Talmud Builders

    Kiddushin 24b

    Back to index

    English translation — Kiddushin 24b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1a milk tooth, a child’s tooth that will eventually fall out to be replaced by another, is included in this halakha . Therefore the Merciful One writes “eye,” to teach that this halakha applies only to a body part that does not regenerate, like an eye. And if the Merciful One had written only “eye,” I would say that just as an eye was created with him in the womb, so too, this halakha applies to anything that was created with him in the womb. But with regard to a tooth, which grows later, perhaps he would not be emancipated if his master knocked it out. Therefore, it is necessary to mention both cases.

    2The Gemara asks: But one can say the following argument: “If a man smites” (Exodus 21:26), is a generalization; “a tooth” and “an eye” are each a detail. If so, this should be read as a generalization and a detail, and the hermeneutical principle in a case of this kind is that the generalization includes only what is mentioned explicitly in the detail. Consequently, a tooth and an eye are included, but not other matters.

    3The Gemara answers that when each verse states: “To freedom shall he send him” (Exodus 21:26, 27), it then generalized again. Consequently, this should be read as a generalization and a detail and a generalization. In this case, the hermeneutical principle is that you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail: Just as the explicit detail is an exposed blemish that does not regenerate itself, so too, any body parts that are exposed blemishes and that do not regenerate themselves are included in this halakha .

    4The Gemara asks: If so, one can limit this category even further: Just as with the explicit details, they are referring to exposed blemishes and the body part is prevented from performing its regular function and does not regenerate, so too, a slave should be emancipated as a result of an injury to all exposed blemishes that do not regenerate and where the body part is prevented from performing its regular function. Why, then, is it taught in a baraita : If the master pulled out his beard and dislocated a bone in the slave’s jaw, the slave is emancipated by means of this injury. In this case there is no loss of function. The Gemara answers: “To freedom shall he send him” (Exodus 21:26–27), is an amplification, which includes an injury that is not exactly the same as the detail.

    5The Gemara asks: But if it is an amplification, which includes additional injuries, the slave should also be emancipated even if he struck him on his hand and it withered, i.e., became temporarily paralyzed, but would eventually be expected to regenerate. Why, then, is it taught in a baraita : If he struck him on his hand and the hand withered but it will eventually regenerate, the slave is not emancipated by means of this injury? The Gemara answers: If so, that even limbs that will eventually regain their function are included in this halakha , what purpose do the examples of tooth and eye serve? These two items that are explicitly stated in the verse would not exclude anything. Rather, only injuries similar to the details of an tooth and an eye are included, but not temporary injuries.

    6The Sages taught: With regard to any of the twenty-four extremities, if a master strikes his slave and injures him there, the slave is emancipated by means of these injuries, and he requires a bill of manumission from his master. This is the statement of Rabbi Shimon. Rabbi Meir says: He does not require a bill of manumission. Rabbi Eliezer says: He requires one. Rabbi Tarfon says: He does not require one. Rabbi Akiva says: He requires one.

    7Those who discuss matters and decide before the Sages say the following compromise: Rabbi Tarfon’s statement appears correct with regard to a tooth and an eye, since in these cases the Torah explicitly benefitted him. Because his right to emancipation is stated explicitly in the verse, the slave does not require a bill of manumission. And Rabbi Akiva’s statement is reasonable with regard to other limbs, since it is a rabbinic penalty. The Gemara is puzzled by this claim: Is it a rabbinic penalty? We interpret the verses, and therefore this halakha applies to the other limbs by Torah law. Rather, these Sages meant that is necessary to give a bill of manumission since it is a rabbinic interpretation and is not written explicitly in the Torah.

    8The Gemara asks: What is the reason of Rabbi Shimon? He derives a verbal analogy between: Sending away, “to freedom shall he send him” (Exodus 21:26, 27), and: Sending away, “and sends her out of his house” (Deuteronomy 24:1), from the case of a woman. Just as a woman can be released from her husband only by means of a document, so too, a slave can also be released from his master only by means of a document. And Rabbi Meir would say that if the term “freedom” was written at the end of the phrase, i.e., if the verse had stated: He shall send him away to freedom, it would be as you said, that he must be given a bill of manumission before he can be emancipated. Now that it is written “to freedom shall he send him,” this indicates that he is free from the beginning, i.e., no additional act of emancipation is required.

    9The Sages taught in a baraita ( Tosefta , Bava Kamma 9:26): If a slave owner struck his slave on his eye and blinded him, or on his ear and deafened him, the slave is emancipated by means of these injuries. If he struck near his eye and as a result he does not see, or near his ear and he does not hear, the slave is not emancipated by means of these injuries. Rav Shemen said to Rav Ashi: Is this to say that a sound that causes damage is nothing?

    10But didn’t Rami bar Yeḥezkel teach a baraita : With regard to a rooster that stuck its head into the airspace of a glass vessel and crowed into it and the noise broke it, its owner pays the full cost of the damage like a regular case of damage. And Rav Yosef said that the Sages of Rav’s study hall say: With regard to a horse that neighed or a donkey that brayed and they thereby broke vessels in the house, their owners must pay for half of the damage. Although these two examples are different, as one results in full payment and the other in half payment, it is clear that sound can be a source of liability for damages.

    11Rav Ashi said to him: A person is different, as, since he is mentally competent it is he who frightened himself. It was not the physical sound that caused the damage but the slave’s subjective fear, which is not a direct result of the action. As it is taught in a baraita ( Tosefta , Bava Kamma 6:16) that injury can result from being frightened: One who frightens another and causes him injury is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven. How so? If one shouted into another’s ear and deafened him, he is exempt. But if he held him and shouted into his ear and deafened him, he is liable according to human laws as well, as he took physical hold of him. Once he physically took hold of him, he is liable for all the resultant damage.

    12The Sages taught in a baraita ( Tosefta , Bava Kamma 9:9): In a case where the master struck him on his eye and weakened his vision without blinding him, or he struck him on his tooth and loosened it, if he can use the eye or the tooth now, the slave is not emancipated by means of them. And if he can no longer use them at all, then the slave is emancipated by means of them. It is taught in another clause in that baraita : In a case where the slave’s eye was weak prior to this incident, and the master blinded it entirely, or if the slave’s tooth was loose and his master knocked it out, if he was able to use them before the master struck him, the slave is emancipated by means of them, and if not, then the slave is not emancipated by means of them.

    13The Gemara comments: And it is necessary to state both halakhot , despite the fact that they apparently teach the same halakha that a weakened eye is not considered a significant injury, as, if the tanna had taught us only this first halakha , I would say that he is emancipated, because at the outset his vision was strong and now his vision is weak. But here, in the second baraita , where his vision was also weak at the outset, I would say he is not emancipated if the master blinded him entirely, as his eye did not function properly even beforehand.

    14And conversely, if the tanna had taught us only this second halakha , I would say that he is emancipated because he blinded him entirely. But there, where he did not blind him entirely I would say no, he is not emancipated, despite the fact that he weakened his vision. Therefore, it is necessary to state both halakhot .

    15The Sages taught in a baraita ( Tosefta , Bava Kamma 9:9): In a case where his master was a doctor and the slave said to him to paint his eye with a medicament, and the master blinded it in the process, or he asked him to drill his aching tooth, and the master knocked it out, the slave laughs at the master and is emancipated. Rabban Shimon ben Gamliel says that the verse: “And if a man smites the eye of his slave, or the eye of his maidservant, and destroys it, to freedom shall he send him for his eye’s sake” (Exodus 21:26), means that the slave is not emancipated unless the master intends to destroy it. If he intended to heal him, the slave is not freed, even if the master did, in fact, injure him.

    16The Gemara asks: And the Rabbis, what do they do with this verse “and destroys it”? What do they derive from this phrase? The Gemara answers: They require it for that which is taught in a baraita : Rabbi Elazar says that in a case where the master stuck his hand into the womb of his maidservant to assist her in giving birth and he blinded the fetus in her womb, he is exempt and the fetus is not emancipated when born. What is the reason for this? As the verse states “and destroys it,” meaning unless he intends to destroy it, and in this case he did not mean to touch the fetus’s eye.

    17And the other Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, would say that that halakha is derived from the fact that the verse could have said: And destroys, and instead said “destroys it.” And the other Sage, i.e., the Rabbis, how do they respond to this argument? They do not expound the difference between “destroys” and “destroys it,” i.e., they maintain that this is not a significant deviation from which one can derive a halakha .

    18Rav Sheshet says: In a case where the slave’s eye was blind and the master removed it entirely, the slave is emancipated by means of this injury. What is the reason for this? He is now lacking a limb, which is worse than a mere blemish.

    19And the tanna of a baraita also taught: The halakha of unblemished status, i.e., that an offering must not contain a blemish, and the halakha of male status apply to animal offerings, but the halakha of unblemished status and the halakha of male status do not apply to bird offerings.

    20The Gemara comments: One might have thought that if one brings a bird whose wing is dried, or whose leg is severed, or whose eye was removed, that it too is acceptable as an offering. Therefore, the verse states: “And if his offering to the Lord is a burnt-offering from birds” (Leviticus 1:14). This phrase indicates that only some birds can be sacrificed as offerings, but not all birds. This teaches that a bird can be disqualified due to a blemish. For example, if a significant part of the bird is missing, e.g., a limb, the bird is not acceptable as an offering. This indicates that the actual loss of an eye is considered a greater blemish than blindness. Consequently, if his master takes out the slave’s blind eye, he is emancipated.

    21Rabbi Ḥiyya bar Ashi says that Rav says: If the slave had

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    שן דחלבשן שינק בה דעתיד להחליפה כגון בעבד קטן:

    לחפשי ישלחנוריבה לו שלוחים מדלא כתיב חפשי הוא או יצא חפשי:

    בטל ממלאכתוהעין נסמת מראות והשן מללעוס:

    ודילדל בו עצםהשמיטו ממקומו ומחובר בבשר:

    יוצא בו לחירותאם עצם שאינו חוזר הוא וסופו ליבש וליפול ואע"ג דליכא ביטול מלאכה דהא עצם דזקן לאו מידי הוי עביד כיון דבגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא כעשרים וארבעה ראשי אברים:

    ריבויא הואאינו לשון כלל להיות נידון בכלל ופרט אלא בריבה ומיעט וריבה וריבה הכל:

    וצמתהיבשה:

    יוצא בו לחירותאם עצם שאינו חוזר הוא וסופו ליבש וליפול ואע"ג דליכא ביטול מלאכה דהא עצם דזקן לאו מידי הוי עביד כיון דבגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא כעשרים וארבעה ראשי אברים:

    א"כדלא ממעט מידי מיעוט דשן ועין למאי מיעט:

    בכולןאראשי אברים קאי:

    וצריך גט שחרורלהתירו בבת חורין:

    שהתורה זכתה לודכתיב בהדיא:

    אי כתב חפשי לבסוף כדקאמרתדלאו חיפושו אלא בשילוח:

    השתא דכתיב לחפשי ישלחנו הוה ליה חפשי מעיקראוכי אתא ישלחנו לשאר ראשי אברים אתא:

    כנגד עינושהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש:

    ושברובקול:

    משלם נזק שלםכסומכוס מוקמינן לה בב"ק דאמר בהמה שהזיקה בצרורות משלם נזק שלם:

    ושברו את הכליםבקולם:

    חצי נזקכדין צרורות לרבנן דפליגי עליה דסומכוס בב"ק ואמרי אינו משלם אלא חצי נזק צרורות:

    שאני אדם דבר דעת הואהאי ניזק וכי מיבעית מדעתיה קא מיבעית שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום:

    וכהתהולא נסמית לגמרי שרואה במקצת:

    אם יכול להשתמשבמראה זה:

    וצריכיהני תרתי יצא לחירות לאשמועינן דהיכא דאין יכול להשתמש אע"ג דלא סמאה לגמרי הויא השחתה והיכא דסמאה לגמרי אע"ג דכהויה הויא מעיקרא הואיל והיה יכול להשתמש למראיתה בדוחק הויא השחתה:

    והשתא נהורא כחישאשאין יכול להשתמש:

    דמעיקרא נמי נהורא כחישאואע"ג דיכול להשתמש בו אימא לאו עין הוא:

    לחתור לו שינולנקרה ולגרר סביב מושבה:

    לכדתניא הושיט ידו למעי שפחהלהוציא עוברה פטור דלא נתכוין לעין כלל אבל כחול לי עיני דנתכוין לעין אע"ג שלא נתכוין לשחתה חייב:

    מושחתנפקא לן הא דר"א פרט לזה שלא נתכוין לשחת כלל ושחתה משמע בעסוק בה הכתוב מדבר ואפ"ה מתכוין לשחתה בעינן:

    וחטטההוציאה לחוץ:

    ותנא תונאכלומר מצינו תנא שלנו המסייענו בזאת:

    ואין תמות וזכרות בעופותהאי קרא דריש הנאמר בכל (כלל) הקרבנות (ויקרא כ״ב:י״ח) איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם וגו' לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים מדלא כתיב לרצונכם זכר תמים ולישתוק לימדך שאין מקפיד על תמות וזכרות אלא על אלו:

    נחטטה עינהאלמא אף על גב דסמויה מעיקרא כי חטטה משוי ליה מומא:

    קידושין 24 עמוד ב

    1שן דחלב, כתב רחמנא ״עין״. ואי כתב רחמנא ״עין״ ה"א, מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו אבל שן לא צריכא׃

    2ואימא (שמות כא, כ) כי יכה כלל שן ועין פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שן ועין אין מידי אחרינא לא׃

    3(שמות כא, כו) לחפשי ישלחנו חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מום שבגלוי ואינן חוזרים אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין׃

    4אי מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר ובטל ממלאכתו אלמה תניא תלש בזקנו ודילדל בו עצם עבד יוצא בהם לחירות לחפשי ישלחנו ריבויא הוא׃

    5ואי ריבויא הוא אפי' הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור נמי אלמה תניא הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אין עבד יוצא בה לחירות א"כ שן ועין מאי אהני ליה׃

    Baraita

    6ת"ר בכולם עבד יוצא בהם לחירות וצריך גט שחרור דברי ר"ש ר"מ אומר אינו צריך ר"א אומר צריך ר' טרפון אומר אינו צריך ר"ע אומר צריך׃

    7המכריעים לפני חכמים אומרים נראין דברי ר"ט בשן ועין שהתורה זכתה לו ודברי ר"ע בשאר אברים הואיל וקנס חכמים הוא קנס הוא קראי קא דרשינן אלא הואיל ומדרש חכמים הוא׃

    8מ"ט דר"ש יליף שילוח שילוח מאשה מה אשה בשטר אף עבד נמי בשטר ור"מ אי כתב חפשי לבסוף כדקאמרת השתא דכתב לחפשי ישלחנו הוה ליה חפשי מעיקרא׃

    Baraita

    9ת"ר הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות נגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות אמר רב שמן לרב אשי למימרא דקלא לאו כלום הוא׃

    10והתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם ואמר רב יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושברו כלים בתוך הבית משלמים חצי נזק׃

    11א"ל שאני אדם דכיון דבר דעת הוא איהו מיבעית נפשיה כדתניא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע באזנו וחרשו פטור אחזהו ותקע באזנו וחרשו חייב׃

    Baraita

    12ת"ר הכהו על עינו וכהתה על שינו ונדדה אם יכול להשתמש בהן עכשיו אין עבד יוצא בהן לחירות ואם לאו עבד יוצא בהן לחירות תניא אידך הרי שהיתה עינו כהויה וסמאה שינו נדודה והפילה אם יכול להשתמש בהן כבר עבד יוצא בהן לחירות ואם לאו אין עבד יוצא בהן לחירות׃

    13וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דמעיקרא נהורא בריא והשתא נהורא כחישא אבל הכא דמעיקרא נמי נהורא כחישא אימא לא׃

    14ואי אשמועינן הא משום דסמיא לגמרי אבל התם דלא סמיא לגמרי אימא לא צריכא׃

    Baraita

    15תנו רבנן הרי שהיה רבו רופא ואמר לו לכחול לו עינו וסמאה לחתור לו שינו והפילה שיחק באדון ויצא לחירות רשב"ג אומר (שמות כא, כו) ושחתה עד שיתכוין לשחתה׃

    16ורבנן האי ושחתה מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדתניא ר"א אומר הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור מ"ט דאמר קרא ״ושחתה עד שיכוין לשחתה״׃

    17ואידך מושחת שחתה נפקא ואידך שחת שחתה לא דריש׃

    18א"ר ששת הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בהן לחירות מ"ט מחוסר אבר הוא׃

    19ותנא תונא תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות׃

    20יכול יבשה גפה נקטעה רגלה נחטטה עינה ת"ל מן העוף ולא כל העוף׃

    21א"ר חייא בר אשי אמר רב היתה לו׃

    Tosafot

    הואיל ומדרש חכמים הואפי' משום הכי אמר דבשאר דברים צריך גט שחרור וא"ת ומה בכך הואיל ומדרש חכמים הוא והלא כמה גופי תורה תלויין שאינם באין אלא מכח דרשה לכן נראה לר"ת דגט זה אינו אלא מדרבנן דחיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה לפי שאין המדרש ידוע לעולם לכך תקנו גט שחרור וריב"א פירש דודאי שן ועין דכתיב בהדיא בקרא ועלייהו כתיב לחפשי ישלחנו דמשמע חפשי מעיקרא ובהא פשיטא ליה דלא גמר שילוח שילוח מאשה ולכן א"צ גט שחרור אבל שאר אברים דלא נפקי אלא מיתורא דישלחנו ודאי בהכי גמירי שילוח שילוח מאשה ולכך צריך להו גט שחרור:

    תרנגול שהושיט ראשו וכו'בתרנגול גרסינן נזק שלם ובסוס שצנף חצי נזק וכן מוכח בפרק כיצד הרגל (ב"ק דף יח:):

    מיבעי ליה לכדתניא הרי שהושיט כו'השתא משמע דכ"ע דכשלא נתכוין לעין פטור ותימה דבפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כו:) אמר רבה היתה מונחת לו אבן בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לעין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן וי"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא שהוא מתכוין לטובה ולא נתכוין לעין כלל אבל ההיא דהתם הוי דומיא לכחול לו עין וסמאה דאיכא חדא לטיבותא שנתכוין לרפאות וחדא לריעותא שנתכוין לעין:

    סמויה וחטטה יוצא בהן לחירותואע"ג דלעיל אמר כהויה וסמאה אם אינו יכול להשתמש בה כבר אין יוצא בהן לחירות והכא כיון דסמויה משמע שלא היה יכול להשתמש בה כבר מ"מ הכא שאני דחטטה עשאו מחוסר אבר:

    [ותנא תונא כו'תימה דלא דמי לעוף דמתחילה לא היה בו דבר שראוי לפסול בו דאפילו עינו סמויה בו לא היה פסול אבל עבד הרי היה בו מתחילה דבר הראוי לצאת בו. ת"י]:

    ת"ל מן העוף ולא כל העוףתימה ל"ל קרא כיון דמחוסר אבר פסול לבני נח כדדרשינן בפ"ק דע"ז (דף ה:) ובפ"ב דזבחים (ד' קטז.) מכל החי מכל בשר הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה וי"ל דאי לא כתב קרא גבי ישראל הוה מוקמינן קרא דבני נח בישראל ולא לבני נח כדאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נט.) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח א"נ ה"א כיון דאישתרי בעל מום בעופות טפי מבהמה אישתרי אפילו מחוסר אבר וקרא דכתיב איירי בבהמה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    וכולן עבד יוצא בהן לחירותפירש כשהפיל שינו או סימא עינו בפי עדים ועמד בבית דין ובאו עדים קודם שהודה. הא אם לא היו שם עדים אינו יוצא לחירות, דאין קנסות אלא בבית דין ובעדים, ואף על גב דעבד כמאן דתפס דמי דהא אינו מחוסר גוביינא, אפילו הכי תפיסתו לא מהניא ליה אלא בעדים, ואם הודה רבו בכך נפטר, ושוב אינו יוצא לחירות בכך, וכדאמרינן (ב"ק עד, ב) אמר ליה רבן גמליאל לר' יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות, אמר לו ר' יהושע אין בדבריך, כלומר שכבר הודית, ואפילו לצאת ידי שמים אינו חייב, כדגרסינן בירושלמי בפרק אלו נערות (פ"ג ה"י) מה שיאמרו לו צא ידי שמים נשמיענה מן הדא מעשה בר"ג שהפיל שינו של טבי עבדו, אתא לגבי ר' יהושע אמר לו טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו, אמר לו מה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים, ויאמרו לו צא ידי שמים, הדה אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים.

    אלא הואיל ומדרש חכמים הואואף על גב דמדרש חכמים דאורייתא הוא. מכל מקום צריך גט שחרור, שכיון שאינו מפורש בתורה ואין הכל בקיאין בו, חיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבד אתה. ודוגמתה חששו בההוא דגיטין פרק השולח (גיטין מ, א) מקרקש ליה בזוזי וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה, וכבר כתבתיה שם בארוכה בס"ד.

    הכהו על אזנו וחרשו עבד יוצא בהן לחירותהקשו בתוספות מדתנן בבכורות (מה, ב) החרש והשוטה והשכור כשרין בבהמה ופסולין באדם, ובאדם נמי אינו פסול מטעם מום, אלא דאינו שוה בזרעו של אהרן כדדרשינן בריש פרק מומין אלו בין קבועים מדכתיב (ויקרא כא, כא) כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן איש ששוה בזרעו של אהרן ונפקא מינה דלא מחיל עבודה אף על פי שהמום מחלל עבודה כדכתיב (שם כג, א) מום בו ולא יחלל, ומשמע שיש להשוות יוצא בשן למומין דבכור, דהכי נמי דרשינן התם ובעינן מומין שבגלוי ואינן חוזרין, ולקמן נמי דמייתי מומין דבכור כדאמרינן ותנן נמי גבי מומין והוא שנטל רוב הלשון או רוב המדבר שבלשון, דאלמא שוין הן לכאורה, ויש לומר דאינן שוין, דהא עבד יוצא בהפלת שן אף על פי שאינה גלויה לגמרי כשיניו הפנימיות, והתם בעיא מום גלוי לגמרי, והיינו טעמא דבעי דומיא דפסח ועור דהוי גלוי גמור, והכא דומיא דשן שאינו גלוי גמור, והלכך אפילו חרשות מוציאות, כך תירצות בתוס'.

    הא דאמרינן מיבעי להו לכדתניא הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיהקשיא להו לרבוותא דמהכא משמע דרבנן בעו כונה, ובשלהי פרק כיצד הרגל (כו, ב) אמרי אמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לעין עבד. פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן, דאלמא לרבנן לא בעינן כונה כלל, ותירץ הראב"ד דהכא לאו משום כונה קאמר, אלא משום דושחתה משמע שהיתה מתוקנת כבר ועין העובר לא היה מתוקן שלא יצא לאויר העולם. והרמב"ן נר"ו הקשה עליו, דהא ר' אליעזר טעמא קאמר ושחתה עד שיתכון לשחתה, אלמא בכונה תליא מילתא, ובתוס' תירצו דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דנתכוון להנאתה, ועוד דלא נתכוין לעין כלל. ולדידי קשיא לי דהא כונת הנאה לא מהניא, כדאמרינן היה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסימאו שיחק באדון, ואי משום שלא נתכוון לעין, הא לא בעינן כונה, כדמשמע מההיא דפרק כיד (כו, ב) וכיון דלא האי מהנה ולא האי מהנה כי (פרכיניה) [ארכביה] אתרתי אמיא מהנה. ונראין דברי ראב"ד. והא דאמרינן מיבעי להו לכדתניא ר' אליעזר אומר, לכדתני ר' אליעזר אצטריך להו ולא כטעמיה דר' אליעזר, משום דאיהו בעי כונה ואינהו משום ושחתה עד שישחית את המתוקן. ומשום דר' אליעזר תני לה בהדיא נקט דר' אליעזר, אף על גב דרבנן לאו כטעמיה סבירא להו. אי נמי יש לומר כל שאינה מתוקנת כבר אפילו נתכוין לחטטה לא קרינן ביה מתכוין לשחתה, ואין השחתה אלא במה שהוא מתוקן כנ"ל.

    היתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בו לחירות מאי טעמא שויה מחוסר אבר. תמיהא לי היתה שינו נדודה נמי בשאין יכול להשתמש בה כבר והפילה אמאי אינו יוצא בה לחירות, דהא שן נמי אבר הוא, וכדאמרינן מה שן ועין ראשי אברים, וצ"ע.

    יבשה גפהכתב הראב"ד אף על פי שעדיין מחובר בגופו, מחוסר אבר מיקרי, כיון שכל כחו של עוף בכנפיו ויבשו.

    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 24b

    Kiddushin 24b. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 512 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    שן דחלב שן שינק בה דעתיד להחליפה כגון בעבד קטן:

    לחפשי ישלחנו ריבה לו שלוחים מדלא כתיב חפשי הוא או יצא חפשי:

    בטל ממלאכתו העין נסמת מראות והשן מללעוס:

    ודילדל בו עצם השמיטו ממקומו ומחובר בבשר:

    יוצא בו לחירות אם עצם שאינו חוזר הוא וסופו ליבש וליפול ואע"ג דליכא ביטול מלאכה דהא עצם דזקן לאו מידי הוי עביד כיון דבגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא כעשרים וארבעה ראשי אברים:

    ריבויא הוא אינו לשון כלל להיות נידון בכלל ופרט אלא בריבה ומיעט וריבה וריבה הכל:

    וצמתה יבשה:

    יוצא בו לחירות אם עצם שאינו חוזר הוא וסופו ליבש וליפול ואע"ג דליכא ביטול מלאכה דהא עצם דזקן לאו מידי הוי עביד כיון דבגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא כעשרים וארבעה ראשי אברים:

    24 more comments on this page.

    Rashi on Kiddushin 24b · Sefaria

    Tosafot

    הואיל ומדרש חכמים הוא פי' משום הכי אמר דבשאר דברים צריך גט שחרור וא"ת ומה בכך הואיל ומדרש חכמים הוא והלא כמה גופי תורה תלויין שאינם באין אלא מכח דרשה לכן נראה לר"ת דגט זה אינו אלא מדרבנן דחיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה לפי שאין המדרש ידוע לעולם לכך תקנו גט שחרור וריב"א פירש דודאי שן ועין דכתיב בהדיא בקרא ועלייהו כתיב לחפשי ישלחנו דמשמע חפשי מעיקרא ובהא פשיטא ליה דלא גמר שילוח שילוח מאשה ולכן א"צ גט שחרור אבל שאר אברים דלא נפקי אלא מיתורא דישלחנו ודאי בהכי גמירי שילוח שילוח מאשה ולכך צריך להו גט שחרור:

    תרנגול שהושיט ראשו וכו' בתרנגול גרסינן נזק שלם ובסוס שצנף חצי נזק וכן מוכח בפרק כיצד הרגל (ב"ק דף יח:):

    מיבעי ליה לכדתניא הרי שהושיט כו' השתא משמע דכ"ע דכשלא נתכוין לעין פטור ותימה דבפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כו:) אמר רבה היתה מונחת לו אבן בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לעין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן וי"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא שהוא מתכוין לטובה ולא נתכוין לעין כלל אבל ההיא דהתם הוי דומיא לכחול לו עין וסמאה דאיכא חדא לטיבותא שנתכוין לרפאות וחדא לריעותא שנתכוין לעין:

    סמויה וחטטה יוצא בהן לחירות ואע"ג דלעיל אמר כהויה וסמאה אם אינו יכול להשתמש בה כבר אין יוצא בהן לחירות והכא כיון דסמויה משמע שלא היה יכול להשתמש בה כבר מ"מ הכא שאני דחטטה עשאו מחוסר אבר:

    [ותנא תונא כו' תימה דלא דמי לעוף דמתחילה לא היה בו דבר שראוי לפסול בו דאפילו עינו סמויה בו לא היה פסול אבל עבד הרי היה בו מתחילה דבר הראוי לצאת בו. ת"י]:

    ת"ל מן העוף ולא כל העוף תימה ל"ל קרא כיון דמחוסר אבר פסול לבני נח כדדרשינן בפ"ק דע"ז (דף ה:) ובפ"ב דזבחים (ד' קטז.) מכל החי מכל בשר הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה וי"ל דאי לא כתב קרא גבי ישראל הוה מוקמינן קרא דבני נח בישראל ולא לבני נח כדאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נט.) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח א"נ ה"א כיון דאישתרי בעל מום בעופות טפי מבהמה אישתרי אפילו מחוסר אבר וקרא דכתיב איירי בבהמה:

    Tosafot on Kiddushin 24b · Sefaria

    Rashba

    וכולן עבד יוצא בהן לחירות פירש כשהפיל שינו או סימא עינו בפי עדים ועמד בבית דין ובאו עדים קודם שהודה. הא אם לא היו שם עדים אינו יוצא לחירות, דאין קנסות אלא בבית דין ובעדים, ואף על גב דעבד כמאן דתפס דמי דהא אינו מחוסר גוביינא, אפילו הכי תפיסתו לא מהניא ליה אלא בעדים, ואם הודה רבו בכך נפטר, ושוב אינו יוצא לחירות בכך, וכדאמרינן (ב"ק עד, ב) אמר ליה רבן גמליאל לר' יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות, אמר לו ר' יהושע אין בדבריך, כלומר שכבר הודית, ואפילו לצאת ידי שמים אינו חייב, כדגרסינן בירושלמי בפרק אלו נערות (פ"ג ה"י) מה שיאמרו לו צא ידי שמים נשמיענה מן הדא מעשה בר"ג שהפיל שינו של טבי עבדו, אתא לגבי ר' יהושע אמר לו טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו, אמר לו מה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים, ויאמרו לו צא ידי שמים, הדה אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים.

    אלא הואיל ומדרש חכמים הוא ואף על גב דמדרש חכמים דאורייתא הוא. מכל מקום צריך גט שחרור, שכיון שאינו מפורש בתורה ואין הכל בקיאין בו, חיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבד אתה. ודוגמתה חששו בההוא דגיטין פרק השולח (גיטין מ, א) מקרקש ליה בזוזי וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה, וכבר כתבתיה שם בארוכה בס"ד.

    הכהו על אזנו וחרשו עבד יוצא בהן לחירות הקשו בתוספות מדתנן בבכורות (מה, ב) החרש והשוטה והשכור כשרין בבהמה ופסולין באדם, ובאדם נמי אינו פסול מטעם מום, אלא דאינו שוה בזרעו של אהרן כדדרשינן בריש פרק מומין אלו בין קבועים מדכתיב (ויקרא כא, כא) כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן איש ששוה בזרעו של אהרן ונפקא מינה דלא מחיל עבודה אף על פי שהמום מחלל עבודה כדכתיב (שם כג, א) מום בו ולא יחלל, ומשמע שיש להשוות יוצא בשן למומין דבכור, דהכי נמי דרשינן התם ובעינן מומין שבגלוי ואינן חוזרין, ולקמן נמי דמייתי מומין דבכור כדאמרינן ותנן נמי גבי מומין והוא שנטל רוב הלשון או רוב המדבר שבלשון, דאלמא שוין הן לכאורה, ויש לומר דאינן שוין, דהא עבד יוצא בהפלת שן אף על פי שאינה גלויה לגמרי כשיניו הפנימיות, והתם בעיא מום גלוי לגמרי, והיינו טעמא דבעי דומיא דפסח ועור דהוי גלוי גמור, והכא דומיא דשן שאינו גלוי גמור, והלכך אפילו חרשות מוציאות, כך תירצות בתוס'.

    הא דאמרינן מיבעי להו לכדתניא הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה קשיא להו לרבוותא דמהכא משמע דרבנן בעו כונה, ובשלהי פרק כיצד הרגל (כו, ב) אמרי אמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לעין עבד. פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן, דאלמא לרבנן לא בעינן כונה כלל, ותירץ הראב"ד דהכא לאו משום כונה קאמר, אלא משום דושחתה משמע שהיתה מתוקנת כבר ועין העובר לא היה מתוקן שלא יצא לאויר העולם. והרמב"ן נר"ו הקשה עליו, דהא ר' אליעזר טעמא קאמר ושחתה עד שיתכון לשחתה, אלמא בכונה תליא מילתא, ובתוס' תירצו דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דנתכוון להנאתה, ועוד דלא נתכוין לעין כלל. ולדידי קשיא לי דהא כונת הנאה לא מהניא, כדאמרינן היה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסימאו שיחק באדון, ואי משום שלא נתכוון לעין, הא לא בעינן כונה, כדמשמע מההיא דפרק כיד (כו, ב) וכיון דלא האי מהנה ולא האי מהנה כי (פרכיניה) [ארכביה] אתרתי אמיא מהנה. ונראין דברי ראב"ד. והא דאמרינן מיבעי להו לכדתניא ר' אליעזר אומר, לכדתני ר' אליעזר אצטריך להו ולא כטעמיה דר' אליעזר, משום דאיהו בעי כונה ואינהו משום ושחתה עד שישחית את המתוקן. ומשום דר' אליעזר תני לה בהדיא נקט דר' אליעזר, אף על גב דרבנן לאו כטעמיה סבירא להו. אי נמי יש לומר כל שאינה מתוקנת כבר אפילו נתכוין לחטטה לא קרינן ביה מתכוין לשחתה, ואין השחתה אלא במה שהוא מתוקן כנ"ל.

    היתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בו לחירות מאי טעמא שויה מחוסר אבר. תמיהא לי היתה שינו נדודה נמי בשאין יכול להשתמש בה כבר והפילה אמאי אינו יוצא בה לחירות, דהא שן נמי אבר הוא, וכדאמרינן מה שן ועין ראשי אברים, וצ"ע.

    יבשה גפה כתב הראב"ד אף על פי שעדיין מחובר בגופו, מחוסר אבר מיקרי, כיון שכל כחו של עוף בכנפיו ויבשו.

    Rashba on Kiddushin 24b · Sefaria

    Ritva

    תנא כלם עבד יוצא בהם לחירות פי' אמתני' דהתם קאי דתנן כ"ד איברים שבאדם כלן אינן מטמאין משום מחיה ותלמודא מייתי לה לקמן ועלה תנא כלן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שיחרור כו' עד המכריעין לפני חכמים אמרו נראין דברי רבי טרפון בשן ועין שהתורה זיכתה לו ונראין דברי רבי עקיבא בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא פי' הא ודאי מדאורייתא הוא דבריב' ומיעט וריבה כדרש אלא הכי פירושא דכיון דמפרש בקרא בהדיא שן ועין ולא מפרש בהדיא שאר אברים כולי עלמא האי ריבוי' דשאר אברים וכסבורים שאינו יוצא בהם לחירות ושמא יאמרו עליו עבד הוא וכשנושא בת ישראל יאמרו עבד מותר בבת ישראל וחיישינן נמי שמא יתפוש בן רבו ויאמר לו עבדי אתה כך פר"ח ז"ל ועיקר:

    הביא רבינו אלפס ז"ל בהלכותיו הא מתניתין ופסק בה הלכה כרבי עקיבא דהלכה כרבי עקיבא מחברו ואף על גב דאיכא מכריעות כי סמכינן אהכרעה במתניתין אבל במתניתא לא כדאיתא במסכת שבת פרק כירה כמו שכתיב בהלכותיו. ויש שתמהין עליו למה הביאו לזו כלל דהא קנסא הוא ולא מגבינן ליה בחוצה לארץ. ויש לומר דאף על גב דלא מגבינן קנסות בחוצה לארץ הא קיימא לן דאי תפס לא מפקינן מיניה הכא נמי מכיון שהפיל שן עבדו הרי תפס העבד בעצמו ואינו יכול להשתעבד בו שאפילו למ"ד צריך גט שיחרור מעוכב גט שיחרור לא קנין כספו הוא הילכך זכה העבד בעצמו ואע"ג דמודה ב"פ התם הוא כשמודה בב"ד סמוך הראוי לדון דיני קנסות אבל אנן הדיוטות אנן ואין הודאות בפנינו כלום וכהודאה חוץ לב"ד הוא כל שכן דקיימא לן דהודה ואחר כך באו עדים חייב וכיון דלית ליה רשותא לאשתעבודי משמתינן ליה עד דכתיב ליה גיט' דחירות' כדין מפקיר עבדוי. והוי יודע דאפילו למאן דאמר אין צריך גט שחרור מודה הוא דבזמן הזה דליכא בית דין סמוכין שצריך גט שחרור דבפרק החובל מוכח בהדיא דלא קני עבד נפשיה משעת חבלה אלא משעת העמדה בדין וכיון דליכא ב"ד לאו העמדה בדין הילכך אין אנו צריכין לדברי המכריעין ולא לדברי רבי עקיבא ולדברי הכל צריך גט שיחרור ומה שטרח רי"ף ז"ל לפסוק הלכה כרבי עקיבא לא לענין דינינו איצטרך אלא לענין בעיין דאיבעיא לן בפרק השולח במעוכב גט שחרור כדכתיב' התם ושם הארכתי בענין זה כל הצורך מפי מורי נר"ו:

    תנו רבנן הכהו על עינו וסמאו על אזנו וחרשו עבד יוצא בהם לחירות. פי' דהני מומין שבגלוי הם ואף על גב דחרש אינו מום גבי קרבן בהמה ובכהן שהיא מום אינו מטעם מום כדאיתא בקדשים דתנן החרש והשוטה כשרין בבהמה ופסולין באדם ואמרינן טעמא דפסולין באדם מפני שאינו שוה בזרעו של אהרן. הא לא קשיא כלל שאין דין עבד שוה למומי בהמה ואדם שהרי שן אינו מום בכהן ועבד יוצא בהן לחירות משום דלגבי עבד כל שמתבטל ממלאכתו ואינו חוזר והוא בגלוי יוצא לחירות כך מצאתיה בתוס'. למימרא דקלא לאו כלום הוא והא תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לתוך כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם. אוקימנא בבבא קמא כדאית ביה בזרוני דאי לא משונה הוא והוי תולדא דקרן שמשלם חצי נזק ואף על גב דהשתא נמי צרורות נינהו אתיא כסומכוס דאמר צרורות נזק שלם כשאר דיני רגל. אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנוער ושברו את הכלים בתוך הבית משלמים חצי נזק הני אורחייהו וצרורות נינהו ואתיא כרבנן דאמרי חצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה. שאני אדם דבר דעה הוא ואיהו מבעית נפשיה פי' ואידך גרמא בנזקין הוא דעבד ולפיכך פטור מדיני אדם:

    תנו רבנן הכהו על עינו וכהתה על שנו ונדדה אם יכול להשתמש בהם עדיין. פי' תשמיש שיהא בו ממש אין עבד יוצא לחירות ואם לאו שאינו יכול להשתמש בהם בדבר של ממש אלא שנראה הדברים גסים יצא לחירות ואף על גב דלא סמייה לגמרי. תנו רבנן הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול עיני וסמאו חתור לשוני והפילו שחק באדון ויוצא לחירות רשב"ג אומר ושחתה עד שיתכוין לשחתה ורבנן האי ושחתה מאי דרשי ביה מבעי להו לכדתניא הושיט ידו למעי שפחתו וסימה עובר שבמעיה פטור מ"ט ושחתה עד שיתכון לשחתה וקשיא לן הא דאמרינן (במ') [בפ'] כיצד הרגל היתה אבן מונחת לו בחיקו לא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לענין ניזקין חייב לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן והא לא נתכוין לשחת כלל ומחייבי רבנן ומ"ש מהושיט ידו למעי שכחתו דפטרי. ואיכא למימר דרבנן סברי דאינו פטור עד דאיכא תרתי למעליותא שנתכוין לטובה ולא נתכוין לאותו אבר ותרוייהו איתנהו בהושיט ידו למעי שפחתו שנתכוין לרפואת שכחתו ולא נתכוין לעינו של עבד כלל אבל בהאי דחתור לשינו איכא חדא לגריעותא שנתכוין לאותו אבר אע"פ שנתכוין לטובה ובההיא דאבן איכא חדא לגריעותא שלא נתכוין לטובה אלא לרעה אף ע"פ שלא נתכוין לאותו אבר:

    מן העוף ולא כל העוף פי' למעוטי מחוסר אבר ואע"ג דהא כתיב מכל החי ודרשינן הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה ומרבינן מינה שמחוסר אבר פסול אפילו לבני נח אפילו הכי אצטריך האי קרא דאי לא הוה אמינא כל פרשה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח קא משמע לן דאפילו לישראל נאמרה כצ"ל:

    Ritva on Kiddushin 24b · Sefaria

    Meiri

    תלש בזקנו ודלדל בו עצם מן הלחי גדולי המחברים פסקו בו שיצא לחירות ולא מצד עצמו שהרי אין כאן חסור אבר ולא בטול מלאכת עצמו אלא מצד שבטל בכך מעשה השנים שהם קבועים באותו עצם:

    היה אחד מאיברים אלו בטל ממלאכתו ובא זה וחסרו יצא לחירות מעתה היתה עינו כהה או שאינה רואה כלל ובא זה וחטטה וכיוצא בזה יצא לחירות שהרי מכל מקום עשאו מחסר אבר והרי מצינו בעוף לענין קרבן שאע"פ שאין תמות וזכרות צריכין בו שלא נאמר תמים זכר אלא בבהמה מחסר אבר פוסל בו כגון יבש גפה נחטטה עינה ונקטעה רגלה ואע"פ שיבש גפה אינו חסרון לגמרי הואיל ויבש מכל וכל כמי שאינו הוא ויש אומרים דוקא בגף שכל כחו של עוף לשם וכן אם היה האבר שלם במלאכתו ובא זה ובטל מלאכתו אע"פ שלא חסרו הואיל ובטל מלאכתו לגמרי עד שאינו יכול להשתמש בו כלל יצא לחירות אחר שנגע בגוף האבר כגון הכהו על עינו וסמאה או על אזנו וחרשה יצא לחירות וכן אם לא בטל מלאכתו לגמרי כגון הכהו על עינו וחסר את מאורה או על שנו ונדנדה כל שיכול עדין להשתמש בה כלל לא יצא לחירות היתה השן נדודה והפילה או העין כהה והשלים כהותה לגמרי הואיל והיה משתמש בה ועכשו בטל לגמרי אע"פ שלא חסרו יצא לחירות וכל שסופו לחזור לבריאותו כגון הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור לא יצא לחירות:

    וכל שהעבד יוצא בראשי איברים צריך הוא גט שיחרור להתירו בבת ישראל ואע"פ שהוכרעה כאן בדרך אחרת לא נאמר הלכה כדברי המכריע אלא במתניתין אבל בבריתא לא כמו שהתבאר בשבת פרק כירה ואם כן נשארנו על שורש מה שידוע הלכה כר' עקיבא מחברו:

    ולענין ביאור מה שאמרו בסוגיא זו נראין דברי ר' עקיבא בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא שאלו בה והלא כלל ופרט משלש עשרה מדות היא והיאך הוא קוראם מדרש חכמים והרי הם גופי תורה ותירצו שכל כלל ופרט אסמכתא בעלמא הוא כמו שאמרו בשני של סוטה בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא כסוי הדם שהתורה אמרה וכסהו בעפר והלכה בכל דבר שמגדל צמחים וגט שהתורה אמרה ספר והלכה בכל דבר ותער שנאמר בנזיר ותער לא יעבור על ראשו והלכה אף בכל דבר ואע"פ שכלם נדרשו בכלל ובפרט אסמכתא בעלמא הוא וגדולי צרפת תירצו שלא קראוה בכאן מדרש חכמים ליטול ממנו דוגמא לאחרים אלא שמצד שאין שחרור שאר איברים נזכר בתורה בהדיא אין הכל בקיאין בו ושמא ימצאו בשוק ויערער עליו לומר עבדי אתה ואם התרנוהו בבת ישראל יאמר הרואה עבד מותר בבת ישראל ומתוך כך צריך גט שיחרור ומכאן הביאו ראיה לדברי רב אחא גאון ז"ל שכתב שהמקדש בעדים פסולים בפסול שמדברי סופרים חוששין לקדושיו להצריכה גט שאין הכל בקיאין בפסול זה ויאמרו אשת איש יוצאה בלא גט ואע"פ שבחמץ משש שעות ולמעלה אף בשעות של איסור סופרים אין חוששין לקדושיו היכא דאיתמר איתמר ועוד שאיסור חמץ מפורסם ביותר אף לעמי הארץ ומכל מקום דברי רב אחא ודאי נראה לי שאין צריכות סעד שבודאי כל פסול שמדברי סופרים אינו מפקיע קדושי תורה אף לאחר הכרזה שהרי לפני הכרזה לא נפסלו כמו שהתבאר בסנהדרין דפסולי סופרים בעי הכרזה אלא שאף לאחר הכרזה אין מפקיעין קדושי תורה ואי משום הא דחמץ אין הנדון דומה לראיה שמאחר שהוא הפקר עשאו הפקר מי שעשאו הרי לא נתן לה כלום אבל ראיתי מי שכתב מכאן שאף בפסולי עדות של תורה כל שאינו מאותן הכתובין בתורה כגון אבות לבנים או בנים לאבות חוששין לקדושיו שמאחר שאין פסולים אלא מדרשה אין הכל בקיאין בו ומצריכין אותה גט וכמו שאמרו כאן הואיל ומדרש חכמים הוא וכן מידי דהוה אשניות שאסורות מדרבנן וצריכות חליצה כמו שאמרו איסור מצוה ואיסור קדשה חולצות ולא מתיבמות ולא יראה כן כלל ויש מי שאומר שאף בפסולי עדות שמדברי סופרים אין חוששין לקדושיו דכל דתקון כעין דאוריתא תקון ואפקעינהו רבנן לקדושיה ואף גדולי הפוסקים כתבו כן בהדיא בתשובת שאלה והדברים זרים ומכל מקום במגרש בפסולי עדות מדרבנן יראה שאף גדולי הפוסקים דנים בה שהגט פסול ולא בטל הואיל ולא באו בקדושין אלא מטעם כל דמקדש וכו' ואפקעינהו וכו' ולא מצינו בשום מקום כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש שהרי לא אמרוה בקדושין אלא שעשו ממון שמקדש בו הפקר וביאתו ביאת זנות ואין לנו מקום בגירושין לומר כן ולא עוד אלא שאף בקדושין ראוי לומר שלא נאמר אפקעינהו רבנן וכו' בכל מקום אלא היכא דגלי גלי וכו' שאם כן אף כל בשלא כהוגן נאמר כן ואם כן האומר לשלוחו צא וקדש לי וכו' וקדשה לעצמו אין לך שלא כהוגן יתר ממנו וכן מכר ערלה וכלאי הכרם וקדש בדמיהם שלכתחלה אסור אף בדיעבד לפקעינהו לקדושיה וכן בנושא אשה על אשה ומקדש בביאה שהוא בר מלקות וכן בכמה דברים אלא ודאי צריכה גט שפסולי סופרים מן הדין עדים הם ואין מפקיעין קדושי תורה בפסולי סופרים שאלו כן לא נשמט התלמוד מלהזכירה כמו שהזכירה באיסורי הנאה מדברי סופרים הא כל שפסולי תורה אין כאן קדושין כלל וכן בגט אין בו ריח גט ואפילו בקרובים הבאים ממדרש חכמים ולא אמרו כאן להצריך גט בעבד בראשי איברים מפני שהן מדרש חכמים לומר שלא יהא מדרש חכמים תורה אלא שמאחר שלא נכתבו בתורה ושהחירות בא בשגגה או באונס האדון מתנכל עליו לזמן רחוק ומערער בו כמו שיוכל ולא יוכל לברר ובני אדם חוששין בו שהוא עבד ויאמרו עבד מותר בישראלית ומתוך כך הצריכוהו לכתוב לו גט שחרור ומשתדל העבד מיד לכופו בכך:

    תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו אם יש בתוך הכלי אוכלין הראויין לו הרי זה דרכו ומשלם חצי נזק מדין צרורות ואם אין שם אוכלין הרי זה משנה ומשלם חצי נזק מדין תולדה של קרן וכן הדין בסוס שצנף וחמור שנער ונבקע הכלי לקולם וכבר פירשנוה בשני של קמא:

    התוקע לחברו באזנו בלא נגיעה וחרשו פטור מחמשה דברים אלא שנותן לו סלע לדמי בשתו אחזו ותקע בו וחרשו חייב כמו שיתבאר במקומו:

    היה רבו של עבד רופא ואמר לו העבד כחול לי עיני וסמאה חתור לי שני והפילה יצא לחירות שאע"פ שלא כיון להשחית אבר מכל מקום כיון ליגע בו ואין צריך כונה להשחית אלא כונה ליגע ואע"פ שההשחתה מאליה היא באה וכל שכן אם כיון לעקרה אע"פ שמדרך רפואה כיון לכך אבל אם הושיט ידו במעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור שהרי לא כיון לנגיעת אותו אבר:

    וכן אם זרק לבהמה ונפלה על העבד והפילה שנו או סימא את עינו פטור הואיל ולא כיון ליגע כמו שביארנו בשני של קמא:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Kiddushin 24b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה סמויה וחטטה כו' ואע"ג דלעיל אמר כהויה וסמאה כו' עכ"ל ומיהו מהא דקתני לעיל שינו נדודה והפילה דאם אינו יכול להשתמש בה כבר אין יוצא בה לחירות קשה דהא נמי עשאו מחוסר אבר כמו סמויה וחטטה ויש ליישב ודו"ק:

    גמ' ותנא תונא כו' יכול כו' נחטטה עינה ת"ל מהעוף כו' מת"י תימה דלא דמי לעוף שמתחלה לא היה בו דבר שראוי ליפסל בו דאפילו עינו סמויה בה לא היה פסול אבל עבד הרי היה בו מתחלה דבר הראוי לצאת בו עכ"ל ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה שהתורה זכתה לו דכתיב בהדיא עכ"ל ולפי זה לא הוה אצטריך לן להך צריכותא דעבד לעיל בשן ועין אלא דאצטריך להו למכתב בהדיא לאשמועינן דלא צריכי גט שחרור ולפי' ר"ת בתוס' דגט זה אינו אלא מדרבנן כו' ניחא וק"ל:

    בד"ה אי כתב חפשי בו' וכי אתא ישלחנו לשאר ראשי אברים כו' עכ"ל אין רצונו לשאר ראשי אברים דצריכין גט שחרור דהא לר"מ קיימינן ואיהו ס"ל דבכולן לא בעי גט שחרור אלא דר"ל לגופיה דשאר אברים כגון תלש זקנו כו' דלעיל דדריש ליה ישלחנו רבויא הוא ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Kiddushin 24b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    א"כ שן ועין מאי אהני ליה ונ"ל דעיקר דיוקא מייתורא דשן דהא עין ודאי איצטריך למעט שן דחלב דכיון דישלחנו רבוייא הוא הוי מרבה הכל אפילו שן דחלב ועוד דבלא"ה איצטריך עין למעט מומין שבסתר והשתא אתי שפיר נמי הא דמקשה מעיקרא מהכהו על ידו וסופה לחזור ולא מקשה נמי ממומין שבסתר דמשמע לקמן מפלוגתא דרבי ובן עזאי ורבנן דלכ"ע מומין שבגלוי לא בעינן והו"ל להקשות כיון דישלחנו ריבוייא הוא מנ"ל למעוטי מומין שבסתר אע"כ דהוי ידע שפיר דממעטינן משן ועין מומין שבסתר אלא דקשיא לי' מנ"ל למעוטי נמי סופה לחזור דהא מריבוייא דישלחנו איכא לרבויי הכל וממיעוטא דשן ועין לא שייך למעט אלא מאי דלא דמי לגמרי והיינו מומין שבסתר וע"ז משני שפיר א"כ שן ועין מאי אהני ליה פירוש כיון דאיכא תרי מיעוטי א"כ מחדא ממעטינן מומין שבסתר ואידך למעוטי סופה לחזור וממילא מימעט נמי שן דחלב כן נ"ל נכון:

    שם אמר רב ששת הרי שהיתה עינו סמוייה וחטטה עבד יוצא לחירות מ"ט מחוסר אבר הוא ותנא תונא כו'. ועי' בפרש"י בד"ה נחטטה והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו א"כ בשינו נדודה והפילה נמי וכן הקשה מהרש"א ז"ל ובתוספות ישנים הקשו ג"כ מאי מייתי ראיה הא לא דמי לעוף דמתחלה לא היה בו דבר שראוי לפסול משא"כ הכא בעבד שהיתה סמוייה מעיקרא כו' ולולא שאיני כדי היה צ"ל דלא מייתי רב ששת ראיה לעיקר הדין דודאי פשיטא ליה מסברא מריבויא דישלחנו דכל שעשאו מחוסר אבר פשיטא דיוצא לחירות ולא הוצרך להביא ראיה אלא דעין מיקרי אבר משום דלכאורה לא הוי אבר כיון שאין בו עצם ובאהלות נמי לא קחשיב ליה לגבי רמ"ח איברים שבאדם ולהכי מייתי מעופות דאף על גב דאין מום בו אלא מחוסר אבר אפילו הכי פסול להקרבה בנחטטה עינו אלמא דאשכחן דעין מיקרי אבר משום הכי יוצא לחירות דהא עשאו מחוסר אבר משא"כ בשן לא אשכחן דמיקרי אבר כן נ"ל נכון:

    Penei Yehoshua on Kiddushin 24b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Kiddushin, daf 24, Amud Bet, about 512 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 122 words

      Opens “שן דחלב, כתב רחמנא ״עין״. ואי כתב…”

    2. Segment 223 words

      Opens “ואימא (שמות כא, כ) כי יכה כלל…”

    3. Segment 329 words

      Opens “(שמות כא, כו) לחפשי ישלחנו חזר וכלל…”

    4. Segment 433 words

      Opens “אי מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל…”

    5. Segment 530 words

      Opens “ואי ריבויא הוא אפי' הכהו על ידו…”

    6. Segment 626 words

      Opens “ת"ר בכולם עבד יוצא בהם לחירות וצריך…”

    7. Segment 730 words

      Opens “המכריעים לפני חכמים אומרים נראין דברי ר"ט…”

    8. Segment 827 words

      Opens “מ"ט דר"ש יליף שילוח שילוח מאשה מה…”

    9. Segment 935 words

      Opens “ת"ר הכהו על עינו וסמאה על אזנו…”

      Named: רב שמן, רב אשי.

    10. Segment 1033 words

      Opens “והתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו…”

      Named: רב יוסף, רב סוס.

    11. Segment 1130 words

      Opens “א"ל שאני אדם דכיון דבר דעת הוא…”

    12. Segment 1250 words

      Opens “ת"ר הכהו על עינו וכהתה על שינו…”

    13. Segment 1320 words

      Opens “וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דמעיקרא…”

    14. Segment 1414 words

      Opens “ואי אשמועינן הא משום דסמיא לגמרי אבל…”

    15. Segment 1529 words

      Opens “תנו רבנן הרי שהיה רבו רופא ואמר…”

    16. Segment 1627 words

      Opens “ורבנן האי ושחתה מאי עבדי ליה מיבעי…”

    17. Segment 179 words

      Opens “ואידך מושחת שחתה נפקא ואידך שחת שחתה…”

    18. Segment 1815 words

      Opens “א"ר ששת הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה…”

    19. Segment 199 words

      Opens “ותנא תונא תמות וזכרות בבהמה ואין תמות…”

    20. Segment 2013 words

      Opens “יכול יבשה גפה נקטעה רגלה נחטטה עינה…”

    21. Segment 218 words

      Opens “א"ר חייא בר אשי אמר רב היתה…”

      Named: רב היתה.

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Kiddushin 24b · Segment 10 — “…נזק שלם ואמר רב יוסף אמרי בי רב סוס…

    • Rabbi Sheshet · Amoraim · Third generation of Amoraim

      Rabbi Sheshet was a prominent Amora, known for his vast knowledge despite being blind.

      Source: Kiddushin 24b · Segment 18 — “א"ר ששת הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Kiddushin 24b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026