Talmud Builders

    Avodah Zarah 51b

    Back to index

    English translation — Avodah Zarah 51b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The verse states: “Any man…that slaughters an ox…outside the camp, and to the entrance of the Tent of Meeting he did not bring it, to sacrifice an offering to the Lord” (Leviticus:17:3–4). Until this point, the verse is speaking about sacrificial animals that one consecrated during a period when the prohibition of sacrificing offerings on private altars was in effect, after the Tabernacle was erected, and then he also sacrificed them during a period when the prohibition of sacrificing on private altars was in effect.

    2This is apparent as the punishment for sacrificing them is stated in this verse, as it is stated: “And to the entrance of the Tent of Meeting he did not bring it, to sacrifice an offering to the Lord, before the Tabernacle of the Lord…that man shall be cut off from among his people” (Leviticus:17:4). We have heard from that verse the punishment, but with regard to the prohibition against sacrificing on a private altar, from where is it derived? The verse states: “Take heed to yourself lest you offer up your burnt-offerings in every place that you see” (Deuteronomy 12:13).

    3The Gemara comments: And this is in accordance with the principle that Rabbi Avin says that Rabbi Ile’a says, as Rabbi Avin says that Rabbi Ile’a says: Wherever it is stated: “Beware,” “lest,” or “do not,” this is nothing other than a prohibition.

    4The baraita continues: From that point onward, the verse is speaking about sacrificial animals that one consecrated during a period when there was permission to sacrifice offerings on private altars, before the Tabernacle was erected, and then one sacrificed them outside the Tabernacle during a period when the prohibition of sacrificing on private altars was in effect.

    5This is apparent, as it is stated: “In order that the children of Israel shall bring their sacrifices, which they slaughter upon the open field, that they shall bring them to the Lord, to the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 17:5). The phrase: “Their sacrifices, which they slaughter,” is interpreted as referring to offerings that I have previously permitted you to slaughter on private altars. This verse teaches that those offerings may now be sacrificed only inside the Tabernacle. The phrase “upon the open field” teaches that in the case of anyone who slaughters an offering on a private altar during a period when the prohibition of sacrificing on private altars is in effect, even if he sacrifices the offering to God, the verse ascribes him blame as if he is slaughtering it upon the open field in idolatrous worship.

    6The verse continues: “That they shall bring them to the Lord.” This is a positive mitzva to sacrifice even offerings that were consecrated before the Tabernacle was erected in the wilderness. And from where is it derived that there is a prohibition against sacrificing them outside the Tabernacle? The verse states: “And they shall not slaughter their offerings anymore to the se’irim after whom they go astray; this shall be to them an eternal statute, throughout their generations” (Leviticus 17:7).

    7One might have thought that sacrificing these offerings outside the Tabernacle would be punishable by karet , as this is the halakha with regard to offerings consecrated after the Tabernacle was consecrated. Therefore, the verse states: “This shall be to them an eternal statute, throughout their generations” (Leviticus 17:7). One can infer from this verse that this, the punishment for transgressing a positive mitzva and a prohibition, applies to them, but no other punishment applies to them. In any event, the baraita interprets the verse: “And they shall not slaughter their offerings anymore to the se’irim ,” as prohibiting sacrificing to God on private altars, not as Rabbi Elazar interpreted it, as prohibiting the worship of an idol in an atypical manner.

    8Rava said: One may derive both halakhot from the verse, as the term “And they shall not” can be interpreted as referring to two distinct prohibitions. Read into the verse: “And they shall not slaughter,” which is interpreted as prohibiting offerings to God on private altars. And also read into the verse: “And they shall not slaughter… anymore to the se’irim ,” which is interpreted as prohibiting the worship of an idol in an atypical manner.

    9MISHNA: If one found money, a garment, or vessels at the head of Mercury, these are permitted. If one found vine branches laden with clusters of grapes, or wreaths made of stalks, or containers of wine, oil, or flour, or any other item the likes of which is sacrificed on the altar there, it is prohibited.

    10GEMARA: The mishna teaches that money, clothing, or vessels found at the head of the idol are not forbidden. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Ḥiyya bar Yosef says that Rabbi Oshaya says: One verse states: “And you have seen their detestable things and their idols, wood and stone, silver and gold, which are with them” (Deuteronomy 29:16). And one verse states: “You shall not covet the silver or the gold that is on them, nor take it for yourself” (Deuteronomy 7:25). How can these texts be reconciled? The second verse mentions the prohibition of only silver and gold, whereas the first verse also mentions wood and stone.

    11The Gemara answers: This teaches that the prohibition with regard to those items that are “with them,” i.e., those found next to the idols, is similar to the prohibition with regard to those items that are “on them.” Just as with regard to those items that are on the idols, a decorative item, e.g., gold or silver, is prohibited, but that which is not a decorative item is permitted, so too, with regard to those items that are with the idols, a decorative item is prohibited, and that which is not a decorative item is permitted.

    12The Gemara challenges: But one could say to the contrary, that the prohibition with regard to those items that are “on them” is similar to the prohibition with regard to those items that are “with them.” Just as with regard to those items that are with the idols, everything that is found with them is included in the prohibition, as the verse mentions wood and stone, which are not decorative items, so too, with regard to those items that are on the idols, everything that is on them is forbidden. The Gemara explains: If so, the verse should not state the prohibition with regard to items that are on the idols, as it may be inferred a fortiori from the prohibition with regard to items that are found next to them.

    13The Gemara challenges: The mishna teaches that money that is found at the head of the idol is permitted. This is difficult, as money is a decorative item. The school of Rabbi Yannai say: The ruling of the mishna is not stated with regard to a case where coins were placed on the idol in order to adorn it. Rather, the ruling of the mishna is stated with regard to a case where the money is inside a purse that is tied onto the idol and suspended from its neck for safekeeping, or left there as payment for the priests.

    14The Gemara challenges: The mishna teaches that a garment found at the head of the idol is permitted. This is difficult, as a garment is a decorative item. The school of Rabbi Yannai say: The ruling of the mishna is not stated with regard to a garment that was placed on the idol in order to adorn it. Rather, the ruling of the mishna is stated with regard to a garment that is folded and placed upon the head of the idol. The Gemara challenges: The mishna teaches that vessels found at the head of the idol are permitted. This is difficult, as a vessel is a decorative item. Rav Pappa said: The mishna is referring to where a pot [ mashkilta ] is placed upside down upon the head of the idol, in which case it does not serve as decoration.

    15Rav Asi bar Ḥiyya says: Any item that is found within the inner partitions [ hakilkalin ] that surround the idol, even water or salt, is prohibited, as it is assumed to be an offering brought in idolatrous worship. With regard to items that are found outside the partitions, a decorative item is prohibited, but that which is not a decorative object is permitted. Rabbi Yosei bar Ḥanina says: We have a tradition that the halakha with regard to the partitions applies neither to Peor nor to Mercury.

    16The Gemara asks: With regard to what halakha is this stated? If we say that this means that with regard to Peor and Mercury even items that are found inside the partitions are treated like those that are found outside the partitions and they are permitted, this is difficult. Now, Peor is worshipped by defecating before it. Even excrement is offered to Peor. Is it possible that its worshippers do not sacrifice water and salt to it? Although water and salt are not generally offered to an idol, in the case of Peor they certainly can be. Rather, Rabbi Yosei bar Ḥanina means that with regard to Peor and Mercury even items that are found outside the partitions are treated like those that are found inside the partitions, and they are prohibited even if they are not decorative items.

    17MISHNA: In the case of an object of idol worship that had a garden or a bathhouse, one may derive benefit from them when it is not to the advantage of the idol worship, i.e., when he does not pay for his use, but one may not derive benefit from them when it is to their advantage, i.e., if one is required to pay for his use. If the garden or bathhouse belonged jointly to the place of idol worship and to others, one may derive benefit from them, both when it is to their advantage and when it is not to their advantage. A gentile’s object of idol worship is prohibited immediately, i.e., as soon as it is fashioned for that purpose, but a Jew’s object of idol worship is not prohibited until it is actually worshipped.

    18GEMARA: Abaye says: The case where use of the garden or bathhouse is to the financial advantage of the idol worship is referring to a case where it is to the financial advantage of the priests [ komarin ], who receive payment for the use of the garden or bathhouse. The case where it is not to their financial advantage is referring to a case where it is not to the financial advantage of the priests. This is to the exclusion of a situation where using the facility is only to the financial advantage of the idol’s worshippers, in which case one is permitted to derive benefit from them.

    19The Gemara comments: There are those who teach Abaye’s statement with regard to the latter clause of the mishna: If the garden or bathhouse belonged to the place of idol worship and to others, one may derive benefit from them both when it is to their advantage and when it is not to their advantage. Abaye says: The term: When it is to their advantage, is referring to a case where it is to the financial advantage of the other owners, while the term: When it is not to their advantage, is referring to a case where it is not to the financial advantage of the priests. But if the use of the place is to the financial advantage of the priests, one may not derive benefit from the place.

    20The Gemara notes: According to the one who teaches Abaye’s statement with regard to the case presented in the latter clause of the mishna, where the garden or bathhouse is only partially owned by the place of idol worship, all the more so does this statement apply to the case presented in the first clause of the mishna, where the garden or bathhouse is owned exclusively by the place of idol worship. But according to the one who teaches Abaye’s statement with regard to the case presented in the first clause, Abaye’s statement applies only to that case. But with regard to the case presented in the latter clause, since there are others who own the place together with the place of idol worship, even if the use of the garden or bathhouse is to the financial advantage of the priests it is permitted.

    21§ The mishna teaches: A gentile’s object of idol worship is prohibited immediately, i.e., as soon as it is fashioned for that purpose. The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? The Gemara answers: It is the opinion of Rabbi Akiva, as it is taught in a baraita : “You shall destroy all the places, where the nations that you are to dispossess served their gods, upon the high mountains, and upon the hills, and under every leafy tree” (Deuteronomy 12:2). The verse is speaking of vessels that were used by the gentiles for idol worship.

    22One might have thought that the vessels are prohibited even if the gentiles fashioned them but did not complete them, completed them but did not bring them to the idol, or brought them to the idol but did not use them for idolatrous worship. Might one have thought that in these cases the vessels are prohibited? The verse states: “Where the nations that you are to dispossess served their gods” (Deuteronomy 12:2). This indicates that the vessels are not prohibited until they are used for worship. It is from here that the Sages stated: A gentile’s object of idol worship is not prohibited until it is worshipped, but a Jew’s object of idol worship is prohibited immediately. This is the statement of Rabbi Yishmael.

    23Rabbi Akiva says: The matters are reversed. A gentile’s object of idol worship is prohibited immediately, but a Jew’s object of idol worship is not forbidden until it is worshipped. The mishna is therefore in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

    24The Master said above: The verse is speaking of vessels that were used by the gentiles for idol worship. The Gemara asks: Isn’t it written “You shall destroy all the places” (Deuteronomy 12:2), indicating that the verse is not referring to vessels? The Gemara answers: If the halakha stated in this verse is not applicable for the matter of places that were worshipped, it must apply to another matter. The verse cannot apply to the places themselves, as they are not rendered prohibited, as it is written: “You shall destroy… their gods, upon the high mountains” (Deuteronomy 12:2), indicating that one is not required to destroy the mountains that are themselves their gods. Something that is attached to the ground is not rendered forbidden, and therefore even if idol worshippers worshipped the mountain itself it does not need to be destroyed.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    עד כאןהאי ולא יזבחו בפרשת שחוטי חוץ כתיב ועד פסוק זה הענין מדבר בקדשים שהקדישם בשעת איסור הבמות לאחר שהוקם המשכן והקריבן בשעת איסור הבמות:

    שהרי עונשן אמורשגילה לך הענין את עונשן שהן בכרת:

    מכאן ואילךהאי ולא יזבחו עוד:

    בשעת היתרקודם שהוקם המשכן והזהיר הכתוב שאע"פ שהיו מוקדשין לשם הקרבת במה לא יקריבום עוד בבמה לגבוה שנאמר את זבחיהם זבחים העומדים קודם לכן שהתרתי בבמה לגבוה בשעת איסור הבמות כזובח על פני השדה לעבודת כוכבים:

    זו מצות עשהכאלו שהוקדשו קודם הקמת המשכן והקריבן אחרי כן בבמה שעובר בעשה:

    יכול יהא ענוש כרתכאילו הקדישן בשעת איסור והקריבן דענוש בהן כרת לעיל:

    זאת להםעשה ולא תעשה:

    ואין אחרת להםכרת. אלמא לאזהרת שוחטי חוץ קדשים שהוקדשו בשעת היתר הבמות אתא ואזהרת מרקוליס מנלן:

    קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עודוהאי עוד לא איצטריך שדי אזהרה אתרוייהו ותחשביה תרי לאוי:

    מתני' מצא בראשושל מרקוליס מעות כסות וכלים מותרין שאינן של נוי כדמפרש בגמרא:

    גמ' עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהםמשמע שהיו מקריבין עץ ואבן וכסף וזהב וקרי ליה קרא שקוצים אלמא כל מה דמקריבין קמיה מיתסר:

    וכתוב אחד אומר לא תחמוד כסף וזהב עליהםאבל עץ ואבן לא כתיב:

    הא כיצד עמהן דומיא דעליהן מה עליהן דבר של נוי אסורדהא כסף וזהב הוא אף עמהן דכתיב עץ ואבן אם של נוי הוא אסור ואם לאו מותר. ולקמן פריך הא מעות דבר של נוי הוא:

    כל שעמהםדהא כתיב נמי עץ ואבן וסתם עץ ואבן לאו דנוי נינהו:

    א"כ לא יאמר עליהםכוליה קרא לא איצטריך דהשתא מה שעמהן דאינו עליו ממש אשמועינן קרא דשקוצים נינהו ואסירי שעליהן מיבעיא לך. לשון אחר כל שעמהן דאשר ריבויא הוא:

    מעות דבר של נוי הואואמאי קתני מתני' דמותר:

    מקופלתמכופלת פלייד"א בלע"ז:

    דסחיפא לה משכילתא ארישיהכפויה לו גביע ארישיה ואינה עשויה כמין כובע אלא כלי ארוך ובלשון כנען אקדו"ן ונותנין בו מים כדאמרינן (שבת דף עז:) משיכלא משי כולה שמכבסין בו בגדים ורוחצין בו ידיהן:

    קלקליןמחיצה היא פרוסה לפני עבודת כוכבים וקלקלין הוא כינוי של קלעים:

    אפי' מים ומלחדלא לנוי הוא כיון דכעין פנים נינהו הוה תקרובת:

    חוץ לקלקליןלאו משום תקרובת איתיה:

    הלכך של נוי אסורדנפקא מאשר עמהן:

    שאינו של נוי מותרואפי' הוא כעין פנים דהא חוץ לקלקלין לא מנחי תקרובת:

    אין קלקליןאין תורת קלקלין לא לפעור ולא למרקוליס:

    למאיהלכתא אין לו קלקלין:

    אי נימאדלא מיתסר דבר שאין של נוי לפנים מקלקלין דידיה כשאר עבודת כוכבים:

    השתא פעורי מפערין קמיהמתריזין לפניו:

    אפי' חוץ כפנים דמי ומיתסרשהרי כל עבודתו דרך בזיון וקלקלין הוי צניעות ולכבוד הלכך לא שייכי ביה ולא מפסקי:

    מתני' נהנין ממנה שלא בטובהשלא יעלו שכר לכומרים דאין הקדש לעבודת כוכבים כדאמרן בפ' כל הצלמים (לעיל עבודה זרה דף מד:):

    גמ' עובדיהעובדי כוכבים העובדין אותה לא איכפת לן אי יהבינן להו שאר טובת הנאה פורתא:

    כ"ש ארישאדכיון דכולה דעבודת כוכבים אסור לתת שכר:

    בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדברולקמן פריך הא מקומות כתיב:

    מכאן אמרו עבודת כוכבים של עובד כוכביםולקמן פריך הא בכלים אוקימתה עבודת כוכבים מנלן דעד שתיעבד:

    חילוף הדבריםולקמן מפרש טעמא:

    את אלהיהםאת אלהיהם בההיא קרא כתיב:

    עבודה זרה 51 עמוד ב

    1עד כאן הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות, והקריבן בשעת איסור הבמות,׃

    2שהרי עונשן אמור, שנאמר: ״(ויקרא יז״, ד) ״ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו'״. עונש שמענו, אזהרה מנין? ת"ל (דברים יב, יג) פן תעלה עולותיך׃

    3וכדר' אבין א"ר אילא, דאמר ר' אבין א"ר אילא: כל מקום שנאמר ״השמר״ ופן״ ואל״ אינו אלא בלא תעשה.

    4מכאן ואילך הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות, והקריבן בשעת איסור הבמות.

    5שנאמר: ״(ויקרא יז״, ה) ״למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים שהתרתי לך כבר, ״על פני השדה, מלמד שכל הזובח בבמה בשעת איסור הבמות, מעלה עליו הכתוב כאילו הוא זובח על פני השדה.

    6והביאום לה'״ זו מצות עשה, ומצות לא תעשה מנין? ת"ל (ויקרא יז, ז) ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם.

    7יכול יהא ענוש כרת? ת"ל (ויקרא יז, ז) ״חקת עולם תהיה זאת להם״, זאת להם, ולא אחרת להם.

    8אמר רבא: קרי ביה ״ולא יזבחו״, וקרי ביה ״ולא עוד״.

    Mishna

    9מצא בראשו מעות, כסות או כלים הרי אלו מותרין. פרכילי ענבים, ועטרות של שבלים, ויינות ושמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב ע"ג המזבח אסור.

    Gemara

    10מנהני מילי? א"ר חייא בר יוסף א"ר אושעיא: כתוב אחד אומר (דברים כט, טז) ״ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם״, וכתוב אחד אומר (דברים ז, כה) ״לא תחמוד כסף וזהב עליהם״, הא כיצד?

    11״עמהם״ דומיא דעליהם״, מה ״עליהם״ דבר של נוי אסור, שאינו של נוי מותר, אף ״עמהם דבר של נוי אסור, ושאינו של נוי מותר.

    12ואימא: ״עליהם״ דומיא דעמהם״, מה ״עמהם״ כל מה שעמהם, אף ״עליהם״ כל שעליהם! א"כ לא יאמר ״עליהם.

    13מעות, דבר של נוי הוא! אמרי דבי ר' ינאי: בכיס קשור ותלוי לו בצוארו.

    14כסות, דבר של נוי הוא! אמרי דבי ר' ינאי: בכסות מקופלת ומונחת לו על ראשו. כלי, דבר של נוי הוא! אמר רב פפא: דסחיפא ליה משכילתא ארישיה.

    15אמר רב אסי בר חייא: כל שהוא לפנים מן הקלקלין, אפי' מים ומלח אסור. חוץ לקלקלין דבר של נוי אסור, שאינו של נוי מותר. א"ר יוסי בר חנינא: נקטינן, אין קלקלין לא לפעור ולא למרקוליס.

    16למאי? אילימא דאפי' פנים כחוץ דמי ושרי השתא פעורי מפערין קמיה, מים ומלח לא מקרבין ליה?! אלא, אפי' חוץ כבפנים דמי ואסור.

    Mishna

    17עבודת כוכבים שהיה לה גינה או מרחץ נהנין מהן שלא בטובה, ואין נהנין מהן בטובה. היה שלה ושל אחרים נהנין מהן בין בטובה ובין שלא בטובה. עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד, ושל ישראל אין אסורה עד שתיעבד.

    Gemara

    18אמר אביי: בטובה בטובת כומרין, שלא בטובה שלא בטובת כומרין, לאפוקי טובת עובדיה דשרי.

    19איכא דמתני לה אסיפא היה שלה ושל אחרים, נהנין מהן בטובה ושלא בטובה. אמר אביי: בטובה בטובת אחרים, שלא בטובה שלא בטובת כומרין.

    20מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא, ומאן דמתני ארישא אבל אסיפא, כיון דאיכא אחרים בהדה, אפי' בטובת כומרין נמי שפיר דמי.

    21עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד. מתני' מני? ר"ע היא, דתניא: (דברים יב, ב) ״אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים״, בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר.

    22יכול עשאום ולא גמרום, גמרום ולא הביאום, הביאום ולא נשתמשו בהן, יכול יהו אסורים? ת"ל ״אשר עבדו שם הגוים״, שאין אסורין עד שיעבדו; מכאן אמרו: עבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה עד שתיעבד, ושל ישראל אסורה מיד, דברי ר' ישמעאל.

    23ר"ע אומר: חילוף הדברים, עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד, ושל ישראל עד שתיעבד.

    24אמר מר: בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר. הא ״מקומות״ כתיב״, אם אינו ענין למקומות דלא מיתסרי, דכתיב: (דברים יב, ב) ״אלהיהם על ההרים״,״ ולא ההרים אלהיהם,׃

    Tosafot

    אפילו מים ומלח אסורפירוש ואפילו שאין עבודתה בכך דאי עבודתה בכך אפי' בכלי צואה נמי והטעם שלפנים מן הקלקלין מקריבין כל דבר אע"פ שאינו נוי וטעם האיסור מטעם תקרובת חוץ לקלקלין דבר של נוי אסור מטעם תקרובת שאינו של נוי מותר כי אין מקריבין שם אלא דבר של נוי ודלא כפ"ה שפירש דחוץ לקלקלין אין שם תקרובת ודבר של נוי אסור משום ולא תחמוד כסף וזהב א"כ גבי פעור קאמר חוץ כפנים דמיתסר ואמאי כיון שאין מביאין חוץ לקלקלין דבר של תקרובת ומים ומלח אינו לנוי:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ומקשינן האי להכי הוא דאתא כו' ופשוטה היא כו' א"ר אלעזר מנין השוחט בהמה למרקוליס שחייב ת"ל ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו' עד כאן הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות בחוץ (שנאמר) שהרי כתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכתיב ונכרת.

    עונש שמענואזהרה מנין שנאמר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום. וקיי"ל דכ"מ שנא' בו [השמר פן ואל] אינו אלא בלא תעשה. מיכן והילך הכתוב מדבר בקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בחוץ בשעת איסור הבמות שנאמר למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם שהיו מותרין להן.

    על פני השדהמלמד שכל הזובח בבמה כאילו זובח לשדה. והביאום לה' זו מצות עשה. מצות לא תעשה מנין ת"ל ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ואין שעירים אלא שדים כדכתיב ושעירים ירקדו שם. אשר הם זונים אחריהם לרבות שאר עבודת כוכבים.

    חקת עולםלבית עולמים. תהיה בזמן הזה. זאת להם ואין חייבין עליהן כרת. לדורותם שנוהג הדבר לדורות:

    ופריק רבא קרי ביה ולא יזבחו אזהרה כמו שאמרנווקרי ביה ולא עוד לרבות אפילו שלא כדרכן:

    מתני' מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אלו מותריןמנא לן דכתיב בהאי קרא ותראו את שקוציהם [וגו'] כסף וזהב אשר עמהם וכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם. (וכתיב ולקחת לך).

    הא כיצד עליהם דומיא דעמהםמה עמהם של נוי הוא דאסור. אף עליהם דבר של נוי הוא דאסור. ודחינן אדרבה עמהם דומיא דעליהם מה עליהם כל מה שעליהם אף עמהם כל מה שעמהם. ופרקינן אם כן לא יאמר עמהם למה נאמר עמהם. לומר דבר שהוא עמה לנוי הוא שאסור. ואוקימנא למתני' דקתני מעות.

    בכיס קשור ותלוי לה בצוארה של עבודת כוכביםכסות בטלית מקופלת ומונחת לה על ראשה. כלים כגון ספל ומשיכלה וכיוצא בהן שבראשה. שאלו כולן אינם עושים לנוי. ואסיקנא כל דבר שהוא עם עבודת כוכבים לפנים מן הקלקלין. פירוש החדר שהיא נתונה בו אפילו מים ומלח אסורין הן.

    חוץ מן הקלקלין דבר שהוא לנוי עבודת כוכבים אסור בהנאהושאינו לנוי עבודת כוכבים מותר:

    אמר ר' יוסי בר' חנינא נקטינן אין קלקלין לא לפעור ולא למרקוליס אלא אפילו חוצה לו כלפנים דמי והכל אסור.

    פרכילי ענבים ועטרות של שבוליםפי' קריבין לביכורים יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור:

    עבודת כוכבים שיש לה מרחץ או גינה נהנין מהן שלא בטובהואוקמה אביי שלא בטובת כומרים.

    היה לעבודת כוכבים גינה ושל אחרים נהנין מהן בטובת הכומרים ושלא בטובת הכומרים. פירוש בטובת הכומרים שהיתה לכומרים טובה בהנאה:

    Babylonian Talmud · folio map

    Avodah Zarah 51b

    Avodah Zarah 51b. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 568 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    עד כאן האי ולא יזבחו בפרשת שחוטי חוץ כתיב ועד פסוק זה הענין מדבר בקדשים שהקדישם בשעת איסור הבמות לאחר שהוקם המשכן והקריבן בשעת איסור הבמות:

    שהרי עונשן אמור שגילה לך הענין את עונשן שהן בכרת:

    מכאן ואילך האי ולא יזבחו עוד:

    בשעת היתר קודם שהוקם המשכן והזהיר הכתוב שאע"פ שהיו מוקדשין לשם הקרבת במה לא יקריבום עוד בבמה לגבוה שנאמר את זבחיהם זבחים העומדים קודם לכן שהתרתי בבמה לגבוה בשעת איסור הבמות כזובח על פני השדה לעבודת כוכבים:

    זו מצות עשה כאלו שהוקדשו קודם הקמת המשכן והקריבן אחרי כן בבמה שעובר בעשה:

    יכול יהא ענוש כרת כאילו הקדישן בשעת איסור והקריבן דענוש בהן כרת לעיל:

    זאת להם עשה ולא תעשה:

    ואין אחרת להם כרת. אלמא לאזהרת שוחטי חוץ קדשים שהוקדשו בשעת היתר הבמות אתא ואזהרת מרקוליס מנלן:

    27 more comments on this page.

    Rashi on Avodah Zarah 51b · Sefaria

    Tosafot

    אפילו מים ומלח אסור פירוש ואפילו שאין עבודתה בכך דאי עבודתה בכך אפי' בכלי צואה נמי והטעם שלפנים מן הקלקלין מקריבין כל דבר אע"פ שאינו נוי וטעם האיסור מטעם תקרובת חוץ לקלקלין דבר של נוי אסור מטעם תקרובת שאינו של נוי מותר כי אין מקריבין שם אלא דבר של נוי ודלא כפ"ה שפירש דחוץ לקלקלין אין שם תקרובת ודבר של נוי אסור משום ולא תחמוד כסף וזהב א"כ גבי פעור קאמר חוץ כפנים דמיתסר ואמאי כיון שאין מביאין חוץ לקלקלין דבר של תקרובת ומים ומלח אינו לנוי:

    Tosafot on Avodah Zarah 51b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ומקשינן האי להכי הוא דאתא כו' ופשוטה היא כו' א"ר אלעזר מנין השוחט בהמה למרקוליס שחייב ת"ל ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו' עד כאן הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות בחוץ (שנאמר) שהרי כתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכתיב ונכרת.

    עונש שמענו אזהרה מנין שנאמר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום. וקיי"ל דכ"מ שנא' בו [השמר פן ואל] אינו אלא בלא תעשה. מיכן והילך הכתוב מדבר בקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בחוץ בשעת איסור הבמות שנאמר למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם שהיו מותרין להן.

    על פני השדה מלמד שכל הזובח בבמה כאילו זובח לשדה. והביאום לה' זו מצות עשה. מצות לא תעשה מנין ת"ל ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ואין שעירים אלא שדים כדכתיב ושעירים ירקדו שם. אשר הם זונים אחריהם לרבות שאר עבודת כוכבים.

    חקת עולם לבית עולמים. תהיה בזמן הזה. זאת להם ואין חייבין עליהן כרת. לדורותם שנוהג הדבר לדורות:

    ופריק רבא קרי ביה ולא יזבחו אזהרה כמו שאמרנו וקרי ביה ולא עוד לרבות אפילו שלא כדרכן:

    מתני' מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אלו מותרין מנא לן דכתיב בהאי קרא ותראו את שקוציהם [וגו'] כסף וזהב אשר עמהם וכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם. (וכתיב ולקחת לך).

    הא כיצד עליהם דומיא דעמהם מה עמהם של נוי הוא דאסור. אף עליהם דבר של נוי הוא דאסור. ודחינן אדרבה עמהם דומיא דעליהם מה עליהם כל מה שעליהם אף עמהם כל מה שעמהם. ופרקינן אם כן לא יאמר עמהם למה נאמר עמהם. לומר דבר שהוא עמה לנוי הוא שאסור. ואוקימנא למתני' דקתני מעות.

    בכיס קשור ותלוי לה בצוארה של עבודת כוכבים כסות בטלית מקופלת ומונחת לה על ראשה. כלים כגון ספל ומשיכלה וכיוצא בהן שבראשה. שאלו כולן אינם עושים לנוי. ואסיקנא כל דבר שהוא עם עבודת כוכבים לפנים מן הקלקלין. פירוש החדר שהיא נתונה בו אפילו מים ומלח אסורין הן.

    5 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 51b · Sefaria

    Rashba

    מתני' מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אלו מותרין מפרשינן בגמרא כגון שאינם מונחין דרך נוי, כדאמרינן, כלים דסחיפא ליה משיכלא ארישיה, וכיס תלוי בצוארו, כסות בטלית מקופלת על ראשו, וכיון שאינם עומדים דרך נוי מותרין, כדדרשינן בגמרא מקרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם (דברים ז, כה). ואומר רבנו הרב נ"ר דהיינו טעמא דמתניתין, דשאני הני אפילו למאן דאמר (נ, א) דאבני מרקוליס אסורין מדין תקרובת ולא בעינן זריקה המשתברת, משום דמעות וכסות וכלים אינם בכלל תקרובת ואף על פי שדרכה בכך, שאינה נקרא תקרובת אלא דבר שאוחזין בחוקי הע"ז שלהן שהיא חפצה בכך בזריקתן לפניה או בהעמדתן לפניה, כגון אבני המרקוליס שיש בחוקי המרקוליס שהיא חפצה בתקרובת זריקת האבנים, ולפיכך היינו סבורים לומר שאף על פי שאינן תקרובת המשתברת יאסר כיון שיש כאן תקרובת הע"ז מיהא, אבל הכלים והמעות אינם תקרובת שתהא הע"ז חפצה בגופן של מעות ושל כלים, אלא שהמעות הן נדרים ונדבות ליקח מהם צרכי ע"ז, ומשום נדר ע"ז אינם נאסרים לפי שאין הקדש לע"ז, והכלים הרי אינם אלא לנוי, הילכך כיון שאינם עומדין דרך נוי אינם נאסרין, שאין הנויין אסורין אלא כשמונחין דרך נוי. ומיהו אפילו מעות אם מונחין דרך נוי אסורין משום נויין מיהא, וכדאמרינן בגמרא מעות דבר של נוי הוא, ואצטריכינן לאוקומה בכיס תלוי בצוארו.

    פרכילי ענבים ועטרות של שבלים פירשה רבה בר עולא בגמרא (נא, א) כגון שבצרן מתחלה לכך, כלומר שיש בחוקיהם לבצרן מתחלה לכך. וליכא לפרושי בדידעינן ודאי דבצרן מתחלה לכך, דהא מצא קתני. ואומר רבנו הרב נ"ר דאף על גב דבבשר הנכנס לע"ז לא חיישינן דילמא נשחט מתחלה לכך, הכא שאני דאין דרכן להביא מן הבצור אלא ממה שבוצרין מכרמיהן בתחלה לכך, אבל בשר דרכן להביא מן החתוך, והילכך אף בפרכילי ענבים אי ידעינן דאינם קפדין בחוקיהם לבצור מתחלה לכך אף הענבים הנמצאים שם מותרין עד דידעינן שנבצרו מתחלה לכך.

    יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח פירש רבנו הרב נ"ר טעם דתלינן הכא בדבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח, משום דמתניתין דהכא מיירי בשדרכה בכך, וכיון שכיוצא קרב אף על פי שאינו משתבר אסור, כגון בשר ולבונה שאינם משתברין בזריקתן, וגם אין דרכם לשחטן מתחלה לכך אלא מן השחוט והחתוך מקריבין לה, כדתנן (כט, ב) בשר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור, ושמעת מינה שנאסר בהקרבתו אף על פי שלא נשתבר לכך. וטעמו של דבר דבדברים שדרכה בהכי להכי קפדינן שיהא משתבר אף על פי שהוא חייב בלא משתבר, משום דבעינן דומיא דזבחי מתים (בשר) [בצד] השבירה, והוא הדין בשדומה לזבחי מתים בצד גוף התקרובת, שהוא דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח. וכבר כתבתי למעלה דמתניתין לכאורה אפילו בשאין דרכה בכך מיירי, דהא ממרקוליס סליק וסתם מרקוליס אין דרכו אלא בזריקת אבנים ולא בפרכילי ענבים וסלתות.

    אמר רב שימי בר חייא כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפילו מים ומלח אסור. נראה מדברי הר"ם שהוא ז"ל היה מפרש אפילו מים ומלח שאינם של נוי אסור, והוא הדין לכל שאר דברים אף על פי שאינם כעין פנים כגון כסות או כלים, ואף על פי שאינם עומדין דרך נוי. וכן כתב (הל' עכו"ם פ"ז הט"ז): המוצא כסות או כלים או מעות בראש ע"ז, אם מצאן דרך בזיון הרי אלו מותרין ואם מצאן דרך כבוד הרי אלו אסורין וכו'. מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח הרי זה אסור, במה דברים אמורים בזמן שמצאן חוץ ממקום עבודתו, אבל אם מצאן בפנים, בין דרך כבוד בין דרך בזיון בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי למזבח, כל הנמצא לפנים אסור, אפילו מים ומלח, ופעור ומרקוליס כל הנמצא עמהם בין בפנים בין בחוץ אסור בהנאה. עד כאן. וקשיא לי לפירושו, חדא, דהא מצא בראשו מעות דמתניתין היינו לפנים מן הקלקלין, ואפילו הכי מותרין כיון שאינם עומדים דרך נוי, כדאמרינן בכיס תלוי בצוארו ומשיכלא סחיפא ליה ארישיה. ועוד דקרא דעליהם ועמהם דילפינן מניה מה עליהם דבר של נוי הא לא חלק בין פנים לחוץ, דמקרא מלא דבר הכתוב שכל דבר שאינו של נוי לעולם מותר. ועוד קשה עליו דמתוך מה שכתב נראה דפעור ומרקוליס דאין להם קלקלים כל דבר הנמצא עמהם בין בפנים בין בחוץ ואפילו כלים שאינם של נוי אסורין, ואלו דברי תימה, דהא בהדיא תנן, מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אלו מותרים, ומתניתין דקא שרי מעות וכלים שאינם של נוי קאי אמרקוליס דמניה סליק, והכי מפרש בירושלמי (בשמעתין) וכן בתוספתא (פ"ז ה"ט). ומיהו נראה לי שאין מדברינו אלו קושיא על פירושו של רש"י ז"ל שפירש דלפנים מן הקלקלים אפילו בדבר שאינו של נוי אסור, שכך דעת רבנו ז"ל לומר, דלפנים מן הקלקלים אפילו דברים שאינם של נוי אם הם דברים הראויים למזבח אסורין, ואפילו מים ומלח (שאין) [שהם] הדברים הקלים בכל הדברים הנקרבים למזבח, לפי שאין משגיחין בדברים הראויים למזבח בין שהם של נוי בין שאינם של נוי, לפיכך כשהם לפנים מן הקלקלים מסתמא הקריבן והילכך אסורין, אבל כשהן חוץ לקלקלים מסתמא לא הניחם שם אלא לנוי, לפיכך דבר של נוי אסור דבר שאינו של נוי מותר, ואפילו דברים שקרבים לגבי מזבח וכדתנן (כט, ב) בשר הנכנס לע"ז מותר, ופעור ומרקוליס שאין להם קלקלין ובכל מקום הנראה עמהם מקריבין להם תקרובת, אפילו חוץ מן הקלקלים כלפנים מן הקלקלין, וכל דבר הראוי למזבח הנמצא עמהם, אפילו דבר שאינו של נוי כמים ומלח אסור, והיינו דאמרינן השתא פעורי מפערי קמיה מים ומלח לא מקרבי ליה. (אלא) [אבל] דברים שאינם ראויים למזבח כגון מעות וכלים שאינם באין אלא לנוי או לספק מהם צרכי הע"ז, אם עומדין דרך נוי הרי אלו אסורין משום נויין, ואם דרך בזיון הרי אלו מותרין וכדתנן מצא בראשו מעות, כן נראה לי, וכן כתב הרב הלוי ז"ל. והרב נ"ר כתב דממה שאמר בירושלמי נראה, דכל ע"ז שיש לה קלקלין כל דבר הנמצא לפנים מן הקלקלים אפילו כלים שאינם של נוי [אסור], ודברים שאינם של נוי [אינם מותרין] אלא בפעור ומרקוליס לפי שאין להם תורת קלקלין, ומתניתין דקא שרי דברים שאינם של נוי דוקא במרקוליס, ומקרא דדרשינן עמהם דומיא דעליהם דוקא בע"ז שאין לה קלקלין. והא דאמר בפעור ומרקוליס אפילו חוץ כפנים, פירושו, דמאי דמיתסר בפנים דהיינו כל דבר תקרובת אפילו מים ומלח מיתסרי נמי בחוץ, שכל דבר מקריבין לה, דהשתא פעורי מפערי קמיה מים ומלח לא מקרבי ליה, אבל כלים שאינם של נוי בין בחוץ בין בפנים מותר, [דכיון] דאין דרכה בקלקלין אף כשעושין לה כמי שאינם שם דמי, דהכי גרסינן לא סוף דבר מרקוליס ובראשו מעות, אלא אפילו ע"ז שאין לה קלקלין מצא בה כסות או כלים הרי אלו מותרין, למדנו מזה דע"ז שיש לה קלקלים הכל אסור לפנים מן הקלקלים. ומיהו אומר הרב נ"ר דנראה דוקא כלים של נוי אלא שאינם עומדין דרך נוי, וכדאמר מעות כסות וכלים דברים של נוי הן, וכיון שהן לפנים מן הקלקלים אין מקפידין בהנחתן, דאלו כלים שאינם של נוי מאיזה טעם יאסרו אפילו לפנים כיון דלא מתסרו משום תקרובת וגם מקרא דעליהם לא מתסרי כיון שאינם של נוי. עלה בידינו לענין תקרובת ע"ז ונויה לפי שיטה זו שפירשנו, כל תקרובת ע"ז שהוא כעין פנים דוקא, כגון יינות ושמנים וסלתות ולבונה ואפילו מלח ומים אם נכנס לפנים מן הקלקלים אסורין לעולם, בין דרכה בכך בין אין דרכה בכך, ואין להם בטלה דאף על פי שהוציאום משם בטומאתן הן עומדים, והיינו מתניתין דקתני יינות ושמנים וסלתות וכל דבר אשר כיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור. וכן פרכילי ענבים ועטרות של שבלים שבצרום מתחלה לכך דכעין פנים ממש הן וכן מביאין אותם בכורים. ואם לא נכנסו לפנים מן הקלקלים הרי אלו מותרין, לפי שבחוץ אינו נאסר משום תקרובת שאין מקריבין לה בחוץ, והיינו מתניתין (כט, ב) דבר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור. ונראה לי דוקא בהמה ועוף הראויין למזבח דהיינו מידי דתקרובת לפנים, אבל בשר חיה ועוף שאינם בני הקרבה בפנים מותר, והיינו פלוגתייהו דר' יהודה וחכמים (נא, א) בשחט לה חגב, וחכמים פוטרים, וכל היכא דהמקריב אינו מתחייב התקרובת אינו נאסר. וכן אם שחט לה בהמה תמימה באיבריה דכעין פנים הוא, ואף על פי שיש לה דוקין שבעין, הרי זה חייב ונאסרת אף על פי ששחטה שלא בפניה, כדתנן (חולין מ, א) השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו' הרי אלו זבחי מתים. והא דאמרינן (נד, א) היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, פירשו רבוואתא דאורחא דמילתא, אי נמי שכיון שהיא רבוצה לפני הע"ז אף על פי שהוא שוחט סתם נאסרת, אבל אם שחט לפניה בהמה בעלת מום שחסרה אחד מאיבריה פטור ואינה נאסרת, דלאו כעין פנים היא, והיינו דאמרינן (נא, א) דר' אבהו אמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לע"ז שפטור, שנאמר זובח לאלהים יחרם (שמות כב, יט), לא אסרה תורה אלא כעין פנים. תקרובת שאינו כעין פנים ולא ראוי למזבח כגון אבנים ומקל וחגב וצואה וכיוצא בהן, אף על פי ששבר לפניה המקל או ששחט לה החגב וזרק לפניה הצואה והיא לחה דאיכא תקרובת המשתברת, אף על פי שדרכה בכך הרי אלו מותרין, דכעין פנים ממש בעינן ולא כעין זביחה, דהלכתא כחכמים דפליגי עליה דר' יהודה בשחט לה חגב (נא, א) ועוד דרב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ואמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודה זרה שפטור שנאמר זובח לאלהים יחרם, אלמא לא אמרינן כעין זביחה. ורב דאמר (שם) שבר מקל לפניה חייב ונאסרת, סבירא ליה כתנא דספת לה צואה (נ, ב) ולית הלכתא כוותיה. ואיכא מאן דאמר שתקרובת המשתברת אסור, דכעין זביחה אמרינן, וכיון דדמי לזובח בחד צד אסור. ואותן ככרות שלוקחין מן השוק ומקריבין אותה לפני הע"ז אסורין, דכעין פנים איכא. ואם לשו עיסה וחזרו בהן מותרת, דאין הקדש לע"ז, וגם משום (ששברו) [שלשו] אותה לע"ז אינה נאסרת, לפי שאין בחוקי הע"ז ללוש אותה לשמה אלא לוקחין אותה מן השוק ומביאין. אבל אותם אוכלי אשי שהוא לחם אונן שלהם, לחם מגואל הוא ואסור משעת לישה, דהוי כעין זביחה אף על פי שאינו משתבר לפני הע"ז, שהרי השוחט לשם הרים הרי הוא זבחי מתים (חולין מ, א) אף על פי שאינו לפני הע"ז, (וכתב) [וכן כתב] רבנו הרב נ"ר. ורבנו יצחק ז"ל היה אומר שאין הככרות תקרובת, לפי שאין מתכוונים אלא לתתם לגלחים, ודוקא באותן דורות שהיו עובדי ע"ז או שהע"ז אוכלת ונהנית מן התקרובת היה אסור. ויש טעם לאסור, כי מכל מקום כיון שמניחין אותו תרובת לפניה וחושבין שמתרצה בהנחתו לפניה, אף על פי שעושין על מנת לתתו לגלחים משלפניה אסור. ובשם רש"י ז"ל כתבו גם כן שהככרות ההן תקרובת ע"ז הן ואסורין, ואף על פי שלוקחין אותן אח"כ ומשברין אותן, אין בטלה עולמית לתקרובת. וכלים של נוי שעומדים לפנים מן הקלקלין, אם ע"ז שיש לה קלקלים היא, אף על פי שאינם עומדין דרך נוי כגון כיס תלוי בצוארו וטלית מקופלת על ראשו, הרי אלו אסורין, ואם לאו [שאין לה קלקלין ואינם עומדים דרך נוי] אלא שעומד הטלית מקופלת על ראשו או כיס תלוי בצוארו, הרי אלו מותרין, ואף על פי שעשו לה עכשיו קלקלים והן עומדים לפנים, והיינו מתניתין דמצא בראשו מעות וכו'. ואותן נרות שעוה שמדליקין לפני ע"ז, בעוד שהן דולקין אסורין, בין שעומדים לפנים בין שעומדים בחוץ, וכדאמרינן חוץ מן הקלקלין דבר של נוי אסור, ואם כבו אותן אין להם דין תקרובת, לפי שאין כיוצא בהן בפנים, ומשום נויין נמי לא מתסר כיון שכבו אותן הכומרים, שכבויין היינו ביטולם, שהרי אין עושין אותן לנוי בלא דליקה אלא בדליקה, וכיון שכבו אותן בטל נויין, שאין אסור הנויין כאסור תקרובת שאין לו בטלה אלא כע"ז שיש לה בטלה. וכך שנו בתוספתא (פ"ז ה"ו) עליהם בין שגופה לבוש בהן בין שאין גופה לבוש בהן אסורין, עמהן את שגופה לבוש בהן [אסורין, את שאין גופה לבוש בהן] מותר, ואפילו כלים שגופה לבוש בהן גנבום כומרים או מכרום מותר. ואומר רבנו הרב נ"ר שאף על פי שמכבין אותן על מנת לחזור ולהדליקן, אפילו הכי בטלין מתורת נויין, דכיון שאינם נויין אלא על ידי הדלקה הרי נתבטל באותה שעה, ומיהו מתורת משמשי ע"ז יש לאוסרן, ואינם בטלים על ידי הכבוי כיון שמכבין אותן על דעת לחזור ולהדליקן, דהוי ליה (כשרה) [כשפאה] לצרכה שאינה בטלה, אבל כשכבו אותם על דעת ליטלן לעצמם בטלין. ואם כבו מאיליהם אינם בטילים דעדיין הם משמשי ע"ז. ואם נתנום הכומרים לישראל הרי אלו בטלים שהרי הם יודעים שישתמשו בהם לצרכם, והוה ליה כמי שמכרה לצורף ישראל דאמרינן (נג, א) דבטלה, ועוד דבע"ז עצמה אמרינן (שם) דמכרה או משכנה לא בטלה (אלא) אם (כן) מכרה לצורף ישראל, משום דמימר אמר גוי אידי דדמיה יקרים שעובדיה מכירים בה שהיא ע"ז ולוקחין אותה בדמים יקרים ישראל לא מחבל ליה אלא מזבן זבין לה לגוי, והילכך לא בטלה על ידי מכירתה, אבל במשמשין ליכא למימר הכי, חדא, דאין מתיקרין בהן, ועוד דאין מכירין אותם אם הם משמשי ע"ז אם לאו. ואומר רבנו דדוקא במשמשין שאין דרך ע"ז ליקח אותם בדמים יקרים יותר משאר בני אדם. ואותם המלבושים שלובשין כשעובדים ע"ז, חכמי צרפת ז"ל מתירין אותם בהנאה שאינם משמשי ע"ז אלא משמשי משמשי ע"ז, ורבנו הרב נ"ר אומר שאין ההיתר הזה ברור דכיון שחוקיהן הוא לעמוד לפני הע"ז באותו מלבוש משמשי ע"ז הם, אבל אם מכרום לחתכן ולחבלן בטלים, אבל מכרום סתם [אסור] מימר אמר שמא ימכרם לגלחים שיתנו בדמיהן יותר.

    מתני' ע"ז שיש לה גנה או מרחץ נהנין מהם שלא בטובה. פירש הראב"ד ז"ל: דדוקא בגנה ומרחץ שלא נעשו לה לנוי, דאם כן ודאי אסור ליהנות מהם דנויי ע"ז אסורין, וכדתנן בפרקין דלעיל (עבודה זרה מד, ב), אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי, אלא הגנה הזו היא שעומדת למחית כומרייהו לספק להם צרכם. ומשום הכי נהנין מהם שלא בטובה, לפי שלא נאסרו עדיין, שאין הקדש לע"ז כדאמרינן בפרקין דלעיל (שם).

    טובת הנאה פירש רש"י ז"ל: בשכר, והיינו טעמו דבשכר אסור משום דנמצא מהנה, ומהנה ודאי אסור, כדאמר ר' יוחנן בריש מכילתין (יג, א), אבל שלא בשכר מותר, כדפרישנא דאין הקדש לע"ז. ורבנו תם ז"ל השיב עליו (בתוס' מד, ב ד"ה נהנין): דאם כן הוה לן למתני בשכר ושלא [בשכר, אלא בטובה להחזיק טובה לכומרין, ושלא בטובה שלא] להחזיק טובה לכומרין, ואפילו ליתן להם שכר מותר, דטעמא דהא מילתא משום חששא דדילמא אתי לאמשוכי בתרייהו הוא, וכיון שאינו צריך להחזיק להם טובה לא אתי לאמשוכי בתרייהו. והא דאמרינן בריש מכלתין דמהנה אסור, התם דוקא מהנה לע"ז עצמה, אבל הכא דאינו מהנה אלא לכומרין מותר. ונראה מתוך דבריו שהוא ז"ל מפרש דגנה זו אינה עומדת לספק ממנה צרכי ע"ז אלא לצרכי הכומרין, ומשום הכי התיר ז"ל לאפות פת בשכר בפורני של כומרים וכו', ועוד התיר מטעם אחר, דלא אסרו אלא בגנה ומרחץ שהם לפני הע"ז, וכדתנן ע"ז שיש לה גנה או מרחץ, דמשמע דלפני הע"ז נינהו. ורבנו הרב נ"ר הכריע כפירושו של רש"י ז"ל, מדאמרינן בגמרא, מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא, פירוש כל שכן דרישא אסור בטובת כומרין, ולפירושו של ר"ת ז"ל מה שייך לומר כל שכן ארישא, דהא בהדיא מפורש הוא ברישא דבטובת כומרין אסור, דעל כרחיך בטובה דקתני ברישא בטובת כומרין קאמא, דאי בטובת עובדיה כל שכן דטובת כומרין אסורין, אבל לפירושו של רש"י ז"ל אתי שפיר, דאביי קא אתא לאשמועינן דלא תימא דדוקא בשכר שמשקצין אותו לע"ז אסור, אבל שכר שמעלין לכומרין מותר, קא משמע לן דאפילו בשכר שמעלין לכומרין אסור, כיון שהוקצת אותה גנה לספק בה צרכי הכומרים המשמשים לפניה, והיינו דקאמא כל שכן ארישא דאסרינן אפילו נתינת שכר לכומרין כיון שהשכר כלו שלהן, וכל שכן בנתינת שכר לצרכי ע"זד עצמה. והכי משמע בירושלמי דגרסינן ביה על הא מתניתין, כיני מתניתא בטובת הנאה כומרין, חלילין של ע"ז אסורין לשכרן, ואם היו מעלין שכר למדינה אף על פי שעושין שכר לע"ז מותר, הגובה של ע"ז אסור ליתן לו, ואם היה מעלה שכר למדינה אף על פי שהוא גובה לשם ע"ז מותר ליתן לו, ומתניתא אמרה כן, היה שלה ושל אחרים נהנין מהם בטובה ושלא בטובה. פירוש: ואם היה מעלה שכר למדינה ובני המדינה נותנין מקצת השכר לע"ז מותר, אלמא בטובה ושלא בטובה היינו בשכר ושלא בשכר, והא דנקט בטובה רבותא קא משמע לן, דאפילו בטובת הנאה בעלמא אין נהנין מהם, אף על פי שמרויח בדבר שאין נותן שכר ממש אלא טובת הנאה ואם בא ליהנות ממקום אחר היה צריך ליתן שכר יותר מזה, אפילו הכי אסור. ומה שאמר בירושלמי בגובה של ע"ז אם היה מעלה שכר למדינה מותר, פירש רבנו הרב נ"ר שהגובה אינו גובה אלא בשם בני המדינה, והא דקאמא אף על פי שהוא גובה לע"ז, פירושו שהגובה נכנס לאותה גבייה לכוונת מה שמהנין בני המדינה ממנה לע"ז, ומשום הכי סבירא להו לבעלי הגמרא דבני ארץ ישראל דכיון שהשכר בא לידי אחרים ובשם אחרים הוא נגבה ונוטלין אותו בשביל עצמם, אף על פי שנותנין מהם אח"כ מקצתו לע"ז מותר, שאין זה מהנה לע"ז אלא מהנה לאחרים ואחרים מהנין לע"ז, והיינו סופא דמתניתין דקתני, היה שלה ושל אחרים נהנין מהם בטובה ושלא בטובה, ולהדין פירושא לפום מאי דמסקינן כמאן דמתני לה אסופא, משמע דאפילו בזמן שנותן השכר לאחרים ובשביל עצמן, אם אותם אחרים מעלין ממנו שכר לע"ז אסור ומהני לע"ז קרינן ביה. אבל מדברי הרמב"ן נ"ר נראה שהוא מפרש דההוא דירושלמי שגובה לשם ע"ז לומר שגובה בפירוש לשם ע"ז כפשטא דלישנא, ואפילו הכי הוה סלקא דעתייהו למישרי כיון שאין כל השכר לע"ז, שמעלין מהן שכר לבני המדינה, והילכך לפום הדין פירושא צריך לומר [לפום מאי] דמסקינן כמאן דמתני לה אסופא, גובה לשם ע"ז אף על פי שמעלה שכר לבני המדינה אסור, אבל אם גובה לשם מדינה מותר ליתן לו אף על פי שהם נותנין חלקה לע"ז. וקשיא לי הא דאמרינן בריש מכילתין (יב, ב) דחנויות המעוטרות וורד אסור משום דמעלין שכר לע"ז, והא התם דלא יהיב מכס בפירוש לע"ז אלא לאחרים ואחרים נותנין לע"ז, והכי פרישנא לה התם בדוכתה, אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב שלא אסרו מהנה אלא ברווחא גרידא כי התם, דשקלא ע"ז מכס ולא חסרה מידי, אבל הכא כיון דשקיל מנייהו פירות או מידי אחרינא לאו מהנה הוא. כתב רבנו הרב נ"ר: דהא דאסרי במתניתין היה לו גנה או מרחץ לאו דוקא לפניה כדברי רבנו תם ז"ל (הו"ד בקטע הקודם), אלא אפילו רחוק לה, כדכתבינן בפרק כל הצלמים, דכיון שהגנה ההיא נתנוה לעבודה זרה ונותנין פירותיה לשכר המתעסקים בצרכיה דהיינו כומרים, אסור להנות ממנה בשכר, אבל גנות שקנו הכומרים משלהם לא מצינו איסור ליקח מהם אף על פי שיש ע"ז בביתם והם כומרים לע"ז, שעקר מה שנותנין להם אותם הגנות כדי שינהגו בחוקי הייחודים שלהם עושין כן ולא כדי שיתעסקו בצרכי ע"ז שבביתם, ואותה הע"ז שבביתם כדי שלא יטרחו לצאת ממקומן וללכת למקומה, ונכון להתרחק מליקח מהן, מ"ר.

    והא מקומות כתיב, אם אינו ענין למקומות דלא מיתסרא וכו' תנהו ענין לכלים. קשיא לי היכי קאמא אם אינו ענין למקומות דלא מתסרי, ואמאי לא תנא ליה למקומות דוקא, וכגון שחפר בהן בורות שיחין ומערות דמתסרי, וכדאמרינן לקמן (עבודה זרה נד, ב) אף על פי שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה, ואיפשר לומר דהכי קאמא, אם אינם אלו המקומות דכתיבי בהאי קרא לגופן, דהא העידה עליהם התורה שאינם באסורן שלא חפרו בהן והשתחוו להם, מדכתיב: אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, תנהו ענין לכלים, כן נראה לי.

    Rashba on Avodah Zarah 51b · Sefaria

    Ritva

    קרי ביה ולא יזבחו ולא עוד פירוש דלהכי כתיב קרא יתירה עוד לאשמועינן נמי הא וכיון דאיכא עונש מפורש בכתוב מדכתיב זובח לאלהים יחרם לגבי אזהרת בכל דהו סגי לן וכדברירנא תמן בפ״ד מיתות בס״ד.

    מתני׳ מצא בראשו פירוש בראשו של מרקוליס האמור למעלה וכן מפורש בירושלמי ובתוספתא.

    מעות כסות אוכלין הרי אלו מותרין פרישנא בגמרא בשאין עומדין דרך נוי אבל עומדין דרך נוי אסורין ושמע מינה דלגבי נויי עבודה זרה אף עפ״י שאין דרכה בכך ואינו כעין פנים מתסר מדכתיב כסף וזהב אשר עמהם דהא מסתמא אין דרך מרקוליס בכך וכן הדין לענין משמשין וטעמא דמילתא דסוף סוף משמשי עבודה זרה הם ולענין חיוב העובד או תקרובת עבודה זרה הוא דקפיד קרא שיהא כדרכה או שיהא כעין פנים כנ״ל.

    אבל ראיתי מי שכתב דכל האי דרך היה לעשות כן למרקוליס לפעמים שאם לא כן לא יהיו אסורין כשהם דרך נוי וכמדומה לי שהיה דעת מורי הר״א הלוי ז״ל כמו שכתבתי.

    פרכילי ענבים וכל דבר שכיוצא קרב פירוש או קרב ממש בארבע עבודות או שהוא קרב בפנים בשאר דברים ועשה לו כעין ארבע עבודות וכדכתיבנא לעיל גבי פרכילי ענבים ולכך פרט וחזר וכלל.

    גמ׳ אם כן לא יאמר עליהם פירוש דהא מקרא דעמה׳ נפקא דכתיב ביה עץ ואבן שאינן דבר של נוי וכיון דהתם מתסר אף עמהם דהיינו בתפיסתם כל שכן בזו שהוא עליהם ממש אלא ודאי לכך יצא מיותר לדרוש דלא מחייב אפילו עליהם אלא דרך נוי.

    בכיס תלוי בצוארו פירוש ואולי להצניעם נתנם שם או שנותנין לשכר כומריה בלבד.

    אמר רב שימי בר חייא כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפילו מים ומלח אסור לפום פשטה נראה שבא לומר דכל שהוא לפנים מאותן קלעים אפי׳ דבר שאינו של נוי אסו׳ מידי נויין ופעור ומרקוליס חוץ שלהם כלפנים שהרי כל עבודתם דרך בזיון הילכך דבר שאינו של נוי אסור וכן כתב הר״מבם ז״ל מפורש אבל אינו נכון שהרי מצא בראשו מעות כסות וכלים לפנים מן הקלקלין הוא וכל שכן למאני דאסיקנא דאין קיקלון למרקוליס דאפילו חוץ כפנים ואפילו הכי קתני מותרין לפי שאינם דרך נוי. ועוד הא עמהם ועליהם דכתיב בקרא לפנים מן הקיקלון ואפילו הכי אמרינן דדבר שאינו של נוי מותר לכך יש לפרש דהאי מימרא לאו בנויין היא אלא בדבר הראוי ליאסר מדין תקרובת ואשמועינן דלגבי נויין הוא דכתיב קרא כסף וזהב דבר של נוי וחשוב אבל לגבי תקרובת כל שהוא כעין פנים נאסר ואפילו הוא דבר קל מאד כגון מים ומלח ואינו עומד דרך כבוד ואשמועינן נמי דאף על גב דלא ידעינן אם נתן שם לנוי או לתקרובת כיון שהוא לפנים מן הקיקלון שדרך לזבל שם תקרוב׳ עבוד׳ זרה תולין לחומרא של תקרובת הונחו שם ואסורין אבל כשהוא חוץ מן הקיקלון שאין דרך לעשות שם תקרובת דבר של נוי אסור מדין נוי ודבר שאינו של נוי מותר וגבי מרקוליס הוי חוץ כלפנים דאפילו דבר שאינו של נוי ודרך נוי הוא אסור כשאפשר לאוסרו מדין תקרובת שיש כיוצא בו בפנים הא כל שאין איסורו אלא משום נוי אפילו בראשו אינו נאסר אלא כשהוא דבר של נוי ועומד כדרך נוי וכדאיתא לעיל.

    11 more comments on this page.

    Ritva on Avodah Zarah 51b · Sefaria

    Meiri

    כבר ידעת שכל הקדשים אסור לשחטן בחוץ ולא סוף דבר הקדישם בשעת אסור במות והקריבם בשעת איסור במות אלא אף הקדישם בשעת התר במות והקריבם בשעת אסורן וכן התבאר בכאן ובספרא אלא כל שהוקדשו והוקרבו בשעת אסור הבמות חייב כרת וכל שהוקדשו בשעת התר הבמות והוקרבו בשעת אסור הבמות אין בו כרת אלא לאו:

    כבר בארנו שכל שאדם מוצא אצל ע"ז תקרובת שלא כעין פנים כגון עץ ואבן כסף וזהב אם דרך נוי הוא עומד אצלה אסור משום נוי ואם אינו עומד דרך נוי מותר מ"מ ע"ז שמתכסיס שלה להיות מחיצה בינה ובין העם כל שאנו מוצאים לפנים מאותה מחיצה אסור אע"פ שאינו של פנים ואפילו דברים שאין נאסרים משום תקרובת ולא הוזכר בתלמוד מים ומלח אלא לענין שאינן של נוי שהרי מים ומלח מן הדין הם אסורים בכל מקום שקרבים הם לפנים אלא לא הוזכרו אלא לענין נוי וכגון שלא כיון להם לתקרובת וכמו שאמרו בתלמוד המערב מלח לשוף ומים להדיח ולא נאסרו אלא משום נוי אע"פ שאין בהם נוי שכל שהוא בדרך זה משימין שם כל דבר לנוי אפילו שלא בדרך נוי אחר שאין העם רואין אותן ואם הוא חוץ מן המחיצה חזר לדינו ואם אין מטכסיס שלה להיות מחיצה לפניה אע"פ שנתנו בה עכשו הרי הוא כדין שאין שם מחיצה:

    פעור ומרקילוס הואיל ועבודתם דרך בזוי כל שאנו מוציאין לפניה דרך נוי הוא בין יש מחיצה בין אין שם מחיצה ואם בראשו חזר לדינו כמו שהוזכר במשנה במעות כסות וכלים:

    יש בזו שטה אחרת לומר שכל שהוא לפנים מן המחיצה אסור משום תקרובת הואיל והוא כעין פנים ואפילו דברים הקלים כגון מים ומלח אבל מה שהוא חוץ למחיצה אינו תקרובת ואין לנו לדקדק בו אם הוא כעין פנים לא הונח שם אלא לנוי ואם דבר של נוי הוא אסור משום נוי ולא משום תקרובת ואם אינו דבר של נוי מותר ופעור ומרקילוס אפילו בחוץ אנו דנין אותו בתקרובת שאין דרכן לנאותן או שמא כל דבר אוסרין בו משום נוי אע"פ שאין בו נוי ונכון הוא:

    עובדי האלילים והצורות היה מחקם להדליק נרות לפני אליליהם אותם הנרות הסכימו המפרשים שקודם שהודלקו אע"פ שהיתה עשייתם לכך או שהוזמנו לכך מותרות שאין הקדש לע"ז הדליקן אסורות משום נוי ע"ז כבה אותן הגוי להשתמש בהן לעצמו הותרו וזה בטולן ויש מי שאומר שאם נתן העובד מהם לישראל או מכר זהו בטולם ואף בשעת הדלקתם וכן היה מטכסיסיהם להיות ההמון מקריבים לחם לצורך משרתי האלילים וכומריהם ולחם זה מותר שאין מקריבין אותו לע"ז הא אם היו מקריבין אותו לע"ז עצמה יאסר משעת הקרבה:

    כלים העשויין לצורך דברים אלו כל שהענין העשוי לו אסור אף הכלי אסור מטעם משמשי ע"ז עד שיתבטל ומכירתו זו היא בטולו וכל שהענין העשוי לו מותר אף הכלי מותר:

    עובדי אלילים שהזכרנו היה ממנהגם לשנות מלבושיהם להיות מצויינים והרבה מפרשים אסרום עד שימכרום לחתכם ויש מתירים במכירה לבד אפילו סתם ויראה שכל שהוא לובשם תמיד מותרין הא אותן שהוא מחליף בשעת עבודה נאסרו ואף באלו יש לפקפק באיסורן וכבר כתבנו מענין זה בפרק ראשון:

    המשנה השניה והכונה לבאר בה שיש קצת דברים בע"ז שאפשר ליהנות ממנה והוא שאמר ע"ז שהיתה לה גנה או מרחץ נהנין מהם שלא בטובה ואין נהנין מהם בטובה היתה שלה ושל אחרים נהנין מהם בטובה ושלא בטובה אמר הר"ם פי' אמרו בטובה ושלא בטובה ר"ל בטובת הכומרים:

    6 more comments on this page.

    Meiri on Avodah Zarah 51b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    במשנה כו' נהנין מהן בטובה ושלא בטובה כו' כצ"ל וכ"ה ברא"ש:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 51b · Sefaria

    Maharam

    גמ' מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא נראה דלהאי לישנא ע"כ צ"ל דאפילו בטובת אחרים אסור דאי בטובת כומרים דוקא אסור אבל בטובת אחרים מותר א"כ מה בין רישא לסיפא וק"ל:

    רש"י ד"ה א"כ לא יאמר עליהם וכו' לשון אחר כל שעמהן דאשר ריבויא הוא. נראה דבין ללישנא קמא דרש"י דמעץ ואבן יליף ליה ובין ללישנא אחרינא דאשר ריבויא הוא אין להקשות דלכתוב קרא דעליהם לחוד דא"כ ה"א דעמהם כלל וכלל לא וגם אין להקשות דלכתוב קרא דעמהם לחוד דאסור וכ"ש דעליהם ולשתוק ולא לכתוב בקרא דעמהם עץ ואבן וללשון אחר לשתוק ולא לכתוב אשר דמשמע ריבויא וממילא לא משתמע מיניה אלא דבר של נוי דא"כ ה"א דשל עץ ואבן אפי' היכי דהוי של נוי לא יהא אסור לכך אצטריך למכתב הקרא דעמהם ללשון ראשון עץ ואבן וללשון אחר אשר ריבויא לרבות דהיכי דהוה של נוי אפי' של עץ ואבן אסור ואי לאו קרא דעליהם ה"א דמרבה אפילו שאינו של נוי אבל השתא דכתיב ג"כ קרא דעליהם דרשינן דעמהם דומיא דעליהם וא"כ לא מרבינן מריבויא דכתיב בקרא דעמהם דשל עץ ואבן נמי יאסור אלא היכי דהוה דבר של גוי וכ"ת א"כ כיון דגם ללשון אחר דאשר ריבויא הוא לא מרבינן מיניה לפי המסקנא אלא היכי דהוי מידי של נוי אפי' משל עץ ואבן אסור א"כ ל"ל ריבויא דאשר הא בלא ריבויא דאשר כתיב בקרא דעמהם בהדיא עץ ואבן י"ל דלשון אחר ס"ל דהא דכתיב בקרא עץ ואבן לא נמשך אעמהם ובא לומר דהדברים שעמהם אפי' הוי של עץ ואבן אסורים אלא נמשך אלעיל מיניה דהיינו גילולים ושיעור הכתוב כך הוא ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן פי' הגילולים שהן העבודת כוכבים בעצמם הוו של עץ ואבן ותראו גם כסף וזהב אשר עמהם ולפי זה אם נמצא עמהם דברים שהן של עץ ואבן לא נשמע מהכתוב דאסור לכך אצטריך אשר דריבויא הוא דבא לרבות כל מה שעמהם וק"ל:

    תוס' ד"ה אפילו מים ומלח אסור וכו' ודלא כפירוש הקונטרס וכו' דא"כ גבי פעור וכו'. נראה דהמדקדק בדברי רש"י יראה שרש"י הרגיש בקושיא זו ופירש באופן שאין מקום לקושית התוס' שהרי רש"י כתב אפילו חוץ כפנים וכו' שהרי כל עבודתו דרך בזיון וכו' הלכך לא שייכא ביה ולא מפסיקי ר"ל ושייך ביה תקרובת חוץ לקלקלין כמו לפנים מן הקלקלין ואפילו אינו של יופי דלא שייך גביה יופי ומה שכתב רש"י לעיל חוץ מן הקלקלין לאו משום תקרובות איתיה הלכך של נוי אסור דנפקא מאשר עמהם וכו' היינו בשאר עבודת כוכבים דקלקלין הוי הפסק וק"ל:

    Maharam on Avodah Zarah 51b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Avodah Zarah, daf 51, Amud Bet, about 568 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 113 words

      Opens “עד כאן הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת…”

    2. Segment 225 words

      Opens “שהרי עונשן אמור, שנאמר: (ויקרא יז, ד)…”

    3. Segment 319 words

      Opens “וכדר' אבין א"ר אילא, דאמר ר' אבין…”

    4. Segment 413 words

      Opens “מכאן ואילך הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת…”

    5. Segment 536 words

      Opens “שנאמר: (ויקרא יז, ה) ״למען אשר יביאו…”

    6. Segment 618 words

      Opens “והביאום לה'״ זו מצות עשה, ומצות לא…”

    7. Segment 718 words

      Opens “יכול יהא ענוש כרת? ת"ל (ויקרא יז,…”

    8. Segment 810 words

      Opens “אמר רבא: קרי ביה ״ולא יזבחו״, וקרי…”

      Named: רבא.

    9. Segment 926 words

      Opens “מתני׳ מצא בראשו מעות, כסות או כלים…”

    10. Segment 1039 words

      Opens “גמ׳ מנהני מילי? א"ר חייא בר יוסף…”

    11. Segment 1123 words

      Opens “״עמהם״ דומיא דעליהם״, מה ״עליהם״ דבר של…”

    12. Segment 1217 words

      Opens “ואימא: ״עליהם״ דומיא דעמהם״, מה ״עמהם״ כל…”

    13. Segment 1314 words

      Opens “מעות, דבר של נוי הוא! אמרי דבי…”

    14. Segment 1427 words

      Opens “כסות, דבר של נוי הוא! אמרי דבי…”

      Named: רב פפא.

    15. Segment 1535 words

      Opens “אמר רב אסי בר חייא: כל שהוא…”

      Named: רב אסי בר חייא.

    16. Segment 1622 words

      Opens “למאי? אילימא דאפי' פנים כחוץ דמי ושרי…”

    17. Segment 1740 words

      Opens “מתני׳ עבודת כוכבים שהיה לה גינה או…”

    18. Segment 1815 words

      Opens “גמ׳ אמר אביי: בטובה בטובת כומרין, שלא…”

      Named: אביי.

    19. Segment 1923 words

      Opens “איכא דמתני לה אסיפא היה שלה ושל…”

      Named: אביי.

    20. Segment 2020 words

      Opens “מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא, ומאן דמתני…”

    21. Segment 2131 words

      Opens “עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד.…”

    22. Segment 2241 words

      Opens “יכול עשאום ולא גמרום, גמרום ולא הביאום,…”

    23. Segment 2315 words

      Opens “ר"ע אומר: חילוף הדברים, עבודת כוכבים של…”

    24. Segment 2428 words

      Opens “אמר מר: בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים…”

    Sages named on this page

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Avodah Zarah 51b · Segment 18 — “גמ׳ אמר אביי: בטובה בטובת כומרין, שלא בטובה שלא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Avodah Zarah 51b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026