Talmud Builders

    Kiddushin 3b

    Back to index

    English translation — Kiddushin 3b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1does not render herself acquired by a man.

    2The Gemara asks: The number in the latter clause of the mishna, that a woman acquires herself in two ways, serves to exclude what? The Gemara answers that it serves to exclude ḥalitza , i.e., a woman is not released from marriage through ḥalitza . Without this exclusion it might enter your mind to say that this can be derived through an a fortiori inference from the halakha of a yevama , as follows: Just as a yevama , who is not released from the yavam through a bill of divorce, is nevertheless released from him through ḥalitza , with regard to this married woman, who can be released from her husband through a bill of divorce, is it not logical that she can be released from him through ḥalitza ? Therefore, the tanna teaches us that a married woman cannot be released from her husband by means of ḥalitza .

    3The Gemara asks: And perhaps one should say that so too, this is the case, i.e., a married woman can be released from marriage through ḥalitza . The Gemara answers: The verse states with regard to divorce: “A scroll of severance” (Deuteronomy 24:3), which teaches: A scroll, i.e., a written document, severs her from her husband, and nothing else severs her from him.

    4§ The mishna teaches that a woman can be acquired with money. The Gemara asks: From where do we derive that a woman can be acquired through money? And furthermore, with regard to that which we learned in a mishna ( Ketubot 46b): A father has authority over his daughter with regard to her betrothal, whether it is through money, through a document, or through sexual intercourse, from where do we derive that she is acquired by her husband with money, and that this money is her father’s?

    5Rav Yehuda said that Rav said: The reason is that the verse states with regard to a Hebrew maidservant acquiring freedom from her master: “Then shall she go out for nothing, without money” (Exodus 21:11). The extraneous phrase: Without money, indicates that there is no money for this master, i.e., in this case the master she leaves loses the money he paid for her, but there is money for a different master, i.e., another master receives money for her when she leaves his authority. And who is the other master who can transfer her to someone else and receives money for her? This is her father.

    6The Gemara asks: But why not say that this money is given to her? The Gemara rejects this: How can one suggest this? Her father receives her betrothal, i.e., the money or document of betrothal, when he marries her off to her husband, as it is written: “I gave my daughter to this man” (Deuteronomy 22:16), and shall she take the money? Since he is the one who marries her off, he is certainly entitled to the money of her betrothal.

    7The Gemara asks: But why not say that this halakha applies only when she is a minor girl, as she does not have the power to receive her betrothal. Since she lacks the intellectual capacity, she likewise does not have the legal right to conduct this transaction. But with regard to a young woman, who does have the power to receive her betrothal, as a female older than twelve years is considered an adult, let her betroth herself and take the money. The Gemara answers that the verse states: “Being in her youth, in her father’s house” (Numbers 30:17), which teaches: Any profit she gains in her youth belongs to her father.

    8The Gemara questions this explanation: But with regard to that which Rav Huna says that Rav says: From where is it derived that the earnings of a daughter, i.e., the profit from her labor, belongs to her father? As it is stated: “And if a man sells his daughter as a maidservant” (Exodus 21:7). This comparison between a daughter and a Hebrew maidservant teaches the following: Just as with regard to a Hebrew maidservant, her earnings belong to her master, so too, with regard to a daughter, her earnings belong to her father. The Gemara now asks: Why does Rav Huna need this derivation? Let him derive this halakha from the verse “being in her youth, in her father’s house,” which indicates that any profit from her earnings as a young woman belongs to her father.

    9Rather, Rav Huna maintains that that verse is written with regard to the nullification of vows, and it is not referring to the halakhot of acquisition. The Gemara asks: If that is so, then so too, with regard to her betrothal money, one can say that this verse is written only with regard to the nullification of vows and does not apply to betrothal money. And if you would say: Let us derive the halakha of her betrothal money from the halakha of the nullification of vows, i.e., just as a father has the right to nullify his daughter’s vows when she is a young woman, so too, he has rights to her money, this is not possible, as there is a principle: We do not derive monetary matters from ritual matters.

    10And if you would say: Let us derive this halakha of the betrothal of a young woman from the halakha of fines, as it is stated explicitly in the Torah that a man who rapes a young woman must pay a fine to her father, there is another principle that is applicable here: We do not derive monetary matters from fines, as the imposition of a fine is considered a unique case from which ordinary monetary rights cannot be derived.

    11And if you would say: Let us derive this halakha from the reimbursements for the humiliation and degradation of a young woman who was raped, which are also given to the father, one can answer that the following distinction applies: Reimbursement for humiliation and degradation are different, as her father has an interest in them. The father has the ability to derive benefit from her humiliation and degradation in other ways, e.g., by marrying her to a man afflicted with boils, which would humiliate her and cause a reduction in her value. Therefore, one cannot derive from the fact that the father receives the reimbursements for the humiliation and degradation of a young woman who was raped that he receives other monies due to her.

    12Rather, the halakha that a young woman’s betrothal money belongs to her father is derived from the verse: “Then shall she go out for nothing, without money” (Exodus 21:11), as previously stated. As for the question why the money does not belong to her, the Gemara answers that it is reasonable that when the verse excludes another situation and indicates that there is no money for this master but there is money for a different master,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לא מקניא נפשהדגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין:

    מה יבמה שאינה יוצאה בגטדילפי' לקמן בהאי פרקין (קידושין דף יד.) כתיב לה ולא ליבמה:

    בכסף מנלןהכא עיקר ולעיל (קידושין דף ב.) אגב גררא נקיט ליה לתרוצי לשון קנין דמתני':

    זכאי בבתושהכסף יהיה שלו והוא מקבל השטר והוא מוסרה לביאה על כרחה לשם קידושין בעודה נערה:

    מנלןהנך תרתי דמקניא בכסף כדקתני מתני' ומנלן שהאב זכאי בו כדקתני התם:

    ויצאה חנםגבי אמה העבריה היוצאת מרשות אדון בסימני נערות ומצי למיכתב ויצאה חנם ולא בעי אין כסף אלא למידרש ביה אין כסף לאדון זה שיוצאה ממנו אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה ממנו:

    ואימא לדידההוי האי כסף דהא לא כתיב אין לו כסף דתידוק מינה אין כסף לאדון זה כו' אלא הכי דוק מינה אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ולעולם לדידה:

    ואיהי תשקול כספאבתמיה אפשר שעל חנם זיכהו הכתוב בקבלת קדושיה:

    ואימא ה"מדזכי ליה לקבלם בקטנה שאין לה יד דלאו בת דעה היא ואע"ג דקרא דמוציא שם רע בנערה כתיב דכתיב (דברים כ״ב:י״ט) ונתנו לאבי הנערה לעולם דקדשה ניהלה בקטנותה:

    אבל נערה דאית לה ידמשהביאה שתי שערות גדולה לכל דבר לכל עונשין ולממון שמקחה מקח וממכרה ממכר איהי תקדיש נפשה כו':

    בנעוריה בית אביההכי דריש לה כל זמן שבנעוריה היא של אביה דכל שבח הבא לה לאביה הוא:

    לאמהקרא יתירא הוא ודריש ליה בתו הרי היא לו כאמה ובבתו נערה אשמעי' דאי בקטנה לא איצטריך השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא:

    תיפוק ליה מבנעוריהאי מיניה הוי מצי למילף אלא על כרחך מדלא יליף מהתם שמעינן מינה לא לשבח נעורים אתיא דלגופיה איצטריך גבי נדרים דקאי עלייהו:

    וכי תימא נילףממון מנדרים ממונא מאיסורא כו':

    וכי תימא נילףכסף קידושיה מכסף קנסה שאונס ופתוי לאביה חמשים כסף:

    ממונא מקנסא לא ילפינןשהקנס כולו חידוש ומחידוש לא גמרינן ואכתי קידושיה מנלן דלאביה הוי:

    מבושת ופגםדקיימא לן בכתובות (דף מ:) שהמאנס נותן בושת ופגם לאב והנהו לאו קנסא נינהו:

    דאבוה שייך בגוייהושיש לו דין חלק בהן שיש בידו לביישה ולפוגמה בשביל ממון שיתנו לו דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין דהויא לה בושת ופגם ואנס זה שבא עליה מחסר ממון זה שזילזלה ולא יקפצו עליה תובעין:

    אלאלעולם מקרא קמא דאין כסף לאדון זה נפקא ודקשיא לך ואימא לדידה מסתברא דלאביה דכי קממעט יציאת אירוסין מדין יציאת אמה העבריה ובא לומר כאן אין כסף אבל ביציאת אירוסין יש כסף:

    License: CC0

    קידושין ג עמוד ב

    1לא מקניא נפשה.

    2מניינא דסיפא למעוטי מאי למעוטי חליצה. סד"א תיתי בק"ו מיבמה, מה יבמה שאינה יוצאה בגט יוצאה בחליצה, זו, שיוצאה בגט אינו דין שיוצאה בחליצה? קמ"ל׃

    3ואימא ה"נ אמר קרא: ״(דברים כד״, א) ספר כריתות ספר כורתה, ואין דבר אחר כורתה.

    4בכסף. מנ"ל ותו, הא דתנן: ״האב זכאי בבתו בקדושיה, בכסף בשטר ובביאה״, מנלן דמיקניא בכסף, וכסף דאבוה הוא?

    5אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא ״(שמות כא״, יא) ״ויצאה חנם אין כסף״ אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר. ומאן ניהו אב.

    6ואימא לדידה! הכי השתא?! אביה מקבל קידושיה, דכתיב: ״(דברים כב״, טז) ״את בתי נתתי לאיש הזה״, ואיהי שקלה כספא?!

    7ואימא ה"מ קטנה, דלית לה יד לקבל קידושין, אבל נערה, דאית לה יד לקבל קידושין תקדיש איהי נפשה ותשקול כספא! אמר קרא: ״(במדבר ל״, יז) בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה.

    8ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב: מנין שמעשה הבת לאב? שנאמר: ״(שמות כא״, ז) ״וכי ימכור איש את בתו לאמה״, מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת נמי מעשה ידיה לאביה. תיפוק ליה מבנעוריה בית אביה!

    9אלא, בהפרת נדרים הוא דכתיב״. ה"נ בהפרת נדרים הוא דכתיב. וכ"ת נילף מיניה ממונא מאיסורא לא ילפינן.״

    10וכי תימא נילף מקנסא ממונא מקנסא לא ילפינן.

    11וכ"ת נילף מבושת ופגם שאני בושת ופגם דאבוה שייך בגוייהו.

    12אלא, מסתברא דכי קא ממעט׃

    Tosafot

    ואין דבר אחר כורתהוא"ת תהא אמה העבריה יוצאה בחליצה מק"ו דיבמה מהאי ק"ו גופה ואין לומר אשה תוכיח דמה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף תאמר באמה וי"ל דה"א שפחה כנענית תוכיח דיוצאה בכסף ואין יוצאה בחליצה וא"ת היא גופא תיתי בהאי ק"ו דתיפוק בחליצה וי"ל דאיכא למיפרך מה ליבמה שיוצאת במיתת היבם ולכך יוצאת בחליצה תאמר בשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון לכך אינה יוצאה בחליצה וא"ת א"כ היכי נימא שפחה כנענית תוכיח איכא למיפרך מה לשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון תאמר באמה העבריה וי"ל דנעשה יוכיח מאשה ומשפחה כנענית דכי פרכת מה לשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון אשה תוכיח שיוצאה במיתת הבעל ואינה יוצאה בחליצה מה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף שפחה כנענית תוכיח:

    האב זכאי בבתו וכו'מפרש בירושלמי שיש לו זכות בביאה שנותנין לו שכר לקדש בביאה:

    ואימא לדידהוא"ת הא ע"כ לא איצטריך קרא אלא לומר שהן לאב דהא דמקדשה בכסף גמר קיחה קיחה משדה עפרון וי"ל דמ"מ מיתורא לא נאמר שהן של אב אם אין משמעות דקרא דלקמן במסקנא אמרי' דהני תרי קראי צריכי:

    ואימא ה"מ קטנהאע"ג דקרא איירי בנערה דכתיב (דברים כ״ב:ט״ז) וסקלוה ועוד דמוציא שם רע על הקטנה פטור מ"מ י"ל דה"ק את בתי נתתי לאיש הזה כשהיתה קטנה ועתה היא גדולה וא"ת הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא דכה"ג אמרי' גבי מעשה ידיה בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מז.) וי"ל דלא דמי דגבי מעשה ידיה ניחא כי כשמכרה מוכר מעשה ידיה שהרי למלאכתה נמכרת אבל קידושין לא שייכא במכר אע"פ שיכול ליעדה היינו בכסף שנמכרה אבל בקידושיה ממש לא מצינו שום זכות לאב וא"ת הא אמרינן בפרק נערה (שם) שמעשה הבת לאב מדזכי ליה רחמנא למימסרה לחופה אע"פ שמבטלה ממלאכתה ופירש התם בקונטרס דזכי ליה רחמנא מדכתיב את בתי נתתי לאיש דמשמע כל נתינות אפילו מסירה לחופה ומאי ראיה אימא ה"מ קטנה אבל נערה לא כדאמר הכא וי"ל דהאי קרא את בתי נתתי ע"כ איירי בנערה כדפרישית ונהי דלענין קידושין נוכל לפרש את בתי נתתי כשהיתה קטנה החופה א"א לפרש אלא בנערה דאי בקטנות א"כ היתה נשואה כשזינתה ודינה בחנק ולא בסקילה דעל זנות של קטנות לא מיחייבה:

    וכי תימא נילף מבושת ופגםתימה היכי בעי למימר נילף קידושין מבושת ופגם הא בושת ופגם גופה לא ידעינן שהן לאב אלא מקידושין דאמר בסוף אלו נערות (כתובות דף מ:) דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכ"ת דנ"מ מיהא דאי בעי מסר לה כשהיתה קטנה והיה עומד לה בושת זה אף בנערות א"כ גם כשהיא בוגרת יהא בושת ופגם של אב מהאי טעמא וי"ל דלא דמי בוגרת לנערות דנהי דלא ילפינן מהפרת נדרים כולה מלתא לענין הא ילפינן שלא ימשוך כח האב אלא ימי נערות כי ההיא דלקמן ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון בגרות שמוציאה כו' ומנא לן הא דבגרות מוציא מרשות אב לקידושין ולכל דבר אי לאו דילפינן מהפרת נדרים מיהו לא נהירא כיון דבטעמא תליא מלתא דאי בעי מסר לה בקטנות כך שייך דבר זה לבגרות כמו לנערה לכן נ"ל לעיל ואימא ה"מ קטנה כלומר קטנה שייך לעשות אותו ק"ו דהשתא אביה מקבל קדושיה איהי תשקול כספא כיון שאין לה כלל יד לקדש עצמה אבל נערה דאית לה יד איהי תקדיש נפשה ותשקול כספא פירוש כיון דיש לה יד לקדש עצמה יהיו הקידושין שלה אבל אמת הוא שגם כשהיא נערה אביה יכול לקדשה וכשאביה מקדשה אז יהיו הקידושין שלו והשתא ניחא קושיא דלעיל דקרא איירי כשקדשה אביה והתם יליף בושת ופגם מקידושין שע"י אביה שהם של אביה והכא ה"ק וכי תימא נילף מבושת ופגם קידושין שע"י עצמה שיהא של אביה מבושת ופגם כי ודאי מקדושי אביה ליכא למילפינהו שאלו על ידה לגמרי הם אבל מתחילה הוה יליף בושת ופגם שאינו על ידה מקדושי אביה ובתר הכי איכא למילף מה שהוא על ידה ממה שאינו על יד אביה:

    License: CC0

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מנינא דסיפא למעוטי חליצההוא הדין דהוה מצי למימר למעוטי כסף, לומר דלא מקשינן יציאה להויה כדאיתא לקמן (קידושין ה, א), אלא נקט חליצה מפני שמוציאן באשה אחרת.

    ותו הא דתנן האב זכאי בבתו בקידושיה מנא לןכלומר בנערה, אבל בקטנה פשיטא, דהשתא זבוני מזבנינן לה קדושיו מיבעיא. ואם תאמר ומנא לן דמתניתין דהאב זכאי בבתו בנערה קאמר. יש לומר מדתנן לקמן בפרק שני (קידושין מא, א) האיש מקדש את בתו כשהיא נערה.

    וכי תימא נילף מבשת ופגםיש לדקדק היכי ילפינן קדושין מבשת ופגם, דאדרבה עיקר בשת ופגם דאיתנהו דאב מקדושין ילפינן להו בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות מ, ב) משום דאי בעי מסר למנוול ומוכה שחין. והרבה תירוצין נאמרו בו, אבל רבותינו הצרפתים פירוש דודאי האב רשאי לקדש את בתו אפילו כשהיא נערה דכתיב (דברים כב, טז) את בתי נתתי לאיש הזה וכל נתינות במשמע ואפילו למוסרה לחופה. ואי אפשר בשמסרה בעודה קטנה דהא בת סקילה היא כדכתיב (שם, כ) ואם אמת היה הדבר הזה וגו' וסקלוה, ואי בשמסרה לחופה כשהיא קטנה לאו בת קטלא היא, ואי בשסרחה לאחר שנכנסה לחופה וגדלה בחנק היא, וכיון שלמדנו שהאב רשאי למוסרה לחופה כשהיא נערה, בשתה ופגמה דאב נינהו, דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. והא דאמרינן ואימא הני מילי קטנה אבל נערה תקדש איהי נפשה ותשקול כספה, הכי פירושו אבל נערה דאית לה יד בין היא ובין אביה מקבלין קדושיה, וכיון שכן כי מקדשה איהי נפשה תשקול איהי כספה, ואתיא למיפשטו מהפרת נדרים שהכל ברשות האב ולא ברשותה כלל, דאלו היתה ברשות עצמה כלל הואיל ונדרה מדעתה היאך מיפר האב, והלכך כיון דמצי מסר לה למנוול ומוכה שחין בשתה ופגמה דידיה נינהו, והלכך ניליף כסף קדושיה מבשת ופגם דלעולם דידיה נינהו. וכיון שכן ודאי איהי לא מקבלא קדושיה כלל. דהשתא איהי מקבלא קדושיה ואיהו שקיל כספא. ורבינו תם פירש דהכא לאו אקדושין קיימינן אלא אמעשה ידיה פרכינן, לומר דרב הונא למה ליה למילף מכי ימכר לילף מהפרת נדרים אי נמי מקנסא וכו', וכי תימא ניליף מבשת ופגם, ודחינן שאני בשת ופגם וכו', ואין ללמוד מעשה ידיה מבשת ופגם מדוכתי אחריתי, וכן פירש ראב"ד, ויש מפרש דלרווחא דמלתא קא פריך, לומר דאף כשתמצא לורמ דבושת ופגם מדוכתא אחריתי נפקא לן דאביה הוי אפילו הכי אין ללמוד מהן קדושין.

    דאביה נמי אית ליה צערא בגוייהוכך הוא גירסת הספרים. ואם תאמר אם כן בייש עני בן טובים ליהוי ופגמו דבני משפחה. ויש לומר דהכי קאמר אין ללמוד מעשה ידיה (ולא) וכסף קדושיה מבשת ופגם. דדלמא כי זכי ליה רחמנא התם משום צערא דאית להו בגוייהו, מה שאין כן במעה ידיה ולא בקדושיה. ורש"י ז"ל נראה דגריס דאביה נמי שייך בהו, כלומר שהוא יכול יטול ממון ולביישה בבשת זה למוסרה בביאת קדושין למנוול ומוכה שחין.

    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 3b

    Kiddushin 3b. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 215 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    לא מקניא נפשה דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין:

    מה יבמה שאינה יוצאה בגט דילפי' לקמן בהאי פרקין (קידושין דף יד.) כתיב לה ולא ליבמה:

    בכסף מנלן הכא עיקר ולעיל (קידושין דף ב.) אגב גררא נקיט ליה לתרוצי לשון קנין דמתני':

    זכאי בבתו שהכסף יהיה שלו והוא מקבל השטר והוא מוסרה לביאה על כרחה לשם קידושין בעודה נערה:

    מנלן הנך תרתי דמקניא בכסף כדקתני מתני' ומנלן שהאב זכאי בו כדקתני התם:

    ויצאה חנם גבי אמה העבריה היוצאת מרשות אדון בסימני נערות ומצי למיכתב ויצאה חנם ולא בעי אין כסף אלא למידרש ביה אין כסף לאדון זה שיוצאה ממנו אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה ממנו:

    ואימא לדידה הוי האי כסף דהא לא כתיב אין לו כסף דתידוק מינה אין כסף לאדון זה כו' אלא הכי דוק מינה אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ולעולם לדידה:

    ואיהי תשקול כספא בתמיה אפשר שעל חנם זיכהו הכתוב בקבלת קדושיה:

    11 more comments on this page.

    Rashi on Kiddushin 3b · Sefaria · CC0

    Tosafot

    ואין דבר אחר כורתה וא"ת תהא אמה העבריה יוצאה בחליצה מק"ו דיבמה מהאי ק"ו גופה ואין לומר אשה תוכיח דמה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף תאמר באמה וי"ל דה"א שפחה כנענית תוכיח דיוצאה בכסף ואין יוצאה בחליצה וא"ת היא גופא תיתי בהאי ק"ו דתיפוק בחליצה וי"ל דאיכא למיפרך מה ליבמה שיוצאת במיתת היבם ולכך יוצאת בחליצה תאמר בשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון לכך אינה יוצאה בחליצה וא"ת א"כ היכי נימא שפחה כנענית תוכיח איכא למיפרך מה לשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון תאמר באמה העבריה וי"ל דנעשה יוכיח מאשה ומשפחה כנענית דכי פרכת מה לשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון אשה תוכיח שיוצאה במיתת הבעל ואינה יוצאה בחליצה מה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף שפחה כנענית תוכיח:

    האב זכאי בבתו וכו' מפרש בירושלמי שיש לו זכות בביאה שנותנין לו שכר לקדש בביאה:

    ואימא לדידה וא"ת הא ע"כ לא איצטריך קרא אלא לומר שהן לאב דהא דמקדשה בכסף גמר קיחה קיחה משדה עפרון וי"ל דמ"מ מיתורא לא נאמר שהן של אב אם אין משמעות דקרא דלקמן במסקנא אמרי' דהני תרי קראי צריכי:

    ואימא ה"מ קטנה אע"ג דקרא איירי בנערה דכתיב (דברים כ״ב:ט״ז) וסקלוה ועוד דמוציא שם רע על הקטנה פטור מ"מ י"ל דה"ק את בתי נתתי לאיש הזה כשהיתה קטנה ועתה היא גדולה וא"ת הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא דכה"ג אמרי' גבי מעשה ידיה בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מז.) וי"ל דלא דמי דגבי מעשה ידיה ניחא כי כשמכרה מוכר מעשה ידיה שהרי למלאכתה נמכרת אבל קידושין לא שייכא במכר אע"פ שיכול ליעדה היינו בכסף שנמכרה אבל בקידושיה ממש לא מצינו שום זכות לאב וא"ת הא אמרינן בפרק נערה (שם) שמעשה הבת לאב מדזכי ליה רחמנא למימסרה לחופה אע"פ שמבטלה ממלאכתה ופירש התם בקונטרס דזכי ליה רחמנא מדכתיב את בתי נתתי לאיש דמשמע כל נתינות אפילו מסירה לחופה ומאי ראיה אימא ה"מ קטנה אבל נערה לא כדאמר הכא וי"ל דהאי קרא את בתי נתתי ע"כ איירי בנערה כדפרישית ונהי דלענין קידושין נוכל לפרש את בתי נתתי כשהיתה קטנה החופה א"א לפרש אלא בנערה דאי בקטנות א"כ היתה נשואה כשזינתה ודינה בחנק ולא בסקילה דעל זנות של קטנות לא מיחייבה:

    וכי תימא נילף מבושת ופגם תימה היכי בעי למימר נילף קידושין מבושת ופגם הא בושת ופגם גופה לא ידעינן שהן לאב אלא מקידושין דאמר בסוף אלו נערות (כתובות דף מ:) דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכ"ת דנ"מ מיהא דאי בעי מסר לה כשהיתה קטנה והיה עומד לה בושת זה אף בנערות א"כ גם כשהיא בוגרת יהא בושת ופגם של אב מהאי טעמא וי"ל דלא דמי בוגרת לנערות דנהי דלא ילפינן מהפרת נדרים כולה מלתא לענין הא ילפינן שלא ימשוך כח האב אלא ימי נערות כי ההיא דלקמן ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון בגרות שמוציאה כו' ומנא לן הא דבגרות מוציא מרשות אב לקידושין ולכל דבר אי לאו דילפינן מהפרת נדרים מיהו לא נהירא כיון דבטעמא תליא מלתא דאי בעי מסר לה בקטנות כך שייך דבר זה לבגרות כמו לנערה לכן נ"ל לעיל ואימא ה"מ קטנה כלומר קטנה שייך לעשות אותו ק"ו דהשתא אביה מקבל קדושיה איהי תשקול כספא כיון שאין לה כלל יד לקדש עצמה אבל נערה דאית לה יד איהי תקדיש נפשה ותשקול כספא פירוש כיון דיש לה יד לקדש עצמה יהיו הקידושין שלה אבל אמת הוא שגם כשהיא נערה אביה יכול לקדשה וכשאביה מקדשה אז יהיו הקידושין שלו והשתא ניחא קושיא דלעיל דקרא איירי כשקדשה אביה והתם יליף בושת ופגם מקידושין שע"י אביה שהם של אביה והכא ה"ק וכי תימא נילף מבושת ופגם קידושין שע"י עצמה שיהא של אביה מבושת ופגם כי ודאי מקדושי אביה ליכא למילפינהו שאלו על ידה לגמרי הם אבל מתחילה הוה יליף בושת ופגם שאינו על ידה מקדושי אביה ובתר הכי איכא למילף מה שהוא על ידה ממה שאינו על יד אביה:

    Tosafot on Kiddushin 3b · Sefaria · CC0

    Rashba

    מנינא דסיפא למעוטי חליצה הוא הדין דהוה מצי למימר למעוטי כסף, לומר דלא מקשינן יציאה להויה כדאיתא לקמן (קידושין ה, א), אלא נקט חליצה מפני שמוציאן באשה אחרת.

    ותו הא דתנן האב זכאי בבתו בקידושיה מנא לן כלומר בנערה, אבל בקטנה פשיטא, דהשתא זבוני מזבנינן לה קדושיו מיבעיא. ואם תאמר ומנא לן דמתניתין דהאב זכאי בבתו בנערה קאמר. יש לומר מדתנן לקמן בפרק שני (קידושין מא, א) האיש מקדש את בתו כשהיא נערה.

    וכי תימא נילף מבשת ופגם יש לדקדק היכי ילפינן קדושין מבשת ופגם, דאדרבה עיקר בשת ופגם דאיתנהו דאב מקדושין ילפינן להו בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות מ, ב) משום דאי בעי מסר למנוול ומוכה שחין. והרבה תירוצין נאמרו בו, אבל רבותינו הצרפתים פירוש דודאי האב רשאי לקדש את בתו אפילו כשהיא נערה דכתיב (דברים כב, טז) את בתי נתתי לאיש הזה וכל נתינות במשמע ואפילו למוסרה לחופה. ואי אפשר בשמסרה בעודה קטנה דהא בת סקילה היא כדכתיב (שם, כ) ואם אמת היה הדבר הזה וגו' וסקלוה, ואי בשמסרה לחופה כשהיא קטנה לאו בת קטלא היא, ואי בשסרחה לאחר שנכנסה לחופה וגדלה בחנק היא, וכיון שלמדנו שהאב רשאי למוסרה לחופה כשהיא נערה, בשתה ופגמה דאב נינהו, דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. והא דאמרינן ואימא הני מילי קטנה אבל נערה תקדש איהי נפשה ותשקול כספה, הכי פירושו אבל נערה דאית לה יד בין היא ובין אביה מקבלין קדושיה, וכיון שכן כי מקדשה איהי נפשה תשקול איהי כספה, ואתיא למיפשטו מהפרת נדרים שהכל ברשות האב ולא ברשותה כלל, דאלו היתה ברשות עצמה כלל הואיל ונדרה מדעתה היאך מיפר האב, והלכך כיון דמצי מסר לה למנוול ומוכה שחין בשתה ופגמה דידיה נינהו, והלכך ניליף כסף קדושיה מבשת ופגם דלעולם דידיה נינהו. וכיון שכן ודאי איהי לא מקבלא קדושיה כלל. דהשתא איהי מקבלא קדושיה ואיהו שקיל כספא. ורבינו תם פירש דהכא לאו אקדושין קיימינן אלא אמעשה ידיה פרכינן, לומר דרב הונא למה ליה למילף מכי ימכר לילף מהפרת נדרים אי נמי מקנסא וכו', וכי תימא ניליף מבשת ופגם, ודחינן שאני בשת ופגם וכו', ואין ללמוד מעשה ידיה מבשת ופגם מדוכתי אחריתי, וכן פירש ראב"ד, ויש מפרש דלרווחא דמלתא קא פריך, לומר דאף כשתמצא לורמ דבושת ופגם מדוכתא אחריתי נפקא לן דאביה הוי אפילו הכי אין ללמוד מהן קדושין.

    דאביה נמי אית ליה צערא בגוייהו כך הוא גירסת הספרים. ואם תאמר אם כן בייש עני בן טובים ליהוי ופגמו דבני משפחה. ויש לומר דהכי קאמר אין ללמוד מעשה ידיה (ולא) וכסף קדושיה מבשת ופגם. דדלמא כי זכי ליה רחמנא התם משום צערא דאית להו בגוייהו, מה שאין כן במעה ידיה ולא בקדושיה. ורש"י ז"ל נראה דגריס דאביה נמי שייך בהו, כלומר שהוא יכול יטול ממון ולביישה בבשת זה למוסרה בביאת קדושין למנוול ומוכה שחין.

    Rashba on Kiddushin 3b · Sefaria

    Ritva

    מניינא דסיפא למעוטי מאי למעוטי חליצה כו' עד ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה וכו' פי' הך דרשא לרבי יוסי הגלילי הוא דאלו לרבי כריתות לדבר הכורת בינו לבינה והך דרשא נפקא לה מדכתיב וכתב לה בכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר אלא דכיון שאין זה מקום עיקרו של דבר והדבר מבורר שכן הדין אפילו לרבנן לא קפיד תלמודא ומייתי האי והכי אשכחן דכוותא במסכת סנהדרין דאמרינן מה נגעים ביום אף דינים ביום ונגעים מנא לן דכתיב וביום הראות בו והך דרשא דאביי היא דאלו לרבא לא נפקא ליה אלא מכנגע נראה לי ולא לאורו והא ודאי דרבא עדיפא ליה אלא דנקט חדא מינייהו ולא קפיד ובמסכת מגילה נמי אמרינן אין מוהלין אלא ביום מנא לן דכתיב וביום השמיני ואלו במס' שבת דרשינן ביום ואפילו בשבת ונפקא לן דמילה ביום דכתיב ובן שמונת ימים ימול ודכותא טובא בתלמודא. ומסתברא דה"ה דמצי למימר דמניינא דסיפא למעוטי שאינה מתגרשת בכסף סד"א נקיש יציאה להוייה מה הווייה בכסף אף יציאה בכסף קמ"ל ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר אלא דמשום דמיעוטא דכסף מתברר שפיר לקמן [והיינו] דנקט הא דלא איירינן בה וס"ד דאתיא מק"ו מיהו בפיריקא דפריק הא מפריק אידך דספר כורתה ואין דבר אחד כורתא ול"ש כסף ול"ש חליצה כצ"ל:

    הא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף ובשטר וביאה מקשי עליה בירושלמי ניחא כסף ושטר אלא ביאה מאי נדון כלומר מה זכות יש לו לאב בביאה ואמרינן תפתר בשאמר לו הילך מנה מנה ונתקדש בתך לי בביאה פי' קמ"ל דכי היכי דזכי ליה רחמנא לאב כסף קרושין גופייהו זכי ליה נמי מאי דאתי מחמתייהו:

    מנ"ל דמקניא בכסף וכסף דאביה הוא כו' ואימא לדידה פי' ודרשינן הכי אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ופרקינן השתא אביה מקבל קידושיה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואיהי שקלא כספא פי' כיון דזיכתה לו תורה שרשאי לקדשה בע"כ ושלא מדעתה איהו חשיב מקנה ובעל דבר וכממונא היא חשיבה בענין זה וכיון דאיהו הוי מקנה לא סגי דלא להוי כספא דיליה דאי איהי שקלא כספא איהי חשובא בעל דבר ואין האב אלא כשליח וא"כ האיך אפשר לו לקדשה בע"כ:

    ופרכינן ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד אבל נערה דאית לה יד תקדש איהי נפשה ותשקול כספא. איכא למידק והא קרא דאת בתי נתתי בנערה כתיב דהא במוציא שם רע כתיב והתם בנערה ממש הכתוב מדבר דהא כתיב וסקלוה ואלו קטנה לאו בת עונשין הוא. ויש מתרצין דאע"ג דהשתא בשעת עונשין היה גדולה בשעה שקדשה קטנה היתה וה"ק קרא את בתי נתתי כשהיא קטנה וכי תימא וקטנה ל"ל קרא השתא זביני מזבין לה קדושי מבעיא איכא למימר שאני מכירה שלא מכר לו אלא זכותו שהרי אף מרשות אדון יוצאה בנערות אבל קדושין שאינה יוצאה בנערות ולא בבגרות אין אדם מוכר דבר שאינו שלו וכן נראה דעת רש"י ז"ל ואינו נכון. ועיקרו של דברים דודאי בין בקטנה בין בנערה פשיטא לן מילתא שהאב יכול לקדשה מדכתיב את בתי נתתי ובהא כ"ע מודו ולא איפלגי לקמן במכילתין אלא בדידה אם יש לה יד לנערה לקדש אף היא עצמה או אביה ולא היא אבל באביה ליכא מאן דפליג ופשיטא לן מילתא דכל היכא דאבי' מקדש לה אפילו כשהיא נערה איהו שקיל כספא וכדאמרינן לעיל דהא לא אפשר בלאו הכי אלא היינו הוא דאמרינן דנערה דאית לה יד מיהת להתקדש כשאין לה אב כי יש לה אב נמי תקדש איהי נפש' ותשקול כספא כיון שהיא קדשה עצמ' ומהדרינן אמר קרא בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה פי' ולא איצטריך קרא אלא להיכא שקדשה איהי נפשה.

    ואמרינן אלא הא דאמר רב הונא מניין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש כו' לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה. פי' דהאי לאמה מיותר הוא לדרשא וה"ק את בתי שהיה לו לאמה תיפוק לי' מבנעוריה בית אביה אלא ודאי דמההיא ליכא למשמע לא למעשה ידיה ולא לקדושין דהאי קרא בהפרת נדרים בלחוד היא דכתיב:

    וכי תימא נילף מבשת ופגם תמיהא מילתא דהא התם בכתובות ילפינן בשת ופגם דהוי לאביה מקדושי נערה וא"כ השתא דאכתי לא קיימינן אקדישי נערה דליהוי דאביה היכי קיי"ל דבשת ופגם דאביה הוי והיכי ילפינן קדושין עלייהו. ויש מתרצים דהשתא במעשה ידיה איירינן ועליהו קאמרינן דלילף מבשת ופגם ולא נהירא אבל הנכון דאנן לא קשיא לן בקדושי נערה היכא דקדשה אביה דודאי קידושי דידיה הוא (דד"פ) [דהא פשיטא] כדפרישנא לעיל וכיון דכן מיניה ילפינן שפיר לבשת ופגם דהוי דאב מתוך שבידו למוסרו למנוול ומוכה שחין והדר ילפינן וקדושי נערה בקדשה היא נפשה דהוי דאביה מבשת ופגם היכי דבשת ופגם דידיה ה"ה כסף קדושין אפילו כשנתקדשה ע"י עצמה. וכן פי' בתוספות עוד יש לפרש דהשתא לרוחא דמלתא פרכינן דמבושת ופגם אפילו נפקא ליה מדוכתא אחריתי שלא מקדושין לא מצינו למגמר מיניה לקדושין דלא דמי להדדי ודכוות' בתלמודא:

    שאני בושת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגווייהו כך היא הגירסא ברוב הספרים. ותמיהא לן דהא בושת של חבלות דאית לה צערא לא הוה דידיה ואפילו קטנה יעשה לה סגולה כדאיתא בפ' החובל ועוד בייש בעני ובן טובי' דאית להו צערא לכל בני משפחה הכי נמי דיהיב להו בשת לכל בני משפחה ואיכא למימר דהכא לאו למימר דמשום דאית ליה צערא בגווייהו זכי בה אב אלא הכי קאמרינן א"ל קדושין מבשת ופגם במה מצינו דהא לא דמי אהדדי דבהא אית לן צערא ובהא ל"ל צערא. אבל רש"י ז"ל גריס וכן היא במקצת נוסחאות שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בגווייהו כלומר מתוך שבידו לפגמה ולביישה שהרי בידו למוסרה למנוול ומוכה שחין אבל כשנתקדשה ע"י עצמה אימא דאיהי תשקול כספא וזו היא הגירסא נכונה:

    אלא מסתברא דיציאה דכוותה קא ממעט פי' והכי דרשינן אין כסף ביציאה לאדון זה אבל יש כסף ביציאה האחרת לאדון אחר ומנו אב וילפינן מינה קדושין אפילו היכא דקידשה נפשה ואלו קדשה אביה לא צריך קרא ופרכינן והא לא דמי' האי יציאה כו' כלומר היכי ממעטינן מיציאה זו יציאה (זו) דקדושין דהא בקדושין ליכא יציאה כלל שהרי עדיין היא ברשות אביה עד שתכנס לחופה ופרקינן דהתם נמי איכא יציאה כיון דלענין הפרת נדרי' מיהת נפקי ליה מרשותיה וכיון דאיכא שם יציאה אע"ג דלא דמיא לגמרי ליציאה זו שיוצאה מרשות אדון לגמרי ולא נשתייר לו בה זכות שפיר איכא למידרש אבל יש כסף ביציאה אחרת לאדון אחר. כן נראה לי:

    Ritva on Kiddushin 3b · Sefaria

    Meiri

    האב זכאי בבתו נערה בקדושיה להיותן שלו בכסף ר"ל שמקבל כסף קדושיה והוא שלו וכן בשטר לצור על פי צלוחיתו ובביאה ר"ל שנותן לו מתנה שישיאהו בתו ויקדשה בביאה או שמוסרה לו לקדשה בביאה בלא דמים ודבר זה בנערה ואין צריך לומר בקטנה שהרי נאמר באמה העבריה אין כסף והוא מקרא מיותר שמאחר שאמר ויצאה חנם לא הוצרך לומר אין כסף אלא שבא לדרוש ממנו אין כסף לאדון זה כשיוצאה מביתו בסימני נערות אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה מרשותו בעודה נערה וזהו אב שמקדשה והקדושין שלו ומה שהקשו על זה ואימא לדידה פירושו שהרי אין כתוב כאן אין לו כסף כדי שתדקדק לזה אין לו אבל לאחר יש לו אלא אין כסף כתיב ואע"פ שעל כרחנו על האדון הוא חוזר מכל מקום אתה יכול לדקדק אין כסף ביציאה זו שמאדון זה לשום אדם אבל יש כסף ביציאה מאדון אחר אלא שאינו לאדון אלא שלה ר"ל שמתקדשת בכסף והוא שלה ותירץ בה השתא אביה מקבל את קדושיה כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואיהי תשקול כספה כלומר וכי בחנם זכתהו תורה לקבל קדושיה וכן מה שהקשו ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד כלומר שאף לענין גט כל שבחיי אביה וכשהיא ברשותו וכגון שלא נשאת אלא שנתארסה אינה מקבלת גיטה אף ביודעת לשמרו לדעתנו כמו שנבאר בפרק שני וגדולי הרבנים פירשו כאן לדלית לה יד שאינה בת עונשין כלל ולא בת עמידה בדין לשום דבר וברביעי של כתבות פירשוה דלית לה יד לקבל קדושין וזו אינה שאף נערה אין לה יד לקבל קדושיה כמו שיתבאר ובמה שפירשו כאן מיהא מפני שאינה בת עונשין ולא פירשוה לענין קבלת גיטה על הדרך שכתבנו נראה שהצריכם לפרש כך מפני שהם סוברים שאף היא מתגרשת על ידי עצמה בחיי אביה אף באירוסין כמו שנבאר לשיטתם בפרק שני אלא שעקר הדברים כדעתנו:

    ולענין הסוגיא מיהא יש לשאול והאיך תעלה על דעתנו לפרש את המקרא בקטנה והרי כתוב והוציאו את הנערה איפשר שקידשה כשהיא קטנה ונעשית נערה וזינתה ושמא תאמר בקטנה מה הוצרך ללמדה השתא זבוני מזבין לה קבולי קדושיה מיבעיא איפשר שלא זכתהו תורה אלא בשיעור מועט לשש שנים אבל לקדשה לאדם אחר עולמית לא והוצרך לומר שבקטנה מיהא אביה מקבל קדושיה אבל נערה דאית לה יד שהרי מצינו בה שהיא מקבלת גיטה אף בחיי אביה ואף כשהיא ברשותו ר"ל שלא נשאת עדיין אלא שנתארסה וכמו שאמרו נערה המאורסה היא או אביה מקבלין את גיטה כמו שיתבאר תאמר כן בקדושין והילכך איהי תיקדיש נפשה ואיהי תשקול כספא ומהיכן בא שלא תהא היא יכולה לקדש עצמה ולהיות הכסף שלה והביאה מסברא והוא שאמר מסתברא דיציאה דכותה קא ממעט כלומר כשם שאתה ממעט ואומר אין כסף לאדון כך אני מדקדק אבל יש כסף לאדון והוא האב וכשם שמקרא זה בנערה כך אתה מדקדק אבל יש כסף לאדון בנערה וזהו יציאה דכותה אדון באדון ונערות בנערות זו היא מסקנת הסוגיא וכן הלכה שאין לנערה יד כלל לקבל קדושין בחיי אביה אלא אם כן יצאה מרשותו על ידי נשואין כגון נשאת ונתאלמנה או נתגרשה בנערותה הא נערה בחיי אביה ושהיא ברשות אביה אינה יכולה לקדש עצמה אלא אביה מקבל קדושיה והם שלו:

    ומכל מקום לענין ביאור הסוגיא תחלה הביאוה בגמרא מדכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה ושאלו עליה אלא הא דאמר רב מנין שמעשי ידיה של בת ר"ל של נערה הרי הם לאב שנאמר כי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשי ידיה לרבה אף הבת מעשי ידיה לאביה ואע"פ שפסוק זה בקטנה נאמר כבר שאלו בפרק נערה שנתפתתה ותרצוה בלשון זה קטנה לא צריכא קרא השתא זבוני מזבין לה מעשי ידיה מיבעיא כי איצטריך קרא לנערה ומכל מקום שאלו תיפוק לי מבנעוריה בית אביה ההוא בהפרת נדרים כתיב כלומר ואי אתה למד משם אף לקדושין שיהיו של אב דממונא מאיסורא לא ילפינן לא לקדושין ולא למעשי ידיה וכי תימא ניליף מקנסא ר"ל של אונס ומפתה שכתוב בהן ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ממונא מקנסא לא ילפינן וכי תימא ניליף מבשת ופגם וכשם שבשת ופגם לאביה כך קדושין לאביה שהרי בשת ופגם אינו קנס אלא ממון שהרי הכל לפי המביש והמתבייש שאני בשת ופגם דאית לאבוה נמי צערא בגויהו ויש לשאול היאך עלה בדעתו ללמוד שיהיו קדושין לאב... אלא מקדושין וכמו שאמרו בפרק נערה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ואע"פ שכופין אותו להוציא מכל מקום קדושיו קדושין ומאחר שרשאי לפגמה אם רצה לקדשה למנוול ומוכה שחין דין הוא שיהא בשתה ופגמה שלו וכל שלא יצא לנו בקדושין שיהיו לאב אף לבשת ופגם לא למדנו ומתוך כך כתבו גדולי המפרשים שעל מעשי הבת הוא חוזר ולא על קדושין ומשהביא שמועת רב הונא ר"ל מנין שמעשי הבת לאביה וכו' שבקינהו לקדושין ואיירי במעשי הבת ואין שטת הסוגיא מוכחת כן דהא עקר סוגיין אקדושין קאי והרבה טרחו המפרשים בתירוץ קושיא זו ויראה לי שמכל מקום דרך התלמוד שלא להיות המקשה משגיח על כך וכמו שאמרו למטה בסוגיית עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את האח ופירשו בה מרבה אני את הבן שבן קם תחת אביו ליעידה ולשדה אחזה והקשה אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחתיו ליבום ותירץ כלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין יבום והקשה אלא טעמא דאית בה האי פרכא הא לאו הכי אח עדיף ותיפוק לי דהתם תרתי והכא חדא ולא היה משגיח על שאף שדה אחזה לא למדנו להיות הבן קם תחת האב יותר מן האח אלא מטעם שאין יבום אלא במקום שאין בן והוא שתירץ לו על זו שדה אחזה נמי מהאי טעמא הוא דקמה ליה לתנא כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכו' ואף בזו היה יכול לתרצה כן ר"ל בשת ופגם גופיהו מקדושין הוא דקמה ליה לתנא וכל שלענין קדושין לא למדנו לבשת ופגם לא למדנו אלא שהרחיב לו את הדרך לומר שאף אלו למדנו בבשת ופגם להיותם לאביה ממקום אחר אין למדין קדושין מהם דשאני בשת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגויהו ויש מי שתירץ בה שלא הוצרכו ללמוד שיהי' בשת ופגם לאב מקדושין אלא לחציו שאלו מכלו ודאי אף האב ראוי ליטול בו חלק הואיל וחולק עמה בבשת ופגם ואם כן חציו מיהא פשוט הוא שהוא לאב ומאותו חצי הוא מחזר ללמוד קדושין ממנו ותירץ לו שאין ללמוד ממנו שהרי מתוך שיש לו צער בכך הוא זוכה בחציו וחזר ללמוד להיות קדושין לאב מאין כסף וכו' ויציאה דכותה קא ממעט כמו שביארנו והקשה והאיך היא יציאה דכותה התם ר"ל באמה נפקא לה מרשות אדון לגמרי הכא אכתי מיחסרא מסירה לחפה ומעשי ידיה וירשתה של אב עד שתכנס לחפה שאין לארוס בה כלום ותירץ בה להפרת נדרים מיהא מרשותו לגמרי שלא להפר לה לבדו על הדרך שהיה מפר קודם אירוסין וכן היה יכול לתרץ שאם היתה בת כהן לענין תרומה יצאה מרשותו שהרי בת כהן הארוסה לישראל אינה אוכלת בתרומה כמו שיתבאר במקומו אלא שהוא תופשה בדבר השוה לישראל ולכהן:

    Meiri on Kiddushin 3b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בא"ד אמאי איצטריך קרא למימר מכסף מקנתו כו' דהיינו חליפין ת"ל דאיתקש ע"ע כו' עכ"ל אע"ג דע"ע דאיתקש לאמה עבריה היינו בנמכר לישראל והאי מכסף מקנתו בע"ע הנמכר לעובד כוכבים איירי מכל מקום אין סברא שיהיה נמכר לעובד כוכבים עדיף מנמכר לישראל לקנות בחליפין וק"ל:

    בד"ה ואין ד"א כורתה ואם תאמר תהא אמה העבריה יוצאה בחליצה מקל וחומר דיבמה מהאי קל וחומר כו' וי"ל כו' עכ"ל יש מקשים דאכתי ליעבד קל וחומר אחליצה מסימנים ושנים ויובל דאמה עבריה יוצאה בהן ואין יבמה יוצאה בהן דהשתא ליכא למימר אשה תוכיח ולא שפחה כנענית תוכיח ויש ליישב קצת דאפשר דפסיקא להו לתלמודא שום פירכא דלא ליעבד קל וחומר מסימנים ושנים ויובל אחליצה וזה שדקדקו התוספות לומר בהאי קל וחומר גופיה דהיינו דעביד תלמודא מגט לחליצה דע"כ פסיקא ליה לתלמודא בהאי קל וחומר דליכא ביה שום פירכא ובהכי ניחא דלא קשיא להו מעיקרא דליעביד קל וחומר באמה עבריה מיבמה מכסף אחליצה דהשתא ליכא למימר אשה תוכיח דאימא נמי דפסיקא ליה לתלמודא שום פירכא בהא מיהו ק"ק אהא דפרכי התוספות אאשה תוכיח דמה לאשה שאין יוצאה בכסף וכו' וי"ל דה"א שפחה כו' הא איכא למימר דמה לאשה ושפחה כנענית שאינן יוצאין בסימנין ויובל ושנים וליכא יוכיח כלל ואם כן הקל וחומר דמעיקרא מגט לחליצה באמה עבריה איבמה קאי וצ"ע ודו"ק:

    בד"ה ואימא לדידה ואם תאמר הא ע"כ לא איצטריך כו' וי"ל דמכל מקים כו' דלקמן במסקנא כו' עכ"ל דבריהם מבוארים יותר בפרק נערה דר"ל הא ע"כ לא איצטריך בשמעתין לקמן האי קרא דאין כסף אלא להך מלתא לומר שהן של אב דבכסף שפיר ילפינן ליה מגזירה שוה דקיחה קיחה ומאי פריך הכא ואימא לדידה ואהא תירצו דהשתא מיתורא דקרא בעלמא לא הוה מוקמינן ליה לומר שהן של אב כיון דלאו במשמעותו הוא אבל לקמן במסקנא דמסיק דיציאה דכוותה קממעט מצריך ליה להאי קרא דויצאה חנם אין כסף שפיר להך מילתא לומר שהן של אב דהוה שפיר במשמעותו דקרא ומהרש"ל גם החכם מהר"י אב"ן לב הבינו דברי התוספות בדרכים אחרים ע"ש ונעלם מהם דברי התוספות דפרק נערה וק"ל:

    בד"ה ואימא ה"מ כו' ואם תאמר הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין כו' עכ"ל אע"ג דודאי איצטריך האי קרא גם לנערה ולמימסרה לחופה דזכי ליה רחמנא כמ"ש התוספות לקמן מ"מ לקידושי קטנה דקיימינן ביה הכא דמשמע דלקטנה מיהת איצטריך קרא שפיר גם לקידושין כדאמר ואימא ה"מ קטנה כו' קשה דהא לא איצטריך קרא דהשתא כו' ודו"ק:

    בד"ה וכי תימא נילף כו' תימה היכי כו' הא בושת כו' לא ידעינן שהן לאב אלא מקדושין כדאמר סוף פרק אלו נערות כו' עכ"ל לכאורה משמעתין גופא דקאמר שאני בושת ופגם דאבוה שייך בגווייהו כפרש"י מוכר שפיר דבושת ופגם לא ידעינן שהן של אב אלא מקדושין וצ"ל משום דאיכא לפרושי ביה דלא כפירש"י אלא שפירושו דבושת ופגם אבוה שייך בגווייהו משום דבושתו ובזיונו דאבוה הוא משא"כ קדושין דמעלמא אתו ולית ביה בזיון לאבוה ומש"ה הוצרכו לאתויי הך דס"פ אלו נערות דבהדיא קאמר התם דבושת ופגם של אביה הוא משום טעמא דאי בעי מסר לה דהיינו שבידו לקדשה וק"ל:

    בא"ד והשתא ניחא קושיא דלעיל דקרא איירי כשקדשה אביה כו' עכ"ל ר"ל דקרא את בתי נתתי לאיש מיירי שפיר בנערה כשאביה מקדשה ולא קאמר ואימא ה"מ קטנה כו' אלא לענין שלא תקדוש נפשה כיון דאין לה יד אבל נערה תקדוש גם איהי נפשה ותשקול כספא כיון שיש לה יד וק"ל:

    Chidushei Halachot on Kiddushin 3b · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה ואימא לדידה וכו' נ"ל דפי' התוס' כך הוא וא"ת הא ע"כ לא צריך וכו'. ר"ל ל"ל לגמ' לרחוק ולומר כדמסיק בסמוך אלא מסתברא יציאה דכוותה קא ממעט כדי להכריח ממשמעות דקרא דלאו דידה הן הא ע"כ מיתורא ילפינן ליה דהא לא איצטריך וכו' דאי לא מיתורא אלא ממשמעות דקרא א"כ לכתוב אין כסף לחוד דהוה שמעינן תרוייהו דמיקדשה בכסף והוא של אב אלא ודאי לא ממשמעות יליף לה אלא מיתורא ולכך צריך תרי קראי ומתרץ וי"ל דר"ל דלעולם מיתורא לא נאמר שהן של אב אם אין משמעות דקרא וכו' מאי אמרת א"כ לכתוב אין כסף להור והרה שמעינן תרוייהו זה ליתא דלקמן במסקנא אמרינן דתרויהו צריכי ולא היה יכול לכתוב אין כסף לחוד משום היכא דיהבה איהי וקדשתו הוו קידושין כדלקמן בסמוך דף (קידושין ד' ע"ב) ויש לפרש דברי התוס' בע"א אבל זה נראה בעיני העיקר אצלי דכוונת התוס' הוא זה ור"ל דס"ל לגמרא דאין סברא למילף מיתורא שיהא של אב אי לאו שום משמעות בקרא והא דקאמר לקמן ואצטריך למכתב וכו' דאי כתב רחמנא כי יקח ה"א כספא דידה הוי כתב רחמנא אין כסף וכו' משמע דיליף לה מיתורא היינו לפי מסקנא דשמעתא דקאמר מסתברא יציאה דכוותה קא ממעט וא"כ הוי נמי משמעות בקרא דהוי של אב והיינו כוונת התוס' במה שאמרו דלקמן במסקנא אמרינן דהני תרי קראי צריכי וכן הוא בהדיא בתוס' בכתובות דף מ"ו ועיין במה שכתבתי שם ודברי ח"ש לא נהירא לי:

    Maharam on Kiddushin 3b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    וא"ת א"כ כיון דפשיטא לן כו' אמאי איצטריך קרא כו' תיפוק ליה כו' הקישה הכתוב לאחרת עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל כיון דבאשה נמי לא ידעינן דאין נקנית בחליפין אלא מסברא דבפחות מש"פ לא מקניא א"כ לא שייך למילף אמה העברייה בהקישא כיון דהתם לא שייכא הך סברא דנהי דקי"ל אין היקש למחצה היינו במאי דכתיב בהדיא אבל לא במאי דילפינן מסברא כמו שכתבתי בזה בכמה דוכתין וה"נ איתא לקמן דף ל' בהא דצוח ר"ל בכרוכיא ויצאה והיתה וליכא דאשגח ביה והיינו משום דמילתא דתלי' בסברא היא כמו שנבאר שם אי"ה ועוד נ"ל דאי לאו מכסף מקנתו הוי ילפינן עבד עברי בק"ו ממטלטלין שאין נקנין בשטר ואפ"ה נקנה בחליפין כ"ש ע"ע וליכ' למימר אשה תוכיח דשאני אשה דבפחות מש"פ לא מקנה נפשה והכי משמע להדיא לישנא דברייתא דקתני מכסף מקנתו בכסף נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים אלמא אי לאו מכסף מקנתו הוי ילפינן עבד מתבואה וכלים כן נ"ל נכון לולא שהתוספות לא כתבו כן ותירצו בענין אחר דריבוי קנינים ילפינן מהקישא ולא מיעוט קנינים אלא דעל תירוצם נמי קשה אכתי אמאי איצטריך בשמעתין למימר אהא דמקשה ואימא ה"נ דאשה בפחות מש"פ לא מקניה נפשה ואמאי לא משני בפשיטות דאשה אינה נקנית בחליפין דילפינן מהקישא דהקישה לאחרת וילפינן אפי' מיעוט קנינים ובשלמא לפרש"י דקס"ד דנקנית בחליפין בג"ש דקיחה קיחה א"כ אתי שפיר דמאי חזית למילף בהקישא אדרבא ניליף בג"ש דקנה אלא לפירוש התוספות דאפילו למאי דס"ד מעיקרא נמי לאו ג"ש גמורה היא א"כ קשה ויש ליישב ולמאי דפרישית א"ש טפי ודו"ק ולקמן בסוגיא דכעורה זו ששנה רבי נבאר יותר:

    (קונטרס אחרון) בא"ד שהקשו בתוספות מכסף מקנתו למה לי למעוטי חליפין דבלא"ה ידעינן מהקישא דאחרת כתבתי דכיון דהקישא איצטריך לשאר מילי לא שייך לומר אין היקש למחצה כיון דבאשה גופיה לא ידעינן דלא מיקני בחליפין אלא מסברא ובעבד עברי לא שייך הך סברא א"כ כל חדא תיקו אדוכתא וכמו כן כתבתי בכמה דוכתי מסברא דנפשאי בין לענין הקישא ובין לענין גז"ש ולדעתי הוא דבר המתקבל אם לא יהיה שום סתירה בסוגיית הש"ס להיפוך:

    גמרא למעוטי חליצה סד"א תיתי בק"ו מיבמה וקשיא לי דאיכא למפרך מה ליבמה שהיא איסור לאו משא"כ אשת איש דאיסור מיתה וליכא למימר שכל זה נשים בק"ו דיבמה אף על פי שאיסור לאו אפ"ה אינו יוצאה בגט ויוצאה בחליצה מכ"ש אשת איש הא ליתא לפמ"ש התוספות לקמן דפרכ' הכתובה בתורה אין להכניס בק"ו וליכא למימר דנילף חליצה מגט מק"ו ומה גט דלא מהני ביבמה מהני באשת איש חליצה לא כ"ש הא נמי ליתא דמה לגט דהיינו שטר שכן מכניסה בשטר מש"ה יוצאה בשטר משא"כ בחליצה ועוד מה לגט דמהני בשפחה כנענית דהיינו שיחרור וצ"ע:

    תוספות בד"ה ואין דבר אחר כורתה וא"ת תהא אמה העברייה יוצאה בחליצה נראה דקושייתם בזה אליבא דרבי יוסי בר רבי דאית ליה קטנה חולצת בפעוטות דאי לרבי מאיר דקיי"ל כוותיה דאין קטנה חולצת עד שתביא שתי שערות א"כ לא שייך חליצה באמה העברייה דבלא"ה יוצאה בסימנין ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש התוספות ביבמות דף ק"ה ע"ב בשם הירושלמי דאפילו לר"מ דאמר מקשינן אשה לאיש היינו מדרבנן והקישא אסמכתא בעלמא ובדיעבד חליצת קטנה כשירה כן נ"ל. ובחנם נדחק בעל עצמות יוסף בזה. מיהו לולא דברי התוספות היה נ"ל ליישב קושייתם בע"א דלא שייך חליצה כלל באמה העברייה כיון דלא אשכחן דמהני חליצה בשום מקום אלא לענין הפקעת איסור ולא לענין ממון והא דבעינן למילף לקמן דתהא אשה נקנית בכסף מק"ו דאמה העברייה היינו משום דאשכחן כסף שקונה בכל מקום ועוד דקנין אשה הוי נמי איסורא דאית ביה ממון והא דאיצטריך נמי לקמן למעוטי אמה העברייה שאינה נקנית בביאה דלא תיתי בק"ו מיבמה היינו משום דהיבם קונה את היבמה נמי לענין ממון כן נ"ל לולא שהתוס' תירצו בע"א דבריהם צ"ע ואין להאריך:

    גמרא בכסף מנא לן לכאורה נראה מסתימת לשון הגמרא וממה שפירש רש"י לקמן בדף הסמוך גבי ותנא מייתי לה מהכא דהא דמקשינן הכא בכסף מנא לן ויליף לה רבי יהודא משמיה דרב מאין כסף היינו דעיקר קידושין יליף מהאי קרא ולא אסקי אדעתייהו ג"ש דקיחה קיחה או אפשר דס"ל דמג"ש לחוד לא מצינן למילף כלל עיקר קידושי כסף משום דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה דמשמע עד דמקדש והדר בעיל כדקאמר רבי יוחנן לקמן דף ט' ודרשה דבעולת בעל נמי לא משמע להו דמוקי לאידן דרשה דלקמן מש"ה איצטריך למילף מאין כסף דבהאי קרא לא כתיב ביאה א"כ משמע דבכסף לחוד נקנית ועוד יציאה דכוותה ממעט והיינו דומיא דיציאת אדון דהיינו בכסף לחוד משא"כ תנא דברייתא דיליף מג"ש דקיחה קיחה לא חייש להאי פירכא דמקדש והדר בעיל כדאשכחן דיליף בברייתא ביאה מובעלה ומסקינן לקמן דלא חייש להאי פירכא וכמו שאפרש לקמן בעזה"י גבי כעורה זו ששנה רבי ע"ש. והא דאמרינן לקמן ואיצטריך למיכתב כי יקח ואיצטריך למכתב אין כסף סתמא דתלמודא מסיק הכי דאליבא דהלכתא אכתי תרווייהו צריכי ע"ש כן נ"ל אלא דמל' התוספות בד"ה ואימא לדידה לא משמע הכי וכמו שאפרש בסמוך. בלימוד הישיבה דקדקתי עוד דבשמעתין גרסינן אמר רב יהודא אמר רב דאמר קרא ויצאה חנם כו' ובכתובות דף מ"ו לא גרסינן אלא אמר רב יהודא לחוד ולא מסיק משמיה דרב והיה נלע"ד בזה דודאי רב גופא לא מפיק מהאי קרא אלא עיקר קדושי כסף וקאי אמתניתין דהכא דבעי בכסף מנלן ולענין דכספא דאבוה הוי לא איצטריך ליה לרב למילף מהכא והיינו לפי שיטת רש"י ביבמות דף נ"ז ע"ב גבי יש חופה לפסולים דרב אית ליה חופה קונה כרב הונא דלקמן א"כ לפי זה מדאשכחן דזכי רחמנא לאב למימסר לחופה כדכתיב את בתי נתתי והיינו בנערה כמ"ש התוס' בסמוך א"כ ממילא דזוכה האב בבתו נערה בכל עניני קידושין דהא איתקשו הווייות להדדי וחופה נמי איקרי הויה לרב ולרב הונא וכיון דאביה מקבל קידושין ממילא דכספא דידיה הוי כדאמרינן בסמוך משא"כ רב יהודה אפשר דלא ס"ל בהא כרב דחופה קונה דהא קי"ל אליבא דהלכתא דחופה אינו קונה וא"כ לא מיקרי הוייה ולא שייך למילף קידושין מחופה בהקישא ובמה מצינו נמי לא מצינן למילף דנהי דזכי רחמנא לאב למימסרה לחופה היינו משום דבנשואין מפקעת עצמה לגמרי מרשות האב בעינן דעתיה דאבוה משא"כ בקידושין דאינה מפקעת עצמה לגמרי מרשות האב איכא למימר דאיהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא מש"ה איצטריך ליה לרב יהודה למילף מקרא דאין כסף דכספא דאבוה הוי דיציאה דכוותיה ממעט. ובזה נתיישב לי מה שהקשו התוספות בכתובות דף מ"ו בד"ה דזכי ליה שכתבו וצ"ע אמאי לא ילפינן קידושין מחופה ולמאי דפרישית א"ש דאין ה"נ דלרב ולרב הונא ילפינן קידושין מחופה וקרא דאין כסף היינו לעיקר קידושין והא דמסיק רב יהודה מקרא דאין כסף דכספא דאבוה הוי היינו משמיה דנפשיה למאי דלית ליה חופה קונה כן נ"ל כל זה העליתי בישיבה והוספתי דברים ואין להאריך ועיין עוד בסמוך והא דמקשינן הכא בכסף מנלן ולא ילפינן מהקישא דאם אחרת יבואר לקמן בעזה"י מיהו בירושלמי יליף בהדיא קידושי כסף מהקישא דאחרת ע"ש:

    שם אמר רב יהודה אמר רב כו' אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר. בעיקר דרשה זו נ"ל משום דאין כסף מיותר כיון דכתיב ויצאה חנם אע"כ דמיצאה חנם לא הוי שמעינן אלא שע"י סימנין יוצאה חנם ואין צריך להחזיר ולגרוע דמי המכירה אבל אכתי ס"ד כיון דמעות הראשונים ניתנו נמי לקידושין כדאי' לקמן א"כ יוחזר' מיהו להאדון דמי הקידושין שהרי ע"י כך מרווחת לקבל כסף קידושין מאחר מש"ה כתיב אין כסף דאפי' מכסף קידושין א"צ להחזיר לו וא"כ ממילא שמעינן דאיכא בעלמא כסף קידושין כן נ"ל נכון:

    גמרא ואימא לדידה נראה דאפשר דאמתניתין דהאב זוכה בקידושי בתו לא שייך האי קושיא דאפשר דאין ה"נ דמדאורייתא לדידה ומדרבנן הוי לאביה כמו מציאה משום איבה אלא דעיקר הקושיא לרב יהודה דבעי למילף מקרא דמדאורייתא לאביה ובזה יתיישב לשון התוס' ודו"ק ועיין בסמוך:

    תוספות בד"ה אימא לדידה וא"ת הא ע"כ לא איצטריך כו' כבר כתבתי דאיכא למימר דאיצטריך שפיר קרא דאין כסף לעיקר קידושין דמקיחה קיחה איכא למימר דמקדש והדר בעיל ואפשר דסברת התוספות דמשום הא לא הוי מקשה הש"ס בפשיטות עליה דרב יהודה דלמא רב יהודה לא חייש להאי סברא דמקדש והדר בעיל כי היכי דרבי גופא לא חייש לה או דילמא רב יהודה אית ליה קרא דבעולת בעל שנקנית בביאה לחוד כרבי יוחנן לקמן וא"כ ע"כ קיחה קיחה אתי לאשמעינן דנקנית בכסף לחוד וליכא למימר דהא דמקשה בגמ' ואימא לדידה היינו למאן דלית ליה דרשה בעולת בעל הא ליתא דאפשר דלהאי מ"ד אין ה"נ דלדידה מדאורייתא ודוקא מדרבנן לאביה כדפרישית בסמוך מיהו קשיא לי דאיכא למימר דקרא דאין כסף אתא לאשמעינן לקידושי קטנה דמקיחה קיחה לא מצינן למילף אלא קידושי גדולה כדכתיב כי יקח איש אשה ואשה היינו גדולה ומייתורא דאין כסף שמעינן שפיר לקידושי קטנה לפי סברת התוספות עכשיו דילפינן אפילו מה שאינו במשמעות הלשון. ועוד דלמאי דלא אסיק אדעתא עכשיו דיציאה דכוותה ממעט א"כ אדרבה עיקר פשטא דקרא בקטנה איירי דכתיב וכי ימכור איש את בתו ועלה כתיב ויצאה חנם והיינו בקטנות שיכול למוכרה ועוד דבהתחלת הנערות תו לא מיקרי אדון זה וא"כ שפיר איצטריך קרא לעיקר קידושי קטנה שלא מצינו לה בפי' אם לא למאן דדריש בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה אין רשאי למוכרה וא"כ ע"כ יכול לקדש את בתו בקטנות משא"כ למאן דדריש בבגדו בה לשפחה אחר שפחה לית לן ילפותא לקידושי קטנה. ומקידושי ייעוד לא מצינן למילף כמ"ש התוספות לקמן וממקומו הוא מוכרע דע"כ קידושי כסף נמי תיפוק לן מהתם ואי מדאיצטריך למעט קטנה שלא הגיעה לעונת הפעוטות דאינה מתגרשת אלמא דאית לה קידושין הא ליתא דעיקר קרא אתי לשוטה כמו שכתבתי בחידושי גיטין דף ס"ד ע"ב ועיין מה שכתבתי בפתיחה למסכת' זו אליבא דב"ש לענין קידושי קטנה משא"כ לב"ה צריכא קרא והא דאמרינן לקמן דאיצטריך למיכתב כי יקח ואיצטריך למיכתב אין כסף דאי מכי יקח ה"א דאבוה הוי ולא קאמר דאיצטריך אין כסף לקידושי קטנה איכא למימר דהתם אמסקנא סמין דיציאה דכוותיה ממעט וממילא דבנערה איירי וכמו שאבאר ועוד דלקמן איצטריך ליה לתלמודא לפרש אליבא דמאן דיליף קידושי קטנה מבבגדו בה וצ"ע ודו"ק ולפמ"ש נתיישב ג"כ מה שהניחו התוספות בתימא בכתובות דף מ"ו בד"ה השתא אביה ע"ש:

    9 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Kiddushin 3b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Kiddushin, daf 3, Amud Bet, about 215 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “לא מקניא נפשה.…”

    2. Segment 225 words

      Opens “מניינא דסיפא למעוטי מאי למעוטי חליצה. סד"א…”

    3. Segment 315 words

      Opens “ואימא ה"נ אמר קרא: (דברים כד, א)…”

    4. Segment 418 words

      Opens “בכסף. מנ"ל ותו, הא דתנן: ״האב זכאי…”

    5. Segment 526 words

      Opens “אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא…”

      Named: רב יהודה.

    6. Segment 619 words

      Opens “ואימא לדידה! הכי השתא?! אביה מקבל קידושיה,…”

    7. Segment 732 words

      Opens “ואימא ה"מ קטנה, דלית לה יד לקבל…”

    8. Segment 837 words

      Opens “ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב:…”

      Named: רב הונא, רבה.

    9. Segment 917 words

      Opens “אלא, בהפרת נדרים הוא דכתיב. ה"נ בהפרת…”

    10. Segment 108 words

      Opens “וכי תימא נילף מקנסא ממונא מקנסא לא…”

    11. Segment 1110 words

      Opens “וכ"ת נילף מבושת ופגם שאני בושת ופגם…”

    12. Segment 125 words

      Opens “אלא, מסתברא דכי קא ממעט…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Kiddushin 3b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026