Talmud Builders

    Kiddushin 70a

    Back to index

    English translation — Kiddushin 70a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1she may not eat.

    2§ The mishna teaches that converts and emancipated slaves ascended from Babylonia. The Gemara asks: From where do we derive this? Rav Ḥisda says: As the verse states with regard to the eating of the Paschal offering upon the return to Eretz Yisrael: “And the children of Israel who had come back from the exile ate, and all such as had separated themselves to them from the impurity of the nations of the land to seek the Lord, the God of Israel, did eat” (Ezra 6:21), indicating that converts and emancipated slaves who had abandoned “the impurity of the nations of the land,” i.e., idolatry, joined Ezra.

    3The mishna taught that mamzerim were among those who ascended from Babylonia. The Gemara asks: From where do we derive this? The Gemara answers: As it is written: “And Sanballat the Horonite and Tobiah the servant, the Ammonite, heard” (Nehemiah 2:19), and elsewhere it is written with regard to Tobiah the Ammonite: “For there were many in Judah sworn to him because he was the son-in-law of Shecaniah the son of Arah; and his son Jehohanan had taken the daughter of Meshullam the son of Berechiah” (Nehemiah 6:18). The Gemara proceeds to explain: This tanna holds that in the case of a gentile or a slave who engaged in sexual intercourse with a Jewish woman, the offspring is a mamzer . Since Tobiah the Ammonite, a gentile, married a Jewish woman, as did his son, there were clearly mamzerim among those who ascended.

    4The Gemara asks: This works out well according to the one who says that in that case the offspring is a mamzer . But according to the one who says that the lineage of the offspring is unflawed and has the status of the mother, what can be said? And furthermore, from where is it clear that Jehohanan had offspring from this wife? Perhaps he did not have offspring, and it is possible that there were no mamzerim . And furthermore, even if they did have offspring, from where is it clear that they had offspring here, in Babylonia, who then ascended to Eretz Yisrael? Perhaps they were there, in Eretz Yisrael, all the time, as they may have been one of the families that was not exiled to Babylonia, and therefore they cannot be used as the proof that mamzerim ascended from Babylonia.

    5Rather, the proof that mamzerim were among those who ascended from Babylonia is from here: “And these were they that ascended from Tel Melah, Tel Harsha, Cherub, Addon, and Immer; but they could not tell their fathers’ houses, nor their offspring, whether they were of Israel” (Nehemiah 7:61). The Gemara explains that these names are to be interpreted as follows: “Tel Melah”; these are people whose licentious actions were similar to the act of Sodom, which was turned into a mound of salt [ tel melaḥ ]. “Tel Harsha”; this is referring to one who calls a man father, and his mother silences him, as the word ḥarsha is similar to maḥarishto , meaning: Silences him. In any event, the statement that there were those who acted licentiously, as did the people of Sodom, means that there were mamzerim among them.

    6The Gemara continues with its explication of the verse: “But they could not tell their fathers’ houses, nor their offspring, whether they were of Israel”; this is referring to a foundling who is gathered from the marketplace. Such a person does not even know if he is Jewish, as he has no knowledge of his parents. With regard to the names “Cherub, Addon, and Immer,” Rabbi Abbahu says that these terms should be expounded as follows: The Master [ Adon ], God, said: I said that the Jewish people shall be as important before Me as a cherub, but they made themselves impudent as a leopard [ namer ]. There are those who say a different version: Rabbi Abbahu said: The Master [ Adon ] said that although they made themselves as a leopard [ namer ], they are as important before Me as a cherub.

    7§ Explicating the same verse, Rabba bar bar Ḥana says: In the case of anyone who marries a woman who is not suited for him to marry due to her lineage, the verse ascribes him blame as though he plowed [ ḥarash ] all of the entire world and sowed it with salt [ melaḥ ], as it is stated with regard to those of flawed lineage who ascended from Babylonia: “And these were they that ascended from Tel Melah, Tel Harsha.”

    8Rabba bar Rav Adda says that Rav says: In the case of anyone who marries a woman of flawed lineage only for the sake of money, he will have offspring who will act inappropriately, as it is stated: “They have dealt treacherously against the Lord, for they have begotten strange children; now shall the new moon devour them with their portions” (Hosea 5:7).

    9Rabba bar Rav Adda explains the verse: And lest you say that at least the money that they received as dowry was spared, although they suffer from the acts of their offspring, the verse states: “Now shall the new moon devour them with their portions,” meaning their property shall be consumed in a single month. And lest you say his portion will be lost but not the portion of his wife, the verse states “their portions” in the plural. And lest you say this will occur after a long time, but in the interim he will benefit from the money, the verse states: “The new moon.” The Gemara asks: From where may it be inferred that their money will be lost immediately? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: A month comes and a month goes, and their money is already lost. In any event, the fact that the punishment they receive is the loss of their portions indicates that the sin in this case was marrying for the sake of money.

    10And Rabba bar Rav Adda says, and some say Rabbi Salla says that Rav Hamnuna says: In the case of anyone who marries a woman who is not suited for him to marry due to her lineage, Elijah binds him in the manner that those liable to receive lashes are bound, and the Holy One, Blessed be He, straps him. And a Sage taught: Concerning all of them, Elijah writes and the Holy One, Blessed be He, signs the following: Woe to he who disqualifies his offspring, and who brings a flaw to his family lineage, and who marries a woman who is not halakhically suited for him to marry. Elijah binds him and the Holy One, Blessed be He, straps him.

    11He further said: And anyone who disqualifies others by stating that their lineage is flawed, that is a sign that he himself is of flawed lineage. Another indication that one’s lineage is flawed is that he never speaks in praise of others. And Shmuel says: If one habitually claims that others are flawed, he disqualifies himself with his own flaw. The flaw he accuses them of having is in fact the one that he has.

    12§ The Gemara recounts a related incident: There was a certain man from Neharde’a who entered a butcher shop in Pumbedita. He said to them: Give me meat. They said to him: Wait until the servant of Rav Yehuda bar Yeḥezkel has taken his meat, and then we will give it to you. The man said to them in anger: Who is this Yehuda bar Sheviske’el, a derogatory name for a glutton for meat, that he should precede me, that he should take before me? They went and told Rav Yehuda what the man had said. Rav Yehuda excommunicated him, in accordance with the halakha of one who disparages a Torah scholar. They also said to him that the same man was in the habit of calling people slaves. Rav Yehuda proclaimed about him that he is a slave and may not marry a Jew.

    13The Gemara continues the story: That man went and summoned Rav Yehuda to judgment before Rav Naḥman, who was a judge in Neharde’a. When the summons arrived in Pumbedita, Rav Yehuda went before Rav Huna to seek his council. Rav Yehuda said to him: Should I go or should I not go? Rav Huna said to him: As for the obligation to go, you are not required to go, since you are a great man and therefore are not under the jurisdiction of Rav Naḥman’s court. But due to the honor of the Exilarch’s house, as Rav Naḥman was the son-in-law of the Exilarch, get up and go.

    14Rav Yehuda arrived in Neharde’a and found Rav Naḥman constructing a parapet. Rav Yehuda said to Rav Naḥman: Does the Master not hold in accordance with that halakha that Rav Huna bar Idi says that Shmuel says: Once a person has been appointed a leader of the community, he is prohibited from performing labor before three people, so that he not belittle the honor of his position? Rav Naḥman said to him: It is merely a little fence [ gundarita ] that I am constructing. Rav Yehuda said to him: Is the term ma’akeh , which is written in the Torah, or the corresponding term meḥitza , which the Sages said, distasteful to you? Why do you use a term that is used by neither the Torah nor the Sages?

    15During their meeting, Rav Naḥman said to him: Let the Master sit on the bench [ karfita ]. Rav Yehuda said to him: Is the term safsal , which the Sages said, or the word itzteva , which common people say, distasteful to you? Why are you using uncommon terms? Rav Naḥman then said to him: Let the Master eat a citron [ etronga ]. Rav Yehuda said to him: This is what Shmuel said: Anyone who says etronga demonstrates one-third of a haughtiness of spirit. Why? He should either say etrog , as the Sages called it, or etroga , as common people say in Aramaic. Saying etronga is a sign of snobbery, as it was employed by the aristocratic class. He subsequently said to him: Let the Master drink a cup [ anbaga ] of wine. Rav Yehuda said to him: Is the term ispargus , as the Sages called it, or anpak , as common people say, distasteful to you?

    16Later on, Rav Naḥman said to him: Let my daughter Donag come and pour us drinks. Rav Yehuda said to him: This is what Shmuel says: One may not make use of a woman for a service such as this. Rav Naḥman replied: She is a minor. Rav Yehuda retorted: Shmuel explicitly says: One may not make use of a woman at all, whether she is an adult or a minor.

    17Later on, Rav Naḥman suggested: Let the Master send greetings of peace to my wife Yalta. Rav Yehuda said to him: This is what Shmuel says: A woman’s voice is considered nakedness, and one may not speak with her. Rav Naḥman responded: It is possible to send your regards with a messenger. Rav Yehuda said to him: This is what Shmuel says:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לא תאכלואפילו זרע אין לה ושבה אל בית אביה חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק:

    לשכניה בן ארחישראל היה:

    ותו ממאי דהוו להו בנילטוביה ולבנו מנשים הללו מבת שכניה ומבת משלם:

    ותו ממאי דהוו להו בנילטוביה ולבנו מנשים הללו מבת שכניה ומבת משלם:

    ותואפי' היו להם ממאי דמבבל עלו אותם נשים ובניהם דילמא בארץ ישראל נותרו בימי גדליה אותם שכניה ומשלם ושם נשאו טוביה ובנו את בנותיהם (ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם היינו שתוקי ואסופי):

    למעשה סדוםשהיו מגלי עריות דכתיב (בראשית י״ג:י״ג) רעים וחטאים רעים בגופם וחטאים בממונם ואמרינן בחלק (סנהדרין דף קט:) דמחי לאתתא דחבריה ומפילה א"ל תהוי גבך עד דמעברא הרי ממזרים לגבי ישראל:

    חרשאלשון מחרישה:

    בית אבותםאביו:

    וזרעםאמו:

    זה אסופידאילו שתוקי מכיר להודיע אמו שהיא מישראל והכא לא ידעו אם מישראל הם:

    אמר אדוןמסרס המקרא ודריש אדון כמו אדון אימר כמו אמר:

    אדוןהקב"ה:

    ככרובקדושים ככרובי הקדש כחיות הקדש דכתיב ביה (יחזקאל י) פני הכרוב:

    כנמרכחיה זו שאינה מקפדת בזוג חבירתה:

    כאילו חרשו כו'משום דלא יכלו להגיד יחוסם קרי להו תל מלח חרשא לשון חורש:

    בנים זריםמאשה פסולה לו ולשם ממון נסבה כדמסיים קרא יאכלם חדש את חלקיהם ממון שנשאה לשמו יאכלם בחדש אחד:

    ושמא תאמר חלקוכגון נכסי צאן ברזל:

    ולא חלקהכגון נכסי מלוג דהיא לאו איסורא עבדא שחזרה לינשא למיוחס:

    שאינה הוגנתפסולה לו:

    כופתוהלוקה בב"ד כופתין שתי ידיו על העמוד במסכת מכות (דף כב:) כופתו קושרו:

    רוצעומלקיהו ברצועה:

    ועל כלםכהנים לויים וישראלים:

    אליהו כותבמאי דקאמר ואזיל אוי לו לפוסל זרעו ולפוגם את משפחתו כגון שנשא אשה שאינה הוגנת לו: (האי אליהו לאו אליהו דכתיב במקרא הוא דא"כ מקמי דהוה אתי מאן כפתיה אלא שם מלאך הוא שהוא סופר למעלה):

    כל הפוסלמגדף תמיד את המשפחות הוא עצמו פסול ואינו מדבר בשבחה לעולם אין דרכו של פסול לדבר בשבח הבריות לעולם:

    נטר עד דשקיל שמעיה דרב יהודההמתן עד שיטול שלוחו של רב יהודה שעומד כאן ליטול:

    בר שויסקללשון גנאי גרגרן אוכל שויסק צלי כדאמר בפסחים (דף צו.) באימורי פסח מצרים מאן לימא לן דלא שויסקי עבדינהו בשם רבינו הלוי:

    שמתיהכדאשכחן דמנדים לכבוד הרב במועד קטן (דף טז.):

    אמרו ליהלרב יהודה רגיל ההוא גברא דקרי לאינשי עבדי:

    לקמיה דרב הונאלימלך בו אם יש לו לילך לפני רב נחמן:

    לא מיבעי לך למיזללפני רב נחמן שאתה גדול ממנו ואתה ראש בפומבדיתא ורב נחמן ראש בנהרדעא ודיין לראש גלותא וחתניה דבי נשיאה כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קכד.) משום דרב נחמן חתני' דבי נשיאה הוא מזלזל בשמעתיה דר' יוחנן:

    יקרא דבי נשיאהשהוא חתן הנשיא:

    אסור לעשות מלאכה בפני שלשהשגנאי הוא ושפלות לדור שכפופים לזה שאין לו מי שיעשה מלאכתו:

    דגונדריתאהיינו מעקה באחד הלשונות:

    מי סניכלומר מכוער ושנוי לשון תורה ולשון שאר בני אדם שאתה מדבר בעמקי שפה ומתכוין היה רב יהודה לתופסו בדבריו לקנטרו להודיעו שלא היה לו להנשא עליו להזמינו לפניו:

    אקרפיטאספסל:

    תילתא ברמות רוחאמתוך ששליש רוחו גסה הוא משנה בדיבורו:

    אנבגאכוס שהוא רביעית והיו רגילין לשתות כוס אחד ממשקה העשוי לשתותו שחרית וקוריהו אספרגוס במסכת ברכות (דף נא.):

    אנפקכוס של רביעית ולשון אנפק היה שגור בפיהם:

    תיתי דונגתבא בתי שכך שמה:

    אין משתמשין באשהשלא ילמדנה להיות רגילה בין האנשים:

    קטנה היארב נחמן קאמר לה:

    לילתאשם אשתו:

    קול באשה ערוהשנאמר השמיעני את קולך ואם אשאל בשלומה תשיבני:

    אמר ליה רב נחמןאפשר לשלוח לה שאילת שלום ע"י שליח:

    קידושין 70 עמוד א

    1לא תאכל.

    2״גירי וחרורי״. מנלן? אמר רב חסדא, דאמר קרא: ״(עזרא ו״, כא) וכל הנבדל מטומאת גויי הארץ אליהם׃

    3ממזרי. מנלן? דכתיב ״(נחמיה ב״, י) ״וישמע סנבלט החרוני וטוביה העבד העמוני״, וכתיב: ״(נחמיה ו״, יח) ״כי רבים ביהודה בעלי שבועה לו כי חתן הוא לשכניה בן ארח ויהוחנן בנו לקח את בת משלם בן ברכיה״, קסבר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר.

    4הניחא למ"ד הולד ממזר, אלא למאן דאמר: הולד כשר, מאי איכא למימר? ותו: ממאי דהוו ליה בני? דילמא לא הוו ליה בני! ותו: ממאי דהכא הוו להו וסליקו? דילמא התם הוו!

    5אלא מהכא: (נחמיה ז, סא) ״ואלה העולים מתל מלח תל חרשא כרוב אדון ואמר, ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם״, ״תל מלח״ אלו בני אדם שדומים מעשיהם למעשה סדום שנהפכה לתל מלח. ״תל חרשא״ זה שקורא ״אבא״ ואמו משתקתו.

    6״ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם״ זה הוא אסופי שנאסף מן השוק. ״כרוב אדון ואמר״ אמר רבי אבהו: אמר אדון: אני אמרתי יהיו ישראל לפני חשובים ככרוב והם שמו עצמם כנמר. איכא דאמרי אמר רבי אבהו: אמר אדון: אע"פ ששמו עצמם כנמר הן חשובים לפני ככרוב.

    7אמר רבה בר בר חנה: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, מעלה עליו הכתוב כאילו חרשו לכל העולם כולו וזרעו מלח, שנאמר: ״(נחמיה ז״, סא) ״ואלה העולים מתל מלח תל חרשא״.

    8אמר רבה בר רב אדא אמר רב: כל הנושא אשה לשום ממון הויין לו בנים שאינן מהוגנים, שנאמר: ״(הושע ה״, ז) ״בה' בגדו כי בנים זרים ילדו״.

    9ושמא תאמר ממון פלט, תלמוד לומר: (הושע ה, ז) ״עתה יאכלם חדש את חלקיהם״. ושמא תאמר: ״חלקו״ ולא חלקה, תלמוד לומר: ״חלקיהם״. ושמא תאמר לזמן מרובה ת"ל ״חדש״. מאי משמע? אמר רב נחמן בר יצחק: חדש נכנס וחדש יצא וממונם אבד.

    10ואמר רבה בר רב אדא ואמרי לה אמר רבי סלא אמר רב המנונא: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב"ה רוצעו. ותנא: על כולם אליהו כותב והקב"ה חותם: אוי לו לפוסל את זרעו, ולפוגם את משפחתו, ולנושא אשה שאינה הוגנת לו, אליהו כופתו והקב"ה רוצעו.

    11וכל הפוסל פסול. ואינו מדבר בשבחא לעולם, ואמר שמואל: במומו פוסל.

    12ההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא. אמר להו: הבו לי בישרא. אמרו ליה: נטר עד דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל וניתיב לך. אמר: מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי, דשקל מן קמאי?! אזלו אמרו ליה לרב יהודה. שמתיה. אמרו: רגיל דקרי אינשי ״עבדי״. אכריז עליה דעבדא הוא.

    13אזל ההוא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן. אייתי פיתקא דהזמנא. אזל רב יהודה לקמיה דרב הונא. אמר ליה: איזיל או לא איזיל? אמר ליה: מיזל לא מיבעי לך למיזל, משום דגברא רבה את, אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל.

    14אתא אשכחיה דקעביד מעקה. אמר ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה? א"ל פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא. א"ל מי סניא ״מעקה״ דכתיב ״באורייתא״, או ״מחיצה״ דאמור רבנן?

    15א"ל יתיב מר אקרפיטא. א"ל ומי סני ״ספסל״ דאמור רבנן, או ״איצטבא״ דאמרי אינשי? א"ל ליכול מר אתרונגא. אמר ליה, הכי אמר שמואל: כל האומר ״אתרונגא״ תילתא ברמות רוחא או ״אתרוג״ כדקריוה רבנן, או ״אתרוגא״ דאמרי אינשי. אמר ליה: לישתי מר אנבגא. אמר ליה: מי סני ״איספרגוס״ דקריוה רבנן או ״אנפק״ דאמרי אינשי?

    16אמר ליה: תיתי דונג תשקינן. אמר ליה: הכי אמר שמואל: אין משתמשים באשה. קטנה היא. בפירוש אמר שמואל: אין משתמשים באשה כלל, בין גדולה בין קטנה.

    17נשדר ליה מר שלמא לילתא. א"ל הכי אמר שמואל: קול באשה ערוה. אפשר ע"י שליח. א"ל הכי אמר שמואל:

    Tosafot

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    ראוי לאדם שיזהר בנשואין שישתדל ויטרח בבת זוג מיוחסת ובת אבות מפני שטבע התולדות נמשך אחרי טבע המולידים ויותר לטבע האמהות וכל הנושא אשה שאינה הוגנת לשם ממון הוין לו בנים שאינם מהוגנים ולא סוף דבר בפסלות הברור אלא כל שהוא רואה באבותיה שהם רשעים ונבלים ופורקי עול יראת שמים רעים בגופם וחטאים בממונם אע"פ שלא נתברר פיסולם מכל מקום סימן הוא לפסול ולכונה זו אמרו אליהו כופתו כלומר שאליהו מעתד בהרגל הלשון ובפי הבריות על בירור הספקות ואמר שספק פיסולו יעמידהו נבוך בעצמו והוא משל על הכפיתה עד שלסוף יכיר שלא יזדמן לו בה סימן ברכה ויחזיק פיסולה כברור לו והוא ענין מה שאמרו והקב"ה רוצעו והוא משל על העונש המגיעו:

    לעולם יזהר אדם שלא ירגיל לשונו לפגום את הבריות ולמעט במעלת זולתו בכונת לשון הרע והמעטת כבוד אחרים דרך קנאה וגאוה שאין זו אלא כחושד עצמו ומקנה לאחרים מיראתו עליהם שידעו בו שמץ פסול ויודיעוהו ועושה עצמו כמקדים לפורענות והוא שאמרו כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחה לעולם ואמר שמואל ובמומו פוסל ומכל מקום לא נאמר כן אלא לחוש לו אבל להכריז עליו ולפרסמו שהוא כן לא אלא אם כן נודע בבירור שהוא כן:

    כל המבזה תלמיד חכם חייב נדוי בין שבזהו בפניו בין שבזהו שלא בפניו והחכם עצמו יכול לנדותו לכשיודע לו שבזהו כמו שביארנו במקומו:

    כל שהוא ממונה פרנס על הציבור ומנהיגם אם מצד חכמתו אם מצד מעלתו ראוי לו לנהוג בעצמו שררה שלא יזונו עיני הבריות ממנו דרך הדיטות עד שיהא בעיניהם כאחד מהם ולא יהיו דבריו נשמעים ומקבלים מכאן אמרו שאסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה ומכל מקום עשית מלאכה מועטת בביתו במקום מצוה כגון מעקה וכיוצא בו רשאי:

    אין מקבלין שום תשמיש על ידי אשה אפילו קטנה ופנויה וביאור דבר זה בשימוש המביא לידי שעשוע וחבה כגון מזיגת הכוס והוא הדין לרחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו וכיוצא באלו הא שאר תשמישים שאין לחוש בהם לסרך הרהור מותר:

    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 70a

    Kiddushin 70a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 576 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    לא תאכל ואפילו זרע אין לה ושבה אל בית אביה חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק:

    לשכניה בן ארח ישראל היה:

    ותו ממאי דהוו להו בני לטוביה ולבנו מנשים הללו מבת שכניה ומבת משלם:

    ותו ממאי דהוו להו בני לטוביה ולבנו מנשים הללו מבת שכניה ומבת משלם:

    ותו אפי' היו להם ממאי דמבבל עלו אותם נשים ובניהם דילמא בארץ ישראל נותרו בימי גדליה אותם שכניה ומשלם ושם נשאו טוביה ובנו את בנותיהם (ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם היינו שתוקי ואסופי):

    למעשה סדום שהיו מגלי עריות דכתיב (בראשית י״ג:י״ג) רעים וחטאים רעים בגופם וחטאים בממונם ואמרינן בחלק (סנהדרין דף קט:) דמחי לאתתא דחבריה ומפילה א"ל תהוי גבך עד דמעברא הרי ממזרים לגבי ישראל:

    חרשא לשון מחרישה:

    בית אבותם אביו:

    36 more comments on this page.

    Rashi on Kiddushin 70a · Sefaria

    Meiri

    ראוי לאדם שיזהר בנשואין שישתדל ויטרח בבת זוג מיוחסת ובת אבות מפני שטבע התולדות נמשך אחרי טבע המולידים ויותר לטבע האמהות וכל הנושא אשה שאינה הוגנת לשם ממון הוין לו בנים שאינם מהוגנים ולא סוף דבר בפסלות הברור אלא כל שהוא רואה באבותיה שהם רשעים ונבלים ופורקי עול יראת שמים רעים בגופם וחטאים בממונם אע"פ שלא נתברר פיסולם מכל מקום סימן הוא לפסול ולכונה זו אמרו אליהו כופתו כלומר שאליהו מעתד בהרגל הלשון ובפי הבריות על בירור הספקות ואמר שספק פיסולו יעמידהו נבוך בעצמו והוא משל על הכפיתה עד שלסוף יכיר שלא יזדמן לו בה סימן ברכה ויחזיק פיסולה כברור לו והוא ענין מה שאמרו והקב"ה רוצעו והוא משל על העונש המגיעו:

    לעולם יזהר אדם שלא ירגיל לשונו לפגום את הבריות ולמעט במעלת זולתו בכונת לשון הרע והמעטת כבוד אחרים דרך קנאה וגאוה שאין זו אלא כחושד עצמו ומקנה לאחרים מיראתו עליהם שידעו בו שמץ פסול ויודיעוהו ועושה עצמו כמקדים לפורענות והוא שאמרו כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחה לעולם ואמר שמואל ובמומו פוסל ומכל מקום לא נאמר כן אלא לחוש לו אבל להכריז עליו ולפרסמו שהוא כן לא אלא אם כן נודע בבירור שהוא כן:

    כל המבזה תלמיד חכם חייב נדוי בין שבזהו בפניו בין שבזהו שלא בפניו והחכם עצמו יכול לנדותו לכשיודע לו שבזהו כמו שביארנו במקומו:

    כל שהוא ממונה פרנס על הציבור ומנהיגם אם מצד חכמתו אם מצד מעלתו ראוי לו לנהוג בעצמו שררה שלא יזונו עיני הבריות ממנו דרך הדיטות עד שיהא בעיניהם כאחד מהם ולא יהיו דבריו נשמעים ומקבלים מכאן אמרו שאסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה ומכל מקום עשית מלאכה מועטת בביתו במקום מצוה כגון מעקה וכיוצא בו רשאי:

    אין מקבלין שום תשמיש על ידי אשה אפילו קטנה ופנויה וביאור דבר זה בשימוש המביא לידי שעשוע וחבה כגון מזיגת הכוס והוא הדין לרחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו וכיוצא באלו הא שאר תשמישים שאין לחוש בהם לסרך הרהור מותר:

    Meiri on Kiddushin 70a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה ולא יכלו כו' היינו שתוקי ואסופי עכ"ל כל דיבור זה טעות הוא דהא לא דריש מיניה אלא אסופי אבל שתוקי מתל חרשא נדרש ובפי' ישן אינו וק"ל:

    Chidushei Halachot on Kiddushin 70a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא אמר רבה בר אדא אמר רב כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו דומה כאילו חרשו לכל העולם וזרעו מלח כו'. נראה משום דזורע מלח לא די שאין ראוי להצמיח אלא אדרבא משחתת ושורפת הארץ עד שאינה ראוי עוד לזורעה כדכתיב גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ה"נ במי שנושא אשה שאינה הוגנת ומרבה פסולין בישראל ובדין הי' שלא תתעבר אלא העולם כמנהגו נוהג ולבסוף מתרחקין מאותה משפחה ולבסוף ששים או ע' שנה אנדרלמוסיא בא לעולם שעל ידו תשחת הארץ ואפשר דמה"ט גופא נענשו אנשי סדום ונהפכו לתל מלח מדה כנגד מדה כן נ"ל וקרוב לזה כתב ג"כ מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות:

    שם ושמא תאמר לזמן מרובה ת"ל חדש מאי משמע כו' לכאורה יש לתמוה דהא כבר מייתי סיפא דקרא גופא דכתיב יאכלם חדש להדיא ומאי האי דהדר וקאמר ושמא תאמר לזמן מרובה והדר מייתי האי קרא גופא דכתיב חדש ואפ"ה הדר ומקשה מאי משמע והנראה בזה דודאי פשטא דקרא לא מיירי שפיר בהכי דודאי לשון יאכלם לא משמע לשון אכילה ממש מדכתיב יאכלם חדש משמע שהחדש מכלה ומאבד ממונם מלשון ואכלה אתכם ארץ אויביכם ולשון חרב תאכלו ומש"ה קאמר שפיר מאי משמע דודאי אי הוה מלשון אכילה הוי מישתמע שפיר דבחדש אחד יאכלו כל חלקיהם ולא ישאר בידם מאומה משא"כ השתא דכתיב יאכלם חודש משמע שחדש מכלה חלקיהם ואהא משני ר"נ בר יצחק שפיר חודש נכנס וחודש יוצא והממון אבד מאיליו ויתכן יותר לומר שהיה דרך רמז כמו שהחדש הנכנס בתחלתו מתרבה והולך עד אמצעו ולבסוף מתמעט והולך לגמרי כך זה שנושא אשה לשם ממון ודימה להתעשר לבסוף מתמוטט והולך עד שלא נשאר כלום כנ"ל:

    שם ואמר רבה בר אדא כו' אמר ר' המנונא כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב"ה רוצעו כו' ופרש"י דלאו אליהו הנביא דכתיב בקרא דמקמי הכי מאן כפתו כו' עכ"ל. ולולי פירושו היה נ"ל ליישב דלכאורה הא דקאמר הכא כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו לאו שנושא אשה פסולה ודאית בזה לא שייך לומר אליהו כופתו והקב"ה רוצעו דהא איכא דינא בארעא שהבית דין מוציאין אותה ממנו אלא ע"כ דאיירי במי שאינו חושש לבדוק ולישא אשה בדוקה ומיוחסת אלא ממשפחה שיש בה חשש שמץ פסול ולפ"ז משמע דלא שייך הא מילתא אלא לאחר שעלו הפסולין מבבל לא"י ונתערבו בהם דמה"ט הצריכו חכמים בדיקה כדאיתא לקמן דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים כל המשפחות בחזקת כשרות הן ופרש"י זו דברי ר"מ אמתני' קאי דקתני דעלו פסולין לא"י דמשמע דבעי בדיקה לר"מ ולחכמים נמי נהי דמדינא אין צריך בדיקה מ"מ לכתחילה מיהא מהדרינן ומש"ה קאמר דמי שאינו חש לבדוק אליהו כופתו והקב"ה רוצעו והיינו אליהו הנביא ממש משא"כ מקמי הכי קודם שעלו מבבל דלא הוי שייך הך חששא ואע"ג דכתיב ויתערבו בגוים אפילו הכי מכירין ישראל ממזרים שביניהם ופרשי מינייהו ומש"ה לא הוצרכו הב"ד של מעלה להך מילתא דכופתו ורוצעו כן נ"ל נכון לולי דרש"י לא פירש כך ואזיל לשיטתו דבפסולי ודאות מיירי:

    שם א"ל נישדר מר שלמא לילתא א"ל קול באשה ערוה אפשר ע"י שליח א"ל הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כו'. לכאורה מעיקרא הוי ליה למימר הא דאין שואלין אלא משום דאגב אורחא אתא נמי לאשמעינן הא מילתא גופא דאית ביה תרתי איסורי אלא דאכתי אינו מיושב שהרי מעיקרא דא"ל נישדר מר שלמא משמע ע"י שליח ואפשר דרב יהודה הוי סבר דודאי פשיטא ליה לרב נחמן דאסור לשלוח שאלת שלום ע"י שליח דאיכא דרך חיבה טפי וע"כ הוי סבר דמאי דקאמר נישדר לה מר היינו שישאל בעצמו דבהא אפשר דליכא משום הרגל חיבה כיון דאורחא דמילתא הכי הוא וחיובא נמי איכא לשאול בשלום כל אדם ואפילו לעכו"ם מפני דרכי שלום ומהדר ליה דבהא איכא איסורא דקול באשה ערוה ורב נחמן דלא שמיע ליה נמי אידך מימרא דשמואל דאסור לשאול בשלום אשה א"ל דע"י שליח קאמר כן נ"ל:

    Penei Yehoshua on Kiddushin 70a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    "תֵּל מֶלַח", אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁדּוֹמִין מַעֲשֵׂיהֶם לְמַעֲשֵׂה סְדוֹם שֶׁנֶּהְפְּכָה לְתֵל מֶלַח (נחמיה ז, סא). פירש רש"י למעשה סדום שהיו מגלי עריות שבניהם ממזרים עיין שם. ונראה לי בס"ד זהו הטעם שנגזר על מלח סדומית שיהיה מסמא את העינים כי כח הזרע נמשך מן העינים וכמו שכתב הרב ז"ל בספר הלקוטים פרשת בראשית דהזווג תלוי בעינים דאמרו רז"ל נוטלת מאור עיניו של אדם, ועיין הרמב"ם (בפרק ד' מהלכות דיעות) ושולחן ערוך (אורח חיים סימן ר"מ סעיף י"ד) עיין שם. ולכן אנשי סדום אשר נזדווגו באיסור ממזרות ונגזר על ארצם להיות 'תֵּל מֶלַח' נגזר על המלח הזה להיות מסמא את העינים להודיע על רעתם שהיתה בהזרעה של איסור כי הזרע כחו נמשך מן העינים.

    אֲנִי אָמַרְתִּי יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנַי חֲשׁוּבִים כִּכְרוּב, וְהֵם שָׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר (נחמיה ז, סא). נראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (בבא בתרא צט.) כרובים בנס היו עומדין גם אמרו בזוהר (פרשת שמות דף ב) מהררי נמרים אלין בני ישמעאל עיין שם. וזהו שאמר אֲנִי אָמַרְתִּי יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנַי חֲשׁוּבִים כִּכְרוּב אשר בבית המקדש דבנס עומדין כן הם אנהיג אותם בהצלחה נסית שלא יצטרכו לאחרים ולא תוכל שום בריה להזיק להם וְהֵם שָׂמוּ עַצְמָם מצד מעשיהם כְּנָמֵר זה ישמעאל דכתיב ביה וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ (בראשית טז, יב) וכתרגומו והוא יהא מרוד באינשא ידו בכל לסטים ויד כל בו הכל שונאין אותו ומתגרין בו.

    אָמַר אָדוֹן אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר, חֲשׁוּבִים לְפָנַי כִּכְרוּב (נחמיה ז, סא). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הכתוב בירמיה (ירמיה יג, כג) הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ, ופירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל הדמיון הזה הוא שהצדיקים עושין מן מצות חלוקא דרבנן והרשעים עושין מן העונות בגדים צואים לנפשם ויש רשע חוטא בכל איבריו מכף רגל ועד ראש זה ידמה חלוקו לעור כושי אשר כולו שחור ויש עושה כתמים כתמים של טומאה בעצמו זה ידמה חלוקו לעור הנמר שהוא מלא כתמים ואמר להם הכתוב שהם מעשיהם ומדותיהם הרעים נעשו אצלם טבעיות שקשה להסירם כמו שחור של עור הכושי וכתמים של עור הנמר דקשה עליהם לפרוש ממעשיהם עיין שם. והנה ידוע משום הכי כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ (הושע יא, א) ופרשו ז"ל הכונה שאדון אותם כנער דאין לו דעת שלם ומזיד שלו נחשב לשוגג כן הם ומאחר דנחשבים זדונותיהם כשגגות בנקל יעבורו הכתמים מהם על ידי התשובה. וידוע מה שאמרו בגמרא (סוכה ה:) מאי כרוב? כרבייא, רצונו לומר צורת נער קטן וזהו שאמר אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר דהכתם שלו קבוע ולא יעבור כן הם עשו עונות חמורים דכתמים שלהם קבועים שנשתרשו בהם ונעשו טבעיות אצלם כטבע חברבורות הנמר שאי אפשר להעבירם ממנו, חֲשׁוּבִים לְפָנַי כִּכְרוּב רצונו לומר כנער כמו שנאמר כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ שאדון זדונם לשונג דאז יעבור הכתם שלו מהם בנקל על ידי תשובה. והנה בספר אמת ליעקב ניניו ז"ל (דף סט) כתב בשם מוהר"ן ז"ל דהנמר ממזר כשהלביאה תובעת לארי לתשמיש מתביישת ממנו והופכת פניה לקיר ותובעת ולפעמים יזדמן שם חזיר היער ובא עליה ויוצא מהם נמר שהוא עז פנים ולכן כל מי שהוא עז פנים יש בו חשש ממזרות ומן הנמר דקליפה יצא אותו רשע עיין שם. ובזה פרשתי רמז הכתוב יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי הֳ' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר (תהלים קז, ב) והיינו צר [290] גימטריא נמר [290] ובספר תולדות הטבע איתא שהנקבה של הנמר מזנה עם הארי ומולידה בנים ממנו וכתב עוד דארי אחד ישב עם נמרה בסוגר ובא עליה ותהר ותלד עיין שם, נמצא הממזרות מצויה אצל הנמר יותר. ולפי האמור דְאָמַר אָדוֹן אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר חֲשׁוּבִים לְפָנַי כִּכְרוּב נמצא נתעלו מן נמר לכרוב וההפרש שיש בזה שנחסר מן נמר [290] ס"ב ונשאר כרוב [228] ומספר ס"ב הוא מספר ב' פעמים א־ל כפול [31×2=62] שהוא חסד ולזה אמר 'מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר' והלא יש לנו 'חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם' (תהלים נב, ג) שבעבורו נחסר ס"ב מן נמר וישאר מספר כרוב. ולכן אמר לבלעם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא (במדבר כב, יב) ברוך בהפוך אתוון כרוב.

    כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ חֲרָשׁוֹ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וּזְרָעוֹ מֶלַח (נחמיה ז, סא). נראה לי בס"ד טעם למלח כי האשה נקראת לחם כמו שאמרו על פסוק כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל (בראשית לט, ו) וזהו באשה הוגנת ואם אינה הוגנת יתהפך לֶּחֶם לאותיות מֶלַח. או יובן באשה הוגנת אמרו רז"ל שם י־ה ביניהם ואותיות י־ה רמוז בהם ג' ספירות והם כתר בקוצו של יו"ד וחכמה ביו"ד ובינה בה"א וידוע שיש בכל ספירה הוי־ה, נמצא בשלשה ספירות הרמוזים באותיות י־ה יש ג' הויות שהם מספר לחם [26×3=78] דאז נשפע משם שפע לחם וזה שלקח אשה אינה הוגנת שנסתלקו הארות שם י־ה מביניהם לכך יתהפך מספר לֶּחֶם הנזכר לאותיות מֶלַח דארץ מלחה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב. ועוד יש להבין במאמר הנזכר אמאי הוצרך לומר החרישה באומרו 'כְּאִלּוּ חֲרָשׁוֹ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ' וסגי לומר 'כְּאִלּוּ זָרַע לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֶלַח'? ועוד למה נקיט מלח ולא נקיט קוצים וברקנים? ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (סנהדרין עד:) האשה נקראת קרקע עולם גם אמרו דנקראת לחם, והטעם משום דמזונותיו של אדם ניתנים לו על שם אשתו כמו שאמרו (בבא מציעא נט.) אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו שנאמר (בראשית יב, טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ, ופרשתי הטעם כדי שלא ינכה לו משכר עולם הבא כנגד מזונותיו בעולם הזה ומה שנותן על שם האשה הוא נותן בחנם יען כי מפורש בתורה מציאות האשה בעולם היתה מצד חסדו יתברך שבראה לאדם להיות לו עזר (בראשית ב, יח) ולכן ראוי שיתן לה מזונות גם כן דאם לא יתן לה מזונות איך תחיה בעולם ותהיה עזר לאדם. ובזה פרשתי בס"ד (משלי ח, כא) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי בעולם הבא יֵשׁ ולא אנכה להם בשביל טובת עולם הזה יען כי בעולם הזה מה שאני נותן להם טובה לא על שמם אני נותן אלא אני נותן בעבור הנשים אשר בראתי אותם עזר לאנשים וכיון שהבאתים עזר כל מחסורם עלי יהיה ולזה אמר וְאֹצְרֹתֵיהֶם רצונו לומר נשותיהם אֲמַלֵּא טובה בעולם הזה דהאשה נקראת אוצר כמו שאמרו רז"ל (עירובין יח:) מה אוצר זה רחב מלמטה וקצר מלמעלה כן האשה רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כדי לקבל הולד. והנה כל זה שייך למימר באשה הוגנת אשר זו הביאה הקדוש ברוך הוא להיות לו עזר ולכן יתן לה הפרנסה על שמה אבל אינה הוגנת אין זו באה עזר מאת השם יתברך ואין לה לחם אלא הלחם יהיה מלח ולזה אמר 'כְּאִלּוּ חֲרָשׁוֹ לְכָל הָעוֹלָם' נקיט חרישה כנגד הביאה והתשמיש שמכונה בשם חרישה כנודע וזרעו מלח הפך הלחם.

    כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם מָמוֹן, הַוְיָין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים נראה לי בס"ד נו"ן דממון הוא מאותיות מנצפ"ך דמספרו ש"ת [700] ונשאר אותיות מום נמצא ממון נהפך לאותיות 'שת מום' כי כיון שנשא לשם ממון שת לו בן שהוא בעל מום. ושמא תאמר לזמן מרובה אף על גב דקרא קאמר להדיא 'חֹדֶשׁ' (הושע ה, ז) הכי קאמר בין הנשואין לבין התחלת הקלקול יהיה זמן מרובה כדי שנה כמו שנאמר קִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת (דברים כד, ה) תלמוד לומר 'חֹדֶשׁ'. והא דנקיט הזמן חודש שהוא שלושים יום כי כיון דלקח אשה לשם ממון לא יאיר בהם שם י־ה אשר במלואו יו"ד ה"ה [30] עולה שלושים שהם ימי החודש. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כיון דסתם מלוה שלושים יום (מכות ג:) לכך מניחים הממון אצלו שיעור מלוה שהוא שלושים יום ונוטלין אותו מידו עד כאן דבריו נר"ו.

    וְכָל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, אֵלִיָּהוּ כָּפְתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצְעוֹ. אין הכונה שיעשו לו כן ממש אלא הכי קאמר ראוי להיות לו כך שיהיה אליהו כופתו והקב"ה רוצעו וכהאי גונא איתא בנדרים (נדרים ז:) דהשומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהיה בנידוי ופירש הר"ן ז"ל לא שיהיה בנידוי מאיליו אלא ראוי להתנדות קאמר עיין שם. וכן הענין כאן דהיה ראוי להיות לו כך שיהיה אליהו כופתו והקדוש ברוך הוא רוצעו וכהאי גונא תמצא גבי דוד המלך ע"ה שאמר חַי הֳ' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הַזֶּה (שמואל ב' יב, ה) שהוא רצונו לומר שהוא ראוי לכך אבל אין ממיתים אותו בשביל ממון. והא דראוי להיות לו כך על ידי אליהו זכור לטוב נראה לי בס"ד דאמרו רז"ל פנחס הוא אליהו עוד אמרו רז"ל על פנחס שהיו מבזים אותו ואומרים הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה יהרוג נשיא שבט מישראל! לפיכך בא הכתוב ויחסו על אביו פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (במדבר כה, יא) נמצא היו מלעיגים עליו בשקר שבא מאשה שאינה הוגנת ח"ו לפיכך ראוי להיות הוא עצמו ממונה על דבר זה לכפות את הנושא אשה שאינה הוגנת. ועוד נראה לי בס"ד טעם אחר הואיל דרוע האשה שאינה הוגנת היא מגיע לבנים שיצאו רעים וחטאים והנה אליהו זכור לטוב הוא מלאך הברית להיות נמצא על המילה שהוא זמן הפרדת הערלה שהיא הטומאה והזוהמא הדבוקה בתינוק לכך ראוי שיהיה על ידו עונש עון זה הגורם טומאה וזוהמא יותר לולד. ולכן נקיט לשון כפיה ורציעה כי במילה שבה מפרידים הרע מן הולד כופת הסנדק את התינוק לפני המוהל ואחר כך המוהל רוצע התינוק דהיינו שחותך הערלה מן האבר. ולכן זה שלקח אשה שאינה הוגנת שהוא מדביק הטומאה והקליפה בתינוק יותר יהיה אליהו זכור לטוב כופתו כנגד הכפיתה שעושה הסנדק לצורך טהרה ונקוי הולד במילה והקדוש ברוך הוא רוצעו כנגד מה שעושה המוהל בחיתוך הערלה. ודע כי מה שאמר אֵלִיָּהוּ כָּפְתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצְעוֹ אף על גב דפרשתי הכונה ראוי להיות לו כך אפשר לפרש הכונה גם כן הכי לומר דעושין לו כך לנפשו אחר פטירתו וענין כפיתה ורציעה הוא לשון מליצה ויש רמז בדבר.

    הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל קוֹל בְּאִשָׁה עֶרְוָה. פירש רש"י שנאמר הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ (שיר השירים ב, יד) ואם אשאל בשלומה תשיבני. ודבר זה יפלא בעיני וכי היתכן לומר שאסור לדבר שום דבור עם אשה כדי שלא ישמע קולה והלא בבנות צלפחד כתיב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וכו' (במדבר כז, ב) ואיך דברו עמהם ושמעו קולם? ואם תאמר על ידי מתורגמן, איך הותר למתורגמן לשמוע קול אשה? ואיך דבר דוד המלך ע"ה עם אביגיל ודברה עמו ושמע דבריה? ואיך דבר אליהו זכור לטוב עם האשה הצרפית והשיבה אותו דבר ושמע קולה? ואיך דבר אלישע הנביא ע"ה עם השונמית ושמע קולה? ואם תאמר על ידי גחזי איך התיר לגחזי לשמוע קולה? והנה בודאי מה שאמר הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ איירי במדברת בדרך שיר ושירה וכיוצא ואין ללמוד מזה דאסור לשמוע כל מין קול דברים של אשה. ועוד קשא איך אמר לו רב נחמן 'אֶפְשָׁר עַל יְדֵי שָׁלִיחַ' דאם אסור לאיש לשמוע קול אשה איך הותר לשליח לשמוע קול אשה? ודוחק לומר כגון לשלוח לה על ידי בנה דשליח בסתם קאמר לו. ונראה לי בס"ד דודאי אם ידברו האיש והאשה בדברים של עסק בעלמא לית לן בה ורק אם האשה משמעת קולה בדברי שיר או בדברים של חיבה שאינם לצורך דבר ועסק וכן דברים של פרישת שלום בכל זה איכא איסור משום 'קוֹל בְּאִשָׁה עֶרְוָה' ולכן בדברים אלו של פרישת שלום אמר לו רב נחמן 'אֶפְשָׁר עַל יְדֵי שָׁלִיחַ' כי דברים אלו אף על פי שהם פרישת שלום הנה הם אצל השליח כמו שאר דברים של עסק דאין בזה חיבה בין השליח ובין האשה אבל לגבי אשתו של רב נחמן ורב יהודה חשיב כדברי חיבה דאסור לשמוע קולה בדברים אלו ואחרי זה טען רב יהודה משום דאמר שמואל 'אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל' ולאו משום קול. ושוב ראיתי להרב הלכות קטנות (חלק ב' סימן צג) שנשאל קול באשה ערוה במאי עסקינן? והביא מה שאמר מרן בבית יוסף בשם יש אומרים דהיינו דוקא בשעה שהיא מנגנת וכתב הרב ז"ל שם דקשה להלום זה עם ההיא דקידושין דאמר לו רב יהודה לרב נחמן הכי אמר שמואל 'קול באשה ערוה' דהתם כשהיתה משיבה שלום לא היתה מנגנת. וכתב דאם שואל בשלומה כדי לשמוע קולה מחזי כתאב לה ודומה לעגבים ודבר ערוה הוא עיין שם. וראיתי להרב מטה אהרן ז"ל (חלק ב' סימן רס) שהביא דברי הרא"ם ז"ל דסבירא ליה אסור בשמיעת קול שיר, והקשה בשם מהרח"א ז"ל דילמא לאו מנגנת ואמאי לא שדר לה שלמא? והביא דברי הרשב"א בברכות דכתב דוקא קול שאלת שלום או בהשבת שלום כהך דקדושין דאיכא בזה קירוב דעת הוא דאסור עיין שם ונהניתי בזה דגם אנא עבדא כך הוה פשיטה לי וכמו שאמרו לעיל ובאמת דבר זה מוכרח לאומרו.

    Ben Yehoyada on Kiddushin 70a · Sefaria

    Tosafot

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Kiddushin, daf 70, Amud Aleph, about 576 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 12 words

      Opens “לא תאכל״.…”

    2. Segment 217 words

      Opens “״גירי וחרורי״. מנלן? אמר רב חסדא, דאמר…”

      Named: רב חסדא.

    3. Segment 346 words

      Opens “ממזרי. מנלן? דכתיב (נחמיה ב, י) ״וישמע…”

    4. Segment 431 words

      Opens “הניחא למ"ד הולד ממזר, אלא למאן דאמר:…”

    5. Segment 542 words

      Opens “אלא מהכא: (נחמיה ז, סא) ״ואלה העולים…”

      Named: אבא.

    6. Segment 649 words

      Opens “״ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם…”

      Named: רבי אבהו.

    7. Segment 731 words

      Opens “אמר רבה בר בר חנה: כל הנושא…”

      Named: רבה.

    8. Segment 827 words

      Opens “אמר רבה בר רב אדא אמר רב:…”

      Named: רב אדא, רבה.

    9. Segment 941 words

      Opens “ושמא תאמר ממון פלט, תלמוד לומר: (הושע…”

      Named: רב נחמן בר יצחק.

    10. Segment 1047 words

      Opens “ואמר רבה בר רב אדא ואמרי לה…”

      Named: רב אדא, רבי סלא, רב המנונא, רבה.

    11. Segment 1111 words

      Opens “וכל הפוסל פסול. ואינו מדבר בשבחא לעולם,…”

      Named: שמואל.

    12. Segment 1249 words

      Opens “ההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא.…”

      Named: רב יהודה בר יחזקאל, רב יהודה.

    13. Segment 1340 words

      Opens “אזל ההוא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן.…”

      Named: רב נחמן, רב יהודה, רב הונא, רבה.

    14. Segment 1445 words

      Opens “אתא אשכחיה דקעביד מעקה. אמר ליה: לא…”

      Named: רב הונא בר אידי, שמואל.

    15. Segment 1553 words

      Opens “א"ל יתיב מר אקרפיטא. א"ל ומי סני…”

      Named: שמואל.

    16. Segment 1626 words

      Opens “אמר ליה: תיתי דונג תשקינן. אמר ליה:…”

      Named: שמואל.

    17. Segment 1719 words

      Opens “נשדר ליה מר שלמא לילתא. א"ל הכי…”

      Named: שמואל.

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Kiddushin 70a · Segment 11 — “…בשבחא לעולם, ואמר שמואל: במומו פוסל.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Kiddushin 70a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026