Talmud Builders

    Kiddushin 48a

    Chapter 2 - HaIsh Mekaddesh

    גם: קידושין דף מ״ח ע״א, פרק ב׳ האיש מקדש

    English translation - Kiddushin 48a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1In the case of one who sells a promissory note to another, and he, the seller, went back and forgave the debtor his debt, it is forgiven, since the debtor essentially had a non-transferable obligation to the creditor alone. And even the creditor’s inheritor can forgive the debt. It can be explained that one Sage, i.e., the Rabbis, is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Shmuel. Since the man can forgive the debt, the woman will not rely on her ability to collect using the promissory note she has received for her betrothal. And one Sage, Rabbi Meir, is not of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Shmuel; the woman relies on her ability to collect using the promissory note and is betrothed.

    2And if you wish, say instead that everyone is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Shmuel, and here they disagree with regard to a woman who is becoming betrothed. One Sage, Rabbi Meir, holds that a woman relies on a promissory note she receives, since she says to herself: He would not leave aside my benefit and forgive the debt of others. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds that even a woman who received the promissory note for betrothal does not rely on being able to collect the debt, since she is concerned he might forgive it.

    3Having enumerated several possibilities for the dispute in the case of a loan with a promissory note, the Gemara explains the dispute in the case of a loan by oral agreement: In the case of one who betroths a woman with a loan by oral agreement, with regard to what do they disagree? They disagree with regard to the statement of Rav Huna, who quoted a statement that Rav says, as Rav Huna says that Rav says: If one said to another: I have one hundred dinars in your possession, give it to so-and-so, if he stated this in the presence of all three parties, i.e., the one who had the money, the one who was the owner of the money, and the intended recipient, the intended recipient has acquired it.

    4One Sage, i.e., the Rabbis, holds that when Rav said that it can be acquired in the presence of all three parties, this applies in the case of a deposit, since the item is intact. But in the case of a loan, which is meant to be spent, he did not rule that it can be transferred this way, since there is no actual money but merely a debt. And one Sage, Rabbi Meir, holds: There is no difference whether it is a loan or a deposit. The third party acquires it in both cases. A woman is therefore betrothed if he gave her a loan in the above manner.

    5The Gemara again suggests: Let us say that Rav’s statement that one cannot betroth a woman with a loan is subject to a dispute between tanna’im . A baraita teaches: If one says to a woman: Be betrothed to me with a document, Rabbi Meir says she is not betrothed, and Rabbi Elazar says she is betrothed, and the Rabbis say the court appraises the paper the document is written on: If the paper itself has the value of one peruta , she is betrothed. But if not, she is not betrothed.

    6The Gemara clarifies the case of this baraita : What are the circumstances of this document? If we say it is a promissory note of a debt owed him by others, then the statement of Rabbi Meir is difficult in light of another statement of Rabbi Meir, as he stated in the previous baraita that a woman can be betrothed by giving her a promissory note. Rather, this baraita must be referring to a promissory note of a debt owed him by her, and they disagree with regard to the halakha of one who betroths a woman with a loan.

    7Rav Naḥman bar Yitzḥak says that this is not necessarily so. With what are we dealing here? With a case where he betrothed her with a document of betrothal that had no witnesses to it.

    8And Rabbi Meir conforms to his standard line of reasoning, as he says with regard to a bill of divorce: Signatory witnesses on the bill of divorce effect the divorce, and the same applies to a document of betrothal. Since no witnesses signed the document, it cannot be used for betrothal. And Rabbi Elazar conforms to his standard line of reasoning, as he says: Witnesses to the transmission of the bill of divorce effect the divorce, and she is betrothed if the document was handed over in the presence of witnesses. And the Rabbis are uncertain if the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir or if it is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. Therefore, they rule that the betrothal is not effected by means of the document, but it is betrothal effected by means of giving an item worth money. The court appraises the paper: If it has the value of one peruta , she is betrothed. But if not, she is not betrothed.

    9And if you wish, say instead that this baraita is referring to a case where he wrote the document of betrothal not for her sake, i.e., not for this particular woman’s sake. And they disagree with regard to a statement of Reish Lakish, as Reish Lakish asks: What is the halakha of a document of betrothal that the scribe wrote not for her sake? The Gemara clarifies the question: Do we juxtapose becoming a wife through betrothal to leaving a marriage through divorce and say: Just as in the document that causes her to leave the marriage we require that it be written for her sake, so too, in the document that causes her to become betrothed we require that it be written for her sake as well. Or perhaps we juxtapose different ways of becoming betrothed to each other: Just as in the act of becoming betrothed by means of money we do not require that money be minted for her sake and he can use any money, so too, with regard to the act of becoming betrothed by means of a document, we do not require that it be written for her sake.

    10After Reish Lakish raised the dilemma, he then resolved it: The verse states: “And she departs out of his house and goes and becomes another man’s wife” (Deuteronomy 24:2). The verse thereby juxtaposes the verb becoming to the verb leaving, so a bill of divorce and a document of betrothal must be written for her sake to be valid. One Sage, Rabbi Meir, is of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Reish Lakish, and maintains that she is not betrothed if the document was not written for her sake. And one Sage, Rabbi Elazar, is not of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Reish Lakish. The Rabbis remain uncertain, and therefore view the case as betrothal by means of giving an item worth money.

    11And if you wish, say instead that everyone is of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Reish Lakish, and with what are we dealing here? With a case where he wrote the document for her sake but unbeknownst to her. And they disagree concerning the dispute between Rava and Ravina, and Rav Pappa and Rav Sherevya, as it was stated that these amora’im engaged in a dispute with regard to the following issue: If he wrote a document of betrothal for her sake but unbeknownst to her and gave it to her for betrothal, Rava and Ravina say she is betrothed; Rav Pappa and Rav Sherevya say she is not betrothed.

    12The Gemara again suggests: Let us say that Rav’s statement that one cannot betroth a woman with a loan is subject to a dispute between these tanna’im , as it is taught in a baraita : If a woman gave gold to a goldsmith, instructing him: Make bracelets, earrings, and rings for me, and I will be betrothed to you as payment for your work, once he has made them she is betrothed; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: She is not betrothed until money enters her possession.

    13The Gemara asks: What are the circumstances of this money mentioned by the Rabbis? If we say it means that very money, i.e., the jewelry she requested, then by inference the first tanna , Rabbi Meir, holds that even that same money is also not required to be given for her to be betrothed, but she is betrothed as soon as he made the jewelry. But with what does he betroth her? It is only with the jewelry that she is betrothed, since he has given her nothing but the jewelry. Rather, is the statement of the Rabbis not referring to when he betroths her with the other money, i.e., the payment she owes him for his service, and they hold that she is not betrothed? And conclude from it that Rabbi Meir and the Rabbis disagree with regard to one who betroths a woman with a loan, since the payment she owes him for making the rings is like a loan.

    14The Gemara clarifies: And it must be they hold that everyone agrees that the obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period he was hired to its end, i.e., the obligation to pay for a service begins when the hired party starts to work, and the sum owed increases as he proceeds. And it is therefore a loan, as when he gives her the finished article she was already obligated to pay for the work he had performed earlier. What, is it not the case that they disagree with regard to this, i.e., that one Sage, Rabbi Meir, holds that in the case of one who betroths a woman with a loan, she is betrothed, and one Sage, the Rabbis, holds that in the case of one who betroths a woman with a loan, she is not betrothed?

    15The Gemara rejects this: No, it is possible that everyone agrees that in the case of one who betroths a woman with a loan, she is not betrothed, and here they in fact disagree over the question of whether or not the obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period he was hired to its end. One Sage, Rabbi Meir, holds:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ואפילו יורש - של מלוה:

    מוחל - שהלוה לא נתחייב ללוקח כלום אלא מחמת המוכר והרי מחלו אצלו ר"מ לית ליה דשמואל הלכך סמכה דעתה ולא חיישינן דלמא אזיל ומחיל ליה ורבנן אית להו דשמואל הלכך לא סמכה דעתה דסברה אזיל ומחיל ליה:

    אית להו דשמואל - דאי בעי אזיל ומחיל ליה:

    והכא באשה קא מיפלגי - כלומר אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה ודאי לא קנה המלוה את הקרקע דלא סמכה דעתא דבעל קרקע אבל באשה סבר ר"מ דסמכה דעתה דכיון דאיתתיה אנא לא שביק לדידי ומחיל לאחריני:

    במעמד שלשתן - אמר לו כן קנה ואין טעם בדבר דהא חד הוא מתלת מילי דשוינהו רבנן הלכתא בלא טעמא במס' גיטין:

    בפקדון - דאיתיה בעין וסמכה דעתא דמקבל:

    נימא כתנאי - במקדש במלוה:

    התקדשי לי בשטר - גרס ולא גרס הכא בשטר חוב:

    ר' אלעזר אומר מקודשת - ואפי' אין בנייר שוה פרוטה כדמפרש טעמא לקמן אי משום דמקדש במלוה מקודשת אי משום כדמשנינן לקמיה:

    אינה מקודשת - ואפי' הנייר שוה פרוטה דלאו דעתה להתקדש בפרוטת הנייר אלא במה דכתיבא ביה:

    ר' אלעזר אומר מקודשת - ואפי' אין בנייר שוה פרוטה כדמפרש טעמא לקמן אי משום דמקדש במלוה מקודשת אי משום כדמשנינן לקמיה:

    שמין את הנייר - דדעתה נמי אנייר:

    קשיא דר"מ אדר"מ - דהא תניא לעיל התקדשי לי בשטר חוב ר"מ אומר מקודשת:

    אלא לאו בשטר חוב דידה - שיש לו מלוה עליה:

    בשטר שאין לו עדים עליו - שטר אירוסין קאמר שכתב לה על הנייר הרי את מקודשת לי ולא החתים עליו עדים אלא מסרו לה בפני עדים פלוגתא דר"מ ורבי אלעזר במסכת גיטין גבי גט דקאמר ר' אלעזר אע"פ שאין עליו עדים אלא נתנו לה בפני עדים כשר שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תקון העולם:

    כרתי - משוי ליה ספר כריתות:

    מספקא להו בהאי אי כר"מ אי כרבי אלעזר - וסבירא להו דדעתה נמי אניירא הלכך שמין כו' ולפי התירוץ הזה נראה בעיני דלא גרס בהא דרבנן ואם לאו אינה מקודשת אלא וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ובאין שוה מידי לא איירי משום דמספקא להו בההיא אי כר"מ אי כר' אלעזר והשתא ביש בו הוא דאתו לאיפלוגי דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת בתורת כסף דדעתייהו נמי אנייר:

    שכתבו - לשטר אירוסין שלא לשמה:

    יציאה בעינן לשמה - דכתיב (דברים כד) וכתב לה לשמה הוא:

    שלא מדעתה - לא ידעה כשנכתב:

    רבא ורבינא אמרו מקודשת - טעמייהו מפרש בפ"ק (לעיל קידושין דף ט:) מה יציאה לא בעינן כתיבה מדעתה שהרי בעל כרחה מגרשה אף הויה כו':

    אינה מקודשת - מה יציאה בעינן בכתיבת הגט דעת מקנה דהיינו בעל שמקנה את האשה לעצמה בגט זה אף הויה בעינן דעת מקנה והיא האשה שמקנה את עצמה לבעל בשטר זה:

    כהני תנאי - מקדש במלוה דשמעתיה דרב:

    שירין - אצעדה מתרגמינן שירין (במדבר לא):

    ואקדש אני לך - בשכר פעולתך שהזהב משלה הוא:

    אותו ממון - שיחזירם לה לאחר שגמרם:

    מכלל דת"ק אפילו אותו ממון נמי לא - בתמיה כלומר מכלל דכיון שעשאן דקאמר ר"מ אף על פי שלא באו לידה קא מתמה אלא במאי בו מקדשא:

    אלא במקדש במלוה קמיפלגי - והכא מאי מלוה איכא דקסברי כולהו ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה הלכך כשמחזירן לה ההוא הויא לה מלוה למפרע:

    קידושין 48 עמוד א

    1המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר ומחלו מחול, ואפי' יורש מוחל. דמר אית ליה דשמואל. ומר לית ליה דשמואל.

    2ואיבעית אימא: דכ"ע אית להו דשמואל, והכא באשה קמיפלגי. מר סבר: אשה סמכה דעתה, מימר אמרה: לא שביק ליה לדידי ומחל ליה לאחריני, ומר סבר: אשה נמי לא סמכה דעתה׃

    3במלוה על פה. במאי פליגי? בדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: מנה לי בידך, תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה.

    4מר סבר: כי קאמר רב ה"מ בפקדון, אבל מלוה לא. ומר סבר: לא שנא מלוה ולא שנא פקדון.

    5נימא כתנאי: ״התקדשי לי בשטר״ ר"מ אומר: אינה מקודשת, ור' אלעזר אומר: מקודשת, וחכ"א שמין את הנייר, אם יש בו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת.

    6האי שטר ה"ד אילימא שט"ח דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ אלא בשט"ח דידה, ובמקדש במלוה קא מיפלגי!

    7א"ר נחמן בר יצחק, הכא במאי עסקינן כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים.

    8ור"מ לטעמיה דאמר: עדי חתימה כרתי, ור' אלעזר לטעמי' דאמר: עדי מסירה כרתי, ורבנן מספקא להו אי כר"מ אי כרבי אלעזר, הלכך שמין את הנייר, אם יש בו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת.

    9ואיבעית אימא, כגון שכתבו שלא לשמה, ובדר"ל קמיפלגי. דבעי ר"ל שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה, מהו? הויה ליציאה מקשינן, מה יציאה בעינן לשמה, אף הויה נמי בעינן לשמה. או דלמא: הויות להדדי מקשינן, מה הויה דכסף לא בעינן לשמה, אף הויה דשטר לא בעינן לשמה.

    10בתר דבעיא הדר פשטה: (דברים כד, ב) ״ויצאה... והיתה״, מקיש הויה ליציאה. מר אית ליה דר"ל ומר לית ליה דר"ל׃

    11ואי בעית אימא: דכ"ע אית להו דר"ל והכא במאי עסקינן, שכתבו לשמה ושלא מדעתה. ובפלוגתא דרבא ורבינא, ורב פפא ורב שרביא קמיפלגי. דאיתמר: כתבו לשמה ושלא מדעתה, רבא ורבינא אמרי: מקודשת, רב פפא ורב שרביא אמרי: אינה מקודשת.

    12נימא כהני תנאי, דתניא: ״עשה לי שירים נזמים וטבעות, ואקדש אני לך״, כיון שעשאן מקודשת, דברי רבי מאיר, וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה.

    13האי ממון ה"ד אילימא אותו ממון, מכלל דת"ק סבר: אפי' אותו ממון נמי לא! אלא במאי בו מקדשא? אלא לאו בממון אחר, ושמע מינה במקדש במלוה קמיפלגי.

    14וסברי דכ"ע ישנה לשכירות מתחלה [ועד] סוף והוה מלוה. מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: המקדש במלוה מקודשת, ומר סבר: המקדש במלוה אינה מקודשת?

    15לא, דכולי עלמא מקדש במלוה אינה מקודשת, והכא בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף קמיפלגי, מר סבר:

    Tosafot

    המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול - י"מ היינו טעמא דמחלו מחול משום דקנין שטר אינו אלא מדרבנן ולא אלים להפקיע כח הראשון שלא יוכל למחול אותו וכן משמע בפרק מי שמת (ב"ב דף קמז:) דקנין שטרות אינן אלא מדרבנן:

    כי קאמר רב בפקדון אבל במלוה לא - וא"ת אמאי לא קאמר דכ"ע כי קאמר רב אפילו במלוה והכא מיירי במעמד שלשתן וקמיפלגי בדשמואל דאמר אפי' יורש מוחל א"נ סברי כשמואל ובסמכה דעתה קא מיפלגי וכדאמר לעיל אלא מדלא קאמר הכי שמע מינה דאפי' שמואל מודה דהמקנה לחבירו במעמד שלשתן ומחלו אינו מחול והא דקאמר לעיל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול היינו דוקא כשאין הלוה בפנינו בשעה שמכר לו את השטר:

    שמין את הנייר - ודוקא אליבא דרבנן אמרי' דשמין את הנייר אבל לר"מ אפי' איכא בנייר שוה פרוטה אינה מקודשת דאמר עדי חתימה כרתי הקידושין וא"ת לרבנן אמאי שמין את הנייר אפילו כי ליכא בנייר שוה פרוטה מקודשת מספק כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי וי"ל דלזה מהני אם היה בו שוה פרוטה מקודשת קידושין גמורין אבל אם אינו שוה פרוטה אינה מקודשת כי אם מספק להצריכה גט אם נשאת לאחר:

    אילימא בשטר חוב דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ - ואם תאמר ומאי קושיא לישני דלעיל מיירי דאמר ליה קני לך שטר וכל שיעבודיה והכא מיירי דלא אמר ליה וי"ל שהיה תופס לדוחק מאחר שהלשונות שוים לומר שאינם בסיגנון אחד:

    ורבנן מספקא להו כו' - לפירוש זה לא גרס במילתייהו ואם לאו אינה מקודשת דהא אפילו ליכא בנייר שוה פרוטה צריכה גט מספק דשמא עדי מסירה כרתי כר"א דאי אמרת דאין צריכה גט א"כ קאי כר"מ דאמר עדי חתימה כרתי מכל וכל וא"כ מאי האי דקאמר מספקא להו אי כר"מ אי כר' אלעזר:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא אמר רב כו' - יש מדקדקים מכאן מדלא קאמר ואי בעית אימא דלכולי עלמא לא שנא מלוה ולא שנא פקדון ובאשה סמכה דעתה פליגי כדקאמר לעיל, שמע מינה דהמקנה במעמד שלשתן אינו יכול למחול. ויש אומרים שחוזר הוא ומוחל, והכא היינו טעמא דלא אמר הכי, משום דאליבא דפירוקי קמאי דאוקימנא פלוגתייהו בעיקר קניה קא מוקי לה, אבל לפרוקא בתרא דאוקימנא פלוגתייהו בדשמואל, בתרוייהו בדשמואל פליגי, וחדא להודיעך כחן דרבנן דאפילו בשטר חוזר ומוחל, וחד להודיעך כחו דר' מאיר דאפילו במלוה על פה אינו חוזר ומוחל, ולכולי עלמא כי אמר רב בין במלוה בין בפקדון, וכדקיימא לן בפרק קמא דגיטין דאמרינן התם (יג, א) האלקים אמר רב בין במלוה בין בפקדון. וכבר כתבתיה בארוכה בפרק קמא דגיטין בס"ד.

    וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת - כך גריס רש"י. ולא גריס ואם לאו אינה מקודשת. דהא בכולהו פירוקי דפרקינן רבנן ספוקי מספקא להו, והלכך אפילו אין בו שוה פרוטה מקודשת לחומרא, אלא שקדושיה קדושי ספק. והא דאמרי רבנן שמין את הנייר, אפילו ר' מאיר מודה בה, ולא בא ר' מאיר לומר אלא שאם אין בה שוה פרוטה אין חוששין לקדושיו. ותדע לך, דאם איתא דר' מאיר לית ליה הכי, אלא בין שוה בין אינו שוה אינה מקודשת, אמאי דחקינן לרבנן ומוקמינן טעמייהו בספיקא, לימא דרבנן סברי לה כר' מאיר בחדא דבשטר אירוסין שאין עליו עדים אינה מקודשת כר' מאיר, ופליגי עליה בחדא שאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת, אלא ודאי בין לר' מאיר בין לרבנן שמין לה את הנייר. ולכאורה נראה מכאן דמוכר שטר חוב לחברו וחוזר ומחלו, אין הלוקח חייב להחזיר הנייר ללוה, ובגיטין פרק קמא (יג, ב) הארכתי בס"ד, וכן בכתובות פרק הכותב (כתובות פו, א).

    אילימא שטר חוב דאחרים קשיא דר' מאיר אדר' מאיר - ואם תאמר אמאי לא מתרץ ליה דהכא בדאקני ליה במסירה בלא כתיבה, ור' מאיר לית ליה דרבי, ור' אלעזר אית ליה דרבי, ורבנן מספקא להו, וכי פליגי רבנן ור' מאיר לעיל בברייתא התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים, בדשמואל פליגי, דר' מאיר לית ליה דשמואל, ורבנן אית להו דשמואל. אי נמי באשה סמכה דעתה פליגי, יש לומר דניחא ליה לאוקמה אליבא דכולהו פירוקי דלעיל, וכיון דאוקימנא לעיל רבנן דר' מאיר כרבנן דרבי דאין אותיות נקנות במסירה, לא ניחא ליה לספוקי להו לדרבנן בהא.

    הא דאמרינן - האי ממון היכי דמי אילימא אותו ממון מכלל דתנא קמא סבר אפילו אותו ממון נמי לא אלא במאי מיקדשא. ונראה דלאו למימרא שלא חלו הקדושין כלל עד שעת נתינת הנזמים לידה, דמשעת גמר הכלי מקודשת למאן דאמר מקדש במלוה מקודשת, שהרי אין זה מקדשה בגוף הכלי אלא בשכר עשייתו שהוא חוזר מלוה עליה, וכיון שכן, משעת גמרו של כלי מקודשת. ועוד דהא אי הוה סבירא לן דמקדש במלוה מקודשת, רקוד לפני שחוק לפני הרי זו מקודשת (לקמן קידושין סג, א) אף על פי שאין מגיע לידה שום דבר אם לא השחוק. ועוד דלמאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף [והמקדש ב]מלוה אינה מקודשת, בשכר שאעשה עמך מקודשת, בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת, ואם איתא דאינה מקודשת עד שעת חזרת הכלי, הא הוה ליה שכירותו מלוה משעת גמר הכלי עד שעת נתינת הכלי לידה, והוה ליה כהתקדשי לי בשכר שעשיתי עמך. אלא מסתבר דהכי פירושו אילימא אותו ממון, כלומר גמר הכלי, דהיינו ממונו, מכלל דתנא קמא סבר אפילו אותו ממון נמי לא כלומר אף על פי שלא נגמר הכלי אלא במאי מיקדשא כנ"ל, וכן נראה מדברי הראב"ד שפירש ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וקדימה לה מלוה לקדושין, דקדושין לא חיילי עד שיגמר הכלי, דהכי אמרה ליה עשה לי שירים ונזמים וטבעות ואקדש אני לך לאחר שתעשה אותן, ומלוה הויא מכי עביד בהו שוה פרוטה, ומר סבר אינה לשכירות אלא לבסוף, ואימת הויא מלוה, כשיגמר הכלי בההיא שעתא חלו קדושין ע"כ. ומיהו קשה לי דאם איתא, אי אקשינן מכלל דתנא קמא סבר אפילו אותו ממון [נמי] לא אלא במאי מיקדשא ליה, הוה ליה לאקשויי והא איהו נמי כיון שעשאן מקודשת קאמר, כלומר דוקא לאחר שעשאן. ויש לומר דאלומי אלמא לקושייתו, כלומר דאפילו אמר הכי בהדיא, תיקשי דבמאי מקידשא ליה. ועוד יש לומר דודאי עם גמר המלאכה מקודשת למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, אלא שאין הקדושין נגמרין עד שיחזיר לה הכלי, שאין מגיע לידה שום ממון ושום הנאה אלא משהחזיר לה הכלי, ולא נתכוונה זו אלא שיחזיר לה הכלי לאחר גמרו ומכל מקום אינה מקודשת בכלי אלא בשכר פעולתו שבא לו במכוש אחרון בסוף מלאכתו, והיינו דבשאמר לה בשכר שאעשה עמך מקודשת למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, ובשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת ואפילו למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, וכמו שפירש רש"י. וכן נראה גם ממה שפירוש הוא ז"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, כל פרוטה שנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל, הלכך כשהחזירן לה הויא מלוה למפרע, אינה לשכירות אלא בסוף כשמחזירן לה, והרי לשם קדושין הוא מוחל אצלה, ע"כ. ורקוד לפני שחוק לפני, כיון שרקד לפניה הרי הגיע לה ממנו מה שהיתה חפצה בו ומתכוונת לו, ובודאי למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי בנתינת הכלי הוא מקדשה, דהא סבירא ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והמקדש במלוה אינה מקודשת, אלא דמסבר סבר דקבלן קונה בשבח כלי והרי זה מקשה בחלקו שיש לו באותו כלי. ואפשר לפי פירוש זה שאם בא אחר וקדשה בין גמרו של כלי לחזרתו, מקודשת לשני ולא לראשון, שלא חלו קדושי ראשון עד שעת החזרת הכלי, ואפילו למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף. ויש לי לומר עוד דמשעת גמרו חלו קדושי ראשון, ובלבד שיחזירם לה, שאינה מתקדשת לו בעשייתן לבד, והוה ליה כאילו אמרה לו עשה לי שירים ונזמים ואתקדשה אני לך משעת גמרו לכשתחזירם לי, ומשום הכי קא מקשה ואזיל האי ממון היכי דמי, אילימא אותו ממון, כלומר עד שיחזירם לה, מכלל דתנא קמא סבר מקודשת משעת גמרן ואף על פי שלא החזירן לעולם, במאי מיקדשא ליה, ולעולם בשהחזירן לה למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף אם בא אחר וקדשה משעת גמרו עד שעת חזרתו מקודשת לשני עד שיחזירם לה, ולאחר שיחזירם לה פקעי קדושי שני ונגמרו קדושי ראשון, וכענין שאמר שמואל בריש פרק האומר לשלוחו (נט, ב) במקודש מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקשה בתוך שלשים יום, ובמלאכה אחרת כגון רקוד לפני ואי נמי בעדור עמי או דבר עלי לשלטון, שאינו תלוי בחזרת שום דבר למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף משעת גמר העשיה מקודשת, והיינו בשכר שאעשה עמך מקודשת כנ"ל.

    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 48a

    Kiddushin 48a. The full printed text of this folio side - 15 numbered segments, about 374 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Kiddushin 48a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026