Talmud Builders

    Kiddushin 58b

    Chapter 2 - HaIsh Mekaddesh

    גם: קידושין דף נ״ח ע״ב, פרק ב׳ האיש מקדש

    English translation - Kiddushin 58b

    Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Rav Huna said to him: You are out [ hotza’a ]. Rabbi Ḥiyya bar Avin was embarrassed, as he thought Rav Huna told him he was out, i.e., wrong, due to the halakha he stated. Sensing Rabbi Ḥiyya bar Avin’s embarrassment, Rav Huna said to him: This is what I said: You are a Hutzla’a , as Rav Asi, from the town of Huzal, stands in accordance with your opinion.

    2The Gemara suggests: Let us say that it is parallel to a dispute between tanna’im . The baraita ( Tosefta , Ma’aser Sheni 3:9) taught: One who steals another’s untithed produce pays him the full value of the other’s untithed produce; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: He pays only the value of the non-sacred produce that it contains. What, is it not the case that they disagree about this issue: That one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that the benefit of discretion has monetary value, so he must be compensated beyond the value of the non-sacred produce; and one Sage, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, holds that the benefit of discretion does not have monetary value, and only the non-sacred produce is of value to the owner.

    3The Gemara rejects this: No, everyone agrees that the benefit of discretion does not have monetary value, and here the case is with an Israelite who came into possession of untithed produce as an inheritance from the household of his mother’s father, who was a priest. And they disagree with regard to the question of whether or not gifts that have not been separated are considered as though they have been separated. One Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that they are considered as though they have been separated, which means that the grandson inherited the teruma itself from his grandfather, so the thief must repay him the value of the terumot and tithes as well. And one Sage, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, holds that such gifts are not considered as though they have been separated; and the produce is viewed as regular untithed produce, where the Israelite has only the benefit of discretion, which is of no monetary value.

    4And if you wish, say instead that everyone agrees that the gifts are considered as though they have been separated, and that the benefit of discretion does not have monetary value. The case is not concerning an Israelite who came into possession of untithed produce as an inheritance from the household of his mother’s father; rather, it is concerning regular untithed produce, and here they disagree with regard to a statement of Shmuel. As Shmuel says: By Torah law, even one grain given as teruma exempts the entire heap, since the Torah does not specify a minimum amount for teruma .

    5As one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Shmuel, so the thief must pay the value of the untithed produce as well, since the owner can say that he would separate a single grain as teruma for the entire heap and the rest would remain non-sacred produce. And one Sage, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, is of the opinion that the ruling is not in accordance with the opinion of Shmuel, which means that when the owner makes his claim he must subtract at least one-sixtieth of the total amount as teruma .

    6And if you wish, say instead that everyone is of the opinion that the ruling is not in accordance with the opinion of Shmuel; and here, this is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi: Although the benefit of discretion does not have monetary value, and by right should not lead to reimbursement, the Sages penalized the thief. If he did not need to pay for the teruma contained in the produce, he would have been able to keep it, as no priest has the legal ability to demand that the teruma be given specifically to him.

    7And if you wish, say instead that everyone is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Shmuel, and here, this is the reasoning of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda: The Sages penalized the owner, since he should not have left his untithed produce in that state, and should have separated teruma without delay.

    8We learned in the mishna: With regard to one who betroths a woman with terumot , or with tithes, or with the gifts given to priests, or with the water of purification, or with the ashes of the red heifer, in all of these cases she is betrothed, and this is so even if the man betrothing her is an Israelite. And the Gemara raises a contradiction to this from the following baraita ( Tosefta , Bekhorot 3:5): With regard to one who accepts payment to judge, his judgments are nullified. Similarly, with regard to one who accepts payment to testify, his testimony is nullified. With regard to one who accepts payment to sprinkle the purification water on one who was impure from impurity imparted by a corpse, or to sanctify the purification water by placing the ashes of the red heifer in them, his water is considered cave water, which is generally foul, and his ashes are burnt ashes. Using these items to betroth a woman is analogous to being paid for them, so they should be considered as having no monetary value, and the betrothal should not take effect.

    9Abaye said: This is not difficult, since here, the mishna is referring to one who betroths a woman with the value of the payment for bringing and filling the vessel with the purification waters, for which one is permitted to accept payment. Performing this act for the woman is comparable to giving her an item of value, since she will not have to pay someone to bring and fill the vessel for her. There, the baraita dealing with one who accepts payment for sprinkling or sanctifying the water is referring to payment for the actual sprinkling and sanctifying.

    10The Gemara comments: According to this answer, the language of the mishna and the baraita is also precise, as it teaches here, in the mishna, that she is betrothed with the water of purification or with the ashes of purification, which indicates that the water and ashes have not yet been mixed together; and it teaches there, in the baraita : To sprinkle or to sanctify, indicating that he receives payment for the actual sprinkling and sanctification. The Gemara affirms: Learn from it that this is the correct explanation of the mishna and the baraita .

    11May return to you “a man betroths”

    12MISHNA: With regard to one man who says to another: Go and betroth so-and-so to me, and the latter went and betrothed her to himself, she is betrothed to the second man. And similarly, with regard to one who says to a woman: You are hereby betrothed to me after thirty days, and another man came and betrothed her within those thirty days, she is betrothed to the second man. This is a full-fledged betrothal, so that if she is an Israelite woman betrothed to a priest, she may partake of teruma .

    13If the first man said to the woman: You are hereby betrothed to me from now, and only after thirty days shall the betrothal take effect, and another man came and betrothed her within those thirty days, there is uncertainty whether she is betrothed or whether she is not betrothed to each of them. Consequently, if she was the daughter of a non-priest betrothed to a priest, or the daughter of a priest betrothed to an Israelite, she may not partake of teruma . Since her betrothal is uncertain, the daughter of a non-priest cannot be considered the wife of a priest, and similarly a priest’s daughter who is doubtfully married to an Israelite loses her right to partake of teruma as the daughter of a priest.

    14GEMARA: The mishna teaches that in the case of one man who says to another: Go and betroth so-and-so to me, and the latter went and betrothed her to himself, she is betrothed to the second man. A tanna taught concerning this issue: What he did is done; it is effective and the woman is betrothed to the second man, but he has treated him, i.e., the first man, in a deceitful manner, and it is prohibited to act in this fashion. The Gemara explains: And the tanna of our mishna, when he teaches the apparently superfluous term: Went, also indicates that he went and acted deceitfully.

    15§ The Gemara asks a question concerning the language of the mishna: What is different here that the mishna teaches: With regard to one man who says to another,

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    הוצאה את הוא סבר משמעתא קאמר ליה - מוצא את משמועה זו נראה שאין אתה חכם בה אי נמי קטיל קני באגמא את לשון הוצא ודפנא (סוכה דף כג.):

    לימא כתנאי - טובת הנאה ממון או אינה ממון:

    משלם לו דמי טיבלו - אף דמי תרומה ומעשר שבו:

    אלא דמי חולין שבו - אבל בתרומה ומעשר אמר ליה לאו בעל דברים דידי את וכשיבא כהן גם הוא לתובעו ידחהו ויאמר לא לך אתננה כי אם לכהן אחר:

    ה"ג לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמיפלגי - וכגון שנפל לו טבל זה מבית אבי אמו כהן רבי סבר כמי שהורמו דמיין וזכה אבי אמו בתרומה ומעשרות שבו שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא ללוים:

    ורבי יוסי סבר לאו כמי שהורמו דמיין - וצריך היורש הזה לתתן לכהן ואין לו בהן אלא טובת הנאה והיא אינה ממון:

    ואיבעית אימא דכ"ע כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון - והכא לאו דנפלו לו מבית אבי אמו כהן עסקינן אלא שגדלו בארצו וטעמא דרבי משום דאית ליה דשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי הילכך אמר ליה בעל הטבל אל הגנב כולה דידי הוא דפטרנא נפשי בחטה אחת לתרומה וכי פליג רבי עליה דר' יוסי בר' יהודה בתרומה לחודה פליג אבל במעשר מודה דלאו בעל דברים דידיה הוא:

    ורבי יוסי לית ליה דשמואל - הילכך בתרומה נמי לא מצי תבע ליה וה"ה דמצי לאוקמיה נמי בטבלים שנפלו לו ודכ"ע כמי שלא הורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון וקמיפלגי בדשמואל אלא אי אוקמת הכי אוקמת ליה מתניתין דקתני מקודשת דלא כתרוייהו דכיון דטובת הנאה אינה ממון ומתנות שלא הורמו כלא הורמו דמיין היכי מיקדשא הא אין לו בתרומה אלא טובת הנאה ואפילו נפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן אבל השתא דאמרינן כמי שהורמו דמיין ופלוגתייהו בטיבלא דאתי מארעיה מתרצא מתני' כדשנינן לעיל ודברי הכל:

    קנסוהו לגנב - שלא תהא תרומה אצלו ממון שאין לו תובעים ונמצא חוטא נשכר:

    להזות ולקדש - משנה היא בבכורות הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה:

    להזות - על הטמא ולקדש מי חטאת כשנותן האפר במים קרי קדושה:

    מי מערה - סרוחים הם:

    אפר מקלה - כלומר סתם אפר שבא מן הקלוי באש:

    בשכר הבאה - האפר ממקום למקום ושכר מילוי המים דמילתא דטירחא היא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל אגרא ומקודשת ומתניתין דבכורות בשכר הזאה וקידוש דליכא טירחא ושכר לימוד מצוה הוא נוטל והתורה אמרה (דברים ד׳:ה׳) ראה למדתי אתכם וגו' כאשר צוני וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם (נדרים דף לז.):

    דיקא נמי - דמתניתין לאו אהזאה וקידוש קאי דקתני מי חטאת ואפר חטאת שעדיין אינן מעורבין:

    מתני' האומר מקודשת ואינה מקודשת - לשניהם דאסורה לשניהם אלא אם כן נתן האחד גט ולאדם אחר אסורה עד שיתנו שניהם גט ובגמרא פליגי בה ומפרש טעמא:

    בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה - שמא אינן קדושין ובת כהן לישראל נמי לא תאכל בתרומת בית אביה שמא הוו קידושין וזר פוסל בקדושין את בת כהן מן התרומה:

    פרק שלישי - האומר

    מתני' האומר מקודשת ואינה מקודשת - לשניהם דאסורה לשניהם אלא אם כן נתן האחד גט ולאדם אחר אסורה עד שיתנו שניהם גט ובגמרא פליגי בה ומפרש טעמא:

    בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה - שמא אינן קדושין ובת כהן לישראל נמי לא תאכל בתרומת בית אביה שמא הוו קידושין וזר פוסל בקדושין את בת כהן מן התרומה:

    קידושין 58 עמוד ב

    1א"ל הוצאה את. איכסיף, הוא סבר: משמעתא קאמר ליה. א"ל הכי קאמינא: רב אסי דהוצל קאי כותיך.

    2נימא כתנאי: הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו של חבירו, דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו משלם אלא דמי חולין שבו. מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: טובת הנאה ממון, ומר סבר: טובת הנאה אינה ממון.

    3לא, דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון, והכא בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קמיפלגי. מר סבר: כמי שהורמו דמיין. ומ"ס לאו כמי שהורמו דמיין.

    4ואיבעית אימא: דכולי עלמא כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון, והכא בדשמואל קמיפלגי. דאמר שמואל: חיטה אחת פוטרת את הכרי.

    5דמר אית ליה דשמואל. ומר לית ליה דשמואל.

    6ואיבעית אימא: דכולי עלמא לית להו דשמואל, והכא היינו טעמא דרבי, דקנסוהו רבנן לגנב.

    7ואיבעית אימא: דכולי עלמא אית להו דשמואל והכא היינו טעמא דרבי יוסי בר' יהודה, דקנסוהו רבנן לבעל הבית, דלא איבעי ליה לשהויה לטיבליה.

    8תנן: המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, במי חטאת, ובאפר פרה הרי זו מקודשת ואף על פי ישראל. ורמינהו: הנוטל שכר לדון דיניו בטלים, להעיד עדותו בטלה, להזות ולקדש מימיו מי מערה, ואפרו אפר מקלה!

    9אמר אביי: לא קשיא, כאן בשכר הבאה ומילוי, כאן בשכר הזאה וקידוש.

    10דיקא נמי, דקתני הכא: ״במי חטאת ובאפר פרה״, וקתני התם: ״להזות ולקדש״. שמע מינה.

    11הדרן עלך האיש מקדש׃

    Mishna

    12האומר לחבירו: ״צא וקדש לי אשה פלונית״, והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני. וכן האומר לאשה: ״הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום״ ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני. בת ישראל לכהן תאכל בתרומה.

    13״מעכשיו ולאחר שלשים יום״ ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת. בת ישראל לכהן, או בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה.

    Gemara

    14האומר לחבירו ״צא וקדש״. תנא: מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות. ותנא דידן, ״הלך״ נמי דקתני הלך ברמאות.

    15מאי שנא הכא דקתני ״האומר לחבירו״,׃

    Tosafot

    מימיו מי מערה - פי' בקונטרס מים סרוחים ובחנם דחק לפרש כן דמצי לפרש מי מערה ממש כלומר מכונסים ואינן מים חיים ואנן מים חיים בעינן ואפרו אפר מקלה פירוש שעבר על דברי תורה דכתיב (דברים ד׳:ה׳) ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים מה אני בחנם אף אתם בחנם וזה שעשה בשכר עבר על דברי תורה ומקרא ממש לא נפק ליה דהא לא שמעינן מיניה היכא דעבד בשכר דלא מהני אלא אסמכתא בעלמא הוא דלא מהני אפילו דיעבד:

    מתני' - האומר - והלך וקידשה לעצמו מקודשת. וא"ת מה חידוש יש כאן פשיטא ויש לומר דמיירי כגון דאמר השליח לאשה בשעת קדושין פלוני שלחני לקדשך לו ובתוך כך אמר לה הרי את מקודשת לי והיא ידעה דקידשה לנפשיה דאל"כ לא היתה מקודשת לו ואשמועינן חידוש דמהו דתימא הא דקאמר לי לצורך משלחו קאמר קמ"ל דלא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    לימא כתנאי הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי כולו כו' מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר טובת הנאה ממון. פירוש ומאי דמי כולו, דמי כל חלקים שבו בין מעשרות שבו בין חולין שבו ולעולם דמי מעשרות לפי טובת הנאה שיש לו בהם, ודמי חולין לגמרי.

    הכי גריס רש"י ז"ל - ואיבעית אימא דכולי עלמא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון. ומתניתין בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וכולי עלמא היא, ואיכא ספרים דגרסי מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין, וטובת הנאה אינה ממון. וליתא דאם כן מתניתין אמאן תרמייה, לא רבי ולא ר' יוסי בר יהודה. וכתב ר"ח אף על גב דאיכא שמעתתא דסלקן דטובת הנאה אינה ממון, קיימא לן דממון הוא, דהכי אסיק רבא למתניתין דבמס' נדרים דטובת הנאה ממון גבי מתניתין דקונם כהנים ולויים נהנין לי (פה, א).

    מימיו מי מערה - פירוש מים מכונסים ולהזאה מים חיים בעינן, ולא כן פירש רש"י ז"ל.

    הא דתנן הנוטל שכר לדון דינו בטלין להעיד עדותו בטלים - מדקתני דיניו בטלים, ולא קאמר אין דינו דין, שמעינן מינה דלא זה בלבד שנטל ממנו שכר בטלה, אלא כל דיניו בטלים, ואפילו אותן שלא נודע שנטל ממנו כלום, והכי איתא בתוספתא דבכורות (פ"ה, ה"ה) החשוד להיות נוטל שכרו ומעיד כל הדינין שדן וכל העדיות שהעיד הרי אלו בטלין. ובירושלמי בפרק קמא דסנהדרין (ה"א) גרסינן כך היא מתניתא החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין, וכתב הרמב"ן נר"ו דנראה דאין צריך הכרזה כפסולי עדות דרבנן דמעצמן הן בטלין, דכיון שלא רצה להעיד לו אלא בשכר, ממילא נתבטלה עדותו, וכיון שהוא חשוד בכך, אנו אומרים שכל עדות שהעיד בשכר העיד, ונתבטלה עדותו, דמה אני בחנם אף אתה בחנם, אבל אם נודע לנו בבירור שלא נטל שכר, עדותו קיימת, ואף על פי שלא עשה תשובה, שאין אנו פוסלין אותו אלא עדותיו מטעם מה אני בחנם וכו', וכן אם נטל שכרו להעיד ואחר כך החזיר ממון לבעלים, וחזר והעיד באותה עדות עדותו קיימת, כמו שאמרנו שאינו פסול לא מתחלתו ולא בסופו, אלא שכל זמן שהוא נוטל שכרו קנסוהו חכמיה לבטל מעשיו, משום דעבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם, ואף על פי שנטל משניהם שאין שם משום הטיה, ושלא בדרך שוחד אלא בשכר דליכא משום לא תקח שוחד כדאיתא בריש פרק שני דייני גזירות.

    והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני - יש לדקדק מאי קא משמע לן פשיטא, אטו משום דנהג בה מנהג רמאות לא תהא מקודשת. ויש אומרים דהא קא משמע לן, דסלקא דעתך אמינא יהא כהטעה אותה, שאילו היתה יודעת שהלה עשאו שליח לקדשה לא היתה מתקדשת לו, קא משמע לן. ואפשר לומר דסלקא דעתך אמינא כיון שנהג בה מנהג רמאות ועשה שלא כהוגן, לפיכך יעשו לו שלא כהוגן, וליפקעינהו רבנן לקדושי מינה, כההיא דיבמות (קי, ב) דאותביה אבי כורסיא ואתא אחרינא וחטפה מיניה, קא משמע לן. ובתוס' פירשו דהכא בשאמר לה שליח פלוני אמר לי לקדשך לו, ואחר כך אמר לה הרי את מקודשת לי דסלקא דעתך אמינא מקודשת לי לצורך המשלח קאמר, קא משמע לן דאינה אלא לשני, וזה אינו מתיישב לפי לשון המשנה, דאמר אף על פי שנהג בה מנהג רמאות.

    ירושלמי (ה"א) - לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמו קדשתי והיא אומרת לראשון, השני כאומר לאשה [לעצמי] קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני והיא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך. אמרה איני יודעת חזקה לשני הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון, אמרה איני יודעת שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. ופירש הרמב"ם (הל' אישות פ"ט, הי"ח) הוחזק עשאו שליח בעדים לא הוחזק שלא עשאו שליח בעדים, והראב"ד פירש בהשגות לא הוחזק שלא הוחזק אצלה שעשאו שליח בעדים, שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה, אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדש אותך, ולאחר שעה קדשה סתם, והוא אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכונתי, כיון שלא היה השליחות מפורסם הראשון מותר בקרובותיה. כמי שאמר (לה) לא קידשתיך שהשליח מוחה על ידו, אבל כל שהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה, שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחותו.

    האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום כו' - ירושלמי: ר' אבהו בשם ר' יוחנן הרי זה עולה שלשים יום, כל שלשים יום הרי זו עולה, לאחר שלשים יום יצאה לחולין מאליה כו', הרי את מקודשת לי שלשים יום הרי היא מקודשת, מה בין הקדש ומה בין אשה, מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט, (כריתות) הרי זה גיטך שלשים יום אין זה גט כריתות. אמר ר' יצחק בר אלעאי הדא דתימא מקודשת בשקדשה בכסף, אבל אם קדשה בשטר, הואיל ולא למדו כתב קדושין אלא מגרושין, מה גרושין אינה מגורשת אף בקדושין אינה מקודשת. ומסתברא דמקודשת, לפום מאי דאסיקנא בריש פרק המגרש (גיטין פד, א) היום אי את אשתי ולמחר את אשתי בין לרבנן בין לר' אליעזר כיון דפסקה פסקה, כלומר ומגורשת גמורה היא, והרי כאן כריתות, והלכך אף בקדושי שטר כן ור' יצחק דירושלמי סבר דשיורא בגט הוי ואין זה כריתות. והא דאמרינן התם (שם) מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן היום אי את אשתי כו', לאו לאפוקי לגמרי קאמר, כלומר דלית הלכתא כרב נחמן דאמר כיון דפסקה פסקה אלא לרווחא דמלתא תקון הכי, כדי שלא להוציא לעז על הבנים, וכמו שפירש רש"י שם, ושם הארכתי בס"ד.

    ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני - פירש הרמב"ן נר"ו מדלא קתני ואינה מקודשת לראשון, שמע מינה דלא פקעי קדושי ראשון לגמרי עד לאחר שלשים יום, ואם גרש שני בתוך שלשים יום או שמת חלו קדושי ראשון לאחר שלשים, והכי איתא בירושלמי (שם) לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גרש חלו קדושי הראשון לאחר שלשים, מת לאחר שלשים או גרשה לא חלו כלל קדושי הראשון. וגרסינן תו בירושלמי (שם) שאם מת השני והיה לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חלו עליה קדושי הראשון, וכתב הוא נר"ו דההיא דירושלמי אתיא כרב דאמר ביבמות (צב, ב) שאין קדושין תופסין ביבמה. והשתא דקיימא לן כשמואל דאמר יבמה שנתקדשה בעניותנו צריכה גט, הא נמי צריכה גט מראשון, משום דזיקתה אינה מונעת קדושי הראשון מלחול. וכן נראה מדברי הרמב"ם (הל' אישות פ"ז, הי"א) כדבריו וזה לשונו: בא שני וקדשה בתוך שלשים הרי זו מקודשת לשני לעולם, לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש, ולאחר ל' יום כשיבאו קדושי ראשון מצאו אותה אשת איש. ונמצא הראשון כמי שקדש אשת איש, שאין קדושין תופסין בה ע"כ. וקשיא לי בהא טובא, חדא דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר לא בא אחר וקדשה וחזרה בה, אתי דבור ומבטל דבור, וכשחזרה בה בדבור, בודאי פקעי קדושי ראשון לגמרי, דאפילו חזרה תוך שלשים יום ורוצה להתקדש לו, אף על פי כן אינה מקודשת, דהא בטלה דבוריה לגמרי, וכדמוכח נמי הא דפרכינן לקמן הלכתא אהלכתא מהא דאיבעיא להו מהו שיחזור ויגרש בו, וכיון שכן כל שכן כשפשטה ידה וקבלה קדושין משני דהוי ביטול אלים טפי, דאיכא מעשה ואתי מעשה ומבטל דבור. ותדע לך דהא גבי מתניתין דבא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני, איפליגו ר' יוחנן וריש לקיש, ואמרו לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים וחזרה בה מהו, דאלמא לכולהו בשבא אחר וקדשה אתי מעשה ומבטל דבור דקמא לגמרי, כי היכי דמבטל ליה חזרתה לר' יוחנן, וכל שכן דלא גריע מחזרת דבור בעלמא, דכל שעמדה וקדשה עצמה אין לך מיאון גדול מזה, וכאותה שאמרו ביבמות פרק בית שמאי (יבמות קח, א) כיצד היא ממאנת אומרת איני רוצה בקידושין שקדשוני אמי ואחי, ואמרינן התם עמדה וקדשה עצמה מאי, ואסיקנא דהן הן קדושיה הן הן מיאוניה. ועוד דאמרינן לקמן גבי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת, אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחד וקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרים יום, ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרה ימים, מראשון ומאחרון צריכה גט, מאמצעי אין צריכה גט, מה נפשך אי תנאה הוי דקמא קדושי דהנך לאו קדושי, ואי חזרה הוי דבתרא קדושי דהנך לאו קדושי, אלמא מדקאמר אי חזרה הוי קדושי קמא לאו קדושי משמע, דנתבטלו קדושי ראשון לגמרי משעת קדושי שני ולא שיהיו תלוין קאמר. ועוד דאמרינן לקמן (שם עמוד ב) מקודשת לשני אמר רב מקודשת לשני לעולם ושמואל אמר מקודשת לשני עד שלשים יום לאחר שלשים יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון. ויתיב רב חסדא וקא קשיא לי קדושי שני במאי פקעי, ולא אשכח בה פירוקא עד דאמר ליה רב יוסף דאסיפא אתמר, ואם איתא מאי קשיא, לימא דכשפשטה ידה וקבלה קדושין משני לאו חזרה גמורה היתה, אלא שאם מת ראשון או חזר בו תוך שלשים יום שתהא מקודשת לשני, הא כל שלא חזר בו ולא מת ראשון תוך שלשים יום מקודשת לראשון ופקעי קדושי שני, דהא לא בטלה קדושין לגמרי בקבלת קדושי שני, כי היכי דלא בטלה אותם אם מת או גירש שני תוך שלשים, אלא משמע דכל שפשטה ידה וקבלה משני נתבטלו של ראשון לגמרי, ולעולם אינה צריכה ממנו גט, ואם מת שני או גירש צריכה קדושין מראשון, והא דלא תני במתניתין ואינה מקודשת לראשון לאו קושיא, כיון דקאמר מקודשת לשני ממילא אינה מקודשת לראשון, דאי לא כן רישא דקתני והלך הוא וקדשה לעצמו מקודשת לשני ולא קתני ואינה מקודשת לראשון מאי דייקת מינה, דהתם ליכא למידק מינה שאם מת או גירש שני שיהא מקודשת בראשון, וההיא דירושלמי אתיא דלא כגמרין.

    בת ישראל לכהן תאכל בתרומה - לומר שהיא מקודשת לשני לגמרי, ואין כאן חשש משום קדושי ראשון שתהא מקודשת לשני לחומרין בלבד.

    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 58b

    Kiddushin 58b. The full printed text of this folio side - 15 numbered segments, about 304 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Kiddushin 58b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026