במים או מים ביין בנותן טעם כשאר האיסורין והוא ששים ומ"מ יין במים אף בפחות מששים הותר שאף בפחות מששים הוא פוגם את המים ומ"מ כל שהמים ראויין לשתייה על ידו מתורת יין מזוג אף על ידי הדחק נאסרו בשתיה וגדולי המפרשים אוסרין אף בהנאה ואין הדברים נראין הא כל שפגמו מותרין בשתיה אף בלא ששים ודבר זה אין לו שעור אלא לפי ענין היין ולפי עיני הדיין ומ"מ חכמי התוספות פרשו שכל שנתערב בששה חלקי מים מותר כמו שיתבאר למטה ואין הדברים נראים זה הכלל מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ופי' בגמ' שזה הכלל בא לרבות את הטבל שדינו לענין זה כיין נסך שבמינו במשהו שלא במינו בנותן טעם אבל שאר איסורין אף במינן בכדי שיעור נתינת טעם כמו שיתבאר:

    זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    אחר שביארנו שיין ביין במשהו מה שאמרו בגמרא המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום ראשון ראשון בטל אין הלכה כן וכן אפילו מצלצול קטן לבור שהרי משהו אוסר בו בין שנפל המותר לתוך האסור בין שנפל האסור לתוך המותר ואין בו תורת בטול ואע"פ שגדולי המחברים התירו בנפל אסור לתוך המותר ובצלצול קטן דברים מתמיהים הם אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים מ"מ לענין שאר איסורין ששיעורן בנותן טעם ושהם אסור הנמוח אחד לחברו כחלב ודם בתבשיל ויין במים וכיוצא באלו מאיסורין הנמוחים הבטלים בששים רוב מפרשים מסכימים בהם שכל שלא נפל אסור לתוך התר בבת אחת בכדי נתינת טעם ראשון ראשון בטל אפילו כל היום שכיון שנתבטל אינו חוזר ונעור ולא עוד אלא שמצטרף להתר לבטל האיסור כיצד נפל כזית חלב לתוך ששים של תבשיל והרי נמוח ונתבטל והרי שיש ששים ואחד זיתים של התר שהרי כזית זה חזר להיות התר וחזר ונפל שם כזית ועוד עד שכזית איסור שנפל לשם צריך לבטל אותו ועוד הרי זה מצטרף ומבטלין זה השני וכן שלישי וכן רביעי אפילו בנתינת טעם וכן ביין במים וכן בכל אסור שאינו צריך להרים ושהוא נמוח או שאינו ניכר כגון סאה ערלה במאתים ומ"מ חכמי קטלוניא כתבו שכל שנתוסף האסור כל כך עד שנתן טעם לשבח ודאי חוזר ונעור בין ביין במים בין בשאר איסורין שאין אחר הטעם כלום ולא נאמר דבר זה עד שיבא לכלל נתינת טעם ולדבריהם קשה לפרש מה שאמרו כאן תשמע יין במים בנותן טעם והעמדנוה בהתר לתוך אסור ולדבריהם היה לו להשיב התם שני דטעמו אוסרו שאין אחר הטעם כלום ואפשר לתרץ שבודאי יכול היה לתרץ כן אלא שרצה להעמידה בדרך אחת ולי נראה לפרש יין במים בנותן טעם וזה בודאי אף אתה מודה שבאיסור לתוך התר הוא הואיל ויש בו בנותן טעם ומאחר שזו באיסור לתוך התר אף יין ביין כן ותירץ דאף זו אע"פ שמצד עצמה לא הוצרכנו לכך אף אני מפרשה בהתר לתוך איסור והקשה מסופא דמדרישא במיא דאיסורא וכו' סופא נמי וכו' ומדמים במים אתה מפרשה בין באיסור לתוך התר בין בהתר לתוך איסור אף יין ביין כן ותירץ דכולא בהתר לתוך איסור הא לענין פסק מיהא כל שיש בו טעם נאסר חזר וניעור והוא שנתפרש דבר זה בפרט בערלה שמעלה את הכלאים וכלאים את הערלה שכל אלו שעורם בלא נתינת טעם לאחד ומאתים וסוף הדברים בהם שהיא מעלה את חברתה עד שיגיע לכלל נתינת טעם הא מכאן ואילך אין אחר הטעם כלום ומה שאמרו סאה תרומה שנפלה למאה והגביהה ונפלה אחרת והגביהה מותר עד שתרבה תרומה על החולין אלמא אע"פ שהגיע לכלל טעם בטל יראה לי הטעם מפני שהוא יבש ביבש ואין שם נתינת טעם או שמא מין במינו שאין שם נתינת שעם ואע"פ ששמועה זו מוכחת כדברי הראשונים והוא שנראה שלא נדחית אלא לענין יין נסך לא כי אלא הואיל ונדחית לענין יין נסך תדחה מן הכל או שתפרשה עד שתגיע לכלל נתינת טעם ומ"מ אותם שהוא צריך להרים כגון תרומה ומפני גזל השבט אין מצטרפין להתיר כלל והוא שהתרומה אינה מעלה כמו שהתבאר שם וכבר כתבנו דברים אלו במלואן במסכת חולין:

    זה שכתבנו לדעת חכמי קטלונייא שהיין האסור שנפל במים אע"פ שנתבטל מתחלתו כל שנתוסף ממנו עד שנתן טעם חוזר ונעור יראה לי דוקא ביין האסור מצד עצמו כגון יין של גוים או של ישראל שנגע בו גוי אבל יין של ישראל שלא נאסר אלא מחמת נצוק או תערובת או מצד שעמד בכלי האסור כל שנשפך אח"כ בתוך כלי שמים בתוכו שלא בכונת בטול קמא קמא בטיל שאע"פ שמ"מ היין אסור מ"מ כשהוא מתבטל שלא בכונה אין דנין בו טעם אלא לפי האיסור שמכחו נאסר וכל שאין בתערובת האוסרו בכדי נתינת טעם מותר ויש לפקפק בעמד בכלי האסור לשער בכל הכלי לראותו כאלו הוא יין האסור ומ"מ לשטת רבני צרפת אין דנין כן אלא בשיעור הקליפה הדקה העליונה שאין היין נבלע לדעתם ביתר מיכן כמו שכתבנו לשטתם וכל שכן ביין כשר שנשפך לקנקן דרך משפך של גוים שלא הוכשר שהוא נאסר כמו שהתבאר במשנה שביעית שאם היה מים בקנקן אומרין ראשון ראשון בטל כל שאין ביין שבשיעור קליפת המשפך בכדי נתינת טעם לשבח לכל היין שנשפך בקנקן ובסברא זו נסמכתי למעשה להתירה ביין שנתערה דרך משפך של גוים על הדרך שכתבתי והדברים נראין וכן אתה משתמש בהוראתם שאינך צריך לדעתם אלא לאחד בששה מן הקליפה שזהו שיעור נתינת טעם לפגם לדעתם ולדעת שאר מפרשים אתה צריך לשיעור גדול יותר על הדרך שכתבנו:

    קצת מפרשים פוסקין שמועה זו ר"ל שהמערה מחבית לבור ראשון ראשון בטל ומפרשין אותה לאיסור הנאה ובדרך קטוף שאין שם איסור נצוק והוא שכבר פסקנו ימכר כלו חוץ מדמי יין נסך שבו כרשב"ג וכמו שיתבאר עד שיהא בו נותן טעם ומשיתן טעם אסור בהנאה ובא עכשו להשמיענו שאם נפל ראשון ראשון ונתבטל אינו חוזר וניעור לאיסור הנאה ונראה לי סעד לדבריהם שאם להתר שתיה כמו שפרשנו היאך אמר ר' יוחנן למטה כל איסורין שבתורה בנותן טעם חוץ מיין נסך והלא יין נסך ושאר איסורין שוין בו ומ"מ יש לתרץ לדעת ראשון שלא בכונה נאמרו שהרי בא ר' יצחק והחמיר ובא רבין והחמיר וכלן בשמו של ר' יוחנן או שמא היה סובר יין נסך במשהו בהתר שנפל לתוך איסור וקצת מפרשים תרצוה בפנים אחרים ואין צרך בדקדוק הדברים שלא באו כהלכה אלא מה שפרשו בה דרך קטוף איני מודה להם שהרי פירשה רב יצחק בצלצול קטן ומה הפרש בין קטן לגדול בדרך קטוף:

    יין נסך ואפילו יין נסך גמור שנתערב בחבית של יין והיה באותו חבית קיתון של מים אם היה שם אותו קיתון של מים קודם שנפל שם יין של איסור והיה שיעור במים כדי לבטל טעם היין שנתערב הכל מותר רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו כך היא שטה ידועה בכל התלמוד כל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:

    חזר ונפל שם יין אסור עד שעכשו אין במים בכדי לבטלו חזר הראשון וניעור ואין אומרין ראשון ראשון בטל ויש חולקין בזו ודנין אותו כיין במים ומ"מ לדעת חכמי קטלונייא הדבר פשוט לאיסור אף יין במים והוא עיקר וכבר ביארתי שאיני נזקק לדברים אלו אלא ביין האסור מצד עצמו ולא מצד תערובת לבד כמו שכתבתי למעלה:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Avodah Zarah 73a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה ה"ג לא חמרא כו' וכגון דנפל כולה כחדא דלא אפשר למיא דאיסורא לבטיל עכ"ל דאל"כ בלא נ"ט נמי יאסר היין משום קמא קמא דיין דהיתירא בטיל במיא דאיסורא מיהו לא מצי למימר כסברת המקשה דאיירי בחמרא דאיסורא לגו מיא דהיתרא וכגון דנפיל בב"א (א) דכיון דלא נפיל בב"א רק כדי נתינת טעם בהיתרא הל"ל שפיר קמא קמא בטיל כמו במשהו במין במינו משא"כ בהיתרא לגו איסורא דאיכא למימר דנפל מהיתרא בב"א הרבה יותר מכדי נתינת טעם באיסורא כן נראה לי לשיטת רש"י ודו"ק:

    תוס' בד"ה תא שמע יין במים כו' ומדהא סיפא איירי באיסורא לגו היתרא רישא נמי דקתני יין ביין כו' עכ"ל ודפריך בתר הכי מדרישא במיא דאיסורא סיפא נמי במיא דאיסורא ה"נ הכי פריך ומדהך סיפא באיסורא לגו היתרא ה"ה רישא דיין ביין בכל שהוא ומשני דכולה כו' וכ"כ התוס' פרק כיסוי הדם לשיטתם ונראה דאין לגרוס לשיטתם הכא בגמרא וקתני סיפא מים ביין בנתינת טעם ומה שיש לדקדק אשיטתם עיין בחידושי שם:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 73a · Sefaria

    Maharam

    ד"ה יין ביין וכו' אבל סתם יינם בששים וכן מים במים איירי במים שידוע שנתנסכו וכו' כצ"ל:

    ד"ה כי אתא רב דימי וכו' בסופו וא"ת ולפירוש רש"י וכו' הא אמרינן במתניתין יין נסך שנפל לבור וכו'. ר"ל דלקמן תנן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה והתם נפל איסורא לגו היתרא ולרש"י היכא משכחת דאסור לרב דימי כיון דאמרינן קמא קמא בטל אפילו ליכא ששים דבשלמא לפי' התוס' איכא לפרש דלקמן איירי דליכא ששים:

    Maharam on Avodah Zarah 73a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה כי וכו' היינו עד שיפול שם עיין שבת דף סה ע"ב תוס' ד"ה שמא ועיין ברכות דף כה ע"ב ברש"י ד"ה אבל וביומא דף נז ע"ב תוס' ד"ה עירה:

    בא"ד מה חידוש הוא זה לא זכיתי להבין הא החידוש הוא אף דאילו נפל בבת אחת לא מהני ס' בהיתר מ"מ בנפל בקלוח אמרי' קמא קמא בטיל ואי דקושייתם מה הפרש בזה ובבת אחת נמי לבטל בס' דמ"ש משהו קטן למשהו גדול הו"ל להקשות בפשיטות דלמאי צריכים לס' קמא קמא בטיל הא אם תצטרך לכל הנפילה לישתרי דהוי ס' וגם אמאי אומר רי"צ אבל חביות לא וזה לא יתישב בתירוצם וצ"ע:

    Gilyon HaShas on Avodah Zarah 73a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Avodah Zarah, daf 73, Amud Aleph, about 293 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    Continue the sequence

    Parallel sources

    Lessons and study tools

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 19 words

      Opens “איכא דאמרי: רבה בר רב הונא גופיה…”

      Named: רב הונא, רבה.

    2. Segment 219 words

      Opens “מתני׳ יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא,…”

    3. Segment 39 words

      Opens “זה הכלל: מין במינו במשהו, ושלא במינו…”

    4. Segment 419 words

      Opens “גמ׳ כי אתא רב דימי א"ר יוחנן:…”

      Named: רב דימי.

    5. Segment 520 words

      Opens “תנן: יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא.…”

    6. Segment 620 words

      Opens “ת"ש יין במים בנותן טעם. מאי לאו…”

    7. Segment 736 words

      Opens “ומדרישא במיא דאיסורא, סיפא נמי במיא דאיסורא,…”

      Named: רב דימי.

    8. Segment 832 words

      Opens “כי אתא רב יצחק בר יוסף א"ר…”

      Named: רב יצחק בר יוסף.

    9. Segment 926 words

      Opens “כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: יין…”

      Named: רבי יוחנן.

    10. Segment 1029 words

      Opens “כי אתא רב שמואל בר יהודה, א"ר…”

      Named: רב שמואל בר יהודה, שמואל.

    11. Segment 1141 words

      Opens “איכא דמתני לה אמתני' יין ביין כל…”

      Named: רב שמואל בר יהודה, שמואל.

    12. Segment 1223 words

      Opens “מאי איכא בין לדמתני לה אמתני' בין…”

    13. Segment 1310 words

      Opens “איתמר: יין נסך שנפל לבור, ונפל שם…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Avodah Zarah 73a · Segment 4 — “גמ׳ כי אתא רב דימי א"ר יוחנן: המערה יין…”

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Avodah Zarah 73a · Segment 10 — “כי אתא רב שמואל בר יהודה, א"ר יוחנן: לא…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Avodah Zarah 73a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026