https://boneiatalmud.co.il/en/gemara/nashim/kiddushin/65/b

Kiddushin 65b

גם: קידושין דף ס״ה ע״ב, פרק ג׳ האומר לחברו

English translation - Kiddushin 65b

Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

1say: These are the witnesses of seclusion, these are the witnesses of intercourse. According to Beit Shammai, although there are witnesses that they were secluded, this is not considered to be tantamount to testimony that they engaged in intercourse. And Beit Hillel hold: We do say that these are the witnesses of seclusion, these are the witnesses of intercourse. Since it is assumed that they engaged in intercourse, she is required to obtain a second bill of divorce from him. And Beit Hillel concede to Beit Shammai that certainly in the case of a woman divorced from betrothal, that we do not say that these are the witnesses of seclusion, these are the witnesses of intercourse, because he is not accustomed to her.

2Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta says in the name of Rav: With regard to one who betroths a woman with one witness, one need not be concerned that his betrothal has taken effect, and this is the halakha even if the man and woman both concede that there was a betrothal. Rabba bar Rav Huna says: With regard to one who betroths a woman with one witness, the Great Court says that one need not be concerned that his betrothal has taken effect. The Gemara asks: Who is the Great Court? Rav. And there are those who say a different version of this discussion. Rabba bar Rav Huna said that Rav said: With regard to one who betroths a woman with one witness, the Great Court says that one need not be concerned that his betrothal has taken effect. Who is the Great Court? Rabbi Yehuda HaNasi.

3Rav Aḥadvoi bar Ami raises an objection from the following baraita : There were two men who came from overseas and a woman was with them, and they had a bundle with them. This man says: This is my wife, and this other man is my slave, and this is my bundle. And this second man says: This is my wife, and this other man is my slave, and this is my bundle. And the woman says: These are my two slaves and this is my bundle. In this case she requires two bills of divorce, as with each of them there is uncertainty concerning whether she is married to him, and she collects payment of her marriage contract from the bundle. Even according to their claims that she is married to one of them, now that they have each divorced her she is at least entitled to payment of her marriage contract from the bundle.

4Rav Aḥadvoi’s objection is as follows: What are the circumstances of this case? If the baraita is referring to a case where this man has two witnesses supporting his claim and that man has two witnesses supporting his claim, can the woman say: These are my two slaves, and this is my bundle? After all, there are two witnesses that one of the men is her husband. Rather, is it not referring to a case where each of the men has only one witness? This proves that a betrothal performed in the presence of a single witness is effective, as she requires a bill of divorce from each of them.

5The Gemara rejects this opinion: And how can you understand it that way? In a situation involving one witness in the face of contradicting testimony, as in the case here, where another witness claims she is betrothed to the second man, is a single witness deemed credible at all? Rather, one must understand this case as follows: Everyone agrees that with regard to permitting her to marry all other people, she is permitted even without a bill of divorce.

6And here, this is what the baraita is saying: She requires two bills of divorce in order to collect payment of her marriage contract from the bundle. And this ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: Even movable property, not only land, is subject to a lien for payment of a marriage contract. Consequently, to collect from this bundle, which has three claimants, the woman must receive a bill of divorce from both men, thereby obligating them to give her payment of a marriage contract.

7The Gemara asks: What conclusion was reached about the case of one who betroths another in the presence of one witness? Rav Kahana said: One need not be concerned that his betrothal has taken effect. Rav Pappa said: One need be concerned that his betrothal has taken effect. Rav Ashi said to Rav Kahana: What is your opinion that leads you to claim that there is no concern that his betrothal has taken effect? It must be that you derive it by means of a verbal analogy from the word “matter” written with regard to forbidden sexual intercourse and the word matter written with regard to monetary matters. The Torah states concerning one who desires to divorce his wife: “Because he has found some unseemly matter in her” (Deuteronomy 24:1), a reference to adulterous intercourse, and with regard to monetary matters it states: “At the mouths of two witnesses, or at the mouths of three witnesses, shall a matter be established” (Deuteronomy 19:15).

8Rav Ashi asks: But if so, just as there, with regard to monetary matters, the legal status of the admission of a litigant is similar to that of one hundred witnesses and it renders him liable, so too here, the admission of a litigant should be similar to that of one hundred witnesses. This would mean that if the man and woman both admit to the betrothal, they should be liable to bear the consequences of this claim. Rav Kahana said to him: There is a difference between the two cases. There, with regard to one who admits that he owes money, he does not act to the detriment of another, whereas here, he acts to the detriment of another, as their confessions render them forbidden to each other’s relatives, which means that their claims affect others as well.

9The Gemara relates: Mar Zutra and Rav Adda the Elder, the sons of Rav Mari bar Issur, divided their shared property between them. They came before Rav Ashi and said to him that they had the following dilemma. The Merciful One states: “At the mouths of two witnesses, or at the mouths of three witnesses, shall a matter be established” (Deuteronomy 19:15). Why do we say that two witnesses are required? So that if the parties involved wish to retract from their agreement and say that it never happened, they cannot retract from their agreement. And as we will not retract from our agreement, we do not require witnesses to establish our division of the property.

10Or perhaps the matter is established only through witnesses. In other words, perhaps the witnesses do not merely provide proof that the division occurred, but they are a constitutive factor in its establishment from a legal perspective. Rav Ashi said to them: Witnesses were created only for liars, and they are not needed to establish the matter. If no one denies the transaction, it remains in effect.

11§ With regard to a related issue, Abaye says: If one witness says to someone: You ate forbidden fat, and that one, the subject of the testimony, remains silent and does not deny it, the witness is deemed credible and the person in question must bring a sin-offering for his sin. And the tanna of the mishna also taught ( Karetot 11b): If one witness said to someone: You ate forbidden fat, and that person says: I did not eat it, he is exempt from bringing an offering. One can infer from this that the reason he is exempt is only because he said definitively: I did not eat, which indicates that if he was silent, the witness is deemed credible.

12And Abaye says that if one witness says to someone: Your ritually pure food was rendered impure, and that person remained silent, the witness is deemed credible. And the tanna of the mishna also taught ( Karetot 12a): If one witness said to someone: Your ritually pure food was rendered impure, and that person says: It was not rendered impure, he is exempt. The reason he is exempt is only because he said definitively that his food was not rendered ritually impure, which indicates that if he was silent, the witness is deemed credible.

13And Abaye further says that if one witness says to someone:

License: CC-BY-NC

Text

Layout

Concept key:

Text size

100%

Original size

Rashi

אמרינן הן הן עדי יחוד כו' - משראוה שנתייחדה עמו אין צריך להעיד על הביאה דכיון דלבו גס בה מחזקינן אותו בחזקת שבא עליה לשם קידושין:

ואיכא דאמרי - דרבה משמיה דרב אמר ומאן קרי רב בי דינא רבה רבי:

צריכה שני גיטין - קס"ד כדי להתירה לינשא:

וגובה כתובתה מן החבילה - ממה נפשך והמותר מוטל בספק עד יבא אליהו:

אי דאית ליה סהדי להאי - שאמר בפנינו קדשה ואית ליה סהדי נמי להאי:

מי מצי אמרה וכו' - דתיהוי מותר הכתובה שלה ושלהן בספק:

אלא לאו בעד אחד - לכל אחד וש"מ דאפי' אינה מודה צריכה גט:

עד אחד בהכחשה - דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה מי מהימן אפי' לא מכחשא ליה איהי ליכא למאן דאמר דאין האחד בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא:

צריכה שני גיטין - כדי לגבות כתובתה מן החבילה כלומר לעולם החבילה מונחת עד שיבא אליהו אלא א"כ נתנו לה שניהם גט מעצמן והגט מביאה לידי גיבוי כתובה מן החבילה ממה נפשך אם של זה הוא הרי מיחייב לה כתובה על פיו וכן זה וכ"ש אם כולה שלה:

ור"מ היא וכו' - כלומר וכולה לא אשמועינן אלא דמטלטלין משתעבדי לכתובה ור"מ היא דאמר במס' כתובות בהאשה שנפלו לה נכסים (דף פ:) גבי שומרת יבם שכתובתה על נכסי בעלה הראשון הניח אחיו מעות ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות אלמא מעות משתעבדי לכתובה:

הודאת בעל דין כמאה עדים - דכתיב (שמות כב) אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו:

לא קא חייב לאחריני - אינו חב לאחרים בהודאתו זו שאין נפסד אלא הוא:

הכא קא חייבה לאחריני - שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרין בה:

בני רב מרי גרס אחים הוו:

על פי שנים - שהצריכה תורה למאי הלכתא הצריך עדים משום דאי בעי למיהדר ולומר לא כך היה לא יוכל לומר כן שאלו יעידום הוא שהצריכם הכתוב עדים ואנו אין אנו שקרנים ולא הדרינן בן ואין אנו צריכין עדים:

או דלמא - שאפילו הם מודים אין דבריהם קיימים אלא בעדים ונמצא אני מחזיק בשלו והוא בשלי שאין חלוקתנו כלום:

לשקרי - הכופרים בדברים לומר לא כן הוא:

אכלת חלב - בשוגג וחייב אתה קרבן:

נאמן - העד וכשר הקרבן ואין כאן משום או הודע אליו חטאתו (ויקרא ד) ולא שיודיעוהו אחרים והכי דרשינן לה בשמעתא קמייתא דהאשה רבה (ד' פז:) ולא שיודיעוהו אחרים והוא מכחיש:

License: CC0

קידושין 65 עמוד ב

1אמרינן הן הן עדי יחוד, הן הן עדי ביאה. ובית הלל סברי: אמרינן הן הן עדי יחוד, הן הן עדי ביאה. ומודים ודאי בנתגרשה מן האירוסין, דלא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, מפני שאין לבו גס בה.

2אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו, ואפילו שניהם מודים. אמר רבה בר רב הונא: המקדש בעד אחד, בי דינא רבה אמרי: אין חוששין לקידושיו. מאן בי דינא רבה? רב. ואיכא דאמרי: אמר רבה בר רב הונא אמר רב. המקדש בעד אחד, בי דינא רבה אמרי: אין חוששין לקידושיו. מאן בי דינא רבה רבי.

3מתיב רב אחדבוי בר אמי: שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וחבילה עמהם, זה אומר: זו אשתי, וזה עבדי, וזו חבילתי, וזה אומר: זו אשתי, וזה עבדי, וזו חבילתי. ואשה אומרת: אלו שני עבדי, וחבילה שלי צריכה שני גיטין, וגובה כתובתה מן החבילה.

4היכי דמי? אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי, מי מצי אמרה: אלו שני עבדי וחבילה שלי? אלא לאו בעד אחד!

5ותסברא? עד אחד בהכחשה מי מהימן? אלא: למישרי לעלמא, דכ"ע לא פליגי דשרי,׃

6והכא הכי קאמר: צריכה שני גיטין כדי לגבות כתובתה מן החבילה. ור' מאיר היא, דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה.

7מאי הוי עלה? רב כהנא אמר: אין חוששין לקידושיו. רב פפא אמר: חוששין לקדושיו. אמר ליה רב אשי לרב כהנא: מאי דעתיך דילפת ״דבר״ ״דבר״ מממון?

8אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. א"ל התם לא קא חייב לאחריני, הכא קא חייב לאחריני.

9מר זוטרא ורב אדא סבא בני דרב מרי בר איסור פליג ניכסייהו בהדי הדדי. אתו לקמיה דרב אשי, אמרו ליה: (דברים יט, טו) ״על פי שני עדים״ אמר רחמנא, דאי בעי למיהדר לא מצי הדרי בהו, ואנן לא הדרי,׃

10או דלמא לא מקיימא מלתא אלא בסהדי? אמר להו: לא איברו סהדי אלא לשקרי.

11אמר אביי: אמר לו עד אחד ״אכלת חלב״, והלה שותק נאמן. ותנא תונא: אמר לו עד אחד ״אכלת חלב״ והלה אומר ״לא אכלתי״ פטור. טעמא דאמר ״לא״, הא אישתיק מהימן.

12ואמר אביי: אמר לו עד אחד ״נטמאו טהרותיך״, והלה שותק נאמן. ותנא תונא: עד אחד אומר ״נטמאו״ והלה אומר ״לא נטמאו״ פטור. טעמא דאמר לא, הא אישתיק מהימן.

13ואמר אביי: אמר לו עד אחד׃

Tosafot

לא איברו סהדי אלא לשקרי - מכאן אמר ר"ת דאין צריך עדים לעשות קנין והא דאמר פרק חזקת הבתים (ב"ב דף מ.) קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו לאו משום דלא מהני בלא שנים דודאי מהני אפי' בלא שנים אלא ה"ק קנין הרגיל בפני שנים אין צריך לומר כתובו אבל ודאי אין צריך שנים וכן משמע בפרק הזהב (ב"מ דף מה:) דקאמר התם היה עומד בגורן ואין בידו מעות כו' ופריך עלה וניקנינהו ניהליה אגב סודר ומשני דלית ליה סודר ואמאי לא משני דלא היו שם עדים אלא ש"מ דקנין מהני בלא עדים וכן משמע בפ"ק דסנהדרין (דף ו.) דקאמר התם פשרה ביחיד וקי"ל (שם) דפשרה צריכה קנין:

אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן - פירוש דשתיקה כהודאה דמי והוי נודע לו מעצמו אבל אמר לו איני יודע אינו נאמן לחייבו קרבן דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ג) או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים ודווקא אחד אבל שנים נאמנים ומביא קרבן על ידם כדאמר התם (כריתות דף יא:) אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל וצריך נמי לפרש והלה שותק דאמר לו העד אכלת חלב והיה לך לידע והוא שותק:

ותנא תונא והלה אומר לא אכלתי - הא דנקט לא אכלתי ה"ה אם אמר איני יודע דפטור משום דכתיב (שם) או הודע והא דנקט לא אכלתי משום דבעי למיתני סיפא גבי שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ובהא איכא רבותא לר"מ דאפילו אמר לא אכלתי מחייב ר"מ:

נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן - שאמר לו העד בפניך נטמאו וכן צריך לפרש באכלת חלב כדפרישית וקשה דהא בפ' הנזקין (גיטין דף נד:) מייתי היה עושה עמו בטהרות ואמר לו נטמאו טהרותיך נאמן טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן ופריך התם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומשני אמר אביי כל שבידו נאמן וכל שאינו בידו אינו נאמן וסיפא איירי שאין הטהרות בידו לכך אינו נאמן והיכי אמר אביי דנאמן כשאמר לו אכלת חלב ואע"ג שאין בידו להאכילו חלב וכן קשה לקמן דנאמן לומר שורך נרבע אע"ג דאין בידו להרביע שורו וי"ל דההיא דהנזקין מיירי כשאינו שותק אלא מכחישו והכא איירי כששותק ואינו מכחישו ומיהו קשה מרבא דהכא משמע דלא פליג רבא עליה דאביי דאמר דכל דבר שאין בידו בעי שותק והתם קאמר רבא אשכחיה ולא אמר ליה והדר אשכחיה ואמר ליה אינו נאמן משמע אבל אי אמר ליה מיד נאמן בכל ענין אפי' אין בידו ואפי' אין שותק והכא לא פליג אאביי דבאין בידו בעי שותק וי"ל שאני התם לפי שהיה בידו פעם אחת דהיינו בשעת שעשאו אבל הכא מעולם לא היה בידו כלל ולכן בעי שותק ונראה דהלכה כרבא לגבי אביי ועתה בענין זה יש שלשה דינים בדבר שהיה בידו כגון ההיא דהיה עושה עמו בטהרות נאמן ואפי' לא היה שותק ובדבר שאין בידו לעולם כגון אכלת חלב ושורך נרבע אי שתיק מהימן ואי לא שתיק לא מהימן ובדבר שאין בידו עתה אבל היה בידו פעם אחרת בהא פליגי אביי ורבא כדפירשתי התם גבי טהרות שעשיתי עמך דלרבא היכא דאשכחיה ואמר ליה מהימן ואפילו אינו שותק והלכה כרבא כדפרישית ושותק דאמר בשמעתין דנאמן נראה לר"י דהיינו בדבר שיש לו לידע כגון שאמר לו נתנסך יינך בפניך דומיא דאכלת חלב אבל אם אמר לו נתנסך יינך שלא בפניך ושותק ההיא שתיקה אינה כהודאה שלכך לא ישיב לו לפי שלא היה יודע בירור הדבר ומה שאמרנו דבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו גברא דלא מהימן כבי תרי אבל אי מהימן ליה כבי תרי נאמן כדאמר בסמוך גבי סמיא דקאמר רבא דנאמן אע"ג דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים כל שכן דנאמן במילתא אחריתי וצריך לומר דהא דאמר בכל דוכתין (גיטין דף ב:) עד אחד נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר כגון בשר זו מנוקרת או חתיכה זו של שומן אבל לאסור הדבר אינו נאמן אלא כמו שפירשתי והא דאמרינן דבדבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו דוקא בדבר שאינו יכול להתברר אבל בדבר שיכול להתברר כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך או עובד כוכבים מנסך יינך בא ואראך האיסור בהא ודאי יש לחוש לדבריו ולבדוק כדאמר לקמן (עמוד ב) גבי בעל מום דמצי אמר ליה שלח ואחוי וכשאדם עושה חבירו שליח לשמור יינו או להביא מן המרתף נאמן דהיינו בידו ומהימן עליה כבי תרי כשסומך עליו והא דבעינן שותק היינו דוקא דלא עשאו שליח:

Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

More commentaries

Rashba

ומודים ודאי בנתגרשה מן הארוסין דלא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה מפני שאין לבו גס בה. ומסתברא דהכא דגייסי אהדדי, שאף בנתגרשה מן הארוסין צריכה ממנו גט שני, וכבר הארכתי בזה במקומה בפרק הזורק (גיטין פא, א) בס"ד.

היכי דמי אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי. פירשו הראב"ד והרב אב"ד ז"ל בשאינן מכחישין אלו את אלו, אלא אלו מעידין שנתקדשה לזה ואלו מעידין שנתקדשה לזה, ואינן מעידין על זמן ידוע, ואפשר שנתקדשה לשניהם בזה אחר זה גרש זה ונשא זה, אבל אם היו מכחישין אלו את אלו, לא היתה צריכה גט מאחד מהן, שאין כאן עדים. ותמיהא לי דהא אפילו במכחישין אלו את אלו, הויא לה כב' אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) הרי זו לא תנשא, וכן נמי זיל לגבי האי והוה ליה כשנים אומרים נתקדשה לו ושנים אומרים לא נתקדשה, וכן נמי לגבי אידך. ועוד דבהא קיימא לן (שבועות מז, ב) בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו דזו באה פני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, והלכך הכא ודאי חדא מינייהו מהימנא, ולחד מהני ודאי נתקדשה, וכיון שכן, על כרחנו צריכה גט משניהם, ואפילו נשאת תצא, דלא אמרו לא תצא אלא בקדושי אחד אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה ועדיין פנויה היא, ומכל מקום התם נמי צריכה גט, ואפילו למאן דאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן, ודכתבינן לקמן בפרקין (קידושין סו, א) ובפרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) ומסתברא אפילו במכחישין.

והא דאמרינן - מי מציא אמרה אלו עבדי וחבילה שלי. קשיא לן ודלמא אית לה נמי סהדי לדידה, ואי משום דלא קתני בברייתא ושנהין צריכין גט שחרור זה מזה והיא משחררת את שניהם. דאילו הוי לה סהדי לדידה הוו צריכין גט שחרור מינה, מאי קושיא דלמא דאית לה סהדי דאמרי דחבילה שלה כסהדי דידהו, דסהדי דהאי ודהאי ודאי לאו אגופן קא מסהדי, דאם כן ליתני ושניהן צריכין גט זה מזה, אלא דעל החבילה ועל קדושיה מסהדי ולאו אגופן, וסהדי דידה נמי דמסהדי אחבילה בלחוד, ומשום הכי לא תני והיא משחררת את שניהם, וצ"ע. ומה שתירץ הראב"ד דהכי קא פריך מי מציא אמרה כו', למה הוזכרה טענתה ומה אנו עושין בדין זה בשביל טענתה, לא נתיישבו דבריו.

מי מציא אמרה הכי - פירש רש"י מי מציא אמרה הכי למהוי מותר החבילה בספק שלה ושלהם, כלומר דכיון דלא קתני דינא דחבילה, שמע מינה דהכי קתני נוטלת כתובתה יותר על הדין השנוי פרק שנים אוחזין (בבא מציעא ב, א) דחולקין או שתהא מונחת עד שיבא אליהו (שם), כפי מה שהוא הדין לפי הדין הפסוק שם. אבל הרב אלברצלוני ז"ל כתב הואיל וקבלה שני הגטין והכחישה טענתה, אין לה בחבילה כלום. ואין זה נכון, דלא הכחישה טענתה בחבילה דשמא נתן לה אחד על מנת שאין לבעלה רשות בה, אי נמי שנתן הבעל עצמו, ואף על פי ששנינו בתוספתא בבבא בתרא (פ"ח, ה"ב) מי שיצא הוא ואביו למדינת הים, ומת הבן או מת האב, לעולם נכסים בחזקת זקן, וכל שכן בדין אשה ובעלה שהנכסים בחזקת הבעל, דמה שקנתה אשה קנה בעלה, הכא שאני שאין כאן בעל ודאי, אלא מתוך שקבלה גיטה מהן, וכיון שהיא מחזקת עדיין בטענתה הראשונה, נאמנת היא בדין מגו, ומיהו צריכה היא ליזהר בתביעתה, דאילו באה לבית דין ואמרה הגבוני כתובתי מן החבילה, כבר הודית שאין לה בה אלא מחמת כתובתה והכחישה טענתה הא', אלא צריכה היא לתבוע כל החבילה, וכשיאמרו לה שהיא שלהם, תאמר תנו לי כתובתי ממנה, שאתם מודים לי ממה נפשך והשאר כפי מה שיפסקו הדיינים, ולפיכך מגבין לה כתובה מעתה ממה נפשך, והשאר חולקין שלשתן שוה בשוה, הרמב"ן נר"ו. ואני תמה למה אינה נוטלת שליש החבילה וכתובה מן המותר, דמדינא נוטלת שלישתה כדין שנים אוחזין בטלית ומן המותר תטול כתובתה ממה נפשך. עוד כתב הרב נר"ו ואם המתינה ולא תבעה כתובה עד שיחלוקו על פי בית דין, אינה יכולה לתבוע כתובה מן המותר, דאי תבעה חד מינייהו בכתובה אמר לה והא את לא הוית מודית דאית ליך עילאה כתובה, והשתא נמי מחברי קבלת נמי גט ליתן לך איהו כתובה, ואי אמרת הבו לי ממה נפשך דכולה שלי, מכיון שחלקו להן בית דין, הלכה לה טענת כולה שלי, שכבר נטלה ספקה והלכה לה, ודמיא לההיא דקיימא לן בספק ובני יבם קם דינא כדאיתא ביבמות (לח, ב) ואף על גב דאתי ממה נפשך, גם בזו לא ירדתי לסוף דעת רבינו נר"ו, דהא על החבילה לא הכחישה טענתה, ולפיכך נוטלה שלישתה כדינא דשנים אוחזין, אבל על הקדושין הכחישה טענתה, כיון שקבלה גיטה מהם, ואף הם הודו לה ועמדו בטענתה וגרשו מעצמן, וכיון שכן נוטלת כתובה מהן, ואפילו מוכרין שער ראשון. וכשתמצא לומר שכיון שקבלה גט משני הודית לראשון שאינה אשתו ואין לה עליו כתובתה, מכל מקום מאחרון מיהא תשקול, ולא עוד אלא דמשניהם הוה לן למימר דתשקול, דאי אמר לה ראשון קא הודית ליה דלא מיקדשת לי, לא היא, דאיהי לא מודית ליה בפירוש, אלא מכיון דטענה מתחלה ועד סוף דחבילה שלה רצתה לשחק באחרון דתשקול גיטה מיניה, כי היכי דתגבה כשיעור כתובה מיניה, ואי טענה הכי טענתה מעלייתא קא אמרה, ואי קבלה מתרוייהו בבת אחת, כל שכן דלית להון טענה עלה בהא, דאינהו כל חד מינייהו נתן גט מעצמו הוה, ומאי אמרת שכבר הודית לחד מינייהו, ליתא, דאיהי הודאתה דכל חד מינייהו מסופקת והודאתם לה ודאית. והא דקתני נוטלת כתובה מן החבילה, דמשמע חדא כתובה בלחוד, ברייתא ודאי כשהחבילה ביד שליש או ביד בית דין מיירי, דאין מוציאין אלא בדבר ברור, ואין אחד מהן יכול ליטול חלקו ממנה עד שיבא אליהו כדין הפסוק בשנים אוחזין ובפרק חזקת (בבא בתרא לב, ב) גבי ארבא, וכיון שכן היא נוטלת כתובה מן החבילה ממה נפשך, ומותר החבילה יהא מונח עד שיבא אליהו, והלכך אינה יכולה ליטול ממנה דבר אחר, ואף על פי שקבלה שני גטין, והן אין להן אלא החבילה בלבד, ואילו היו להם נכסים אחרים היתה גובה כמו שכתבתי, והיינו דקתני גובה כתובתה מן החבילה, והיינו נמי דאמרינן במסקנה צריכה שני גיטין ליטול כתובה מן החבילה, ואילו אפשר לה לחבילה ליחלק ביניהן, למה צריכה שני גיטין לגבות כתובתה מן החבילה, הא בגט אחד נוטלת כתובה מחלקו של זה שנתן לה גט. ורש"י כן פירש והמותר מוטל בספק עד שיבא אליהו, ולקמן נמי כן פירש צריכה שני גיטין ליטול מן החבילה, כלומר לעולם החבילה מונחת עד שיבא אליהו, אלא אם כן נתנו שניהם גט מעצמן והגט מביאו לידי גיבוי כתובה מן החבילה ממה נפשך ע"כ. והא דגרסינן בירושלמי בפרק שנים אוחזין (ה"ב) צריכה גט משניהן והיא משחררת את שניהם ושניהם משחררין זה את זה. ובבהמה ובמשוי שלשתן שוין, התם בשהחבילה יוצאה מתחת ידן, ומפני שכל אחד הכחיש טענתו על ידי קבלת גיטיהן, ונמצאת טענת כולן והכחשתן שוה, לפיכך שלשתן שוין בחבילה, והאי דלא קתני נוטלת כתובה, איכא למימר דרבנן היא, דאמרי מטלטלי לכתובה לא משתעבדי, ותמיה לי אחרון למה אינו מפסיד, דאף על פי שהראשון כשקיבל גיטו מיד חברו ומיד האשה היה לו להפסיד חלקו שבחבילה, דמה שקנה עבד קנה רבו, ואחר שקבל השני גיטו ממנו וזה כתב ונתן לו, הוה ליה ראשון כאומר מנה לך בידי והלה אומר אין לי בידך כלום, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, וכאותה שאמרו (גיטין מ, ב) כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ולא נתן לי, הודאת בעל דין כמאה עדים. ואולי נאמר דאפילו בעבד נאמר הדין שאמרו באשה למעלה דלא הכחישו טענותיהן אלא במה שאומר זה עבדי, אבל בחבילה לא הכחיש טענתו ועדיין מחזיק בטענתו, ודלמא אחר נתנה לו על מנת שיצא בו לחירות, אי נמי שאין לרבו רשות בהן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

ור' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדא לכתובה - הראב"ד פירשה בשמתו המגרשים. לומר דאלו שניהם קיימין אפילו רבנן מודו דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה. ולא נהירא דאם איתא דמחיים מודו רבנן, למה לי לאפוקי לבר מהלכתא ולאוקמוה כר' מאיר, לוקמה מחיים ואפילו לרבנן, ואי אמרת אם כן מאי קא משמע לן, איכא למימר דדינא דחלוקה קא משמע לן, כמשנת שנים אוחזין, אלא ודאי אפילו מחיים דבעל לרבנן אינה גובה מן המטלטלין, דכל אסמכתינהו אינה אלא על הקרקע, לפי שעומדת ימים רבים ואין זמנה קבוע, ועוד שאין דרכה לחזור אחר המטלטלין שיכול להטמין, אלא אחר הקרקע שהוא ידוע אצל הכל, מה שאין כן בבעל חוב שזמנו קבוע ודעתו שיטרח בעל חובו לפרוע, לו במעות. ור"ח הביא ראיה מהא דתנן בנדרים (סה, ב) מעשה באחד שהדיר את אשתו, ובא לפני ר' עקיבא וחייבו ליתן לה כתובה, אמר לו רבי שמונה מאות זוז הניח לנו אבא נטל אחי ד' מאות ואני ד' מאות לא דייה שתטול היא מאתים ואני מאתים, אמר לו אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתובתה, ודייקינן עלה בגמרא שמע מינה מטלטלי משתעבדי לכתובה, אלמא לרבנן אפילו מחיים לא משתעבדי לכתובה, דלרבנן גריעא מבעל חוב, דאפילו מחיים לא, מה שאין כן בבעל חוב, ולר' מאיר עדיפא מבעל חוב, דאלו מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ולר' מאיר משתעבדי לכתובה מדגרסינן ביבמות פרק נושאין על האנוסה (יבמות צט, ב) יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהן בן ושחרר את השפחה ונשאה ועמד וכתב כל נכסיו לבנה, נמצא זה מוכר את אביו להגבות את אמו כתובתה, ומוקי לה כר' מאיר, וקמשמע לן דמטלטלין משתעבדי לכתובתה, והכא אפילו כשתמצא לומר דמחיים דבעל קא מיירי ובגרושה, מכל מקום מקבל מתנה כיתמי דמי, ולא עוד אלא כלקוחות הן, דעדיפי מיתמי כדאיתא בריש פרק הנזקין (גיטין נ, ב) ועוד דתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (פא, ב) הניח אחיו מעות ולקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, ואוקימנא כר' מאיר, ויבם כיתמי דמי, וטעמא דמלתא דלר' מאיר עדיפא לוה מב"ח משום דכל יש כתובה ואית לה קלא טפי. ועיקר פלוגתייהו בכתובות גבי יבם. והקשה הרמב"ן נר"ו מדתנן בפרק הכותב (כתובות פד, א) מי שמת והניח אשה ובעל חוב והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים. ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן, ופירש ר' יוחנן לכתובת אשה משום חינא, ועוד דתנן פרק האשה שנפלו לה נכסים (פא, ב) וחכמים אומרים פירות המחוברים לקרקע שלה והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה, ופירש רש"י קדמה היא בהן מחיים ותפסה זכתה, ואם איתא דאפילו מחיים לא משתעבדי מה תפיסה מועלת. ותירץ דשלש מחלוקות בדבר, דלרבנן אינה גובה מן המטלטלין אפילו מחיים דבעל, מיהו אם תפסה מחיים אין מוציאין מידה, והיינו מתניתין דפירות התלושין כל הקודם בהם זכה, ולר' טרפון אפילו תפסה לאחר מיתה מה שתפסה תפסה. והרב בעל ההלכות כתב נמי דאפילו מיניה דידיה לא גביא אלא ממקרקעי, ואייתי ראייה מהא דחבילה, ומיהו דוקא מנה מאתים ותוספת כתובה שהכניס לה משלו, אבל מה שהביאה לו גובה אפילו ממטלטלי ומיניה דידיה, וז"ל ואי מגרש לה כל מידי דשקל מינה בין זוזי בין מנה פרע, ואפילו מגלימא דעל כתפיה, מידי דלא שקליה אי אית ליה מקרקעי יהיב ואי לא לא יהיב. ועוד כתב ואי איכא תכשיטין דכתב לא איהו בכתובתה, כגון קטלאות ונזמין וטבעות, ואיתנהו בעינייהו, לא מיבעיא דכי איתנהו גבה דהא תפסה להו דשקלא ונפקא, אלא אפילו כי איתנהו גביה כיון דאיתנהו בעינייהו מגבינן להו מינייהו ע"כ.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים אמר ליה התם לא מחייב לאחריני הכא מחייבא לאחריני. פירש רש"י הכא קא מחייב לאחריני, שקרובתיה נאסרות בו וקרוביו נאסרין בה. וקשיא לי אי הכי גר וגירות ואי נמי מי שאין להם קרובים שיאסרו מחמת קדושיהן דלא מחייבא לאחריני, נימא הודאת בעל דין כמאה עדים. ואם תאמר כיון דבעלמא מחייבא לאחריני, אף במקום דלא מיחייבא לאחריני לא מהימנא, כדי שלא יאמרו מי שאין להם קרובים נאמנת שיש להם אינה נאמנת, והא גבי ממון נמי הכי הוא דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן, כדאיתא בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) ומסתברא דהכי פירושו מיחייב לאחריני דנאסרה אכולי עלמא בהודאתה זו, ואין לך מודה שנתקדשה שאינה מחייבת אחרים, וכן פירש ר"ח פעמים שבא אחרת וקדשה ונמצאת בהודאתה מחייבת לאחרים ע"כ. מיהו אכתי קשיא מאי מחייבת איכא, דמאי אית להו עליה, ומאי שייכי בה דנימא שהיא חובה להן בהודאתה, אטו מי שהודה שמכר שדהו לחברו אינו נאמן ומי קרינן ליה מחייב לאחריני, ואפילו לרב נחמן דאמר בפרק קמא דמציעא (ג, א) המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, וקא יהיב טעמא משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, ואף על פי שאותן אחרים לא היה להם בה שום זכות שאני התם דהוי כהפקר וזכות הכל עליה ונמצא זה כמחייב לאחרים שהיו יכולין לזכות בה בלא רשות, אבל כאן שאין לשום אדם זכות עליה ואין אדם זוכה בה אלא מדעתה, מאי חב לאחרים איכא. ועוד אפילו במקום שחב לאחרים כל כיוצא בזה שהיא יכולה לחוב עכשיו להן בפנינו בעל כרחן נאמנת היא במה שהיא מחייבת בהודאתה משום מגו, וכדמשמע בפרק קמא דמציעא (יט, ב) דאמרינן התם מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, ופרכינן וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי, ואזלא וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתב בניסן כו'. ופרקינן אמר רבה שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול. כלומר וכיון דאפשר לה למחול לבעל ולהפסיד את הלקוחות בפנינו נאמנת במגו, והכי נמי לא שנא. ויש לומר דגבי ממון דאי לאו דכתב רחמנא (שמות כב, ח) אשר יאמר כי הוא זה דמיניה גמרינן הודאת בעל דין, הוה אמינא דלעולם לא מיקיימא מלתא אלא בסהדי, משום דכתיב (דברים יט, טו) על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר וכדאיסתפקא מלתא למר זוטרא ורב אחא דבסמוך, אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב, והלכך עריות דכתיב בהו דבר, על כרחין לצד ממון שיש בו חובה הוקשו, ולא לצד ממון שאין בו חובה, ולומר דלא מקיימא להו מלתא אלא במקיימי דבר, ומשום דאית בהו כעין חוב לאחריני אקשינהו לצד ממון דאית ביה חובה, ולא שתהא חובתו של זה כזה, דזה חב ממש וזה אינו חב ממש כדאמרן. ותדע לך דאילו חב לאחרים ממש אף על גב דאמר כזה וכזה היה ובפני עדים היה והלכו להם למדינת הים אינו נאמן, ואילו הכא אי אמרה נתקדשתי בפני שנים והלכו להם למדינת הים או שמתו נאמנת, דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי סהדי, וכיון דאמרה דהכי הוה נאמנת, דהא לא מחייבא ממש לאחריני, ומיהו עיקר מלתא לא מקיימא אלא במקיימי דבר, והודאתה כמי שאינה, אף על פי שהיא נאמנת שנתקדשה לו כנ"ל. ומסתברא לי דהא דתנן (גטין פו, ב) ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר וחד מינייהו כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, התם היינו טעמא משום דרחמנא רבייה בגיטין כממון, מדכתיב (דברים כד, א) וכתב לה, דמשמע כל שכתב לה הוא בכתב ידו מגורשת, ושטר גמור הוא כשטר שבממון, ודכותה רבי רחמנא עד אחד בטומאה שלאחר קנוי וסתירה מועד אין בה, ולמאי דרבי רבי ולא גמרינן מינייהו, דאם כן גזירה שוה למאי אתא, ואין לך בהן אלא מקומן, ואילו בקדושין כתב לו בכתב ידו ואין עליו עדים אינה מקודשת. והא דתנן ביבמות פרק ד' אחין (יבמות ל, ב( וכולן שהיו בהן גירושין או קדושין ספק הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, כיצד סדר קדושין, זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קדושין, כיצד ספק גירושין, כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גרושין, ואמרינן עלה בגמרא אמר רבא כל שיש בקדושין יש בגרושין, ויש בגרושין שאין בקדושין, וזהו דקדושין למעוטי מאי, למעוטי זמן, דליכא בקדושין, דמשמע לכאורה דכתב בכתב ידו ואין בו עדים איתא בקדושין כמו בגרושין, ליתא. דהתם הכי קאמר, וכולן ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום אם היו בהם ספק קדושין או ספק גרושין אינן פוטרות צרותיהן לגמרי באלו, אלא חולצות, וזהו דוקא בקדושין שאינה פוטרת לגמרי, כגון זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה, וזהו למעוטי מאי שאינה כזו אלא כראשונות שפוטרות לגמרי מן החליצה ומן היבום, יש בו עדים ואין בו זמן, שאף על פי שבגרושין הויא ספק ואינה פוטרת לגמרי, בקידושין פוטרת לגמרי, אבל כתב בכתב ידו ויש בו זמן, אי נמי יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד, אינן מתמעטין מזהו דקדושין ולומר שהן כראשונות שפוטרות צרותיהן, דאדרבה באלו צרותיהן מותרות לגמרי בין לחליצה בין ליבום, שאין כאן קדושין כלל כנ"ל, ובמקומה בפרק ד' אחין הארכתי יותר בס"ד.

לא איברו סהדי אלא לשקרי - פירוש בממון, וכשלא חב לאחרים.

אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן - איכא למידק, והא אמרינן בפרק הנזקין (גיטין נד, ב) היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן, אבל אמר לו טהרות עשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן, ואקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר אביי כל שבידו נאמן, אלמא לאביי עד אחד אינו נאמן אלא היכא דבידו, ורבא נמי דמשמע הכא דלא פליג אדאביי, מדפליג עליה בסמוך באשתו זנתה בעד אחד ואמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, אלמא בשאר איסורי מודה, והתם בפרק הנזקין מוקי לה לההיא כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי, ולבתר הכא אשכחיה ואמר ליה ורישא דאמר ליה בזימנא קמייתא דאשכחיה, ודוקא בשבידו, אבל בשהוציאן מתחת ידו אינו נאמן, ור"ת תירץ דהכא בשותק, ומשום שתיקה כהודאה נגעו בה, אבל התם באומר איני יודע, והלכך כשהוציאן מתחת ידו אינו נאמן, אבל בשהן תחת ידו נאמן, מגון דבידו לטמאן, וסייעיה להך סברא מדאמרינן וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דאי דלא קים ליה בנפשיה חולין לעזרה לא הוה מייתי, אבל נטמאו טהרותיך מימר אמרינן האי דשתיק סבר חזי ליה בימי טומאתו, כלומר ולא הויא הודאה, אלמא מדין הודאה נגעו בו, ועוד דאמרינן בריש פרק האשה רבה ביבמות (פז, ב) עד אחד דמהימן מנא לן, דתנן אמר לו עד אחד אכלת חלב והלא אומר לא אכלתי אינו נאמן, טעמא דאמר לא אכלתי, הא אי שתיק מהימן, ודחינן ממאי דנאמן, דלמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא. ואינו מחוור, דאם כן לאו משום דמהימן, אלא משום דהודאת בעלים כמאה עדים (הול"ל אלא) ולישנא דקאמר אמר לו עד אחד כו' נאמן, משמע דמשום נאמנותו דעד הוא, ולא הוה ליה למימר אלא אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק חייב, כלומר קרבן, אמר לו עד אחד נטמא טהרותיך והלה שותק טמאות כלישנא דמתניתין. ותו קהו רבוותא בכולה שמעתין איפכא משמע, דהא אשתו זינתה בעד אחד, דפליג רבא ואמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אי משום הודאתו למה לי שנים, הא קא מודה, ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ומה לי דפליג רבא בהא ולא פליג באינך כולהו. ועוד ההוא סמיא לא ידע אי קושטא קאמר ליה ואיני יודע הוא דקאמר, ואפילו הכי אמר ליה מר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה, ופרשה אביי אי מהימן לך דלאו גזלן הוא, אלמא בלא הודאתו אסירא דהאי משום הודאתו מה לי גזלן מה לי כשר, דהא אודי, ומעשה דינאי לא שתק ולא הודה, ואדרבה צווח וקטיל. והתם נמי בפרק האשה רבה משמע הכי מדאמרינן בתר הכי אלא סברא הוא מידי דהוה אחתיכה ספק חלב ספק שומן ואמר עד אחד ברי לי דשומן הוא דמהימן, ודחינן מי דמי התם לא איתחזק איסורא עד אחד נאמן. הלכך לאסור את המותר דליכא למימר איתחזק התירא, דלא אמרינן ליה בשום דוכתא עד אחד נאמן, בין שתק הלה בין אמר איני יודע, וההיא דפרק הניזקין טעמא אחרינא אית לה, דמשום דפועל חזקתו משמר פעולתו מלטמא ומלפגל הוא דאמרינן דכשאינו בידו לא מהימן. ועוד דאם איתא דקושטא קאמר, בשעה שהחזירה לבעלים הוה ליה לאודועיה, אבל כשהוא בידו דאלו בעי מטמא מהימן, והוא הטעם לרבא דבזימנא קמייתא דאשכחיה הוה ליה למימר, אבל אי אשכחיה בתר דפרעיה ולא אמר ליה, ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה, לא מהימן, דאם איתא בזימנא קמייתא הוה ליה למימר, אבל הכא דאיניש דעלמא הוא מהימן בין אשכחיה ואמר ליה בין אשכחיה ולא אמר ליה, ובתר הכי אמר ליה, דהא דלא אמר ליה מעיקרא משום דלא רמיא עליה, והוא הדין לאומר לחברו נתנסך יינך, והלה שותק או אומר איני יודע מהימן ואסור, ולדברי ר"ת דוקא בשותק, אבל באומר איני יודע אי נמי בשאמר ליה נתנסך יינך עמנו בספינה מקום שאין הבעלים יכולים לדעת אם נתנסך אם לא, אף על פי ששתק שרי, דהשתא ליכא למימר שתיקה כהודאה דמיא. וליתא להא דר"ת כדכתיבנא. והראב"ד הביא ראיה בפרק הניזקין דעד אחד בעלמא מהימן באיסורי, מדאמר התם גבי המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב, אמר חזקיה דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב, ומה טעם אמרו בשוגג פטור, כדי שיודיעו, אלמא מהימן, ומיהו לאו ראיה גמורה היא, דלאו משום דמהימן הוא בעל כרחיה דבעל הבית, אלא מתוך שמודיעו דלמא מהימן ליה כבי תרי. והא דאמרינן בסנהדרין (ל, א) הרי שבא ואמר אני ראיתי את אביכן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם, בבית לא אמר כלום, בשדה דבריו קיימין, כללו של דבר כל שבידו ליטלין דבריו קיימין, והא הכא דאמר של מעשר שני הם, וכל שאין בידו ליטלן אינו נאמן יש לומר דהתם לא קאמר אלא כמעיד מפי אחרים, ולא שהוא יודע בהן שכך הוא, ואיכא למימר שמא האב שלא להשביע את בניו קאמר, ומכל מקום כשבידו ליטלן נאמן, דהא הימניה כשהטמין בפניו במקום שיכול ליטלן וכמפקידן אצלו לשם מעשר שני הוא.

והא דאמרינן הכא - טעמא דאמר לא אכלתי הא אי שתיק נאמן. אי קשיא לך מנא ליה לאביי הא, דלמא לאו משום דמהימן הוא, אלא משום דשתיקה כהודאה דמיא, וכדדחינן התם ביבמות פרק האשה רבה. איכא למימר דהכי קאמר, טעמא דאמר לא אכלתי, הא כל שלא אמר לא אכלתי, בין דאמר איני יודע בין ששתק חייב, דאי לא ליתני ואמר הלה איני יודע פטור וכל שכן אי אמר לא אכלתי דקא מכחיש ליה. וההיא דיבמות דקא דחי ליה, לאו מהא מתניתין דחינן ליה, אלא מדתניא או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים, יכול אף על פי שאינו מכחיש, תלמוד לומר או הודע מכל מקום, והיינו דדחי ליה, ודלמא הכי קאמר יכול אף על פי שאינו מכחיש אלא שותק יהא פטור תלמוד לומר או הודע מכל מקום, ללמדך דאפילו שותק חייב, משום דשתיקה כהודאה דמיא, וכאן למדך הכתוב, ואכתי תיבעי לך עד אחד דמהימן מדאורייתא מנא לן, וממתניתין לא מצי לאתויי, דאיהו מדאורייתא מנא לן הוא דקא בעי, ואדרבה בהא מתניתין הוא דבעיא התם מדאורייתא מנא להו. ואם תאמר ואביי דהכא היכי מוכח ממתניתין דעד אחד מהימן, דהא אמרינן ביבמות בריש פרק האשה רבה דמתניתין לו משום נאמנותן, כדדייקינן התם ורישא מאי טעמא מחייבי רבנן, אילימא משום דמהימן. והא תרי בעלמא, אף על פי דקא מכחיש להו אינהו מהימני והכא קא פטרי רבנן, אלא לאו משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא, איכא למימר דאביי דייק ממתניתין דנאמן וחייב, ומוקי לה כר' מאיר דאמר בשנים אומרים לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי חייב הואיל והם נאמנים, ובחד נמי משום דמהימן הוא, והכי נמי מוקי לה בכריתות (יא, ב) בדוכתא כר' מאיר, אי נמי אפילו רבנן וכאידך טעמא דמפרשינן התם לרבנן דמשום מגו מתרצינן ליה לדבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד, ולההוא לישנא רישא משום דמהימן הוא, דכי פטרי רבנן בשנים משום דלא מהימני במכחישין ומשום מגו, וסוגיין בפרק אמרו לו כההוא לישנא רהטא וההיא דיבמות אתיא אליבא דאידך לישנא דאתמר בכריתות דטעמייהו דרבנן משום אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ודחינן בעלמא כדרך לאידך לישנא מאי איכא למימר. והא דאמרינן וצריכא, דאי אשמועינן הך קמייתא כו', אבל נטמאו טהרותיך מימר אמר האי דשתיק סבר חזי ליה בימי טומאתו, הכי קאמר, אי אשמועינן קמייתא הוה אמינא דשתיקתו לאו הכחשה, אבל נטמאו טהרותיך מדאישתיק ולא אמר ליה ולא מידי, אמאי תהוי כהכחשה, וכמי שאינו מקפיד ואינו חושש לדבר, שאלו חשש היה אומר איני יודע או יודע אני, קא משמע לן אביי שאין השתיקה אלא מפני שאינו יודע, וכל מקום שאינו מכחיש העד בפירוש נאמן הוא ואסור. הרמב"ן נר"ו. ול"נ דהכי קאמר אי אשמועינן אכלת חלב והלה שותק, הוה אמינא דטעמא משום דשתיקתו כהודאה דמיא ולא משום נאמנותו של עד, דאי לאו דקים ליה בנפשיה דאכל מידק הוה דייק ונחית לחקירת הדבר, כי היכי דלא ליתי חולין לעזרה, אבל נטמאו טהרותיך דאף על גב דשתיק לאו כהודאה היא, דמימר אמר חזי ליה בימי טומאתו ולא איכפת ליה להכחישו במאי דקאמר, אימא אם חזר ואמר איני יודע לא ניחוש לדברי העיד, דלעולם עד אחד לא מהימן, קא משמע לן דאף על גב דליכא משום הודאה איהו מהימן. ואי אשמועינן התם אכתי הוה אמינא דהתם איכא למימר דשתיקה כיוצא בה הודאה היא, דהואיל ומפסידה מיניה בימי טהרתו הוה ליה למימר ליה אינו כן או איני יודע, אלא מדאישתיק אודיי אודי ליה, ולעולם משום הודאתו הוא ולא משום נאמנותו דעד, ובעלמא דליכא למימר הכי כגון שורו נרבע דשתיקתו לא מוכחא מידי, דהא דאישתיק סבר מה איכפת לי כל תורי לאו לגבי מזבח קיימי, אימא לא ליפסול, דאי משום עדותו של זה עד אחד לא מהימן, קא משמע לן דטעמא דכולהו לאו משום שתיקה כהודאה היא, אלא משום נאמנותו של עד דמהימן כנ"ל.

Babylonian Talmud · folio map

Kiddushin 65b

Kiddushin 65b. The full printed text of this folio side - 13 numbered segments, about 370 words - with the classic commentaries printed on the page.

Open the full commentary page

Smart source finder

Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

Reference

TractateDaf (1–82)Amud

Resolved to: Kiddushin 65b

Open in the reader

Reverse sources - sages citing this page

Rav Acha SavaKiddushin 65b