דף ביאור
מסכת נזיר דף מ״ח עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת נזיר דף מ״ח עמוד ב׳
מסכת נזיר דף מ״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 14 קטעים ממוספרים, כ־296 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ומה ת"ל אביו שאם אתה אומר מן הכלל הייתי אומר לך עד שאתה דן כו' או כלך לדרך זו נאמר כלל בכהן הדיוט לנפש לא יטמא כו' אף כלל האמור בנזיר יהא מיטמא לכך הוצרך לומר בנזיר דלאביו לא יטמא:
נאמרו כללות בכ"ג על כל נפשות מת לא יבא ונאמר כלל בנזיר על נפש מת דכל נפש במשמע בין קרובים בין רחוקים מה כלל האמור בכ"ג כו' אף כלל האמור בנזיר לאביו ולאמו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה:
והא מיבעי ליה לאביו כלומר ועכשיו נמצאת אתה דן שצריך לומר בנזיר שלא יטמא לאביו ממש והואיל ואינו מיותר לכך מהיכן אתה דן דנזיר מיטמא למת מצוה:
אלא מהיכן אתה לומד ממה שאמר לאחיו שאינו צריך דהשתא לאביו אינו מיטמא לשאר קרובין לא כ"ש ולאחיו מה ת"ל אלא לומר דלאחיו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה:
ולאמו אתא ליה לג"ש למילף מינה אמו האמורה בכהן גדול לכדרבי וכדלעיל וגבי כ"ג ליכא למימר דהא דכתיב ביה ולאביו דלאביו ממש הוא דקאתי [דלא] יטמא לו דכיון דעל כל נפשות מת לא יבא לא אתא אלא בקרובים כדפירש ברישא דשמעתא שמע מינה דלאביו מייתר ליה וקאתא למימר דלאביו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה:
ולאחותו דכתיב גבי נזיר למה לי:
לכדתניא הרי שהיה נזיר והולך למול את בנו ולשחוט את פסחו והאי דנקיט להו אהדדי היינו משום דמילת זכריו ועבדיו מעכבין את פסחו:
ת"ל ולאחותו וקאתא לאשמועינן דאע"ג דאזיל לדבר מצוה למצות מילה ופסח דאית בהו כרת אפי' הכי יניח מצות מילה ופסח ומיטמא למת מצוה:
ועוד 8 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Nazir 48b · Sefaria
תוספות
ועד שלא יאמר יש לי בדין נאמרו כללות בכ"ג על כל נפשות מת לא יבא ונאמר כללות בנזיר על (כל) נפש מת לא יבא מה כללות האמורות בכ"ג וכו' תימה והיכי בעי למילף נזיר מכ"ג לענין מת מצוה והא איכא למיפרך מה לכ"ג שכן אינו מביא קרבן על טומאתו כדפרכינן לעיל ופי' הר"ם דלאו לענין מת מצוה בעי למילף אלא בא לומר דלאביו ולאמו בנזיר מייתר דאגופיה לא איצטריך דלכתוב כללות לחודייהו על נפש מת לא יבא וממילא ידעינן דהיינו קרובים נמי דילפינן להו מכללות דכ"ג או כלך לדרך זו נאמר כלל בכהן הדיוט לנפש לא יטמא בעמיו כו' ושפיר איצטריך לגופיה והאי דקאמר אף כללות דאמרינן בנזיר מיטמא למת מצוה היינו כלומר מיתורא דאביו דלא איצטריך לגופיה וכן מוכח בתר הכי:
האי מיבעי ליה לאביו ולאמו ממש שאינו מיטמא לאביו ממש אין ה"נ דאיצטריך לאביו וכיון דאפיקתיה מכללא דכהן הדיוט שמיטמא לאביו אוקמיה אכללא דכ"ג שאינו מיטמא לקרובים ואייתר לו לאמו ולאחיו ולאחותו לאמו לג"ש תימה כיון דאמו דכהן גדול מופנה כדאמרינן לעיל למה לי תו (למופנה) הפנאה מאמו דנזיר וי"ל אליבא דר' ישמעאל קיימא (לן) דאית ליה פרק המפלת (נדה כב:) מופנה מצד אחד למדין ומשיבין והכא יש להשיב דמה לנזיר שאין קדושתו קדושת עולם וישנו בשאלה:
לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה לג"ש לא מצי למידרשיה דלא כתיב לאחיו בכ"ג וכ"ת אמאי לא קאמר הש"ס הדרשות על סדר הכתוב ולומר לאמו לגזירה שוה שהיא מוקדמת בקרא ולאחיו לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה אלא לפי מה שפירשתי לעיל דאי לאו דידעינן מת מצוה מקרא אחרינא לא הוה מוקמי' גזירה שוה דאמו לכדרבי לנגעם ולזיבתם אלא הוה ממעטינן מאמו מת מצוה להכי קאמר דמת מצוה ידעינן מלאחיו לגבי נזיר אייתר ליה אמו על כרחיך לג"ש:
ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו וכו' אמרת לא יטמא - אף בעושה פסח ומילה [גרידא] בלא נזיר וכ"ג משום דלא אתי עשה דטומאה שאין בה כרת ודחי עשה דפסח ומילה שיש בהם כרת כך פי' בקונטרס בזבחים פרק טבול יום (זבחים דף ק.) ובסנהדרין (דף לה.) ובברכו' (דף כ.) מפורש באורך:
ר"ע אומר נפש אלו הרחוקין דסברא הוא לאוקמיה קרא קמא ברחוקים ומת הכתוב אחרי כן מייתר לאוסרן אף בקרובים דסבירא ליה לר"ע דאפילו לא כתיב מת בנפש ליכא למיטעי לאוקמי בבהמה אי משום דרשא דלא יבא דמטמא באהל משמע אי משום דאע"ג דאיקרי נפש בהמה נפש סתמא לא איקרי ועוד דלא מצינו בהמה מוזכרת גבי טומאה רק בלשון נבילה:
לאביו ולאמו לא מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה לקמן קעביד צריכותא בין אביו ובין אמו וצריכי תרווייהו למיכתב למעוטי מת מצוה לאחיו שאם היה כ"ג ונזיר דמיטמא למת מצוה דכולהו פרטי מיותרים לר"ע הלכך כולהון צריכי אבל לא מצריך קרא לכהן הדיוט דכהן הדיוט מיטמא לקרובים דין הוא דטופיינא דכהן הדיוט דקדושתו קדושת עולם אינו מעלה ומוריד לגבי מת מצוה ולא איצטריך קרא [אלא] לכהן גדול ונזיר:
ולאחותו כדתניא וכו' ור"ע ג"ש דרבי מנא ליה פי' דהא ליכא הפנאה כלל דהנהו פרטי דנזיר דרשי' לכולהו ולאביו ולאמו דכ"ג נמי (כדאמרינן) דאיצטריכו למת מצוה תרוייהו כי היכי דצריכי תרוייהו בנזיר למת מצוה ומשני כיון דאמר מר היינו ר"ע לאחיו דאם היה כ"ג ונזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה מהשתא תיפוק לן מהכא דכ"ג ואפי' נזיר מיטמא למת מצוה וכ"ש כ"ג גרידא ומהשתא מייתר לן אביו ואביו בכ"ג לגזירה שוה וצריך למכתב שניהם אביו ואמו בכ"ג כדעביד לקמן צריכותא בנזיר לר"ע מאביו ואמו דנזיר ה"נ בעי למיעבד צריכותא מאביו ואמו דכ"ג וא"ת ואכתי אינו מופנה אלא מצד כ"ג דאילו בנזיר צריך למת מצוה וי"ל דסבירא ליה לר"ע מופנה מצד אחד למידין ואין משיבין אבל לר' ישמעאל לעיל ודאי צריך להפנותן משני צדדין דאיהו לטעמיה בפרק המפלת (נדה כב:) דסבירא ליה למידין ומשיבין כדפירש' לעיל:
ולר' ישמעאל כ"ג והוא נזיר מנא ליה היכא דאית ביה שתי קדושות דלדידיה לא אייתר לאחיו דנזיר לכ"ג שהוא נזיר כיון דלית ליה מת אלו הקרובין א"כ איצטריך אביו לגופיה לאשמועינן אפילו לקרובין לא יטמא ולאמו לגזירה שוה ולאחיו למישרי מת מצוה ולאחותו כדתניא ומשני כיון דשרי רחמנא חד לאו במת מצוה בנזיר לחודיה או בכ"ג לחודיה מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין:
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Tosafot on Nazir 48b · Sefaria
שיטה מקובצת
אמו לגזרה שוה תימא הואיל ומופנה מצד אחד מצד דכהן גדול כדאמר לעיל הא אמרינן פרק המפלת דמופנה מצד אחד לר' ישמעאל למדין ואין משיבין. וי"ל דמכל מקום דחיק לאשכוחי שתהא אמו מופנה משני צדדין דאמרינן התם דאי משכח מופנה מצד אחד ומופנה משני צדדין שבקינן מופנה מצד אחד וגמרינן מופנה משני צדדין. ונראה דהכא אינו מופנה כי אם מצד אחד דאית ליה לר' ישמעאל צריכות דבסמוך דאי אשמעינן אביו הוה אמינא אביו הוא דאינו מטמא משום דחזקה בעלמא. והשתא ניחא דאיצטריך לאמו בנזיר לגופיה. אבל לאמו דכהן גדול מופנה דכיון דגלי רחמנא בנזיר שאין חילוק באביו ואמו הוא הדין בכהן גדול. תוספי הרא"ש ז"ל:
לכרתניא ולאחותו ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך כו'. ישראל שהיה (לו) הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו. ושמע שמת לו מת יכול יטמא. שהרי מצוה הוא ליטמא לקרובים ואפילו הוא כהן הדיוט. אמרת לא יטמא. כלומר אין כאן מצוה ליטמא לקרובים ולדחות פסח ומילה דשייך בהו כרת. יכול לא יטמא. גם למת מצוה כשם שאינו מטמא לקרובים. תלמוד לומר לאחותו. קרא יתירא הוא לומר דלאחותו דוקא אינו מטמא כשהולך לשחוט פסחו אבל למת מצוה הוא מטמא. הרב עזריאל ז"ל:
ר' עקיבא אומר נפש אלו הרחוקים דסברא הוא לאוקומי דוקא ברחוקים מידי דהוה אכהן הדיוט. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
ור' עקיבא גזרה שוה לכדרבי מנא ליה דלדידיה אינו מופנה כל עיקר דמצריך בנזיר לאביו ולאמו ותרוייהו למת מצוה והכי נמי למבעי בכהן גדול תרוייהו למת מצוה דמוכח כיון דאמר ר' עקיבא מת אלו הקרובים אם כן בעי תרוייהו למת מצוה דאי לאביו גרידא למה לו להזכיר כלל לאמו. אלא בעי תרוייהו ואם כן בכהן גדול בעי תרוייהו וגזרה שוה מנא ליה. הרב עזריאל ז"ל:
מה לי כהן גדול לחודיה ומה לי כהן גדול ונזיר דכיון דכהן גדול ונזיר מיטמא למת מצוה כל שכן כהן גדול לחודיה ולא איצטריך אמו דכהן גדול להתירו במת מצוה ומופנה הוא לגזרה שוה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: וכסבר ר' עקיבא מופנה מצד אחד אין משיבין אי נמי משיבין וליכא פירכא. הרב עזריאל ז"ל:
ומשני כיון דפסח ומילה אית בהו כרת אימא לא ליטמא אפילו למת מצוה קא משמע לן. ומפסח ומילה לא אייתי כהן גדול ונזיר דשמא אית בהו חומרא דליתא בהנך. הרב עזריאל:
Shita Mekubbetzet on Nazir 48b · Sefaria
גליון הש"ס
תוס' ד"ה ולאחותו וכו' למדין ומשיבין לפנינו הגירסא שם בנדה דר"י ס"ל למדין ואין משיבין:
Gilyon HaShas on Nazir 48b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת נזיר, דף מ״ח, עמוד ב׳, בהיקף של כ־296 מילים ב־14 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 14 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 116 מילים
נפתחת ב״הָא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ״, לְאָבִיו…״
- קטע 238 מילים
נפתחת ב״עַד שֶׁלֹּא יֵאָמֵר יֵשׁ לִי בַּדִּין: נֶאֶמְרוּ…״
- קטע 326 מילים
נפתחת ב״אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: נֶאֶמְרוּ כְּלָלוֹת בְּכֹהֵן…״
- קטע 417 מילים
נפתחת ב״תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא״, הָא…״
- קטע 520 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא: ״לְאָבִיו״ — לוֹמַר שֶׁאֵין מִיטַּמֵּא לְאָבִיו.…״
- קטע 67 מילים
נפתחת ב״״וּלְאַחוֹתוֹ״, לְכִדְתַנְיָא. דְּתַנְיָא: ״לְאַחוֹתוֹ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר?…״
- קטע 718 מילים
נפתחת ב״הֲרֵי שֶׁהָלַךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ וְלָמוּל אֶת…״
- קטע 818 מילים
נפתחת ב״יָכוֹל לֹא יִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה, תַּלְמוּד לוֹמַר:…״
- קטע 920 מילים
נפתחת ב״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״נְפָשׁוֹת״ — אֵלּוּ הָרְחוֹקִין,…״
- קטע 1028 מילים
נפתחת ב״״לְאָחִיו״ — שֶׁאִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל וְהוּא…״
- קטע 116 מילים
נפתחת ב״וּלְרַבִּי עֲקִיבָא, גְּזֵירָה שָׁוָה דְּרַבִּי, מְנָלֵיהּ?…״
- קטע 1229 מילים
נפתחת ב״אָמַר לָךְ: כֵּיוָן דְּאָמַר מָר אִם הָיָה…״
- קטע 1324 מילים
נפתחת ב״וּלְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כֹּהֵן גָּדוֹל וְהוּא נָזִיר מְנָלֵיהּ?…״
- קטע 1429 מילים
נפתחת ב״״אַחוֹתוֹ״ לְמָה לִי? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כִּי…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת נזיר דף מ״ח עמוד ב׳ · קטע 9 — “רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״נְפָשׁוֹת״ — אֵלּוּ הָרְחוֹקִין, ״מֵת״ —…”
לשון המקור
הָא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ״, לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ הוּא דְּלֹא מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה.
עַד שֶׁלֹּא יֵאָמֵר יֵשׁ לִי בַּדִּין: נֶאֶמְרוּ כְּלָלוֹת בְּכֹהֵן גָּדוֹל, וְנֶאֶמְרוּ כְּלָלוֹת בְּנָזִיר. מָה כְּלָלוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּכֹהֵן גָּדוֹל — לְאָבִיו אֵינוֹ מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה, אַף כְּלָלוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּנָזִיר — לְאָבִיו אֵינוֹ מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה.
אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: נֶאֶמְרוּ כְּלָלוֹת בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט, וְנֶאֶמְרוּ כְּלָלוֹת בְּנָזִיר. מָה כְּלָלוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט — מִיטַּמֵּא לְאָבִיו, אַף כְּלָלוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּנָזִיר — מִיטַּמֵּא לְאָבִיו.
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא״, הָא לְמֵת מִצְוָה מִיטַּמֵּא. הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לוֹמַר שֶׁאֵין מִיטַּמֵּא לְאָבִיו?
אֶלָּא: ״לְאָבִיו״ — לוֹמַר שֶׁאֵין מִיטַּמֵּא לְאָבִיו. ״לְאָחִיו״ אֵינוֹ מִיטַּמֵּא — הָא לְמֵת מִצְוָה מִיטַּמֵּא. ״וּלְאִמּוֹ״ — לִגְזֵרָה שָׁוָה, לְכִדְרַבִּי.
״וּלְאַחוֹתוֹ״, לְכִדְתַנְיָא. דְּתַנְיָא: ״לְאַחוֹתוֹ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר?
הֲרֵי שֶׁהָלַךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת — יָכוֹל יִטַּמֵּא? אָמַרְתָּ: ״לֹא יִטַּמֵּא״.
יָכוֹל לֹא יִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְאַחוֹתוֹ״ — לַאֲחוֹתוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מִיטַּמֵּא, הָא לְמֵת מִצְוָה — מִיטַּמֵּא.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״נְפָשׁוֹת״ — אֵלּוּ הָרְחוֹקִין, ״מֵת״ — אֵלּוּ הַקְּרוֹבִין, ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ״ אֵינוֹ מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה.
״לְאָחִיו״ — שֶׁאִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל וְהוּא נָזִיר, לְאָחִיו אֵינוֹ מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה. ״לְאַחוֹתוֹ״, כִּדְתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ כּוּ׳.
וּלְרַבִּי עֲקִיבָא, גְּזֵירָה שָׁוָה דְּרַבִּי, מְנָלֵיהּ?
אָמַר לָךְ: כֵּיוָן דְּאָמַר מָר אִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל וְנָזִיר, לְאָחִיו אֵינוֹ מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה — מָה לִי כֹּהֵן גָּדוֹל לְחוֹדֵיהּ, מָה לִי נָזִיר וְכֹהֵן גָּדוֹל.
וּלְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כֹּהֵן גָּדוֹל וְהוּא נָזִיר מְנָלֵיהּ? כֵּיוָן דִּשְׁרָא רַחֲמָנָא חַד לָאו גַּבֵּי מֵת מִצְוָה — מָה לִי חַד לָאו, מָה לִי תְּרֵין לָאוִין.
״אַחוֹתוֹ״ לְמָה לִי? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כִּי שְׁרָא רַחֲמָנָא לְמֵת מִצְוָה — נָזִיר וְכֹהֵן, דְּאִיסּוּר לָאוֵי הוּא. אֲבָל מִילָה וּפֶסַח, דְּכָרֵת — לֹא יִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה, קָא מַשְׁמַע לַן.