Talmud Builders

    Kiddushin 15a

    Chapter 1 - HaIshah Nikneit

    גם: קידושין דף ט״ו ע״א, פרק א׳ האשה נקנית

    English translation - Kiddushin 15a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1And the other Sage, Rabbi Elazar, would say: That term, “his ear,” comes for a verbal analogy. As it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: From where is it derived that the piercing of a Hebrew slave’s ear with an awl is performed on the right ear? It is stated: Ear, here, with regard to a Hebrew slave, and it is stated there, with regard to the ritual purification of a leper: “The right ear of he who is to be purified” (Leviticus 14:14). Just as there, with regard to a leper, it specifies the right ear explicitly, so too here, the piercing of a slave must be performed on the right ear.

    2The Gemara asks: And how does the other Sage, the first tanna , derive that this piercing can be performed only on the right ear? The Gemara answers: He would argue that if it is so that the word “ear” is stated only for the sake of the verbal analogy, let the verse say merely: Ear, and one would learn the halakha through a verbal analogy from the case of the leper’s ear. What is the reason that it states “his ear”? This serves to teach that one who sells himself may not be pierced.

    3And the other Sage, Rabbi Elazar, would answer: That formulation is necessary to teach that the mitzva of piercing applies to “his ear” but not her ear. He learns from the pronoun that piercing may be performed only on a male slave, not a maidservant. The Gemara asks: And from where does the other Sage, the first tanna , derive this halakha ? The Gemara answers: He derives it from the verse: “But if the slave shall say” (Exodus 21:5). This indicates that piercing applies to the slave but not to a maidservant.

    4And the other Sage, Rabbi Elazar, who does not derive this ruling in the same manner as the first tanna , requires this verse for a different halakha : A slave may declare that he wishes to be pierced provided that he says this when he is still a slave. After he has been emancipated, he can no longer say that he wishes to remain with his master.

    5The Gemara asks: And from where does the other Sage, the first tanna , learn this halakha ? The Gemara responds: He derives it from the terms: Slave, and “the slave.” If the verse had stated only: Slave, one would have learned that a slave may say this only while still a slave. Since it is actually written “the slave,” this teaches the other halakha as well, that a slave may be pierced but a maidservant may not. The Gemara comments: And the other Sage, Rabbi Elazar, does not learn a halakha from this slight difference between: Slave, and “the slave.”

    6The Gemara clarifies additional details with regard to this dispute: What is the reasoning of the first tanna , who says that one does not grant a severance gift to one who sells himself? With regard to one sold by the court, the Merciful One excludes a certain case by the verse: “You shall give a severance gift to him” (Deuteronomy 15:14). “To him” means to one who is sold by the court, but not to one who sells himself.

    7The Gemara asks: And what does the other Sage, Rabbi Elazar, derive from that verse? The Gemara answers: He requires that verse to teach the following: “To him” means that one grants a severance gift only to the slave himself but not to his heirs. The Gemara asks: Why not give this gift to his heirs? After all, the Merciful One calls a Hebrew slave “a hired worker.” Just as payment for the labor of a hired worker is given to his heirs when he dies, so too this severance gift for his labor should be given to his heirs when he dies. Rather, this verse teaches “to him,” but not to the slave’s creditor. One to whom the slave owes money may not collect the slave’s severance gift as repayment of the debt.

    8The Gemara asks: Why is it necessary to emphasize that a creditor has no rights to the severance gift? That is necessary due to the fact that we generally hold in accordance with the opinion of Rabbi Natan, as it is taught in a baraita that Rabbi Natan says: From where is it derived that in the case of one who lends one hundred dinars to another, and the other lends a similar sum to yet another, a third person, from where is it derived that the court appropriates the money from this one, the third person, and gives it to that one, the first creditor, without going through the second person, who owes money to the first and is owed that same amount by the third? The verse states: “And he shall give it to him whom he has wronged” (Numbers 5:7), which indicates that the loan should be repaid to the creditor to whom the money is ultimately owed.

    9Therefore, the term “to him” comes to exclude this possibility, as the severance gift is given to the slave and not to his creditor. And how does the other Sage, the first tanna , respond to this claim? He maintains that we generally do not hold in accordance with the opinion of Rabbi Natan. Consequently, this exposition is unnecessary.

    10The Gemara continues to ask: What is the reasoning of the first tanna , who says that if one sells himself his master does not provide him with a Canaanite maidservant? The Gemara answers: With regard to one sold by the court, the Merciful One excludes a certain case by the verse: “If his master give to him a wife” (Exodus 21:4). This serves to emphasize “to him” but not to one who sells himself. And the other Sage, Rabbi Elazar, explains: “To him” means even against his will.

    11And from where does the other Sage, the first tanna , derive that the slave must remain with this maidservant against his will? He derives it from the verse: “For double of the hire of a hired worker he has served you” (Deuteronomy 15:18). As it is taught in a baraita that this verse: “For double of the hire of a hired worker he has served you,” indicates that a hired worker works only during the day, whereas a Hebrew slave works both during the day and at night.

    12The Gemara clarifies: And can it enter your mind that a Hebrew slave actually works both during the day and at night? But isn’t it already stated: “Because he fares well with you” (Deuteronomy 15:16), which teaches that he must be with you in food and with you in drink? All of the slave’s needs must be fulfilled, and his living conditions must be equal to those of the master himself. If so, he cannot be forced to work under unreasonable conditions. And Rabbi Yitzḥak says in explanation of this halakha : From here it is derived that his master may provide him with a Canaanite maidservant against his will to produce children for the master. This is the service he performs at night.

    13And the other Sage, Rabbi Elazar, would say that this is no proof, because if it is derived from there alone I would say: This matter applies only with his consent; but as for his master forcing him to live with a maidservant against his will, I would say no, he cannot do this. Therefore, the term “to him” teaches us that the master can even provide him with a Canaanite maidservant against his will.

    14§ According to the above explanation, both Rabbi Elazar and the first tanna accept the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker.” Rather, who is the tanna who does not derive the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker”? It is this tanna , as it is taught in a baraita as follows with regard to the verse: “He shall labor with you until the Jubilee Year, then he shall go out from you, he and his children with him, and shall return to his own family and to the possession of his fathers he shall return” (Leviticus 25:40–41). Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: What is the verse speaking of when it states: “And shall return to his own family”? If it is speaking of one who sold himself and the Jubilee Year arrived during his six years of slavery, this is already stated: “He shall labor with you until the Jubilee Year, then he shall go out from you” (Leviticus 25:40).

    15If it is speaking of a pierced slave, it is already stated, as will be explained. It must be that the verse is speaking of nothing other than a man sold by the court two or three years before the Jubilee Year, and it teaches that the Jubilee Year releases him from slavery. The Gemara analyzes this opinion: And if it would enter your mind that Rabbi Eliezer ben Ya’akov derives the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker,” why do I need this verse? Let him derive that a man sold by the court is released in the Jubilee Year by the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker,” from the case of one who sold himself.

    16Rav Naḥman bar Yitzḥak said that this claim can be refuted: Actually, Rabbi Eliezer ben Ya’akov derives the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker” as well, and even so it was necessary for him to learn that halakha from a verse. The reason is that it might enter your mind to say that one who sells himself, who did not commit a transgression, is emancipated at the onset of the Jubilee Year even if six years have not passed, but with regard to one sold by the court, who did commit a transgression, as he was sold because he was unable to repay the value of his theft, one might say that we should penalize him and therefore he should not be emancipated in the Jubilee Year. Consequently, the verse teaches us that even this slave is emancipated in the Jubilee Year.

    17The Master said earlier, in the baraita : If it is speaking about a pierced slave, it is already stated. The Gemara asks: What is the verse that teaches that a pierced slave is released in the Jubilee Year? As it is taught in a baraita that the verse states: “And you shall return, each man to his land, and you shall return, each man to his family” (Leviticus 25:10). What is the verse speaking of? If it is speaking of one who sells himself, it is already stated: “He shall labor with you until the Jubilee Year” (Leviticus 25:40).

    18If it is speaking of one who was sold by the court, it is already stated: “Then he shall go out from you, he and his children with him, and shall return to his own family” (Leviticus 25:41). It must be that the verse is speaking of nothing other than a slave who is pierced two or three years before the Jubilee Year, and that the Jubilee Year releases him. The Gemara asks: From where may it be inferred that the verse is specifically referring to a pierced slave? Rava bar Sheila said that the verse states “man.” What matter applies to a man and does not apply to a woman? You must say that this is piercing a Hebrew slave’s ear with an awl.

    19The Gemara comments: And it was necessary for the Torah to write that one sold by the court leaves in the Jubilee Year, and it was also necessary to write the same with regard to a pierced slave, as neither case can be derived from the other. The Gemara elaborates: As, if the Torah had informed us only about one who was sold by the court, one might say that the Jubilee Year releases him because his time had not come to be freed. But with regard to a pierced slave, whose time had come but he did not wish to be freed, one might say that we should penalize him and he should remain a permanent slave.

    20And conversely, if the Torah had informed us only about a pierced slave, one might say that the Jubilee Year releases him because he has served the master for six years, as required, but with regard to one who was sold by the court, who has not yet served his master for six years, one might say that he should not be freed in the Jubilee Year. Therefore, it was necessary for the Torah to state this halakha with regard to both cases.

    21And likewise, it was necessary for the Torah to write with regard to the release of a pierced slave in the Jubilee Year: “And you shall return, each man to his land” (Leviticus 25:10), and it was necessary to write as well: “And he shall serve him forever” (Exodus 21:6), which is interpreted by the Sages as referring to until the Jubilee Year. As, if the Merciful One had written only “forever,” I would say that this actually means forever, i.e., for his entire life. Therefore, the Merciful One writes: “And you shall return.”

    22And if the Merciful One had written only “and you shall return,” I would say that this statement applies only where he did not serve six years after being pierced; but in a case where he did serve six years after he was pierced, one might argue as follows: His final stage, after he is pierced, should not be stricter than his initial stage, when he was first sold: Just as after his initial stage he serves only six years, so too in his final stage he serves only six years and no longer. Therefore, the verse teaches us “forever,” which means forever until the Jubilee Year, even if the Jubilee Year arrives many years later. In any case, with regard to the issue at hand there is no proof that Rabbi Eliezer ben Ya’akov does not derive the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker.”

    23Rather, who is the tanna who does not derive the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker”? It is Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita :

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ונאמר להלן אוזן - במצורע עני שכל הפרשה לדרשה שהרי נאמרה לעצמה במצורע עשיר והוכפלה והכי אמרינן במנחות (דף י.):

    ההוא [מאוזן] ומיעוטא נפקא לן - מדכתיב אזנו דמשמע אזנו של זה ולא של אחר:

    ולא אזנה - של אמה העבריה נרצעת והא דכתיב (דברים טו) ואף לאמתך תעשה כן אהענקה קאי כדלקמן (קידושין דף יז:):

    כשהוא עבד - מואם יאמר העבד נפקא שאם לא אמר אהבתי את אדוני לא אצא חפשי עד שיכלו שש שניו אינו נרצע:

    עבד העבד - עבד עד שיאמר כשהוא עבד העבד נפקא ליה מה"א יתירא למעוטי אמה:

    לא דריש - דאורחא דקרא לאישתעי הכי:

    ולא ליורשיו - אם לא הספיק להעניקו עד שמת:

    פעולתו - שכר פעולתו:

    ולא לבעל חובו - אין האדון מחוייב להגבות הענקו לבעל חובו ומשום דסבירא לן בעלמא כרבי נתן דאמר הנושה בחברו מנה וחברו בחברו מוציאין מזה ונותנין לזה איצטריך למעוטי הענקה מהאי דינא:

    מכי משנה שכר שכיר נפקא - גמרינן בעל כרחו וכי תנא ביה קרא אדוניו יתן לו כו' למעוטי מוכר עצמו:

    ושב אל משפחתו - במוכר עצמו כתיב לומר שיצא ביובל:

    אם במוכר עצמו - וללמד שאם פגעו יובל בתוך שש יובל מוציאו:

    הרי כבר אמור - דכתיב לעיל מיניה עד שנת היובל יעבוד עמך:

    אם בנרצע - ללמד שאף הנרצע יוצא ביובל:

    הרי כבר אמור - לקמיה בעי לה מאי היא:

    דלא עבד איסורא - דלא גנב כלום אבל מכרוהו ב"ד בגניבתו נימא נקנסיה לעבוד עד שש:

    ליקנסיה - על שאמר לא אצא ועבר על כי עבדי הם (ויקרא כ״ה:מ״ב) והוא קונה אדון לעצמו חנם:

    ושבתם איש אל אחוזתו - בפרשת יובל כתיב:

    הרי כבר אמור - כדאמר לעיל עד שנת היובל יעבוד עמך:

    אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור - ושב אל משפחתו כדאוקימנא לעיל:

    דלא מטא זימניה - לא מלאו שש שניו לצאת:

    ליקנסיה - על שאמר לא אצא ועבר על כי עבדי הם (ויקרא כ״ה:מ״ב) והוא קונה אדון לעצמו חנם:

    משום דעבד ליה שש - קודם לכן ואין רבו מפסיד בשילוחו אבל מכרוהו ב"ד שפגע בו יובל בתוך שש אימא דלא נפסדיה לאדון קמ"ל:

    לעולם - ועבדו לעולם והוא לעולמו של יובל דטפי מהכי ליכא למימר דהא כתיב קרא אחרינא ושבתם איש וגו' ואוקימנא בנרצע:

    ה"מ - דיוצא נרצע ביובל ולא קודם לכן היכא דלא עבד שש אחר רציעה אבל היכא דעבד שש אחר רציעתו אימא ניפוק בשש דלא תהא רציעה חמורה מתחילת ממכרו:

    קמ"ל לעולם - מידי דחשוב עד לעולם:

    קידושין 15 עמוד א

    1ואידך? ההיא לגזירה שוה הוא דאתא. דתניא, רבי אליעזר אומר: מנין לרציעה שהיא באזן ימנית? נאמר כאן: ״אזן״, ונאמר להלן: (ויקרא יד, יד) ״אזן״. מה להלן ימין אף כאן ימין.

    2ואידך? א"כ לימא קרא ״אזן״, מאי ״אזנו״?

    3ואידך? ההוא מיבעי ליה: ״אזנו״ ולא אזנה. ואידך? נפקא לה (שמות כא, ה) מואם יאמר העבד העבד ולא אמה.

    4ואידך? מיבעי ליה: עד שיאמר כשהוא עבד.

    5ואידך? מעבד״ ״העבד״ נפקא. ואידך? ״עבד״ ״העבד לא דריש.

    6מ"ט דתנא קמא דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו? מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד (דברים טו, יד) הענק תעניק לו לו, ולא למוכר עצמו.

    7ואידך? ההוא מיבעי ליה: לו, ולא ליורשיו. יורשיו אמאי לא? ״שכיר״ קרייה רחמנא, מה שכיר פעולתו ליורשיו אף האי פעולתו ליורשיו! אלא: לו, ולא לבעל חובו.

    8מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן, דתניא, א"ר נתן: מנין לנושה בחברו מנה, וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? ת"ל (במדבר ה, ז) ״ונתן לאשר אשם לו״.

    9אתא ״לו״ לאפוקי. ואידך? בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן.

    10מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית? מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד (שמות כא, ד) ״אם אדוניו יתן לו אשה״ לו, ולא למוכר עצמו. ואידך? לו בעל כרחו.

    11ואידך? מכי משנה שכר שכיר״ נפקא, דתניא: (דברים טו, יח) ״כי משנה שכר שכיר עבדך שכיר אינו עובד אלא ביום, עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה.

    12וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה? והלא כבר נאמר: (דברים טו, טז) ״כי טוב לו עמך״ עמך במאכל, עמך במשתה. וא"ר יצחק: מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית.

    13ואידך? אי מהתם, הוה אמינא ה"מ מדעתיה, אבל בע"כ אימא לא, קמ"ל׃

    14אלא, מאן תנא דלא יליף ״שכיר״ ״שכיר״? האי תנא הוא, דתניא: (ויקרא כה, מא) ״ושב אל משפחתו וגו'״ אמר ר"א בן יעקב: במה הכתוב מדבר? אי במוכר עצמו הרי כבר אמור!

    15אי בנרצע הרי כבר אמור! הא אין הכתוב מדבר אלא במכרוהו ב"ד שתים ושלש שנים לפני היובל, שהיובל מוציאו. ואי ס"ד יליף ״שכיר״ ״שכיר״, למה לי? נילף ״שכיר״ ״שכיר״!

    16אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם יליף ״שכיר״ ״שכיר״, ואיצטריך, ס"ד אמינא, מוכר עצמו הוא, דלא עבד איסורא, אבל מכרוהו ב"ד דעבד איסורא, אימא ניקנסיה, קמ"ל׃

    17אמר מר: אי בנרצע הרי כבר אמור. מאי היא? דתניא: (ויקרא כה, י) ״ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו וגו'״ במה הכתוב מדבר? אי במוכר עצמו הרי כבר אמור!

    18אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור! הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל, שהיובל מוציאו. מאי משמע? אמר רבא בר שילא: אמר קרא: ״איש״, איזהו דבר שנוהג באיש ואין נוהג באשה הוי אומר זו רציעה.

    19ואיצטריך למיכתב מכרוהו בית דין, ואיצטריך למיכתב נרצע. דאי אשמעינן מכרוהו ב"ד משום דלא מטאי זמניה, אבל נרצע, דמטאי זמניה, אימא ניקנסיה.

    20ואי אשמעינן נרצע, משום דעבד ליה שש, אבל מכרוהו ב"ד דלא עבד ליה שש, אימא לא, צריכא.

    21ואיצטריך למיכתב ״ושבתם״, ואיצטריך למיכתב ״לעולם״. דאי כתב רחמנא ״לעולם״, הוה אמינא לעולם ממש, כתב רחמנא ״ושבתם״.

    22ואי כתב רחמנא ״ושבתם״, הוה אמינא: ה"מ היכא דלא עבד שש, אבל היכא דעבד שש לא יהא סופו חמור מתחלתו, מה תחלתו שש אף סופו נמי שש, קמשמע לן: ״לעולם״ לעולמו של יובל.

    23אלא מאן תנא דלא יליף ״שכיר״ ״שכיר״? רבי היא, דתניא:

    Tosafot

    ואידך לג"ש הוא דאתא - פי' וצריך שתהא מופנה משני צדדין דאי אינה מופנה אלא מצד אחד איכא מ"ד (בנדה דף כב:) דלמידין ומשיבין ומאי משיבין דאיכא למיפרך. מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת:

    ההוא [מאוזן] ומיעוטא נפקא לן - מדכתיב אזנו דמשמע אזנו של זה ולא של אחר:

    ואידך - פי' ת"ק בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן מכאן מדקדקין דאין הלכה כר' נתן דהא ר"א ורבנן פליגי בדר' נתן ור' אליעזר דשמותי הוא סבר כר' נתן והלכה כרבנן ועוד מדקדק ר"ת מהא דאמר לקמן פ' האומר (קידושין דף סט.) גבי אושפזיכניה דר' שמלאי ממזירא הוה א"ל אי קדימתך טהרתינהו לבנך ומפרש משום דא"ל זיל גנוב ואיזדבן לעבד עברי ואי מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית למה ליה למימר זיל גנוב ה"ל למימר זיל זבון עצמך אלא ש"מ דאין הלכה כר"א דודאי מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וכי היכי דבהא לית הילכתא כוותיה בהא דקאמר מעניקין לו נמי לית הילכתא כוותיה אלא ודאי אין מעניקין לו כת"ק ועוד ראיה מהא דאמר לקמן (קידושין דף טז:) הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לבעל חובו משמע דאין הלכה כוותיה ור"ת ור"י פי' דהלכה כר' נתן דהא גבי פלוגתא דאביי ורבא בפרק כל שעה (פסחים דף לא.) דאמר רבא מכאן ולהבא הוא גובה אי אפשר לרבא ליישב אליבא דרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן אלא כר' נתן וקי"ל כרב נחמן בדיני ורבא נמי דחק להעמידה כמותו וקי"ל כרבא גבי אביי ומה שהבאתי דמדלית הילכתא כר"א בהא דרבו מוסר לו שפחה כנענית ה"נ נימא דלית הילכתא כוותיה בההיא דמעניקין לו אין זה ראיה דילמא בההיא אין הלכה כמותו אבל באחריני הלכתא כוותיה ועוד דשמא גם בהא דמוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית נמי הילכתא כוותיה והא דנקט התם זיל גנוב לרווחא דמילתא נקט דמכרוהו ב"ד כ"ע מודו דרבו מוסר לו שפחה כנענית ומה שאומר דר"א שמותי הוא ברוב ספרים גרס ר' אלעזר והא דקאמר תוטאי היא דילמא הכי קאמר תוטאי היא וס"ל כוותיה וה"ר נתנאל מפרש לגבי מלוה כ"ע אית להו כר' נתן והכי נפרש לעיל אליבא דר"א אלא לו ולא לבעל חובו משום דסבירא לן בעלמא כר' נתן בשאר שכירות שמוציאין מזה ונותנין לזה אתא לו ואפקיה פי' שאינו משלם הענקה לב"ח ואידך ת"ק בעלמא נמי פי' בשאר שכירות לא קי"ל כר' נתן משום דטרח בגופו אבל בב"ח כ"ע אית להו דרבי נתן כדפי':

    כי טוב לו עמך - ה"ר אברהם גריס כשכיר כתושב יהיה עמך (ויקרא כ״ה:מ׳) דמהתם ילפינן בת"כ אבל בספרי לא דריש מידי מכי טוב לו עמך דאין זה צווי אלא סיפור דברים בעלמא:

    ואידך אי מהתם ה"א ה"מ מדעתיה - אף על גב דמדעתו מואם אדוניו יתן לו אשה נפקא מ"מ הוה אמינא דלהרצאת אדון קאתי:

    איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה - ואם תאמר ואימא זו מכרוהו ב"ד דלא שייך באשה דכתיב (שמות כב) בגניבתו ולא בגניבתה וי"ל דמ"מ שם מכירה נוהגת באשה אבל שם רציעה אינו נוהג באשה [ותימה דכיון דקרא לא משתמע אלא בנרצע למאי איצטריך למימר אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור]. ת"י:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ואידך ההוא לגזירה שוה הוא דאתא - דבעינן מופנה מב' צדדים, דקסבר דבמופנה מצד אחד למדין ומשיבין, והכא איכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת, אבל במופנה משני צדדים למדין ואין משיבין.

    ואידך - כלומר רבנן נפקי ליה מואם אמור יאמר העבד. וקשיא לן דהא אין אשה נמכרת בבית דין, ולרבנן נמכר בבית דין בלבד הוא שנרצע. יש לומר דמכירת האב כמכירת בית דין שאף היא נמכרת בעל כרחה. עוד נראה לי דאי לא מיטיה קרא הוי אמינא דאמה נרצעת מגזרת הכתוב, דהא סמוך לרציעה כתיב (דברים טו, יז) ואף לאמתך תעשה כן, ואף על פי שאינה נמכרת בבית דין הוי אמינא דהוהו לי כהענקה שמעניקין לה אף על פי שאינה נמכרת בבית דין, אלא דמדמיעטה קרא דרשינן האי לאמתך תעשה כן להענקה דלעיל מיניה. עוד נראה לי דקושיא מעיקרא ליתא, דאי לא מיעטה קרא מואם אמור יאמר העבד. הוה מוקמינן אזנו ולא אזנה, והוי אמינא דאף מוכר עצמו נרצע, אלא מדמיעט רחמנא אזנו של זה ולא אזנו של אחר. וזה נראה לי עיקר.

    מדסבירא לן בעלמא כר' נתן אתיא לו אפקיה - קשיא לי וכיון דבעלמא סבירא לן כר' נתן, מאי טעמא נפקיה הכא, נוקי האי לו למעט מוכר עצמו כרבנן. יש לומר דטפי עדיף לן לקיומי גזירה שוה. ומהאי טעמא נמי אצטריך למימר לרבנן דלית להו בעלמא כר' נתן, דאי הוה סבירא ליה כר' נתן בעלמא, הכא ודאי הוה מוקמינן לו למעוטי בעל חובו ולא למעוטי מוכר עצמו משום גזירה שוה.

    מה שכתב רבינו נ"ר בהא דר' נתן דאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה דכתיב (במדבר ה, ז) ונתן לאשר אשם לו. ומדרבנן דפליגי עליה, שמעינן דראובן שלוה מנה משמעון והלוה ליהודה (אין) נכסי יהודה משועבדים לראובן מדין שעבוד, דהא שעבודא דאורייתא, ואפילו הכי לרבנן אין מוציאין מיהודה ונותנין לשמעון, ור' נתן נמי לא קאמר אלא מדחדית רחמנא לאשר אשם לו הא מדין שעבודא לא, ואי אפשר לומר דהכא בשעבודא אי ישנה מדאורייתא או לא פליגי. מדלא מייתו לה בשלהי בבא בתרא (קעה, ב) דאיפליגו התם אמוראי בהא אי מדאורייתא או לא. ואם תאמר וטעמא מאי, יש לומר משום דאין שעבוד חל אלא על נכסי לוה ממש, הא בנכסים שנשתעבדו ללוה שאין גופן ממון של לוה לא, וכדין מכר והקדש שאין אדם מוכר ולא מקדיש מלוה שיש לו על אחרים דבר תורה, כדאיתא בפרק מי שמת (בבא בתרא קנז, א) ובבא קמא פרק הגוזל (פט, א), ומכירת שטרות מדרבנן היא, ומעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא (גיטין יד, א) והיינו דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) דנאמן מלוה לומר שטר אמנה הוא זה למאן דלית ליה דר' נתן, משום דלא חשבינן ליה כתב לאחרים, הואיל ולא נשתעבד לו לא מדין שעבוד ולא מדר' נתן. ואם תאמר לר' נתן כיון דמכל מקום מוציאין מזה ונותנין לזה מאי נפקא מיניה אי מדין שעבוד אי מחדוש דונתן לאשר אשם לו. וכי תימא נפקא מינה להיכא דנפלה קמי יתמי, דאי מדין שעבוד אפילו נפלה קמי יתמי יהבי למלוה דאבוהון, דהא משתעבד ליה כנכסים דאבוהון ממש, אבל השתא דלא משתעבד ליה מדין שעבוד דאבוהון, כי איתיה לאבוהון מפקינן מהאי ויהבינן להאי מדחדית רחמנא ונתן לאשר אשם לו, הא מת לוה ונפלה מלוה קמי יתמי לא יהבינן ליה למלוה שלו, וכדר' עקיבא דאמר בפרק הכותב (כתובות פד, א) יו ליורשים. לא היא, דאפילו חל עליה שעבוד אפילו הכי היכא דנפלה קמי יתמי לא גבי מינייהו, וטעמא משום דהוו להו מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב. ותדע לך דאפילו בפקדון שיש לו ביד אחרינם נמי אמר רב עקיבא ינתן ליורשים, ולכולי עלמא נמי מטלטלין דביד יתמי דשבק להון אבוהון לא גבי בעל חוב מינייהו, ויש לומר דודאי נפקא מינה להיכא דמית ונפלה קמי יתמי וכדאמרן. והא דלא גבי בעל חוב ממטלטלי דיתמי, אינה [מדין] תורה, דמדינא גבי, אלא משום דלאו עיקר אסמכתיה אמטלטלי, והלכך כל שאינן ביד לוה ממש לא גבי מינייהו, אלא דכל שהוא קיים וישנן תחת ידו גבי מינייהו, משום דשעבוד נכסיו ואפילו שעבוד מטלטליו נגרר אחר שעבוד גופו. וכל היכא דאיהו משעתבד נכסים נמי משתעבד. והוא הדין לפקדון שיש לו ביד אחרים, דכל היכא דאיתיה ברשותיה איתיה, ומלוה שיש לו אצל אחרים גובה ממנה מדר' נתן, אבל היכא דמית ליה לוה ונפלו מטלטלי קמי יתמי כיון דעיקר אסמכתיה דלוה ליתיה אמטלטלי לא גבי מינייהו, וכדמשמע בירושלמי בפרק הכותב (ה"ב) גבי ההוא דר' עקיבא דאמר שכולן צריכין שבועה, וגרסינן עלה בירושלמי הגע עצמך שפטרום מן השבועה, ומשני זו תורה וזו אינה תורה, מכל מקום מהאי טעמא הוא משום דירדה תורה לסוף דעתן של בריות, ומסתמא לאו עיקר אסמכתינהו אמטלטלי, ומיהו היכא דשעבד ליה בפירוש מטלטלי גבי ואפילו מיתמי, וכדמוכח בההיא (ב"ק ז, א) דעשה שורו אפותיקי ומכרו, אבל ממלותו דנפלה קמי יתמי לא גבי ואפילו שעבדה לן בפירוש, משום דלא אפשר לחול עליה שעבוד כדאמרן, ואפילו תפס מפקינן מיניה, וכדמוכח בהדיא בההיא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב, א) ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה וכו' דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבונא גבך כו', ואף על גב דאיהו תפיס להו, וההיא דרב נחמן דאמר [אם] גבו קרקע יש לו, מדרבנן הוא, דנראית כמקרקעי דאבוהון. אלא דצל"ע בפרק כל שעה (פסחים לא, א) בפלוגתא דאביי ורבא בבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע הוא גובה, דמפרש טעמא דרב נחמן משום דר' נתן דאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו דכי היכי דמשעבד ליה משעבד ליה לבעל חוב דאבוהון, ועוד צל"ע מדאמרינן בההיא דפרק מי שהיה נשוי אנן מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, אלמא מה שאינו גובה מן מלותו דנפלה קמי יתמי (ממלוה) [טעמא משום] דמטלטלי דיתמי הוא. וכן בההוא (כתובות פא, ב) דלא יאמר היבם הואיל ואני יורש החזקתי דאמרינן לא אשכחן תנא דמיקל תרי קולי בכתובה אלא או ר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה או ר' נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה. ויש לי לומר דההיא דבפרק מי שהיה נשוי רבותא קאמר, כלומר מאי דשבק אבון קמך לא עדיף ממטלטלי דאפילו מטלטלי דתפרע ניהלן או שבקינהו אבון לדידן לא משתעבדי לך דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, והוא הדין למלוה שבידך וכל שכן הוא, משום דאפילו דין מטלטלי נמי לית לה, דשעבודא בעלמא שבק לן אבונן גבך דלא משתעבדא לבעל חוב כלל, וההיא נמי דלא יאמר היבם החזקתי שאני, משום דיבמה היא, וכיון שאין ליבם בנכסי אחוה מידי, דכולהו נכסי משתעבדי לדידי כאלו בעלה הראשון קיים, לפיכך לא קרינן ליה למלותו שעבודא בלחוד אלא נכסי דמיתנא ממש, ומשתעבדי לה כדמעיקרא אליבא דר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה [אבל לרבנן דאמרי דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה לא, דלא יהא אלא שהבעל קיים והא מטלטלי דידיה לא משתעבדי לה כלל, השתא נמי לא משתעבדי לה, דלא יפה כח שעבוד על נכסי בעלה הראשון משמת מכחה מחיים, אלא כחה עכשיו ככחה בנכסיו בחייו, מהאי טעמא נמי מחמיר לגבי דידה כר' נתן מה שאין כן באלמנה דעלמא, דהא באלמנה בעלמא לא יהבינן לה ממלוה שיש לו ביד אחרים מדר' נתן, כדאמר ר' עקיבא בפרק הכותב (כתובות פד, א) אלא דיבמה שאני, שהיא כמחזקת בנכסים ושעבודה עליהם גם עכשיו, כאלו בעלה הראשון קיים.

    ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן - מכאן דקדק ר"ת דלית הלכתא כר' נתן, דהא לית ליה אוקימתא אליבא דרבנן דרבנן דאמרי מוכר עצמו אין מעניקין לו, ואנן כרבנן סבירא לן, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דר' אליעזר שמותי היא, ועוד מדאמרינן לקמן (קידושין טז, ב) הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח, כלומר דסבירא ליה כר' נתן, דאלמא לית הלכתא כר' נתן. ור"י זקן זצ"ל כתב דאדרבה מדקאי ר' נתן בהענקה כר' אלעזר כותיה עבדינן, משום דר' נתן (כב"מ קיז) דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, ואע"ג דלית הלכתא כר' אלעזר במוכר עצמו שרבו מוסר לו שפחה כנענית, הא לאו בהא תליא, דכל חד וחד מקרא באנפי נפשיה דייקי ליה. וברוב הספרים גרסינן הכא ר' אלעזר ולא ר' אליעזר, והא דאמרינן לקמן הא מני תוטאי היא, משום דאיהו אמר לה בהדיא. ונראה לי דאפשר לומר דר' נתן נמי אית ליה בהענקה כרבנן, ודריש נמי לו ולא למוכר עצמו, ולא דרשינן לו ולא לבעל חובו, משום דמסתברא קאי גבי עבד וממעט מילי דעבד, קאי גבי עבד וממעט מילי דבעל חוב, וליכא בין ר' נתן לר' אלעזר אלא משמעות דורשין. ור' נתן נמי אמר לך דרבנן כותיה סבירא ליה, ומוקי טעמייהו בהכי, ואנן דמוקמיה טעמייהו משום דבעלמא לית ליה דר' נתן, היינו משם דניחא לן לאוקמי טעמיה דתנא קמא בדינא מדתליא ליה במשמעות דורשין. והלכך אפשר דאיתי לדרבנן בהענקה ודר' נתן בעלמא בב"ח. ובודאי כר' נתן קיימא לן, כדמוכח בפרק השולח (גיטין לז, א) גבי פרוזבול דאמרינן לו ולערב אין לו קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר' נתן, ובפרק שני דכתובות (יט, א) גבי האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכר' נתן, ובפסחים פרק שני (לא, א) בפלוגתא דאביי ורבא בב"ח למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, אית ליה לרבא התם כר' נתן, וכן בפרק דיינו גזירות (כתובות קי, א) בשמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, ורב נחמן הכי אית ליה כתם, וקיימא לן כרב נחמן בדיני. ומיהו דוקא מחיים דב"ח הוא שמוציאין מבעל חובו ונותנין לאשר אשם לו, וטעמא דמלתא משום דהוי ליה כעין הפוכי מטרתא, שהרי כשגבה שמעון חובו מלוי בין גבה מעות בין גבה קרקע ב"ח שלו גובה ממנו, אם כן מעתה מוציאין מלוי ונותנין לראובן דהפוכי מטרתא למה לי, ולאו הפוכי מטרתא ממש קאמינא, דהא מצי לוה שני למימר ליה להאי לאו בעל דברים דידי את מדכתיב (במדבר ה, ז) ונתן לאשר אשם לו, ודוקא מחיים דלוה דידיה, משום דכל שהחייב לו בעל דברים דידיה אף החייב לחייב לו בעל דברים דידיה. וזה חדושו דונתן לאשר אשם לו, אבל אם מת ויש לו ב"ח והניח מלוה ופקדון ביד אחרים אין מוציאין מהם ונותנין לב"ח אלא ליורשין, וכדתנן בכתובות פרק הכותב (כתובות פד, א) מי שמת והניח אשר וב"ח ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינחנו לכושל שבהן, ופירש ר' יוחנן מאן כושל ב"ח ור"ע אומר אין מרחמין בדין אלא יתננו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה, דר' טרפון סבר דאפילו ממלוה דשבק מפקינן מדר' נתן, ואע"ג דאיכא תרתי חדא דהוו מטלטלי ואידך כר' נתן וכל שכן בפקדון דליכא אלא חדא, ור"ע סבר אפילו פקדון דליכא אלא חדא, ואע"ג דליתנהו ביד יתמי לא גבי וכל שכן מלוה דאיכא תרתי, דאפילו ר' נתן לא אמר אלא מחיים אבל לאחר מיהת לא, וקיימא לן כר"ע. וטעמא דמלתא משום דכיון דאי פרע ליה לוה גזוזי לא גבי ב"ח דאבוהון מנייהו כדאמר רב נחמן (פסחים לא, א) יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה אותה מהן, אבל מעות אין בעל חוב גובה מהן, דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, והלכך אין כאן הפוכי מטרתא, אלא דין גמור, וכשגבו קרקע דבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם מדר' נתן גופהי היא, דאי לאו דר' נתן הוו להו נכסי דקנו יתמי כדאיתא בהדיא בפרק כל שעה (פסחים לא, א) בפלוגתא דאבבי ורבא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, והא דיהיב ר"ע טעמא התם למלתיה לפי שכולן צריכין שבועה ואין היורישן צריכין שובעה, לאו למימרא שאם פטרו האב למלוה משבועה או דשמתיה ומת בשמתיה או מת בגו זמניה דנותנין למלוה, אלא לעולם נותנין ליורשין, אלא התם הכי קאמר הואיל ויפה כחן של יורישן שאין צריכין שבועה לעולם, מה שאין כן באשה ובעל חוב שהורע כחן שאין דינן ליטול אלא בשבועה. והכי אתמר בירושלמי (כתובות פ"ט ה"ב) דגרסינן התם הגע עצמך שפטרום מן השבועה, זות תורה וזו אינה תורה, וכן נמצי מוכח בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב, א) אמרינן התם אמר רמי בר חמא ראובן דמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה, ומת ראובן, ואתא ב"ח דראובן וקא טריף לה משמעון ופייסיה בזוזי, דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גביך דיתמי מטלטלי לב"ח לא משתעבדי, והא התם דאין צריך שבועה ואפילו הכי לא גבי ממלוה דבידיה אלא מוציאין מיניה ויהבין להו ליתמי. ומיהו אי פקח אידך מקרקש בזוזי לב"ח דאבוהון ומגבי ליה קרקע בשביל חובת אבינן, ומוקמינן להי בידיה דזה היה פקח ונשכר דהשתא נמי הוי הפוכי מטרתא, וכדאמרינן בההיא דפרק מי שהיה נשוי דמייתינן בסמוך ואי פקח שמעון מגבי ליה ניהלייהו והדר גבי לה מינייהו מדרב נחמן דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן וכו', והא דאמרינן התם מגבי לה ניהלייהו. לאו דוקא מגבי. דהפוכי מטרתא למה לי, אלא הכי קאמר אי פקח אידך טעין להו קרקע מגבינא לכו ולא זוזי והדר מעכבנא לי בחובת אבוכון, אי נמי כביש מטלטלין כי היכי דלית להו לגוביינא אלא מינה קאמר. והא דר' נתן דוקא במקום שאינו מוצא לגבות מיניה דב"ח, אבל מקום שמוצאין לגבות אין מוציאין מזה ונותנים לו כדמוכח בב"ק (מ, ב) וטעמא דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו דב"ח כעין משועבדים הוא ואין מוציאין מן המשועבדין במקום שיש בני חורין.

    הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע מאי משמע - יש מפרשים מאי משמע דושבתם אישד אל אחוזתו בנרצע, ושב אל משפחתו במכרוהו בית דין, אימא איפכא. ופרקינן איש, איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רציעה. והקשה הראב"ד ואכתי מאי משמע, דהא מכירת בית דין נמי אינו נוהג באשה, דאינו נמכרת בגניבתה. וניחא ליה דאיש איש קא דייק, איזהו שנוהגין בו שתי מדות שבאיש ואינה באשה הוי אומר זו רציעה, דנרצע נוהגין בו שתי מדות שבאיש דהיינו מכירת בית דין ורציעה, אבל במכרוהו בית דין בלבד ואי נמי במוכר עצמו חדא הוא דאיכא. וקצת קשה לי דאם כן הוה ליה למימר איש איש איזהו דבר שנוהג באיש איש. ואחרים פירשו דאשה נמי שייכא, במכירה דמכירת האב כמכירת בית דין, שאף היא נמכרת בעל כרחה, וכמו שכתבתי למעלה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 15a

    Kiddushin 15a. The full printed text of this folio side - 23 numbered segments, about 518 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Kiddushin 15a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026