Talmud Builders

    Kiddushin 60a

    Chapter 3 - HaOmer LeChavero

    גם: קידושין דף ס׳ ע״א, פרק ג׳ האומר לחברו

    English translation - Kiddushin 60a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and another man came and said to her: You are hereby betrothed to me from now and after ten days, she requires a bill of divorce from the first man and last man, but she does not require a bill of divorce from the middle one.

    2Abaye explains: This is the halakha whichever way you look at this case: If this expression is a condition that she should be betrothed from now if he does not retract within thirty days, the betrothal of the first man is a betrothal, whereas the betrothals of those other men are not betrothals. If it is a retraction, i.e., if after saying: From now, he changed his mind and delayed the moment of betrothal, then only that betrothal of the last one is a betrothal, whereas the betrothals of those first two men are not betrothals, as they both postponed their betrothals to a later date. Either way, the betrothal of the middle man is of no consequence.

    3The Gemara asks: It is obvious that this is the case; what is the novelty of Abaye’s statement? The Gemara answers: Lest you say that this formulation means a condition and also means a retraction, and therefore she should require a bill of divorce from each and every one of them, including the middle man, due to the uncertainty. It is possible the first man retracted while the second one imposed a condition, in which case only the betrothal of the second person takes effect. Abaye therefore teaches us that according to the opinion of Rav, the uncertainty concerns the meaning of this expression itself, and there is no uncertainty with regard to the intention of each individual person who says this formula. Consequently, there is no possibility that this woman is betrothed to the middle man.

    4Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: Even if one hundred betrothed her in this manner, their betrothal is effective with regard to her. And similarly, Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: Even the betrothal of one hundred is effective with regard to her. Rav Mesharshiyya, son of Rav Ami, said to Rabbi Asi: I will explain to you the reason of Rabbi Yoḥanan: These one hundred men have rendered themselves like a row [ sheraga ] of bricks, each and every one of whom leaves a gap for the other. Since there is a period of time before the betrothal of each man takes effect, another betrothal can intervene in the meantime.

    5Rav Ḥanina raises an objection to this ruling from a baraita : If one says to his wife: This is your bill of divorce from today and after my death, there is uncertainty whether it is a valid bill of divorce or whether it is not a valid bill of divorce. And therefore if he dies she performs ḥalitza , but does not enter into levirate marriage. Since she might not be divorced, the obligation of levirate marriage applies to her, but in practice she cannot perform levirate marriage in case she was in fact divorced and is thereby forbidden to her late husband’s brother, a transgression which is punishable by karet .

    6Rav Ḥanina explains his objection: Granted, according to the opinion of Rav, the baraita supports him, as Rav maintains that the meaning of this expression is uncertain. According to the opinion of Shmuel as well, although he claims that the phrase is a condition rather than a retraction, he can explain as follows: In accordance with whose opinion is this baraita ? It is in accordance with the opinion of the Rabbis, who claim in that case that it is uncertain if she is divorced, and I, Shmuel, say my ruling in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

    7But according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said that this is a phrase that leaves room for additional betrothals, in a case where he uses this phrase with regard to a bill of divorce, this should not be the halakha , as there is a principle: Any bill of divorce that leaves a remnant of the marital bond is not worth anything, as a bill of divorce must completely sever the marital bond between the husband and the wife. If this bond is not fully severed, she is not divorced. Therefore, her late husband’s brother should be allowed to enter into levirate marriage with her.

    8Rava said: Since a bill of divorce serves to remove a wife from her husband, and death also serves to remove her and dissolve their marital ties, permitting the woman to remarry, one can say that whatever part is left over from that bill of divorce is nevertheless completed by death, and therefore there is a complete act of severance. Abaye said to him: Are the two comparable; can these stages be viewed as completing one another? A bill of divorce removes her not only from her husband’s authority but also from the authority of the yavam , as a divorced woman does not perform levirate marriage, whereas death brings her into the authority of the yavam , because it renders her obligated in levirate marriage.

    9Rather, Abaye said: One must reject the above explanation, and ask what is the reason there for the concern about that bill of divorce, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan? It is not because the bill of divorce is in any way valid. Rather, it is a rabbinic decree due to the case of one who says to his wife: This is hereby your bill of divorce from today if I die. Everyone agrees that this is a bill of divorce that goes into effect from that day if he dies. Since one might confuse the two cases, the Sages decreed that if one says: This is hereby your bill of divorce from today and after my death, the bill of divorce is considered valid to the extent that the woman does not enter into levirate marriage.

    10The Gemara asks: But let us also issue a decree in a case where he said: This is hereby your bill of divorce from today if I die, that she should perform ḥalitza , due to its similarity to a bill of divorce that includes the stipulation: This is hereby your bill of divorce from today and after my death. The Gemara answers: The Sages do not require her to perform ḥalitza , as, if you say that she performs ḥalitza , people will mistakenly think that the yavam performed ḥalitza because he did not want to marry her, and if he had wanted to she could have entered into levirate marriage. In fact, she is divorced and is forbidden to the yavam , and a decree of this kind could mislead people and result in a later transgression.

    11The Gemara asks: Here too, in the case of where he says: This is hereby your bill of divorce from today and after my death, if you say that she performs ḥalitza , people will mistakenly say that she could have entered into levirate marriage. The Gemara answers: This concern is not important, as let her perform levirate marriage and there is no problem with that. The fact that she is treated as a divorcée and is forbidden to the brother-in-law is merely a concern of the Sages, who enacted a decree due to the similarity of the case where one says: This is hereby your bill of divorce from today if I die, whereas it is in fact not a bill of divorce and it is permitted for her to enter into levirate marriage.

    12MISHNA: With regard to one who says to a woman: You are hereby betrothed to me with this peruta on the condition that I will give you two hundred dinars, she is betrothed immediately and he shall give her the money. If he said to her that the betrothal is: On the condition that I will give you a particular sum of money from now and until thirty days, if he gave the money to her within thirty days she is betrothed, but if not, she is not betrothed.

    13If he said to her that the betrothal is: On the condition that I have two hundred dinars, she is betrothed if he has this sum. If he said to her that the betrothal is: On the condition that I will show you two hundred dinars, she is betrothed, and he shall show the money to her. And if he is a moneychanger and shows her money belonging to others on the moneychangers’ table, she is not betrothed, as his statement means that he will show her money of his own.

    14GEMARA: It was stated that the amora’im disagreed with regard to the text of this mishna: Rav Huna says that it reads: And he shall give, i.e., it is a valid betrothal from the outset, and the man is obligated to give her the promised amount. Rav Yehuda says that the correct version of the mishna is: When he gives, meaning that the betrothal takes effect only when he actually gives her the money. The Gemara elaborates: Rav Huna says that the phrase: And he shall give, indicates that this is a condition stipulated by the man, which means that the woman is immediately betrothed and he merely proceeds to fulfill the condition. Rav Yehuda says that the mishna reads: When he gives, which indicates that when he will give the money it will be a betrothal, but for now at least it is not a betrothal.

    15The Gemara asks: What is the difference between the explanations of Rav Huna and Rav Yehuda? Both agree that if he does not give her the money she is not betrothed. The Gemara answers: The difference between them is in a case where she extended her hand and accepted betrothal from another man during the period between the initial betrothal and the delivery of the money. According to the opinion of Rav Huna the betrothal of the second man is not a valid betrothal, as he maintains that when the first man gives her the money the betrothal takes effect retroactively from the time of his earlier statement. According to the opinion of Rav Yehuda, the betrothal of the second man is a valid betrothal, as the betrothal of the first man does not take effect until after he actually gives her the money.

    16The Gemara comments: And we also learned a mishna concerning bills of divorce like this case ( Gittin 74a): With regard to one who says to a woman: This is your bill of divorce on the condition that you will give me two hundred dinars, she is divorced and she shall give him the two hundred dinars. It was stated that the amora’im disputed the correct version of this statement. Rav Huna says: And she shall give; Rav Yehuda says: When she gives. The reasons are as stated above in the discussion about betrothal: Rav Huna says: And she shall give, as it is a condition, and therefore she proceeds to fulfill the condition. Rav Yehuda says: When she gives, as when she will give the money to him it will be a valid bill of divorce, but now, in any event, it is not a valid bill of divorce.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ובא אחר ואמר מעכשיו ולאחר עשרה - וה"ה בהאי אחר אם קדשה סתם הואיל ולא בא אחר אחריו מה לי ולתנאו אלא סידרא נקט ותנא:

    אי חזרה הוי דבתרא הוו קידושין - שלא בא אחר אחריו וגמרו קידושין לאחר עשרה:

    האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה - שתי לשונות במשמע יש אומרה בלשון תנאי ויש אומרה בלשון חזרה ואיכא למימר להאי תנאה ולהאי חזרה ותבעי גיטא מכל חד וחד דלמא קמא לחזרה מכוין וחלו של שני ושני לתנאה איכוון ושלו קיימין ואין של ראשון ושל אחרון קידושין ובעיא גיטא מאמצעי ואיכא למימר דקמא תנאה ושלו קיימין ואיכא למימר דכולהו חזרה ושל אחרון לבד קיימין קמ"ל דלאו תרוייהו משתמעי מינה אלא ספק תנאה ספק חזרה ואי תנאה הוא לכולהו הוי תנאה ואין לשון חזרה כלל ואי חזרה הוי לא הוה ביה לישנא דתנאה כלל וממה נפשך אמצעי לא הוו קידושין:

    אסברה לך כו' - דהא ליכא למימר טעמא דר' יוחנן משום דקסבר שתי לשונות במשמע ומספקא ליה לגבי האי גברא בתנאה ולגבי האי בחזרה דאם כן לא שייך למיתני תופסין דאין תפיסה אלא באחד מהן ואנן הוא דלא ידעינן הי נינהו ומדקתני תופסין משמע דסבירא ליה שיש בה צד קידושין לכולהו:

    דשוו נפשייהו כי שרגא דליבני - המסדר לבינים ורחב כולן שוה אינו מסדר ממש זו על זו דא"כ הרי שורה החיצונה נופלת וחבירתה אחריה אלא מסדר תחילה זו אצל זו וחוזר ומסדר עליה שורה אחרת ונותן החיצונה משוכה לחוץ כדי שישאר ריוח בתחתונה להיות שניה יושבת מקצת עליה ומקצת על שאצלה ונשאר ריוח גם בשניה להיות שלישית מקצת עליה וכן כולם הכא נמי כל אחד מצא מקום זמן פנוי לקדושין ותפסו כולן לאוסרה:

    חולצת - שמא אינו גט וזקוקה ליבם:

    ולא מתייבמת - שמא גט הוא והויא לה גרושת אחיו והרי היא לו בכרת שאין עליה זיקת יבום:

    הא מני רבנן היא - דמספקא להו אי תנאה אי חזרה:

    גיטא דשייר ביה לא כלום הוא - דרחמנא אמר (דברים כד) כריתות:

    אם מתי - פשיטא לן דתנאה הוא והוי גיטא למפרע לכשימות:

    הרי זה גט - ואינה צריכה חליצה משימות:

    אטו מהיום ולאחר מיתה - דפשיטא לרבי יוחנן דשיורא הוא ולא הוי גט כלל:

    ומשני אם אתה מצריכה חליצה אתו נמי ליבומה - דאמר מדאצרכוה חליצה קים להו לרבנן דלאו גיטא הוא ואתו לייבומי גרושה והיא בכרת ופרכינן הכא נמי במהיום ולאחר מיתה ניחוש דלמא אתי ליבומה שאם אתה אומר חולצת מתייבמת ומשני תתייבם ואין בכך כלום דגיטא דשייר ביה לאו גיטא הוא כלל והא דקתני לא מתייבמת חששא דרבנן היא דגזרו אטו מהיום אם מתי אחזקה דיבם מוקמינן לה לא שייך למיתני הכא אלא ביבמות גבי מילתא אחריתי דמשום ספיקא בפרק ד' אחין (יבמות לא.) אבל הכא דאפילו ספיקא ליכא לא בעי חזקה דהא ודאי יבמה היא:

    מתני' הרי את מקודשת לי - בפרוטה זו על מנת שאתן ליך מאתים זוז:

    ה"ג ואם הראה על השלחן אינה מקודשת - והכי פירושה ואם היה שולחני והראה לה מעות שאינן שלו והם על שלחן שלפניו אינה מקודשת דלא נתכוונה זו אלא לראות משלו:

    גמ' אמר רב הונא והוא יתן - לכשירצה וקידושין חלין למפרע משעת קידושין ומיהו מודה רב הונא דאם מת קודם שניתנו אינה צריכה חליצה שהרי לא קיים תנאו:

    וקיבלה קידושין מאחר - קודם שיקיים תנאו ואח"כ עמד זה וקיים תנאו:

    לרב הונא לא הוו קידושי - שני קידושין דהא גמרו קידושי ראשון למפרע:

    לרב יהודה הוו קידושי - שני קדושין שהרי הראשון לא נתכוון לקדשה בפרוטה אלא במאתים זוז דלית ליה לרב יהודה באומר על מנת כאומר מעכשיו דמי והרי קדמו קידושי שני:

    קידושין 60 עמוד א

    1ובא אחר ואמר לה: ״הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים״, מראשון ומאחרון צריכה גט, מאמצעי אינה צריכה גט.

    2מה נפשך אי תנאה הואי, דקמא קידושי, דהנך לאו קידושי. אי חזרה הואי, דבתרא קידושי, דהנך לאו קידושי.

    3פשיטא! מהו דתימא: האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד וחד, קמ"ל׃

    4עולא אמר רבי יוחנן: אפי' מאה תופסין בה. וכן אמר ר' אסי אמר רבי יוחנן: אפילו מאה תופסין בה. אמר ליה רב משרשיא בריה דרב אמי לר' אסי: אסברה לך טעמא דרבי יוחנן: שוו נפשיה כי שרגא דליבני, דכל חד וחד רוחא לחבריה שבק.

    5מתיב רב חנינא: ״מהיום ולאחר מיתה״ גט ואינו גט, ואם מת חולצת ולא מתייבמת.

    6בשלמא לרב מסייעא ליה, לשמואל נמי: הא מני רבנן היא, ואנן דאמרי כרבי.

    7אלא לר' יוחנן, דאמר שיורא הוי, כל גיטא דמשייר בה ולא כלום הוא. יבומי מייבם!

    8אמר רבא: גט להוציא, ומיתה להוציא, מה ששייר גט, גמרתו מיתה. אמר ליה אביי: מי דמי? גט מוציאה מרשות יבם, מיתה מכנסה לרשות יבם!

    9אלא אמר אביי: התם טעמא מאי? גזירה ״משום מהיום אם מתי״ הרי זה גט.

    10ונגזור ״מהיום אם מתי״ דתחלוץ, אטו ״מהיום ולאחר מיתה״! אם אתה אומר חולצת מתייבמת.

    11הכא נמי אם אתה אומר חולצת מתייבמת! תתייבם ואין בכך כלום, חששא דרבנן הוא.

    Mishna

    12האומר לאשה ״הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז״ הרי זו מקודשת, והוא יתן. ״על מנת שאתן לך מכאן ועד ל' יום״, נתן לה בתוך שלשים מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת.

    13ע"מ שיש לי מאתים זוז״ הרי זו מקודשת, ויש לו. ״על מנת שאראך מאתים זוז הרי זו מקודשת, ויראה לה. ואם הראה על השלחן אינה מקודשת.

    Gemara

    14איתמר, רב הונא אמר: ״והוא יתן״. רב יהודה אמר: ״לכשיתן״. רב הונא אמר: ״והוא יתן״ תנאה הוי, מקיים תנאה ואזיל. רב יהודה אמר: ״לכשיתן״ לכי יהיב הוו קידושי, השתא מיהא לא הוו קידושי.

    15מאי בינייהו? איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר. לרב הונא לא הוו קידושי, לרב יהודה הוו קידושי.

    16ותנן נמי גבי גיטין כי האי גוונא: האומר לאשה ״הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז״ הרי זו מגורשת, והיא תתן. איתמר רב הונא אמר: ״והיא תתן״. רב יהודה אמר: ״לכשתתן״. רב הונא אמר: ״והיא תתן״, תנאה הוי, מקיימא תנאה ואזלה. רב יהודה אמר: ״לכשתתן״, לכי יהיבה ליה הוא דהוי גט, השתא מיהא לא הוי גט.

    Tosafot

    אפילו מאה תופסין בה - פירוש דהא קונין ומשיירים שהרי המקדש ר"ל מעכשיו יתחילו הקידושין ולאחר ל' יום יגמרו ופי' בקונטרס דליכא למימר דטעם דרבי יוחנן משום דקסבר דמספקא ליה אי הלשון משמע תנאה או חזרה דא"כ לא שייך למימר ולמיתני לשון תופסין דהא אין קדושין תופסין אלא באחד מהן ואנן לא ידעינן הי נינהו ומספיקא צריך גט מכולהו ולישנא דתופסין משמע דסבירא ליה שיש בכולם צד קידושין ואם תאמר אמאי אמרי' הכא דמקודשת והא אמר לעיל בפ"ק (קידושין דף ז.) האומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת ויש לומר דהתם היינו טעמא לפי שאין אשה מתקדשת לחצאין והוא שייר בגוף האשה אבל הכא לא שייר בגוף האשה כלום אלא גומרין כולם:

    אפילו מאה תופסין בה - פירוש דהא קונין ומשיירים שהרי... המקדש ר"ל מעכשיו יתחילו הקידושין ולאחר ל' יום יגמרו ופי' בקונטרס דליכא למימר דטעם דרבי יוחנן משום דקסבר דמספקא ליה אי הלשון משמע תנאה או חזרה דא"כ לא שייך למימר ולמיתני לשון תופסין דהא אין קדושין תופסין אלא באחד מהן ואנן לא ידעינן הי נינהו ומספיקא צריך גט מכולהו ולישנא דתופסין משמע דסבירא ליה שיש בכולם צד קידושין ואם תאמר אמאי אמרי' הכא דמקודשת והא אמר לעיל בפ"ק (קידושין דף ז.) האומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת ויש לומר דהתם היינו טעמא לפי שאין אשה מתקדשת לחצאין והוא שייר בגוף האשה אבל הכא לא שייר בגוף האשה כלום אלא גומרין כולם:

    כל גיטא דמשייר ביה לא כלום הוא - פירש בקונטר' דלא הוי גט כריתות כיון דשייר בה ולא נהירא דאם כן תקשי ליה מקידושין גופייהו דהיכי אמר רבי יוחנן אפילו מאה תופסין בה כיון דמשייר לאו כלום הוא דהא איתקש הויה ליציאה לכך נראה לומר דודאי בכי האי גוונא הוי כריתות אלא ה"פ כל גיטא דמשייר בה לאו כלום הוא כיון שאינו יכול להיות נגמר אלא אחר מיתה אינו גט דאין גט לאחר מיתה ה"ה בקידושין אם אמר מהיום ולאחר מיתה דאינה מקודשת והיכא דאמר מהיום ולאחר ל' יום מקודשת דהא קידושין תופסין בה אחר ל' כמו לפני ל':

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד וחד קא משמע לן. ולא שירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שאין אומרים כך אלא או כולן משום תנאי או כולן משום חזרה, אלא שחכמים נסתפק להן משמעות הלשון היאך, והלכך אף על פי שזה אומר לכך נתכונתי וזה אומר אני בהפך זה נתכונתי, אנו אין לנו אלא לדקדק עיקר משמעות הלשון ודינו, שכונת המקדש אינה נשמעת לעדים, ואין כאן עדים אלא מעיקר הלשון ומשמעותו.

    ר' יוחנן אמר אפילו קדושי מאה תופסין בה - מדקאמר תופסין בה. תפיסה גמורה קאמר, וצריכה גט דבר תורה מכולן, וכטעמא דמפרש רב משרשיא דשוי נפשייהו כשרגא דליבני, וכל חד וחד רווחא לחבריה שביק. וקשיא לי לר' יוחנן היכי מפרשינן מתניתין דקתני מקודשת ואינה מקודשת, דאילו לר' יוחנן מקודשת גמורה היא לשניהם. ומסתברא לר' יוחנן לאו מקודשת ואינה מקודשת ודאית קאמר, אלא מקודשת לשניהם ואינה מקודשת לשני לבדו אף על פי שקדשה קדושין גמורין קאמר, ואילו היה ראשון ישראל אף על פי ששני כהן וקדשה קדושין גמורין לא תאכל בתרומה, והכי אתמר בירושלמי (ה"א) בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה לכך צריכה אפילו השני כהן, ולר' יוחנן דאמר קדושי מאה תופסין בה לא שנא אמר שני מעכשיו ולאחר עשרים שהוא קודם לזמן הראשון, ולא שנא אם אמר מעכשיו ולאחר ארבעים יום שהוא לאחר זמנו של ראשון, דהא רווחא שבק קמא לכל מאן דמקדש לה תוך שלשים יום, בין דמקדש לה קדושין גמורין מעכשיו בין מקדש לה מעכשיו ולאחר זמן. ותדע לך דהא אילו מקדשה שני קדושין גמורין, אפילו הכי לא פקעי קדושי ראשון, אף על פי שלא הגיע זמנו עד לאחר שקדשה שני קדושין גמורין, הכא נמי לא שנא, ולרב דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי לדידיה, הוא דאמרינן דדוקא שקדושי שני תוך זמנו של ראשון, אבל לר' יוחנן דתופסין בה תפיסה גמורה, לא שנא הכי ולא שנא הכי, כנ"ל.

    מתיב רב חנינא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט כו' אלא לר' יוחנן דאמר שיורא הוי כל גיטא דמשייר ביה ולאו כלום הוא. ואם תאמר אמאי קא מהדר אפירכי דגט, דכיון דשיורא הוי, קדושין נמי דאית בהוא שיורא לאו כלום הוא, כדאמרינן בריש פרק המגרש (גיטין פב, ב) גבי חוץ לפלוני בין לרבנן בין לר' אליעזר ויצאה והיתה, ויש לומר דהכא לאו שיור גמור הוא, אלא אתחולי הוא דמתחלי מהשתא ומיגמר לא גמרי עד תלתין יומין. והכי אתמר בירושלמי כל שלשים יום קונה ואינו קונה לאחר שלשים יום קונה קנין גמור. והוא הדין לגיטין כהאי גוונא, דאילו אמר לה הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר שלשים יום הרי זה גט, אבל במגרש לאחר מיתה, כיון דלאחר מיתה אינו זמן הראוי לגט, וכל זמן שהוא בחיים לא גירש, שיור גמור הוא, ודכותה גבי קדושין אילו אמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר מיתה, לאו כלום הוא, ואינה זקוקה ליבום, לפי שזה שיור גמור, שאין לאחר מיתה זמן ראוי לא לגרושין ולא לקדושין, וכן נמי בשאמר בין בקדושין בין בגרושין חוץ מפלוני שיור גמור הוא לעולם ולא כלום נינהו, והיינו ההיא דריש פרק המגרש. ומסתברא דאפילו לא אסרה לו לעולם אלא עד שלשים יום, הוי שיורא בגט, ולא דמי להרי זה גיטך לאחר שלשים יום דהוי גט, דהתם לכשמתיר מתיר לכל ועד לאחר שלשים הוא דלא חייל כלל. אבל הכא דמתיר מהשתא לעלמא לגמרי, ולגבי דהאי לא מתיר כלל עד לאחר זמן שיורא בגט הוי ולאו כלום הוא. ומיהו לעיקר תירוץ זה קשיא לי, דאם כן שאינן נגמרין עד לאחר שלשים יום, אם מת בתוך שלשים יום לא תהא זקוקה ליבום, דהא אין גמר קדושין לאחר מיתה, ולישנא דר' יוחנן ודאי לא משמע הכי, דמדקאמר אפילו קדושי מאה תופסין בה, משמע דלגמרי תופסין בה מעתה, ואם מת חולצת או מתייבמת. ואי נמי נקרע שטר ארוסין קודם שלשים יום לא תהא מקודשת, ועוד דאם איתא לאחר שלשים הוה לן למימר גמרי קדושי ראשון ופקעי קדושי שני, (וא"ת) ואם נפשך לומר כיון דבא שני וקידשה עד שלא גמרו קדושי ראשון קדושי שני במאי פקעי, דהא קדשה בזמן הראוי לקדשה, שעדיין לא נגמרו קדושין לראשון, אם כן בא שני וקדשה קדושין גמורין, או מעכשיו ולאחר עשרה דזמן גמר קדושיו קודם לזמנו של ראשון, נימא קדושי שני קדושי, קדושי ראשון לאו קדושי, דהיאך גומרין קדושין ראשון אחר שנגמרו קדושי שני, והא אילו בא שני וקדשה לאחר שלשים יום שנגמרו קדושי ראשון אין חוששין לה משום קדושי שני, ועוד דגמרין לא נסיב טעמא משום מתחיל וגומר, אלא כל חד וחד רווחא לחבריה שבק, כלומר שייר בה זמן שיחולו אף קדושין אחרים בה. אלא מסתברא דלר' יוחנן אפילו אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר מיתה הרי זה מקודשת, אלא שתופסין בה קדושין אחרים לעולם, דרווחא שבק לכל מאן דמקדש לה עד לאחר מיתה. וכן נראה מדברי הראב"ד שהוא ז"ל פירש דר' יוחנן סבר לה כבעיא דר' אבא דהתם (שם) דאמר דעד כאן לא אמרי רבנן הכא אלא דבעינן כריתות וליכא, אבל התם קנין כל דהוא, וכדחייש לה נמי אביי התם, דאמר אם תמצא לומר איתא לדר' אבא בא ראובן וקדשה בנתים מקודשת אף לשני לעולם, אפילו הכי הוו קדושין דקנין כל דהו הוי קנין, אבל בגט בעיא כריתות גמור וליכא, ואף על גב דאמרינן בפרק קמא (ז, א) אשה ולא חצי אשה, הכא לאו חצי אשה הוא, דכולא מיקדשא ליה, אלא חצי קנין הוא, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' בזו, וכבר הארכתי בזה יותר בריש פרק בתרא דגיטין בס"ד.

    והא דאמר רבה גט להוציא ומיתה להוציא - פירש הראב"ד אף על גב דבעי כריתות בגט להתירה, כיון דלא משייר מידי אלא לאחר מיתה, מהשתא מיתסרא ליבם, ואף על פי שאין כח בגט זה להתיר, ולאו טעמא תריצא הוא, אלא כיון דאתא אבי ופרכה אנן לית לן לדקדוקי בה טפי. וההיא דבעיא התם בריש המגרש (גיטין פב, ב) אלא אשת שני מתים היכי משכחת לה, בההיא דר' אבא הוא דקאמר היכי משכחת בה אשת שני מתים, אבל לר' יוחנן הוה משכח לה דאורייתא כגון שקדשה ראובן מעכשיו ולאחר שלשים יום כו' ובא שמעון אחיו וקדשה מעכשיו ולאחר עשרים דקדושי שניהם תופסין בה ומתו שניהם אינה מתייבמת ללוי, שאני קורא בה אשת שני מתים, והכי איתא בירושלמי הכא (ה"א). ולענין פסק הלכה פסק ר' אלפסי כרב סתם, ובמסכת גיטין כתב גבי הא דתנן (עב, א) גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת, משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, ור"ח פסק כר' יוחנן דאמר אפילו קדושי מאה תופסין בה. וכתב הרמב"ן נר"ו דמסתברא כפסקא דרבינו אלפסי דסוגיין בכוליה תלמודא הכי, כדאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלו, א) התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, אבל הכא הכי קאמר ליה גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה, ובמסכת יבמות (לא, ב) נמי לא משכח בגמרא זיקת שני יבמין אלא מדרבנן, ואילו לר' יוחנן דאורייתא נמי משכחת לה בכהאי גוונא ומתניתין נמי כרב דייקא, דלרבי יוחנן אצרטיך לשנוייה ולדחוקה משום גזירה ולא סמכינן אשנויי עד כאן. ומסתברא כר' יוחנן, דהא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בכוליה תלמודא, והא דלא משכח ביבמות אשת שני מתים דבר תורה, היינו משום דלא משכחת לה אפילו לר' יוחנן אלא בשמתו שניהם בבת אחת, וכר' יוסי הגלילי דאמר (בכורות מז, א) אפשר לצמצם, דאילו כשמת ראובן ראשון שוב אינה יכולה להתייבם לעולם ללוי, דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לעולם, ואפילו לשמעון נמי אסורה, לפי שלא נפלה לפניו כולה ליבום, וכל יבמה שאין כולה נופלת לפני יבם בבת אחת צד שאינו זקוק ליבום הוה ליה כערוה, והויא ליה כצרת ערוה, וערוה פוטרת צרתה, כדאיתא הכא בירושלמי, דגרסינן התם (ה"א) גבי הא דר' יוחנן היו שני אחים וקדשוה שניהם ומת אחד מהם השני מהו שיהא מותר בה, מה נפשך מה שקנה קנה והשאר נפלה לו מחמת אחיו, ר' יהודה בר פזי אמר אסור בה, אמר ר' יוסי טעמא דר' יודן בן פזי כל יבמה שאין כולה לפנים צד הקנוי שבה נידון לשם ערוה וערוה פוטרת צרתה, אמר ר' חנינא יאות אמר ר' יודן בר פזי כלום נפלה לו אלא מחמת אחיו לאחיו היא אסורה לו מותרת, והלכך לא משכחת לה אלא לר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם, ולא קיימא לן כותיה, וכל שכן לר' חנינא דמפרש טעמא לאחיו אסורה לו מותרת שהיא אסורה לעולם בכל ענין, ואפילו מתו שניהם בבת אחת, ואף בלא טעמא דאשת שני מתים. והא דאמרינן ביש נוחלין, התם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי, לא מכרעא כרב, אלא משום קושיין דהתם דמקשינן וכי כתב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי, והתנן מהיום ולאחר מיתה אינו גט, אליבא דרב הוא דמקשינן, דמספקא ליה לישנא דלמא חזרה הוי, ואין מתנת בריא לאחר מיתה, משום הכי נקטינן בפרוקיה לישניה דרב דהתם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי, אבל לרב יוחנן לא הוה קשיא מידי, דאילו לדידיה דאמר דשיורא הוי, פשיטא דפירי דנפקו ביה עד לאחר מיתה הוא דקא משייר בה, דהא לדידיה לישנא דמהיום דוקא ולישנא דלאחר מיתה דוקא, והלכך כל היכא דאיכא לקיומי כוליה לישני מקיימים, והכי קאמר גופא מהיום ופירא אני משייר עד לאחר מיתה, כי היכי דגבי קדושין משייר בה רווחא למאן דמקדש לה תוך שלשים יום, וגבי גט משום דבעיא כריתות הוא וליכא, והלכך ההיא לא מכרעא כרב, דאילו משום דמקשינן אליבא דידיה, הא לא איריא, דטובא איכא דכותה לברורה למלתא אליבא דכולהו תנאי וכל שכן לברורי מתניתין אליבא דאמוראי, כי היכי דלא תיקשי ליה לרב ממתניתין, ובפרקין דלעיל (קידושין נא, א) המקדש אשה ובתה מקשינן היכי דמי, אילימא דאמר להו כולכן את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה, ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר את וחמור קנה, אלא דאתא לברורה למתניתין אליבא דמאן דאית ליה הכי, כי היכי דלא תיהוי מתניתין תיובתיה והרבה כמותה כנ"ל. ומיהו לפי מה שכתבתי לא מקשינן בהא הויה ליציאה אלא כבעיא דר' אבא, דבין לרבנן בין לר' אלעזר בקנין, כל דהו סגי לן, והא דאמר אביי התם אם איתא לדר' אבא, לאו כפשטא דפשיט רבי אבא דר' אבא דפשיט בין לרבנין בין לר' אלעזר בעיא ויצאה והיתה קאמר, אלא הכי קאמר אם איתא לדר' אבא קמייתא קאמר דאמר עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דבעינן כריתות וליכא אבל הכא קנין כל דהו סגי. ואף על גב דפשטינן בכמה בעיי בדוכתי טובא ויצאה והיתה, לאו בכולהו אנפי מקשינן להו. ותדע לך דאם כן ר' אבא מעיקרא מאי סבר, ואמאי מספקא ליה אי אמרינן ויצאה והיתה או לא, ובפרקין קמא (ט, א) דבעי ריש לקיש גבי שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה אי מקשינן הויה ליציאה או הויות להדדי מקשינן, והדר פשיט ויצאה והיתה מעיקרא מאי סבר, ובפרק האיש מקדש בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דכמחלוקת לגרושין כך מחלוקת לקדושין אמרינן (מד, א) חבור חבורתא כולה כר' יוחנן וצווח ריש לקיש ככרוכייא ויצאה והיתה מקיש יציאה להויה וליכא דאשגח ביה, אלמא לאו בכולהו אנפי מקשינן להו. ולפי מה שפסק רבינו אלפסי כרב, תמיהא מלתא למה השמיט דברי אביי דאמר מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט ואי אפשר לומר דצריכה גט מכולן דלא כאביי, דהא מתמהינן במימריה דאביי ואמרינן פשיטא, ומהדרינן מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה קא משמע לן, אלמא מפשט פשיטא להו, וכל שכן דליכא מאן דפליג עליה. ויש אומרים דלא רצה לפרסם בה קולא וחשש לדברי מי שפוסק כר' יוחנן. אחר כך מצאתי בפירושי המשנה לרמב"ם תלמידו, שכתב מקודשת ואינה מקודשת ואפילו לאחר שלשים יום, וצריכה גט מזה ומזה, דלמא מיחלפא באשת איש ע"כ. ובודאי שבראשון ובאחרון אין הטעם הזה אמת, לא לרב ולא לר' יוחנן, אלא נראה שעל האמצעיים פירש כן, שהוא ז"ל פסק כרב, שכן כתב בחבורו (הל' אישות פ"ז הי"ב) מקודשת לכולן מספק, ולר' יוחנן מקודשת גמורה היא, והלכך מראשון ומאחרון צריכה גט מספק ומן האמצעי נמי צריכה גט, גזירה משום אשת איש דעלמא. והא דשקלינן וטרינן במימריה דאביי ואמרינן פשיטא, מה נפשך אביי מדינא קא מיירי לומר דמדינא צריכה גט מראשון ומאחרון ולא מן האמצעי, ועלה קא מתמהינן פשיטא, דמדינא אינה צריכה גט מאמצעי, ומיהו משום דלא ליתי לאחלופי באשת איש דעלמא אף מאמצעי צריכה גט, ואולי אף זו היתה דעתו של הרב אלפסי, וזה ענין רחוק, דמנא לן למגזר ולהצריך גט במה שלא נזכר בגמרא.

    רב יהודה אמר לכשיתן - יש מי שפירש לכשיתן הויא מקודשת ודאית, ועד שיתן מקודשת ואיה מקודשת. והא דאמרינן איכא בינייהו כגון שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, לומר דלרב הונא אין חוששין לה ולרב יהודה מקודשת קדושי ספק לבד, ומסתייעינן מדאמרינן לקמן בשמעתין ולרב יהודה דאמר בעל מנת נמי פליגי, אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלגי בעל מנת, ופירש רש"י דהוי גט ואינו גט, דאלמא לרב יהודה מספקא ליה בעל מנת אי הוי כמעכשיו או לא דומיא דמהיום ולאחר מיתה. ולפי פירוש זה היינו דבסמוך בפלוגתייהו דגט אמרינן איכא בינייהו שנקרע הגט או שנאבד, ולא אמרינן איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, דהתם כיון דלכולי עלמא צריכה גט להתירה לעלמא, אלא דלרב הונא מקודשת גמורה ולרב יהודה מקודשת ואינה מקודשת, מכל מקום לאו נפקותא רבתי הוא, על כן נקט שנתקרע הגט או שנאבד דלרב הונא הוי זה גט גמור ומתירין אותה לינשא לכתחלה, ולרב יהודה אוסרין אותה לינשא ומצריכין אותה גט אחר, וכן נראה שפירש רש"י. ואינו מחוור, אלא לרב יהודה אינה מקודשת ואינה מגורשת כלל עד שתתן, וכן פירש ר"ח, והא דאמרינן לקמן אדמפליגי במהיום נפלגו בעל מנת, לאו למימר דשייכי אהדדי, דהא על כרחין חדא מכלל חברתה לא נפקא, דאילו אשמועינן דהאומר על מנת לאו כאומר מעכשיו, לרבנן אכתי לא שמעינן במהיום ולאחר מיתה אי הוי גט או לא, הא על כרחין לא שייכי בחד טעמא, אלא מלתא בעלמא הוא דקאמר, דהאי תנא דתני פלוגתייהו לרבי ורבנן בשכיב מרע ליתני פלוגתייהו בעל מנת ומת נמי. ומיהו אין זה מתיישב לפי לשון הגמרא, דהוה ליה למימר ליפלגו נמי בעל מנת, ואי אפשר לומר דגרסינן נמי, דאם כן מאי קאמר להודיעך כחו דרבי וכח דהתירא עדיף ליה, הא לאפלוגי בהא ובהא טפי עדיף דאשמועינן כחו דרבי וכחן דרבנן, אלא יש לומר דהכי קאמר אדמפלגי במהיום דאין בו שום חדושא לרבנן אלא לרבי, דהא בהדיא תנינן במתניתין במהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט, ליפלגו בעל מנת, דאשמעינן חדוש בין לר' בין לרבנן, דהא לא שמעינן עד השתא אי כאומר מעכשיו אי לאו כאומר מעכשיו, ואהדר ליה אפילו הכי מאי דאשמועינן לר' במהיום ולאחר מיתה טפי עדיף ליה, משום דכח דהתירא בזו דאפילו מהיום ולאחר מיתה הרי זה גט. ועוד תדע לך דאי אפשר לדקדק מכאן דעל מנת לרבנן ספוקי מספקא להו אי כמעכשיו או לא, מדמדמי ליה למהיום ולאחר מיתה, דעד השתא אדר' יוחנן קיימינן ור' יוחנן הא אמר דמהיום ולאחר מיתא שיורא הוי ואינו גט כלל ויבומי נמי תתייבם, ולמה אמרו חולצת ולא מתייבמת, גזירה משום מהיום אם מתי, ואי אתינן לדמויינהו אף על מנת לרבנן אינו גט כלל, והא דלא אמרינן בסמוך פשטה ידה וקבלה קדושין איכא בינייהו, איכא למימר דנפקותא מחודשת אתא לאשמועינן בה דאיתא הכא וליתא בקדושין, דהיינו שנקרע הגט או שנאבד, דאלו בקדושין דכותה שנתאכלו מעות קדושיה (והתם) בין למר בין למר מקודשת, דהכי אסיקנא לעיל (קידושין נט, א) לא בא אחר וקדשה תוך שלשים יום מקודשת אף על פי שנתאכלו המעות דלא למלוה דמו ולא לפקדון דמו, והוא הדין לפשטה ידה דאיתא בקדושין דאיתא בגירושין, אי נמי איכא למימר דקאי בקדושין אמר קדושין קאי בגרושין אמר גרושין.

    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 60a

    Kiddushin 60a. The full printed text of this folio side - 16 numbered segments, about 376 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Kiddushin 60a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026