Talmud Builders

    Avodah Zarah 5b

    Back to index

    English translation — Avodah Zarah 5b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1this light bread” (Numbers 21:5), despite the fact it was the highest-quality food. Moses further called them children of ingrates, as it is written that after sinning and eating from the tree of knowledge, Adam said: “The woman whom You gave to be with me, she gave me of the tree, and I did eat” (Genesis 3:12). Adam complained that the woman had been given to him in order to cause him to sin, whereas in fact she had been given to him to serve as a helpmate.

    2Yet even Moses our teacher, who said this to the Jewish people, did not allude to the Jewish people until after forty years that they should have stated this request, as it is stated: “And I have led you forty years in the wilderness” (Deuteronomy 29:4), which shows that Moses was speaking forty years after the revelation at Sinai. And at that point it is written: “But the Lord has not given you a heart to know, and eyes to see, and ears to hear, until this day” (Deuteronomy 29:3). Rabba said: Conclude from here that a person does not understand the opinion of his teacher until after forty years, as Moses said this to the Jewish people only after forty years of learning Torah.

    3Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Bana’a: What is the meaning of that which is written: “Happy are you that sow beside all waters, that send forth freely the feet of the ox and the donkey” (Isaiah 32:20)? Happy are you Israel; when they, i.e., the Jewish people, engage in Torah study and in acts of kindness, their evil inclination is given over to them, and they are not given over to their evil inclination, as it is stated: “Happy are you that sow beside all waters.” And the term sowing is referring to nothing other than performing charitable deeds, as it is stated: “Sow to yourselves according to charitableness, reap according to mercy” (Hosea 10:12). And the term waters is referring to nothing other than the Torah, as it is stated: “Ho, every one that thirsts, come for water” (Isaiah 55:1).

    4With regard to the continuation of the verse: “That send forth freely the feet of the ox and the donkey,” one of the Sages of the school of Eliyahu taught: A person should always make himself subjugated to matters of Torah like an ox to a yoke and like a donkey to a burden.

    5§ After concluding its long introduction, the Gemara analyzes the mishna. The mishna taught that on the three days before the festivals of gentiles it is prohibited to engage with them in business or to lend them items. The Gemara asks: And is it the practice of a gentile to buy an animal so far in advance of his festival that it is required of Jews to refrain from selling an animal to idol worshippers for all of these days before their festivals?

    6But didn’t we learn in a mishna ( Ḥullin 83a): On four occasions during the year one who sells an animal to another is required to inform him: I sold the mother of this animal today for the buyer to slaughter it, or: I sold the daughter of this animal today for the buyer to slaughter it. This notification is necessary so that this buyer will not slaughter the animal on the same day that its mother or its young is slaughtered, thereby violating the prohibition: “You shall not kill it and its young both in one day” (Leviticus 22:28).

    7The mishna continues: And those four occasions are: The eve of the last day of the festival of Sukkot , the eve of the first day of the festival of Passover, and the eve of Shavuot , and the eve of Rosh HaShana. And according to the statement of Rabbi Yosei HaGelili, the eve of Yom Kippur in the Galilee is included as well. This mishna indicates that one prepares for a festival for only one day prior to the event. Why does the mishna here prohibit sales three days prior to gentile festivals?

    8The Gemara answers: There, in the mishna in Ḥullin , where the animal is purchased for consumption, it is sufficient to prepare one day before the festival. Here, in the case of this mishna, where the animal is purchased for sacrifice, the gentile requires three days to ensure that the animal has no blemish. The Gemara asks: And for the purpose of sacrifice, is it sufficient to prepare merely three days in advance? But didn’t we learn in a baraita : One begins to ask about the halakhot of Passover thirty days before Passover; Rabban Shimon ben Gamliel says: One begins to inquire only two weeks before Passover. According to both opinions, far more than three days are needed in order to begin preparing for the sacrifice of an offering. One can assume that the same applies to gentiles.

    9The Gemara answers: We Jews, for whom blemishes that disqualify the animal are common, as even a small blemish on the cornea of the eye disqualifies it, we require thirty days to prepare for the sacrificial offerings of the festivals. By contrast, with regard to them, gentiles, they hold that the only blemish that disqualifies the animal is if it is lacking an entire limb; therefore, three days are sufficient for them to prepare for the sacrifice.

    10As Rabbi Elazar says: From where is it derived with regard to an animal that is lacking a limb, that it is prohibited for descendants of Noah to sacrifice it as an offering? As it is written: “And of every living thing of all flesh, two of every sort you shall bring into the ark, to keep them alive with you” (Genesis 6:19). In this verse the Torah states: Bring an animal whose extremities are alive, as some of those animals were to be used later as offerings.

    11The Gemara asks: Isn’t that verse required to teach that an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [ tereifa ] is not fit to be sacrificed as an offering? The Gemara answers: The disqualification of a tereifa is derived from the phrase: “To keep seed alive” (Genesis 7:3), as a tereifa cannot propagate. The Gemara asks: This works out well according to the one who says that a tereifa cannot give birth. According to this opinion, the disqualification of a missing limb is derived from the phrase: “Of every living thing,” while the disqualification of a tereifa is learned from the phrase: “To keep seed alive.”

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    בלחם הקלוקלקל הוא המן ומפני שהיה נבלע בכל אבריהם ואינן יוצאין לחוץ קראוהו קלוקל ורגנו על כך והיא היתה להם טובה גדולה שלא היו צריכין לטרוח ולצאת שלש פרסאות לפנות דתניא (ברכות דף ס) כשהן נפנין אין נפנין לא לצידיהן ולא לפניהן אלא לאחריהן ומחנה ישראל ג' פרסאות היה:

    אשר נתתה עמדילשון גנאי הוא שתולה הקלקלה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר:

    לא רמזהלתוכחה זו אלא לאחר מ' שנה במשנה תורה בערבות מואב אמר להם ולא נתן לכם לב לדעת שתהיו יודעים לשאול מה היה מבקש מכם [אלמא] אף משה רבינו לא נזכר לתת על לבו דבר זה עד מ' שנה:

    לא קאי איניש אדעתיה דרביהלדעת סוף דעתו ותבונתו עד מ' שנה שהרי משה לא רמזה לישראל עד מ' שנה:

    משלחי רגלמשלחים ומשליכין רגלי יצר הרע הבא על האדם מעליהם. יצר הרע קרוי אורח כדכתיב ויבא הלך לאיש העשיר (שמואל ב י״ב:ד׳):

    ומי בעינן כולי האידחיישינן דזבין לה עובד כוכבים להאי בהמה לצורך יום אידו ג' ימים קודם לכן:

    בהני ד' פרקיםמחזקינן ליה לאינש דכל מאן דזבין בהמה שחיט לה ביומיה ומשום הכי קאמר אמה מכרתי לשחוט ואל תשחט אתה את הבת שאמכור משום אותו ואת בנו דביום אחד מחייב האחרון ואלו ימים א"א בלא בשר וקונין הכל:

    ערב יו"ט האחרון של חגמפני שהוא יום השלמת קרבנות החג דתנן מי שלא חג וכו':

    וי"ד דניסןמשום פסחים:

    ערב עצרתמשום שלמי חגיגה ועולת ראיה:

    וכן לר"היום טוב הוא ואוכלין בשר:

    ויוה"כנמי משום כל האוכל ושותה בט' בו וכו':

    בגלילהיו רגילין להרבות שמחה יותר. קתני ערב יום טוב אלמא לא זבין איניש מקמי סעודה אלא חד יומא ואילו מכרה אתמול לא היה מזהיר לו היום דהא אין אדם קונה ג' ימים קודם לכן צרכי סעודת יום ג':

    להקרבהלעבודת כוכבים עובד כוכבים מחזר אחריה ג' ימים:

    בדוקיןטיל"א בלע"ז:

    דאסור לבני נחלהקריב לגבוה ודומיא דקרבנות שנהגו אבותיהם לשמים הן נוהגין לעבודת כוכבים שלהן:

    ומכל החיעל שם שהיה עתיד נח להקריב מהן דכתי' ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו' (בראשית ח׳:כ׳):

    עבודה זרה ה עמוד ב

    1בלחם הקלוקל בני כפויי טובה, דכתיב: ״(בראשית ג״, יב) האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל׃

    2אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה, שנאמר: ״(דברים כט״, ד) ״ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה״, וכתיב: ״(דברים כט״, ג) ״ולא נתן ה' לכם לב וגו'״. אמר רבה: ש"מ לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין.

    3א"ר יוחנן משום רבי בנאה, מאי דכתיב: ״(ישעיהו לב״, כ) ״אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור״? אשריהם ישראל בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים, יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם, שנאמר: ״אשריכם זורעי על כל מים״, ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר: ״(הושע י״, יב) ״זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד״, ואין מים אלא תורה, שנאמר: ״(ישעיהו נה״, א) ״הוי כל צמא לכו למים״.

    4״משלחי רגל השור והחמור״, תנא דבי אליהו: לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי.

    5ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהם וכו'. ומי בעינן כולי האי?

    6והתנן: בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: ״אמה מכרתי לשחוט״, ״בתה מכרתי לשחוט״.

    7ואלו הן: עיו"ט האחרון של חג, עיו"ט הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ר"ה וכדברי ר' יוסי הגלילי אף ערב יוה"כ בגליל!

    8התם דלאכילה, סגיא בחד יומא. הכא דלהקרבה, בעינן תלתא יומי. ולהקרבה סגי בתלתא יומי? והתנן: שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, רשב"ג אומר: שתי שבתות.

    9אנן דשכיחי מומין דפסלי, אפילו בדוקין שבעין, בעינן תלתין יומין; אינהו, דמחוסר אבר אית להו, בתלתא יומי סגי.

    10דא"ר אלעזר: מנין למחוסר אבר דאסור לבני נח? דכתיב: ״(בראשית ו״, יט) ״ומכל החי מכל בשר שנים מכל וגו'״, אמרה תורה: הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה.

    11האי מיבעי ליה למעוטי טריפה דלא! טריפה מלחיות זרע נפקא. הניחא למאן דאמר טריפה אינה יולדת,׃

    Tosafot

    Ad (Until) Rashi suggests even Moses didn't recall God's statementBut why then was Moses angry with the Israelites? Perhaps because he, unlike them, didn't need that prayer and thus didn't focus on it until forty years later. The Israelites, needing the prayer, should have reflected upon it sooner, especially after their sins with the Golden Calf and the spies. The Ri offers a different perspective: Moses wasn't upset for forty years, believing they would eventually understand and ask God to provide. He didn't anticipate they would refrain out of ingratitude. After forty years, realising they should have known better, he understood their ingratitude and rebuked them.

    Yitzram (Their inclination/impulse) This derives from the phrase "those who send out the feet," as the evil inclination is likened to a wayfarer ("a wayfarer came to the rich man's house").

    And do we require all this? Rashi asksDoes one typically become so engrossed in a festival's joy that business dealings are forbidden three days prior? The Mishnah mentions four specific times… The Gemara concludes: For festivals focused on food, one day's preparation suffices. But for sacrifices, requiring more extensive preparation, three days are necessary. Thus, business is forbidden during this period, as idol worship is foremost in their minds, leading to expressions of gratitude to their deities.

    The eve of the last day of the festival The Gemara doesn't mention the first day of Sukkot because people are occupied with the lulav and sukkah, leaving little time for elaborate meals. Alternatively, these four occasions have specific reasons for festive meals. The last day of Sukkot is unique, a distinct holiday, unlike the preceding Sukkot days or the seventh day of Passover. Additionally, the eighth day's sacrifices are specifically for Israel, while the other Sukkot sacrifices correspond to the nations. Passover eve marks redemption and freedom. Shavuot requires a celebratory element ("for yourselves"). Rosh Hashanah, as the new year, calls for festive meals and symbolic actions for good fortune (Horayot 12a, Keritut 5b).

    And according to Rabbi Yosi, also Yom Kippur eve in the Galilee Ketubot 5a questions why Yom Kippur falling on a Monday is postponed, lest one slaughter a bird on Shabbat. Why not focus on other major festivals? The question applies even to the Rabbis. The concern is specifically about birds. Slaughtering an animal requires more effort, making Shabbat violation more conscious. These festivals typically involve animal slaughter, while Yom Kippur often involves birds, fish, or simpler fare (Genesis Rabbah 11).

    And we learned in the MishnahWe inquire about the laws of Passover While we still discuss Passover laws thirty days prior, even without the sacrifice, the original decree focused on the sacrifice, as Pesachim 6b explains, citing the prophet's warning about Passover Sheni.

    From where [do we know] about one missing a limb…? This refers to sacrifices on personal altars. In the Temple, even a blemished animal is forbidden ("You shall not offer anything with a blemish"). The verse "From all living creatures" teaches Noah was warned against bringing blemished animals onto the ark, as they would be used for sacrifices. But the Gemara later states Noah was also warned against bringing old or castrated animals, which are permitted for sacrifice. Furthermore, the verse refers to unclean animals ("two of all flesh"), which are unfit for sacrifice (Zevachim 116a). Perhaps old or castrated animals were excluded for their inability to procreate, whereas blemished animals could still reproduce. The exclusion of unclean animals is irrelevant, as they're never fit for sacrifice.

    From where [do we know] that one missing a limb is forbidden to Noahides? The term "forbidden" indicates a strict prohibition for Noahides. Why isn't this among the seven Noahide laws? It can't be because the prohibition isn't explicit, as we derive prohibitions from positive statements (e.g., "You shall eat from every tree" implies not stealing). Perhaps it's a positive commandment, derived from "A man, a man," allowing Noahides to make offerings. If one pledges a blemished animal, they must bring an unblemished one. Positive commandments aren't among the seven Noahide laws. Kidushin 24b derives from "from the bird" that a blemished bird is unfit. Why is this derivation needed? Isn't it obvious that what's forbidden to Noahides is forbidden to Jews? Perhaps because other blemishes permitted in birds (e.g., unspecified gender) might have been thought to apply to missing limbs as well. Or perhaps without "from the bird" explicitly forbidding blemished birds for Jews, we might have assumed it permissible for Noahides, even though mentioned in their laws (Sanhedrin 59a).

    License: CC0

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    היה לכם לומר לפני הקב"ה כיון שאמר מי יתן תאמרו אתה רבון כל העולם תן לנו לב ליראה את שמך ואף רבינו משה לא רמז להם זה הדבר אלא לאחר מ' שנה שנאמר ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר וגו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו':

    א"ר יוחנן ש"מ לא קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין:

    פיס' שלשה ימים לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהן כו' ומקשי' ומי בעינן לאיתרחוקי מינייהו כולי האי משום דחיישינן דלמא האי דזבני לעבודת כוכבים שלהן זבני והתנן בשחיטת חולין פרק אותו ואת בנו.

    בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו וכו' הנה יום אחד דיי לנו להכנת המועד. ופרקי' גבי יום טוב שלנו דלאכילת שלמים לעצמו הוא דקא זבין סגי ליה בחד יומא הכא דלהקרבה לעבודת כוכבים בעי ליה מכין מקמיה תלתא יומין. אי הכי טפי בעי דהא תנן שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום וכו' וקיימא לן דמזכירין להו לישראל כדי שיזמינו קרבנותיהן למועד. ופרקי' אנו דבעינן בהמה מנוקה מכל מום להקרבה ואפילו מדוקין שבעין בעינן ל' יום להכנה אינהו דלא חיישי משום מום אלא למחוסר אבר סגי שלשה ימים [שלשה ימים] דתנן הן ואידיהן.

    Babylonian Talmud · folio map

    Avodah Zarah 5b

    Avodah Zarah 5b. The full printed text of this folio side — 11 numbered segments, about 280 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    בלחם הקלוקל קל הוא המן ומפני שהיה נבלע בכל אבריהם ואינן יוצאין לחוץ קראוהו קלוקל ורגנו על כך והיא היתה להם טובה גדולה שלא היו צריכין לטרוח ולצאת שלש פרסאות לפנות דתניא (ברכות דף ס) כשהן נפנין אין נפנין לא לצידיהן ולא לפניהן אלא לאחריהן ומחנה ישראל ג' פרסאות היה:

    אשר נתתה עמדי לשון גנאי הוא שתולה הקלקלה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר:

    לא רמזה לתוכחה זו אלא לאחר מ' שנה במשנה תורה בערבות מואב אמר להם ולא נתן לכם לב לדעת שתהיו יודעים לשאול מה היה מבקש מכם [אלמא] אף משה רבינו לא נזכר לתת על לבו דבר זה עד מ' שנה:

    לא קאי איניש אדעתיה דרביה לדעת סוף דעתו ותבונתו עד מ' שנה שהרי משה לא רמזה לישראל עד מ' שנה:

    משלחי רגל משלחים ומשליכין רגלי יצר הרע הבא על האדם מעליהם. יצר הרע קרוי אורח כדכתיב ויבא הלך לאיש העשיר (שמואל ב י״ב:ד׳):

    ומי בעינן כולי האי דחיישינן דזבין לה עובד כוכבים להאי בהמה לצורך יום אידו ג' ימים קודם לכן:

    בהני ד' פרקים מחזקינן ליה לאינש דכל מאן דזבין בהמה שחיט לה ביומיה ומשום הכי קאמר אמה מכרתי לשחוט ואל תשחט אתה את הבת שאמכור משום אותו ואת בנו דביום אחד מחייב האחרון ואלו ימים א"א בלא בשר וקונין הכל:

    ערב יו"ט האחרון של חג מפני שהוא יום השלמת קרבנות החג דתנן מי שלא חג וכו':

    9 more comments on this page.

    Rashi on Avodah Zarah 5b · Sefaria

    Tosafot

    Ad (Until) Rashi suggests even Moses didn't recall God's statement But why then was Moses angry with the Israelites? Perhaps because he, unlike them, didn't need that prayer and thus didn't focus on it until forty years later. The Israelites, needing the prayer, should have reflected upon it sooner, especially after their sins with the Golden Calf and the spies. The Ri offers a different perspective: Moses wasn't upset for forty years, believing they would eventually understand and ask God to provide. He didn't anticipate they would refrain out of ingratitude. After forty years, realising they should have known better, he understood their ingratitude and rebuked them.

    Yitzram (Their inclination/impulse) This derives from the phrase "those who send out the feet," as the evil inclination is likened to a wayfarer ("a wayfarer came to the rich man's house").

    And do we require all this? Rashi asks Does one typically become so engrossed in a festival's joy that business dealings are forbidden three days prior? The Mishnah mentions four specific times… The Gemara concludes: For festivals focused on food, one day's preparation suffices. But for sacrifices, requiring more extensive preparation, three days are necessary. Thus, business is forbidden during this period, as idol worship is foremost in their minds, leading to expressions of gratitude to their deities.

    The eve of the last day of the festival The Gemara doesn't mention the first day of Sukkot because people are occupied with the lulav and sukkah, leaving little time for elaborate meals. Alternatively, these four occasions have specific reasons for festive meals. The last day of Sukkot is unique, a distinct holiday, unlike the preceding Sukkot days or the seventh day of Passover. Additionally, the eighth day's sacrifices are specifically for Israel, while the other Sukkot sacrifices correspond to the nations. Passover eve marks redemption and freedom. Shavuot requires a celebratory element ("for yourselves"). Rosh Hashanah, as the new year, calls for festive meals and symbolic actions for good fortune (Horayot 12a, Keritut 5b).

    And according to Rabbi Yosi, also Yom Kippur eve in the Galilee Ketubot 5a questions why Yom Kippur falling on a Monday is postponed, lest one slaughter a bird on Shabbat. Why not focus on other major festivals? The question applies even to the Rabbis. The concern is specifically about birds. Slaughtering an animal requires more effort, making Shabbat violation more conscious. These festivals typically involve animal slaughter, while Yom Kippur often involves birds, fish, or simpler fare (Genesis Rabbah 11).

    And we learned in the Mishnah We inquire about the laws of Passover While we still discuss Passover laws thirty days prior, even without the sacrifice, the original decree focused on the sacrifice, as Pesachim 6b explains, citing the prophet's warning about Passover Sheni.

    From where [do we know] about one missing a limb…? This refers to sacrifices on personal altars. In the Temple, even a blemished animal is forbidden ("You shall not offer anything with a blemish"). The verse "From all living creatures" teaches Noah was warned against bringing blemished animals onto the ark, as they would be used for sacrifices. But the Gemara later states Noah was also warned against bringing old or castrated animals, which are permitted for sacrifice. Furthermore, the verse refers to unclean animals ("two of all flesh"), which are unfit for sacrifice (Zevachim 116a). Perhaps old or castrated animals were excluded for their inability to procreate, whereas blemished animals could still reproduce. The exclusion of unclean animals is irrelevant, as they're never fit for sacrifice.

    From where [do we know] that one missing a limb is forbidden to Noahides? The term "forbidden" indicates a strict prohibition for Noahides. Why isn't this among the seven Noahide laws? It can't be because the prohibition isn't explicit, as we derive prohibitions from positive statements (e.g., "You shall eat from every tree" implies not stealing). Perhaps it's a positive commandment, derived from "A man, a man," allowing Noahides to make offerings. If one pledges a blemished animal, they must bring an unblemished one. Positive commandments aren't among the seven Noahide laws. Kidushin 24b derives from "from the bird" that a blemished bird is unfit. Why is this derivation needed? Isn't it obvious that what's forbidden to Noahides is forbidden to Jews? Perhaps because other blemishes permitted in birds (e.g., unspecified gender) might have been thought to apply to missing limbs as well. Or perhaps without "from the bird" explicitly forbidding blemished birds for Jews, we might have assumed it permissible for Noahides, even though mentioned in their laws (Sanhedrin 59a).

    Tosafot on Avodah Zarah 5b · Sefaria · CC0

    Rabbeinu Chananel

    היה לכם לומר לפני הקב"ה כיון שאמר מי יתן תאמרו אתה רבון כל העולם תן לנו לב ליראה את שמך ואף רבינו משה לא רמז להם זה הדבר אלא לאחר מ' שנה שנאמר ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר וגו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו':

    א"ר יוחנן ש"מ לא קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין:

    פיס' שלשה ימים לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהן כו' ומקשי' ומי בעינן לאיתרחוקי מינייהו כולי האי משום דחיישינן דלמא האי דזבני לעבודת כוכבים שלהן זבני והתנן בשחיטת חולין פרק אותו ואת בנו.

    בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו וכו' הנה יום אחד דיי לנו להכנת המועד. ופרקי' גבי יום טוב שלנו דלאכילת שלמים לעצמו הוא דקא זבין סגי ליה בחד יומא הכא דלהקרבה לעבודת כוכבים בעי ליה מכין מקמיה תלתא יומין. אי הכי טפי בעי דהא תנן שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום וכו' וקיימא לן דמזכירין להו לישראל כדי שיזמינו קרבנותיהן למועד. ופרקי' אנו דבעינן בהמה מנוקה מכל מום להקרבה ואפילו מדוקין שבעין בעינן ל' יום להכנה אינהו דלא חיישי משום מום אלא למחוסר אבר סגי שלשה ימים [שלשה ימים] דתנן הן ואידיהן.

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 5b · Sefaria

    Rashba

    גמרא, ומי בעינן כולי האי, והא תנן בארבעה פרקים בשנה וכו' תמיהא לי ומאי קושיא, דאפילו תימא דלאכילה דהשתא בעינן לה, איכא למיחש דילמא מתוך שע"ז שגורה בפיו כל תוך שלשה ימים שלפני אידו, מפני שהוא טרוד בענייני תקרובת האיד, שמא ילך ויודה מעתה בכל מה שהוא לוקח, וכטעמא דר' ישמעאל בג' דלאחריו, [ומאן הוא] דאמר דנחלוק בין טעמא דתנא קמא לטעמא דרבי ישמעאל באיסור (שלישי) [שלשה] שלפניו. וניחא לי, דאי איפשר לומר דתנא קמא משום שם ע"ז ששגורה בפיו ויודה מעתה, דאם כן בריתא דקתני (ו, ב) דאינו אסור למכור לו אלא דבר המתקיים אבל דבר שאינו מתקיים לא אמאן תרמיה, לא כתנא קמא ולא כרבי ישמעאל, דכיון דחיישינן דילמא מעתה ילך ויודה אין חלוק בין דבר המתקיים לדבר שאינו מתקיים, אלא ודאי שמע מינה דטעמא דתנא קמא משום דאזיל ומודה ביום אידו הוא, ולא אזיל ומודה אלא בדבר שהוא לפניו קיים ביום אידו.

    Rashba on Avodah Zarah 5b · Sefaria

    Ritva

    גמרא הכא דלהקרבה בעי ג׳ ימים האי לישנא מוכח דהמקשה נמי מידע ידע דמתני להקרבה היא דאי לאו הכי הל״ל התם לאכילה והכא להקרבה אלא ודאי כדאמרן אלא דקסבר דמסתייה להקרבה נינהו דתהוי כאכילה דידן ואם כן והא דהדר פרכינן ולהקרבה מי סגי בתלתא יומי מקשה אחרינא הוא דפריך לה ודכוותא בתלמודא א״נ דמקשה קמא גופיה פריך ליה ומשום דפריך סתמא התם דלהקרב׳ משמע ליה לכולה הקרבה ואפי׳ לדידן ולהכי פריך ולהקרבה סתם בעינן תלתא יומי וגם זה נכון.

    אינהו דמחוסר אבר אית להו סגי בתלתא יומי פי׳ ובעי נמי תלתא יומי כדאמרינן מעיקרא ואם תאמר הניחא לזבוני להו מידי דצריך בקור כבהמה אלא לזבוני מידי דלא צריך בקור למה לי ג׳ יומי י״ל דלא פליג רבנן כיון דכלהו מידי דהקרבה ואע״ג דפליג בין דבר המתקיי׳ לדבר שאינו מתקיים כדלקמן.

    דאמר רבי אלעזר מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח ואם תאמר זה היא כקרבן לגבוה היא ז״ל דהא פי׳ רש״י ז״ל פירושא דמילתא דמאי דהוו עבדי מעיקרא לגבוה נהגו בו אחרי כן לע״ז וכן אמרי בבראשית רבה גבי אז הוחל לקרא בשם ה'.

    שנאמר מכל החי מכל בשר וק״ל דהא בסיפרא דרשינן בקרבן דידן מן העוף ולא כל העוף פרט למחוסר אבר תיפוק לי׳ מהכא דליכא מידי ולדידן שרי ולבני נח אסור י״ל דאי לא ההוא קרא הוה ליה פרשה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרא ולא לבני נח כדאיתא פ״ד מיתות ואם תאמר למה לא מנו לה להא התם עם מצות שנצטוו בני נח י״ל דלא מנו התם אלא מידי דחייבין עליה מיתה והכא לא מחייבי אלא שהקרבן פסול.

    הכא בהמה שחטן ראשי אברים שלה פי׳ לפי שהיה רצון הבורא יתברך להקריב מהן קרבן בצאתו מן התיבה וכדפרש״י ז״ל ואם תאמר והא בהאי קרא שנים מכל החי כתיב ואם כן בטמאין מיירי ומאי דכתיב בהו שבעה הוו טהורין ולקרבן כדאיתא בבראשית רבה וכדפרשי ז״ל בפירושי התורה וי״ל דאפי׳ הכי לא פליג רחמנא בדין מחוסר אבר משום לתא דטהורים דצריכי להקרבה דלא ליפסילו.

    Ritva on Avodah Zarah 5b · Sefaria

    Meiri

    בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו וכבר מכר את האם או את הבת לאחר צריך להודיעו ולומר לו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט כדי שיזהר הלוקח מלשחוט היום זו של עכשו שאף האחר סתמו לשחוט היום לקחה ואותו ואת בנו נוהג בנקבות ולא בזכרים ולכך הוא תופש לשון אמה ובתה ואף המוכר מוזהר בכך שכך דרשו לא תשחטו לא תשחיטו וכן השני מוזהר אע"פ שלא שחט הוא הראשונה שכך דרשו לא תשחט לא תשחט מלשון נפעל וטעם הדבר בפרקים אלו מפני שבארבעה פרקים אלו הכל רגילין להרבות בסעודה וסתם הלוקחים לוקחים לשחיטה ושמא יבא לידי אסור שחיטה אותו ואת בנו ביום אחד ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג שהיו מרבין הרבה בשמחה והיו מושכים ידיהם בראשון מצד שהיו רגילים להרבות באחרון מחמת מה שהיו מקובלים שכל ימות החג מקריבין על שם האמות שבעים פרים כנגד שבעים אמות ובשמיני עצרת היו מקריבין על שם ישראל לבד ומתוך כך היו מרבים בסעודה ובשמחה וערב יום טוב הראשון של פסח שהיו מרבים קרבנות החגיגה כדי שיהיו הפסחים נאכלין על השבע והרי החגיגות היו באות אף מן הנקבות ויש בהם דין אותו ואת בנו וערב עצרת שהיו מרבים בעצרת בסעודה לכבוד התורה וערב ראש השנה שמרבין בסעודה לסימן טוב ויש בזה קצת תנאים וכבר ביארנוה במסכת חולין פרק אותו ואת בנו:

    מה שאמרו שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום לא סוף דבר שאלה בהלכות החג אלא כל השתדלות של צורך החג בכלל זה ר"ל שראוי להתחיל ולהשתדל בצרכי החג קודם החג שלשים יום:

    מצות עשה להקריב כל הקרבנות תמימים ואם הקריב בעל מום לוקה ולא סוף דבר מחוסר אבר אלא אף מומין בלא חסרון אבר ואפילו בדוקין שבעין נפסלו וכבר התבארו מספר המומין ודיניהם במסכת בכורות:

    Meiri on Avodah Zarah 5b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה וכדברי רבי יוסי אף כו' וי"ל דשפיר פריך אליבא דרבנן כו' עכ"ל ודאי דלרבי יוסי נמי איכא למימר דהיו מרבים טפי בעופות בעיו"כ אלא לרבנן ניחא להו שפיר טפי דכיון דלא היו מרבים אז בבהמות ודאי דהיו מרבים בעופות משום סעודת עיו"כ כדאמרינן בב"ר ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 5b · Sefaria

    Maharam

    רש"י ד"ה ומי בעינן כולי האי וכו' דחיישינן דזבין לה עובד כוכבים להאי בהמה וכו'. צ"ע לפי ספרי רש"י שלפנינו שהרי פי' זה הוא לפי דעת התוס' דריש מכילתא שכתבו בשם ר"ת והפירוש שלפי פירוש רש"י דמשמע מדבריו בריש מכילתין דכל מיני מקח וממכר אסורים כתבו התוס' כאן ד"ה ומי בעינן בשם דש"י ואולי נתחלפו הפירושים:

    ד"ה בהני ד' פרקים וכו' ואלו הימים אי אפשר בלא בשר וכו' ר"ל בימים טובים בעצמן כגון י"ט אחרון של חג וי"ט ראשון של פסח והשאר דבימים עצמן מרבין בשמחה לא בערב י"ט אלא שבערב י"ט קונים ושוחטים לצורך מחר מלבד ערב יום הכפורים שבאותו יום בעצמו מרבים בסעודה:

    תוס' ד"ה יצרם מסור בידם דריש ליה ממשלחי רגל וכו' מקשין העולם מה מוסיפין התוס' על דברי רש"י ונראה לי דהתוס' קשה להם דלפירוש רש"י לא משתמע מהאי קרא אלא שהם אינם מסורים ביד היצר הרע אבל מ"מ מנלן לדרוש שיצרם מסור בידם לכך כתבו התוס' דריש ליה ממשלחי רגל וכו' ר"ל מדכתיב לשון משלחי משמע שהם משלחים אותו לחפשי ממה שהיה תפוס ומסור בידם ומשמעות הקרא כן הוא הם משלחים לחפשי הנקרא רגל שהוא אורח כדכתיב ויבא הלך וגו' א"כ ש"מ שפיר שהוא מסור בידם וק"ל נראה לי:

    ד"ה ערב יום טוב האחרון וכו' כדאמרינן בפרק אלו דברים הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם כצ"ל:

    ד"ה וכדברי ר' יוסי אף ערב יום הכפורים וכו' אמאי שביק כל הני פרקים וכו'. ר"ל לפרוך יום טוב אחרון של חג שחל להיות באחד בשבת או יו"ט ראשון של פסח שחל באחד בשבת וכן שאר הפרקים ניחוש שמא ישחט בשבת בן עוף לצורך היו"ט שלמחר ועיקר קושית התוס' הוא משום דסלקא אדעתן דרבנן ור"י בהא פליגי דרבנן ס"ל שבערב יוה"כ לא היו מרבים בסעודה ור' יוסי סבירא ליה שבערב יוה"כ בגליל היו מרבים בסעודה וא"כ ע"כ התם בכתובות לא שייכא קושיית המקשה דפריך מערב יוה"כ כי אם לר' יוסי דאילו לרבנן לא שייך למפרך מיניה כלל דהא אינהו סבירא להו שלא היו מרבים בסעודה כלל בערב יוה"כ ולכך הקשו התוס' אמאי שביק הני ד' פרקים שהיה לו להמקשה להקשות מהם אליבא דכ"ע ותירצו התוס' דלעולם קושית המקשה דהתם אליבא דרבנן הוא דשפיר מקשה אליבייהו משום דרבנן נמי סבירא להו שבערב יום הכפורים מרבים בסעודה אלא שסבירא להו שאין מרבים אלא בעופות ודגים ור"י סבירא ליה שהיו מרבים ג"כ בבהמות וכי תימא מכל מקום תקשה דעדיפא הוה ליה למפרך מהד' פרקים שאין בהם שום פלוגתא דכ"ע מודו בהו שהיו מרבים בהן בסעודה ולכך כתבו דעיקר פירכיה מבן עוף דוקא וכו' ובפרקים אלו אינם רגילין רק בבהמות ולכך לא היה שייך למפרך מהד' פרקים:

    ד"ה מנין למחוסר אבר וכו' דאילו בבית המקדש וכו' אלא להקריב בבמה איירי ומייתי ליה וכו'. ר"ל וכן הראיה שמביא לא איירי אלא להקריב בבמה שהרי נח לא הקריב אלא בבמה:

    Maharam on Avodah Zarah 5b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה מנין וכו' אמרינן לו קום והבא קרבן שלם יש לעיין למה אומרים לו הבא שלם וכי מחוייב הוא בכך להביא קרבן שלם אף בנדר ואמר הרי עלי מכל מקום אין בן נח מצווה על לאו דלא יחל ועל מוצא שפתיך אלא דברוצה להקריב מחוסר אבר אומרים לו שלא יקרב אבל להביא אחרת מנין לנו:

    Gilyon HaShas on Avodah Zarah 5b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    בִּזְמַן שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים יִצְרָם מָסוּר בְּיָדָם וְאֵין הֵם מְסוּרִים בְּיַד יִצְרָם (ישעיה לב, כ). נראה לי בס"ד הטעם בתורה מתקנים שם הוי־ה ובגמילות חסדים מתקנים שם אדנ־י ושלוב שלהם הוא ביסוד שבו שם שד־י שמכניע היצר כמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק וְהָיָה שַׁדַּ־י בְּצָרֶיךָ (איוב כב, כה) כי יצר במלואו יו"ד צד"י שי"ן ראש המלוי אותיות שד־י ובזה יובן בס"ד. אי נמי תורה אוריין תליתאי (שבת פח.) רמוזה באות שי"ן שהיא שלשה קוין וגמילות חסדים בחסד שנקודו סגו"ל שהוא שלשה יודי"ן שהם ג' ראשין דשלשה קוין של שי"ן ונמצא שניהם רמוזים באות ש שעולה מספר יצר [300] ולכך מכנעת היצר.

    אֵין זְרִיעָה אֶלָּא צְדָקָה (הושע י, יב) נראה לי בס"ד הצדקה נקראת טוב [17] שמספרו י"ז והמות נקרא רעה דכתיב וְחַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי יג, כא) ואם תניח אותיות י"ז בתוך אותיות 'רָעָה' יהיה צירוף 'זְרִיעָה' ותתבטל הרעה. ומה שאמר ' אֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה ' כי מלוי מַיִם כזה מ"ם יו"ד מ"ם הוא גם כן מַיִם, כן דברי תורה יוצא מהם דברי תורה כמותם הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכֹלָּא בָהּ (משנה אבות ה, כב).

    "מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר" (ישעיה נה, א) נראה דקרי ליצר הרע דשוגג ודמזיד בשם שּׁוֹר וְחֲמוֹר וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר (שמות כא, לג) כי המזיד 'שּׁוֹר' שמתכוין להזיק ושוגג 'חֲמוֹר' שאינו מתכוין להזיק והנה אותיות ש"ו דְ שּׁוֹ ר ואותיות ח"מ דְ חֲמ וֹר הם אותיות 'חוֹמֵשׁ' רמז לצדקה דאמרו רבותינו ז"ל (כתובות נ.) אל יבזבז בה יותר מחומש, ורמז גם כן לתורה שהיא חמשה חומשים וזהו שנאמר 'מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר' כי סוף שּׁוֹ ר וְחֲמוֹ ר שהם רגל שלהם הם אותיות 'רר' [400] שמספרם ת' רמז לכוחות הסטרא אחרא שנחלקים לארבע מאות בסוד 'וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ' כי העונות בין זדונות שהם מתייחסים לשור שמתכוין להזיק בין שגגות שהם מתייחסים לחמור שאין מתכוין להזיק כולם באים מן סטרא אחרא שרמוזה בסוף שּׁוֹ ר וְחֲמוֹ ר שהם ת' ובזכות התורה והצדקה שרמוזים באותיות חומש בשור וחמור מסתלקים כוחות הסטרא אחרא שהם ת' הרמוזים ברגלי השור והחמור. אי נמי נראה לי בס"ד אם תמלא אותיות שּׁוֹר כזה ' ש י"ן ו א "ו רי" ש ' ותקח אותיות היוצאים במבטא בלבד מלבד יודי"ן ווי"ן שאין יוצאים יהיה בידך אותיות 'שנא' זה השטן שהוא שנא ישראל וכן אותיות חֲמוֹר במלואם 'חי" ת מ" ם ו א "ו רי" ש ' כשתקח אותיות היוצאות במבטא בלבד יהיה בידך אותיות 'אשמת' נרמז כי אשמת ישראל תהיה על ראש אשר שנא את ישראל כמו שנאמר וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם (ויקרא טז, כב) וזהו שנאמר 'מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר' רגל לאותיות המילוי הנקראים רגל של אותיות הפשוט.

    לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לָעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשְּׂאוֹי (ישעיה נה, א). נראה לי בס"ד כְּשׁוֹר לָעוֹל בלימוד העיון והסברה וְכַחֲמוֹר לְמַשְּׂאוֹי בלימוד הגרסה. והא דלא נקיט פֶּרֶד, שהוא מעלי טפי למשוי ונושא יותר מחמור משום דהוא בא מכלאים לכן לא רצה לדמות בו עסק התורה של תלמיד חכם שצריך להיות נקי לשמה בלי תערובת פניה זרה. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שעשה שני דמיונות לעסק התורה שהם לשור ולחמור והוא כי השור אם יבטל מעסק שלו שיעשה עצמו חולה אז בעליו שוחטין אותו כי חוששין שימות ונמצא בטלותו ממלאכה גורמת לו מיתה וזה מוסר לאדם שהוא בטל מן התורה ופורש ממנה לגמרי כי גורם לעצמו מיתה דכתיב בתורה כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (דברים ל, כ) וכמו שאמר רבי עקיבה לפפוס במשל השועל והדגים (ברכות סא:) ולכן לבני אדם אלו שפורשים מן התורה לגמרי נקיט להו דמיון של השור. אבל לבני אדם שאין בטלים לגמרי ורק לומדים בעצלות אלו דינם שיבואו עליהם יסורין ועוכרין אותם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה.) ולאלו נקיט דמיון החמור שאם יתעצל וילך בכבידות מכים אותו בעץ ודוקרים אותו במחט כדי שילך במהרה וכן המתרשל בדברי תורה יבואו עליו יסורין וכנגד זה נקיט דמיון לחמור.

    Ben Yehoyada on Avodah Zarah 5b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Avodah Zarah, daf 5, Amud Bet, about 280 words in 11 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 11 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 119 words

      Opens “בלחם הקלוקל בני כפויי טובה, דכתיב: (בראשית…”

    2. Segment 241 words

      Opens “אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל…”

      Named: רבה.

    3. Segment 367 words

      Opens “א"ר יוחנן משום רבי בנאה, מאי דכתיב:…”

      Named: רבי בנאה.

    4. Segment 418 words

      Opens “״משלחי רגל השור והחמור״, תנא דבי אליהו:…”

    5. Segment 511 words

      Opens “ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהם וכו'.…”

    6. Segment 615 words

      Opens “והתנן: בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחבירו…”

    7. Segment 722 words

      Opens “ואלו הן: עיו"ט האחרון של חג, עיו"ט…”

      Named: רב עצרת, רב יוה.

    8. Segment 826 words

      Opens “התם דלאכילה, סגיא בחד יומא. הכא דלהקרבה,…”

      Named: רבה.

    9. Segment 918 words

      Opens “אנן דשכיחי מומין דפסלי, אפילו בדוקין שבעין,…”

    10. Segment 1027 words

      Opens “דא"ר אלעזר: מנין למחוסר אבר דאסור לבני…”

    11. Segment 1116 words

      Opens “האי מיבעי ליה למעוטי טריפה דלא! טריפה…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Avodah Zarah 5b · Segment 3 — “א"ר יוחנן משום רבי בנאה, מאי דכתיב: (ישעיהו לב,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Avodah Zarah 5b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026