Kiddushin 9a

חומרי בוטייני"ש שעושין של בדיל וחורזין הרבה מהן בחוט אחד ועושין אותו כמין ענק ונושאין בצואריהן למכור ויש גורסין פתכייתא והן של זכוכית כמין טבעות דקים וקורין אותו פוריל"ש ובלשון רבותינו אושטנית:

חד שוכא מלא חוט הענק:

מיקדשת לי בלשון שאילה:

הב אשקי ושדי דלא כפלתיה לדיבורא:

תגא דמלכא בכתר המלך נשבע:

והלכתא כר"א דאמר (לעיל קידושין דף ח.) התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים:

כרבא אמר רב נחמן דאמר לעיל (שם) מנה אין כאן משכון אין כאן:

בתך מקודשת לי והיא ברשות אביה לקדשה כגון שלא בגרה:

כל אשקי אשקויי כו' הנך תלת עובדי איצטריך לאשמועינן דבשום דבר אין מועיל לא במידי דאכילה ושתיה ולא בשאר מילי:

הב אשקי ושדי אינה מקודשת וא"ת מי גרע מתן מעות לפלוני דמקודשת. כ"ש כשאומרת תן לי וי"ל דשאני הכא דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קידושין ומשום הכי איכא למימר כשאומרת הב אדעתא דמעיקרא קאמרה:

והלכתא שיראי לא צריך שומא וא"ת אמאי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף דהא בבבא בתרא (דף קמג:) פסקינן הלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה וי"מ דהיינו דוקא במילי דב"ב ולא נהירא דע"כ בכולי גמרא הלכתא כרבה כדמוכח פרק מי שאחזו (גיטין דף עד:) גבי ההוא דאמר ליה לאריסיה כ"ע דלו תלתא ושקלו ריבעא כו' וקאמר ותסברא דרבה כרשב"ג והא קי"ל הלכתא כרבה ובהא קי"ל אין הלכה כרשב"ג משמע מדקאמר והא קי"ל הלכתא כרבה משמע דבכולי גמרא הלכתא כוותיה ושמא יש לדחות דהתם יש ספרים דגרסי בהא קי"ל הלכתא כרבה דמשמע בהא דוקא ולא בכולי גמרא מיהו קשיא אמאי לא קאמר בהדיא הלכתא כוותיה דרבה כדאמר הלכה כר' אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן ואומר ר"ת דאתא לאשמועינן דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילין לטעות בו כל כך אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות שיש שאינם טובות אלא מעט ורגילים לטעות בהרבה יותר משוויים צריכי שומא משום דלא סמכה דעתה ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן והא דאמר לקמן בפרק שני (קידושין דף מח:) שהוסיף לה נופך משלו יש לומר ששמו אותו אי נמי ההוא נופך כעין שיראי שידוע שוויו קצת וההוא גברא דקדש באבנא דכוחלא (לקמן קידושין דף יב.) והוה רב חסדא משער אי אית ביה שוה פרוטה אבנא דכוחלא לא הוי כשאר אבנים טובות אלא כעין אבני שיש כדאשכחנא פ"ה דסוכה (דף נא:) בהורדוס דבניה לבהמ"ק באבני דשישא וכוחלא ומרמרא וי"מ משום הכי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף משום דרב יוסף הביא לעיל (קידושין דף ח.) כמה ראיות לדבריו עוד י"מ מש"ה לא קאמר הלכתא כרבה דלא תימא דהיינו רבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריכי שומא אבל אמר לה חמשין ושוי חמשין בעי שומא לפיכך פסק דבשום ענין לא בעי שומא לפי זה הטעם יתיישב הא דאיצטריך לפסוק כרבה אע"ג דבכל דוכתא קי"ל כוותיה:

כתב על הנייר ועל החרס משמע דשטר כשר על החרס וכן משמע לקמן בפירקין (קידושין דף כו.) דאמר כתב לו על הנייר ועל החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה וקשה דאמר בפ"ב דכתובות (דף כא.) האי מאן דבעי לאחוויי חתימת ידיה בבי דינא לכתוב אחספא כו' וקאמר דוקא אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח איניש דלא מעלי וכתיב עליה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו משמע אבל על חרס ליכא למיחש להכי דאפי' כתוב עליו לא יועיל ואומר ר"ת דההיא דלקמן וההיא דהכא אתיא כר' אלעזר דאמר (בגיטין דף פו.) עדי מסירה כרתי וההיא דכתובות אתיא כר"מ דאמר (שם) עדי חתימה כרתי וההיא דהכא לא אתיא כר' מאיר דכיון דבעינן בשטר קדושין עדי חתימה כדמוכח לקמן בפרק שני (קידושין דף מח.) ועדים שעל גבי החרס לא חשיבי ואין מוכיח מתוכו כלום בחרס דדבר שיכול להזדייף הוא ותנן בפ"ב דגיטין (דף כא:) אין כותבין לא על נייר מחוק ולא על דיפתרא משום שיכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרו מאן חכמים ר' אלעזר ש"מ דלא מהני בדבר שיכול להזדייף ואע"ג דאמר בגיטין בסוף פרק שני (דף כב: ושם) לא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא ה"מ בשטרות העומדות לראיה דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים אבל זה שאינו עשוי אלא לקדש בו אשה ולקנות בו שדה כעין גיטין הוה שעשוי לגרש בו את האשה לפי שעה ואע"פ שהשטר של קנין יכול להועיל לראיה כמו כן הגט יכול להועיל כדאמר בפ' הכותב (כתובות פט:) ובפ"ק דב"מ (דף יט.) וכ"ת ליקרעיניה בעינא לאינסובי ביה אלמא אע"פ שהיא צריכה לראיה עיקרו לא לכך נעשה:

אף על פי שאין בו שוה פרוטה הכא ניחא דקצת הוא רבותא לפי דבשוה פרוטה היתה ראויה להתקדש בלא שטר אבל לקמן (קידושין דף כו.) גבי שדי מכורה לך יש לתמוה מאי רבותא דאע"פ שאין בו שוה פרוטה דהתם המוכר נותן השטר וכך לי בשוה פרוטה כמו באין בו שוה פרוטה וי"ל משום דכתב ביה נתינה אחריתי ספר המקנה ס"ד דליבעי שוה פרוטה משום דמוכר מקנה שדהו ללוקח קמ"ל דלא בעי:

הא לא דמי האי שטרא וכו' ומגט לא היה יכול להקשות דבצד אחד דמי שפיר לגט דמה גט הבעל כותבו בב"ד:

הלכתא נינהו תימה כיון דהלכתא נינהו ל"ל קרא דויצאה והיתה שהאשה נקנית בשטר וי"ל דשטר מכר לחוד הוי הלכתא ושטר קידושין נפקי מכי יקח דבעל כותבו ודמי למכר ואע"ג דקאמר הלכתא נינהו לשון רבים לאו אתרוייהו קאי וכהאי גוונא אשכחן בריש בנות כותים (נדה לב:) דקאמר הי קרא והי הלכתא. אך קשה דלקמן (קידושין דף כו.) גבי שדה קבעי מנין שנקנית בשטר ואייתי קרא דכתיב ואקח את ספר המקנה ושמא י"ל דכיון דההוא קרא לא הוי אלא מדברי קבלה אין להקפיד בכך אי נמי יש לפרש הלכות מדינה כלומר מנהג היה כך:

תגא דמלכא אינה מקודשת פירוש שבועה היא, כלומר בתגא דמלכא. ור"ח פירש אפילו נתן לה תגא דמלכא שהיא דבר חשוב מאד אינה מקודשת. יש אומר דטעמא משום דאדבורא קמא קא סמכה. אבל אי אמר לה איהו מעיקרא אי יהיבנא לך מקדשת לי, ואמרה יהבה, אי נמי הבה מיהבה ושדי או אשקי מקודשת, דהבה מיהבה כדקאמר הוא דקאמרה, ומקודשת. ואחרים אמרו דאם חזר הוא בשעת נתינה ואמר לה התקדשי לי בו הרי זו מקודשת. ומסתברא דטעמא דמלתא משום דכיון דאיהו בלשון שאלה קאמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, ואיהי לא אמרה לו אין, אלא הבה, גילתה דעתה דלא בעיא בקידושיה, דאם תימא ליה אין, אלא מתנה היא דקא בעיא מיניה, והיינו דאמרינן כל הבה מיהבא לאו כלום הוא. דאלמא עיקר טעמא משום הבה דקאמרה השתא הוא, ולא משום הבה לי דקאמרה מעיקרא, ולא משום דלא אמרה לה התקדשי לי בו בשעת נתינה, דהא דקאמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, לאו למימרא דלבסוף נתן לה סתם, אלא בשעת נתינה אמר לה הרי את מקודשת לי בזה, דסתמא דמילתא הכי הוא, ואע"ג דלא אמר לה הכי בגמרא בהדיא, משום דקאמר לה מעיקרא מקדשת לי, כי לא אמרו בגמרא דאמר לה לבסוף לא מעלה ולא מוריד. ועוד דמן הסתם הכי הוא, וכדאמרינן לקמן (קידושין יג, א) ההיא אתתא דהות מזבנא ורשכו אתא ההיא גברא וחטף ורשכא מינה, אמרה לי הבה ליה ניהלה, אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, שקלתיה ואשתיקא, והתם ודאי בדאמר לה התקדשי לי בו בשעת נתינה הוא, דאי לאו הכי, פשיטא דאינה מקודשת, דדלמא דידה הוא דקא מהדר לה, אלא דתלמודא הוא דקא מקצר בלישניה ומסרן לחכמים, וכן פירש שם ר"ח ז"ל. אמרה היא אהדריניה לי אמר לה הילך ומקדשת לי בה ע"כ. וכן מצאתיה בירושלמי בפרק האיש מקדש (ה"א) דגרסינן התם חטף סלע מידה, ובשעת מתנה אמר לה הרי את מקודשת, הרי זו מקודשת. ועוד דהכא אע"ג דלא אמר לה התקדשי לי בו, אנן סהדי דלקדושין אינון, והוה ליה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, דאינו צריך לפרש, וסתם כמפרש דמי, ואי במפרש מקודשת בסתם נמי מקודשת, אלא טעמא כדפרישית דכיון דלא אמרה אין גליא אדעתא דלאו לשם קדושין נסיב לה, והלכך אע"ד דאיהו אמר התקדשי לי בו אינה מקודשת, ואי נמי לא אמרה לו איהי מעיקרא הב לי או אשקי אלא דאיהו אמר לה אי יהיבנא לך מנה זה מקדשת לי ואהדרא לי הב או אשקי חד דינא אית ליה ואינה מקודשת, דאי נתרצית בקדושיו הוה לה למימר אין, ואי ואי אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי ושקלתיה ואשתיקא מקודשת, דהשתא לא גליא דעתה דלא נסבה ליה לקדושין וחזקה אתרצויי אתרצית לקדושין ושקלת, וראיה לדבר מדאמרינן לקמן (קידושין יג, א) גבי מעשה דוורשכי כי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, הא לאו הכי מקודשת, דעדיף שותקת מהבה או אשקי, דשותקת כמודה, והבה או אשקי אחר שאלה כאומרת איני רוצה בקדושין אלא במתנה. כך נראה לי.

והלכתא שיראי לא צריכא שומא ואע"ג דפלוגתא דרבה ורב יוסף היא, וקיימא לן כרבה (ב"ב קמג, ב) חוץ משדה קנין ומחצה, יש מי שאומר שלא אמרו אלא דוקא במה שנחלקו בבבא בתרא, ואי נמי יש לומר דהכא בגררא דקא פסיק הלכתא בהבה ואשקי פסק נמי בהדיא כרבה. ואע"ג דלא צריך דכלל הוא. ותדע דהא נמי פסק בהדיא כר"א וכרבאאמר ר"נ, אע"ג דלא הוה צריך, דהא ליכא מאן דפליג עלייהו. ומשם רבינו תם אמרו דאצטריך משום דרבה ורב יוסף כי היכי דפליגי בשיראי הכי נמי פליגי במקדש בכל דבר ואפילוב אבנים טובות ומרגליו., והוי אמינא דהלכה כרבה ולעולם מקודשת, קא משמע לן דדוקא בשיראי ששומתן ניכרת, אבל אבנים טובות ומרגליות שאין שומתן ניכרת ויש אחרת כפלי כפלים מחברתה, בהא אין הלכה כמותו, אלא צריכה שומא, דשמא טועה היא בשומתא וסבורה היא ששוה יותר, ואפילו אמר לה בכל דהו אינה מקודשת, דלא סמכה דעתה, והיינו טעמא נמי דאמר והלכתא שיראי לא צריכי שומא, ולא אמר והלכתא כרבה כדאמר והלכתא כר' אליעזר והלכתא כרבא אמר רבי נחמן.

כתב לו על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי לישנא קייטא נקט הכא, דבתך פלונית מקודשת לי אני פלוגני כותב לו, דהא שטר קדושין משטר גירושין ילפינן, והתם הא בעינן שכיתבו שמותיהן בגט, ומדאורייתא היא, משום דכתיב (דברים כד, א) ספר כריתות ספירת דברים הכורתין בינו לבינה, ובאין שמותיהן מפורשין בגט אין מוכיח מתוך הגטשיהא גט זה כורת בין ראובן זה זה ללאה אשתו זו. והא דמכשרינן בכתב על הנייר או על החרס, ר"א היא דאית ליה עדי מסירה כתרי, אבל לר"מ דאית ליה עדי חתימה כרתי, הכא בעינן שיכתוב על הקלף או בדבר שאינו יכול להזדייף, וכדתנן בהמביא תניין (כא, ב) אין כותבין על הנייר מחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין, ואמרינן עלה בגמרא מאן חכמים ר"א היא דאמר עדי מסירה כרתי, והוא הדין לשטר קדושין, דלר"מ כל שיכול להזדייף או שאין עליו עדים אינו שטר. ולקמן בפרק האיש מקדש (קידושין מח, א) אמרינן הכא במאי עסקינן כגון שקדשה בשטר אירוסין שאין עליו עדים, ור"מ לטעמיה דאמר עדי חתימה כרתי, ור"א לטעמיה דאמר עדי מסירה כרתי. ור"ת ז"ל פירש דהא דכתב לו על הנייר אילו ר"מ היא, ובנייר שאינו מחוק, ובשחקק על החרס שאינו יכול להזדייף, דיש בלשון כתיבה חקיקה כדאיתא בפרק המביא נתיין בגיטין (נ, א) ואין צורך לזה, כיון דכולהו אמוראי פסקו כר"א בגיטין וקדושין.

מתקיף לה רבינא והא לא דמי האי שטרא לשטרא דזביני התם מוכר כותב והכא בעל כותב. הקשה הרמב"ן נר"ו אלא היכי ליעביד, אי כתב ליה אב בתי מקודשת לך, לא אפשר, דהא כתיב כי יקח ולא שתקיח את עצמה, וניחא ליה דכי כתיב כי יקח בכסף הוא דכתיב, והתם ודאי בעינן שיקח הוא, והיינו דלא אקשינן הכי לעיל (קידושין ה, ב) גבי כסף, והא לא דמי האי כספא לכספא דזביני, דהתם מוכר אומר שדי מכורה לך בכסף זה והכא בעל אומר הרי את מקודשת לי, אבל גבי שטר הוא שאקשינן לומר דכיון דשטרי דזביני מוכר כותב בשטר ארוסין נמי נימא הכי, ופרקינן הכא מענינא דקרא דכיון דבכסף תלה רחמנא בלוקח, מקשינן כולהו הויות להדדי, והתם במוכר תלה רחמנא ובין בכסף בין בשטר בעינן שיאמר מוכר שדי מכורה לך, ואקשינן בזביני נמי הא כתבי שדות בכסף יקנו, דאלמא בכסף בלוקח תלה רחמנא, ואקיש כולהו קניות להדדי. ואם תאמר ואמאי לא אקשי ליה והא לא דמי האי שטרא לשטרא דגט, דהתם מקנה כותב והכא קונה כותב. יש לומר משום דאיכא למימר דדומיא דגיטין הוא, דהכא והתם בעל כותב והיא מקבלה, והכי נמי משמע לקמן (קידושין טז, א) גמרא עבד עברי נקנה בשטר דאמרינן התם בשטר מנא לן אמר עולא אמר קרא אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת, מה אחרת מקניא בשטר אף אמרה העבריה מקניא בשטר, ואקשינא הא ניחא למאן דאמר שטר אמה העבריה אדון כותבו, אלא למאן דאמר אב כותבו מאי איכא למימר דאלמא כל היכא דלא דמי שטרי להדדי דחיא הקישא. ואיכא למידק והא שטר אירוסין מגרושין ילפינן, ואע"ג דלא דמו דהתם מקנה כותבו והכא וקנה כותבו, אלא ודאי משמע דשטר אירוסין וגירושין כהדדי נינהו דבתרווייהו בעל כותב והיא מקבלת כדאמרן. ולדידי קשיא לי דאנן שטר קדושין משטר גרושין ילפינן מויצאה והיתה ולא משטר מכר, ומאי קא מקשינן, והא לא דמי לשטר זביני, ושקלינן וטרינן מכי יקח קרי ביה כי יקיח, ואנן קדושי כסף בלחוד הוא דילפינן מכי יקח. ויש לי לומר דודאי קדושי שטר מגרושין ילפנין. מיהו עיקר קדושין מדין קניה הוא, ובכולהו קיחה שייכא בהו, ובכולהו תנינן נקנית וכיון שכן אף קניית שטר קדושין הוה לן למילף מקניית שטר זביני דעלמא, מה התם מקנה כותב אף הכא הוה לי למימר שיכתוב המקנה. כך נראה לי.

כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי וכו' בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה. ופירש על ידי עצמה, בין שעשאה אביהו שליח ממש בין שאמר לה צרי וקבלי קדושיך, וכדאמרינן לקמן (קידושין יט, א) אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך, ולאו מדין שליחות הוא, דאין שליחות לקטנה, אלא משום דהוי ליה כאומר כל המקדש את בתי מקודשת לו, כאלו נתן כסף קדושיה או שטר קדושיה לידי, הא למה זה דומה לתנם לפלוני שיקבלם לי דמקודשת. והא דאמר בתך מקודשת לי, משום מתקדשת על ידי איה נסיב ליה דכי יהיב ליה לאב ועודה לא בגרה צריך למיכתב ליה בתך פלונית מקודשת לי, ואי כתב לה הרי את פלונית מקודשת לי אינה מקודשת. דכיון דעיקר קדושין מחמת האב הן ועל ידיה יהיב ליה לא מקדשא אלא אם כן כתב ליה בתך מקודשת לי. אבל במקדשה על ידי עצמה אע"פ דאיהי מחמת האב שקלה להו. בין כתב לה בתך מקודשת לי בין כתב לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקדשת, ודומיא דכסף ייעוד דאמרינן לקמן (קידושין יט, א) אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי, אלמא אף בקטנה שאמר לה הרי את מקודשת, ומינה בצאי וקבלי קדושיך כי אמר לה הרי את מקודשת לי מקודשת, והוא הדין בשעשאה האב שליח. ור"נ דנקט בתרווייהו בתך מקודשת. תרתי קא משמע לן, דאפילו בדידיה כי כתב בתך מקודשת לי מהני, ואם כתב הרי את פלונית מקודשת לי ונתן לאביה קודם שבגרה אינה מקודשת. אבל בסיפא בשנתקדשה בין על ידי אביה בין על ידי עצמה לאחר שבגרה דוקא בשכתב הרי את פלוניתא מקודשת לי, אבל אי כתב בתך מקודשת לי ונתן ע"י האב אינה מקודשת, דכיון דלאו ברשות האב קיימא, הרי זה ככותב לאחר פלונית מקודשת לי, דלא דומיא דגרושין היא, דאלו בגט לא אשכחן שיהא כותב על ידי שליח, אלא הרי את מגורשת הרי את מותרת, ולא שידבר עם השליח פלונית מגורשת ממני.

הרי שהיה מוכר פירות או כלים או תכשיטין או יין וכיוצא באלו וראה אשה ואמרה לו תן לי מאותם תפוחים או מאותם תכשיטין או השקני כוס אחד וכיוצא באלו ושאל זה אם אני נותן התקדשי לי בהן אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת וכן אם שתקה לשאלתו ונתן לה ויש חולקים בזו אחר שהיא תבעה תחלה ואין הדברים נראין אבל אם השיבתהו כדבריה הראשונים ר"ל תן לי או שאמרה כפל לשון כגון הבא מיהבא ואשקי אשקויי אינה מקדשת אין זה אלא כאומרת תן מכל מקום כמו שאני אומרת ואל תתלוצץ עלי בדברים אחרים ומכל מקום כתבו גדולי המפרשים שאם אמר לה בשעת נתינה הרי את מקדשת לי הרי זו מקדשת הואיל ושתקה בשעת נתינה או אפילו אמרה בשעת הקבלה הבא מיהבא וכן כתבו גדולי ההר שלא נאמר שאינה מקדשת אלא בשתבעה היא מתחלה שהדבר מוכיח שמה שאומרת אחר כן הן או השקה על דבורה הראשון היא סומכת ולא לשם קדושין אבל אם היא הוה תובעתו מתחלה אלא שהוא משדלה בדברים ואומר לה אני נותן לך מאלו התקדשי לי ואמרה לו תן או הבה מיהבא הרי זו מקדשת והדברים נראין:

כבר ביארנו בקדושי שטר שענינם הוא שיכתוב על הנייר או על החרס אע"פ שיכול להזדייף הואיל ויש שם עדי מסירה הרי את מקדשת לי או בתך מקדשת ואע"פ שאין בשטר שוה פרוטה ולמדת לפי דרכך ששטר קדושין אינו צריך לעדי חתימה שאלו כן אף הוא לא היה ראוי לכתוב על החרס שהרי יכול להזדייף הוא ופסול וכמו שאמרו בשני של כתבות דדוקא אחספא אבל אמגלתא לא דלמא משכח לה איניש דלא מעלי כלומר ואחספא מיהא אין לחוש שהרי פסול הוא ואם אתה בא לפרשה בחוקק על החרס זה אינו מצוי וכן שאינו כתב אלא הכל תלוי בעדי מסירה ומכל מקום אם כתבה היא לו הרי אני מקדשת לך או שכתב האב בתי מקדשת לך ונתן השטר למקדש בתורת שטר אינו כלום ויש חולקים בזה ממה שאמרו בתלמוד המערב סדר מכירה אני פלוני מכרתי בתי לפלוני סדר קדושין אני פלוני קדשתי בתו של פלוני ושאלו שם החליף ואמר קדשתי בתי לפלוני מהו והשיבו מה בכך ומכל מקום הם מפרשים מה בכך כלומר להיותם מיהא קדושי ספק כעין מה שאמרו בקדושי כסף בנתן הוא ואמרה היא ואין הדברים נראין שהרי אין כאן לא נתינה שלו ולא אמירה שלו ואין קדושין אלו תלויין אלא אחר הלשון וכל ששנה הלשון אינו כלום ומכל מקום אם היה בשטר שוה פרוטה יש לחוש שמא מתורת כסף נתנו לה וכשכתב בו הרי בתי מקדשת לך או הריני מקדשת לך יש לדמותו לנתן הוא ואמרה היא לעשותם קדושי ספק הא כל שאין לחוש לקדושי כסף אינו כלום וזהו לשון מה בכך כלומר שאין דבר זה כלום:

כבר ביארנו גם כן שאם קדשה בשטר האסור בהנאה מקדשת ואפילו באיסור הנאה של תורה ומכל מקום יש חולקים לומר דוקא באיסור הנאה של סופרים והביאוה ממה שאמרו בתלמוד המערב כתב על דבר שהוא אסור בהנאה מעשה היה לפני ר' ואמר הרי זו מגורשת ר' אלעזר אמר אינה מגורשת אמ"ר זעירא מאן דמר מגורשת מקדשת מאן דמר אינה מגורשת אינה מקדשת רבנן דקסרי אמרי מאן דמר מגורשת ומקדשת באסור הנאה מדבריהם מאן דמר אינה מקדשת ואינה מגורשת באסור הנייה של תורה ולית הדא פליגא אדרב דאמר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה כלום כלומר אע"פ שאסור הנאתו באותה שעה אינה מדברי תורה תמן בגופו קדש ברם הכא בהנייה שבו קדש ופירוש הדברים תמן בגופו קדש והרי גופו אינו שוה כלום ברם הכא בהנייה שבו קדש ר"ל במה שכתוב בו מעתה אף באיסור הנאה של תורה תהא מקדשת כלומר הואיל ולא בגופו מקדש דמה בינה לשאין בו שוה פרוטה לשטר שאין בו שוה פרוטה שהיא מקדשת בו תהא גם כן מקדשת כשהוא אסור בהנאה אף מן התורה דמאחר שאינו שוה פרוטה מה בין זה לזה ותירץ תמן ר"ל בשאין בו שוה פרוטה ראוי להשלים עליו כלומר שהוא אע"פ שאינו שוה פרוטה ראוי להשלים עליו לפרוטה שמכל מקום שוה משהו ברם הכא אינו ראוי להשלים עליו כלומר שאינו שוה כלום אחר שאיסור הנאתו מן התורה והרי למדת שבשטר באיסור הנאה של תורה אינה מקדשת ובאיסור הנאה מדברי סופרים מקדשת ובשל כסף אף בשל סופרים אינה מקדשת הואיל ובגופו מקדש ומכל מקום בתלמוד שלנו במסכת גיטין נאמרו הדברים בסתם כתבו על איסור הנאה כשר כלומר אף בשל תורה ואף הירושלמי יש לפרשו כן מעתה ר"ל בניחותא אף באיסור תורה ראוי לומר כן והקשה מה בינה לשאין בו שוה פרוטה כלומר פשיטא שאף באיסור תורה כן ומה הוצרכה לאמרה והרי הדבר פשוט שמאחר שמקדשה אף בשאינו שוה פרוטה הוא הדין כשאסור בהנאה אף מן התורה ותירץ שאינו דומה ולפיכך הוצרך ללמדה ומכל מקום לכתחלה שהרי משתרש בדמי הקלף ואיסור הנאה אף בפחות משוה פרוטה אסור ליהנות כדאיתא בנדרים בענין מודר הנאה ואף למי שפוסק דוקא בנדרים שאפילו ויתור אסור בהם הא בעלמא איסור הנאה בפחות משוה פרוטה אינו כלום מכל מקום אם השטר שוה פרוטה אסור אף כשנותנו לה בתורת שטר ואע"פ שמצות לאו ליהנות נתנו בזו יש הנאה בזולת קיום המצוה שהרי משתרש בדמי הקלף ומכל מקום אף בדבר שאין שם הנאה אסור לכתחלה משום בזוי כמו שאמרו סנדל של ע"ז לא תחלוץ לכתחלה וכן לולב של ע"ז לא יטול לכתחלה:

כבר ביארנו שהאב זכאי בבתו נערה לקבל קדושיה אבל לא בבוגרת מעתה כתב לה בתך מקדשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאנתו ונתן לו הואיל ונערה היא הרי זו מקדשת ואין צריך לומר בקטנה כתב הרי את מקדשת לי ונתן לה אם מדעתו של אב ר"ל שנתן לה רשות בכך הרי זו מקדשת מתורת שליחות ואם לאו אינה מקדשת ואם היתה קטנה אינה מקדשת מפני שאין שליחות לקטן ואע"פ שאמרו אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דוקא בקדושי כסף ולא מדין שליחות גמור אלא שנעשה כאומר תן מנה לבתי ותתקדש לך אבל בשטר שאין צד בקדושיה אלא מתורת שליחות הרי אין שליחות לקטן וכן כתבו חכמי ההר והדברים נראים:

היתה בוגרת וכתב לה הרי את מקדשת לי ונתן לה מקדשת כתב הרי בתך מקדשת לי ונתן לו אם מדעתה ר"ל שנתנה לו רשות לקבלם בשבילה הרי זה כמי שעשאתו שליח ומקדשת ובזו מיהא אף בשאר בני אדם כן אף בשלא הגיע שטר הקדושין לידה:

שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה אינה מקדשת שהרי הוקשה ליציאה מה יציאה לשמה אף הויה לשמה ואפילו היה בו יותר משוה פרוטה הואיל ומכל מקום אינו נותנו לה בתורת כסף אלא בתורת שטר והוא נכתב שלא לשמה פסול ומכל מקום יש מפרשים שכל שיש בו שוה פרוטה מקדשת מתורת כסף דדעתה אניירא ואף גדולי ספרד כתבו כן וממה שאמרו בתלמוד המערב הדא דתימא בשאין בו שוה פרוטה הא יש בו שוה פרוטה כסף הוא ואין הדברים נראין שכל שהוא מקדשה בשטר ובתורת שטר אין דעתה על הנייר כלל ואף בשוה פרוטה כל שהוא מקדשה מכל מקום בתורת שטר אם נכתב שלא לשמה פסול:

וכל דינין האמורים בענין לשמה בגט אנו דנין כן בקדושין ומעתה אם כתב שטר קדושין סתם ואמר הריני כותב לשם מי שארצה או שייחד לו שתי נשים וכתב לשם אי זו מהן שירצה וכן כתב שטר קדושין אחד לשתי נשים וכתב בו שתיהן מקדשות לי אע"פ שבכסף הרי הן מקדשות בשטר אינו כלום שהכסף ראוי ליחלק מה שאין כן בשטר:

וכן אם כתבוהו חרש שוטה וקטן שאינן בני דעת או עבד וגוי שאינן בתורת קדושין וכן בכל הפוסלין בגט מן התורה כגון מחבר וכתיבה על יד עבד וקרן פרה אם אינו נותן עבד ופרה ואפילו קצץ הקרן ונתן לה ואפילו היה הקרן שוה פרוטה לדעתנו אחר שמכל מקום הוא נותנו לה בתורת שטר וכן כתבו בחקיקה או על הקרקע וכן כתבו בשני ספרים אבל הדברים הצריכים בגט מדברי סופרים אין הקדושין בדין זה כגון בפני נכתב וכו' וכגון חתימת עדים זה שלא בפני זה וכן שטר קדושין בידה ומשיחה בידו ויכול לנתקו ולהביאו אצלו אע"פ שבגט אינה מגורשת בקדושין דיינו בקבלה קלה וכן סלע של שניהם בגט לא מהני והן קדושי ספק ויש חולקים בקצת דברים אלו אלא ששטה זו מוכרעת לרוב מפרשים:

בד"ה כתב על הנייר כו' הני מילי בשטרות העומדות לראיה כו' עכ"ל מה שיש לדקדק על זה עיין בחידושינו בפ"ב דכתובות וק"ל:

בד"ה הא כו' דמה הגט הבעל כותבו עכ"ל כצ"ל ומהרש"ל הגיה בסוף דבריהם ודמי למוכר עכ"ל ולא ידענא כוונתו בהגהה זו דהא לא נחתי התוספות הכא אלא דבההוא צד דהבעל כותבו דמי שפיר שטר אירוסין לגט ומה ענין שהגט דמי למוכר לכאן וק"ל:

בד"ה הלכתא נינהו כו' ושטר קדושין נפקי מכי יקח דבעל כותבו כו' עכ"ל ר"ל מכי יקח דבבעל תלה רחמנא ודקשיא ליה התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו האי קרא דואקח את ספר המקנה קא עקר ליה ממשמעו ואע"ג דהאי קרא כי יקח בקדושי כסף כתיב בגזירה שוה דקיחה קיחה מכל מקום לבתר דילפינן קנין שטר מויצאה והיתה קאי כי יקח איש וגו' גם אקנין שטר ויש לדקדק כיון דמעיקרא דפריך ובעי לדמויי שטר מכר ושטר קדושין להדדי בהך אוקימתא דהלכתא נינהו דהיינו בשטר מכר ודאי ליכא לאקשויי דנילף מינה לדמויי ליה שטר קדושין דמהלכתא לא ילפינן ואוקמה אמשמעו דכי יקח דבבעל תלה רחמנא אבל להאי אוקימתא דבשטר מכר כתיב מפורש ואקח את ספר המקנה אכתי תקשה דנילף מיניה לדמויי ליה שטר קדושין ויש ליישב דאע"ג דעקרינן קרא דשדות בכסף יקנו ממשמעו מדכתיב ואקח את ספר המקנה מ"מ לא עקרינן משמעות דקרא דכי יקח וגו' דבבעל תלה רחמנא ומיהו בשמעתין גופא יש לדקדק בזה דהיאך בעי למימר שדות בכסף יקנו קרי ביה יקנו היאך סלקא דעתך למימר בקנין כסף של מכר דבמוכר תלה רחמנא דהא ודאי הקונה נותן הכסף כמו שמצינו באברהם ובירמיה ויש ליישב דה"ק דאע"ג דודאי הקונה נותן הכסף מכל מקום קרי ביה יקנו דבמוכר תלה רחמנא שעל ידי קבלת הכסף הוא מקנה השדה למוכר ונ"מ לקנין שטר וכן בקנין כסף דעביד שטר לראיה כמו שמצינו בירמיה דהמוכר כותבו וכה"ג אמרינן לקמן (קידושין דף כ"ו) שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום כו' מעיקרא כסף קני שטר ראיה בעלמא הוא ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה והלכתא שיראי כו' וא"ת אמאי איצטריך לפסוק כרבה לגבי דר"י כו' עכ"ל. ולפי מה שפירשתי לעיל בסוף הסוגי' דשיראי דהאי פלוגתא מישך שייכא בפולגתא דר' יוחנן ור"ל אי מעות קונה במטלטלין ולכאורה משמע דר"י כר' יוסף כיון דמעות קונה ע"כ קרא דעל הגאולה ועל התמורה דילפינן מיניה בפ' הזהב דף מ"ו חליפין דשוה בשוה ומדלא קני בתורת כסף משמע דבעינן דוקא דומיא דכסף דקייץ מש"ה איצטריך למיפסק כרבה ודו"ק:

בד"ה כתב על הנייר או על החרס כו' ואר"ת דההיא דהכא אתיא כר"א כו' וההיא דכתובות אתיא כר"מ כו' ואין מוכח מתוכו עכ"ל. מה שיש לדקדק בדבריהם כתבתי בכתובות דף כ"א וכתבתי שם דלפי פירושם קשיא דאביי אדאביי דבכתובות דף צ"ה כתבו התוס' להדיא דאביי סבר כר' אלעזר וכתבתי שם ג"כ ליישב קושיית התוס' ע"ש וכאן אבא בקצרה דהתם בכתובות דף כ"א ודאי אחספא ליכא למיחש למידי דאי כתב עלה מאי דבעי יטעון הלה שהוא זייף וכתב ויהא נאמן בטענתו כיון דחזינן שהוא דבר שיכול לזייף משא"כ הכא לענין קידושין ולקמן גבי שדה מכורה לא איירי כלל מכפירה והודאה אלא אם שניהם מודים או שהעידו לפנינו נגמרו הקידושין והקנין ויתר הדברים עיין שם בחידושינו וכן במה שכתבו דלר"מ בעינן מוכח מתוכו כתבתי בחידושינו לגיטין בר"פ כל הגט ובכמה דוכתי דלשיטת רש"י וכמה פוסקים לא בעינן מוכח מתוכו ע"ש ודו"ק:

גמרא והא לא דמי האי שטרא לשטר זבינא כו' לפי פשוטו נ"ל לפרש דמקשה ברייתות אהדדי דהכא קאמר כיצד בשטר בתך מקודשת לי והתם בשטר זבינא תנינן לקמן דף כ"ו כיצד בשטר כותב שדי מכורה לך ומה ראו חכמים לחלק בין הפרקים דהכא הקונה כותב והתם כותב המקנה ומנא להו הא מילתא מאי שנא האי שטרא מהאי שטרא והקישא דויצאה והיתה ודאי לא שייך הכא כמ"ש התוס' דאיכא למימר דומיא דגיטין שהמקנה כותב ואיכא למימר איפכא דומיא דגיטין שהבעל כותב ועוד נ"ל לפרש דקושיי' הגמרא אליבא דהלכתא דרב חסדא סובר לקמן דף ט"ו דשטר אמה העבריה האב כותב בתי מכורה לך וכן פסק הרמב"ם ז"ל ומסקינן לקמן טעמא דר"ח דכתיב לא תצא כצאת העבדים אבל נקנית כקנין עבדים והיינו שטר דבעבד כנעני המקנה כותב דילפינן התם מוהתנחלתם דאיתקש לשדה אחוזה ואמרי' נמי לקמן דר"ת אית ליה נמי הקישא דאשה לאחרת דהיינו אמה העבריה לאשה וא"כ מקשה הכא שפיר כיון דבשדה המקנה כותב ע"כ דבעבד כנעני נמי המקנה כותב דמה"ט קי"ל באמה העברייה נמי שהאב כותב ואם כן בקידושי אשה נמי אית לן למימר שהאב כותב בתי מקודשת לך מהקישא דאחרת:

שם אמר רבא הכא מענינא דקרא כו' הכא כתיב כי יקח בבעל תליא רחמנא. אע"ג דמכי יקח דרשינן לעיל אין קיחה אלא בכסף ולא איירי בקידושי שטר מ"מ הא איתקשו הוויות להדדי ועוד דלבתר דילפינן לקידושי שטר מן התורה כולהו בכלל כי יקח נינהו כדמשמע מלשון התוס' לעיל דף ד' ע"ב ובד"ה ובעלה וכמו שכתבתי שם וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש שם דתרי כי יקח כתיבי בקידושי אשה ובהאי כי יקח קמא ודאי בכל מיני קיחה איירי ובהכי נמי א"ש הא דמקשה הכא התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו ובתר הכי מקשה ה"נ קרי ביה כי יקח דכתיב את בתי נתתי ואמאי לא מקשה מעיקרא ה"נ כתיב את בתי נתתי ולמאי דפרישית א"ש דלמאי דלא ס"ד עכשיו דאיכא למימר קרי ביה כי יקח אלא יקח דווקא ואיירי בכל מיני קיחה כדפרישית א"כ ע"כ האי קרא דאת בתי נתתי לא איירי אלא בחופה כפשטיה דקרא ובחופה ודאי האב מוסרה לחופה משא"כ בקידושין כתיב להדיא כי יקח ואפי' לר' הונא דאמר חופה קונה וא"כ מיקרי הוויה אפ"ה ליכא למימר דנקיש שטר לחופה דע"כ קרא דאת בתי נתתי לא איירי בקידושי חופה דהא כתיב ואם אמת היה הדבר וסקלוה ואי ע"י קידושי חופה בת חנק היא אע"כ בחופה דלאחר קידושין איירי שזינתה קודם חופה אבל בקידושי חופה אין ה"נ שהבעל צריך לומר הרי את מקודשת לי ומכ"ש למאי דפרישית בסמוך דעיקר הקושיי' מהקיש' דאחרת בלא"ה לק"מ לר' הונא דלטעמא דס"ל קונה ודו"ק:

שם התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו אע"ג דהאי בקנין כסף כתיב מ"מ לא משמע ליה עכשיו לחלק בקניני קרקע בין קנין כסף לקנין שטר דהא בקרא דזמכר מאחוזתו נמי טפי משמע דאיירי בקנין כסף מבקנין שטר ועוד דבהאי קרא דשדות בכסף יקנו כתיב וכתוב בספר ומשמע דהקונה כותב כל זה לסברת המקשה אבל למאי דמסקינן דשטר זביני הילכתא ע"כ צריך לחלק בין קנין כסף לקנין שטר וכ"ש למאן דיליף מואקח את ספר המקנה ואע"ג דלקושטא דמילתא בקנין כסף אשכחן נמי שהמוכר אומר לך חזק וקני מ"ה לאו לעיכוב' איתמר כן נ"ל שהוא מוכרח לשיטת התוס' בסמוך דהא ליכא למימר דלמסקנא נמי קרי ביה יקנו דא"כ הדרא קושיא לדוכתא בקידושין נמי קרי ביה כי יקח כדכתיב את בתי נתתי דהא לפירוש התוספות בקידושין לאו הילכתא אע"כ דלמסקנא לא אזלינן כלל בתר קרי אלא כדכתיב וכי יקח דוקא וא"כ ע"כ את בתי נתתי היינו דוקא בחופה שאחר קידושין ודו"ק:

תוספות בד"ה הילכתא נינהו תימא כו' א"כ ל"ל קרא דויצאה והיתה כו' עכ"ל. לכאורה ע"כ לאו אעיקר הקישא קשיא להו דהא בלא"ה איצטריך האי הקישא לכמה מילי כדדרשינן בסמוך לענין לשמה והרבה כיוצא בזה דדרשינן מהאי הקישא אלא דקשיא להו אמאי איצטריך לאתויי לעיל בברייתא דף ה' האי הקישא לעיקר קנין שטר דקאמר מנין שאף בשטר ושקיל וטרי בהא מילתא ואמאי לא מפיק ליה מהלכתא כן נ"ל בכוונתם אלא דלפ"ז לא אתי שפיר מה שכתבו בסוף הדיבור דלקמן גבי שדה כיון שהוא מדברי קבלה ולפמ"ש אדרבה טפי הו"ל לאתויי הילכתא מלאתויי קרא דדברי קבלה אע"כ דאייתורא דקרא קאי ועוד כתבו דבדברי קבלה אין להקפיד והדרא קושיא לדוכתא הא הקישא איצטריך בלא"ה ודו"ק וצ"ע:

תוס' ד"ה והלכתא וכו' וא"ת אמאי איצטריך עי' ברכות דף יב ע"ב ובמע"ד שם:

בא"ד דע"כ בכולי גמרא וכן דעת רש"י עירובין ד' נב ע"ב ד"ה כמאן והרי"ף פ"ב דשבת דף טו:

בסה"ד אע"ג דבכל דוכתא קי"ל כוותיה ועי' מגילה ד' כט ע"ב תד"ה והלכתא: