Avodah Zarah 60a

ואידך שרי אף בשתיה דקסבר צדדין לאו חיבור ליאסר כל היין. ולית הלכתא כוותיה דהא מוקי רב יימר מילתיה דרב פפא כתנאי וקם ליה רב פפא כרבי יהודה דיחידאה ויחיד ורבים הלכה כרבים דפליגי רבנן עליה ואמרי בין מצידיה בין מפיה טמאה דכולן חיבור:

עד ברזא כל יין שלמעלה לנקב אסור דכיון דכולו נמשך אחר הנקב לצאת דרך שם הוה ליה חיבור ואסור:

כתנאי איתמר הא דרב פפא ולאו דברי הכל היא:

שוליה שהיא יושבת עליהן. שכל חביות שבתלמוד כדים של חרס הן:

ניקבה מפיה הואיל וכל היין שלמטה נעשה בסיס לעליון הוי חיבור ומשוליה נמי הואיל וכל היין נמשך אחר הנקב הוי חיבור אבל נקב מצידיה טהורה מכאן ומכאן כרב פפא. ורבנן לית להו דרב פפא הלכך לית הלכתא כוותיה וכולו אסור בשתיה ומותר בהנאה:

עובד כוכבים אדנא מערה היין מדנא לכובא:

וישראל אכובא ואוחזו בידו:

חמרא אסור בהנאה דהיינו נמי יין שמזגו עובד כוכבים וכחו הוא ואסרנא ליה משום לך לך אמרין כו':

מצידיה טהורה פי' חוץ מן היין שבעובי הנקב וא"ת אמאי לא יטמא את המותר י"ל דמשקה הבא מחמת טבול יום נפסלים ואינם פוסלים תדע דהא תנן (טבול יום פ"ב מ"ה ע"ש) שמן שצף ע"ג יין ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו ואפילו מאן דפוסל ה"ט מפני ששניהם חיבור זה לזה:

עובד כוכבים אדנא וישראל אכובא ריקנית ואוחזה בידו חמרא אסור פי' הקונט' ואפילו בהנאה דה"ל יין שמזגו עובד כוכבים דכחו הוא ואסרנא ליה משום לך לך ולפי אותו פירוש שפירש לעיל גבי יין שמזגו דאינו אסור בהנאה י"ל שיש להחמיר כאן יותר שיש לתלות שהריקו בכוונת ניסוך ומיהו כחו של עובד כוכבים הוא ובמאי דלבראי גזור והנשאר בכלי מותר ודוקא כי שפך העובד כוכבים לבדו וכן בסמוך כי צדד לבדו אבל אם סייע לו ישראל הכל מותר ואף בשתיה דכל היכא דכח עובד כוכבים אסור אם כח אחר מעורב בו מותר ומיהו לכתחלה אסור כדאמרינן לקמן (עבודה זרה דף עב:) אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב עובד כוכבים ולסייע בהדייכו דלמא משתליתו ושדיתו ליה עליה:

ואי מצדד צדודי אסיר נראה לר"י ב"ר מאיר כאותו לשון שפי' הקונט' אפי' בכובא חסירא דכיון דמקרקש ליה בכוונה ה"ל כחו בכוונה ואסור בשתיה ומדמי ליה לנוגע בקנה דמה לי נוגע בקנה או נוגע בשולי הכובא ואור"י כי יש בני אדם שמניחים עובד כוכבים לבדו להגביה העגלה שהחבית בתוכה או החבית כשהוא מקלח תוך הכובא כדי שיקלח יפה ואומרים מסייע שאין בו ממש הוא דבלאו הכי היה מקלח ולא רצה לומר בזה לא איסור ולא היתר אכן יש להחמיר בבני אדם כשמטין הכובא שיש בה מעט יין לצד אחד שלא יטה אותו העובד כוכבים ואפילו אם נער קטן מסייע דמסייע כי האי ודאי מסייע אין בו ממש כי ההוא דזה יכול וזה אינו יכול דפרק המצניע (שבת דף צג.):

זיקא בין מליא בין חסירא שרי דאין דרך ניסוך בכך ע"י קרקוש יין בכלי בשעה שנושאו והכי קי"ל דרב אשי הוא בתראה ואכובא לא פליג ואסור ודוקא כשנושאה על ראשו או על כתיפו דאיכא למיחש דלמא נגע אבל במוט או לישא הדלי דרך טבעתו מותר ומכאן יש ללמוד שאם יש כאן נוד של עור רך מלא יין אע"פ שהעובד כוכבים דוחק ומגיע דפנותיו זה לזה דכשר כיון דאין דרך ניסוך בכך ומכאן התיר ר"ת על ברזא שהיתה רפויה בחבית ועל סתימת המגופה שהיתה רפויה ע"פ החבית ובא עובד כוכבים והדיק וגם בפיטם גדול שלא היו השולים מהודקים ובא יהודי ושם נעורת והיה תופשה נגד הנקב ומנע קצת היין לצאת ולא כל כך ובא הנגר עובד כוכבים והעמידו בהידוק כנגד הסדק בסכין עד שסתם הסדק כל זה התיר מטעם שהיה מדמה כל אלו המעשים לנוד של עור רך שאין דרך ניסוך בכך וגם ר"י הורה לסמוך על היתר זה אם ירצו אע"פ שיש פתחון פה לבעל דין לחלוק וגם היה ר"י מביא ראיה מההיא דלקמן (עבודה זרה דף עה:) דעם הארץ שהושיט ידו לגת ונגע באשכולות דאשכולות טמאין והגת טהורה ואע"פ שהיין מהלך מטעם דמפסקי אשכולות אכן ר"ת דחה אותה ראיה כי שם מדבר אחר דריכה והוצאת יין מן הגת ומהודקות יחד האשכולות ועצורות כעין שעושין אותן כתפוח שלנו ולכן מפסיק היטב היטב:

הוה עובדא בכח כחו ואסרה רב יעקב מנהר פקוד וכן פסק רבינו חננאל דמעשה רב לכן טוב הדבר שיסייע הישראל עם העובד כוכבים לגלגל כשמשפיל הקורה על הגת של ענבים ובעינן שיהיה גם הישראל לבדו יכול להשפילה או שאינם יכולין להשפילו כל אחד לבדו אבל אם די בכח העובד כוכבים ואין די בכח הישראל שמא יש לאסור כמו זה יכול וזה אינו יכול דהוי מסייע שאין בו ממש אמנם רשב"ם פי' שאם גלגל העובד כוכבים לבדו ויש כאן הפסד מרובה יש לסמוך על איכא דאמרי שמתיר בכח כחו ובהני מעצרי דידן איכא ג' כחות מקל וגלגל וקורה ועוד כח רביעי כשמשימין דפים על הענבים ומיהו למאן דאסר לא מצינו חילוק בין ג' כחות לב':

הא דתניא ונגע טבול יום בין מפיה ומשוליה בין מצדיה טמאה אף על פי שאין (כולו מצורף) [כלי מצרף] את מה שבתוכו לתרומה (חגיגה כ, ב), ואף על פי שיש בתוכו ככרות הרבה מונין בהן ראשון ושני ושלישי ואין שלישי עושה רביעי בתרומה, משקין שאני דמדנגעי אהדדי הוו להו כולהו חד גופא וכחד חשבינן להו בין מלמעלה בין מלמטה בין מצדיה. וטבול יום דנקט דוקא קתני, לפי שאין טבול יום עושה בתרומה אלא פסולת ואפילו למשקין, אבל אם נגע בו ככר ראשון או אפילו ככר שני בין כך ובין כך כולה טמא, דתניא בתוספתא דטבול יום (פ"א ה"ב), אחד משקה שנטמא באב הטומאה ואחד שנטמאה בולד הטומאה הרי זה תחלה לעולם, מטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו מאה, חוץ ממשקה טבול יום שהם פסולין ואינם מטמאין. וטהורה נמי דקתני דוקא, שאינה פוסלת ולא מטמאה ואפילו נקרש, ואף על פי שהעליונים שהן פסולין מעורבין בהן, לפי שהטומאה (טמאה) [בטלה] ברוב, והוא שהתחתונים מרובים על העליונים. אבל לענין התר שתיה לא עד שיהא בתחתונים מאה שבעליונים, מדתניא בתוספתא טבול יום (פ"ב ה"ב) חבית שנקבה וכו' ר' יהודה אומר וכו' אבל מן הצדדים יעלה באחד ומאה, ועוד תניא בתוספתא דמאי (פ"ח הי"א) קרא שם בשולי החבית לא ישתה [מפיה, לפיה לא ישתה] משוליה לפי שהן מעורבין. ואם אפילו לאסור דמאי הקל חוששין למשקין מעורבין כל שכן לאסור יין נסך החמור, הראב"ד ז"ל. כתב רש"י ז"ל דלית הלכתא כרב פפא משום דקאי כר' יהודה וקיימא לן כרבנן דרבים ניהו. ומיהו לא מיחוור, כיון דרב פפא דהוא אמורא פסק כר' יהודה, הלכתא כר' יהודה. כן כתב הרב בעל התרומה ז"ל (סי' קפב), והרי"ף ז"ל הכין פסק כלישנא בתרא דרב פפא. וההיא דגישתא ובר גישתא דאסר רבא בפרקין דלקמן (עבודה זרה עב, ב) איכא למימר דלא פליגא אהא לישנא בתרא דרב פפא כלל. ומיהו אומר הרב בעל התרומות (שם) דרב פפא דלא אסר אלא עד ברזא, דוקא כשהגוי לא תחב אצבעו עד חלל החבית, שאלו נגע עד חלל החבית הוה ליה לגבי יין שלמעלה כמו נגע בשוליה, ולגבי יין שלמטה כמו נגע בפיה, דהכל טמא אפילו לר' יהודה, אלא על עובי הנקב הניח ידו והוה ליה כמצדיה. ולדידי צריכא לי עיון דהא ברייתא דחבית נגע קתני, דמשמע דנגע ביין שבפנים ממש, וטעמא דמפרש בתוספתא שכתבנו (נט, ב ד"ה ההיא). ורבותינו הצרפתים ז"ל אומרים שאם הסיר הגוי הברזא והיתה הברזא מגעת לפנים מעובי החבית הכל אסור בשתיה שאי אפשר שלא ינדנד היין בראש הברזא. והרמב"ן נ"ר אומר אפילו אם אין הברזא נוגעת בפנים, ואפילו אם נקב מחבית סתום במגופה והסיר הגוי המגופה ונשפך שאין שם שכשוך כלל הכל אסור בשתיה, משום דהוה ליה כחו ומוריק אורוקי דהכל אסור בשתיה, אבל שלא בכוונה בענין זה שלא נגע ביין כלל מותר דכחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן. בשם רבנו שמואל ז"ל, אסור להיות גוי תוחב נעורת או מטלית בסדק בחבור השולים לסתום מפני שנוגע ביין, ובשם רבנו יצחק ז"ל דבסביבות השולים מקום שמתחבין את דופני החבית אם יוצא משם יין מותר לגוי לתחוב שם נעורת, לפי שהנעורת שתוחב שם אינו כנגד היין שבפנים לפי שראשי השולים מפסיקין שתחובין בחריצין שבדופני החבית סביב.

הא דאמרינן ישראל נקיט דנא וגוי נקיט כובא חמרא שרי, ואי מצדד אצדודי, אסור. פירש רש"י ז"ל: דבמליא מיירי, ומשום דחישיינן דאמצדד נגע ביה. והראב"ד ז"ל פירש משום [דבצדוד] הכובא אי אפשר שלא ירבה בשפיכת היין וכגון שהדנא סמוכה על דופני הכובא והוה ליה כחו של גוי ואסור. ומיהו לא מיחוור משום דאכתי כחו וכח ישראל מעורבין הם ושרי, וכדאמרינן בפרק השוכר (עב, ב) אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא לסייע גוי בהדייכו דילמא משתליתו ושדיתו ליה עלויה וקא אתי מכח גוי ואסור, כלומר מכח גוי לבדו, אלמא כי לא שדו ליה עלויה אלא דהוה ביה כחו וכח ישראל דיעבד שרי, וכן פירש רש" ז"ל. ומיהו אינו קשה כל כך לרב ז"ל, שהראב"ד ז"ל פירש נמי בההיא דהשוכר דאפילו דיעבד נמי אסור משום דחיישינן דילמא שדו ליה כוליה עלויה. וכן נראה ממה שאמרו בירושלמי (פ"ה ה"י) ואיתיה בפירושי ר"ח ז"ל בפרק השוכר במשנת נטל את המשפך וכו' (עב, א) דה"ג התם: ישראל תופס בנוד וגוי מערה, סברין מימר דברי הכל מותר, ר"ש אומר כל גרמא [אמר] שאסור, פעמים שישראל מרפה ידיו ונמצא כל העירוי מחמת הגוי, (ואתיין [ואהין] דמרגל זיקא מעיל לרע אין בו משום [מערה] מכלי אל כלי, אלמא משמע מהכא דאפילו בדיעבד אסור מחשש שמא ירפה ישראל ידיו ובא הכל מכחו של נכרי. ומיהו קשה להראב"ד ז"ל דהכא פירש אסור בהנאה והתם כתב דבהנאה מיהא שרי. ויש מפרשים דחיישינן דאגב דמצדד נגע בדופני הכובא לקלוח היין היורד מן הדנא והוה ליה מגעו על ידי דבר אחר ושמא מתכוין הוא נמי לכך. והרמב"ן נ"ר פירש בה לחומרא דמשום דמשכשך בכונה הוא נאסר, אבל בדרי כובא דבסמוך דאמרינן חמרא שרי משום דודאי לא ניחא ליה בקרקושיה דילמא משתפיך עליה ומשום הכי שרי. וזה חומר גדול שלא מצינו קרקוש גוי בכלי בלי מגעו בגופו של יין בין ביד ובין על ידי דבר אחר שיהא אסור, לפי שאין דרך המנסכין להיות מנסכין כן כלל לא רובא ולא מיעוטא, וכן כתב הראב"ד ז"ל. יש ספרים שכתוב בהם במקום זה: אמר להו רבא להנהו שקולאי דחמרא כי דריתו חביתא דחמרא לא תקריוה לגוי לסיועיה בהדייכו דילמא אגב אורחיה רמיתו עליה והוה ליה כח גוי ואסור, פירוש שהיה משיאן רבא עצה טובה שלא יסייע גוי עמהם בהולכת חביותיהן כשמוליכין אותן לשופכו במקום אחר, דמסייע גם הגוי בהרקתן, ויטילו כל הכלים עליו בשפיכתן והוה ליה כחו של גוי, והרחקה יתירא דאמר לעצה טובה. אבל ודאי אם אין דעתו לשופכה (מידי) [על ידי] הפועלים בזה אין שום חשש ומותר לכתחלה. וכן כתב הראב"ד ז"ל בפרק השוכר גבי הא דאמר להו רבא להנהו שפוכאי (עב, ב) וזה לשונו שכתב שם: דדוקא דבעי לשפוכי אבל היכא דלא בעי לשפוכיה מותר להוליכה אפילו הגוי לבדו אי חסיר היא או בענין שלא יוכל ליגע ביין, עד כאן. וכן נראה מההיא דפרק השוכר דלא גזר כלל אלא בשפיכה עצמה אבל בהולכה לא גזר כלל. ומפירושי רש"י ז"ל וכן מפירוש ר"ח ז"ל והלכות הרי"ף ז"ל נראה דלא גרסי האי מימרא הכא כלל.

רב אשי אמר זיקא בין מליא בין חסר שרי דאין דרך ניסוך בכך. פירוש דאין דרך המנסכין מנסכין בשכשוך יין שבכלי קשור, שאין מכניס ידו לפנים, וגם אינו ראוי לו לפי שהוא קשור. (נסך) [וכך] אמר בירושלמי (פ"ה ה"י): (אמין) [אהין] דמרגל זיקא מעיל לרע אין בו משום מערה מכלי אל כלי. וכובא חסיר נמי שרי. ופירש רש"י ז"ל: דאף על גב דאי אפשר לו בלא קרקוש מעט אין בו משום נסוך, דלא ניחא ליה בקרקושו כדי שלא ישפך עליו, ואי נמי שפיך מניה כיון דלא ניחא ליה ודאי שרי דמוריק אורוקי שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן, אבל כובא מליא אסירא בשתיה משום דחיישינן דילמא נגע בחמרא. ואף על גב דבשאר ספקי מגע דבכוליה פרקא דהשוכר אסרינן בהנאה, הכא כיון דישראל אזיל אחוריה ולא חזא דנגע ביה, ועוד דאיהו במלאכתו עסוק, לא חיישינן למגעו בכוונה משום דנתפס עליו כגנב בכך. אבל למגעו שלא בכוונה חיישינן, והלכך אסור בשתיה אבל לא בהנאה. ולזה הפירוש הסכים הרמב"ן נ"ר, ור"ח גם כן פירש דטעמא דכובא מליא דאסירא משום חשש מגעו, וכן פירש כאן הראב"ד ז"ל. ובתרומות (סי' קעה), אם נושאה במוט ובלכתו יצא מן היין לחוץ שלא בכוונה מותר בשתיה אפילו מה שנפל לחוץ, וכן פירש רבנו שמואל ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב בתשובה על ענין כזה שזה פשוט לאסור, שהרי השוו רב פפא ורב אשי בגוי דדרי כובא מליא חמרא אף על גב דקא אזיל ישראל אחוריה אסור, ואמינא אנא טעמא דילמא אשתפיך מניה אגב הלכו, ומי שמפרש דמשום דנגע ביה לא מיחוור טעמיה, דבחביתא מליא נמי אי דרי ליה על רישיה וגביה דלא שלטא ביה ידיה אמאי אסירא, ואינהו לא איפליגי מידי בחביתא מליא דהיא אסירא בכל ענין, הילכך מסתבר טעמא כדפרישית, עד כאן לשון התשובה. הנה שחזר באותה תשובה מן הפירוש שפירש כאן. וכתב הרמב"ן נ"ר בשם הראב"ד ז"ל, דכי אמרינן הכא אסור דקא אזיל ישראל לאחוריה דלא מצי מינטר ליה, אבל אי אזיל בצדו דמצי מינטר ליה ונטר ליה שרי. וכן היא גרסתו של הרי"ף ז"ל דקא אזיל ישראל אחוריה, וכן כתב הראב"ד ז"ל בפרק השוכר גבי הא דאמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו וכו' (ע, ב) ואפילו בענין שיוכל הגוי ליגע בו נמי אם אותו ישראל הולך עמו בצדו כדי שיוכל לשמור היין ושמרו מותר, והא דאמרינן באידך פרקין כובא מליא אסיר, התם דקא אזיל ישראל אחוריה דלא מצי מנטר ליה אבל היכא דמצי מינטר ליה ונטריה שרי, עד כאן.

מעצרא זיירא וכו' אסיקנא דבכח כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי בכח כחו, הוה עובדא ואסר ר' יעקב מנהר פקוד אפילו בכח כחו. ואף על גב דבההיא שעתא דקא עצר אכתי ענבים נינהו ולא יין ובשעה שהיין זב לא כחו איכא ולא כח כחו איכא, אפילו הכי אסרוהו כיון שמחמת כחו הוא נמשך. וכח כחו דקא אמרינן הוא הדין לג' וד' כחות דאסור. ואם סייע הישראל בגלגול הגלגל, בזה נסתפקו חכמי הצרפתים היכא דגוים סגי וישראל המסייעו לא סגי אם נאסר בזה, אף על גב דכחו וכח ישראל נראה דשרי מדאמר להו רבא להנהו שפוכאי (עב, ב), לפי שבזה כיון שזה יכול וזה אינו יכול שמא נאמר מסייע אין בו ממש כדאמרינן בפרק המצניע (שבת צג, א). ובכח כחו פסק ר"ח כעובדא דר' יעקב מנהר פקוד דאסר. ורבנו שמואל אומר שבדיעבד היכא דאיכא הפסק סמכינן אאיכא דאמרי כח כחו דכולי עלמא לא פליגי דשרי.

ההיא חביתא דאסתדיק לאורכה וכו' והני מילי לאורכה כלומר שאז אינו מותר אלא בהנאה, ובהנאה מיהא מותר דלא הוי כנוגע בקנה, דהתם משכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך, ומיהו אסרוהו בשתיה מדנגע ביין בדפני הכלי. כך פירש רש"י ז"ל, וזו היא שטתו בכולה שמעתין דבעינן שכשוך כמו שכתבנו למעלה (כט, ב ד"ה ההוא). ומיהו לא ידענו שכשוך זה שהוא אומר מהו, דודאי אי אפשר שלא ינדנד וישכשך קלוח היין היוצא עם הדוקן של דופני החבית. ונראה לפרש דלארכה אסור בשתיה משום דהוה ליה שכשוך הניכר שאינו לכוונת ניסוך אלא להצלת היין, והלכך מותר בהנאה דהוה ליה כמדדו בקנה והתיז את הצרעה, בקנה שאמר (בע"ב) ימכר, לפי שמחשבתו ניכרת שאינו מתכוין לניסוך, אבל לפותייה שאינו מקלחת כלל אלא שהיה היין מטפטף מעט והוא מהדקה מותר, דמעשה לבנה בעלמא קא עביד, שזה אינו משכשך היין כלל ולא מנדנדו והלכך שרי אפילו בשתיה. ואם תאמר ומה בין לארכה דשרינן בהנאה מיהא לעובדא דברזא דלעיל (עבודה זרה נט, ב) דהתם נמי להצלת היין קא מכוין ואפילו הכי אסרינן ליה אפילו בהנאה עד ברדזא, כבר תרגמוה משמיה דרבנו הראב"ד ז"ל דהכא מוכחא מילתא ודאי דלהצלה בלחוד קא מיכוין, דאם לא היה זריז ומהיר לחבקה היה כל היין אבד ברגע אחד, שדופני החבית אחד נשמט ונופל מכאן ואחד נשמט ונופל מכאן, אבל מעשה דברזא לא היה בו פסידא כל כך, וישראלים שהיו שם היו מחזרים אותה אם לא קדם הוא והחזיר, ומפני שקדם הוא והחזיר יש לספקו בספק ניסוך מכיון שאינו מעשה הניכר כזה כמו שאמרנו.

ולענין מה שאמר רב יימר כתנאי כו׳ יש אומרים שאף ללישנא בתרא דקים ליה רב פפא כרבי יאוד׳ מה שאמר רבי יאודה מצידיה טהורה לא אמר אלא מה שתחת הברזא ומה שמצינו בקצת נוסחאות והיא גם גירסת ר״שי ז״ל טהורה מכאן ומכאן הכי פירשנהו טהורה מכאן אם תעמוד כן ואם תעמוד בהפוך טהורה מאידך גיסא ולעול׳ הצד העליון טמא והשאר טהור וכגון שיש בשאר מאה לבטל מה שלמעלה וזה בודאי דוחק גדול והיותר נכון כי לרבי יאודה כל החבית טהורה לגמרי ורב פפא כליש׳ בתרא חומר הוא ביין נסך וכדעת מורי הר״אה ז״ל ואף לפי׳ האחר כך יש לנו לפרש בענין זה.

ולענין מה שכתב ר״שי ז״ל דלית הלכתא כרב פפא דהא אוקמה רב יימר כרבי יאודה אין זה דעת רבי׳ אלפסי ז״ל והגאונים שפוסקין הלכה כרב פפא וכן פוסק הרב בעל התרומות ז״ל וטעם דבריהם דכיון דרב פפא סובר כרבי יאודה הא ודאי הלכה כמותו שלא אמרו יחיד ורבים הלכה כרבים אלא כשאין שם פסק ולא סוגיא דקיימא כיחידאה ואפילו תימא דרב יימר נתכוון לדחות דבריו כשהעמידם ביחידאה אנן כרב פפא קיימא לן לגבי דרב יימר כל שכן שאין לנו לשים מחלוקת בכדי בין רב פפא לרב יימר ואם באת לאסור יין שבחבית מדין נצוק הרי לפי ר״י ז״ל כבר נאסר כל היין שבחבית בשתיה ואין כח בנצוק לאסור יותר.

מעתה לדברי הכל כל היין שבחבית אסור בשתיה שהרי לדעת רשי ז״ל אין הלכה כר פפא וכרבנן קיימא לן שאוסרין הכל והוה ליה מגע גוי בכולו שלא בכונה ואסור בשתיה.

ולדעת ר״י ז״ל שפוסק כרב פפא אף רב פפא אוסר הכל בשתיה ולפירוש מורי הרב ז״ל אפש׳ היה להתיר בשתיה מאי דהוי בתר ברזא כלישנא בתרא אלא שאף הוא חושש לומר שאין הלכה כרב פפא דרב יימר פליג עליה וסובר כרבנן והלכתא כותיה.

ונמצא הפסק עולה לדרך אחד לכל הפירושים והיה אומר מורי הר״אה ז״ל דעד כאן לא התיר רב פפא אלא בברזא הנוטה כלפי מטה אבל צנור העומד ביושר כעין חור הוא ואפילו רב פפא היה מודה דנגיעה בכולה חשיבה ולא נתחוורו לי דבריו דההוא דרב יאודה דקם רב פפא כותיה דקתני מצדה טהורה בכל אנפא משמע ומיהוא בהא ודאי מודינא שאם נתן הגוי ידו ביין שבנקב החבית עצמו או שהכניס אצבעו בברזא והגיע עד היין שבנקב החבית שהוא אסור לדברי הכל ולא אמר רבי יאודה מצדיה טהורה אלא בשנוגע בברזא או בקלוח ולא הוצרך לפרש דהא פשיטא. וכן אם החזיר העץ לברזא והיה ארוך ומגיע ליין שבחבית הכל אסור דהא הוה ליה נגיעה בכולו על ידי דבר קל שהוא אסור וכן כתוב בתרומות ומיהו נראה בזה דרך ר״שי ז״ל שאינו אוסר אלא בשתיה כיון שמעשיו מוכיחין שלא נתכוון אלא להציל.

וכתוב בתוספות בשם רבינו שמואל ז״ל שאסור להיות גוי תוחב נעורת או מטלית בסדקי החבית מפני שנוגע ביין ובשם ר״י ז״ל כתבו דבסביבות השולים מקום שמתחברין אל דופני החבית אם יוצא משם יין מותר לגוי לתחוב שם נעורת לפי שהנעורת שתוחב שם אינו כנגד יין שבפנים שראשי השולים הנכנסין בחריצין שבצדי החבית מפסיקי׳ בנתים אבל בשאר מקומות אסור ע״כ. ואותם שנוהגין לסתום בין דף לדף בחלב יש להתיר מפני שהחלב הוה צונן ולא יהיב טעמא ועוד שהוא משהו ועוד שהחלב ביין נותן טעם לפגם וכיון שאינו מתכוין אלא לסתום אין כאן משום ביטול איסורין כדי לאסור לכתחילה ובעלי הנפש חוששין שלא לעשות כן לכתחילה אבל בדיעבד פשוט הוא שהוא מותר.

והא דתניא חבית שנקבה כו׳ להכי תנייה בטבול יום לפי שאינו עושה אלא שלישי בתרומה ואפילו על ידי משקין דאילו בשאר טמאות כל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה וכיון שנטמא מקום מגעו אף הוא חוזר ופוסל יין שבחבית וזה ברור. וכל שנגע בפיה או בשוליה אפילו טבול יום פוסל הכלי דנגיעה בכולה חשיבה ואעפ״י שאין כלי מצרף מה שבתוכו לתרומה הני מילי באוכלין אבל משקה מעורב הוא והכל גוף אחד וכאותה שאמרו לענין מעשר קרא להם שם מפיה לא ישתה משוליה כו׳ ופשוט הוא זה:

אמר רב פפא גוי אדנא וישראל אכובא פי׳ שהגוי הוריק היין מן הדנא.

אע"פ שלענין יין נסך הפרשנו בין מגע של פיה ושוליה או איזה מקום שבחללה לבין נגיעת צדיה והוא היין שבחלל עובי הנקב לענין טומאה אינו כן אלא חבית של יין תרומה שניקבה ונגע טמא בין מפיה בין משוליה בין מצדיה הכל טמא ואם נגע בה טבול יום פסלה שטבול יום פוסל ואינו מטמא ואע"פ שאין הכלי מצרף מה שבתוכו לתרומה כמו שהתבאר בחגיגה דוקא באוכלין אבל במשקין הכל טמא ויש פוסקין בה שמצדה טהורה אף שלמעלה ממנה ואין צריך לומר מה שלמטה וגדולי המפרשים פירשוה דוקא בטבול יום הא אם נגע בה טמא המטמא אף מצדיה נטמא הכל:

כבר בארנו שכחו של גוי בכונה אוסר בהנאה את שהורק ואת הנשאר אסור בשתיה ומותר בהנאה מעתה גוי שנטל דנא או אשישה וכיוצא בה והריק לכובא או כוס שביד ישראל את שבכוס אסור בהנאה ואת שנשאר בדנא או באשישה אסור בשתיה ומותר בהנאה ואם היה בו סיוע ישראל הכל מותר בדיעבד אלא שלכתחלה אסור וכמו שאמרו בפרק אחרון ע"ב ב' אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליסייע גוי בהדיכו דילמא משתליתו ושדיתו ליה אגוי ואתי מכח גוי ואסור אלמא דבדיעבד מיהא כל דלא משתלי שרי ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בפירוש שאף בדיעבד אסור מחשש זה:

היה ישראל מריק מכלי שבידו לכלי שביד הגוי מותר ואם נדנד גוי הכלי שבידו עד שנשתכשך יין שבתוכו מכח אותו הנדנוד אסור והוא שאמרו כאן ואי מצדד אצדודי אסור ולא שיהא שכשוך זה אוסר שהרי כלי שבו יין כשר שהיה ביד הגוי ונדנד הגוי את הכלי עד שנשתכשך היין שבתוכו אינו אוסר בכלי חסר הואיל ואין לחושבו למגע כמו שיתבאר בשמועת כובא חסירא וכן שבתלמוד המערב שבפרק אחרון אמרו אהן דמרגיל זיקא מלעיל לרע אין בו משום מערה מכלי לכלי ר"ל שמנדנד תמיד מיין שבנאד מלמעלה למטה ואין בזה הפרש בין כלי סתום לפתוח אלא טעם הדבר מפני שדבר זה הואיל ונדנדו בעוד שקלוח היין המורק מחובר בו שמא יגע בשפת הכובא לקלוח היין והוה ליה כנוגע על ידי קנה דמה לי נגיעה בקנה מה לי נגיעה בשפת הכובא כך פירשו בקצת תוספות וגדולי המפרשים מפרשים אותה בשהיתה שפת הכובא סמוכה לשפת הדנא וכשמנדנד הגוי את הכובא מרבה בשפיכת היין הדנא והרי הוא כחו של גוי ואע"פ שיש כאן סיוע ישראל הם נמשכים אחר שטתם שאוסרין את זו אף בדיעבד כמו שכתבנו ואף לסברתנו אפשר שבאותה שעה לא היה נשפך כלל והכל בא על ידי הגוי וגדולי הרבנים מפרשים אותה בשנדנדה אחר שנתמלאה ואי אפשר בלא מגע למדת מכל אלו שכל שביד הגוי כלי של יין ואינו מלא אע"פ שהגוי מנדנד את הכלי עד שנשתכשך יין שבתוכו מכח נדנודו מותר מכאן אמרו שגוי שרצה להריק ועד שלא הוציא לחוץ גערו בו והשיב אחור ימינו וחזר היין לשולי הכלי שהוא מותר ויש חולקין בזו ואין דבריהם נראין ומ"מ קצת חכמי קטלונייא אוסרין באלו ולא הותר לדעתם שכשוך מצד נדנוד הכלי אלא בשאינו מכוין לכך ואף גדולי המחברים נראה שאוסרין בכל נדנוד שנשתכשך היין אף בלא מגע ומ"מ הסכמת רוב מפרשים שכל שכשוך שאינו בגוף היין אינו אוסר וכן נראה מענין כובא חסירא וממה שאמרו בפרק אחרון בגוי המערה דלא נפק לבראי לא גזרו וכו' כמו שיתבאר ואי אפשר לעירוי בלא שכשוך ומדברי תלמוד המערב שכתבנו באהן דמרגיל זיקא וודאי לא נתנו דבריהם לשעורין ועוד שהרי סתם נאמרו וכן דמרגיל זיקא אף מכוין במשמע:

גוי שהיה נושא נאד של יין וישראל הולך אחריו אע"פ שאינו סמוך לו אין מחמירין אף בשכשוך זה הואיל והנאד פיו קשור או שאדם אוחז בידו בפי הנאד שלא ישפך בין מלא בין חסר ומותר הואיל וישראל הולך אחריו ואין לחוש במלא שמא יגע וישראל לא ירגיש הואיל ודרכו של אדם לקשרו או לאחוז בידו בפי הנאד וכן בחסר אין לאסרו משום שכשוך שאין שכשוך שלא בגוף היין אוסר כמו שבארנו ואע"פ שהיה לנו לומר בו הואיל והנאד רך ידו נשקעת לתוכו והרי הוא כמשים ידו כרוכה לתוכו והוה ליה מגע אין הדין כן אלא אין חוששין לזה ואין דנין אותו במגע כלל וכן אע"פ ששכשוכו של נאד גדול שמשכשך את היין מראשו לסופו ומסופו לראשו אעפ"כ מותר כמו שבארנו מתלמוד המערב ואם היה כלי שאין דרך לסתמו כגון כובא או אשישה וכיוצא בה מלאה אסורה שמא נגע וישראל לא הרגיש ומ"מ בהנאה מותר במלאכתו הוא עוסק ולא עוד אלא שקצת יראה עליו חסרה מותרת הואיל ואין כאן חשש מגע ושכשוך אינו אוסר כמו שבארנו ומ"מ אם ישראל הולך בסמוך לו ונותן לב על זה ורואה שלא נגע אפילו מלא מותר בשתיה וכן כתבוה גדולי המפרשים וזהו שאמרו כאן וישראל אחוריה כלומר שאין שמירתו מעולה כל כך:

יש אומרים בנאד פתוח הואיל ובידו להכניס ידו לפנים שכשוכו אוסר לא אמרו שאין שכשוך אוסר אלא כשהוא מתירא שמא ישפך עליו ואין הדברים נראין ולעולם אין שכשוך הבא מצד נדנוד כלי אוסר לא בכלי סתום ולא בכלי פתוח בסתם אמרו על זה אין דרך שכשוך בכך:

גוי שהיה נושא כלי פתוח של יין ישראל והוא מלא כל זמן שאין לחוש למגע כגון שהוא בריא כן בשמירתו מותר אף בשתיה כמו שבארנו מעתה גוי שהיה נושא במוט ובעוד שהוא הולך יצא מן היין לחוץ שלא בכונה כתבו קצת מפרשים שהוא מותר בשתיה ואפילו נושאה על כתפו כל כחו שלא בכונה מותר היה נושא יין על כתפו ויש סדק בחבית ומטפטף על בשרו אין זה אלא כחו שלא בכונה ומותר בשתיה שהרי אין היין זב מכחו ולא בנדנודו ואפילו היה הגוי יודע שהיא מיטפטפת וכל שיש לחוש ששפך הגוי בכונה או הרבה בשפיכה מחמת נדנודו או הלוכו בכונה אסור ומ"מ יש להתיר אם נשפך במקום האבד ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וראוי לאסור כל זמן שנשפך מחמת נדנודו או הלוכו שמא כיון בכך או שמא הואיל והוא נושא את היין ויודע שהוא יין והוטל עליו לשמרו שלא לישפך אף מן הסתם כחו בכונה הוא ומכל מקום אם נשפך שלא מפי החבית אלא דרך סדק או נקב אין ספק בהתרו:

חכמי התוספות כתבו שאם היתה גיגית מטפטפת בין הנסרים שבשוליה או שבצדיה אסור להניח לגוי לתחוב שם נעורת וכיוצא בו מפני שנוגע ביין אבל אם היתה מיטפטפת בין הקף הגיגית להקף השולים מותר לתחוב שם נעורת מבחוץ על ידי גוי שראשי השולים התחובים בחריצים שבהקף הגיגית מפסיקין בין היין לנעורת ואינו נוגע ביין ויש מתירין שיתחבנו ישראל וישים עליו והגוי יכה על העץ וכבר ראיתי קצת רבנים שעשו בה מעשה:

מה שבארנו שכחו בכונה אוסר לא סוף דבר כחו הגמור אלא אף כח כחו ר"ל שאם הניד את המקל ונענע המקל את הכלי ונשפך היין אסור הואיל וכיון לכך וזהו שאמרו כאן מעצרא זיירא ר"ל גת שאין דורכין בו ברגל אלא על ידי נתינת דפין על הענבים וקורה העוצרת על הדפין ולא סוף דבר שכבש את הדפין אלא אף הקורה שעל הדפין שהוא כח כחו וכן אף בשלשה כחות כגון אם שגלגל בגלגל שבגת ועצר את הקורה והקורה עצרה את הדף על הענבים ונמשך היין מכח זה אע"פ שכח זה אינו כחו הגמור אסור וכן בכמה כחות זה אחר זה ואע"פ שבשעה שסחט ענבים הם ולא יין הואיל ומכחו או מכח כחו נמשך ונעשה אסור ומגדולי צרפת כתבו להקל בכח כחו במקום פסידא יתירא וחוץ מכבודם אין לחוש לדבריהם בזו:

בא"ד ואם תאמר לפי מה שפי' לעיל שהגישתא כו' אבל ללישנא דעד ברזא אסור כו' עכ"ל ולא ניחא להו לתרץ דהכא לבתר דשמעה מרבא קבלה כמ"ש לעיל וק"ל:

בא"ד וצ"ל דבין רב פפא ורבא דלא אסרי בהנאה השאר כו' עכ"ל היינו לפירוש הר"ם מקוצי דרבא לא אסר הכל אלא בשהגישתא מגעת עד שולי החבית וק"ק דלפירושו נמי אדרבה אית לן למימר דרבא בהך דהכא נמי אוסר הכל כדקי"ל כרבנן ולא נקט בכה"ג שהגישתא מגעת עד שולי חבית אלא משום דכך נעשה להריק כל החבית ועוד דעובדא הכי הוה ויש ליישב ודו"ק:

בפרש"י בד"ה חמרא אסור משום דמקרקש ליה כו' עכ"ל לכאורה להאי פירושא דאיסורא הוא משום דלמא נגע לא הוה איצטריך ליה למימר משום דמקרקש ליה וכ"ה ברא"ש ובר"ן ונראה לקיימו דעל ידי הקרקוש במצדד אצדודי אית לן למיחש דלמא נגע דמה"ט עובד כוכבים אכובא בלא מצדיד צדודי שרי כיון דליכא קרקוש לית לן למיחש נמי לנגיעה ודו"ק:

תוס' ד"ה זיקא בין מליא בין חסירא וכו' והעמידו בהידוק כנגד הסדק בסכין עד שסתם הנקב כצ"ל:

תוס' ד"ה (בדף הקודם) אמר רב פפא אבל הכא דלמא ברייתא לא שמיע ליה. כדאי' בשבת דף סא ע"א: