Talmud Builders

    Commentary page

    Avodah Zarah 73b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Avodah Zarah 73b

    Avodah Zarah 73b. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 343 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    הגדילו המים והיין באיסור שנפל יין נסך בסוף והגדילו אסור ולא אמרינן רואין את ההיתר כאילו אינו אלא יין נסך מתחבר למינו ואין המים רבין עליו וכ"ש אם נפלו מים בסוף כדאמרן לעיל:

    הגדילו בהיתר שנפל יין היתר בסוף כבר בטל יין נסך במים שהמים רבו עליו בהיותו לבדו ומשבטל לגמרי שוב אינו חוזר וניעור:

    ור' יוחנן אמר אפי' הגדילו באיסור הואיל ומים נפלו תחלה לא אמרינן מצא מין את מינו:

    א"ל ר' ירמיה לר' זירא כו' ר' ירמיה לא הוה קים ליה בטעמייהו וסבר דטעמיה דחזקיה משום דאחר אחרון אני בא כר"א הלכך נפל יין נסך בסוף אסור נפל כשר בסוף מותר ור' יוחנן כרבנן דאמר עד שיהא באיסור לבדו כדי לבטל את המים אבל היתר לא יצטרף עמו לבטל את המים ולאסור:

    לא שנו לר"א דאם נפלה היתר בסוף מותר:

    אלא שקדם וסילק את האיסור ולא נשלם השיעור אפילו ע"י צירוף:

    אבל לא קדם וסילקו מצטרף היתר לאיסור להשלים את השיעור:

    חזקיה דאמר כמאן אי כר"א קאמר אפי' הגדילו בהיתר אסור דהכא ליכא למימר קדם וסילקו ואי כרבנן אפילו הגדילו באיסור מותר דהא אמרינן אפי' נפל איסור בסוף אינו אסור:

    9 more comments on this page.

    Rashi on Avodah Zarah 73b · Sefaria

    Tosafot

    חזקיה אמר הגדילו באיסור אסור פרש"י כגון היין של היתר היה בבור ואח"כ נפל עליו יין נסך דמצא מין את מינו וניעור ולא שנא כי נפלו מים תחלה לא שנא לבסוף דלא אמרינן רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו אלא היין מתחבר למינו ונעשה הכל יין נסך והשתא אין במים שיעור לבטלו הגדילו בהיתר כגון שהיין נסך היה בבור ונפל שם קיתון של מים וכשנפל עליו היין של היתר כבר נתבטל יין נסך במים שהמים רבין עליו בהיתר לבדו ונתבטל ומשנתבטל לגמרי שוב אינו חוזר וניעור ור' יוחנן הגדילו באיסור נמי מותר דלא אמר מצא מין את מינו וניעור והוא שנפלו מים תחלה כפרש"י. וקשיא דדוחק הוא חדא מה שהעמיד רש"י מלתיה דר' יוחנן כשנפלו מים תחלה דא"כ ה"ל לפרש וע"ק הא דפירש הגדילו בהיתר כגון שנפל יין של היתר לבסוף דהא לישנא דקאמר יין נסך שנפל לבור משמע דאיכא יין של היתר בבור דהכי משמע לישנא כמו ההוא דלעיל דקאמר המערה יין נסך מחבית לבור כו' לכן נ"ל הגדילו המים באיסור כלומר בשעה שנפלו מים לבור היה כבר מעורב היין נסך ביין של היתר אסור דלא אמר רואין ההיתר כאילו אינו כו' כיון שכבר נאסר הגדילו בהיתר כגון שנפל מים של היתר תחלה בבור ואח"כ יין של איסור הכל מותר כיון שבטל דהיינו שלא היה כבר נאסר ור' יוחנן אמר הגדילו נמי באיסור בין שנפלו מים תחלה בין לבסוף מותר דאית ליה רואין:

    שני כוסות תימה למה לי סלק את מינו אפילו מינו דיין של חולין יסייע לבטל דהא ר' יוחנן לית ליה במינו במשהו אלא טבל ויין נסך ותרומה נמי עולה בק"א אלמא דבטיל במינה וי"ל דהכא מיירי בדליכא ק"א ולכך אינו מבטל:

    חוץ מטבל ויין נסך וה"ה דמים במים במשהו:

    טבל מאי טעמא דכהיתירו כך איסורו מה היתירו במשהו כשמואל דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי וכי היכי דכל שהוא חשוב להתירו חשוב נמי לאסרו ותימה דהכא משמע דטעמא דטבל במשהו דכהתירו כך איסורו ובירושלמי קאמר דטעמא משום דטבל יש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל כגון טבל ושביעית ומעשר והקדש כשהן במינן אבל שלא במינן בנותן טעם והשתא תרי טעמי ל"ל וי"ל דצריכי תרוייהו דאי ליכא אלא חד טעמא דיש לו מתירין הוי אמינא דוקא היכא דהבעלים בעיר דאז יש לו מתירין שהבעלים יכולים להפריש אבל אי ליכא בעיר אע"ג דיכול לילך במקום שהבעלים שם מ"מ כיון שיש לו טורח והוצאה הוי כשאין לו מתירין כמו שפר"ת בפ' הזהב (ב"מ דף נג. ושם) דלא מיקרי יש לו מתירין אלא בלא טורח ויציאה הלכך אצטריך טעמא דהכא משום דכהתירו כך איסורו ואי ליכא אלא טעמא דהכא הוי אמינא דלא הוי במשהו אלא טבל גמור דהיתירו במשהו כדשמואל אבל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר דהיתירו לא הוי במשהו דהא מעשר מן המעשר בעי אפרושי הוי אמינא דאיסורו לא הוי במשהו לכך אצטריך טעמא דירושלמי דיש לו מתירין:

    Tosafot on Avodah Zarah 73b · Sefaria

    Rashba

    שתי כוסות אחד של תרומה ואחד של חולין ומזגן וערבן זה בזה רואין את ההתר כאלו אינו והשאר מבטלו המים. יש מי שפירש שתי כוסות אלו מוזגין כדי מזיגה על חד תלתא מייא, וכגון שיש בשל תרומה לוג אחד תרומה ושלשת לוגין מים, ובשל חולין י"ט לוגין יין וכנגדן יש במזיגתו חמשים ושבעה לוגין מים, נמצא כשערב שתי הכוסות שיש שם לוג אחד של תרומה וששים לוגין מים, ולפיכך רואין את החולין שהוא מינו כאלו [אינו], ושל תרומה ששים לוגין מים רבים עליו ומבטלין אותו, דתרומה מין בשאינו מינו בטלה בששים לגמרי כשאר איסורין, כמו שכתבת למעלה (עג, א סוד"ה אבל הרמב"ן נ"ר). והראב"ד ז"ל פירש שהן מזוגין יותר ממזיגתן, וכגון שיש בשל תרומה לוג תרומה וכנגדול חמשים לוג מים, ובשל חולין (חצי) לוג יין וחמשים לוג מים, שנמצא בין שניהם מאה לוגין מים שיש בשתי הכוסות, שאינו מינו רבין על לוג של תרומה ומבטלין אותו, אלו דברי הרב ז"ל. ופירש כן הוא ז"ל משום דסבירא ליה דתרומה אינה מבטלה בשאינה מינה בפחות ממאה, והביא ראיה מאותה ששנינו במסכת עליה (פ"ב מ"ז) ומייתינן לה בשחיטת חולין (חולין צט, א), להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד, גריסין שנתבשלו עם העדשים ויש בהן בנותן טעם בין שיש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהם להעלות באחד ומה אסור, אין בה ם בנותן טעם [בין] יש (בו) [בהם] (להעלות באחד ומאה ובין שאין בהם) להעלות באחד מותר. ולא מחוור, דהתם בשחיטת חולין פרק גיד הנשה משמע בהדיא דתרומה בשאינה מינה בטלה בששים כשאר האיסורין, דהתם (שם צח, א) איפליגו ר' חייא בר אבא ור' שמואל בר יצחק בשאר איסורין משמיה דר' יהושע בן לוי, חד אמר בששים וחד אמר במאה, ואמרינן התם (שם צט, א) יתיב רב דימי ואמר לה להא שמעתא כלומר דרב שמואל בר יצחק דאמר במאה, וא"ל אביי וכל איסורין שבתורה במאה, והא תנן למה אמרו כל המתבל והמחמץ והמדמע וכו', אין בהם בנותן טעם בין שיש בהם להעלות באחד ומאה [בין אין בהם להעלות באחד ומאה] מותר, אין בהם להעלות באחד ומאה אלא בכמה, מאי לאו בששים, לא במאה, אלמא שמעינן בהדיא דתרומה בשאינו מינו כשאר האסורין, ומאן דאית ליה בשאר האסורין בששים בתרומה נמי בששים, ומאן דאית ליה בתרומה נמי במאה, משום דסבירא ליה בשאר האסורין במאה נמי הוא דקאמא כן נראה לי. ומיהו בפירוש שמעתין פירש רבנו יצחק ז"לבכוסות שוין ומזוגין כדי מזיגה דהוה ליה יין של תרומה בטל בששה חלק מים, דאף על גב דשאר איסורין אינן בטלים אלא בששים, יין שאני שנתפסד ונפגם הוא בששה חלקי מים, ונותן טעם לפגם מותר בין בתרומה בין בשאר האסורין. ולפי פירושו הא דתנן במתניתין (עג, א) יין במים, בנותן טעם לשבח קאמא, כלומר שיהא טעם יין, ובששה חלקי מים אין טעמו לשבח ואין טעם יין אלא קיוהא בעלמא. וכדאמרינן התם (ב"ב צז, א) מי סברת חמרא הוא קיומא בעלמא הוא.

    מתני' זה הכלל מין במינו (כל שהוא) [במשהו] שלא במינו בנותן טעם. פירוש: ולר' יוחנן ור"ל דאמרי דכל איסורים שבתורה אפילו במינם בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, כללא דמתניתין לאיתויי טבל ואסורי ע"ז, דשאר אסורי ע"ז לר' יוחנן נמי אוסרין במה שהם כיין נסך, ובכלל יין נסך, דהא אמרינן טעמא בגמרא אליבא דר' יוחנן ור"ל דיין נסך משום חומרא דע"ז. ואם תאמר לרב ושמואל דאמרי דכל איסורין שבתורה במינן במשהו וזה הכלל דמתניתין לאתויי שאר אסורין, מאי שנא הנך דקא פריט בסיפא (עד, א) אלו אסורין ואוסרין בכל שהן, כל התורה כלה הכי הוא, דמתניתין ודאי במינן קא מיירי, דהא מוקמינן לה בגמרא בדבר שבמנין, ודבר שבמנין אינו מתערב לעולם בשאינו מינו אלא אם כן נימוח לתוכו, ואם נימוח אינו קרוי דבר שבמנין. יש לומר דסיפא מיירי באסורי הנאה ולאסור את תערובתן בהנאה דומיא דיין נסך, והוא שיהא האיסור דבר שבמנין, אבל אי לא הוי דבר שבמנין נהי דאסר את תערובתו באכילה כשאר כל שאר אסורין לרב ושמואל דאית להו כר' יהודה דמין במינו לא בטיל, אבל לאסור בהנאה אינו אוסר אלא אם הוא דבר שבמנין, כך תירץ הראב"ד ז"ל.

    גמרא ר' יוחנן ורשב"ל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, במינן במשהו וכו'. ובענין לקמן בשלמא יין נסך משום חומרא דע"ז, אלא טבל מאי טעמא, ומהדרינן כהתירו כך איסורו. ואם תאמר תיפוק ליה משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, וכדתניא בנדרים (נח, א) כל דבר שיש [לו] מתירין כגון הטבל [וכו'] לא נתנו בו חכמים שיעור, ותניא בתוספתא דתרומת מעשר (תרומות פ"ה הי"ח), טבל שנתערב בחולין הרי זה אוסר בכל שהוא, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון. ועוד תניא בתוספתא (שם) ר"ש אומר כל שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור. תירץ רבנו תם ז"ל (סי' תש) דהכא מיירי בשאין לזה מתירין כגון שאין לו טבלין ממקום אחר שיפריש עליו, כי ההיא דמרינן בפרק הזהב (ב"מ נג, א) מעשר שני בטל ברוב, באיזה מעשר אמר במעשר שאין בו שוה פרוטה, ואקשי ולחלליה על מעות הראשונות, [ומפרק] דלא פריק ולא הוי דבר שיש לו מתירין, הכא נמי בדלית ליה טבל להפריש עליו ממקום אחר לא הוי דבר שיש לו תירין, והילכך [אי] לאו טעמא דכהתירו כך איסורו לא היה אוסר אפילו במינו במשהו, ומשום טבל הטבול לתרומה גדולה דאיכא למימר האי טעמא מאי [מה] התירו בחטה אחת כך איסורו בחטה אחת גזרו על שאר טבלין לאסור במשהו. וחומר זה שהחמירו בטבל משום תרומה שבו יותר מן התרומה עצמה משהופרשה שהיא עולה בא' ומאה, ואף על פי שאסור הטבל [משום] התרומה שבו, (לו) משום דתרומה משהופרשה אי אתה יכול לא להוסיף על אסורה ולא למעט, ומשהופרשה הופרשה, ואינה ניתרת כלה בחטה אחת מכיון שקרא עליה שם, והלכך ילפי לה מתרומת מעשר כהיתרו כך איסורו, מה התירו אחד ממאה אף איסורו אחד ממאה, ובמסכת נדרים פרק הנודר (נדרים נט, א) בעי בתרומה עצמה אמאי בטלה, הא דבר שיש לו מתירין הוא דהא אפשר לאתשולי עלה (כיון), ופריקו משום דלאו מצוה לאתשולי עלה, והילכך כל אימת דלא מיתשיל עלה דבר שאין מתירין הוא. והראב"ד ז"ל תירץ דהאי טבל דשמעתין ודאי דבר שיש לו מתירין הוא ויש לו להפריש עליו ממקום אחר, ואפילו הכי מתמהינן עליה אמאי אוסר במשהו, דמי איכא מידי שהגורם לו האיסור דהיינו התרומה, בטולה באחד ומאה, והוא אוסר במשהו, ומפרקינן משום דכהתירו כך איסורו, מה שאין כן בתרומה שכבר קרא לה שם ואינה נתרת בחטה אחת. והא דתניא טבל בהדי הנך דיש להם מתירין לאו למימרא דחד טעמא אית להו דהא טבל טעמא משום דכהתירו כך איסורו, אלא משום דדמי להו דיש לו מתירין תנא להו בהדייהו. ואם תאמר לדברי רבנו תם ז"ל היכי מתמהינן להדיא אלא טבל מאי טעמא, דכיון דסתם טבלים שיש לבעלים על מה שיפרישו עליהן ממקום אחר אוסרין (ממה שהם) [במשהו] משום דהוה להו דבר שיש לו מתירין, שפיר קאמר ר' יוחנן טבל במינו במשהו, דמנא ידעינן דהאי טבל דאיירו עליה ר' יוחנן וריש לקיש בטבל שאין לו מתירין הוא דמתמהינן עלייהו, מאי טעמא. יש לומר דודאי ר' יוחנן וריש לקיש על כרחין אית לן למימר דבטבל שאין לו מתירין, [דאי] משום טעמא דיש לו מתירין מאי שנא טבל ויין נסך בלבד דקא חשבי הוה (ליה) [להו] למימר חוץ מטבל וחדש והקדש ושביעית וכל הנך דתניא בתוספתא דקרי להו דבר שיש לו מתירין, דהא כל דבר שיש לו מתירין לא נתנו בו חכמים שיעור, אלא ודאי מדלא חשבי אינהו אלא טבל בלחוד, בטבל שאין לו מתירין אמרו, ומשום הכי מתמהינן עלייהו טבל שאין לו מתירין אמאי, ומפרקינן כהתירו כך איסורו, כן נראה לי. ואי קשיא לך הא דתנן במסכת חלה (פ"ג מ"ט) זיתי מסיקה שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל, והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון, אלמא טבל דבר שיש לו מתירין הוא לעולם, דהא אם אין לו פרנסה ממקום אחר הרי יכול לתקנו שיטול מניה וביה, ומוציא תרומה על הכל. תירץ הרמב"ם נ"ר דלא מקרי דבר שיש לו מתירין כשצריך להפריש על הכל ומפסיד בהתירו דבר מרובה, שצריך להפסיד מן המותר כדי (להפסיד) [להכשיר] האסור, שאם אתה אומר כן, באותם דפרק הזהב דאמרינן דלא פריק שאין לו מעות מעשר דאייתינן לה לעיל, וילך ויקח ויביא ונחשוב אותו כדבר שיש לו מתירין, אלא ודאי לא קרינן ביה דבר שיש לו מתירין אלא בשיכול להתירו כדרכו בלא הפסד אחר, ולא הצריכוהו להפסיד ולהפריש עליו יותר מדינו אלא בשיש לו בו נותן טעם, דהתם כיון שנתן בו טעם, טעמא לא בטיל, והרי הוא כמפריש מן החיוב על החיוב, אבל כשהוא במשהו, אם יפריש על הכל נמצא כמפריש מן הפטור עליו, לפי שאין החיוב ניכר שכבר בטל טעמו וממשו ברוב.

    תניא נמי הכי במה אמרו טבל אסור ואוסר במשהו במינו, ושלא במינו בנותן טעם. פירש הראב"ד ז"ל דמשנה היא במסכת חלה פרק ג (מ"י), וסייעו מן הברייתא ואחר כך סייעו מן המשנה, והאי דקאמר תניא אמר הרמב"ן נ"ר דאשגרות לישן הוא. ממה שאמר במשנה זו דטבל בשאינו מינו בנותן טעם, וסתם טבל קאמר בין טבל שיש לו מתירין בין טבל שאין לו מתירין דהא לא פליג, שמעינן מינה דכשאמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, לא אמרו אלא במינו אבל שלא במינו בנותן טעם כשאר איסורין. ומשנה שבמסכת נדרים פרק הנודר מן המבושל (נדרים נב, א) מסייענו, דתנן התם הנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו בנותן טעם אסור, אלמא נותן טעם בעינן, ואף על פי שהנדרים דבר שיש לו מתירין הוא דהא אי בעי מיתשיל עליה, ומצוה נמי איכא לאתשולי עליה כמדפרש התם בפרק הנודר מן הירק (נדרים נט, א). ועוד תניא במסכת שביעית ואיתא בנדרים (נח, א), ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור, וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהם חכמים שיעור. אמרו לו והלא השביעית אין לה מתירין ולא נתנו בהם חכמים שיעור, דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא במינה, אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור, אבל לאכילה בנותן טעם, ובודאי מדקאמר איהו לא נתנו בו חכמים שיעור ואקשו עליה משביעית במינה, שמע מינה דאיהו נמי במינו קאמר, דאי לאו הכי מאי קושיא, לימא להו שאני שביעית דשלא במינה בנותן טעם והני בין במינן בין שלא במינן במשהו, אלא ודאי מדלא אהדר להו הכי שמע מינה דאיהו נמי במינן דוקא קאמר, אבל שלא במינן בטלין בנותן טעם כשאר אסורין. ובהדיא מפורש בירושלמי במסכת נדרים פרק הנודר מן המבושל (פ"ו ה"ח), זה הכלל היה ר"ש אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור אלא מין במינו כל שהוא שלא במינוב נותן טעם [וכו'], אילין נדרים מה עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין, מסתברא מעבדינון כדבר שיש לו מתירין [וכו'], דתנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעקרו, אמרין אין עקור אלא מכאן ולהבא, ודא מתניתא עבדא לון כמי שאין לו מתירין, דתנינן תמן הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור, תפתר במין שאינו במינו בדבר שיש לו מתירין. משמע מכל הני דדבר שיש לו מתירין אינו אוסר במשהו אלא במינו דוקא, אבל אם נתערב בשאינו מינו בטל בששים כשאר איסורין, וכן עיקר. ואי קשיא לך למאי דכללינן השתא הא דאמרינן (בפ"ק) [בפרק בתרא] דביצה (לח, א), וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה, ואוקמה רב אשי (שם לט, א) משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל, דאלמא משמע מינה דאפילו בשלא מינו לא בטיל. יש לומר דכיון דאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח הוה ליה כמין במינו.

    הא דאפליגי רב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש בכל איסורין שבתורה במינם אם בטלים אם לאו. ומייתינן תניא כוותיה למר ותניא כוותיה למר, קשיא ליה לרמב"ן נ"ר דהוה ליה למימר כתנאי דפלוגתייהו ודאי תנאי היא, דרב ושמואל כר' יהודה דאמר משום ר"ג אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק, כדאיתא בזבחים בפרק התערובות (עט, א) ובחולין (פז, ב), ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה דאמרי מין במינו בטל, ואם כן מאי האי דקאמרינן תניא כוותיה דמר ותניא כוותיה דמר, דודאי פלוגתא דתנאי היא, וטפי הוה לן למימר ולאיתויי פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן, ואם תאמר דמשום דהני ברייתות סתמן חדא כמר וחדא כמר, סתם ברייתא לאו כלום הוא, דאי רבי לא שנאה ר' חייא מנא ליה. ומתרץ לה הוא נ"ר דאצטריך האי תנא כוותיה דר' יוחנן לאשמועינן דטבל ויין נסך מיהא במינו במשהו אף על פי שאין כן בשאר אסורין, ותניא כוותיה דרב ושמואל אצטריך דלא תימא [דר'] יהודה לא אמר אלא בדם ורוק ומשום חומרא דקדשים וטהרות, אבל בשאר אסורין שבחולין כרבנן סבירא ליה, קא משמע לן דבשאר איסורין נמי הכי אמרינן.

    ובפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש קיימא לן כר' יוחנן וריש לקיש. חדא דקמו להו ר' יוחנן וריש לקיש כרבנן והלכתא כוותייהו דרבים נינהו, ור' יהודה נמי משמיה דרשב"ג אמרה כדאיתא בזבחים (עט, א) הא דידיה הא דרביה, דתניא ר' יהודה אומר משום ר"ג אין דם מבטל דם, ולדידיה כרבנן סבירא ליה, ועוד דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כדאמרינן בפרקא קמא דביצה (ד, א), ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כדאיתא בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מז, ב). ועוד הביא רבנו תם ז"ל (סה"י חלק החידושים סי' תעא) ראיה דר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי הכי סבירא ליה, דקאמר בפרק התערובות (זבחים עט, ב) חרסן של זב וזבה, אם כבסו [בין] במים בין במי רגלים של אדם טהור פעם ראשון ושני טמא, שלישי טהור, אלמא מין במינו בטל סבירא ליה. ורבא נמי כר' יוחנן סבירא ליה, כדשמעינן ליה בפרק גיד הנשה (חולין צז, א) דאמר אמור רבנן בששים, מין במינו דלא יכול למיקם אטעמא בס', (וזרוע בשלה נמי דמינה ילפינן ששים) [ורבי יהושע בן לוי נמי] הכי סבירא ליה התם בפרק גיד הנשה (חולין צח, א) דאמר כל איסורין שבתורה בששים, ויליף לה מזרוע בשלה [ומין במינו הוא, אלמא רבי יהושע בן לוי אפילו במין במינו קאמר]. והראב"ד (איסור משהו פ"ב) אייתי סייעתא נמי מההיא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא דאיתא בפרק גיד הנשה (שם) וסבר רב אשי לשעורי במאי דבלעא קדרה, כלומר דבעא לצרף מאי דבלעא קדרה בהדי בשר לבטל הכזיתא דתרבא, אלמא מין במינו בטל, דהא חלב ובשר מין אחד הם כדמשמע בשלהי פרק גיד הנשה (חולין קג, א). והרי"ף ז"ל שכתב בתחלה בהלכותיו (בשמעתין) דהלכה כרב ושמואל, דפלוגתא דאביי ורבא (סו, א) בחמירא דחיטי וחמירא דשערי וחלא דחמרא וחלה דשיכרא כרב ושמואל שייכא, אחר כך ר' חזר בו כמו שהעידו עליו תלמידיו, וצוה לתקן שהלכה כר' יוחנן וריש לקיש, וההוא דחמירא דחטי לא מסייעא להו לרב ושמואל דהיינו דוקא בטבל ויין נסך, והיינו דנקטי פלוגתייהו בחלא ובחמירא דשייכי ביין נסך ובטבל. וכן תמצא לרש"י ז"ל שפסק כן בפירושיו גבי עכברא בשכרא (סט, א ד"ה ה"ג) וזה לשונו: הלכה רווחת כל איסורין שבתורה בששים חוץ מחמץ בפסח במינו דמוקמינן לה בפסחים במשהו, וטבל ויין נסך במינו דמוקמינן להו לקמן במשהו, עד כאן. וכן העיד בתשובותיו (תשובות רש"י סי' רכב) משם רבותינו ז"ל, ואף על פי שבפרק כל הבשר (חולין קט, א ד"ה ותו) כתב בהפך ואמר דקיימא לן כר' יהודה, והביא ראיה מפלוגתא דרבא ואביי בחמירא דחטי, כבר דחינו אותה ראיה דבטבל ויין נסך דוקא קא מיירי, וכן דעת כל הגאונים ז"ל ודעת הר"ז הלוי ז"ל (פסחים ח, א בדפי הרי"ף). ומכל מקום בחמץ בפסח (במינו) [בזמנו] קיימא לן דבין במינו בין שאינו במינו במשהו. וכן כתוב בהלכות גדולות (הלכות פסח), וכן כתב הרי"ף ז"ל בפרק כל שעה (פסחים ז, ב בדפי הרי"ף) בהא דאמר רבא (פסחים ל, א) הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור, ומדלא יהיב שיעורא שמע מינה במשהו. וטעמא דמילתא משום דאחמירו רבנן טפי בחמץ משאר איסורין משום דעבר עליה בבל יראה ובל ימצא, ועוד דלא בדילי אינשי מניה, ואחמירו ביה טפי, דאפילו בשאינו מינו אחמירו עליה למיסר במשהו, דגזרינן שאינו מינו אטו מינו מה שאין כן אף בטבל ויין נסך, שמע מינה דחומר הוא שהחמירו בו חכמים ולא מדינא אלא בין במינו בין בשאינו מינו גזרת חכמים היא וחומר שהחמירו עליו. ויש מי שאומר שהטעם בדברי רבא שאסר בחמץ בזמנו במינו במשהו משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין דאחר הפסח מותר מדאורייתא אלא דקניס עליה ר' שמעון (שם כח, ב), וכיון דמדינא מותר דבר שיש לו מתירין הוא, ועוד דבתערובת מותר אף לדברי ר"ש (שם ל, א ) והלכך אסור במינו במשהו כדין דבר שיש לו מתירין דאינו בטל לעולם, וגזר שאינו מינו אטו מינו, ור' יוחנן דפליג עליה התם (כט, ב) ואמר בנותן טעם, סבירא ליה דאפילו דבר שיש לו מתירין בטל בששים, ובהא לית הלכתא כר' יוחנן אלא כרב אשי דאמר בריש פרק קמא דביצה (ד, א) דבר שיש לו מתירין אפילו באסורי רבנן אף באלף לא בטלי. ודברי הרמב"ם ז"ל (הלכות מאכלות אסורות פט"ו ה"ט) מטין לסברא זו דאסור חמץ משום דבר שיש לו מתירין הוא, ונכון הוא. ורבנו תם ז"ל שכתב בספר הישר (חה"ח סי' תש) דדבר שיש לו מתירין בטל במחוי, שהרי חמץ דבר שיש לו מתירין הוא ובטל, לא נראו דבריו.

    Rashba on Avodah Zarah 73b · Sefaria

    Ritva

    הא דאמרינן הגדילו בהיתר מותר נראין דברים כפי׳ ר״שי ז״ל דהיינו שהיין המותר היה אחרון דחשיב יין האסור שנפל תחלה במים שהיה בו ששים כאילו הוא מבוטל ושוב אינו חוזר ונעור לאסור את היין לאסור את היין הזה האחרון אבל אם נפלו המים באחרונ׳ לא חשיב הגדילו בהיתר שהרי כבר נאסר כל היין כשנתערבו בתחלה יין ביין עד שיהא במים כדי שניהם שאם כדברי הר״אבד ז״ל שמפרש לה אפי׳ בשנפלו המים באחרונה אם כן לקתה מדת הדין לחזקיה דהא הגדילו באיסור דהיינו שנפל קיתון של מים לבור ואחר כך הגדיל באיסור שנפל יין של אסור באחרונה הוא אוסר דלית ליה רואין ואף על גב דאיכא תחלה ובהא דליכא תחלה שהמים נפלו באחרונה הוא מתירו וזה הפך הסברא והפך סוגי׳ דלעיל ודקאמר שאין כח בחצי שיעור המעורב ביין לאסור את המים הבאים באחרונה שהן בכחן זה אינו שאין האיסור הזה מפני המים אלא שהיין את היין ועשאו חתיכה דאיסורא וצריך מים כנגד שניהם לבטלם וליכא ואם תאמר והא מתניתא בשאור ועיסה דקא אתיא לו׳ דהוי׳ בפלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן דשרי רבי אליעזר דס״ד דקאי כחזקיה כשנפל שאור של חולין אחרון וכדקתני אחר אחרון אני בא השאור הזה הוא כנגד המים שבכאן שהעיסה שאנו באין לאסור הוא מקום היין שבבור אלמא חזקיה שרי דכוותא אף בשנפלו המים באחרונה יש לומר דהא ליתא ושתי תשובות בדבר חדא דהא לא אתמר מעיקרא אלא למאי דס״ד מעיקרא דלאו ברואין פליגי אלא אי בתרא גבר או לא אבל בתר דאוקימנא דברואין פליגי כיון דחזקיה לית ליה רואין בדאיכא תחלה כל שכן בסוף והגדילו בהיתר שהוא מתיר אינו אלא דוקא שנפל היין המותר באחרונה ומטעמא דכתיבנא דכיון שכבר נתבטל היין האסור במים שוב אינו נעור וכשהגדילו באיסור שהיין האסור נפל באחרונה לית ליה רואין ואף על גב דאיכא תחלה לפי שהיין המותר שנתערב במים חושבו כאילו הוא בעין לפי שאין דרך היתר והיתר להתבטל זה בזה ועוד דאף למאי דס״ד מעיקרא יש לומר כי השני שאורי׳ ששמם וטעמם אחד אנן דנין כשתי יינו דהכא והעיסה דהויא שמא וטעמא לחוד אנו דנין כמיא דהכא ורבי אליעזר דאמר אחר אחרון אני בא דן את השאור האסור הבא באחרונה שאוסר את השאור המותר שנפל בעסה לכתחלה ואין כח בעיסה להגן בעדו משום דהיתר בהיתר הוא ואין לו ביטול וכשאוסר גם את השאור המותר אוסרין שניהם את העסה וכשהשאור המותר נפל באחרונה אין כח בשאור האסור שנפל בעיסה בתחלה לאסור לזה לפי שכבר נתבטל בעסה כשלא היה בו כדי לחמץ ולפי׳ העסה מותרת כנ״ל לפרש לשיטת ר״שי ז״ל והר״ז ז״ל ושיטת התוס׳ שהיא נכונה.

    ולענין פסק ברואין קיימא לן דאמרינן רואין כל היכא דאיכא תחלה אבל כי ליכא תחלה אסור ולא אמרינן רואין דהא חתיכה עצמה נעשית נבלה וכההיא דפרק גיד הנשה ודוקא באיסורי משהו כהא דהכא וכההיא דהתם דאתמרא לרבי יאודה דסבר מין במינו לא בטיל אבל באיסורי נותני טעם אינו חוזר ואוסר אלא לפי חשבון והיינו ההיא דאין המחומץ חוזר ומחמיץ אלא לפי חשבון וכשיטת בתרא דכתיבנא במהדורא קמא ועיין שם עד כאן].

    ותסברא והא אמר אביי כו׳ עד ואם כן חזקיה דאמר כמאן לא כרבי אליעזר ולא כרבנן דהא אפי׳ לרבי אליעזר אף על פי ששאור של היתר אחרון הוא אסור אם לא סלק את השאור של אסור ולרבנן אפי׳ נפל אסור לבסוף מותר והיאך אפשר דלוקים אביי לדחזקיה דלא כחד ואנן לית לן למסתר אוקמתא דאביי דכדי דהא לא אשכחן דפליג עליה אלא ודאי לא דמי כלל דאילו בפלוגתא דרבי אליעזר הכל הוא מין ומינו ואין שם איסור משהו אלא דפליגי בזה וזה גורם ואלו הא דהכא איכא מין ומינו ושאינו מינו ופליגי אי אמרינן רואין את מינו כמי שאינו אם לא ופרכינן ומי אית ליה לרבי יוחנן רואין והא בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן ב׳ כוסות של יין אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן וערבן זה בזה פי׳ ויש במים שבשניהם כדי לבטל את היין של תרומה כלום מבטלין אותו כדאמרינן סלק את מינו כמי שאינו או לא אמרינן הכי ויהא יין של תרומה אוסר את מינו כיון שאין במינו כשיעור ובשיעור מזיגה זו נחלקו המפרשים ז״ל כי הר״אבד ז״ל פרשה כשהן מזוגין יותר ממזיגתן בענין שיש בהן שני לוגין של יין ומאה מים שיש בכל לוג חמשים לוגים מים כי הוא ז״ל סבור דתרומה אינה בטלה אף בשאינה מינה אלא ממאה והא ליתא דבפרק גיד הנשה מוכח בהדיא דבשאינה מינה בששים כשאר איסורין וכדכתיבנא התם בס״ד וכן בדין כי היאך תהא חמורה יותר מעבודה זרה ויין נסך וכל דבר שיש לו מתירין שבמינם משהו ושאינו מינם בששים ור״י ז״ל הזקן פירש לזו בכוסות שוין ומזגן שעור מזיגתן על חד תלתא מיא וכגון שיש בשני הכוסות שני לוגין יין ומזגן ויש בהן ששה לוגין מים שנמצא לוג של יין נסך בטל בששה חלקי מים דאף על גב דשאר איסורין אינן בטלין בפחות מששים שאני יין שהוא נפגם ומתפסד בששת חלקי מים ונותן טעם לפגם מותר הוא בתרומה כמו בשאר האיסו׳ וכדמוכח לעיל בפרקים ודעת רבינו הר״א הלוי ז״ל בשם רבו ז״ל דמשוה מזיגה אינו נדון בנותן טעם לפגם כיון שדרכו במזיגה ויש מוזגים הרבה ויש מוזגים מעט ולעולם אינו מתבטל בפחות מששים וכפשוטה דמתני׳ אלא הכא נראין דברי האומרים דמיירי הכא בשלא היו הכוסות שוין כי הכוס של אסור יש בו לוג אחד וכוס של היתר יש בו י״ט לוגין וכשמזגן כשיעור מזיגתן יש בהן ס׳ לוגין מים נמצא לוג יין דתרומה בטל בששים מים וכן עיקר.

    רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינם במשהו פירש הר״אבד ז״ל דעל כרחין לא אמרו רב ושמואל אלא לאסור תערובתן באכילה דהא לקמן קתני אלו דברים אסורים ואוסרים בכל שהן ואוקימנא בגמרא בדאיכא תרתי אסורי הנאה ודבר שבמנין הא לאו הכי אין אוסרין תערובתן בהנאה ואם איתא דרב ושמואל וזה הכלל דמתני׳ סברי דכל האיסורין שבתורה אוסרין תערובתן אף בהנאה במשהו תיקשי סיפא דבעי דבר שבמנין וסיפא על כרחין במין במינו היא דהא דבר שבמנין אי אפשר להתערב בשלא במינו שלא יהא ניכר אלא אם כן נמוח ואם נמוח אינו דבר שבמנין אלא ודאי כדאמרן וק״ל טובא לרב ושמואל הא דאמרינן בכל דוכתא ואיתא במשניות דתרומה במאה. וערלה וכלאי הכרם במאתים היכי דמי אי במינם מי גרעם מכל האיסורין הקלין שהם במשהו ואי בשאינן מינם הא אפילו יין נסך בששים יש לומר דלעולם במינן וכי אמרינן הכא היכא דהוי לח בלח דומיא דיין נסך אבל יבש ביבש ברובא ואילו תרומה וערלה וכלאי הכרם הם במאה ומאתים אפילו יבש ביבש אף על גב דלא הוי דבר שבמנין וכי הוי דבר שבמנין אפילו באלף והא מדרבנן דאלו מדאורייתא אף בכלאי הכרם וערלה כל יבש ביבש חד בתרי בטיל ואפי׳ לר׳ יאודה וכדאיתא בהדיא בפרק הנזיקין וכדכתיבנא התם אי נמי דהנהו בשאינו מינו וסבירא להו שהחמירו בנותן טעם שלהם במאה או במאתים מדרבנן כנ״ל וצ״ת.

    ולר׳ יוחנן וריש לקיש זה הכלל ומתניתין לאתויי טבל כמתניתא דתניא כוותיהו דאילו שאר איסורי ע״ז לא צריכי כללא דמפרטה דיין נסך דקתני בהדיא נפקא.

    ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך שבמינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם. ואם תאמר הא ודאי משמע דהא בפלוגתא דרבי יאודה ורבנן דרב ושמואל כרבי יאודה דאמר מין במינו לא בטיל ורבי יוחנן וריש לקיש כרבנן ואם כן למה להו גנובי לימא מר הלכה כרבי יאודה ומר הלכה כרבנן ומאי תניא כותיה דמר ותניא כותיה דמר דאמרינן נימא תנאי היא תירץ הר״מבן ז״ל דאי מדרבי יאודה הוה אמינא שלא אמר רבי יאודה אלא בדם קדשים דחמירי או ברוק דטהרות חמירי קא משמע לן ואי מדרבנן הוה אמינא דהוא הדין בטבל וכל דבר שיש לו מתירין להכי אצטריך תניא כותיה דרבי יוחנן דקתני חוץ מטבל ולי נראה דאף רב ושמואל כרבנן וכי אמרי רבנן דחד בתרי בטיל הני מילי בדאורייתא ולאפוקי מדרבי יאודה דאמר דאף מדאורייתא לא בטיל מין במינו אבל מדרבנן אף רבנן מודו דמין במינו לא בטיל דהא מסתמא מתני׳ דקתני זה הכלל לאתויי כל איסורין שבתורה לאו כרבי יאודה דוקא מוקמי לה רב ושמואל מדלא פירשו לה בהדיא אדרבא מסתמא סתם מתני׳ רבי מאיר היא כנ״ל.

    ולענין פסק הא ודאי הלכתא כרבי יוחנן וריש לקיש דאפילו תימא דרב ושמואל נמי כרבנן וכדפרי׳ מכל מקום רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כדאית׳ בפ״ק דביצה ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כדאיתא בפ׳ מי שהוציאוהו וכל שכן אי אמרת דרב ושמואל כר׳ יאודה ורבי יוחנן וריש לקיש כרבנן דהוה ליה רב ושמואל כיחידאה ועוד דרבה דהוה בתרא כרבי יוחנן וריש לקיש סביר׳ ליה כדאמרינן בפרק גיד הנשה אמור רבנן בששים ואמור רבנן בטעמא כו׳ מין במינו דלא יהיב טעמא בששים ור״ת ז״ל הביא עוד ראיה דרבי אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי הכי נמי סבירא ליה בפרק התערובות גבי חרצן של זב וזבה דמין במינו בטיל ואפי׳ מדרבנן והר״אבד ז״ל הביא ראיה מעובדא דההוא בי זיתא תרבא דנפל לדיקולא דבשרא שבפרק גיד הנשה דס׳ רב אשי לשעורי במאי דבלעה קדרה על כרחין כרבי יוחנן היא דאמר דאפי׳ מין במינו בטל דהא חלב ובשר מין אחד הם כדמשמע בשלהי ההוא פרקא ומיהו רבינו אלפסי ז״ל כתב בהלכותיו דהלכ׳ כרב ושמואל דפלוגתא דאביי ורבא בחמירא דחטי וחמירא דשערי כותייהו שיכא.

    וזו שגגה גדולה מכל הני דאמרן וראיתו אינה ראיה כדפרישנא התם דאלו כן תקשי דרבא אדרבא וכבר העידו עליו שחזר בו בסוף ימיו וצוה להגיה דהלכתא כרבי יוחנן וכן עיקר וגם ר״שי ז״ל כן פסק כאן גבי עכברא בשכרא כי הלכה רווחת היא בישראל כל איסורין שבתורה בששים ואף על פי שבפרק כל הבשר כתב דקיימא לן כרבי יאודה והביא ראיה מחמירא דחטי הא דהכא עיקר ואתמר בבתרייתא מטעמי דאמרן וכן פסקו כל הגאונים ז״ל.

    2 more comments on this page.

    Ritva on Avodah Zarah 73b · Sefaria

    Meiri

    ולענין ביאור מה שאמרו בענין זה חזקיה אמר הגדילו באיסור אסור פירושו שהיה שם יין כשר ונתרבו על ידי יין נסך שנפל לשם ואסור שאין אומרין רואים וכו' והוא הדין כשנפל יין נסך תחלה על היין כשר ואח"כ באו שם מים הגדילו בהתר מותר שנתערב תחלה יין נסך במים ונתבטל בו ואח"כ נפל לתוך יין כשר ומתרבים בו שבזו אין אומרים חוזר ונעור אחר שנתבטל ור' יוחנן אמר אף הגדילו באיסור מותר מדין רואין וכו' הואיל ויש שם מים תחלה ולפירוש זה לדעת המזקיק במים תחלה הלכה כר' יוחנן ומ"מ אפשר לפרש דברי ר' יוחנן אף במים לבסוף והלכה כמותו אף לשיטתנו ואע"פ היה רבו של ר' יוחנן מ"מ דין רואין את מינו שטה ידועה היא בכל התלמוד וכבוד הרב מחול בו אצל תלמיד ואף גדולי המפרשים מתירין בכך:

    שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו בין שנפל אסור לכתחלה בין שנפל איסור לבסוף לעולם אינו אוסר עד שיהא בשל איסור כדי לחמץ כמו שהתבאר:

    שני כוסות של יין אחד של חולין ואחד של תרומה ומזג כל אחד מהם במים ואח"כ ערבן רואין את מינו והוא היין של חולין כמי שאינו והמים רבין על יין התרומה ומבטלין אותו אם יש במים כדי לבטל את היין והכל מותר ודבר זה פירשוהו חכמי התוספות בשוים ושנמזגו כל אחד מהם כפי הראוי לו אחד בשלשה ונמצא יין של תרומה בששה חלקים מים והורו מכאן שכל יין שנתערב בששה חלקים מים נתבטל מצד שהוא פוגם את המים ואין הדברים נראין שהרי כמה בני אדם דרך שתייתם בכך ומ"מ ענין זה רוב מפרשים פרשוהו בשיש בכוס של חולין תשעה עשר לוגין ומזוגין בנ"ז חלקים של מים וכוס של תרומה לוג אחד ויש במזיגתו שלשה לוגין וכשנתערב הכל ונסתלק יין החולין נשאר לוג של תרומה בששים לוגין של מים ומתוך כך בטלה שהתרומה בשאינה מינה אף היא בששים ויש לפרשו בפחות מששים מפני שיש כאן טעם לפגם בפחות מששים שיין מועט מיעוט גדול במים הרבה אין משביחין אלא פוגמין ומ"מ בששה חלקי מים משביחין הן וכמה בני אדם שתייתם בכך וכבר כתבנו ענין זה בפרק שני:

    אף לענין יין נסך הורו מקצת גאונים מדבריהם שכל שתמדו בשמרים של יין נסך או בחרצנים שכבר נעצרו בקורת הגת אם נתן מים במדה ויצאו ביתר מכדי מה שתמד כל שלא יצאו אלא במזיגת אחד לששה כגון רמא תלתא ויצאו תלתא ופלגא או פחות הותרו ולא נאסרו אלא ביצאו יותר מאחד לששה והוא רמא תלתא ויצאו תלתא ופלגא ועוד מעט אע"פ שלא יצאו ארבעה ואע"פ שלענין ברכה ומעשר הדבר תלוי בארבעה משלשה וזה דבר זר ולא אמרוהו הם בעצמם אלא שאחרים הוציאו כן מדבריהם ותמה על עצמך והרי בשל הקדש אמרו שכל שתמד בשמרים הקדושות קדושת הגוף אסורות לעולם כמו שהתבאר בב"ב צ"ז א' ושמרים של יין נסך הרי הם כשמרים של הקדש לענין אסור הנאה אלא ודאי כל שהן ראויות לשתות עד שאדם מניח את המים ונוטל מהם נאסרו בלא ספק ומ"מ אף לדבריהם תמדים שלנו העשויות בחרצנים שלא נדרכו בקורה כל תמוד שלהם נאסר לעולם אף ביצאו בפחות ממה שהכניס שהחרצנים עצמן בולעין מן המים ותמדים שלנו שנגע בהם גוי כבר ביארנו דינם בפרק שני ומ"מ נצוק שלהם מותר סלק את מינו כמי שאינו וכו' ואף לדעת המצריכים מים תחלה הואיל והללו עיקרם מים מותר:

    הרבה דעות זרות נמצאו לקצת מפרשים בשמועה זו מהם לפסוק שאין אומרים סלק את מינו כמי שאינה ומהם שפוסקין כן אלא שלא אמרו אלא בשאין לאחד מן היינות או הכשר או האסור בכדי לבטל את המים אע"פ שיש בין שניהם כדי לבטלם אבל אם היין הכשר נתן טעם בתחלה במים וחזרו להיות יין אף ר' יוחנן אוסר ואין אלו אלא דברי נביאות וכבר כתבנו עיקר הדברים ואל תזוז מהם:

    כל איסורין שבתורה יש שפוסקין שבמינן במשהו ובשאינן מינן בנותן טעם ואף גדולי הפוסקים הביאוה כן בהלכותיהם אלא שגדולי תלמידיהם העידו עליהם שחזרו בהם ועיקר הדברים שכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם ומין במינו מיהא שאין הטעם מורגש הולכין בו לשיעור ששים וכבר כתבנו על זה ראיות הרבה בכאן בפרושינו ובמסכת חולין בחבור זה בפרק גיד הנשה אלא שיצאו מכלל זה טבל ויין נסך שבמינן במשהו שלא במינן בנותן טעם והטעם לאלו יין נסך משום חומרא דע"ז וכן הדין בכל אסור ע"ז וטבל מפני שכשהיתרו כך איסורו מה התרו במשהו שהרי חטה אחת פוטרת את הכרי אף אסורו במשהו ואפילו לא היו לו מתירין כגון שהיו בעליו למדינת הים שאי אפשר לאחר לתרום כמו שאמרו אתם ולא התורם את שאינו שלו שאם היו לו מתירין אף חדש והקדש כן כמו שיתבאר בנדרים או שמא בטבל לא היה ראוי לאסרו משום דבר שיש לו מתירין וקל וחומר הדברים אם הדבר האוסרו והוא התרומה בטלה הוא עצמו לא כל שכן ומ"מ כלל זה אע"פ שהוא ברוב איסורין צריך אתה לידע שלא כל האיסורין נכללין בו לא בכללו לאסור הכל בששים ולא בפרטיו שלא לאסור במשהו אלא טבל ויין שהרי חמץ בפסח במשהו בין במינו בין שלא במינו ואע"פ שאחרוני הרבנים היו מפקפקין מדו להתיר חמץ בששים מ"מ כבר נתפרסמה הוראת איסורו במשהו וכלל זה אף אתה צריך לתרץ בו מצדדים אחרים והוא שיש אסורין שאין בטלין לעולם ויש במאה ויש במאתים ויש בטלין ברוב וכבר בארנו ענין כלם במסכת חולין:

    Meiri on Avodah Zarah 73b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    פרש"י בד"ה ורבי יוחנן אמר אפילו הגדילו באיסור כו' כצ"ל:

    בד"ה כל נותן טעם במינו בס' משערינן כו' עכ"ל ר"ל כיון דליכא למיקם אטעמא במינו משערינן בס' משא"כ בשאינו מינו דאיכא למיקם אטעמא בקפילא הכי אמרינן פ' ג"ה וק"ל:

    תוס' בד"ה חזקיה אמר כו' רבין עליו בהיותו לבדו ונתבטל כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 73b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה חוץ מטבל וכו' וי"ל דצריכי תרוייהו וכו' לאו צריכותא ממש היא כדבעלמא אלא ר"ל דדין דטבל הוא שני ענינים וכל חד צריך לטעם בפני עצמו אלא שיש לדקדק מאי פריך המקשה בשלמא יין נסך וכו' אלא טבל מאי טעמא וכי לא ידע דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ומה ס"ד דפריך וי"ל דמשום הכי פריך דסתמא קאמר חוץ מטבל דמשמע בין שהבעלים בעיר בין שאינם בעיר דלא שייך טעמא דיש לו מתירין ולכך פריך מאי טעמא וכו':

    Maharam on Avodah Zarah 73b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה שני וכו' ותרומה נמי עולה בק"א עיין זבחים דף עג ע"א תוס' ד"ה רי"א:

    Gilyon HaShas on Avodah Zarah 73b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Avodah Zarah, daf 73, Amud Bet, about 343 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 110 words

      Opens “אָמַר חִזְקִיָּה: הִגְדִּילוּ בְּאִיסּוּר — אָסוּר, הִגְדִּילוּ…”

    2. Segment 28 words

      Opens “וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ הִגְדִּילוּ בְּאִיסּוּר —…”

    3. Segment 315 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: לֵימָא…”

    4. Segment 419 words

      Opens “דִּתְנַן: שְׂאוֹר שֶׁל חוּלִּין וְשֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ…”

    5. Segment 523 words

      Opens “רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַר אַחֲרוֹן אֲנִי בָּא,…”

    6. Segment 621 words

      Opens “וְתִסְבְּרַאּ?! וְהָאָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁקָּדַם…”

    7. Segment 712 words

      Opens “אֶלָּא, הָכָא בְּרוֹאִין קָמִיפַּלְגִי: לְחִזְקִיָּה לֵית לֵיהּ…”

    8. Segment 829 words

      Opens “וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן רוֹאִין? וְהָא…”

    9. Segment 947 words

      Opens “מֵעִיקָּרָא לָא פְּשַׁט לֵיהּ, לְבַסּוֹף פְּשַׁט לֵיהּ.…”

    10. Segment 1011 words

      Opens “זֶה הַכְּלָל: מִין בְּמִינוֹ — בְּמַשֶּׁהוּ, שֶׁלֹּא…”

    11. Segment 1115 words

      Opens “רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה…”

    12. Segment 129 words

      Opens “זֶה הַכְּלָל — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי כׇּל…”

    13. Segment 1334 words

      Opens “רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כׇּל…”

    14. Segment 1410 words

      Opens “תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב וּשְׁמוּאֵל, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי…”

    15. Segment 1515 words

      Opens “תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב וּשְׁמוּאֵל: כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה,…”

    16. Segment 1629 words

      Opens “תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל…”

    17. Segment 1711 words

      Opens “בִּשְׁלָמָא יֵין נֶסֶךְ, מִשּׁוּם חוּמְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה,…”

    18. Segment 1825 words

      Opens “כְּהֶיתֵּירוֹ כָּךְ אִיסּוּרוֹ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: חִטָּה אַחַת…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Avodah Zarah 73b · Segment 18 — “…כָּךְ אִיסּוּרוֹ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: חִטָּה אַחַת פּוֹטֶרֶת אֶת הַכְּרִי.…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Avodah Zarah 73b · Segment 6 — “וְתִסְבְּרַאּ?! וְהָאָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁקָּדַם וְסִילֵּק אֶת…

    Original text

    אָמַר חִזְקִיָּה: הִגְדִּילוּ בְּאִיסּוּר — אָסוּר, הִגְדִּילוּ בְּהֶיתֵּר — מוּתָּר.

    Ḥizkiyya says: If the volume of the water and the wine was increased by the forbidden wine, i.e., the forbidden wine fell in last, the mixture is forbidden, because the forbidden wine renders the permitted wine forbidden by the principle of a substance in contact with the same type of substance, and the water does not nullify the forbidden wine. But if the volume of the water and the forbidden wine was increased by the permitted wine, i.e., there was a mixture of wine used for a libation and water, and the wine used for a libation was nullified by the water and then permitted wine fell into the mixture, in such a case the permitted wine is not rendered forbidden by the forbidden wine that had already been nullified, and so the entire mixture is permitted.

    וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ הִגְדִּילוּ בְּאִיסּוּר — מוּתָּר.

    And Rabbi Yoḥanan says: Even if the volume of the permitted wine and the water was increased by the forbidden wine, the mixture is permitted.

    אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: לֵימָא חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹחָנָן בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי?

    Rabbi Yirmeya said to Rabbi Zeira: Shall we say that Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Eliezer and the Rabbis?

    דִּתְנַן: שְׂאוֹר שֶׁל חוּלִּין וְשֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הָעִיסָּה, לֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ, וְנִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ,

    As we learned in a mishna ( Orla 2:11): In the case of non-sacred leaven and teruma leaven that fell into a non-sacred batch of dough, and neither is this one alone potent enough to cause the dough to become leavened, nor is that one alone potent enough to cause the dough to become leavened, and they combined and caused the dough to become leavened, there is a dispute as to whether this dough has the status of teruma , and is therefore forbidden to non-priests, or non-sacred bread.

    רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַר אַחֲרוֹן אֲנִי בָּא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין שֶׁנָּפַל אִיסּוּר בַּתְּחִלָּה וּבֵין בַּסּוֹף — אֵינוֹ אָסוּר עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי לְהַחְמִיץ.

    Rabbi Eliezer says: I follow the final element that fell into the dough. If the teruma fell in last, the dough is forbidden to non-priests. And the Rabbis say: Whether the forbidden item, i.e., the teruma , fell in first or whether it fell in last, the dough is not forbidden unless there is enough of the forbidden leaven alone to cause the dough to become leavened. Apparently, Ḥizkiyya holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer that if the forbidden substance is mixed in last, the mixture is rendered forbidden, and Rabbi Yoḥanan holds in accordance with the opinion of the Rabbis that if the amount of the forbidden substance is not sufficient in and of itself to render the mixture forbidden, the mixture is permitted.

    וְתִסְבְּרַאּ?! וְהָאָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁקָּדַם וְסִילֵּק אֶת הָאִיסּוּר, אֲבָל לֹא קָדַם וְסִילֵּק אֶת הָאִיסּוּר — אָסוּר. חִזְקִיָּה דְּאָמַר כְּמַאן?

    The Gemara responds: And how can you understand that this is the same dispute? But doesn’t Abaye say: Rabbi Eliezer taught that the mixture is permitted when the permitted leaven fell in last only in a case when one first removed the forbidden leaven before the permitted leaven fell into the dough and made it rise. But if one did not first remove the forbidden leaven, the dough is forbidden even if the permitted leaven fell in last. According to Abaye’s interpretation, in accordance with whose opinion does Ḥizkiyya state his ruling with regard to a mixture of forbidden wine, permitted wine, and permitted water, that if the forbidden wine was mixed in last the mixture is forbidden? According to the Rabbis the mixture should be permitted in any event, as there is not enough forbidden wine to render the mixture forbidden, and according to Rabbi Eliezer, even if the permitted wine was mixed in last the mixture should be forbidden, as the forbidden wine was not removed.

    אֶלָּא, הָכָא בְּרוֹאִין קָמִיפַּלְגִי: לְחִזְקִיָּה לֵית לֵיהּ רוֹאִין, לְרַבִּי יוֹחָנָן אִית לֵיהּ.

    Rather, here Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan disagree concerning the principle that with regard to a mixture of a forbidden substance and a permitted substance of the same type, and a permitted substance of a different type, one considers the permitted substance of the same type as though it were nonexistent so that the substance of the other type can nullify the forbidden substance. Ḥizkiyya is not of the opinion that one considers it as though it were nonexistent, whereas Rabbi Yoḥanan is of the opinion that one considers it as though it were nonexistent, and so he maintains that in any event the water nullifies the forbidden wine, and the permitted wine in the mixture is disregarded.

    וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן רוֹאִין? וְהָא בָּעֵי מִינֵּיהּ רַבִּי אַסִּי מֵרַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנֵי כּוֹסוֹת, אֶחָד שֶׁל חוּלִּין וְאֶחָד שֶׁל תְּרוּמָה, וּמְזָגָן וְעֵירְבָן זֶה בָּזֶה מַהוּ? וְלָא פְּשַׁט לֵיהּ!

    The Gemara asks: And is Rabbi Yoḥanan of the opinion that one considers the permitted substance of the same type as though it were nonexistent? But didn’t Rabbi Asi ask Rabbi Yoḥanan the following question: If one had two cups of wine, one non-sacred and one of teruma , and he diluted them with water and mixed them together, and there is sufficient water between the two cups to nullify the teruma wine, what is the halakha ? Is the non-sacred wine, which is the same type of substance as the teruma wine, considered to be nonexistent, and the water in the mixture nullifies the teruma wine, or does the teruma wine render the non-sacred wine forbidden, and the water in both cups is insufficient to nullify the combined wine? And Rabbi Yoḥanan did not resolve the dilemma for him, indicating that he did not have a set opinion on the matter.

    מֵעִיקָּרָא לָא פְּשַׁט לֵיהּ, לְבַסּוֹף פְּשַׁט לֵיהּ. אִתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנֵי כּוֹסוֹת, אֶחָד שֶׁל חוּלִּין וְאֶחָד שֶׁל תְּרוּמָה, וּמְזָגָן וְעֵירְבָן זֶה בָּזֶה — רוֹאִין אֶת הַהֶיתֵּר כְּאִילּוּ אֵינוֹ, וְהַשְּׁאָר מַיִם רָבִין עָלָיו וּמְבַטְּלִין אוֹתוֹ.

    The Gemara answers: Initially he did not resolve the dilemma for him, but ultimately he resolved for him that the permitted substance of the same type is considered as though it were nonexistent. It was also stated that this was Rabbi Yoḥanan’s ultimate opinion, as Rabbi Ami says that Rabbi Yoḥanan says, and some say that it is Rabbi Asi who says that Rabbi Yoḥanan says: If one had two cups of wine, one non-sacred and one of teruma , and he diluted them with water and mixed them together, and there is sufficient water in each of the cups to nullify the teruma wine, one considers the permitted wine as though it were nonexistent, and as for the rest, the teruma wine, the volume of the water is greater than the volume of the wine and nullifies it.

    זֶה הַכְּלָל: מִין בְּמִינוֹ — בְּמַשֶּׁהוּ, שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — בְּנוֹתֵן טַעַם.

    § The mishna states that this is the principle: A substance in contact with the same type of substance renders the mixture forbidden with any amount of the forbidden substance, but a substance in contact with a different type of substance renders the mixture forbidden only in a case where it imparts flavor to it.

    רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה — בְּמִינָן בְּמַשֶּׁהוּ, שֶׁלֹּא בְּמִינָן — בְּנוֹתֵן טַעַם.

    The Gemara presents an amoraic dispute with regard to this principle: Rav and Shmuel both say: With regard to any food forbidden by the Torah that becomes mixed with permitted food, if the permitted food is of its own type, then even any amount of the forbidden substance renders the entire mixture forbidden. If the forbidden food is mixed with another type of substance, then the mixture becomes forbidden only in a case where there is enough of the forbidden food to impart flavor to the mixture.

    זֶה הַכְּלָל — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה.

    According to Rav and Shmuel, what is added by the statement in the mishna: This is the principle, etc.? This is stated to include any food forbidden by the Torah, and not only wine used for a libation.

    רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין בְּמִינָן בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן — בְּנוֹתֵן טַעַם, חוּץ מִטֶּבֶל וְיֵין נֶסֶךְ — בְּמִינָן בְּמַשֶּׁהוּ, וְשֶׁלֹּא בְּמִינָן — בְּנוֹתֵן טַעַם. וְזֶה הַכְּלָל — לְאֵתוֹיֵי טֶבֶל.

    Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say: With regard to any food forbidden by the Torah that falls into a mixture, whether of its own type of food or another type of food, the mixture is forbidden in a case where there is enough of the forbidden item to impart flavor to the mixture. This is the halakha except for the cases of untithed produce and wine used for a libation, which render a mixture with their own type of food forbidden in a case where any amount of the forbidden food was mixed with the permitted food; but if they are mixed with another type of substance, the mixture is forbidden only in a case where it imparts flavor to it. And according to this opinion, the statement in the mishna: This is the principle, etc., is stated to include the case of untithed produce, which is not mentioned in the mishna explicitly.

    תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב וּשְׁמוּאֵל, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ.

    It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav and Shmuel, and it is taught in another baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish.

    תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב וּשְׁמוּאֵל: כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, בְּמִינָן — בְּמַשֶּׁהוּ, שֶׁלֹּא בְּמִינָן — בְּנוֹתֵן טַעַם.

    The Gemara elaborates: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav and Shmuel: With regard to any food forbidden by the Torah that becomes mixed with a permitted food, in a case where the permitted food is of its own type, then even any amount of the forbidden substance renders the entire mixture forbidden. But in a case where the forbidden food was mixed with another type of substance, then the mixture becomes forbidden only in a case where there is enough of the forbidden item to impart flavor to the mixture.

    תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין בְּמִינָן בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן — בְּנוֹתֵן טַעַם, חוּץ מִטֶּבֶל וְיֵין נֶסֶךְ, בְּמִינָן — בְּמַשֶּׁהוּ, שֶׁלֹּא בְּמִינָן — בְּנוֹתֵן טַעַם.

    It is taught in another baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish: With regard to any food forbidden by the Torah that falls into a mixture, whether of its own type of food or another type of food, the mixture is forbidden in a case where there is enough of the forbidden food to impart flavor to the mixture. This is the halakha except for the cases of untithed produce and wine used for a libation, which render a mixture with their own type of food forbidden in a case where any amount of the forbidden food was mixed with the permitted food; but if they are mixed with another type of substance, the mixture is forbidden only in a case where they impart flavor to it.

    בִּשְׁלָמָא יֵין נֶסֶךְ, מִשּׁוּם חוּמְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, אֶלָּא טֶבֶל מַאי טַעְמָא?

    The Gemara asks: According to the opinion of Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, why are untithed produce and wine used for a libation treated more stringently than other forbidden foods? Granted, wine used for a libation is treated stringently due to the severity of idol worship, but with regard to untithed produce, what is the reason that any amount of it that is mixed with permitted food of its own type renders the mixture forbidden?

    כְּהֶיתֵּירוֹ כָּךְ אִיסּוּרוֹ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: חִטָּה אַחַת פּוֹטֶרֶת אֶת הַכְּרִי. וְתַנְיָא נָמֵי הָכִי: בַּמֶּה אָמְרוּ טֶבֶל אוֹסֵר בְּכׇל שֶׁהוּא? בְּמִינוֹ, שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — בְּנוֹתֵן טַעַם.

    The Gemara answers: Just as it assumes its permitted status, so it assumes its forbidden status, as Shmuel says: Even one grain of wheat given as teruma exempts the entire heap of grain from the obligation of teruma . Since any amount of teruma given renders the entire heap of produce permitted, any amount of untithed produce also renders the entire mixture forbidden. And this is also taught in a baraita : With regard to what situation did the Sages say that any amount of untithed produce renders a mixture forbidden? It is with regard to untithed produce that becomes mixed with its own type, but with regard to untithed produce that becomes mixed with another type, the mixture is forbidden only in a case where the untithed produce imparts flavor to it.