Talmud Builders

    Kiddushin 47b

    Back to index

    English translation — Kiddushin 47b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1is like a deposit. The Gemara analyzes this: They disagree only with regard to this: There is one Sage who holds that one can betroth a woman with a loan, even though the value of one peruta does not remain of it. And one Sage holds that if the value of one peruta remains from it, yes, he can betroth her with it, but if the value of one peruta does not remain of it, he cannot. But everyone agrees that if one betroths a woman with a loan, she is betrothed. This presents a difficulty for Rav, who stated that one cannot betroth a woman with a loan.

    2Rava said to him: And how can you understand it that way? Is this baraita fully explainable? It is corrupted and cannot be cited as a proof.

    3He explains why the baraita must be corrupted: What are the circumstances of this deposit discussed in the baraita ? If she assumed financial responsibility to repay the owner for it if it is stolen or lost, it is the same as a loan, as even if it is entirely lost she must still repay its value. If she did not assume financial responsibility for it, then if so, rather than teaching in the latter clause of the baraita : But if he betroths her with a loan that he had given her, she is betrothed despite the fact that the value of one peruta of it does not remain; let him distinguish and teach the distinction within the case itself, as follows: In what case is this statement said, that she is not betrothed if less than the value of one peruta remains from the deposit? If she did not assume financial responsibility upon herself for it. But if she assumed financial responsibility upon herself, even though the value of one peruta did not remain from it, she is betrothed.

    4Rather, since the wording of the baraita cannot remain as is, answer this way: But if he betroths her with a loan that he had given her, she is not betrothed, despite the fact that the value of one peruta of it remains.

    5The baraita stated that Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Meir: A loan is like a deposit. The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? Rabba said: I found the scholars in the study hall of Rav who were sitting and saying: They disagree with regard to the issue of whether a loan the debtor had not yet begun to spend is in the possession of the owner with regard to the possibility of retraction of the loan by the lender. And the same is true, i.e., they also disagree, with regard to who bears responsibility for accidents.

    6As one Sage, the first tanna , holds: A loan stands in the possession of the debtor, i.e., even if it has not been spent, the lender cannot demand the return of the money. And the same is true with regard to responsibility for accidents, i.e., if the money is lost, it is considered lost from the debtor’s possession and he bears responsibility for it. And one Sage, Rabbi Shimon ben Elazar, holds: A loan that the debtor has not yet begun to spend stands in the possession of the owner, and the same is true with regard to responsibility for accidents. He can therefore betroth a woman with the money he has already lent her, provided that she has not yet begun to spend it.

    7Rabba continues: And I said to them: With regard to accidents, everyone agrees that it stands in the possession of the debtor and he is responsible for the money. What is the reason? A loan of money is no worse than borrowing an item. Just as in the case of borrowing an item, whereby the item is returned to its owner intact and yet the debtor is liable for accidents, as explicitly stated in the Torah, is it not all the more so that with regard to a loan, which the debtor spends and repays with other money, it should be considered in the debtor’s possession and he should bear responsibility for it? Rather, here the practical difference between them concerns the question of a loan in the possession of the owner with regard to the possibility of retraction of the loan. The first tanna is of the opinion that he cannot retract the loan, whereas Rabbi Shimon ben Elazar holds that he can do so.

    8The Gemara asks: But rather, with regard to that which Rav Huna says: In the case of one who borrows an ax from his friend for a certain period of time, if he chops wood with it he has acquired it in the sense that the lender cannot demand its immediate return. If he has not chopped wood with it he has not acquired it. Let us say that this halakha that Rav Huna stated is parallel to a dispute between tanna’im . According to the explanation of Rabba, it would be a dispute between the first tanna and Rabbi Shimon ben Elazar.

    9The Gemara rejects this suggestion: No, they disagree only with regard to a loan, which is not returned intact. Since there is no need for the debtor to return the same money to the lender, this means that the money has been transferred to the debtor’s domain, and the first tanna holds that the lender may not retract the loan. But with regard to the borrowing of an item, for example the ax, which is returned intact, everyone agrees that if one chopped with it, yes, he has acquired it and is responsible for it. If he has not chopped with it, he has not acquired it.

    10The Gemara suggests: Let us say that Rav’s statement that one cannot betroth a woman with a loan is subject to a dispute between tanna’im . The baraita teaches: If one says to a woman: Be betrothed to me with a promissory note, or if he had a loan in the possession of others and he authorized her to collect the money for herself, Rabbi Meir says she is betrothed and the Rabbis say she is not betrothed. The Gemara clarifies: What are the circumstances of this promissory note? If we say it is a promissory note of others who owe him money, this is the same as a loan in the possession of others, and why would the baraita state it twice? Rather, is it not referring to her promissory note, i.e., a loan she has taken from him, and they disagree with regard to one who betroths a woman with a loan, whether forgiving the debt by returning the promissory note counts as betrothal money?

    11The Gemara rejects this suggestion: Actually, the baraita is referring to a promissory note of others, and here they disagree in two cases: In the case of a loan with a promissory note and in the case of a loan by oral agreement.

    12The Gemara explains: With regard to a loan with a promissory note, concerning what matter do they disagree? They disagree concerning the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis, as it is taught in a baraita : Letters, i.e., the content of a promissory note, are acquired by merely transferring the document. If the lender hands over a promissory note to a third party, the latter can collect the debt. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: Whether one wrote a document of sale for the promissory note but did not transfer the promissory note itself, or whether he transferred the promissory note but did not write a document of sale for it, the recipient has not acquired the promissory note. The recipient acquires it only once the other writes a document of sale and transfers the promissory note.

    13The suggestion is that one Sage, Rabbi Meir, is of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and therefore one can betroth a woman by giving her a promissory note even without writing a document of sale for it. And one Sage, i.e., the Rabbis, is not of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and she is not betrothed because she has not received anything.

    14And if you wish, say instead the following answer: No one is of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and here they disagree with regard to the statement of Rav Pappa, as Rav Pappa says: This one who sells a promissory note to his friend must write the following formula for him: Let it be acquired by you, it and all its liens. Otherwise, the debt discussed in the promissory note is not transferred. One Sage, i.e., the Rabbis, is of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Rav Pappa. And one Sage, Rabbi Meir, is not of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Rav Pappa. He holds that the debt is acquired even if one did not write this phrase, and a man can betroth a woman by giving a promissory note to her.

    15And if you wish, say instead: Everyone is of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Rav Pappa, and even Rabbi Meir agrees that she is betrothed only if he wrote in the document: Let it be acquired by you, it and all its liens. And here they disagree with regard to the statement of Shmuel, as Shmuel says:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    הרי היא כפקדוןדאם נשתייר אין לא נשתייר לא:

    אבל דכ"ע המקדש במלוהשישנה בעין מקודשת:

    ותסברא מתרצתא היאדקתני במלוה אע"פ שלא נשתייר מקודשת:

    אי דקביל עליה אחריותשאם יגנב תשלמנו לו:

    היינו מלוהכיון שנגנב ונתחייבה בו נמצא מלוה אצלה וכיון דתנא במלוה אע"פ שלא נשתייר מקודשת פקדון נמי שלא נשתייר תתקדש ביה:

    אלא דלא קביל עליה אחריותוכי איגנוב לא אחייבא ביה אבל קבלה עליה אחריות מקודשת:

    אדתניבמלוה נפלוג בפקדון גופיה דיש פקדון שאפי' לא נשתייר כלום מקודשת:

    אלאעל כרחך בדקבלה עליה אחריות קתני דאם לא נשתייר אינה מקודשת דמלוה היא והמקדש במלוה אינה מקודשת וכי נשתייר מקודשת בההיא שיור וגבי מלוה תריץ הכי אע"פ שנשתייר אינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה:

    במאי קמיפלגיאי בלהוצאה ניתנה פליגי סוף סוף כתנאי אמרה רב לשמעתיה:

    אשכחתינהו לרבנן בבי רבמצאתי התלמידים בבית המדרש דכל היכא דמיירי בבי רב לאו רב ממש הוא אלא בבית המדרש הוא:

    וקאמרילעולם להוצאה ניתנה דברי הכל ואם שלח בה יד להוציא ממנה שוה פרוטה הרי החזיק בהם ואין הבעלים יכולין לחזור והויא ליה מלוה ואינה מקודשת ואפילו רובה בעין והכא בשלא הוציא ממנה כלום ולהכי אמר ר"ש בן אלעזר מקודשת דקסבר מלוה שהיא כולה בעין ברשות בעלים היא לחזרה אם בא מלוה לחזור בו ולתובעה חוזר הילכך השתא הוא דיהבה ניהליה והוא הדין לאונסין קיימא נמי ברשותיה דאי מתאנסי פטור הלוה:

    השואל קורדוםלעשרה ימים:

    ביקע בוהויא חזקה להשתמש בו ימי שאילתו ואין המשאיל יכול לחזור בו:

    לימא כתנאי אמרהדלר' מאיר אם ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו ולת"ק אפילו לא ביקע בו נמי דמלוה אינו ברשות בעלים לחזרה:

    דלא הדרה בעינאהילכך כיון דרשאי הלוה ליקח בהן סחורה מיד הויא ליה ברשותיה ואין המלוה יכול לחזור שהרי לא לכך הלוהו לקבל מעות הללו עצמן אלא מעות אחרים:

    נימא כתנאיהא דרב דאמר המקדש במלוה אינה מקודשת:

    והירשה עליהןכתב לה הרשאה עליהן:

    נקנות במסירהאינו צריך לכתוב שטר מכירה על השטר שהוא מוכר לו אלא משמסר לו שטר שיש לו על אחרים לזכות בו נתחייב הלוה לפורעם לזה:

    בין שכתבלו שטר מכירה עליו ולא מסר לו שטר החוב ובין שמסר לו שטר החוב ולא כתב לו שטר מכירה עליו לא קנה וה"נ שמסר לה שטר החוב אע"פ שלא כתב לה שטר מכירה עליו מ"ד מקודשת אית ליה דרבי ומר לית ליה דרבי:

    ואיבעית אימא דכ"ע לית להו דרביוהכא בשמסר וכתב מיירי אלא שכתב לה קני לך האי שטר ולא כתב לה קני לך כל שעבודא דאית ביה מאן דאמר אינה מקודשת כרב פפא:

    ואיבעית אימא דכ"ע לית להו דרביוהכא בשמסר וכתב מיירי אלא שכתב לה קני לך האי שטר ולא כתב לה קני לך כל שעבודא דאית ביה מאן דאמר אינה מקודשת כרב פפא:

    דכולי עלמא אית להו דרב פפאוכי אמר ר"מ מקודשת בשכתב לה כו' והכא בדשמואל קא מיפלגי:

    קידושין 47 עמוד ב

    1הרי היא כפקדון. עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר: מלוה, אע"ג דלא נשתייר הימנה שוה פרוטה, ומר סבר: נשתייר הימנה שוה פרוטה אין, ואי לא נשתייר הימנה שוה פרוטה לא. אבל דכולי עלמא מקדש במלוה מקודשת!

    2אמר (ליה) רבא: ותסברא הא מתרצתא? הא משבשתא היא.

    3האי פקדון היכי דמי? אי דקביל עליה אחריות, היינו מלוה. אי דלא קביל עליה אחריות אי הכי אדתני סיפא: ובמלוה, אע"פ שלא נשתייר הימנה שוה פרוטה מקודשת, ניפלוג וניתני בדידה: במה דברים אמורים שלא קבלה עליה אחריות, אבל קבלה עליה אחריות, אע"ג דלא נשתייר הימנה שוה פרוטה מקודשת!

    4אלא, תריץ הכי: ובמלוה, אע"פ שנשתייר הימנה שוה פרוטה אינה מקודשת.

    5ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר"מ מלוה הרי היא כפקדון. במאי קמיפלגי? אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי: במלוה ברשות בעלים לחזרה והוא הדין לאונסין קמיפלגי,׃

    6דמר סבר: מלוה ברשות לוה קיימא, והוא הדין לאונסים. ומר סבר: מלוה ברשות בעלים קיימא, והוא הדין לאונסים.

    7ואמינא להו: לאונסים כולי עלמא לא פליגי דברשות לוה קיימי, מאי טעמא לא גרעא משאלה, מה שאלה דהדרה בעינא חייב באונסים, מלוה לא כל שכן. אלא הכא מלוה ברשות בעלים לחזרה איכא בינייהו.

    8ואלא הא דאמר רב הונא: השואל קורדום מחבירו, ביקע בו קנאו. לא ביקע בו לא קנאו. לימא כתנאי אמרה לשמעתיה?

    9לא, עד כאן לא פליגי אלא במלוה, דלא הדרה בעינא אבל בשאלה, דהדרה בעינא דברי הכל ביקע בו אין, לא ביקע בו לא קנאו.

    10נימא כתנאי? ״התקדשי לי בשטר חוב״, או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם, ר"מ אומר: מקודשת, וחכ"א אינה מקודשת. האי שטר חוב היכי דמי? אילימא שטר חוב דאחרים היינו מלוה ביד אחרים! אלא לאו שטר חוב דידה, ובמקדש במלוה קמיפלגי?

    11לעולם שטר חוב דאחרים, והכא במלוה בשטר ובמלוה על פה קא מיפלגי.

    12במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן קמיפלגי. דתניא: אותיות נקנות במסירה, דברי רבי. וחכ"א בין שכתב ולא מסר, בין שמסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור.

    13מר אית ליה דרבי ומר לית ליה דרבי.

    14ואיבעית אימא: דכ"ע לית להו דרבי, והכא בדרב פפא קמיפלגי, דאמר רב פפא: האי מאן דזבין שטרא לחבריה, צריך למיכתב ליה: ״קני לך הוא וכל שעבודיה״. מר אית ליה דרב פפא, ומר לית ליה דרב פפא.

    15ואיבעית אימא: דכולי עלמא אית להו דרב פפא והכא בדשמואל קמיפלגי. דאמר שמואל:

    Tosafot

    אלא מלוה ברשות בעלים לחזרה איכא בינייהופ' דלת"ק דר"ש אינה מקודשת משום דמלוה ברשות לוה קיימא ור"ש בן אלעזר דאמר מקודשת משום דמלוה ברשות מלוה קיימא וא"ת אכתי נימא רב כתנאי אמרה לשמעתיה דהא איהו דאמר המקדש במלוה אינה מקודשת לא מצי סבר כר"ש בן אלעזר וי"ל דרב נמי סבר כוותיה ולא תיקשי מידי דהא דאמר רב אינה מקודשת מיירי במלוה שהתחיל להוציאה ובהא קאמר דאינה מקודשת אפילו נשתייר שוה פרוטה ור"ש בן אלעזר לא איירי אלא במלוה שהיא עדיין בעין ואע"ג דאמר במילתיה דר"ש אם נשתייר ש"פ מקודשת דמשמע אע"פ שהתחיל להוציאה י"ל דר"ש בן אלעזר מיירי שנגנבו או שאבדו שלא שלח בהן יד אבל אם התחיל להוציאה אינה מקודשת:

    אלא הא דאמר רב הונא השואל קורדום מחבירו ביקע בו קנאולענין שלא יוכל המשאיל לחזור בו קאמר אבל לענין להתחייב באונסין כי לא ביקע בו נמי חייב באונסין כדאמר בפרק השואל (ב"מ דף צט.) דמשעת משיכה חייב באונסיה:

    לעולם שטר חוב דאחריםאבל שטר חוב דידה אינה מקודשת וא"ת ומאי שנא והא אידי ואידי מלוה היא וי"ל דודאי מלוה דידה שקנאתו כבר ואינו נותן לה שום דבר חדש שהרי אותם המעות היו שלה קודם הקידושין דין הוא דאינה מקודשת אבל כשנתן לה המלוה דאחרים נותן לה דבר חדש שלא היה בידה קודם אמר דמקודשת דנהי דאין המלוה בעין מ"מ זכות הוא לו כאילו היה בעין:

    דכ"ע לית להו דרבימכאן יש להוכיח דאין הלכה כרבי מדהוה מצי למימר דכ"ע אית להו דרבי דמסירת אותיות לחודה מהני והכא גבי אשה נמי מיירי שמסר לה את השטר והיינו טעמא דחכמים דאמרי אינה מקודשת משום דקסברי דצריך לומר בפה כשמוסר לו השטר קני לך איהו וכל שיעבודיה והוא לא אמר לה כך ופליגי בדרב פפא דכי היכי דאמר רב פפא דבעי למיכתב ליה קני לך איהו וכל שיעבודיה כמו כן צריך לומר הכי בפה למ"ד אותיות במסירה נקנות ומדקאמר גמרא דכ"ע לית להו דרבי שמע מינה דלית הלכתא כוותיה דרבי ובפרק המוכר את הספינה (ב"ב דף עז.) יש ספרים חלוקין אית דגרסי דהלכה דאותיות נקנות במסירה ואית דגרסי דהלכה דאין אותיות נקנות במסירה ומשמע הכא כההיא גירסא דאין אותיות נקנות במסירה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    במאי קא מיפלגי אמר רבה אשכחתינהו לרבנן דבי רב וכו'פירש רש"י: במאי פליגי, דאי בלהוצאה ניתנה פליגי, סוף סוף אכתי כתנאי אמרה רב לשמעתיה, אמר רבא לעולם להוצאה ניתנה דברי הכל כרב, ואם שלח בה יד להוציא ממנה שוה פרוטה, הרי החזיק בה, ואין הבעלים יכולין להחזיר, והיא לה מלוה, והכא בשלא הוציאו ממנה כלום, ובמלוה קודם ששלח בה יד להוציא ממנה הלוה כלום, אם יכול המלוה לחזור בו קמיפלגי, מר סבר לא מצי הדר ביה וברשות לוה קיימא, ומר סבר יכול לחזור בו, וכי קאמר רב מלוה להוצאה ניתנה בששלח בה יד, דשוב אינה ברשות מלוה לא לחזרה ולא לאונסין וככולהו אמרה לשמעתיה. [ואין צורך לזה, אלא רב אפילו לא הוציא ממנה כלל אמרה לשמעתיה], דלעולם להוצאה ניתנה וברשות לוה קיימא לחזרה ולאונסין, ודלא כר' שמעון בן אלעזר דסבירא ליה דכל שלא שלח בה יד ברשות מלוה קיימא, והא דלא דייקינן עלה נימא כתנאי אמרה לשמעתא כדדייקינן לעיל לימא ר' אלעזר כתנאי אמרה לשמעתיה, היינו משום דמעיקרא אקשינן מינה לרב ולומר דכולהו סבירא להו דהיכא דנשתייר ממנה שוה פרוטה מקודשת, וכי אפקיניה לרב מתיובתיה לא חיישינן אי אתי דלא כר' שמעון בן אלעזר, דמכל מקום כחכמים אמרה דקיימא לן כותייהו, ותדע לך דלפי פירושו של רש"י קשיא לי הא דאמרינן בסמוך לימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת, האי שטר חוב היכי דמי, אילימא שטר חוב דאחרים כו'. אלא לאו שטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמיפלגי. ואם כדברי רש"י קשיא היכי דמי, דאי בששלח בה יד קשיא דר' מאיר, דהא אמרינן לעיל דלכולי עלמא בששלח בה יד ברשות לוה קיימא ואינה מקודשת ואי בשלא שלח בה יד הא לא שייכא בדרב כלל דהא מוקמי שמעתין דרב בששלח בה יד דוקא כי היכי דלא לימא שמעתיה כתנאי. אלא מסתברא כפירושא בתרא, ורב אפילו בשלא שלח בה יד ברשות לוה קיימא ולהוצאה ניתנה, ודלא כר שמעון דאמר משום ר' מאיר.

    לעולם שטר חוב דאחרים כו'אף על גב דאף היא ניתנה להוצאה אצל האחרים, מכל מקום כיון שהוא מוציא השעבוד מרשותו ומכניסו לרשותה, הוה ליה כנותן פרוטה מידו לידה, ולא דמי למלוה (שעמה) [שעליה] דאז אינו מכניס לרשותה דבר מחודש, ששעבודה בידה היה, וכבר כתבנו זה למעלה בפרק קמא (ח, א) גבי הניח לה משכון עליה, ולמקדשה במנה והניח לה משכון עליו לא דמי, דהתם נמי אף על גב דנכנס לרשותה דבר מחודש דהיינו שעבוד שנשתעבד לה, ואפילו נשתעבד לה בשטר, דמכל מקום הוא לא הוציא עדיין מרשותו שום דבר להכניסו ברשותה, ואנן תרתי בעינן שיוציא מרשותו ויכיניס ברשותה כנ"ל. לכאורה מדאמרינן הכא אי בעית אימא, כולי עלמא לית להו דר' משמע דלית הלכתא כותיה, ואין אותיות נקנות עד שיכתוב וימסור.

    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 47b

    Kiddushin 47b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 367 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    הרי היא כפקדון דאם נשתייר אין לא נשתייר לא:

    אבל דכ"ע המקדש במלוה שישנה בעין מקודשת:

    ותסברא מתרצתא היא דקתני במלוה אע"פ שלא נשתייר מקודשת:

    אי דקביל עליה אחריות שאם יגנב תשלמנו לו:

    היינו מלוה כיון שנגנב ונתחייבה בו נמצא מלוה אצלה וכיון דתנא במלוה אע"פ שלא נשתייר מקודשת פקדון נמי שלא נשתייר תתקדש ביה:

    אלא דלא קביל עליה אחריות וכי איגנוב לא אחייבא ביה אבל קבלה עליה אחריות מקודשת:

    אדתני במלוה נפלוג בפקדון גופיה דיש פקדון שאפי' לא נשתייר כלום מקודשת:

    אלא על כרחך בדקבלה עליה אחריות קתני דאם לא נשתייר אינה מקודשת דמלוה היא והמקדש במלוה אינה מקודשת וכי נשתייר מקודשת בההיא שיור וגבי מלוה תריץ הכי אע"פ שנשתייר אינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Kiddushin 47b · Sefaria

    Tosafot

    אלא מלוה ברשות בעלים לחזרה איכא בינייהו פ' דלת"ק דר"ש אינה מקודשת משום דמלוה ברשות לוה קיימא ור"ש בן אלעזר דאמר מקודשת משום דמלוה ברשות מלוה קיימא וא"ת אכתי נימא רב כתנאי אמרה לשמעתיה דהא איהו דאמר המקדש במלוה אינה מקודשת לא מצי סבר כר"ש בן אלעזר וי"ל דרב נמי סבר כוותיה ולא תיקשי מידי דהא דאמר רב אינה מקודשת מיירי במלוה שהתחיל להוציאה ובהא קאמר דאינה מקודשת אפילו נשתייר שוה פרוטה ור"ש בן אלעזר לא איירי אלא במלוה שהיא עדיין בעין ואע"ג דאמר במילתיה דר"ש אם נשתייר ש"פ מקודשת דמשמע אע"פ שהתחיל להוציאה י"ל דר"ש בן אלעזר מיירי שנגנבו או שאבדו שלא שלח בהן יד אבל אם התחיל להוציאה אינה מקודשת:

    אלא הא דאמר רב הונא השואל קורדום מחבירו ביקע בו קנאו לענין שלא יוכל המשאיל לחזור בו קאמר אבל לענין להתחייב באונסין כי לא ביקע בו נמי חייב באונסין כדאמר בפרק השואל (ב"מ דף צט.) דמשעת משיכה חייב באונסיה:

    לעולם שטר חוב דאחרים אבל שטר חוב דידה אינה מקודשת וא"ת ומאי שנא והא אידי ואידי מלוה היא וי"ל דודאי מלוה דידה שקנאתו כבר ואינו נותן לה שום דבר חדש שהרי אותם המעות היו שלה קודם הקידושין דין הוא דאינה מקודשת אבל כשנתן לה המלוה דאחרים נותן לה דבר חדש שלא היה בידה קודם אמר דמקודשת דנהי דאין המלוה בעין מ"מ זכות הוא לו כאילו היה בעין:

    דכ"ע לית להו דרבי מכאן יש להוכיח דאין הלכה כרבי מדהוה מצי למימר דכ"ע אית להו דרבי דמסירת אותיות לחודה מהני והכא גבי אשה נמי מיירי שמסר לה את השטר והיינו טעמא דחכמים דאמרי אינה מקודשת משום דקסברי דצריך לומר בפה כשמוסר לו השטר קני לך איהו וכל שיעבודיה והוא לא אמר לה כך ופליגי בדרב פפא דכי היכי דאמר רב פפא דבעי למיכתב ליה קני לך איהו וכל שיעבודיה כמו כן צריך לומר הכי בפה למ"ד אותיות במסירה נקנות ומדקאמר גמרא דכ"ע לית להו דרבי שמע מינה דלית הלכתא כוותיה דרבי ובפרק המוכר את הספינה (ב"ב דף עז.) יש ספרים חלוקין אית דגרסי דהלכה דאותיות נקנות במסירה ואית דגרסי דהלכה דאין אותיות נקנות במסירה ומשמע הכא כההיא גירסא דאין אותיות נקנות במסירה:

    Tosafot on Kiddushin 47b · Sefaria

    Rashba

    במאי קא מיפלגי אמר רבה אשכחתינהו לרבנן דבי רב וכו' פירש רש"י: במאי פליגי, דאי בלהוצאה ניתנה פליגי, סוף סוף אכתי כתנאי אמרה רב לשמעתיה, אמר רבא לעולם להוצאה ניתנה דברי הכל כרב, ואם שלח בה יד להוציא ממנה שוה פרוטה, הרי החזיק בה, ואין הבעלים יכולין להחזיר, והיא לה מלוה, והכא בשלא הוציאו ממנה כלום, ובמלוה קודם ששלח בה יד להוציא ממנה הלוה כלום, אם יכול המלוה לחזור בו קמיפלגי, מר סבר לא מצי הדר ביה וברשות לוה קיימא, ומר סבר יכול לחזור בו, וכי קאמר רב מלוה להוצאה ניתנה בששלח בה יד, דשוב אינה ברשות מלוה לא לחזרה ולא לאונסין וככולהו אמרה לשמעתיה. [ואין צורך לזה, אלא רב אפילו לא הוציא ממנה כלל אמרה לשמעתיה], דלעולם להוצאה ניתנה וברשות לוה קיימא לחזרה ולאונסין, ודלא כר' שמעון בן אלעזר דסבירא ליה דכל שלא שלח בה יד ברשות מלוה קיימא, והא דלא דייקינן עלה נימא כתנאי אמרה לשמעתא כדדייקינן לעיל לימא ר' אלעזר כתנאי אמרה לשמעתיה, היינו משום דמעיקרא אקשינן מינה לרב ולומר דכולהו סבירא להו דהיכא דנשתייר ממנה שוה פרוטה מקודשת, וכי אפקיניה לרב מתיובתיה לא חיישינן אי אתי דלא כר' שמעון בן אלעזר, דמכל מקום כחכמים אמרה דקיימא לן כותייהו, ותדע לך דלפי פירושו של רש"י קשיא לי הא דאמרינן בסמוך לימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת, האי שטר חוב היכי דמי, אילימא שטר חוב דאחרים כו'. אלא לאו שטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמיפלגי. ואם כדברי רש"י קשיא היכי דמי, דאי בששלח בה יד קשיא דר' מאיר, דהא אמרינן לעיל דלכולי עלמא בששלח בה יד ברשות לוה קיימא ואינה מקודשת ואי בשלא שלח בה יד הא לא שייכא בדרב כלל דהא מוקמי שמעתין דרב בששלח בה יד דוקא כי היכי דלא לימא שמעתיה כתנאי. אלא מסתברא כפירושא בתרא, ורב אפילו בשלא שלח בה יד ברשות לוה קיימא ולהוצאה ניתנה, ודלא כר שמעון דאמר משום ר' מאיר.

    לעולם שטר חוב דאחרים כו' אף על גב דאף היא ניתנה להוצאה אצל האחרים, מכל מקום כיון שהוא מוציא השעבוד מרשותו ומכניסו לרשותה, הוה ליה כנותן פרוטה מידו לידה, ולא דמי למלוה (שעמה) [שעליה] דאז אינו מכניס לרשותה דבר מחודש, ששעבודה בידה היה, וכבר כתבנו זה למעלה בפרק קמא (ח, א) גבי הניח לה משכון עליה, ולמקדשה במנה והניח לה משכון עליו לא דמי, דהתם נמי אף על גב דנכנס לרשותה דבר מחודש דהיינו שעבוד שנשתעבד לה, ואפילו נשתעבד לה בשטר, דמכל מקום הוא לא הוציא עדיין מרשותו שום דבר להכניסו ברשותה, ואנן תרתי בעינן שיוציא מרשותו ויכיניס ברשותה כנ"ל. לכאורה מדאמרינן הכא אי בעית אימא, כולי עלמא לית להו דר' משמע דלית הלכתא כותיה, ואין אותיות נקנות עד שיכתוב וימסור.

    Rashba on Kiddushin 47b · Sefaria

    Ritva

    הא דרב הונא דאמר השואל קרדום מחברו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו תמיהא מילתא דהא שאלה מתנה ליומא הוא על מנת להחזיר ואמאי לא קנייה שואל במשיכה כמתנת מטלטלין דעלמא דהוה לזמן דמקניא במשיכה. ותו כיון דלא מיקני במשיכה אמאי מיקני בביקוע שלא מצינו קנין זה בשום מקום שיהא כלי נקנה בהתחלת מלאכה ותירץ לי רבינו נר"ו דלהכי לא מיקני כלי בשאלה במשיכה משום דבשאלה לא מיקני ליה גוף הכלי כלל אלא תשמיש שבו ואין התשמיש ההוא ראוי לקנות במשיכה כשם שאין אותיות נקנית במסירה לחוד לענין שעבוד שבהם שאין משיכה קונה אלא במשך גוף הדבר הנקנה וכי תימא דהכא קנין הגוף איכא לתשמישו דומיא דנותן דקל לפירותיו וכיוצא בו דמיקני בחזקת קרקע וכן בנותן כלי לתשמישו דמשמע דנקנה במשיכה. איכא למימר דאנן לא אשכחן הקנאת גוף לפירות אלא בקרקע העושה פירות שפירות יוצאין מגופו ומשום הכי מהניא להו קנין גוף הקרקע ובנותן בית לדירה מכיון דקרקע עולם הוא וחזי לפירות ממש חזי לאקנויי לדירתו אבל בנותן כלי לתשמישו שאין התשמיש דבר יוצא מגופו לא שמענו שיהא נקנה במשיכה ולא בקנין בשום מקום ואפילו את"ל דנותן כלי לפירות ותשמיש קונה במשיכה התם גופא ממש מקני לפירותיו לאותו זמן ואין מקבל המתנה חייב באונסין מן הסתם תוך הזמן ההוא אלא א"כ מתחייב בכך דהוה בחיובא אחרינא ואפילו בנותן על מנת כן חיובא הוא דרמי נותן אמקבל אבל גופא אקנו ליה מה שאין כן בשואל דלא מיקני ליה גופא דהא מתחייב מסתמא באונסי ואלו הוה קני ליה היכי מחייב סתמא באונסי ממונו אלא ודאי דלא קני גופא ואפי' פטרו משאיל מן האונסין פטורא אחרינא הוא אבל גופא לא מקני ליה בשום שאלה ולפיכך אינו נקנה במשיכה ובהגבהה. והא דמיקני בביקוע לאו דינא הוא אלא תקנתא דרבנן שתקנו כן כדי שיהא קיום לדבריהם שלא יחזיר בו בחצי מלאכתו של זה ויפסיד פעולתו כדתקינו בפועלים שהתחילו במלאכה כדאיתא בפרק האומנין והיינו מאי דאמר רשב"א דמלוה ברשות בעלים לחזרה דכיון דלוה חייב באונסיה ולא יהיב ליה גופא אלא תשמיש המעות לא מקניא ללוה במשיכה עד שיתחיל להוציא ממנה. מיהו לית הלכתא כרב הונא אלא כרבי אלעזר דאמר התם בפרק השואל כשם שתקנו משיכה בלקוחית דמדאורייתא מעות קונות כרבי יוחנן ותקנו משיכה כך תקנו משיכה בשומרין בין בשאר שומרין דלא קני גופא כלל ואין להם הנאה בגוף הדבר הנפקד ואינם מתכוונים לקנות ומדינא אין משיכה מועלת בהם בין בשואל דאית ליה הנאה אלא דלא קני גופא כדאמרן ומדינא לא מהניא משיכה בה אלא דרבנן תקון הכי והתם תניא כותיה דרבי אלעזר מתניתין דהכא נמי כפשטה רבנן כרבי אלעזר קיימא אלא דרב הונא משני לה לדעתיה הלכך שאלה נקנית במשיכה כדין מתנה וה"ה למלוה ואפי' כולה בעינה ואם קדש בה את האשה אינה מקודשת כרב מפי מורי רבינו נר"ו:

    לימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לה מלוה אצל אחרים והרשה עליהם. פירש"י ז"ל שכתב לה הרשאה עליה. ולא נהירא דאי בלא הרשאה נתנה לה כראוי למה לי הרשאה הא בהדיא מוכח בפרק גט פשוט דכיון שהקנה חובו לחבירו כראוי תו לא בעי הרשאה אחריתי כדכתיבא התם שלא כדברי הראב"ד ז"ל ואי דלא אקנייה ניהלה כראוי הרשאה מאי מהניא דהא בהרשאה לא קניא מידי בגוף המלוה ואינה אלא נתינת רשות כעין שליחות ובמאי מיקדשא בדברים בעלמא. לכך יש לפרש והרשה עליהם שהשליטה עליהם עד שזכתה בהם ונקט האי לישנא משום דבמלוה על פה איירינן דלית ליה שום הקנאה ממלוה אלא במעמד שלשתן וההיא נמי לאו הקנאה היא דמלוה היא אלא שעבוד שמשתעבד הלוה לזה כדכתיבנא במסכת גיטין וברשות המלוה ואמירתו נתחייב לה הלוה במעמד שלשתן ולהכי לא קתני ונתנה לה אלא והרשה עליהן כנ"ל:

    לעולם שטר חוב דאחרים ובמלוה בשטר ובמלוה על פה קמפליגי פירוש ודקאמרת היינו מלוה ביד אחרים אצטריך לפרושי בהדיא מלוה בשטר ומלוה על פה משום דבכל חדא מנייהו פליגי באנפא נפשיה דלא פליגי באידך:

    במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן דתניא אותיות נקטת במסירה כו' כבר פירשתיה יפה במקומה דהא דקתני אותיות כל אותיות במשמע בין דשטרי חוב בין דשטרי מכירה ומתנה וסבר רבי דבמסירה סגי למימרא דלא בעי נמי כתיבה אבל אמורה בעי דלימא ליה קני לך האי שטרא וכל שיעבודיה ורבנן סברי דבעי למכתב אמירה זו בשטר הקנאה בלשון בעל דבר ובעל דין והלכתא כרבנן ומסירה לשטר עצמו וכתיבה לשעבודו וצריך להקדי' המסירה שהשטר עיקר והוא גורר השעבוד ואם הקדים כתיבה לא הועילה כתיבתו והא דאמרינן עד שיכתוב וימסור לאו דוקא אלא לומר לך דלא סגי במסירה עד שיכתוב עמה וכן כתיבה ומסירה דאמרינן בכל דוכתא פירושו כתיבה שעם מסירה וכל שכתב ולא מסר לא קנה כלום אבל מסר ולא כתב במתנה קנה הנייר מיהת אלא שיש לו להראותו בב"ד לזכותו של זה כשם שמוציא שאר ראיות מדין עדות ומיהו במכר מכיון שלא קנה הכל לא קנה כלל דומיא דכור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזיר בו אפי' בסאה אחרונה

    דכולי עלמא אית להו כרבנן דבעי כתיבה ומסירה ובכתיבה גופא פליגי כדרב פפא דאמר רב פפא האי מאן דזבין שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך האי שטרא וכל שיעבודיה דאית ביה דאי לא כתיב ליה אלא קני ליה האי שטרא לא אקני ליה אלא ניירא לחודיה לצור ע"פ צלוחיתו וכדאמרינן וכי לצור ע"פ צלוחותו הוא צריך ואמרי' אין לצור ולצור. פי' לאו למימר דלנייר נתכוין שניהם דא"כ המכירה קיימת בנייר ואין ללוקח להחזיר לו מעות ומדין אונאה ליכא דהא הוה יותר מכדי שאין הדעת טועה והא ליכא למימר דהאיך יקנה זה מעט נייר במנה לצור ע"פ צלוחיתו אלא ודאי הכי קאמרי' דאע"ג דהאי לוקח על דעת השעבוד ג"כ ירד זה לא הקנה לו אלא הנייר ואין במשמע לשונו יותר וכל כמה דלא זכה בשעבוד יכול לחזור בו לגמרי כההיא דכור בשלשים וחייב המוכר להחזיר לו מעותיו וכדפרישנא בדוכתא מפי מורי רבינו נר"ו:

    ודאמרי' מר לית ליה דרב פפא פי' דקסבר דכיון דאמר בע"פ בשעת מסירה קני לך האי שטרא וכל שעבודו דאית ביה כר' תו לא בעי רבנן דליכתוב אלא קני לך האי שטרא ומר אית ליה דרב פפא דאע"ג דאמר הכי כר' לא מהני לרבנן עד דלכתוב בשטרא קני לך האי שטרא וכל שעבוד' דאית ביה:

    ואי בעית אימא דכולי עלמא אית להו דרב פפא והכא בדשמואל קא מיפלגי דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחיל כבר פירשתיה במקומה בארוכה ובכאן אכתוב בקצרה דטעמא דשמואל לאו משום דמחילה דאורייתא מבטלה מכירת השטר חוב שהיא מדרבנן כדסבר הרמב"ם ז"ל דהא ודאי מכירות שטרות דאורייתא היא מכיון דמעטינהו קרא מאונאה אלא טעמא כדכתב ר"ת ז"ל דשני שעבודין יש למלוה על הלוה שעבוד הגוף ושעבוד נכסים ושעבוד נכסים זה הוה מדין ערב כדאמרי' נכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה ואין המלוה יכול למכור שעבוד הגוף שאפי' עבד עברי אין גופו קנוי לגמרי כ"ש זה ושעבוד נכסים הוא שמכר לזה ונשאר אצלו שעבוד הגוף וכשמחל ליה שעבוד הגוף מיד נמחל שעבוד הנכסים כמוחל ללוה שנמחל הערב ובמתנת שכיב מרע שהוא כירושה זוכה ומקבל בשעבוד הגוף דומיא דיורש ולפיכך אין היורש מוחל כהאמרינן התם בהדיא שאם נתנו מתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול וכמו שפירשתי בפרק יש נוחלין:

    וכי תימא וכיון דלא זבין ליה שעבוד הגוף האיך הוא יכול לתבוע הלוה וכי תימא שבכלל הקנאת השעבוד הנכסים יש הרשאה לתבוע הלוה א"כ כשמת המוכר תבטל ההרשאה ותבטל המכירה שהרי אינו יכול לתבוע הנכסים שלא יתבע את הערב תחלה כדאמרינן התם בדיינא דאחתי למלוה לנכסים דלוה מקמי דליתבעיה ללוה דמסלקינן ליה מהאי טעמא ואלו אנן דאפילו יורש מוחל הא כ"ז שלא מחל היורש המכירה קיימת ואיכא למימר שהלוה נעשה בשעת מתן מעות כאומר משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך כל זמן שלא תמחול לי ולפיכך גר שמכר שטר חוב ואח"כ מת דפקע שעבוד הגוף גובה הלוקח מן הלוה שכבר הוא משועבד לו כל זמן שלא פטרו המלוה או יורשיו והרי זה נכון מפי רבינו נר"ו:

    Ritva on Kiddushin 47b · Sefaria

    Meiri

    השואל את הכלי לזמן קצוב מכיון שמשכו קנאו לאותו זמן ואם שאלו למלאכה ידועה עד שישלים אותה מלאכה ואין אומרים שלא קנאו עד שיתחיל במלאכה קרדום שיבקע בו אלא אף משמשך בין לענין אונסין בין לענין שלא יהא זה יכול לחזור כמו שביארנו במקומו:

    קדשה במלוה של אחרים אם מלוה בשטר היא וכתב ומסר כמו שידוע שאין אותיות נקנות עד שיכתוב וימסור וכן שכתב לה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה יש אומרים שמקדשת וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי הדורות שלפנינו פסקו בה שאינה מקדשת כמסקנא של סוגיא זו והוא שמתוך שמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול לא סמכא דעתה ומכל מקום אם היה בדרך שאינו יכול למחול כגון במעמד שלשתן על הדרך שכתבנו בקמא פרק חובל הרי היא מקדשת וכן במלוה על פה יראה בסוגיא זו הואיל ותלה טעם מחלקתם אם מלוה כפיקדון לענין מעמד שלשתן אם לאו שאם הקנה לה במעמד שלשתם הרי היא מקדשת שדין מעמד שלשתן לא סוף דבר שהוא נאמר בפקדון שהוא בעין אלא אף במלוה כמו שיתבאר בראשון של גיטין אלא שגדולי ההר חולקים לומר שדין מעמד שלשתן במלוה לא נאמר בקדושין הואיל ובמלוה מיהא הילכתא בלא טעמא הוא אין דנין בה מעמד שלשתן בקדושין:

    ויש למדין מתוך דברים אלו שהמשכון אם מחל המלוה את הלואתו אינו כלום עד שיחזיר לו את המשכון שאם לא כן אף אם קדשה במשכון דאחרים לא תהא מקודשת שהרי הואיל ואפשר לו למחול לא סמכה דעתה אלא שלא מחל עד שיחזיר את המשכון וכבר כתבנו מדין זה במקום אחר:

    Meiri on Kiddushin 47b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוספות בד"ה אלא מלוה וכו' י"ל דרשב"א מיירי שנגנבו או שאבדו שלא שלח וכו' עכ"ל ואיכא למימר לרשב"א דלרבותא נקט בכה"ג דאע"ג דלא הוי כולו בעין כיון דלא נחסר בשליחות יד שלו אלא ע"י גניבה ואבידה הוי כמו כולו בעין אך קשה דהת"ק דאיירי נמי בכה"ג אע"פ שנשתיירו ממנה ש"פ אינה מקודשת אמאי נקט בכה"ג דהא אפי' כולו בעין נמי אינה מקודשת כיון דאינה ברשות בעלים לחזרה ואין סברא לומר דת"ק נקט הכי משום רבותא דרשב"א ויש ליישב דבין הת"ק ובין רשב"א לא נקטו בכה"ג אלא משום דומיא דפקדון דאיירי ביה בנשתיירו ודו"ק:

    בד"ה אלא הא וכו' אבל לענין להתחייב באונסין כי לא ביקע וכו' עכ"ל הוצרכו לזה הכא דאל"כ השתא דאכתי לא ידע לחלק בין הלואה לשאלה תקשי ליה לרב הונא בפשיטות לכ"ע דהכא אמר לכולי עלמא לאונסים דברשות לוה קיימי ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה נימא כתנאי הא דרב דאמר המקדש במלוה וכו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא לרב הא איכא לאוקמא נמי הך דפליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה וכשהיא בעין ומלתיה דרב בשלח בה יד שהוציא ממנה כדמוקי להך דלעיל ויש ליישב דודאי הך דלעיל ניחא ליה לאוקמא דפליגי בהך סברא דהוי ברשות בעלים לחזרה דומיא דפקדון דקתני נמי בה דאיתא בה נמי הך סברא דהאי טעמא דמלוה להוצאה ניתנה לא שייכא כלל בפקדון אבל בברייתא דהכא דלא נקט בה אלא מלוה לא ניחא לן למימר דפליגי אלא בהך סברא דמלוה להוצאה ניתנה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Kiddushin 47b · Sefaria

    Maharam

    בגמרא נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח וכו' יש מקשין לישני נמי כאן דבלא שלח במעות איירי ובמלוה ברשות בעלים לחזרה פליגי כדמשני לעיל וי"ל דבשט"ח כ"ע מודי דכיון שקבל הלוה המעות ומסר ליד המלוה השט"ח אינה עוד ברשות המלוה לחזרה ועוד י"ל דלא היה יכול לתרוצי הכי משום דהא אפליגו בזה חדא זימנא בברייתא דשני לעיל:

    Maharam on Kiddushin 47b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    היכי דמי אי דקביל עליה אחריות היינו מלוה וקשי' לי אכתי מי דמי למלוה בשלמא התם היא נתרצית להתקדש במלוה משא"כ בפקדון איכא למימר דאינה מקודשת דמעיקרא לא היה בדעתה להתקדש במלוה אלא במה שיש בעין ואפשר דמדרשב"א נשמע לרבנן כיון דקאמר מלוה הרי היא כפקדון שאם נשתייר כו' וכי נשתייר ש"פ אמאי מקודשת הא מעיקרא לא נתרצית בכך והכא לא שייך החילוק דהרא"ש והרשב"א ז"ל אע"כ דאפ"ה מקודשת כיון שנתרצית אמרינן שדעתה להתקדש בכל צד קידושין שימצאו וא"כ ה"נ דכוותה מיהו כבר כתבתי שדעתי בטילה נגד הרא"ש והרשב"א ז"ל ולפ"ז ההיא דהכא וכן דרשב"א גופא צ"ע לשיטתם ודו"ק:

    שם אמר רבה אשכחינהו לרבנן כו' במלוה ברשות בעלים לחזרה וה"ה לאונסין קמיפלגי כו'. מסוגי' זו הקשה הרשב"א ז"ל על דברי הרמב"ן ז"ל שהובא בטח"מ סי' ל"ט וסי' רל"ח דכל היכא שנכתב שטר הלואה מדעת המלוה אף על גב שעדיין הוא ביד הלוה אפ"ה מחוייב המלוה להלוות לו כיון דמשעת כתיבת השטר נשתעבדו נכסי הלוה ע"ש וקשיא ליה להרשב"א ז"ל דהא הכא משמע דע"כ לא פליגי אלא כשהמעות ביד הלוה ואי לאו טעמא דלהוצאה ניתנה כ"ע הוי סברי דברשות מלוה קאי משמע דכשהמעות ביד המלוה עדיין דלא שייך האי טעמא דלהוצאה ניתנה כ"ע מודו דברשות מלוה קיימי לחזרה ולא מהני ביה האי טעמא דנשתעבדו נכסי ולכך נחלק עליו הרשב"א ז"ל וכבר כתב בספר גידולי תרומה דיש לדחות ראיית הרשב"א דיש לחלק בין מלוה בע"פ למלוה בשטר דבע"פ לא שייך נשתעבדו נכסי הלוה והקשה הש"ך עליו דממ"נ אי שיעבודא דאורייתא אין לחלק כו' ע"ש באריכות בסי' ל"ט. עוד הקשה הש"ך על הרמב"ן ז"ל מסוגי' דשמעתין במימרא דרב הונא בהשואל קורדם דאם לא בקע לא קנאו אף על גב דאשתעבדו נכסים דהא חייב באונסין. ולענ"ד יש ליישב שיטת הרמב"ן ז"ל ובמאי דסיים נפתח דמקורדם אין ראיה דנהי דאישתעבדו נכסיה מ"מ הא קי"ל בר"פ הגוזל בתרא דלא נשתעבדו נכסיה אפילו לענין אונסין אלא משעה שנאנסה ולא למפרע בשעת שאלה וא"כ כיון דלא בקע בו לא קנאו כלל כיון שהוא בעין לא נשתעבדו נכסיו עדיין. ולפ"ז היינו טעמא נמי דבמלוה ע"פ אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא מ"מ אי לאו טעמא דלהוצאה ניתנה ודאי דכ"ע מודו דברשות המלוה קיימי לגמרי דכל זמן שלא הוציא הלוה המעות לשלוח בהן יד אף במקצתן לא הוי אלא כשואל בעלמא ולא אישתעבדו נכסיו כלל כיון שהיא בעין וכן הדעת נוטה דהא קי"ל דנכסי דבר אינש לא מישתעבדי אלא מטעמא דאינון ערבין ביה וקי"ל לא יתבע מן הערב תחלה וה"נ כל זמן שגוף הענין עדיין בעין ברשות הלה לא שייך שיעבוד שאר נכסים כלל משא"כ הרמב"ן ז"ל דע"כ איירי בשטר אקניתא כמו שכתבתי בחידושי לח"מ וא"כ משעת הקנין וכתיבת השטר נשתעבדו נכסיו לגמרי וכן לדידן דקי"ל כשיטת התוספות דעדיו בחתומיו זכין לו היכא דמטא שטרא לידיה א"כ לאו במעות הלואה נשתעבדו נכסיו אלא למפרע משעת כתיבת השטר וא"כ יפה כתב הרמב"ן ז"ל דמטעמא דנשתעבדו נכסים מחוייב להלוות לו ויש להאריך בזה בביאורי לח"מ אי"ה וכאן אבא בקצרה לפי הצורך לסוגייא דשמעתין וכמו שאפרש בסמוך ודו"ק:

    (קונטרס אחרון) ע"ב גמרא אמר רבה אשכחתינהו לרבנן כו' במלוה ברשות בעלים לחזרה וה"ה לאונסין קמיפלגי. והקשה הרשב"א ז"ל מסוגיא זו על דברי הרמב"ם ז"ל שהובא בטוח"מ סי' ל"ט וסי' רל"ח דכל היכא שנכתב שטר הלואה מדעת המלוה מחוייב המלוה להלוות לו וא"כ תיקשי ליה סוגיא דהכא וגם הש"ך הקשה על הרמב"ם ז"ל מסוגיא דשמעתין במימרא דרב הונא בהשואל קורדם וכתבתי ליישב שני הקושיות והעמדתי שיטת הרמב"ם ז"ל על מכונו עיין בפנים:

    תוספות בד"ה אלא מלוה ברשות בעלים כו' וי"ל דרב נמי סובר כוותיה כו' דהא דאמר רב אינה מקודשת איירי במלוה שהתחיל להוציאה בהא קאמר כו' עכ"ל. ויש לדקדק דהא ודאי לקושטא דמילתא סבר רב דאפילו במלוה שלא התחיל להוציאה אינה מקודשת כחכמים דרשב"א וא"כ ממ"נ אתי בהא כתנאי ויש ליישב כיון דרב גופא מפרש טעמא דנפשיה דאינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה וכיון דאיירי אפילו היא בעין ע"כ דהא דקאמר להוצאה ניתנה היינו משום דבשעת הקידושין יכול להוציאה בהוצאה בע"כ דידה וא"כ אתי שפיר דככ"ע אתי מילתא דרב דכללא קאמר דכל מלוה שיכול להוציאה בע"כ של האשה אינה מקודשת והיינו לרבנן כדאית להו דאפילו לא שלח בה יד וכולה בעין אינה מקודשת דלדידהו כה"ג נמי להוצאה ניתנה בע"כ דלאו ברשות בעלים קאי לחזרה ולרשב"א כדאית ליה היכא שלא שלח בה יד משא"כ בשלח בה יד דלדידיה לאו להוצאה ניתנה דברשות בעלים קאי וממילא דלא שייכא בכלל מימרא דרב כן נ"ל ודו"ק:

    גמרא נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח כו' היכי דמי אי בשט"ח דאחרים היינו מלוה ביד אחרים. ויש לדקדק אטו מי לא סלקא אדעתיה דמדקתני רישא בשט"ח ובסיפא קתני מלוה סתמא היינו מע"פ וליכא למימר דקס"ד דלא שייך שום פלוגתא במע"פ אלא במלוה בשטר ידע שפיר דשייך פלוגתא כיון דאשכחן בהדיא פלוגתא דרבי ורבנן משא"כ במע"פ לא אשכחן פלוגתא דתנאי בהדיא דא"כ אכתי קשה במאי דקאמר אלא לאו שט"ח דידה ואי ס"ד דסיפא במלוה ביד אחרים איירי נמי דוקא בשטר מ"ש הכא דנקיט שט"ח ומ"ש סיפא דקתני מלוה סתמא וליכא למימר דבמלוה ביד אחרים לא פסיקא ליה למיתני בשט"ח דלרבנן אינה מקודשת דזימנין דמקודשת אם הנייר ש"פ כמ"ש בפוסקים משא"כ בשט"ח דידה אפילו הנייר ש"ם אינה מקודשת דהנייר שלה הא ליתא דמשקלא וטריא דבסמוך לקמן אאידך ברייתא משמע דאדרבה בשט"ח דידה שייך שמין את הנייר כמו שאפרש אע"כ דחכמים דהכא לא איירי מנייר ועוד דהא לסברת התרצן דמוקי פלוגתייהו בשט"ח של אחרים ואפ"ה לא קתני שמין את הנייר והיינו נמי משום דלא איידי ביה. ואפשר דהמקשה לא משמע ליה לאוקמי פלוגתייהו כלל בדרבי ורבנן או במע"פ בדרב הונא דאם כן לא שייכא האי פלוגתא כלל לענין קידושין דליפלגו בעלמא כיון דעיקר פלוגתייהו אי שייך בהו קנין או לא אע"כ דאם נאמר דאיירי בין מלוה בשטר ובין במע"פ ע"כ היה צריך לומר דבהכי פליגי דרבי מאיר דקאמר מקודשת היינו משום דס"ל דמלוה דאחרים לא מיקרי מקדש במלוה כמו שתירצו התוספות בד"ה לעולם שט"ח דאחרים ורבנן סברי דאינה מקודשת משום דמלוה דאחרים נמי דמי למקדש במלוה כקושית התוספות וא"כ מקשה שפיר היינו מלוה ביד אחרים דכולה חדא טעמא הוא משא"כ למאי דבעי לאוקמי רישא בשט"ח דידה אתי ליה שפיר דקתני רישא בשט"ח לאשמעינן דסיפא איירי דוקא במע"פ ופליגי נמי בטעמא דמקדש במלוה כקושיית התוספות משא"כ במלוה דאחרים בשטר כ"ע מודו דאינה מקודשת בלא טעמא דמקדש במלוה אלא משום דשמואל דיכול למחול ולא סמכה דעתה כן נ"ל לפי שיטת התוספות דבמלוה ע"פ שהיא במעמד שלשתן לא שייך הא דשמואל כמו שכתבו בסמוך. אמנם לפי שיטת החולקים דבמע"פ נמי שייך מילתא דשמואל א"ש טפי סברת המקשה דמקשה היינו מלוה ביד אחרים דכולהו חדא פלוגתא היא לענין קידושין אי אשה סמכה דעתה כדבסמוך ולמאי דבעי לאוקמי בשט"ח דידה אתי ליה שפיר דקתני סיפא מלוה סתמא לאשמעינן הא גופא דאפילו במעמד שלשתן שייך האי דינא דיכול למחול מדפליגי לענין קידושין ודוק היטב:

    שם אלא לאו שט"ח דידה כו' הקושיא מפורסמת אמאי לא מוקי נמי הכא פלוגתייהו במלוה שלא שלח בה יד כדעיל בסמוך ובהשקפה ראשונה היה נראה לי כדברי מהרש"א ז"ל דסתם לשון מלוה או שט"ח לא משמע לאוקמי דוקא בלא שלח בה יד ודוקא לעיל משמע לאוקמי הכי מדקתני דומיא דפקדון אלא שזה דוחק דהא למאי דמשני דפליגי במלוה בשט"ח שכתב ולא מסר או בדרב פפא הוי שינוייא דחיקא טפי לאוקמי סתם שט"ח דווקא בהני גווני שהעיקר חסר מהברייתא ועוד דלא שייך פלוגתא זו לענין קידושין וכדפרישית וא"כ מאי דוחקא לאוקמי בהכי ולא מוקי לה כדלעיל ועוד דלכאורה ה"נ הוי שפיר דומיא דסיפא דקתני או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ולפי פשטא דלישנא דוהרשה משמע דאיירי שהמלוה הוא בעין דהא קי"ל דמדינא דגמרא לא כתבינן הרשאה אא"כ בדבר שהוא בעין וא"כ שפיר משמע נמי דאיירי שכולה בעין ולא שלח יד וממילא דרישא דומיא דסיפא ועוד דלפ"ז לא הוי צריך לאוקמי פלוגתא דר"מ ורבנן בתרי פלוגתי דלא שייכי אהדדי כדאית' במסקנא וטפי ה"ל למימר דכולא חדא פלוגתא היא דר"מ ס"ל מלוה ברשות בעלים קאי ומקודשת במלוה דידה ובמלוה דאחרים שהיא ג"כ בעין זלא שלח יד נמי מה"ט מקודשת כשמסר לה במעמד שלשתן מהני דכיון דברשות בעלים קאי ה"ל כפקדון דלכ"ע מהני וחכמים סברי דמלוה לאו ברשות בעלים קאי ואינה מקודשת במלוה דידה ובמלוה דאחרים נמי כה"ג ס"ל דלא מהני מעמד שלשתן דלא תקנו כי אם בפקדון ולא במלוה ואף אם נאמר דלא ניחא ליה למימר דכ"ע ס"ל דלא תקנו מעמד ג' במלוה דהוי דלא כהלכתא אפ"ה איכא למימר דדוקא במעמד ג' דמלוה מצי למחול כיון דאינה אלא מדרבנן משא"כ במלוה ברשות בעלים דלר"מ הוי כפקדון הוי מדאורייתא דלא גרע מתן וזכי דמהני בפקדון מדאוריית' כמ"ש התוספות בגיטין ולא מצי למחול ומש"ה מקודשת מיהו למאי דפרישית בסמוך בשיטת הרמב"ן אתי שפיר דבמלוה בשטר לא שייך האי פלוגתא כלל אי מלוה ברשות בעלים לחזרה דכיון שנכתב השטר מדעתו ס"ל דלא מצי למיהדר ביה כ"ש הכא שכבר מסר השט"ח למלוה וקבל המעות פשיטא דלא מצי למיהדר ביה ועוד דאפשר דהרשב"א ז"ל גופא מודה בכה"ג כיון דאיכא תרתי למעליותא שנמסר השטר וקיבל המעות ודאי אישתעבדו נכסי דלוה ולא מצי המלוה למיהדר ביה ואפילו את"ל דהרשב"א ז"ל בהא נמי פליג היינו בשטרי דלאו אקנייתא ולמאי דלא ס"ל עדיו בחתומיו זכין לו דמוקי לדאביי דלא כהלכתא משום דסברי דאביי כר"מ ס"ל בשטרות דעידי חתימה כרתי ואנן קי"ל כרבי אלעזר אף בשטרות מיהו הכא דר"מ גופא קאמד דמקודשת ור"מ גופא ס"ל ודאי עדיו בחתומיו זכין וא"כ א"א לאוקמי טעמא דידיה בשט"ח דידה שלא שלח בה יד ומשום דברשות בעלים לחזרה קאי דכיון דעידיו בחתומיו זכין למפרע אישתעבדו נכסי מחמת החתימה ותו לא מצי למיהדר ביה משעה דמטי שטרא לידיה וכדפרישית לעיל כן נ"ל ודו"ק היטב:

    תוספות בד"ה דכ"ע לית להו דרבי מכאן יש להוכיח דאין הלכה כרבי כו' אף על גב דגמר' ערוכה היא בפרק הספינה פסיק אמימר הלכה כרבי מ"מ התוספות האריכו שם דגרסינן להיפך וכן במאי דפשיטא להו הכא דמילתא דר"פ איירי נמי אליבא דרבי מספקא להו התם בד"ה אמר רב פפא ואפ"ה מסקו דאין הלכה כרבי מדלא אמרינן בסמוך ואיבעית אימא דכ"ע לית להו דרב פפא דאיהו אליבא דרבנן אמר ואנן כרבי ס"ל וקמפלגי בדשמואל אע"כ דלא קי"ל כרבי ע"ש באריכות מיהו בפשיטות הוי מצי לאוכוחי דלית הלכתא כר' מדלא אמרינן בסמוך ואיבעית אימא דכ"ע אית להו דרבי והכא בדשמואל קמיפלגי ויש ליישב ועיין מה שאפרש בסמוך:

    Penei Yehoshua on Kiddushin 47b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Kiddushin, daf 47, Amud Bet, about 367 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 137 words

      Opens “הרי היא כפקדון. עד כאן לא פליגי…”

    2. Segment 29 words

      Opens “אמר (ליה) רבא: ותסברא הא מתרצתא? הא…”

      Named: רבא.

    3. Segment 348 words

      Opens “האי פקדון היכי דמי? אי דקביל עליה…”

    4. Segment 411 words

      Opens “אלא, תריץ הכי: ובמלוה, אע"פ שנשתייר הימנה…”

    5. Segment 529 words

      Opens “ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר"מ…”

      Named: רב דיתבי, רבה.

    6. Segment 618 words

      Opens “דמר סבר: מלוה ברשות לוה קיימא, והוא…”

    7. Segment 733 words

      Opens “ואמינא להו: לאונסים כולי עלמא לא פליגי…”

    8. Segment 820 words

      Opens “ואלא הא דאמר רב הונא: השואל קורדום…”

      Named: רב הונא.

    9. Segment 924 words

      Opens “לא, עד כאן לא פליגי אלא במלוה,…”

    10. Segment 1041 words

      Opens “נימא כתנאי? ״התקדשי לי בשטר חוב״, או…”

    11. Segment 1112 words

      Opens “לעולם שטר חוב דאחרים, והכא במלוה בשטר…”

    12. Segment 1228 words

      Opens “במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן…”

      Named: רבי ורבנן.

    13. Segment 138 words

      Opens “מר אית ליה דרבי ומר לית ליה…”

      Named: רבי ומר.

    14. Segment 1436 words

      Opens “ואיבעית אימא: דכ"ע לית להו דרבי, והכא…”

      Named: רב פפא.

    15. Segment 1513 words

      Opens “ואיבעית אימא: דכולי עלמא אית להו דרב…”

      Named: רב פפא, שמואל.

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Kiddushin 47b · Segment 15 — “…בדשמואל קמיפלגי. דאמר שמואל:

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Kiddushin 47b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026