Talmud Builders

    Kiddushin 9a

    Chapter 1 - HaIshah Nikneit

    גם: קידושין דף ט׳ ע״א, פרק א׳ האשה נקנית

    English translation - Kiddushin 9a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1beads [ ḥumrei ] of glass [ petakhyata ]. A certain woman came and said to him: Give me one string. He said to her: If I give you this string will you be betrothed to me with it? She said to him: Give, give. Rav Ḥama said: Any use of the expression: Give, give, is nothing. Although she said: Give, give, she did not agree to the condition, as she was mocking him and had no intention of actually becoming betrothed.

    2The Gemara relates a similar incident: There was a certain man who was drinking wine in a store. A woman came in and said to him: Give me one cup of wine. He said to her: If I give you a cup of wine will you be betrothed to me with it? She said to him: Give to drink, give it to me to drink. Rav Ḥama said that any use of the expression: Give to drink, give it to me to drink, is nothing, i.e., she certainly did not intend to accept the condition and she is not betrothed.

    3The Gemara further relates: There was a certain man who was picking dates from a date tree. A certain woman came and said to him: Throw me two. He said to her: If I throw two dates to you will you be betrothed to me with them? She said to him: Throw, throw. Rav Zevid said: Any use of the expression: Throw, throw, is nothing, and she is not betrothed.

    4A dilemma was raised before the Sages: If she said: Give, or: Give to drink, or: Throw, without the additional emphasis of the repetition, what is the halakha ? Does this straightforward statement indicate that she actually meant him to give it to her in accordance with his stated condition, or does she not agree to betrothal even here? Ravina said: She is betrothed. Rav Sama bar Rakta said in the form of an oath: By the king’s crown! She is not betrothed. The Gemara states: And the halakha is that she is not betrothed.

    5The Gemara issues further rulings concerning the previous cases. And the halakha is: With regard to silk garments that are worth more than one peruta , appraisal is not necessary before a woman can be betrothed with them. And the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, that if a man promised a woman one hundred dinars as betrothal money and gave her only a dinar, she is betrothed. And the halakha is in accordance with the opinion of Rava, who said that Rav Naḥman said that if he promised one hundred dinars and gave her only collateral, this is not a valid betrothal.

    6§ The Sages taught: How is betrothal performed with a document? If he wrote the following for a young woman’s father on paper or earthenware, despite the fact that the paper or earthenware is not worth one peruta : Your daughter is betrothed [ mekuddeshet ] to me, or: Your daughter is betrothed [ me’oreset ] to me, or: Your daughter is to me as a wife, then she is betrothed. There is no requirement for the paper or earthenware to be worth one peruta , as she is not betrothed through the value of the paper or earthenware.

    7Rabbi Zeira bar Memel objects to this description of the writing of the document: But this document is not comparable to a bill of sale. There, in the case of a bill of sale, the seller is the one who writes to the buyer: My field is sold to you. Here, the husband, who is akin to a buyer, is the one who writes: Your daughter is betrothed to me.

    8Rava said: There, in the case of a sale, the formulation of the document is taken from the context of the verse, and here, in the case of betrothal, the formulation of the document is likewise taken from the context of the verse. Rava elaborates: There, with regard to a sale, it is written: “And sells of his ancestral land” (Leviticus 25:25), which indicates that the Merciful One renders the transaction dependent on the seller. Here, it is written: “If a man takes a woman” (Deuteronomy 22:13), meaning that the Merciful One renders the betrothal dependent on the husband.

    9The Gemara asks: There, in the case of a sale, it is also written: “Men shall buy [ yiknu ] fields for money” (Jeremiah 32:44), which indicates that the matter depends upon the buyer. The Gemara answers: Read into the verse: Shall sell [ yikkanu ]. The Gemara asks: What is the reason that you read it as yikkanu ; because it is written in the verse in Leviticus: “And sells,” and there is a preference to have the verse from the Prophets accord with that of the Torah? So too, instead of: “If a man takes [ ki yikaḥ ]” (Deuteronomy 22:13), read into the verse: When he is given [ ki yakiaḥ ], as it is written: “I gave my daughter to this man” (Deuteronomy 22:16), so that the verses will accord with each other.

    10Rather, Rava said: There is no proof from the verses for these rulings, as they are a halakha received through tradition, and the Sages based them on the verses. And if you wish, say: There too, in the case in Jeremiah, it is written with regard to the buyer: “And I took the deed of purchase” (Jeremiah 32:11), thereby indicating that it is the seller who writes the document.

    11And Rava says that Rav Naḥman says: If he wrote the following for him on paper or earthenware, despite the fact that the paper or earthenware is not worth one peruta : Your daughter is betrothed [ mekuddeshet ] to me, or: Your daughter is betrothed [ me’oreset ] to me, or: Your daughter is to me as a wife, whether he gave it to her father or whether he gave it directly to her, she is betrothed with the consent of her father. And this is the halakha provided that she has not yet reached her majority, before which her father alone has the authority to betroth her.

    12If he wrote for her on paper or earthenware, despite the fact that the paper or earthenware is not worth one peruta : You are hereby betrothed [ mekuddeshet ] to me, or: You are hereby to me as a wife, or: You are hereby betrothed [ me’oreset ] to me, then she is betrothed whether he gave it to her father or to her, as long as this was with her consent. And this is the halakha provided that she has reached her majority and is under her own authority.

    13§ Rabbi Shimon ben Lakish raises a dilemma: With regard to a document of betrothal that was written not for her sake, i.e., not for this particular woman, what is the halakha ? Do we juxtapose the halakhot of the modes of becoming betrothed to the halakhot of the modes of leaving a marriage, i.e., divorce? If so, one should say: Just as

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    חומרי - בוטייני"ש שעושין של בדיל וחורזין הרבה מהן בחוט אחד ועושין אותו כמין ענק ונושאין בצואריהן למכור ויש גורסין פתכייתא והן של זכוכית כמין טבעות דקים וקורין אותו פוריל"ש ובלשון רבותינו אושטנית:

    חד שוכא - מלא חוט הענק:

    מיקדשת לי - בלשון שאילה:

    הב אשקי ושדי - דלא כפלתיה לדיבורא:

    תגא דמלכא - בכתר המלך נשבע:

    והלכתא כר"א - דאמר (לעיל קידושין דף ח.) התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים:

    כרבא אמר רב נחמן - דאמר לעיל (שם) מנה אין כאן משכון אין כאן:

    בתך מקודשת לי - והיא ברשות אביה לקדשה כגון שלא בגרה:

    לשטר זביני - ומנלן דכי האי גוונא הוי שטרא:

    מאי טעמא קרית ביה יקנו משום דכתיב ומכר - בתמיה קרי ביה כי יקח ונימא דאבי הנערה קאמר שיהא מקיחה לבעל ומשום דכתיב את בתי נתתי:

    הלכתא נינהו - למשה מסיני:

    התם נמי - גבי שטר זביני כתיב ואקח את ספר המקנה אלמא המוכר נתנו ללוקח דכתיב ואקח ולא כתיב ואתן וירמיהו היה קונה את השדה מיד חנמאל אלמא מוכר כותב שדי מכורה לך ונותן ביד לוקח אבל הכא כי יקח כתיב:

    בין ע"י עצמה - שקבלתה היא מדעתו של אב:

    מדעתה - שהיא אמרה לו לקבל והא דבעינן דעתא דידה והוא שבגרה:

    שלא לשמה - שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך:

    קידושין ט עמוד א

    1חומרי פתכייתא. אתאי ההיא איתתא, אמרה ליה: ״הב לי חד שוכא״. אמר לה: ״אי יהבינא ליך מיקדשת לי״? אמרה ליה: ״הבה מיהבה״. אמר רב חמא: כל ״הבה מיהבה״ לאו כלום הוא.

    2ההוא גברא דהוה קא שתי חמרא בחנותא. אתאי ההיא איתתא, אמרה ליה: ״הב לי חד כסא״. אמר לה: ״אי יהיבנא ליך מיקדשת לי״? אמרה ליה: ״אשקויי אשקיין״. אמר רב חמא: כל ״אשקויי אשקיין״ לאו כלום הוא.

    3ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי מדקלא. אתאי ההיא איתתא, א"ל ״שדי לי תרתי״! אמר לה: ״אי שדינא ליך מיקדשת לי״? אמרה ליה: ״שדי מישדא״. אמר רב זביד: כל ״שדי מישדא״ לאו כלום הוא.

    4איבעיא להו: ״הב״, ״אשקי״, ״ושדי״, מהו? אמר רבינא: מקודשת. רב סמא בר רקתא אמר: תגא דמלכא! אינה מקודשת. והלכתא: אינה מקודשת.

    5והלכתא: שיראי לא צריכי שומא. והלכתא כר"א והלכתא כרבא אמר רב נחמן.

    Baraita

    6ת"ר בשטר כיצד? כתב לו על הנייר או על החרס, אע"פ שאין בו שוה פרוטה, ״בתך מקודשת לי״, ״בתך מאורסת לי״, ״בתך לי לאינתו״ הרי זו מקודשת.

    7מתקיף לה ר' זירא בר ממל: הא לא דמי האי שטרא לשטר זביני! התם, מוכר כותב לו ״שדי מכורה לך״, הכא בעל כותב ״בתך מקודשת לי״!

    8אמר רבא: התם מעניינא דקרא והכא מעניינא דקרא. התם כתיב ״(ויקרא כה״, כה) ״ומכר מאחוזתו במוכר תלה רחמנא, הכא כתיב ״(דברים כב״, יג) ״כי יקח בבעל תלה רחמנא.

    9התם נמי כתיב ״(ירמיהו לב״, מד) ״שדות בכסף יקנו״! קרי ביה ״יקנו״. מאי טעמא קרית ביה ״יקנו״ משום דכתיב ״ומכר״, ה"נ קרי ביה ״כי יקח״, דכתיב ״(דברים כב״, טז) ״את בתי נתתי לאיש הזה״.

    10אלא אמר רבא: הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי. ואיבעית אימא: התם נמי כתיב ״(ירמיהו לב״, יא) ״ואקח את ספר המקנה״.

    11ואמר רבא אמר רב נחמן: כתב לו על הנייר או על החרס, אע"פ שאין בו שוה פרוטה, ״בתך מקודשת לי״, ״בתך מאורסת לי״, ״בתך לי לאינתו״, בין ע"י אביה בין ע"י עצמה מקודשת מדעתו, והוא שלא בגרה.

    12כתב לה על הנייר או על החרס, אע"פ שאין בו שוה פרוטה, ״הרי את מקודשת לי״, ״הרי את לי לאינתו״, ״הרי את מאורסת לי״ מקודשת, בין ע"י אביה, בין ע"י עצמה, מדעתה, והוא שבגרה.

    13בעי ר' שמעון בן לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה, מהו? הויות ליציאות מקשינן, מה׃

    Tosafot

    כל אשקי אשקויי כו' - הנך תלת עובדי איצטריך לאשמועינן דבשום דבר אין מועיל לא במידי דאכילה ושתיה ולא בשאר מילי:

    הב אשקי ושדי אינה מקודשת - וא"ת מי גרע מתן מעות לפלוני דמקודשת. כ"ש כשאומרת תן לי וי"ל דשאני הכא דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קידושין ומשום הכי איכא למימר כשאומרת הב אדעתא דמעיקרא קאמרה:

    והלכתא שיראי לא צריך שומא - וא"ת אמאי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף דהא בבבא בתרא (דף קמג:) פסקינן הלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה וי"מ דהיינו דוקא במילי דב"ב ולא נהירא דע"כ בכולי גמרא הלכתא כרבה כדמוכח פרק מי שאחזו (גיטין דף עד:) גבי ההוא דאמר ליה לאריסיה כ"ע דלו תלתא ושקלו ריבעא כו' וקאמר ותסברא דרבה כרשב"ג והא קי"ל הלכתא כרבה ובהא קי"ל אין הלכה כרשב"ג משמע מדקאמר והא קי"ל הלכתא כרבה משמע דבכולי גמרא הלכתא כוותיה ושמא יש לדחות דהתם יש ספרים דגרסי בהא קי"ל הלכתא כרבה דמשמע בהא דוקא ולא בכולי גמרא מיהו קשיא אמאי לא קאמר בהדיא הלכתא כוותיה דרבה כדאמר הלכה כר' אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן ואומר ר"ת דאתא לאשמועינן דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילין לטעות בו כל כך אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות שיש שאינם טובות אלא מעט ורגילים לטעות בהרבה יותר משוויים צריכי שומא משום דלא סמכה דעתה ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן והא דאמר לקמן בפרק שני (קידושין דף מח:) שהוסיף לה נופך משלו יש לומר ששמו אותו אי נמי ההוא נופך כעין שיראי שידוע שוויו קצת וההוא גברא דקדש באבנא דכוחלא (לקמן קידושין דף יב.) והוה רב חסדא משער אי אית ביה שוה פרוטה אבנא דכוחלא לא הוי כשאר אבנים טובות אלא כעין אבני שיש כדאשכחנא פ"ה דסוכה (דף נא:) בהורדוס דבניה לבהמ"ק באבני דשישא וכוחלא ומרמרא וי"מ משום הכי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף משום דרב יוסף הביא לעיל (קידושין דף ח.) כמה ראיות לדבריו עוד י"מ מש"ה לא קאמר הלכתא כרבה דלא תימא דהיינו רבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריכי שומא אבל אמר לה חמשין ושוי חמשין בעי שומא לפיכך פסק דבשום ענין לא בעי שומא לפי זה הטעם יתיישב הא דאיצטריך לפסוק כרבה אע"ג דבכל דוכתא קי"ל כוותיה:

    כתב על הנייר ועל החרס - משמע דשטר כשר על החרס וכן משמע לקמן בפירקין (קידושין דף כו.) דאמר כתב לו על הנייר ועל החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה וקשה דאמר בפ"ב דכתובות (דף כא.) האי מאן דבעי לאחוויי חתימת ידיה בבי דינא לכתוב אחספא כו' וקאמר דוקא אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח איניש דלא מעלי וכתיב עליה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו משמע אבל על חרס ליכא למיחש להכי דאפי' כתוב עליו לא יועיל ואומר ר"ת דההיא דלקמן וההיא דהכא אתיא כר' אלעזר דאמר (בגיטין דף פו.) עדי מסירה כרתי וההיא דכתובות אתיא כר"מ דאמר (שם) עדי חתימה כרתי וההיא דהכא לא אתיא כר' מאיר דכיון דבעינן בשטר קדושין עדי חתימה כדמוכח לקמן בפרק שני (קידושין דף מח.) ועדים שעל גבי החרס לא חשיבי ואין מוכיח מתוכו כלום בחרס דדבר שיכול להזדייף הוא ותנן בפ"ב דגיטין (דף כא:) אין כותבין לא על נייר מחוק ולא על דיפתרא משום שיכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרו מאן חכמים ר' אלעזר ש"מ דלא מהני בדבר שיכול להזדייף ואע"ג דאמר בגיטין בסוף פרק שני (דף כב: ושם) לא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא ה"מ בשטרות העומדות לראיה דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים אבל זה שאינו עשוי אלא לקדש בו אשה ולקנות בו שדה כעין גיטין הוה שעשוי לגרש בו את האשה לפי שעה ואע"פ שהשטר של קנין יכול להועיל לראיה כמו כן הגט יכול להועיל כדאמר בפ' הכותב (כתובות פט:) ובפ"ק דב"מ (דף יט.) וכ"ת ליקרעיניה בעינא לאינסובי ביה אלמא אע"פ שהיא צריכה לראיה עיקרו לא לכך נעשה:

    אף על פי שאין בו שוה פרוטה - הכא ניחא דקצת הוא רבותא לפי דבשוה פרוטה היתה ראויה להתקדש בלא שטר אבל לקמן (קידושין דף כו.) גבי שדי מכורה לך יש לתמוה מאי רבותא דאע"פ שאין בו שוה פרוטה דהתם המוכר נותן השטר וכך לי בשוה פרוטה כמו באין בו שוה פרוטה וי"ל משום דכתב ביה נתינה אחריתי ספר המקנה ס"ד דליבעי שוה פרוטה משום דמוכר מקנה שדהו ללוקח קמ"ל דלא בעי:

    הא לא דמי האי שטרא וכו' - ומגט לא היה יכול להקשות דבצד אחד דמי שפיר לגט דמה גט הבעל כותבו בב"ד:

    הלכתא נינהו - תימה כיון דהלכתא נינהו ל"ל קרא דויצאה והיתה שהאשה נקנית בשטר וי"ל דשטר מכר לחוד הוי הלכתא ושטר קידושין נפקי מכי יקח דבעל כותבו ודמי למכר ואע"ג דקאמר הלכתא נינהו לשון רבים לאו אתרוייהו קאי וכהאי גוונא אשכחן בריש בנות כותים (נדה לב:) דקאמר הי קרא והי הלכתא. אך קשה דלקמן (קידושין דף כו.) גבי שדה קבעי מנין שנקנית בשטר ואייתי קרא דכתיב ואקח את ספר המקנה ושמא י"ל דכיון דההוא קרא לא הוי אלא מדברי קבלה אין להקפיד בכך אי נמי יש לפרש הלכות מדינה כלומר מנהג היה כך:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    תגא דמלכא אינה מקודשת - פירוש שבועה היא, כלומר בתגא דמלכא. ור"ח פירש אפילו נתן לה תגא דמלכא שהיא דבר חשוב מאד אינה מקודשת. יש אומר דטעמא משום דאדבורא קמא קא סמכה. אבל אי אמר לה איהו מעיקרא אי יהיבנא לך מקדשת לי, ואמרה יהבה, אי נמי הבה מיהבה ושדי או אשקי מקודשת, דהבה מיהבה כדקאמר הוא דקאמרה, ומקודשת. ואחרים אמרו דאם חזר הוא בשעת נתינה ואמר לה התקדשי לי בו הרי זו מקודשת. ומסתברא דטעמא דמלתא משום דכיון דאיהו בלשון שאלה קאמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, ואיהי לא אמרה לו אין, אלא הבה, גילתה דעתה דלא בעיא בקידושיה, דאם תימא ליה אין, אלא מתנה היא דקא בעיא מיניה, והיינו דאמרינן כל הבה מיהבא לאו כלום הוא. דאלמא עיקר טעמא משום הבה דקאמרה השתא הוא, ולא משום הבה לי דקאמרה מעיקרא, ולא משום דלא אמרה לה התקדשי לי בו בשעת נתינה, דהא דקאמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, לאו למימרא דלבסוף נתן לה סתם, אלא בשעת נתינה אמר לה הרי את מקודשת לי בזה, דסתמא דמילתא הכי הוא, ואע"ג דלא אמר לה הכי בגמרא בהדיא, משום דקאמר לה מעיקרא מקדשת לי, כי לא אמרו בגמרא דאמר לה לבסוף לא מעלה ולא מוריד. ועוד דמן הסתם הכי הוא, וכדאמרינן לקמן (קידושין יג, א) ההיא אתתא דהות מזבנא ורשכו אתא ההיא גברא וחטף ורשכא מינה, אמרה לי הבה ליה ניהלה, אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, שקלתיה ואשתיקא, והתם ודאי בדאמר לה התקדשי לי בו בשעת נתינה הוא, דאי לאו הכי, פשיטא דאינה מקודשת, דדלמא דידה הוא דקא מהדר לה, אלא דתלמודא הוא דקא מקצר בלישניה ומסרן לחכמים, וכן פירש שם ר"ח ז"ל. אמרה היא אהדריניה לי אמר לה הילך ומקדשת לי בה ע"כ. וכן מצאתיה בירושלמי בפרק האיש מקדש (ה"א) דגרסינן התם חטף סלע מידה, ובשעת מתנה אמר לה הרי את מקודשת, הרי זו מקודשת. ועוד דהכא אע"ג דלא אמר לה התקדשי לי בו, אנן סהדי דלקדושין אינון, והוה ליה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, דאינו צריך לפרש, וסתם כמפרש דמי, ואי במפרש מקודשת בסתם נמי מקודשת, אלא טעמא כדפרישית דכיון דלא אמרה אין גליא אדעתא דלאו לשם קדושין נסיב לה, והלכך אע"ד דאיהו אמר התקדשי לי בו אינה מקודשת, ואי נמי לא אמרה לו איהי מעיקרא הב לי או אשקי אלא דאיהו אמר לה אי יהיבנא לך מנה זה מקדשת לי ואהדרא לי הב או אשקי חד דינא אית ליה ואינה מקודשת, דאי נתרצית בקדושיו הוה לה למימר אין, ואי ואי אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי ושקלתיה ואשתיקא מקודשת, דהשתא לא גליא דעתה דלא נסבה ליה לקדושין וחזקה אתרצויי אתרצית לקדושין ושקלת, וראיה לדבר מדאמרינן לקמן (קידושין יג, א) גבי מעשה דוורשכי כי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, הא לאו הכי מקודשת, דעדיף שותקת מהבה או אשקי, דשותקת כמודה, והבה או אשקי אחר שאלה כאומרת איני רוצה בקדושין אלא במתנה. כך נראה לי.

    והלכתא שיראי לא צריכא שומא - ואע"ג דפלוגתא דרבה ורב יוסף היא, וקיימא לן כרבה (ב"ב קמג, ב) חוץ משדה קנין ומחצה, יש מי שאומר שלא אמרו אלא דוקא במה שנחלקו בבבא בתרא, ואי נמי יש לומר דהכא בגררא דקא פסיק הלכתא בהבה ואשקי פסק נמי בהדיא כרבה. ואע"ג דלא צריך דכלל הוא. ותדע דהא נמי פסק בהדיא כר"א וכרבאאמר ר"נ, אע"ג דלא הוה צריך, דהא ליכא מאן דפליג עלייהו. ומשם רבינו תם אמרו דאצטריך משום דרבה ורב יוסף כי היכי דפליגי בשיראי הכי נמי פליגי במקדש בכל דבר ואפילוב אבנים טובות ומרגליו., והוי אמינא דהלכה כרבה ולעולם מקודשת, קא משמע לן דדוקא בשיראי ששומתן ניכרת, אבל אבנים טובות ומרגליות שאין שומתן ניכרת ויש אחרת כפלי כפלים מחברתה, בהא אין הלכה כמותו, אלא צריכה שומא, דשמא טועה היא בשומתא וסבורה היא ששוה יותר, ואפילו אמר לה בכל דהו אינה מקודשת, דלא סמכה דעתה, והיינו טעמא נמי דאמר והלכתא שיראי לא צריכי שומא, ולא אמר והלכתא כרבה כדאמר והלכתא כר' אליעזר והלכתא כרבא אמר רבי נחמן.

    כתב לו על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי - לישנא קייטא נקט הכא, דבתך פלונית מקודשת לי אני פלוגני כותב לו, דהא שטר קדושין משטר גירושין ילפינן, והתם הא בעינן שכיתבו שמותיהן בגט, ומדאורייתא היא, משום דכתיב (דברים כד, א) ספר כריתות ספירת דברים הכורתין בינו לבינה, ובאין שמותיהן מפורשין בגט אין מוכיח מתוך הגטשיהא גט זה כורת בין ראובן זה זה ללאה אשתו זו. והא דמכשרינן בכתב על הנייר או על החרס, ר"א היא דאית ליה עדי מסירה כתרי, אבל לר"מ דאית ליה עדי חתימה כרתי, הכא בעינן שיכתוב על הקלף או בדבר שאינו יכול להזדייף, וכדתנן בהמביא תניין (כא, ב) אין כותבין על הנייר מחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין, ואמרינן עלה בגמרא מאן חכמים ר"א היא דאמר עדי מסירה כרתי, והוא הדין לשטר קדושין, דלר"מ כל שיכול להזדייף או שאין עליו עדים אינו שטר. ולקמן בפרק האיש מקדש (קידושין מח, א) אמרינן הכא במאי עסקינן כגון שקדשה בשטר אירוסין שאין עליו עדים, ור"מ לטעמיה דאמר עדי חתימה כרתי, ור"א לטעמיה דאמר עדי מסירה כרתי. ור"ת ז"ל פירש דהא דכתב לו על הנייר אילו ר"מ היא, ובנייר שאינו מחוק, ובשחקק על החרס שאינו יכול להזדייף, דיש בלשון כתיבה חקיקה כדאיתא בפרק המביא נתיין בגיטין (נ, א) ואין צורך לזה, כיון דכולהו אמוראי פסקו כר"א בגיטין וקדושין.

    מתקיף לה רבינא והא לא דמי האי שטרא לשטרא דזביני התם מוכר כותב והכא בעל כותב. הקשה הרמב"ן נר"ו אלא היכי ליעביד, אי כתב ליה אב בתי מקודשת לך, לא אפשר, דהא כתיב כי יקח ולא שתקיח את עצמה, וניחא ליה דכי כתיב כי יקח בכסף הוא דכתיב, והתם ודאי בעינן שיקח הוא, והיינו דלא אקשינן הכי לעיל (קידושין ה, ב) גבי כסף, והא לא דמי האי כספא לכספא דזביני, דהתם מוכר אומר שדי מכורה לך בכסף זה והכא בעל אומר הרי את מקודשת לי, אבל גבי שטר הוא שאקשינן לומר דכיון דשטרי דזביני מוכר כותב בשטר ארוסין נמי נימא הכי, ופרקינן הכא מענינא דקרא דכיון דבכסף תלה רחמנא בלוקח, מקשינן כולהו הויות להדדי, והתם במוכר תלה רחמנא ובין בכסף בין בשטר בעינן שיאמר מוכר שדי מכורה לך, ואקשינן בזביני נמי הא כתבי שדות בכסף יקנו, דאלמא בכסף בלוקח תלה רחמנא, ואקיש כולהו קניות להדדי. ואם תאמר ואמאי לא אקשי ליה והא לא דמי האי שטרא לשטרא דגט, דהתם מקנה כותב והכא קונה כותב. יש לומר משום דאיכא למימר דדומיא דגיטין הוא, דהכא והתם בעל כותב והיא מקבלה, והכי נמי משמע לקמן (קידושין טז, א) גמרא עבד עברי נקנה בשטר דאמרינן התם בשטר מנא לן אמר עולא אמר קרא אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת, מה אחרת מקניא בשטר אף אמרה העבריה מקניא בשטר, ואקשינא הא ניחא למאן דאמר שטר אמה העבריה אדון כותבו, אלא למאן דאמר אב כותבו מאי איכא למימר דאלמא כל היכא דלא דמי שטרי להדדי דחיא הקישא. ואיכא למידק והא שטר אירוסין מגרושין ילפינן, ואע"ג דלא דמו דהתם מקנה כותבו והכא וקנה כותבו, אלא ודאי משמע דשטר אירוסין וגירושין כהדדי נינהו דבתרווייהו בעל כותב והיא מקבלת כדאמרן. ולדידי קשיא לי דאנן שטר קדושין משטר גרושין ילפינן מויצאה והיתה ולא משטר מכר, ומאי קא מקשינן, והא לא דמי לשטר זביני, ושקלינן וטרינן מכי יקח קרי ביה כי יקיח, ואנן קדושי כסף בלחוד הוא דילפינן מכי יקח. ויש לי לומר דודאי קדושי שטר מגרושין ילפנין. מיהו עיקר קדושין מדין קניה הוא, ובכולהו קיחה שייכא בהו, ובכולהו תנינן נקנית וכיון שכן אף קניית שטר קדושין הוה לן למילף מקניית שטר זביני דעלמא, מה התם מקנה כותב אף הכא הוה לי למימר שיכתוב המקנה. כך נראה לי.

    כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי וכו' בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה. ופירש על ידי עצמה, בין שעשאה אביהו שליח ממש בין שאמר לה צרי וקבלי קדושיך, וכדאמרינן לקמן (קידושין יט, א) אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך, ולאו מדין שליחות הוא, דאין שליחות לקטנה, אלא משום דהוי ליה כאומר כל המקדש את בתי מקודשת לו, כאלו נתן כסף קדושיה או שטר קדושיה לידי, הא למה זה דומה לתנם לפלוני שיקבלם לי דמקודשת. והא דאמר בתך מקודשת לי, משום מתקדשת על ידי איה נסיב ליה דכי יהיב ליה לאב ועודה לא בגרה צריך למיכתב ליה בתך פלונית מקודשת לי, ואי כתב לה הרי את פלונית מקודשת לי אינה מקודשת. דכיון דעיקר קדושין מחמת האב הן ועל ידיה יהיב ליה לא מקדשא אלא אם כן כתב ליה בתך מקודשת לי. אבל במקדשה על ידי עצמה אע"פ דאיהי מחמת האב שקלה להו. בין כתב לה בתך מקודשת לי בין כתב לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקדשת, ודומיא דכסף ייעוד דאמרינן לקמן (קידושין יט, א) אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי, אלמא אף בקטנה שאמר לה הרי את מקודשת, ומינה בצאי וקבלי קדושיך כי אמר לה הרי את מקודשת לי מקודשת, והוא הדין בשעשאה האב שליח. ור"נ דנקט בתרווייהו בתך מקודשת. תרתי קא משמע לן, דאפילו בדידיה כי כתב בתך מקודשת לי מהני, ואם כתב הרי את פלונית מקודשת לי ונתן לאביה קודם שבגרה אינה מקודשת. אבל בסיפא בשנתקדשה בין על ידי אביה בין על ידי עצמה לאחר שבגרה דוקא בשכתב הרי את פלוניתא מקודשת לי, אבל אי כתב בתך מקודשת לי ונתן ע"י האב אינה מקודשת, דכיון דלאו ברשות האב קיימא, הרי זה ככותב לאחר פלונית מקודשת לי, דלא דומיא דגרושין היא, דאלו בגט לא אשכחן שיהא כותב על ידי שליח, אלא הרי את מגורשת הרי את מותרת, ולא שידבר עם השליח פלונית מגורשת ממני.

    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 9a

    Kiddushin 9a. The full printed text of this folio side - 13 numbered segments, about 355 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Kiddushin 9a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026