Talmud Builders

    Kiddushin 15a

    Back to index

    English translation — Kiddushin 15a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1And the other Sage, Rabbi Elazar, would say: That term, “his ear,” comes for a verbal analogy. As it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: From where is it derived that the piercing of a Hebrew slave’s ear with an awl is performed on the right ear? It is stated: Ear, here, with regard to a Hebrew slave, and it is stated there, with regard to the ritual purification of a leper: “The right ear of he who is to be purified” (Leviticus 14:14). Just as there, with regard to a leper, it specifies the right ear explicitly, so too here, the piercing of a slave must be performed on the right ear.

    2The Gemara asks: And how does the other Sage, the first tanna , derive that this piercing can be performed only on the right ear? The Gemara answers: He would argue that if it is so that the word “ear” is stated only for the sake of the verbal analogy, let the verse say merely: Ear, and one would learn the halakha through a verbal analogy from the case of the leper’s ear. What is the reason that it states “his ear”? This serves to teach that one who sells himself may not be pierced.

    3And the other Sage, Rabbi Elazar, would answer: That formulation is necessary to teach that the mitzva of piercing applies to “his ear” but not her ear. He learns from the pronoun that piercing may be performed only on a male slave, not a maidservant. The Gemara asks: And from where does the other Sage, the first tanna , derive this halakha ? The Gemara answers: He derives it from the verse: “But if the slave shall say” (Exodus 21:5). This indicates that piercing applies to the slave but not to a maidservant.

    4And the other Sage, Rabbi Elazar, who does not derive this ruling in the same manner as the first tanna , requires this verse for a different halakha : A slave may declare that he wishes to be pierced provided that he says this when he is still a slave. After he has been emancipated, he can no longer say that he wishes to remain with his master.

    5The Gemara asks: And from where does the other Sage, the first tanna , learn this halakha ? The Gemara responds: He derives it from the terms: Slave, and “the slave.” If the verse had stated only: Slave, one would have learned that a slave may say this only while still a slave. Since it is actually written “the slave,” this teaches the other halakha as well, that a slave may be pierced but a maidservant may not. The Gemara comments: And the other Sage, Rabbi Elazar, does not learn a halakha from this slight difference between: Slave, and “the slave.”

    6The Gemara clarifies additional details with regard to this dispute: What is the reasoning of the first tanna , who says that one does not grant a severance gift to one who sells himself? With regard to one sold by the court, the Merciful One excludes a certain case by the verse: “You shall give a severance gift to him” (Deuteronomy 15:14). “To him” means to one who is sold by the court, but not to one who sells himself.

    7The Gemara asks: And what does the other Sage, Rabbi Elazar, derive from that verse? The Gemara answers: He requires that verse to teach the following: “To him” means that one grants a severance gift only to the slave himself but not to his heirs. The Gemara asks: Why not give this gift to his heirs? After all, the Merciful One calls a Hebrew slave “a hired worker.” Just as payment for the labor of a hired worker is given to his heirs when he dies, so too this severance gift for his labor should be given to his heirs when he dies. Rather, this verse teaches “to him,” but not to the slave’s creditor. One to whom the slave owes money may not collect the slave’s severance gift as repayment of the debt.

    8The Gemara asks: Why is it necessary to emphasize that a creditor has no rights to the severance gift? That is necessary due to the fact that we generally hold in accordance with the opinion of Rabbi Natan, as it is taught in a baraita that Rabbi Natan says: From where is it derived that in the case of one who lends one hundred dinars to another, and the other lends a similar sum to yet another, a third person, from where is it derived that the court appropriates the money from this one, the third person, and gives it to that one, the first creditor, without going through the second person, who owes money to the first and is owed that same amount by the third? The verse states: “And he shall give it to him whom he has wronged” (Numbers 5:7), which indicates that the loan should be repaid to the creditor to whom the money is ultimately owed.

    9Therefore, the term “to him” comes to exclude this possibility, as the severance gift is given to the slave and not to his creditor. And how does the other Sage, the first tanna , respond to this claim? He maintains that we generally do not hold in accordance with the opinion of Rabbi Natan. Consequently, this exposition is unnecessary.

    10The Gemara continues to ask: What is the reasoning of the first tanna , who says that if one sells himself his master does not provide him with a Canaanite maidservant? The Gemara answers: With regard to one sold by the court, the Merciful One excludes a certain case by the verse: “If his master give to him a wife” (Exodus 21:4). This serves to emphasize “to him” but not to one who sells himself. And the other Sage, Rabbi Elazar, explains: “To him” means even against his will.

    11And from where does the other Sage, the first tanna , derive that the slave must remain with this maidservant against his will? He derives it from the verse: “For double of the hire of a hired worker he has served you” (Deuteronomy 15:18). As it is taught in a baraita that this verse: “For double of the hire of a hired worker he has served you,” indicates that a hired worker works only during the day, whereas a Hebrew slave works both during the day and at night.

    12The Gemara clarifies: And can it enter your mind that a Hebrew slave actually works both during the day and at night? But isn’t it already stated: “Because he fares well with you” (Deuteronomy 15:16), which teaches that he must be with you in food and with you in drink? All of the slave’s needs must be fulfilled, and his living conditions must be equal to those of the master himself. If so, he cannot be forced to work under unreasonable conditions. And Rabbi Yitzḥak says in explanation of this halakha : From here it is derived that his master may provide him with a Canaanite maidservant against his will to produce children for the master. This is the service he performs at night.

    13And the other Sage, Rabbi Elazar, would say that this is no proof, because if it is derived from there alone I would say: This matter applies only with his consent; but as for his master forcing him to live with a maidservant against his will, I would say no, he cannot do this. Therefore, the term “to him” teaches us that the master can even provide him with a Canaanite maidservant against his will.

    14§ According to the above explanation, both Rabbi Elazar and the first tanna accept the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker.” Rather, who is the tanna who does not derive the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker”? It is this tanna , as it is taught in a baraita as follows with regard to the verse: “He shall labor with you until the Jubilee Year, then he shall go out from you, he and his children with him, and shall return to his own family and to the possession of his fathers he shall return” (Leviticus 25:40–41). Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: What is the verse speaking of when it states: “And shall return to his own family”? If it is speaking of one who sold himself and the Jubilee Year arrived during his six years of slavery, this is already stated: “He shall labor with you until the Jubilee Year, then he shall go out from you” (Leviticus 25:40).

    15If it is speaking of a pierced slave, it is already stated, as will be explained. It must be that the verse is speaking of nothing other than a man sold by the court two or three years before the Jubilee Year, and it teaches that the Jubilee Year releases him from slavery. The Gemara analyzes this opinion: And if it would enter your mind that Rabbi Eliezer ben Ya’akov derives the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker,” why do I need this verse? Let him derive that a man sold by the court is released in the Jubilee Year by the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker,” from the case of one who sold himself.

    16Rav Naḥman bar Yitzḥak said that this claim can be refuted: Actually, Rabbi Eliezer ben Ya’akov derives the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker” as well, and even so it was necessary for him to learn that halakha from a verse. The reason is that it might enter your mind to say that one who sells himself, who did not commit a transgression, is emancipated at the onset of the Jubilee Year even if six years have not passed, but with regard to one sold by the court, who did commit a transgression, as he was sold because he was unable to repay the value of his theft, one might say that we should penalize him and therefore he should not be emancipated in the Jubilee Year. Consequently, the verse teaches us that even this slave is emancipated in the Jubilee Year.

    17The Master said earlier, in the baraita : If it is speaking about a pierced slave, it is already stated. The Gemara asks: What is the verse that teaches that a pierced slave is released in the Jubilee Year? As it is taught in a baraita that the verse states: “And you shall return, each man to his land, and you shall return, each man to his family” (Leviticus 25:10). What is the verse speaking of? If it is speaking of one who sells himself, it is already stated: “He shall labor with you until the Jubilee Year” (Leviticus 25:40).

    18If it is speaking of one who was sold by the court, it is already stated: “Then he shall go out from you, he and his children with him, and shall return to his own family” (Leviticus 25:41). It must be that the verse is speaking of nothing other than a slave who is pierced two or three years before the Jubilee Year, and that the Jubilee Year releases him. The Gemara asks: From where may it be inferred that the verse is specifically referring to a pierced slave? Rava bar Sheila said that the verse states “man.” What matter applies to a man and does not apply to a woman? You must say that this is piercing a Hebrew slave’s ear with an awl.

    19The Gemara comments: And it was necessary for the Torah to write that one sold by the court leaves in the Jubilee Year, and it was also necessary to write the same with regard to a pierced slave, as neither case can be derived from the other. The Gemara elaborates: As, if the Torah had informed us only about one who was sold by the court, one might say that the Jubilee Year releases him because his time had not come to be freed. But with regard to a pierced slave, whose time had come but he did not wish to be freed, one might say that we should penalize him and he should remain a permanent slave.

    20And conversely, if the Torah had informed us only about a pierced slave, one might say that the Jubilee Year releases him because he has served the master for six years, as required, but with regard to one who was sold by the court, who has not yet served his master for six years, one might say that he should not be freed in the Jubilee Year. Therefore, it was necessary for the Torah to state this halakha with regard to both cases.

    21And likewise, it was necessary for the Torah to write with regard to the release of a pierced slave in the Jubilee Year: “And you shall return, each man to his land” (Leviticus 25:10), and it was necessary to write as well: “And he shall serve him forever” (Exodus 21:6), which is interpreted by the Sages as referring to until the Jubilee Year. As, if the Merciful One had written only “forever,” I would say that this actually means forever, i.e., for his entire life. Therefore, the Merciful One writes: “And you shall return.”

    22And if the Merciful One had written only “and you shall return,” I would say that this statement applies only where he did not serve six years after being pierced; but in a case where he did serve six years after he was pierced, one might argue as follows: His final stage, after he is pierced, should not be stricter than his initial stage, when he was first sold: Just as after his initial stage he serves only six years, so too in his final stage he serves only six years and no longer. Therefore, the verse teaches us “forever,” which means forever until the Jubilee Year, even if the Jubilee Year arrives many years later. In any case, with regard to the issue at hand there is no proof that Rabbi Eliezer ben Ya’akov does not derive the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker.”

    23Rather, who is the tanna who does not derive the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker”? It is Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita :

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ונאמר להלן אוזןבמצורע עני שכל הפרשה לדרשה שהרי נאמרה לעצמה במצורע עשיר והוכפלה והכי אמרינן במנחות (דף י.):

    ההוא [מאוזן] ומיעוטא נפקא לןמדכתיב אזנו דמשמע אזנו של זה ולא של אחר:

    ולא אזנהשל אמה העבריה נרצעת והא דכתיב (דברים טו) ואף לאמתך תעשה כן אהענקה קאי כדלקמן (קידושין דף יז:):

    כשהוא עבדמואם יאמר העבד נפקא שאם לא אמר אהבתי את אדוני לא אצא חפשי עד שיכלו שש שניו אינו נרצע:

    עבד העבדעבד עד שיאמר כשהוא עבד העבד נפקא ליה מה"א יתירא למעוטי אמה:

    לא דרישדאורחא דקרא לאישתעי הכי:

    ולא ליורשיואם לא הספיק להעניקו עד שמת:

    פעולתושכר פעולתו:

    ולא לבעל חובואין האדון מחוייב להגבות הענקו לבעל חובו ומשום דסבירא לן בעלמא כרבי נתן דאמר הנושה בחברו מנה וחברו בחברו מוציאין מזה ונותנין לזה איצטריך למעוטי הענקה מהאי דינא:

    מכי משנה שכר שכיר נפקאגמרינן בעל כרחו וכי תנא ביה קרא אדוניו יתן לו כו' למעוטי מוכר עצמו:

    ושב אל משפחתובמוכר עצמו כתיב לומר שיצא ביובל:

    אם במוכר עצמווללמד שאם פגעו יובל בתוך שש יובל מוציאו:

    הרי כבר אמורדכתיב לעיל מיניה עד שנת היובל יעבוד עמך:

    אם בנרצעללמד שאף הנרצע יוצא ביובל:

    הרי כבר אמורלקמיה בעי לה מאי היא:

    דלא עבד איסוראדלא גנב כלום אבל מכרוהו ב"ד בגניבתו נימא נקנסיה לעבוד עד שש:

    ליקנסיהעל שאמר לא אצא ועבר על כי עבדי הם (ויקרא כ״ה:מ״ב) והוא קונה אדון לעצמו חנם:

    ושבתם איש אל אחוזתובפרשת יובל כתיב:

    הרי כבר אמורכדאמר לעיל עד שנת היובל יעבוד עמך:

    אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמורושב אל משפחתו כדאוקימנא לעיל:

    דלא מטא זימניהלא מלאו שש שניו לצאת:

    ליקנסיהעל שאמר לא אצא ועבר על כי עבדי הם (ויקרא כ״ה:מ״ב) והוא קונה אדון לעצמו חנם:

    משום דעבד ליה ששקודם לכן ואין רבו מפסיד בשילוחו אבל מכרוהו ב"ד שפגע בו יובל בתוך שש אימא דלא נפסדיה לאדון קמ"ל:

    לעולםועבדו לעולם והוא לעולמו של יובל דטפי מהכי ליכא למימר דהא כתיב קרא אחרינא ושבתם איש וגו' ואוקימנא בנרצע:

    ה"מדיוצא נרצע ביובל ולא קודם לכן היכא דלא עבד שש אחר רציעה אבל היכא דעבד שש אחר רציעתו אימא ניפוק בשש דלא תהא רציעה חמורה מתחילת ממכרו:

    קמ"ל לעולםמידי דחשוב עד לעולם:

    קידושין 15 עמוד א

    1ואידך? ההיא לגזירה שוה הוא דאתא. דתניא, רבי אליעזר אומר: מנין לרציעה שהיא באזן ימנית? נאמר כאן: ״אזן״, ונאמר להלן: (ויקרא יד, יד) ״אזן״. מה להלן ימין אף כאן ימין.

    2ואידך? א"כ לימא קרא ״אזן״, מאי ״אזנו״?

    3ואידך? ההוא מיבעי ליה: ״אזנו״ ולא אזנה. ואידך? נפקא לה (שמות כא, ה) מואם יאמר העבד העבד ולא אמה.

    4ואידך? מיבעי ליה: עד שיאמר כשהוא עבד.

    5ואידך? מעבד״ ״העבד״ נפקא. ואידך? ״עבד״ ״העבד לא דריש.

    6מ"ט דתנא קמא דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו? מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד (דברים טו, יד) הענק תעניק לו לו, ולא למוכר עצמו.

    7ואידך? ההוא מיבעי ליה: לו, ולא ליורשיו. יורשיו אמאי לא? ״שכיר״ קרייה רחמנא, מה שכיר פעולתו ליורשיו אף האי פעולתו ליורשיו! אלא: לו, ולא לבעל חובו.

    8מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן, דתניא, א"ר נתן: מנין לנושה בחברו מנה, וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? ת"ל (במדבר ה, ז) ״ונתן לאשר אשם לו״.

    9אתא ״לו״ לאפוקי. ואידך? בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן.

    10מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית? מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד (שמות כא, ד) ״אם אדוניו יתן לו אשה״ לו, ולא למוכר עצמו. ואידך? לו בעל כרחו.

    11ואידך? מכי משנה שכר שכיר״ נפקא, דתניא: (דברים טו, יח) ״כי משנה שכר שכיר עבדך שכיר אינו עובד אלא ביום, עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה.

    12וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה? והלא כבר נאמר: (דברים טו, טז) ״כי טוב לו עמך״ עמך במאכל, עמך במשתה. וא"ר יצחק: מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית.

    13ואידך? אי מהתם, הוה אמינא ה"מ מדעתיה, אבל בע"כ אימא לא, קמ"ל׃

    14אלא, מאן תנא דלא יליף ״שכיר״ ״שכיר״? האי תנא הוא, דתניא: (ויקרא כה, מא) ״ושב אל משפחתו וגו'״ אמר ר"א בן יעקב: במה הכתוב מדבר? אי במוכר עצמו הרי כבר אמור!

    15אי בנרצע הרי כבר אמור! הא אין הכתוב מדבר אלא במכרוהו ב"ד שתים ושלש שנים לפני היובל, שהיובל מוציאו. ואי ס"ד יליף ״שכיר״ ״שכיר״, למה לי? נילף ״שכיר״ ״שכיר״!

    16אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם יליף ״שכיר״ ״שכיר״, ואיצטריך, ס"ד אמינא, מוכר עצמו הוא, דלא עבד איסורא, אבל מכרוהו ב"ד דעבד איסורא, אימא ניקנסיה, קמ"ל׃

    17אמר מר: אי בנרצע הרי כבר אמור. מאי היא? דתניא: (ויקרא כה, י) ״ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו וגו'״ במה הכתוב מדבר? אי במוכר עצמו הרי כבר אמור!

    18אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור! הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל, שהיובל מוציאו. מאי משמע? אמר רבא בר שילא: אמר קרא: ״איש״, איזהו דבר שנוהג באיש ואין נוהג באשה הוי אומר זו רציעה.

    19ואיצטריך למיכתב מכרוהו בית דין, ואיצטריך למיכתב נרצע. דאי אשמעינן מכרוהו ב"ד משום דלא מטאי זמניה, אבל נרצע, דמטאי זמניה, אימא ניקנסיה.

    20ואי אשמעינן נרצע, משום דעבד ליה שש, אבל מכרוהו ב"ד דלא עבד ליה שש, אימא לא, צריכא.

    21ואיצטריך למיכתב ״ושבתם״, ואיצטריך למיכתב ״לעולם״. דאי כתב רחמנא ״לעולם״, הוה אמינא לעולם ממש, כתב רחמנא ״ושבתם״.

    22ואי כתב רחמנא ״ושבתם״, הוה אמינא: ה"מ היכא דלא עבד שש, אבל היכא דעבד שש לא יהא סופו חמור מתחלתו, מה תחלתו שש אף סופו נמי שש, קמשמע לן: ״לעולם״ לעולמו של יובל.

    23אלא מאן תנא דלא יליף ״שכיר״ ״שכיר״? רבי היא, דתניא:

    Tosafot

    ואידך לג"ש הוא דאתאפי' וצריך שתהא מופנה משני צדדין דאי אינה מופנה אלא מצד אחד איכא מ"ד (בנדה דף כב:) דלמידין ומשיבין ומאי משיבין דאיכא למיפרך. מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת:

    ההוא [מאוזן] ומיעוטא נפקא לןמדכתיב אזנו דמשמע אזנו של זה ולא של אחר:

    ואידךפי' ת"ק בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן מכאן מדקדקין דאין הלכה כר' נתן דהא ר"א ורבנן פליגי בדר' נתן ור' אליעזר דשמותי הוא סבר כר' נתן והלכה כרבנן ועוד מדקדק ר"ת מהא דאמר לקמן פ' האומר (קידושין דף סט.) גבי אושפזיכניה דר' שמלאי ממזירא הוה א"ל אי קדימתך טהרתינהו לבנך ומפרש משום דא"ל זיל גנוב ואיזדבן לעבד עברי ואי מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית למה ליה למימר זיל גנוב ה"ל למימר זיל זבון עצמך אלא ש"מ דאין הלכה כר"א דודאי מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וכי היכי דבהא לית הילכתא כוותיה בהא דקאמר מעניקין לו נמי לית הילכתא כוותיה אלא ודאי אין מעניקין לו כת"ק ועוד ראיה מהא דאמר לקמן (קידושין דף טז:) הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לבעל חובו משמע דאין הלכה כוותיה ור"ת ור"י פי' דהלכה כר' נתן דהא גבי פלוגתא דאביי ורבא בפרק כל שעה (פסחים דף לא.) דאמר רבא מכאן ולהבא הוא גובה אי אפשר לרבא ליישב אליבא דרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן אלא כר' נתן וקי"ל כרב נחמן בדיני ורבא נמי דחק להעמידה כמותו וקי"ל כרבא גבי אביי ומה שהבאתי דמדלית הילכתא כר"א בהא דרבו מוסר לו שפחה כנענית ה"נ נימא דלית הילכתא כוותיה בההיא דמעניקין לו אין זה ראיה דילמא בההיא אין הלכה כמותו אבל באחריני הלכתא כוותיה ועוד דשמא גם בהא דמוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית נמי הילכתא כוותיה והא דנקט התם זיל גנוב לרווחא דמילתא נקט דמכרוהו ב"ד כ"ע מודו דרבו מוסר לו שפחה כנענית ומה שאומר דר"א שמותי הוא ברוב ספרים גרס ר' אלעזר והא דקאמר תוטאי היא דילמא הכי קאמר תוטאי היא וס"ל כוותיה וה"ר נתנאל מפרש לגבי מלוה כ"ע אית להו כר' נתן והכי נפרש לעיל אליבא דר"א אלא לו ולא לבעל חובו משום דסבירא לן בעלמא כר' נתן בשאר שכירות שמוציאין מזה ונותנין לזה אתא לו ואפקיה פי' שאינו משלם הענקה לב"ח ואידך ת"ק בעלמא נמי פי' בשאר שכירות לא קי"ל כר' נתן משום דטרח בגופו אבל בב"ח כ"ע אית להו דרבי נתן כדפי':

    כי טוב לו עמךה"ר אברהם גריס כשכיר כתושב יהיה עמך (ויקרא כ״ה:מ׳) דמהתם ילפינן בת"כ אבל בספרי לא דריש מידי מכי טוב לו עמך דאין זה צווי אלא סיפור דברים בעלמא:

    ואידך אי מהתם ה"א ה"מ מדעתיהאף על גב דמדעתו מואם אדוניו יתן לו אשה נפקא מ"מ הוה אמינא דלהרצאת אדון קאתי:

    איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשהואם תאמר ואימא זו מכרוהו ב"ד דלא שייך באשה דכתיב (שמות כב) בגניבתו ולא בגניבתה וי"ל דמ"מ שם מכירה נוהגת באשה אבל שם רציעה אינו נוהג באשה [ותימה דכיון דקרא לא משתמע אלא בנרצע למאי איצטריך למימר אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור]. ת"י:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ואידך ההוא לגזירה שוה הוא דאתאדבעינן מופנה מב' צדדים, דקסבר דבמופנה מצד אחד למדין ומשיבין, והכא איכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת, אבל במופנה משני צדדים למדין ואין משיבין.

    ואידךכלומר רבנן נפקי ליה מואם אמור יאמר העבד. וקשיא לן דהא אין אשה נמכרת בבית דין, ולרבנן נמכר בבית דין בלבד הוא שנרצע. יש לומר דמכירת האב כמכירת בית דין שאף היא נמכרת בעל כרחה. עוד נראה לי דאי לא מיטיה קרא הוי אמינא דאמה נרצעת מגזרת הכתוב, דהא סמוך לרציעה כתיב (דברים טו, יז) ואף לאמתך תעשה כן, ואף על פי שאינה נמכרת בבית דין הוי אמינא דהוהו לי כהענקה שמעניקין לה אף על פי שאינה נמכרת בבית דין, אלא דמדמיעטה קרא דרשינן האי לאמתך תעשה כן להענקה דלעיל מיניה. עוד נראה לי דקושיא מעיקרא ליתא, דאי לא מיעטה קרא מואם אמור יאמר העבד. הוה מוקמינן אזנו ולא אזנה, והוי אמינא דאף מוכר עצמו נרצע, אלא מדמיעט רחמנא אזנו של זה ולא אזנו של אחר. וזה נראה לי עיקר.

    מדסבירא לן בעלמא כר' נתן אתיא לו אפקיהקשיא לי וכיון דבעלמא סבירא לן כר' נתן, מאי טעמא נפקיה הכא, נוקי האי לו למעט מוכר עצמו כרבנן. יש לומר דטפי עדיף לן לקיומי גזירה שוה. ומהאי טעמא נמי אצטריך למימר לרבנן דלית להו בעלמא כר' נתן, דאי הוה סבירא ליה כר' נתן בעלמא, הכא ודאי הוה מוקמינן לו למעוטי בעל חובו ולא למעוטי מוכר עצמו משום גזירה שוה.

    מה שכתב רבינו נ"ר בהא דר' נתן דאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה דכתיב (במדבר ה, ז) ונתן לאשר אשם לו. ומדרבנן דפליגי עליה, שמעינן דראובן שלוה מנה משמעון והלוה ליהודה (אין) נכסי יהודה משועבדים לראובן מדין שעבוד, דהא שעבודא דאורייתא, ואפילו הכי לרבנן אין מוציאין מיהודה ונותנין לשמעון, ור' נתן נמי לא קאמר אלא מדחדית רחמנא לאשר אשם לו הא מדין שעבודא לא, ואי אפשר לומר דהכא בשעבודא אי ישנה מדאורייתא או לא פליגי. מדלא מייתו לה בשלהי בבא בתרא (קעה, ב) דאיפליגו התם אמוראי בהא אי מדאורייתא או לא. ואם תאמר וטעמא מאי, יש לומר משום דאין שעבוד חל אלא על נכסי לוה ממש, הא בנכסים שנשתעבדו ללוה שאין גופן ממון של לוה לא, וכדין מכר והקדש שאין אדם מוכר ולא מקדיש מלוה שיש לו על אחרים דבר תורה, כדאיתא בפרק מי שמת (בבא בתרא קנז, א) ובבא קמא פרק הגוזל (פט, א), ומכירת שטרות מדרבנן היא, ומעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא (גיטין יד, א) והיינו דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) דנאמן מלוה לומר שטר אמנה הוא זה למאן דלית ליה דר' נתן, משום דלא חשבינן ליה כתב לאחרים, הואיל ולא נשתעבד לו לא מדין שעבוד ולא מדר' נתן. ואם תאמר לר' נתן כיון דמכל מקום מוציאין מזה ונותנין לזה מאי נפקא מיניה אי מדין שעבוד אי מחדוש דונתן לאשר אשם לו. וכי תימא נפקא מינה להיכא דנפלה קמי יתמי, דאי מדין שעבוד אפילו נפלה קמי יתמי יהבי למלוה דאבוהון, דהא משתעבד ליה כנכסים דאבוהון ממש, אבל השתא דלא משתעבד ליה מדין שעבוד דאבוהון, כי איתיה לאבוהון מפקינן מהאי ויהבינן להאי מדחדית רחמנא ונתן לאשר אשם לו, הא מת לוה ונפלה מלוה קמי יתמי לא יהבינן ליה למלוה שלו, וכדר' עקיבא דאמר בפרק הכותב (כתובות פד, א) יו ליורשים. לא היא, דאפילו חל עליה שעבוד אפילו הכי היכא דנפלה קמי יתמי לא גבי מינייהו, וטעמא משום דהוו להו מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב. ותדע לך דאפילו בפקדון שיש לו ביד אחרינם נמי אמר רב עקיבא ינתן ליורשים, ולכולי עלמא נמי מטלטלין דביד יתמי דשבק להון אבוהון לא גבי בעל חוב מינייהו, ויש לומר דודאי נפקא מינה להיכא דמית ונפלה קמי יתמי וכדאמרן. והא דלא גבי בעל חוב ממטלטלי דיתמי, אינה [מדין] תורה, דמדינא גבי, אלא משום דלאו עיקר אסמכתיה אמטלטלי, והלכך כל שאינן ביד לוה ממש לא גבי מינייהו, אלא דכל שהוא קיים וישנן תחת ידו גבי מינייהו, משום דשעבוד נכסיו ואפילו שעבוד מטלטליו נגרר אחר שעבוד גופו. וכל היכא דאיהו משעתבד נכסים נמי משתעבד. והוא הדין לפקדון שיש לו ביד אחרים, דכל היכא דאיתיה ברשותיה איתיה, ומלוה שיש לו אצל אחרים גובה ממנה מדר' נתן, אבל היכא דמית ליה לוה ונפלו מטלטלי קמי יתמי כיון דעיקר אסמכתיה דלוה ליתיה אמטלטלי לא גבי מינייהו, וכדמשמע בירושלמי בפרק הכותב (ה"ב) גבי ההוא דר' עקיבא דאמר שכולן צריכין שבועה, וגרסינן עלה בירושלמי הגע עצמך שפטרום מן השבועה, ומשני זו תורה וזו אינה תורה, מכל מקום מהאי טעמא הוא משום דירדה תורה לסוף דעתן של בריות, ומסתמא לאו עיקר אסמכתינהו אמטלטלי, ומיהו היכא דשעבד ליה בפירוש מטלטלי גבי ואפילו מיתמי, וכדמוכח בההיא (ב"ק ז, א) דעשה שורו אפותיקי ומכרו, אבל ממלותו דנפלה קמי יתמי לא גבי ואפילו שעבדה לן בפירוש, משום דלא אפשר לחול עליה שעבוד כדאמרן, ואפילו תפס מפקינן מיניה, וכדמוכח בהדיא בההיא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב, א) ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה וכו' דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבונא גבך כו', ואף על גב דאיהו תפיס להו, וההיא דרב נחמן דאמר [אם] גבו קרקע יש לו, מדרבנן הוא, דנראית כמקרקעי דאבוהון. אלא דצל"ע בפרק כל שעה (פסחים לא, א) בפלוגתא דאביי ורבא בבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע הוא גובה, דמפרש טעמא דרב נחמן משום דר' נתן דאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו דכי היכי דמשעבד ליה משעבד ליה לבעל חוב דאבוהון, ועוד צל"ע מדאמרינן בההיא דפרק מי שהיה נשוי אנן מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, אלמא מה שאינו גובה מן מלותו דנפלה קמי יתמי (ממלוה) [טעמא משום] דמטלטלי דיתמי הוא. וכן בההוא (כתובות פא, ב) דלא יאמר היבם הואיל ואני יורש החזקתי דאמרינן לא אשכחן תנא דמיקל תרי קולי בכתובה אלא או ר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה או ר' נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה. ויש לי לומר דההיא דבפרק מי שהיה נשוי רבותא קאמר, כלומר מאי דשבק אבון קמך לא עדיף ממטלטלי דאפילו מטלטלי דתפרע ניהלן או שבקינהו אבון לדידן לא משתעבדי לך דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, והוא הדין למלוה שבידך וכל שכן הוא, משום דאפילו דין מטלטלי נמי לית לה, דשעבודא בעלמא שבק לן אבונן גבך דלא משתעבדא לבעל חוב כלל, וההיא נמי דלא יאמר היבם החזקתי שאני, משום דיבמה היא, וכיון שאין ליבם בנכסי אחוה מידי, דכולהו נכסי משתעבדי לדידי כאלו בעלה הראשון קיים, לפיכך לא קרינן ליה למלותו שעבודא בלחוד אלא נכסי דמיתנא ממש, ומשתעבדי לה כדמעיקרא אליבא דר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה [אבל לרבנן דאמרי דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה לא, דלא יהא אלא שהבעל קיים והא מטלטלי דידיה לא משתעבדי לה כלל, השתא נמי לא משתעבדי לה, דלא יפה כח שעבוד על נכסי בעלה הראשון משמת מכחה מחיים, אלא כחה עכשיו ככחה בנכסיו בחייו, מהאי טעמא נמי מחמיר לגבי דידה כר' נתן מה שאין כן באלמנה דעלמא, דהא באלמנה בעלמא לא יהבינן לה ממלוה שיש לו ביד אחרים מדר' נתן, כדאמר ר' עקיבא בפרק הכותב (כתובות פד, א) אלא דיבמה שאני, שהיא כמחזקת בנכסים ושעבודה עליהם גם עכשיו, כאלו בעלה הראשון קיים.

    ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתןמכאן דקדק ר"ת דלית הלכתא כר' נתן, דהא לית ליה אוקימתא אליבא דרבנן דרבנן דאמרי מוכר עצמו אין מעניקין לו, ואנן כרבנן סבירא לן, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דר' אליעזר שמותי היא, ועוד מדאמרינן לקמן (קידושין טז, ב) הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח, כלומר דסבירא ליה כר' נתן, דאלמא לית הלכתא כר' נתן. ור"י זקן זצ"ל כתב דאדרבה מדקאי ר' נתן בהענקה כר' אלעזר כותיה עבדינן, משום דר' נתן (כב"מ קיז) דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, ואע"ג דלית הלכתא כר' אלעזר במוכר עצמו שרבו מוסר לו שפחה כנענית, הא לאו בהא תליא, דכל חד וחד מקרא באנפי נפשיה דייקי ליה. וברוב הספרים גרסינן הכא ר' אלעזר ולא ר' אליעזר, והא דאמרינן לקמן הא מני תוטאי היא, משום דאיהו אמר לה בהדיא. ונראה לי דאפשר לומר דר' נתן נמי אית ליה בהענקה כרבנן, ודריש נמי לו ולא למוכר עצמו, ולא דרשינן לו ולא לבעל חובו, משום דמסתברא קאי גבי עבד וממעט מילי דעבד, קאי גבי עבד וממעט מילי דבעל חוב, וליכא בין ר' נתן לר' אלעזר אלא משמעות דורשין. ור' נתן נמי אמר לך דרבנן כותיה סבירא ליה, ומוקי טעמייהו בהכי, ואנן דמוקמיה טעמייהו משום דבעלמא לית ליה דר' נתן, היינו משם דניחא לן לאוקמי טעמיה דתנא קמא בדינא מדתליא ליה במשמעות דורשין. והלכך אפשר דאיתי לדרבנן בהענקה ודר' נתן בעלמא בב"ח. ובודאי כר' נתן קיימא לן, כדמוכח בפרק השולח (גיטין לז, א) גבי פרוזבול דאמרינן לו ולערב אין לו קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר' נתן, ובפרק שני דכתובות (יט, א) גבי האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכר' נתן, ובפסחים פרק שני (לא, א) בפלוגתא דאביי ורבא בב"ח למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, אית ליה לרבא התם כר' נתן, וכן בפרק דיינו גזירות (כתובות קי, א) בשמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, ורב נחמן הכי אית ליה כתם, וקיימא לן כרב נחמן בדיני. ומיהו דוקא מחיים דב"ח הוא שמוציאין מבעל חובו ונותנין לאשר אשם לו, וטעמא דמלתא משום דהוי ליה כעין הפוכי מטרתא, שהרי כשגבה שמעון חובו מלוי בין גבה מעות בין גבה קרקע ב"ח שלו גובה ממנו, אם כן מעתה מוציאין מלוי ונותנין לראובן דהפוכי מטרתא למה לי, ולאו הפוכי מטרתא ממש קאמינא, דהא מצי לוה שני למימר ליה להאי לאו בעל דברים דידי את מדכתיב (במדבר ה, ז) ונתן לאשר אשם לו, ודוקא מחיים דלוה דידיה, משום דכל שהחייב לו בעל דברים דידיה אף החייב לחייב לו בעל דברים דידיה. וזה חדושו דונתן לאשר אשם לו, אבל אם מת ויש לו ב"ח והניח מלוה ופקדון ביד אחרים אין מוציאין מהם ונותנין לב"ח אלא ליורשין, וכדתנן בכתובות פרק הכותב (כתובות פד, א) מי שמת והניח אשר וב"ח ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינחנו לכושל שבהן, ופירש ר' יוחנן מאן כושל ב"ח ור"ע אומר אין מרחמין בדין אלא יתננו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה, דר' טרפון סבר דאפילו ממלוה דשבק מפקינן מדר' נתן, ואע"ג דאיכא תרתי חדא דהוו מטלטלי ואידך כר' נתן וכל שכן בפקדון דליכא אלא חדא, ור"ע סבר אפילו פקדון דליכא אלא חדא, ואע"ג דליתנהו ביד יתמי לא גבי וכל שכן מלוה דאיכא תרתי, דאפילו ר' נתן לא אמר אלא מחיים אבל לאחר מיהת לא, וקיימא לן כר"ע. וטעמא דמלתא משום דכיון דאי פרע ליה לוה גזוזי לא גבי ב"ח דאבוהון מנייהו כדאמר רב נחמן (פסחים לא, א) יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה אותה מהן, אבל מעות אין בעל חוב גובה מהן, דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, והלכך אין כאן הפוכי מטרתא, אלא דין גמור, וכשגבו קרקע דבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם מדר' נתן גופהי היא, דאי לאו דר' נתן הוו להו נכסי דקנו יתמי כדאיתא בהדיא בפרק כל שעה (פסחים לא, א) בפלוגתא דאבבי ורבא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, והא דיהיב ר"ע טעמא התם למלתיה לפי שכולן צריכין שבועה ואין היורישן צריכין שובעה, לאו למימרא שאם פטרו האב למלוה משבועה או דשמתיה ומת בשמתיה או מת בגו זמניה דנותנין למלוה, אלא לעולם נותנין ליורשין, אלא התם הכי קאמר הואיל ויפה כחן של יורישן שאין צריכין שבועה לעולם, מה שאין כן באשה ובעל חוב שהורע כחן שאין דינן ליטול אלא בשבועה. והכי אתמר בירושלמי (כתובות פ"ט ה"ב) דגרסינן התם הגע עצמך שפטרום מן השבועה, זות תורה וזו אינה תורה, וכן נמצי מוכח בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב, א) אמרינן התם אמר רמי בר חמא ראובן דמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה, ומת ראובן, ואתא ב"ח דראובן וקא טריף לה משמעון ופייסיה בזוזי, דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גביך דיתמי מטלטלי לב"ח לא משתעבדי, והא התם דאין צריך שבועה ואפילו הכי לא גבי ממלוה דבידיה אלא מוציאין מיניה ויהבין להו ליתמי. ומיהו אי פקח אידך מקרקש בזוזי לב"ח דאבוהון ומגבי ליה קרקע בשביל חובת אבינן, ומוקמינן להי בידיה דזה היה פקח ונשכר דהשתא נמי הוי הפוכי מטרתא, וכדאמרינן בההיא דפרק מי שהיה נשוי דמייתינן בסמוך ואי פקח שמעון מגבי ליה ניהלייהו והדר גבי לה מינייהו מדרב נחמן דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן וכו', והא דאמרינן התם מגבי לה ניהלייהו. לאו דוקא מגבי. דהפוכי מטרתא למה לי, אלא הכי קאמר אי פקח אידך טעין להו קרקע מגבינא לכו ולא זוזי והדר מעכבנא לי בחובת אבוכון, אי נמי כביש מטלטלין כי היכי דלית להו לגוביינא אלא מינה קאמר. והא דר' נתן דוקא במקום שאינו מוצא לגבות מיניה דב"ח, אבל מקום שמוצאין לגבות אין מוציאין מזה ונותנים לו כדמוכח בב"ק (מ, ב) וטעמא דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו דב"ח כעין משועבדים הוא ואין מוציאין מן המשועבדין במקום שיש בני חורין.

    הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע מאי משמעיש מפרשים מאי משמע דושבתם אישד אל אחוזתו בנרצע, ושב אל משפחתו במכרוהו בית דין, אימא איפכא. ופרקינן איש, איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רציעה. והקשה הראב"ד ואכתי מאי משמע, דהא מכירת בית דין נמי אינו נוהג באשה, דאינו נמכרת בגניבתה. וניחא ליה דאיש איש קא דייק, איזהו שנוהגין בו שתי מדות שבאיש ואינה באשה הוי אומר זו רציעה, דנרצע נוהגין בו שתי מדות שבאיש דהיינו מכירת בית דין ורציעה, אבל במכרוהו בית דין בלבד ואי נמי במוכר עצמו חדא הוא דאיכא. וקצת קשה לי דאם כן הוה ליה למימר איש איש איזהו דבר שנוהג באיש איש. ואחרים פירשו דאשה נמי שייכא, במכירה דמכירת האב כמכירת בית דין, שאף היא נמכרת בעל כרחה, וכמו שכתבתי למעלה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 15a

    Kiddushin 15a. The full printed text of this folio side — 23 numbered segments, about 518 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ונאמר להלן אוזן במצורע עני שכל הפרשה לדרשה שהרי נאמרה לעצמה במצורע עשיר והוכפלה והכי אמרינן במנחות (דף י.):

    ההוא [מאוזן] ומיעוטא נפקא לן מדכתיב אזנו דמשמע אזנו של זה ולא של אחר:

    ולא אזנה של אמה העבריה נרצעת והא דכתיב (דברים טו) ואף לאמתך תעשה כן אהענקה קאי כדלקמן (קידושין דף יז:):

    כשהוא עבד מואם יאמר העבד נפקא שאם לא אמר אהבתי את אדוני לא אצא חפשי עד שיכלו שש שניו אינו נרצע:

    עבד העבד עבד עד שיאמר כשהוא עבד העבד נפקא ליה מה"א יתירא למעוטי אמה:

    לא דריש דאורחא דקרא לאישתעי הכי:

    ולא ליורשיו אם לא הספיק להעניקו עד שמת:

    פעולתו שכר פעולתו:

    18 more comments on this page.

    Rashi on Kiddushin 15a · Sefaria

    Tosafot

    ואידך לג"ש הוא דאתא פי' וצריך שתהא מופנה משני צדדין דאי אינה מופנה אלא מצד אחד איכא מ"ד (בנדה דף כב:) דלמידין ומשיבין ומאי משיבין דאיכא למיפרך. מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת:

    ההוא [מאוזן] ומיעוטא נפקא לן מדכתיב אזנו דמשמע אזנו של זה ולא של אחר:

    ואידך פי' ת"ק בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן מכאן מדקדקין דאין הלכה כר' נתן דהא ר"א ורבנן פליגי בדר' נתן ור' אליעזר דשמותי הוא סבר כר' נתן והלכה כרבנן ועוד מדקדק ר"ת מהא דאמר לקמן פ' האומר (קידושין דף סט.) גבי אושפזיכניה דר' שמלאי ממזירא הוה א"ל אי קדימתך טהרתינהו לבנך ומפרש משום דא"ל זיל גנוב ואיזדבן לעבד עברי ואי מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית למה ליה למימר זיל גנוב ה"ל למימר זיל זבון עצמך אלא ש"מ דאין הלכה כר"א דודאי מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וכי היכי דבהא לית הילכתא כוותיה בהא דקאמר מעניקין לו נמי לית הילכתא כוותיה אלא ודאי אין מעניקין לו כת"ק ועוד ראיה מהא דאמר לקמן (קידושין דף טז:) הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לבעל חובו משמע דאין הלכה כוותיה ור"ת ור"י פי' דהלכה כר' נתן דהא גבי פלוגתא דאביי ורבא בפרק כל שעה (פסחים דף לא.) דאמר רבא מכאן ולהבא הוא גובה אי אפשר לרבא ליישב אליבא דרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן אלא כר' נתן וקי"ל כרב נחמן בדיני ורבא נמי דחק להעמידה כמותו וקי"ל כרבא גבי אביי ומה שהבאתי דמדלית הילכתא כר"א בהא דרבו מוסר לו שפחה כנענית ה"נ נימא דלית הילכתא כוותיה בההיא דמעניקין לו אין זה ראיה דילמא בההיא אין הלכה כמותו אבל באחריני הלכתא כוותיה ועוד דשמא גם בהא דמוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית נמי הילכתא כוותיה והא דנקט התם זיל גנוב לרווחא דמילתא נקט דמכרוהו ב"ד כ"ע מודו דרבו מוסר לו שפחה כנענית ומה שאומר דר"א שמותי הוא ברוב ספרים גרס ר' אלעזר והא דקאמר תוטאי היא דילמא הכי קאמר תוטאי היא וס"ל כוותיה וה"ר נתנאל מפרש לגבי מלוה כ"ע אית להו כר' נתן והכי נפרש לעיל אליבא דר"א אלא לו ולא לבעל חובו משום דסבירא לן בעלמא כר' נתן בשאר שכירות שמוציאין מזה ונותנין לזה אתא לו ואפקיה פי' שאינו משלם הענקה לב"ח ואידך ת"ק בעלמא נמי פי' בשאר שכירות לא קי"ל כר' נתן משום דטרח בגופו אבל בב"ח כ"ע אית להו דרבי נתן כדפי':

    כי טוב לו עמך ה"ר אברהם גריס כשכיר כתושב יהיה עמך (ויקרא כ״ה:מ׳) דמהתם ילפינן בת"כ אבל בספרי לא דריש מידי מכי טוב לו עמך דאין זה צווי אלא סיפור דברים בעלמא:

    ואידך אי מהתם ה"א ה"מ מדעתיה אף על גב דמדעתו מואם אדוניו יתן לו אשה נפקא מ"מ הוה אמינא דלהרצאת אדון קאתי:

    איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה ואם תאמר ואימא זו מכרוהו ב"ד דלא שייך באשה דכתיב (שמות כב) בגניבתו ולא בגניבתה וי"ל דמ"מ שם מכירה נוהגת באשה אבל שם רציעה אינו נוהג באשה [ותימה דכיון דקרא לא משתמע אלא בנרצע למאי איצטריך למימר אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור]. ת"י:

    Tosafot on Kiddushin 15a · Sefaria

    Rashba

    ואידך ההוא לגזירה שוה הוא דאתא דבעינן מופנה מב' צדדים, דקסבר דבמופנה מצד אחד למדין ומשיבין, והכא איכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת, אבל במופנה משני צדדים למדין ואין משיבין.

    ואידך כלומר רבנן נפקי ליה מואם אמור יאמר העבד. וקשיא לן דהא אין אשה נמכרת בבית דין, ולרבנן נמכר בבית דין בלבד הוא שנרצע. יש לומר דמכירת האב כמכירת בית דין שאף היא נמכרת בעל כרחה. עוד נראה לי דאי לא מיטיה קרא הוי אמינא דאמה נרצעת מגזרת הכתוב, דהא סמוך לרציעה כתיב (דברים טו, יז) ואף לאמתך תעשה כן, ואף על פי שאינה נמכרת בבית דין הוי אמינא דהוהו לי כהענקה שמעניקין לה אף על פי שאינה נמכרת בבית דין, אלא דמדמיעטה קרא דרשינן האי לאמתך תעשה כן להענקה דלעיל מיניה. עוד נראה לי דקושיא מעיקרא ליתא, דאי לא מיעטה קרא מואם אמור יאמר העבד. הוה מוקמינן אזנו ולא אזנה, והוי אמינא דאף מוכר עצמו נרצע, אלא מדמיעט רחמנא אזנו של זה ולא אזנו של אחר. וזה נראה לי עיקר.

    מדסבירא לן בעלמא כר' נתן אתיא לו אפקיה קשיא לי וכיון דבעלמא סבירא לן כר' נתן, מאי טעמא נפקיה הכא, נוקי האי לו למעט מוכר עצמו כרבנן. יש לומר דטפי עדיף לן לקיומי גזירה שוה. ומהאי טעמא נמי אצטריך למימר לרבנן דלית להו בעלמא כר' נתן, דאי הוה סבירא ליה כר' נתן בעלמא, הכא ודאי הוה מוקמינן לו למעוטי בעל חובו ולא למעוטי מוכר עצמו משום גזירה שוה.

    מה שכתב רבינו נ"ר בהא דר' נתן דאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה דכתיב (במדבר ה, ז) ונתן לאשר אשם לו. ומדרבנן דפליגי עליה, שמעינן דראובן שלוה מנה משמעון והלוה ליהודה (אין) נכסי יהודה משועבדים לראובן מדין שעבוד, דהא שעבודא דאורייתא, ואפילו הכי לרבנן אין מוציאין מיהודה ונותנין לשמעון, ור' נתן נמי לא קאמר אלא מדחדית רחמנא לאשר אשם לו הא מדין שעבודא לא, ואי אפשר לומר דהכא בשעבודא אי ישנה מדאורייתא או לא פליגי. מדלא מייתו לה בשלהי בבא בתרא (קעה, ב) דאיפליגו התם אמוראי בהא אי מדאורייתא או לא. ואם תאמר וטעמא מאי, יש לומר משום דאין שעבוד חל אלא על נכסי לוה ממש, הא בנכסים שנשתעבדו ללוה שאין גופן ממון של לוה לא, וכדין מכר והקדש שאין אדם מוכר ולא מקדיש מלוה שיש לו על אחרים דבר תורה, כדאיתא בפרק מי שמת (בבא בתרא קנז, א) ובבא קמא פרק הגוזל (פט, א), ומכירת שטרות מדרבנן היא, ומעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא (גיטין יד, א) והיינו דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) דנאמן מלוה לומר שטר אמנה הוא זה למאן דלית ליה דר' נתן, משום דלא חשבינן ליה כתב לאחרים, הואיל ולא נשתעבד לו לא מדין שעבוד ולא מדר' נתן. ואם תאמר לר' נתן כיון דמכל מקום מוציאין מזה ונותנין לזה מאי נפקא מיניה אי מדין שעבוד אי מחדוש דונתן לאשר אשם לו. וכי תימא נפקא מינה להיכא דנפלה קמי יתמי, דאי מדין שעבוד אפילו נפלה קמי יתמי יהבי למלוה דאבוהון, דהא משתעבד ליה כנכסים דאבוהון ממש, אבל השתא דלא משתעבד ליה מדין שעבוד דאבוהון, כי איתיה לאבוהון מפקינן מהאי ויהבינן להאי מדחדית רחמנא ונתן לאשר אשם לו, הא מת לוה ונפלה מלוה קמי יתמי לא יהבינן ליה למלוה שלו, וכדר' עקיבא דאמר בפרק הכותב (כתובות פד, א) יו ליורשים. לא היא, דאפילו חל עליה שעבוד אפילו הכי היכא דנפלה קמי יתמי לא גבי מינייהו, וטעמא משום דהוו להו מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב. ותדע לך דאפילו בפקדון שיש לו ביד אחרינם נמי אמר רב עקיבא ינתן ליורשים, ולכולי עלמא נמי מטלטלין דביד יתמי דשבק להון אבוהון לא גבי בעל חוב מינייהו, ויש לומר דודאי נפקא מינה להיכא דמית ונפלה קמי יתמי וכדאמרן. והא דלא גבי בעל חוב ממטלטלי דיתמי, אינה [מדין] תורה, דמדינא גבי, אלא משום דלאו עיקר אסמכתיה אמטלטלי, והלכך כל שאינן ביד לוה ממש לא גבי מינייהו, אלא דכל שהוא קיים וישנן תחת ידו גבי מינייהו, משום דשעבוד נכסיו ואפילו שעבוד מטלטליו נגרר אחר שעבוד גופו. וכל היכא דאיהו משעתבד נכסים נמי משתעבד. והוא הדין לפקדון שיש לו ביד אחרים, דכל היכא דאיתיה ברשותיה איתיה, ומלוה שיש לו אצל אחרים גובה ממנה מדר' נתן, אבל היכא דמית ליה לוה ונפלו מטלטלי קמי יתמי כיון דעיקר אסמכתיה דלוה ליתיה אמטלטלי לא גבי מינייהו, וכדמשמע בירושלמי בפרק הכותב (ה"ב) גבי ההוא דר' עקיבא דאמר שכולן צריכין שבועה, וגרסינן עלה בירושלמי הגע עצמך שפטרום מן השבועה, ומשני זו תורה וזו אינה תורה, מכל מקום מהאי טעמא הוא משום דירדה תורה לסוף דעתן של בריות, ומסתמא לאו עיקר אסמכתינהו אמטלטלי, ומיהו היכא דשעבד ליה בפירוש מטלטלי גבי ואפילו מיתמי, וכדמוכח בההיא (ב"ק ז, א) דעשה שורו אפותיקי ומכרו, אבל ממלותו דנפלה קמי יתמי לא גבי ואפילו שעבדה לן בפירוש, משום דלא אפשר לחול עליה שעבוד כדאמרן, ואפילו תפס מפקינן מיניה, וכדמוכח בהדיא בההיא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב, א) ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה וכו' דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבונא גבך כו', ואף על גב דאיהו תפיס להו, וההיא דרב נחמן דאמר [אם] גבו קרקע יש לו, מדרבנן הוא, דנראית כמקרקעי דאבוהון. אלא דצל"ע בפרק כל שעה (פסחים לא, א) בפלוגתא דאביי ורבא בבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע הוא גובה, דמפרש טעמא דרב נחמן משום דר' נתן דאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו דכי היכי דמשעבד ליה משעבד ליה לבעל חוב דאבוהון, ועוד צל"ע מדאמרינן בההיא דפרק מי שהיה נשוי אנן מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, אלמא מה שאינו גובה מן מלותו דנפלה קמי יתמי (ממלוה) [טעמא משום] דמטלטלי דיתמי הוא. וכן בההוא (כתובות פא, ב) דלא יאמר היבם הואיל ואני יורש החזקתי דאמרינן לא אשכחן תנא דמיקל תרי קולי בכתובה אלא או ר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה או ר' נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה. ויש לי לומר דההיא דבפרק מי שהיה נשוי רבותא קאמר, כלומר מאי דשבק אבון קמך לא עדיף ממטלטלי דאפילו מטלטלי דתפרע ניהלן או שבקינהו אבון לדידן לא משתעבדי לך דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, והוא הדין למלוה שבידך וכל שכן הוא, משום דאפילו דין מטלטלי נמי לית לה, דשעבודא בעלמא שבק לן אבונן גבך דלא משתעבדא לבעל חוב כלל, וההיא נמי דלא יאמר היבם החזקתי שאני, משום דיבמה היא, וכיון שאין ליבם בנכסי אחוה מידי, דכולהו נכסי משתעבדי לדידי כאלו בעלה הראשון קיים, לפיכך לא קרינן ליה למלותו שעבודא בלחוד אלא נכסי דמיתנא ממש, ומשתעבדי לה כדמעיקרא אליבא דר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה [אבל לרבנן דאמרי דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה לא, דלא יהא אלא שהבעל קיים והא מטלטלי דידיה לא משתעבדי לה כלל, השתא נמי לא משתעבדי לה, דלא יפה כח שעבוד על נכסי בעלה הראשון משמת מכחה מחיים, אלא כחה עכשיו ככחה בנכסיו בחייו, מהאי טעמא נמי מחמיר לגבי דידה כר' נתן מה שאין כן באלמנה דעלמא, דהא באלמנה בעלמא לא יהבינן לה ממלוה שיש לו ביד אחרים מדר' נתן, כדאמר ר' עקיבא בפרק הכותב (כתובות פד, א) אלא דיבמה שאני, שהיא כמחזקת בנכסים ושעבודה עליהם גם עכשיו, כאלו בעלה הראשון קיים.

    ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן מכאן דקדק ר"ת דלית הלכתא כר' נתן, דהא לית ליה אוקימתא אליבא דרבנן דרבנן דאמרי מוכר עצמו אין מעניקין לו, ואנן כרבנן סבירא לן, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דר' אליעזר שמותי היא, ועוד מדאמרינן לקמן (קידושין טז, ב) הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח, כלומר דסבירא ליה כר' נתן, דאלמא לית הלכתא כר' נתן. ור"י זקן זצ"ל כתב דאדרבה מדקאי ר' נתן בהענקה כר' אלעזר כותיה עבדינן, משום דר' נתן (כב"מ קיז) דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, ואע"ג דלית הלכתא כר' אלעזר במוכר עצמו שרבו מוסר לו שפחה כנענית, הא לאו בהא תליא, דכל חד וחד מקרא באנפי נפשיה דייקי ליה. וברוב הספרים גרסינן הכא ר' אלעזר ולא ר' אליעזר, והא דאמרינן לקמן הא מני תוטאי היא, משום דאיהו אמר לה בהדיא. ונראה לי דאפשר לומר דר' נתן נמי אית ליה בהענקה כרבנן, ודריש נמי לו ולא למוכר עצמו, ולא דרשינן לו ולא לבעל חובו, משום דמסתברא קאי גבי עבד וממעט מילי דעבד, קאי גבי עבד וממעט מילי דבעל חוב, וליכא בין ר' נתן לר' אלעזר אלא משמעות דורשין. ור' נתן נמי אמר לך דרבנן כותיה סבירא ליה, ומוקי טעמייהו בהכי, ואנן דמוקמיה טעמייהו משום דבעלמא לית ליה דר' נתן, היינו משם דניחא לן לאוקמי טעמיה דתנא קמא בדינא מדתליא ליה במשמעות דורשין. והלכך אפשר דאיתי לדרבנן בהענקה ודר' נתן בעלמא בב"ח. ובודאי כר' נתן קיימא לן, כדמוכח בפרק השולח (גיטין לז, א) גבי פרוזבול דאמרינן לו ולערב אין לו קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר' נתן, ובפרק שני דכתובות (יט, א) גבי האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכר' נתן, ובפסחים פרק שני (לא, א) בפלוגתא דאביי ורבא בב"ח למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, אית ליה לרבא התם כר' נתן, וכן בפרק דיינו גזירות (כתובות קי, א) בשמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, ורב נחמן הכי אית ליה כתם, וקיימא לן כרב נחמן בדיני. ומיהו דוקא מחיים דב"ח הוא שמוציאין מבעל חובו ונותנין לאשר אשם לו, וטעמא דמלתא משום דהוי ליה כעין הפוכי מטרתא, שהרי כשגבה שמעון חובו מלוי בין גבה מעות בין גבה קרקע ב"ח שלו גובה ממנו, אם כן מעתה מוציאין מלוי ונותנין לראובן דהפוכי מטרתא למה לי, ולאו הפוכי מטרתא ממש קאמינא, דהא מצי לוה שני למימר ליה להאי לאו בעל דברים דידי את מדכתיב (במדבר ה, ז) ונתן לאשר אשם לו, ודוקא מחיים דלוה דידיה, משום דכל שהחייב לו בעל דברים דידיה אף החייב לחייב לו בעל דברים דידיה. וזה חדושו דונתן לאשר אשם לו, אבל אם מת ויש לו ב"ח והניח מלוה ופקדון ביד אחרים אין מוציאין מהם ונותנין לב"ח אלא ליורשין, וכדתנן בכתובות פרק הכותב (כתובות פד, א) מי שמת והניח אשר וב"ח ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינחנו לכושל שבהן, ופירש ר' יוחנן מאן כושל ב"ח ור"ע אומר אין מרחמין בדין אלא יתננו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה, דר' טרפון סבר דאפילו ממלוה דשבק מפקינן מדר' נתן, ואע"ג דאיכא תרתי חדא דהוו מטלטלי ואידך כר' נתן וכל שכן בפקדון דליכא אלא חדא, ור"ע סבר אפילו פקדון דליכא אלא חדא, ואע"ג דליתנהו ביד יתמי לא גבי וכל שכן מלוה דאיכא תרתי, דאפילו ר' נתן לא אמר אלא מחיים אבל לאחר מיהת לא, וקיימא לן כר"ע. וטעמא דמלתא משום דכיון דאי פרע ליה לוה גזוזי לא גבי ב"ח דאבוהון מנייהו כדאמר רב נחמן (פסחים לא, א) יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה אותה מהן, אבל מעות אין בעל חוב גובה מהן, דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, והלכך אין כאן הפוכי מטרתא, אלא דין גמור, וכשגבו קרקע דבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם מדר' נתן גופהי היא, דאי לאו דר' נתן הוו להו נכסי דקנו יתמי כדאיתא בהדיא בפרק כל שעה (פסחים לא, א) בפלוגתא דאבבי ורבא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, והא דיהיב ר"ע טעמא התם למלתיה לפי שכולן צריכין שבועה ואין היורישן צריכין שובעה, לאו למימרא שאם פטרו האב למלוה משבועה או דשמתיה ומת בשמתיה או מת בגו זמניה דנותנין למלוה, אלא לעולם נותנין ליורשין, אלא התם הכי קאמר הואיל ויפה כחן של יורישן שאין צריכין שבועה לעולם, מה שאין כן באשה ובעל חוב שהורע כחן שאין דינן ליטול אלא בשבועה. והכי אתמר בירושלמי (כתובות פ"ט ה"ב) דגרסינן התם הגע עצמך שפטרום מן השבועה, זות תורה וזו אינה תורה, וכן נמצי מוכח בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב, א) אמרינן התם אמר רמי בר חמא ראובן דמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה, ומת ראובן, ואתא ב"ח דראובן וקא טריף לה משמעון ופייסיה בזוזי, דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גביך דיתמי מטלטלי לב"ח לא משתעבדי, והא התם דאין צריך שבועה ואפילו הכי לא גבי ממלוה דבידיה אלא מוציאין מיניה ויהבין להו ליתמי. ומיהו אי פקח אידך מקרקש בזוזי לב"ח דאבוהון ומגבי ליה קרקע בשביל חובת אבינן, ומוקמינן להי בידיה דזה היה פקח ונשכר דהשתא נמי הוי הפוכי מטרתא, וכדאמרינן בההיא דפרק מי שהיה נשוי דמייתינן בסמוך ואי פקח שמעון מגבי ליה ניהלייהו והדר גבי לה מינייהו מדרב נחמן דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן וכו', והא דאמרינן התם מגבי לה ניהלייהו. לאו דוקא מגבי. דהפוכי מטרתא למה לי, אלא הכי קאמר אי פקח אידך טעין להו קרקע מגבינא לכו ולא זוזי והדר מעכבנא לי בחובת אבוכון, אי נמי כביש מטלטלין כי היכי דלית להו לגוביינא אלא מינה קאמר. והא דר' נתן דוקא במקום שאינו מוצא לגבות מיניה דב"ח, אבל מקום שמוצאין לגבות אין מוציאין מזה ונותנים לו כדמוכח בב"ק (מ, ב) וטעמא דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו דב"ח כעין משועבדים הוא ואין מוציאין מן המשועבדין במקום שיש בני חורין.

    הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע מאי משמע יש מפרשים מאי משמע דושבתם אישד אל אחוזתו בנרצע, ושב אל משפחתו במכרוהו בית דין, אימא איפכא. ופרקינן איש, איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רציעה. והקשה הראב"ד ואכתי מאי משמע, דהא מכירת בית דין נמי אינו נוהג באשה, דאינו נמכרת בגניבתה. וניחא ליה דאיש איש קא דייק, איזהו שנוהגין בו שתי מדות שבאיש ואינה באשה הוי אומר זו רציעה, דנרצע נוהגין בו שתי מדות שבאיש דהיינו מכירת בית דין ורציעה, אבל במכרוהו בית דין בלבד ואי נמי במוכר עצמו חדא הוא דאיכא. וקצת קשה לי דאם כן הוה ליה למימר איש איש איזהו דבר שנוהג באיש איש. ואחרים פירשו דאשה נמי שייכא, במכירה דמכירת האב כמכירת בית דין, שאף היא נמכרת בעל כרחה, וכמו שכתבתי למעלה.

    Rashba on Kiddushin 15a · Sefaria

    Ritva

    מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית יש אומרי' שאסור גם כן אפילו מדעתו בשפחה כנענית וראייתם מעובדא דרבי שמלאי דאמר לההיא גברא אי קדימתך טהרתינהו לבנך דאמינ' לך ז"ל גנוב ואיזדבן בעבד עברי ותשתרי בשפחה כנענית דאלמא ליכא תקנתא אליבא דת"ק דהלכתא כותיה דישתרי בשפחה כנענית ע"י מכירת עצמו דאי לא למה ליה למימר זיל גנוב לימא ליה זיל איזדבן בעבד עברי. ואין זה נכון דא"כ מוכר עצמו למה צריך גט חירות שהרי אין גופו קנוי ממש ולא מצינו גט אלא במקום שיש לרב קנין איסור דומה לגט אשה שצריכה גט ובעבד כנעני לגבי קנין ממון שבו בהפקר סגי ליה אלא שצריך גט לקנין איסור כדכתיבנא במסכת גיטין. ועוד דהא לקמן איבעיא לן אליבא דת"ק מ"ט מוכר עצמו אינו נרצע ואיצטריך לאתויי קרא למעוטי ואם איתא דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית למה ליה קרא למעוטי מרציע' דהא קי"ל דכל שאין לו אשה ובנים אינו נרצע אלא ודאי כדאמרן והא דרבי שמלאי לאו ראייה הוא דהתם מילתא בעלמא קאמר ולאו דוקא וכי תעל' על דעתך שיאמר לו [רבי] שמלאי שיגנוב ויעבור על לאו של תורה שהרי אפילו בגונב ע"מ למיקט או לשלם תשלומי כפל יש לאו כדאיתא בפ' איזהו נשך אלא לרווחא דמילתא אמר הכי דאלו קדמ' הכי הוה א"ל ומשום דההוא גברא היה עשיר ואין לו למכור עצמו נקט הכי אבל לעולם ה"ה שהמוכר מותר בשפחה אלא שאין רבו כופהו בכך וכן דעת מורי נר"ו:

    לו ולא לבעל חובו מדס"ל בעלמא כר' נתן אתא לו ואפקיה ואידך דהיינו ת"ק בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן וקשיא לן למה לן למימר הכי נימא דמשום דס"ל בעלמא כר' נתן וה"ה הכא לא דריש לו ולא לב"ח ודריש לו ולא למוכר עצמו והא הוה עדיפא לן דלא ליפלוגי עליה דר' נתן דלא אשכחן מאן דפליג עליה. ואיכא למימר דאי ס"ל בעלמא כר' נתן הכי עדיפא טפי לאוקמי מיעוטא דלו מיניה וביה דהיינו לו ולא לב"ח מלאוקמי למעוטי מוכר עצמו דהוי בר מגופיה. ואיכא למידק דהא קיימא לן הכא כרבנן דר' אליעזר יחידאי היא ושמותי הוא וכיון דכן לית הלכתא כר' נתן דהא רבנן פליגי עליה ואנן אשכחן בכוליה תלמוד' דמייתי הא דר' נתן להדיא ומוקמי' מתנייתא ומתני' כוותיה והתם בפ' כל שעה (פסחים דף ל"א) מייתי' לה גבי פלוגתא דאביי ורבא כי היכי דמשתעבדנא לב"ח דאבוכון מדר' נתן וכן בכתובות דף י"ט מביא האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן אוקימנ' לעולם דקאמר מלוה וכדר' נתן וכן ההיא דראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליו במלוה וכן בפ' החובל ובמסכת גיטין ובדוכתי טובא מייתי לה וליכא מאן דפליג. והנכון דודאי קיי"ל הכא כרבנן וקיי"ל כר' נתן והא דאמרינן הכא דרבנן לית להו דר' נתן היינו לרב טביומי דקסבר דת"ק יליף שכיר שכיר ואצטרך לו למעוטי מוכר עצמו ולא דריש לו ולא לב"ח ואלו היה משכח רב טבומי הכא דלא יליף שכיר שכיר הוה איפך לקיימי דחיה דיליה אבל מכיון דלא אשכח תנא אחרינא דלא יליף שכיר שכיר אית לן למימר דתלמודא דאמר לעיל אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר בדוקא קאמר ליה ומשום דידע דת"ק הוא דלא יליף ליה והיינו דמיעט מוכר עצמו מכל הנהו דיני משום דלא כתיבי ביה ולא יליף כהו ממכרוה ב"ד ותו לא מצטרכי' לההוא מיעוטא ודריש ליה לו ולא לב"ח כר' אליעזר וכרבי נתן ומאי דאמרינן לקמן הא מני חוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח לאו למימר דחיטאי היא ויחידאה ולית הלכתא כותיה דודאי הלכה הוא דכרבי נתן אתיא ורבנן מודו בה אלא נקטי' חוטאי דהוה אמרה להאי דרשה בהדיא וכן דרך התלמוד וזה נכון וברור וכן מצינו לרמב"ם ז"ל שפס' כרבי נתן וכרבנן למימרא דלא פליגי ואתיא שפיר לפום מאי דפרישנא וחזינן לר"ת ז"ל שכתב דרבנן פליגי עליה דרבי נתן ולא קיימא לן בהא כרבנן אלא כר' אליעזר דאמר זה וזה מעניקין לו דקאי כר' נתן אבל באידך ס"ל כרבנן. ורבנן אחריני ז"ל פסקו כרבנן בכולהו מתניתא ודחו דברי ר' נתן ומאי דכתיב' אמת ועיקר:

    מאי משמע פ' דושבתם מיירי בנרצע ואידך במכרוה ב"ד וכ"ת מאי מבעיא לן דהני תרי קראי מיותרין הם שהרי אם במוכר עצמו הרי כבר אמור ועל כרחך אית לן למידרשינהי חד בנרצע חד במכרוהו ב"ד כרבי אליעזר בן יעקב. וי"מ דה"ק מאי משמע דהאי ושבתם מיירי בנרצע דילמא בשדה אחוזה כתיב כפשטי' ואי מייתיר לך דריש לי' לרבויי מידי בשדה אחוזה אבל נרצע נקנסי' דלא ליפוק ביובל. ולא נהירא דלאו אורחא דתלמוד' למימ' דילמא האי קרא לרבויי אחרינ' הוא אלא דלא ידעינן מאי הוא וכל דפריך חדא רבוייא אית לי' לאוקמי' ברבויי' אחרינא. ונראה לפ' דה"ק מנא לי' לרבי אליעזר דושבתם בנרצע ואידך במכרוהו ב"ד אימא איפכא. וכ"ת מאי נפקא לן מיניה למדרש הכי או איפכא אנן לא נפקא לן מיניה אלא משום דחזי' דר"א בן יעקב דקפיד בדרש' למדרש נרצע מושבתם ומכרוהו בית דין מושב אל משפחתו אקשי' לי' מנ"ל למקפד בהא לימא סתם חד בנרצע וחד במכרוהו ב"ד ותו נפקא לן מינה דאי אשכחן מאן דדריש חד מנייהו לדרשא אחרינא ידעינן אידך דאישתאר לצאת ביובל או הוא נרצע או מכרוהו בית דין כנ"ל:

    איזהו דבר שנוהג באיש ולא באשה הוי אומר זו רציעה וכ"ת מכרוהו ב"ד שאף הוא אינו נוהג באשה שאין נמכרת בגנבתה כדאיתא לקמן ואיכא למימר דרציעה אינה נוהגת באשה כלל אבל מכירה נוהגת באשה שהרי אביה מוכרה בע"כ שהיא דומיא דמכיר' בית דין שהיא בע"כ וע"י אחרים כן פי' ר"י בעל התוס':

    ואי כתב רחמנא ושבתם הו"א הני מילי היכי דלא עבד שש כו' פי' דהאי קרא להקל עליו בא שאם פגע בו יובל בתוך שש שיוצא ביובל ולא להחמיר עליו שאם נתאחר יובל לאחר שש שימתין עד יובל קא משמע לן ועבדו לעולם בא להחמיר שיעבדנו עד עולמו של יובל דהא תלמוד ועבדו לעולם לקנסו ולהחמיר בדינו ועבודתו בא ואלמלא ושבתם הוה שמעי' ליה לעולם ממש השתא דכתיב ושבתם ממעטי' מחומרי' שלא יעבוד אלא עד יובל אבל קודם לכן לא יצא בשש:

    Ritva on Kiddushin 15a · Sefaria

    Meiri

    הרציעה היא באזן ימנית ואין רוצעין אלא אם כן אמר אהבתי וכו' כשהוא עבד והוא שיש שהות ביום אחרון של שש בכדי עשיית מלאכה בפרוטה כמו שיתבאר:

    הענקת עבד עברי מצות עשה וכל הנמנע מלהעניקו עבר בלא תעשה שנאמר לא תשלחנו ריקם הענק תעניק לו הגיע זמנו לצאת ולא הספיק להעניקו עד שמת העבד נותן הענקו ליורשיו שעקר המצוה בהענקה הוא מצד מה שעשה לבעל הבית יתר על דמי שכירותו וזהו שאמרו פעלתו ליורשיו ומכל מקום בעל חוב של עבד אינו מוציא מהאדון ליפרע ממנו ואע"פ שענק זה נכסיו של עבד הוא אע"פ שהוא ברשות אדון והלכה כר' נתן שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוצאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו בזו שאני דכתוב הענק תעניק לו ולא לבעל חובו ויש מי שאומר שכך הדין בכל שכירות שלא אמרו מוציאין מזה ונותנין לזה אלא בהלואה מצד שהלוה שעבד עצמו וכל המשועבדין לו הן מה שנשתעבד לו קודם שלוה הן מה שישתעבד לו אחר שלוה מפני שכבר הגיע ממון הלוה ביד זה אבל שכירות שלא הגיע לידו כבר לא וכבר חלקנו על סברא זו ברביעי של קמא:

    זה שאמרנו שהלכה כר' נתן שמא תאמר והרי אמרו כאן לדעת חכמים שהלכה כמותם בעלמא נמי לא סבירא להו כר' נתן אלא שיש שהעמידוה דוקא במה שהגיע לידו כמו שביארנו ודבר זה לא סוף דבר שבית דין מוציאין אלא שאף הוא רשאי לפרוע בלא רשות ב"ד מעצמו ונפטר בכך מפני שהוא תופש לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים שקנה וכבר ביארנו דבר זה עם שאר דברים שנתגלגלו בביאור דבריו של ר' נתן ברביעי של קמא:

    מה שביארנו במכרוהו בית דין שרבו מוסר לו שפחה כנענית לא סוף דבר מדעת העבד אלא אף בעל כרחו שנאמר כי משנה שכר שכיר עבדך כלומר שהשכיר אינו עובד אלא ביום וזה עובד אף בלילה והלא נאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה והוא הדין לעמך בשינה והיאך אתה אומר להשתעבד בו אף בלילה בשעה שכל בני אדם הולכים וישנים אלא שעבודה זו רמז לשפחה שמזדווג עמה וילדיה לרבו ומאחר שהכתוב קראה עבודה אלמא אף בעל כרחו כשאר עבודות:

    Meiri on Kiddushin 15a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא אבל מכרוהו ב"ד דעבד איסורא אימא ליקנסיה כו' מת"י ואי לא כתב במוכר עצמו ה"א איפכא שאני מכרוהו ב"ד דנמכר בע"כ כו' עכ"ל היינו דלכתוב בהדיא מכרוהו ב"ד דאי לאו הכי לא הוה ק"מ דאוקמא לקרא במסתבר טפי וכה"ג צ"ל בהא דעביד צריכותא במכרוהו ב"ד ונרצע היינו דלכתוב כל חדא במפורש דאל"כ לא הוה מוקמינן ליה אלא במסתבר טפי ולא הוה איצטריך למיעבד תרתי צריכותא וק"ק דהיאך יליף לעיל קניית כסף במוכר עצמו בג"ש דשכיר שכיר ממכרוהו ב"ד הא איכא למפרך מה למכרוהו ב"ד שכן נמכר בע"כ דה"נ הכא לענין יובל הוה פרכינן הכי אע"ג דאיכא למילף בג"ש ויש ליישב לפי מה שכתבו התוס' לקמן דבתר דגלי קרא לענין יובל דלא פרכינן ליה ילפינן שפיר כולה מלתא בג"ש ודו"ק:

    שם איזהו דבר שנוהג באיש כו' בת"י תימה כיון דקרא לא משתמע אלא בנרצע למאי אצטריך למימר אי במכרוהו ב"ד כבר אמור עכ"ל ולולי דבריהם היה נראה לומר דאי לאו אלא חד קרא אפשר דמסתברא הוה טפי לאוקמא במכרוהו ב"ד אע"ג דכתיב ביה איש אלא לבתר דכתיב תרי יתורא דקרא דכתיב ושב אל משפחתו וגו' וכתיב ושבתם איש וגו' קאמר מאי משמע דאוקמי ליה בהכי ושב אל משפחתו למכרוהו ב"ד ושבתם וגו' לנרצע ולא כללינהו בהני תרי קראי אתי חד למכרוהו ב"ד וחד לנרצע וקאמר משום דהך קרא דכתיב ביה איש משמע טפי לנרצע מלמכרוהו ב"ד ודו"ק:

    תוס' בד"ה כי טוב לו כו' גריס כשכיר כתושב יהיה עמך כו' עכ"ל ר"ל משום דיש לבעל דין לחלוק דאדרבה גירסת התלמוד אמת ושם בת"כ הוא טעות וע"כ כתבו והוסיפו בדבריהם דבספרי לא דריש מידי כו' ואי מההוא קרא דכי טוב לו עמך הוה דריש ה"ל לאתויי הך דרשה בספרי דהיינו ספר במדבר וספר דברים דשם מקומו דהאי קרא דכי טוב לו גו' בפרשת ראה אבל בת"כ דהיינו ספר ויקרא מייתי הך דרשא בפ' בהר דשם כתיב כשכיר כתושב גו' וק"ק כיון דהאי קרא במוכר עצמו כתיב אימא דוקא בו נאמר כן עמך במאכל כו' אבל במכרוהו ב"ד נימא קושטא הוא דעובד בין ביום ובין בלילה דכיון דעבד איסורא נקנסיה כדקאמר לקמן וק"ל:

    Chidushei Halachot on Kiddushin 15a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    ואידך האי מיבעיא ליה אזנו ולא אזנה ואע"ג דבאמה נמי לא שייך אהבתי את אשתי מכל מקום סד"א דאתי הקישא דעברייה לעריי ומרבי ועוד דכתיב ואף לאמתך תעשה כן וה"א בין לענין הענקה ובין לענין רציעה מש"ה איצטריך אונו למעוטי אזנה אלא דלפ"ז קשיא לי לקושטא דמילתא כיון דאיכא הקישא וכתיב נמי אף לאמתן תעשה כן מאי מהני מיעוטא דאזנו למעט אזנה טפי הוי לן למעט מהאי מיעוטא דאזנו לאפוקי מוכר עצמו דאע"ג דאיכא ג"ש דש"ש מ"מ הא קי"ל הקישא עדיף ואפשר דטפי יש למעט אמה משום דאמרינן לקמן דר' יוחנן בן זכאי דריש כמין חומר מה ראה אוזן לירצע משום ששמע בהר סיני כי לי בני ישראל עבדים או אוזן ששמע לא תגנוב ותרווייהו לא שייכי באמה דאע"ג שמוכרת עצמה עכשיו בסוף שש מרצונה מ"מ לית בה האי טעמא תדע מדלא רצעינן למוכר עצמו או ב"ד בתחילת מכירתו אע"כ דעיקר רציעה למי שנשתדש ושנה בחטא כן נ"ל. והשתא נמי א"ש הא דמקשינן ואידן דאע"ג דאית ליה להאי תנא מוכר עצמו אינו נרצע אפ"ה קשיא לן מנא ליה דאמה העברייה אינה נרצעת דלמא ואף לאמתך תעשה כן היינו אף לדציעה ועוד יש לפרש ואידך מנ"ל למעט מוכר עצמו דלמא מוכך עצמו נרצע ואזנו איצטריך למעט אזנה מטעמא דפרישית וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ועיין בתוספות סוף פ"ד דסוטה:

    שם הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו וקשיא לי מאי איצטריך קרא תיפוק ליה דכתיב גבי הענקה אל יקשה בעיניך כי משנה שכיד שכיר עבדך ודרשינן בסמוך שרבו מוסר לו שפחה כנענית וכיון דלהאי תנא למוכר עצמו אין מוסרין לו ש"כ א"כ ממילא אין מעניקין לו ותדע דהכי הוא דאל"כ תיקשי אמאי איצטריך ואף לאמתך תעשה כן לענין הענקה תיפוק ליה דבלא"ה איתקש עברייה לעברי בהאי פרשה גופא דכתיב כי ימכר לך אתיך העברי או העברייה וליכא למימר דאי לאו דכתב רתמנא אף לאמתן הוי דרשינן לו ולא לה ולא הוי דרשינן לו ולא לב"ח הא ליתא דא"כ השתא נמי אמאי דרשינן לו ולא לב"ח ולא דרשינן לו ולא למוכר עצמו אע"כ דניחא ליה להאי תנא למידרש לו ולא לב"ח דממעט בהאי עבד גופיה א"כ הדרא קושיא לדוכתא אף לאמתן למה לי אע"כ דסד"א דלא מהני הקישא להא מילתא כיון דלא שייך באמה כי משנה שכר שכיר מטעמא דפרישית וא"כ מה"ט גופא יש לנו למעט מוכר עצמו ולא מהני ג"ש להאי מילתא ואפשר דאין ה"נ אלא דאכתי לא מסיק אדעתיה האי ילפותא דכי משנה שכר שכיר לענין שפחה כנענית מיהו לקמן אפרש דאיצטריך ואף לאמתך תעשה כן לענין יוצאה בסימנים שאין ללמוד מהקישא ואפ"ה מעניקין לה מיהו אין זה שיטת התוס' כמו שאבאר לקמן. ולפ"ז יש ליישב קושיית התוס' דאע"ג דקי"ל כרבי נתן ואיצטריך למיכתב לו ולא לב"ח אפ"ה א"ש דקי"ל נמי כחכמים והא דאין מעניקין למוכר עצמו למסקנא ילפינן מכי משנה ש"ש ובענין זה נתיישב' שיטת הרמב"ם ז"ל שפוסק כן כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

    שם ואידך לו ולא לב"ח מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן כו' וקשיא לי מהא אפילו אי לא ס"ל בעלמא כר' נתן אפ"ה איצטריך שפיר לו ולא לב"ח לענין היכא שכבר בא דמי הענקה ליד העבד שאין הב"ח יכול להוציא מיד העבד כדאיתא לקמן דף ט"ז ע"ב בברייתא דהענקת ע"ע לעצמו ומוקמינן לה כתוטאי דדריש לו ולא לב"ח אלמא דאף כשהוא ביד העבד אין לב"ח רשות בו ואין זה ענין לפלוגתא דרבי נתן דבעלמא ודאי כ"ע מודו שהב"ח מוציא מעותיו מיד הב"ח מה שקיבל בחובו מאחרים ולכאורה היה נ"ל דלא ניחא ליה לתלמודא הכא לאוקמי כתוטאי כלל משום דיחידאי הוא או דהש"ס סובר דתוטאי גופא לא מיירי בשכבר בא ליד העבד אלא קודם שבא ליד העבד אמרינן לו ולא לב"ח והיינו נמי כדר"נ ואפשר דהיינו טעמא נמי דרב יוסף דאמר לקמן אברייתא דהענקת ע"ע לעצמו יו"ד קרת חזינא הכא ולא מוקי לה כתוטאי אע"ג דדב יוסף סיני הוה ואיהו קאמר בכולה תלמודא תנאי שקלת מעלמא ולמאי דפרישית א"ש דרב יוסף סובר דתוטאי גופא לא מיירי בכה"ג בשכבר בא ליד העבד ומש"ה לא מתוקמא ברייתא דלעצמו כוותיה כך היה נ"ל לכאורה אלא דרש"י ז"ל כתב לקמן דהאי דתוטאי נמי כרבי נתן מיתוקמא וכמו שאפרש שם וכן מוכח מלשון התוס' בשמעתין דהאי דתוטאי ודר' נתן חדא מילתא היא והנראה בעיני דהא בהא תליא והיינו כשיטת הפוסקים דלרבי נתן הב"ח הראשון יכול למחול להלוה שלו כיון שכבר נשתעבד לב"ח השני מש"ה איצטריך הכא בע"ע לו ולא לב"ח לאשמעינן דהעבד יכול למחול וא"כ שפיר אשכחן דהענקת ע"ע לעצמו דכיון שמחל העבד אף אם נתנו לו הרב מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ובאומר לו ע"מ שאין לב"ח רשות בו משא"כ למאן דלית ליה דר"נ וסובר דיכול למחול בעלמא אף בבע"ח גמור א"כ לא איצטריך לאשמעינן בעבד דמילתא דפשיטא הוא כיון שמחל להרב פשיטא שיכול הרב ליתן לו במתנה על מנת שאין לו לבע"ח רשות בו וליכא למימר דקרא ממעט בכל ענין אף אם לא מוחל העבד וכבר בא לידו ואפ"ה אין הב"ח יכול להוציא מידו דהא מהי תיתי כיון דקי"ל פריעת ב"ח מצוה וכופין אותו עד שתצא נפשו והכא נמי כיון דממון גמור דעבד הוא אמאי לא יפרענו לב"ח אע"כ כדאמרן כן נ"ל ברור ומוכרח לשיטת רש"י ותוס' שכתבו דהאי דהענקת ע"ע לעצמו למאן דמוקי כתוטאי מישן שייכא בדרבי נתן נמצינו למידן מיהא ראיה ברורה דלר' נתן אין יכול למחול ודלא כשיטת החולקין שהביא הש"ך בסי' פ"ו ועיין עוד בסמוך:

    (קונטרס אחרון) דף טו גמרא ואידך לו ולא לבע"ח מדס"ל בעלמא כר' נתן ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן. והקשיתי לשאול נהי דלא ס"ל כר"נ אכתי שייך למידרש לו ולא לבע"ח לענין היכא שכבר בא הענקה ליד העבד אמנם ראיתי שגם בזה הרגיש בעל ספר משנה למלך וכתב קצת על הדרך שכתבתי אלא שעם כל זה לא נתיישב לי כהוגן מאי דמטיק שם וגם במה שכתבתי בפנים לא נתיישב דעתי ומחוסר תבלין. והנלע"ד בעיקר הביאור דהיכא שכבר בא הענקה ליד העבד לא שייך דרשה דהענק תעניק לו ולא לבע"ח דמשמע דלהאדון אזהר רחמנא ולא להב"ד והיינו ע"כ מיעקרא משמע שלא יתן האדון לבע"ח כ"א להעבד אלא דממילא שמעינן דבסוף נמי אחר שבא ליד העבד אין להבע"ח בה כלום דאל"כ לא מהני מידי הא מילתא דלו ולא לבע"ח דה"ל כאפוכי מטרתא כן נ"ל נכון:

    שם דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו כו' וקשיא לי אמאי איצטריך קרא כיון דקי"ל פריעת ב"ח מצוה וכופין אותו עד שתצא נפשו פשיטא דמוציאין מכל אשר ימצא לו ומ"ט נמי דרבנן דפליגי לא מיבעיא למ"ד שיעבודא דאורייתא אלא אפילו למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא היינו ממשעבדי אבל מיניה דידיה כ"ע מודו דאפילו מגלימא דעל כתפיה ומה לי אם מוציא בביתו או אצל אחר כיון שהלוה מודה. א"כ כופין לראובן שישלם לשמעון ושמעון ישלם ללוי ואע"ג דאמרינן בכתובות מי שמת ויש לו מלוה או פקדון ביד אחר ויש עליו ב"ח וכתובת אשה ינתנו לכושל שבהם דהיינו ליורשים ואין לב"ח כלום היינו מטעמא דמסיק התם שכולן צריכין שבועה או משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי כמו שיבואר שם אבל הכא דמחיים איירי ושניהם מודין לא שייך לומר כן וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב דמאן דפליג אדרבי נתן סובר דמצי הלה למימר לאו בע"ד דידי את אלא שגם הוא נתקשה בטוגיא דהפוכי מטרתי למה לי ע"ש ועוד סוף סוף בעבד אמאי ממעט ליה קרא אטו עבד לאו בר מיעבד מצוה הוא לפרוע לב"ח וכיון שסוף סוף העבד נוטל ההענקה כדאמרינן לקמן הענקת ע"ע לעצמו ומוקמינן ליה כתוטאי ולפרש"י ותוספות היינו דרבי נתן א"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי ממעט ליה קרא. ולמאי דפרישית א"ש דעיקר מימרא דר' נתן דאין יכול למחול בבע"ח דעלמא מש"ה גלי קרא דבעבד יכול למחול דמתנה קריא רחמנא ומש"ה אם נותנו לו רבו במתנה יכול ליתן לו ע"מ שאין לב"ח רשות בו או דמסתמא הכי הוא ויבואר לקמן במילתא דתוטאי. והשתא דאתינן להכי מצינן למימר דאפילו מאן דפליג אדרבי נתן היינו לענין שיכול למחול אבל אם אינו מוחל כ"ע מודו דמוציאים מזה ונותנין לזה דאפוכי מטרתא הוא ומטעמא דפרישי' דפריעת ב"ח מצוה וכופין והכי עדיף טפי דקי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן וכיון דלר' נתן אפי' מחילה לא מהני ומוציאין בע"כ אין סברא לומר דרבנן פליגי בפלוגתא רחוקה דאפי' בלא מחילה אין מוציאין והא דמייתי בעלמא הא דר' נתן יבואר כ"א על מקומו או שנאמר דאע"ג דבלא מחילה כ"ע מודו אפ"ה כיון דלא אשכחן הכי בהדיא אלא לרבי נתן מש"ה מייתי דר"נ וכה"ג אשכחן טובא בש"ס ובזה נתיישבו כל קושיות התוס' וגם שיטת הרמב"ם ז"ל נתיישב על נכון די"ל דאיירי בלא מחילה ואף שהקדמונים לא פירשו כן הנלע"ד כתבתי. וראיה ברורה לדברי מצאתי בלשון הספרי בפ' נשא על פסוק ונתן לאשר אשם לו הרי שהיה חייב לחבירו מנה ובא לב"ד ולא הספיק ליתנו עד שנמצא ב"ח של נגזל מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו ובתר הכי מייתי מימרא דר' נתן כבשמעתין ולא נוכר שבא לב"ד אלמא דהאי סתמא דרישא לאו ר' נתן היא אלא רבנן דפליגי ואפ"ה מודו בבא לב"ד ונתחייב ולא הספיק ליתנו אלמא שאין מותלו כדמוכח בפרק הגוזל ומש"ה מודו רבנן דמוציאין אבל רבי נתן לא איצטריך ליה קראי להכי אלא אע"פ שלא עמד בדין אלא שהודה נמי מוציאין ואין יכול למחול אלמא דדוקא בהכי פליגי ומהיכא תיתי נאמר דשלשה מחלוקות בדבר ועוד מדלא מהדרינן בשמעתין לפרש מאן דפליג אדר"נ האי ונתן לאשר אשם לו מאי עביד ליה אע"כ כדפרישית ובתחלת העיון היה נ"ל לפרש פלוגתא דרבי נתן ורבנן בענין שיעבודא דאורייתא כדאשכחן נמי פלוגתא דתנאי בסוף פ"ק דערכין וכמבואר בחידושי לגיטין בפ' הניזקין ולעיל דף י"ד ע"ב גבי מימרא דר"פ דאמר הילכתא גובה מן היורשין ע"ש אלא לפי שמצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו סוף מסכת קידושין שדבריו סותרין זו הסברא נמנעתי לפרש כן ומחוורתא כדפרישית ועוד נבאר בזה במימרות דר' נתן במקומות אחרים ושאפשר לפרש כן שיטת הרשב"א ז"ל ודוק היטיב כי נכון הוא בעזה"י:

    (קונטרס אחרון) באותו ענין בפלוגתא דר' נתן וחכמים העליתי דלענ"ד לא פליגי אלא לענין אם המלוה הראשון יכול למחול להלוה שלו דאל"כ אפי' רבנן נמי מודו דהב"ד מוציאין מזה ונותנין לזה והבאתי ראיה מל' הסיפרי וזה דלא כשיטת החולקין שהביא הש"ך בסי' פ"ו ולפ"ז נתיישב היטב שיטת הרמב"ם ז"ל דאף ע"ג שפסק כאן כחכמים דמוכר עצמו אין מעניקין לו והיינו ע"כ מדרשא דלו ולא למוכר עצמו ומדלא דריש לו ולא לבע"ח משמע דלא ס"ל כר' נתן ואפ"ה פסק בהלכות מלוה דמי שנושה בחבירו וחבירו בחבירו מוציאין מזה ונותנין לזה והיינו כדפרישית דבעיקר דינא רבנן נמי מודו היכא דלא מחל ועיין מה שכתבתי בחידושי כתובות פרק האשה שנפלו דף פ"ב גבי תרי חומרי בכתובה שם העליתי ג"כ דעיקר מילתא דרבי נתן היינו לענין שאין יכול למחול. מיהו כתבתי כאן עוד יישוב אחר על לשון הרמב"ם ז"ל עיין במ"ש בד"ה הענק תעניק ועיין בחידושי הריטב"א ז"ל בפ' השולח דף ל"ז:

    תוספות בד"ה ואידך פירוש ת"ק בעלמא כו' מכאן מדקדקין דאין הלכה כר"נ כו' עכ"ל. משמע מדבריהם דפשיטא להו דמסקנא דשמעתין דכ"ע דרשינן ש"ש ובהני קראי קמפלגי דאל"כ לא הוי מוכחי מידי לפסק הלכה דהא אית לן למימר דכל הני שינויי דשמעתין דיחוייא בעלמא נינהו דלא תידוק דתנאי דהכא פליגי בש"ש אבל לעולם שפיר מצינן למימר לפסק הלכה דקי"ל כר"נ ודרשינן לו ולא לב"ח והא דפסקינן כחכמים דמוכר עצמו אין מעניקין לו היינו משום דלא דרשי ש"ש אע"כ דפשיטא להו דכ"ע דרשי ש"ש למסקנא. אמנם מצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שכתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בשיטה זו דלמסקנ' לא דרשי חכמים ש"ש אלא דא"א לומר כן דלקמן דף כ' לענין הכסיף והשביח שאין מחשבין אלא מנה מייתי הש"ס ברייתא דבנמכר לישראל ילפינן הא מילתא בג"ש דש"ש ומדפסקה הרמב"ם ז"ל בהלכותיו אלמא דס"ל דדרשינן ג"ש דש"ש אם לא שנאמר דדוקא ג"ש דנמכר לישראל מנמכר לעכו"ם אית ליה משא"כ מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד לית ליה ג"ש וכמ"ש לעיל דתרתי ג"ש מחד תיבה לית לן למידרש כיון שאין מופנה אלא שאין זה במשמע לשונו. מיהו לפרש"י ותוספות פשיטא דלית לן למימר הכי שכתבו להדיא דמאן דאית ליה ג"ש דש"ש בחדא אית ליה בתרתי ועיין בסמוך:

    בא"ד ועוד ראיה מהא דאמר לקמן הא מני תוטאי כו' עכ"ל ולפמ"ש בלשון הגמרא דההוא דתוטאי מילתא אחריתי היא נדחה ראייתם דשפיר מצינן למימר דבהאי דתוטאי לית הלכתא כוותיה לענין שיהא הענקת ע"ע לעצמו לגבי הבע"ח משא"כ לענין שיהא לרבו שפיר קי"ל כר' נתן דבעלמא מוציאין והכא ממעט קרא לו ולא לב"ח אלא שהרב א"צ ליתן כלום וכבר כתבתי מה שנלע"ד בכוונתם ודו"ק:

    2 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Kiddushin 15a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה ונאמר וכו' במצורע עני עיין ביבמות דף ע ע"ב רש"י ד"ה ושמעינן ליה לר"א:

    Gilyon HaShas on Kiddushin 15a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Kiddushin, daf 15, Amud Aleph, about 518 words in 23 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 23 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 130 words

      Opens “ואידך? ההיא לגזירה שוה הוא דאתא. דתניא,…”

      Named: רבי אליעזר.

    2. Segment 27 words

      Opens “ואידך? א"כ לימא קרא ״אזן״, מאי ״אזנו״?…”

    3. Segment 319 words

      Opens “ואידך? ההוא מיבעי ליה: ״אזנו״ ולא אזנה.…”

    4. Segment 47 words

      Opens “ואידך? מיבעי ליה: עד שיאמר כשהוא עבד.…”

    5. Segment 59 words

      Opens “ואידך? מעבד״ ״העבד״ נפקא. ואידך? ״עבד״ ״העבד״…”

    6. Segment 624 words

      Opens “מ"ט דתנא קמא דאמר מוכר עצמו אין…”

    7. Segment 726 words

      Opens “ואידך? ההוא מיבעי ליה: לו, ולא ליורשיו.…”

    8. Segment 827 words

      Opens “מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן, דתניא, א"ר…”

      Named: רבי נתן.

    9. Segment 911 words

      Opens “אתא ״לו״ לאפוקי. ואידך? בעלמא נמי לא…”

      Named: רבי נתן.

    10. Segment 1032 words

      Opens “מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין רבו…”

    11. Segment 1127 words

      Opens “ואידך? מכי משנה שכר שכיר״ נפקא, דתניא:…”

    12. Segment 1233 words

      Opens “וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד…”

    13. Segment 1312 words

      Opens “ואידך? אי מהתם, הוה אמינא ה"מ מדעתיה,…”

    14. Segment 1431 words

      Opens “אלא, מאן תנא דלא יליף ״שכיר״ ״שכיר״?…”

    15. Segment 1529 words

      Opens “אי בנרצע הרי כבר אמור! הא אין…”

    16. Segment 1626 words

      Opens “אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם יליף…”

      Named: רב נחמן בר יצחק.

    17. Segment 1730 words

      Opens “אמר מר: אי בנרצע הרי כבר אמור.…”

    18. Segment 1839 words

      Opens “אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור! הא…”

      Named: רבא.

    19. Segment 1922 words

      Opens “ואיצטריך למיכתב מכרוהו בית דין, ואיצטריך למיכתב…”

    20. Segment 2017 words

      Opens “ואי אשמעינן נרצע, משום דעבד ליה שש,…”

    21. Segment 2117 words

      Opens “ואיצטריך למיכתב ״ושבתם״, ואיצטריך למיכתב ״לעולם״. דאי…”

    22. Segment 2233 words

      Opens “ואי כתב רחמנא ״ושבתם״, הוה אמינא: ה"מ…”

    23. Segment 2310 words

      Opens “אלא מאן תנא דלא יליף ״שכיר״ ״שכיר״?…”

      Named: רבי היא.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Kiddushin 15a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026