Talmud Builders

    Kiddushin 5b

    Chapter 1 - HaIshah Nikneit

    גם: קידושין דף ה׳ ע״ב, פרק א׳ האשה נקנית

    English translation - Kiddushin 5b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1is it not logical that a wedding canopy, which completes the marriage, since it entirely removes a young woman from her father’s authority, can effect acquisition for betrothal on its own? The Gemara rejects this claim: What is unique about money is that it can effect acquisition in many contexts, as one can redeem with it consecrated property and second tithe. This is not so with regard to a wedding canopy, which is ineffective in effecting any acquisition other than marriage. Therefore, in the case of betrothal, money can effect betrothal while a wedding canopy cannot. The Gemara counters: The halakha of sexual intercourse proves otherwise, as this act serves to effect acquisition of a woman despite the fact that it is not a valid mode of acquisition in any other case.

    2The Gemara counters: What is unique about sexual intercourse is that it effects acquisition of a yevama , whereas a yavam does not acquire her via a wedding canopy. The Gemara answers: Money proves otherwise, as money cannot be used to acquire a yevama , and yet it is a valid mode for acquiring a woman. And the derivation has reverted to its starting point: The aspect of this mode, money, is not like the aspect of that mode, intercourse, and the aspect of that mode, intercourse, is not like the aspect of this mode, money. Their common denominator is that they generally effect acquisition, and they effect acquisition here, with regard to betrothal. Likewise, I will bring the mode of a wedding canopy, which generally effects acquisition, rendering a woman as married, and therefore it should also effect acquisition here.

    3The Gemara rejects this: What about the fact that the common denominator of money and intercourse is that their benefit, i.e., pleasure, is great? The Gemara says: The case of a document proves otherwise, as no great pleasure is derived from receiving a document, and yet it can be used to acquire a woman. The Gemara answers: What is unique about a document is that it can release a Jewish woman from her husband in the form of a bill of divorce. The Gemara answers: Money and intercourse prove otherwise, as they do not release a woman and yet they are valid modes of acquisition for betrothal.

    4And once again, the derivation has reverted to its starting point: The aspect of this mode is not like the aspect of that mode, and the aspect of that mode is not like the aspect of this mode. Their common denominator is that they generally effect acquisition and they effect acquisition here, with regard to betrothal. Likewise, I will bring the mode of a wedding canopy, which generally effects acquisition, and therefore it should also effect acquisition here.

    5The Gemara again rejects this claim: What about the fact that the common denominator of all three modes of acquisition is that they are effective in certain situations against her will? A bill of divorce, sexual intercourse in the case of a yevama , and money with regard to a Hebrew maidservant all effect acquisition of a woman against her will. Therefore, the mode of a wedding canopy cannot be derived from these methods, as a wedding canopy is effective only when the woman enters it willingly. And in response to this claim Rav Huna would answer: In any event, with regard to marriage, we have not found a case in which a woman can be acquired through money against her will. Consequently, it is possible to learn from the modes of money, a document, and intercourse that a wedding canopy likewise effects betrothal.

    6Rava said: There are two refutations of this matter, i.e., it is possible to refute Rav Huna’s opinion in two ways. One opinion is that we learned in the mishna that a woman can be acquired through three modes of acquisition, and we did not learn that there are four modes. This indicates that there are no other ways to acquire a woman apart from the three listed in the mishna.

    7And furthermore, Rava disagrees with the main point of the proof, which was based on the fact that a wedding canopy completes a marriage: Doesn’t entering a wedding canopy complete a marriage only by means of an act of betrothal, which precedes the wedding canopy? And can one derive that entering a wedding canopy effects acquisition without betrothal from the case of entering a wedding canopy that effects acquisition by means of betrothal? Consequently, entering a wedding canopy alone cannot effect a betrothal.

    8Abaye said to Rava in response to his two claims: With regard to that which you said, that we learned in the mishna three modes and we did not learn that there are four modes, this is no proof, as the tanna teaches only a matter that is explicitly written in the Torah, and does not teach a matter that is not explicitly written in the Torah, such as a wedding canopy.

    9And with regard to that which you said: Doesn’t entering a wedding canopy complete a marriage only by means of an act of betrothal, this is also what Rav Huna is saying, i.e., Rav Huna incorporates this claim into his reasoning: If money, which does not complete a marriage after money, i.e., after a woman has been betrothed through money an additional monetary gift cannot render her a fully married woman, effects acquisition of the woman in the form of betrothal, is it not logical that entering a wedding canopy, which is more powerful than money in that it completes a marriage after money, should effect acquisition and be used to perform betrothal by itself?

    10§ After discussing the sources for the modes of acquisition listed in the mishna, the Gemara analyzes these halakhot in greater detail. The Sages taught in a baraita ( Tosefta 1:1): How is betrothal performed through money? If a man gave a woman money or an item worth money, and he said to her: You are hereby betrothed [ mekuddeshet ] to me, or: You are hereby betrothed [ me’oreset ] to me, or: You are to me as a wife, then she is betrothed. But if she is the one who gave the money to him, and she said: I am hereby betrothed [ mekuddeshet ] to you, or: I am hereby betrothed [ me’oreset ] to you, or: I am hereby to you as a wife, then she is not betrothed.

    11Rav Pappa objects to this: This baraita contains an internal contradiction. The first part of the baraita states: If a man gave a woman money and said to her: You are hereby betrothed to me, from which it may be inferred that the reason the woman is betrothed is that he gave her money and he said the appropriate formula. This leads to the conclusion that if he gave her money and she said the formula, she is not betrothed. Now say the latter clause of the baraita : But if she is the one who gave the money to him, and she said: I am hereby betrothed to you, then it is not a valid betrothal. Rav Pappa infers: The reason that it is not a valid betrothal is that she gave money to him and she said the appropriate formula, from which it may be inferred that if he gave money to her and she said the appropriate formula, then this is a valid betrothal.

    12The Gemara explains: The first clause of the baraita is exact, and therefore it is correct to infer that which was not explicitly stated from this ruling. By contrast, the latter clause of the baraita was cited for no reason, i.e., it was simply formulated in the opposite manner of the first clause, and the baraita is not exact in the wording of this case. Therefore, one should not analyze this clause too carefully and infer halakhot from it. The Gemara asks: And would the baraita teach in the latter clause a matter that contradicts the first clause?

    13Rather, the Gemara retracts the previous explanation in favor of the following. This is what the baraita is saying: If he gave the money and he said the formula, it is obvious that it is a valid betrothal. If he gave the money and she said the formula, it is considered as though she gave the money and she said the formula, and therefore it is not a valid betrothal. And if you wish, say a different explanation of the baraita : If he gave the money and he said the formula, she is betrothed. If she gave the money and she said the formula, she is not betrothed at all. If he gave the money and she said the formula, the ruling is uncertain, and by rabbinic law we are concerned that this might actually be a betrothal.

    14The Gemara continues to discuss the language of betrothal. Shmuel says: With regard to betrothal, if he gave her money or an item worth money, and said to her: You are hereby betrothed [ mekuddeshet ], or: You are hereby betrothed [ me’oreset ], or: You are hereby as a wife, then she is betrothed. If he said: I am hereby your man, or: I am hereby your husband, or: I am hereby your betrothed, then there is no room for concern here. In these cases there is no possibility that it might be a valid betrothal, as betrothal is effective only if its formulation defines the relationship in terms of the woman’s connection to the man, not the reverse.

    15And similarly, with regard to divorce, if a husband gave his wife a bill of divorce and said to her: You are hereby sent away, or: You are hereby divorced, or: You are hereby permitted to marry any man, then she is divorced. If he said: I am not your man, or: I am not your husband, or: I am not your betrothed, then there is no room for concern, as a bill of divorce is effective only if its formulation defines the relationship in terms of the woman’s connection to the man, not the reverse.

    16Rav Pappa said to Abaye: Is this to say that Shmuel holds that ambiguous intimations, i.e., incomplete expressions that can be understood only from their context, are considered like unambiguous intimations? In the cases listed by Shmuel, the woman is betrothed despite the fact that the man did not say: You are hereby betrothed to me, but merely: You are hereby betrothed. The statement itself does not include the detail that the speaker intends to betroth her to himself, and yet Shmuel maintains that the betrothal is valid.

    17Rav Pappa asks: But didn’t we learn in a mishna ( Nazir 2a) that one who says: I shall be, is a nazirite? And we discussed this ruling: But perhaps he meant to say: I will be in a fast? And Shmuel said that this mishna is referring to a particular set of circumstances, that he said: I shall be, when a nazirite was passing before him. In that context it is clear the individual meant that he too will be a nazirite. Rav Pappa analyzes this statement: The reason that he is a nazirite is only due to the fact that a nazirite passes before him. But if this were not the case, no, his statement would not be considered a naziriteship vow. This indicates that according to Shmuel, ambiguous intimations are not considered like unambiguous intimations.

    18The Gemara rejects this: With what are we dealing here? Shmuel is referring to a case where he said the formulation and added the phrase: To me. For example, he said to a woman: You are hereby betrothed to me. The Gemara asks: If so, what is Shmuel teaching us? If the man stated the full formula it is obvious that she is betrothed, as he used the standard expression of betrothal. The Gemara answers: These

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אף אני אביא חופה שקונה בעלמא - שגומרת ליורשה ולהפרת נדריה יקנה נמי כאן בלא אירוסין:

    שכן ישנן בע"כ - שקונה בעלמא ביאה ביבמה ושטר בגירושין וכסף באמה העבריה:

    כסף באישות מיהא לא אשכחן בעלמא בע"כ - ואפ"ה קונה כאן ואף על כרחה כגון אב מקבל קידושין לבת קטנה אף אני אביא חופה:

    שתי תשובות בדבר - להא דאמרת חופה קונה בלא כסף:

    ועוד כלום חופה גומרת - דקאמרת חופה שגומרת כו' וכיון שאינה גומרת אלא לאחר קידושין היאך אתה בא לדון חופה שלא ע"י קידושין מחופה שע"י קידושין:

    הרי את מקודשת לי - או הרי את מאורסת לי:

    ותנא סיפא מילתא דסתרא לרישא - בתמיה וכי אמרינן בכל דוכתא כדי נסבה מידי דלא איצטריך למיתניה ותנייה בכדי אבל סיפא דסתרא לרישא לא תני תנא:

    ה"ק - סיפא אבל שינה ממה שאמרנו כגון שנתן הוא ואמרה היא נעשה כאילו נתנה היא ואמרה היא ואינה מקודשת דבעינן כי יקח איש:

    נתן הוא - דמי לכי יקח איש:

    ואמרה היא - דמי לתקח אשה לאיש:

    וחיישינן מדרבנן - שאם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם שמא לא היו של הראשון קידושין וחלו קידושי שני או שמא של ראשון קידושין ולא של שני:

    בקידושין נתן לה כו' - משום דקא בעי למימר סיפא בגירושין נתן לה כו' נקט כי האי לישנא (נתן):

    הרי את מקודשת - ולא גרסינן לי:

    אין כאן בית מיחוש - אין כאן אפי' ספק קידושין דכי יקח כתיב ולא שיקח עצמו לה ודגירושין אין כאן בית מיחוש אף לפוסלה לכהונה:

    ידים שאין מוכיחות - בית יד אחיזת הדבר אע"פ שאינו מוכיח אחיזת לשון גמור כי הכא דקאמר הרי את מקודשת ולא קאמר למאן:

    הויין ידים - ואמר דלדידיה קדשה:

    אהא - אהיה:

    שהיה נזיר עובר לפניו - דודאי אהיה אף אני כזה קאמר אלמא בעינן הוכחה:

    לישני בתראי - דקאמר בהו אין כאן בית מיחוש בין דקידושין בין דגירושין:

    License: CC0

    קידושין ה עמוד ב

    1חופה שגומרת אינו דין שתקנה? מה לכסף, שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני. ביאה תוכיח.

    2מה לביאה, שכן קונה ביבמה. כסף יוכיח. וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן: שקונין בעלמא וקונין כאן, אף אני אביא חופה שקונה בעלמא, וקונה כאן.

    3מה לצד השוה שבהן, שכן הנאתן מרובה. שטר יוכיח. מה לשטר, שכן מוציא בבת ישראל. כסף וביאה יוכיחו.

    4וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן: שקונין בעלמא וקונין כאן אף אני אביא חופה, שקונה בעלמא וקונה כאן.

    5מה להצד השוה שבהן, שכן ישנן בע"כ ורב הונא כסף מיהא באישות לא אשכחן בע"כ׃

    6אמר רבא: שתי תשובות בדבר. חדא, דשלש תנן וד' לא תנן.

    7ועוד: כלום חופה גומרת אלא ע"י קידושין, וכי גמרי' חופה שלא ע"י קידושין מחופה שע"י קידושין?

    8א"ל אביי: הא דקאמרת ג' תנן וד' לא תנן תנא מילתא דכתיב״א בהדיא קתני״, מילתא דלא כתיב״א בהדיא לא קתני״.

    9ודקאמרת ״כלום חופה גומרת אלא ע"י קידושין״ רב הונא נמי ה"ק ומה כסף שאינו גומר אחר כסף קונה, חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה?

    Baraita

    10ת"ר כיצד בכסף? נתן לה כסף או שוה כסף, ואמר לה: ״הרי את מקודשת לי״, ״הרי את מאורסת לי״, ״הרי את לי לאינתו״ הרי זו מקודשת. אבל היא שנתנה, ואמרה היא: ״הריני מקודשת לך״, ״הריני מאורסת לך״, ״הריני לך לאינתו״ אינה מקודשת.

    11מתקיף לה רב פפא: טעמא דנתן הוא ואמר הוא, הא נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת. אימא סיפא: אבל היא שנתנה לו ואמרה היא לא הוו קידושין. טעמא דנתנה היא ואמרה היא, הא נתן הוא ואמרה היא הוו קידושין!

    12רישא דוקא, סיפא כדי נסבה. ותני סיפא מילתא דסתרא לה לרישא?

    13אלא ה"ק נתן הוא ואמר הוא פשיטא דהוו קידושין. נתן הוא ואמרה היא נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא, ולא הוו קידושין. ואב"א נתן הוא ואמר הוא מקודשת. נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת. נתן הוא ואמרה היא ספיקא היא וחיישינן מדרבנן.

    14אמר שמואל: בקידושין, נתן לה כסף ושוה כסף ואמר לה: ״הרי את מקודשת״, ״הרי את מאורסת״, ״הרי את (לי) לאינתו״ הרי זו מקודשת. ״הריני אישך״, ״הריני בעליך״, ״הריני ארוסיך״ אין כאן בית מיחוש.

    15וכן בגירושין, נתן לה ואמר לה: ״הרי את משולחת״, ״הרי את מגורשת״, ״הרי את מותרת לכל אדם״ הרי זו מגורשת. ״איני אישך״, ״איני בעליך״, ״איני ארוסיך״ אין כאן בית מיחוש.

    16אמר ליה רב פפא לאביי: למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות, הויין ידים?

    17והתנן: האומר ״אהא״ הרי זה נזיר. והוינן בה: ודילמא ״אהא בתענית״ קאמר? ואמר שמואל, והוא שהיה נזיר עובר לפניו. טעמא דנזיר עובר לפניו, הא לאו הכי לא!

    18הכא במאי עסקינן, דאמר ״לי״. אי הכי, מאי קמ"ל הני׃

    Tosafot

    חופה שגומרת אינו דין שתקנה - וא"ת נימא דיו אסוף דינא דמהיכא מייתית דחופה קונה משום דגומרת דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן אחר כסף אף כאן לאחר כסף וי"ל דאתיא כרבי טרפון דאמר (בב"ק דף כה.) היכא דמיפריך קל וחומר לא אמר דיו והכא אי אמר דיו מיפריך קל וחומר דלאחר כסף לא איצטריך וא"ת לדידן דאמר דחופה אינה קונה נימא דכסף גומר אחר כסף מק"ו דחופה מה חופה שאינה קונה גומרת כסף שקונה אינו דין שיגמור וי"ל דלא מצי לאוכוחי שיגמור אלא אחר כסף כחופה ומאי אולמיה האי כסף מהאי כסף:

    אף אני אביא חופה שקונה בעלמא וקונה כאן מה להצד השוה שבהן שכן קונין בע"כ - ואע"פ שמוסר בתו הקטנה לחופה בע"כ כיון דבמקום בתו קאי לא חשיב בע"כ וא"ת אכתי אשכחנא חופה בעל כרחה דייעוד לאו נישואין עושה ונמצא שאחר ייעוד כונסה האדון לחופה על כרחו דאב וי"ל אע"פ שהייעוד יכול לעשות בעל כרחו דאב החופה צריך לעשות מדעת:

    ורב הונא כסף באישות מיהא לא אשכחנא בע"כ - אע"פ שהאב מקדש בתו קטנה בעל כרחה מכל מקום כיון שהוא מדעת האב לא קרי בעל כרחה כדפרישית ועוד בחופה נמי אשכחנא כי האי גוונא (כתובות מז.) שהאב מוסר את בתו קטנה לחופה:

    הא נתן הוא ואמרה היא כו' - מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא ליה דפעמים מקודשת באדם חשוב כדאמר לקמן (קידושין דף ז.):

    הא לאו הכי לא אלמא קסבר ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים - וא"ת אמאי לא משני דלעולם הוויין ידים והתם דקאמר אהא אפילו ידים שאין מוכיחות לא הוויין דדילמא אהא בתענית קאמר וי"ל דטפי משמע אהא לשון נזירות מלשון תענית דאהא משמע מיד ופעמים שאכל ולא מצי למימר אהא בתענית עד למחר אבל גבי נזירות מיד יכול להתחיל נזירותו אם ירצה:

    הכא במאי עסקינן דאמר לי - משמע דמסיק הכא לשמואל דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ותימה דבריש מסכת נדרים (דף ב.) אמר האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אסור וקאמרי' עלה בגמרא (שם דף ד:) אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאיני אוכל לך שאיני טועם לך ומסיק מאי טעמא דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך משמע מופרשני ממך דלא עבידנא משא ומתן בהדך משמע מרוחקני דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע ופריך (שם דף ה:) לימא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ומשני שמואל מוקי מתני' כרבי יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ומדקאמר שמואל מוקי למתני' כרבי יהודה מכלל דאיהו לא סבירא ליה כוותיה אלא סבירא ליה דהויין ידים ואין לפרש דשמואל מוקי למתני' כרבי יהודה וסבר ליה כוותיה מדאמר בתר הכי ומאי דוחקיה דשמואל לאוקמא מתני' כרבי יהודה ומאי קשיא אמאי דחיק ומוקי מתני' כרבי יהודה משום דסבר ליה כוותיה לכך מוקי כרבי יהודה אלא ודאי קים ליה דהויין ידים ועוד דאמר בגיטין (דף פה.) גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודה אומר ודן די יהוי ליכי מינאי הוא גופו של גט ופליגי רבנן עליה ושמואל סבר כרבנן וי"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי לא משמע כלל דמקודשת לי קאמר דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו וידים שאין מוכיחות כלל כי הני ודאי קאמר שמואל לא הויין ידים אבל בהאי דנדרים הוו מוכיחות טפי וכן ההוא דכותב טופסי גיטין הוו מוכיחות דאין אדם מגרש אשת חבירו אך בריש מסכת נזיר (דף ב:) יש ספרים דגרסי האומר אהא ה"ז נזיר אמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו וקא אמר לימא דקסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אין מש"ה כי נזיר עובר לפניו הוי ידים מוכיחות ומהני אבל אין נזיר עובר לפניו הוי ידים שאין מוכיחות ולא מהני ואית ספרים דגרסי לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ומשני עובר לפניו הויין ידים שאין מוכיחות לכל הפחות אבל אין עובר לפניו אפילו שאין מוכיחות לא הוי:

    License: CC0

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אמר רבא שתי תשובות בדבר וכו' - ופריק להו אביי, ורבינו אלפסי לא הביא הא דרב הונא כלל, וכן לא הביא הא דאמרינן בריש מכלתין (ג, א) מנינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה. נראה דסבירא לי דספיקא הוי. וכן כתב ר"ח דספיקא הוי, דהא פריקא אביי כל מאי דאקשו ליה. ואע"ג דסתם תלמודא קאמר למעוטי חופה והדר בעי ולרב הונא מאי איכא למימר, לא אלימא למדחי דרב הונא בהכי, דהא לקמן (קידושין ח, א) אמרי, דכותה ואינו נקנה בתורהת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין, ואקשינן ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר, ובההיא ודאי הלכה כרב נחמן והרבה כיוצא בה. ורבא נמי דאקשי ליה, הא פרקינהו אביי לתשובותיו, ואע"ג דאביי ורבא הלכה כרב, בהא מדשתיק ליה רבא, שמע מינה דקבולי קבלה מיניה. ועוד דהוה ליה רב הונא ואביי רבים לגבי רבא. אבל בעל ה"ג כתב דהא דרב הונא ליתא, מדאמרינן לעיל (קידושין ג, א) מנינא דרישא למעוטי מאי, למעוטי חופה. ומטין דבריו, דהא דאמרינן לקמן ומאי ניהו חליפין מאי איכא למימר, לא דמיא להא, דהכא קאמר תלמודא להדיא סתם למעוטי דרב הונא, אלמא מוסכם הוא אצלם דרב הונא ליתא, אבל לקמן דאמרינן ומאי ניהו חליפין לאו תלמודא נסיב ליה, אלא דחויי הוא דקא דחינן לסיעתיה דרב יוסף מההיא, ולאו בעיקר אלא בדרך קושיא ותירוץ. וביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות נז, ב) בשמעתא דיש חופה לפסולות משמע נמי דמלתא פשיטא להו דחופה אינו קונה, דאמרינן התם (נז, א) אמר רמי בר חמא יש חופה לפסולות באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון, לרבי מאיר דאמר קדושין פסלי כדקתני אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא יאכלו בתרומה, חופה נמי פסלה לרבי אלעזר ורבי שמעון דאמרי קדושין לא פסלי, חופה נמי לא פסלה, ואקשינן ממאי דלמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא בקדושין דקני לה, אבל חופה דלא קני ליה לא, אלמא מפשיט פשיטה להו דחופה לא קני. אלא שיש לחוש לדברי רבינו חננאל שלא להתירה לשוק בלא גט.

    הא נתן הוא ואמרה היא לאו הווי קדושי - פירש רש"י ז"ל דדמי לכי תלקח אשה לאיש. וכבר כתבתי למעלה בריש מכלתין (ב, ב) דתלקח אשה לאיש לא משמע אלא שתתרצה בקדושין, וקידושין [דידיה] נינהו. אלא הכי פירושא דכי יקח משמע שכל הלקוחין דהיינו נתינה ואמירה תלוין בו. וכשאמרה היא הוה ליה כי תקיח את עצמה. וכן פירשו בתוס'.

    אבל נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן - ואם תאמר ולידוק מינה נמי נתנה היא ואמר הוא. ותירץ הראב"ד ז"ל מההיא לא פסיקא ליה, דאיכא אדם חשוב דהויא מקודשת גמורה כדאיתא לקמן, וכן בתוס' רבותינו הצרפתים (תוס' ד"ה הא נתן). אבל רבינו אלפסי והרמב"ם (אישות פ"ג ה"ב) כתבו דנתנה היא ואמר הוא אין כאן בית מיחוש. ונראין דבריהם, דהא דאמרינן לקמן דבאדם חשוב מקודשת, היינו דוקא בשחזר הוא ואמר לה התקדשי לי בהנאה זו שאני מקבל ממך מתנה זו, וכן פירש שם ר"ח ז"ל, ואם כן הוה ליה כנתן הוא ואמר הוא, אבל נתנה היא ממש ואמר הוא אינה מקודשת, והדין נותן שאם נתנה היא במה קנאה, אדרבה דמי לכי תקח אשה לאיש, והלכך נתנה היא אע"פ שאמר הוא אמירה דידיה בלא נתינה לית בה מששא ואינה מקודשת. ואם תאמר נתן הוא ואמרה היא אמאי אינה מקודשת גמורה, דהא אמרינן לקמן בסמוך (קידושין ו, א) היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ולא פירש רבי יוסי (הגלילי) אומר דיו, ותירצו בתוס' דהכא בשלא דברו מעיקרא בעסקי קדושין כלל, אלא השתא הוא דאמרה ליה תן לי דינר ואתקדש אני לך, ונתן לה ולא פירש, דהא לא אמר איהו מידי לא השתא ולא מעיקרא. והא דאמרינן לקמן (קידושין ו, ב) תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב, דוקא בשחזר הוא ואמר לה בשעת נתינה הרי את מקדשת לי במנה זה שאני נותן לזה, הא נתן ולא פירש אינה מקודשת, ואע"פ שהדברים מראין דלדעת מה שאמרה לו נתן הוא וכמו שפירש דמי. מכל מקום העדאת עדים בעינן. דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין, אם כן כיון שלא פירש כאן ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קדושין, אע"פ שהוא מוכח דלשם קדושין נתן לה כמו שאמרה, אפילו הכי אין כאן עדות שמיעה ולא ראיה לשם עדות, אלא שהם דנין כונת הלב ואין כאן עדות, אבל בשהיו עסוקין באותו ענין, כיון שהוא בעצמו נתרצה בהם מעיקרא, הרי זה כאלו פירש עכשיו בשעת נתינה דאדבורא דנפשיה קא סמיך ויהיב.

    והא תנן [האומר] אהא הרי זה נזיר וכו' ואמר שמואל שהיה נזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא. ואם תאמר ומאי קושיא דדלמא התם דליכא ידים כלל, דבלשון אהא מאי ידים איכא בנזירות טפי מתענית, אבל בקדושין ידים מיהו איכא אלא דאינן מוכיחות, מדלא פירש מקודשת למי, ותירץ הראב"ד דהתם בריש נזיר (ב, ב) מוכיח דאפילו תופס בשערו דאיכא ידים קאמר אינו נזיר אלא אם כן נזיר עובר לפניו. ובנמוקי הרמב"ן נר"ו משום דאהא משמעותו לנזירות שהוא אומר אהא אני בעצמי, דמשמע נזיר שהוא תאר השם, אבל אינו יכול לומר אהא אני תענית, אלא אהא עומד בתענית, וזה שאמר אהא ולא פירש יותר על עצמו קאמר, ומכל מקום ידים שאין מוכיחות קרי להו, דדלמא אהא בתענית קאמר.

    ולענין פסק הלכה - קיימא לן כשמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. דפלוגתא דאביי ורבא הוא בפרק קמא דנדרים (ה, א) דרבא סבר לא הויין ידים, וקיימא לן כרבא. והלכך לענין קדושין אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר (לה) לי אינה מקודשת. ומיהו איכא למימר דחוששין לה וצריכא גט. ותדע לך דהא בפרק המגרש (גיטין פה, ב) אמרינן דהיכא דלא כתב לה ודין דיהוי לכי מינאי הויין ידים שאין מוכיחות, ולר' יהודה דבעי ידים מוכיחות אינה מגורשת, ואפילו הכי מסתברא דהיכא דכתב לה הרי את מותרת לכל אדם ושאר תורפיה דגט חיישינן לה, ואי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה ממנו גט ונפסלה מן הכהונה, אבל לגבי נדרים כל היכא דלא הוו מוכיחות לא הוו ידים כלל. ויש אומרים דאפילו בגיטין וקדושין למאן דאמר לא הויין ידים אין חוששין לה כלל. ולר' יהודה דאמר צריך לכתוב ודין אי לא כתב לה אין כאן בית מיחוש. ומיהו אנן בגרושין חוששין לרבנן והויא ספק מגורשת, דרבא גופי דאית ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים מתרץ בפרק קמא דנדרים (ה, ב) אנא דאמרי אפילו לרבנן וכו', כלומר דבלא כתב ודין איכא ידים מוכיחות, ואיכא למימר דהיינו בעיין דבעי' בפרק המגרש (גיטין פה, ב) בעינן ודן או לא בעינן ודן. כלומר אי הויין ידים מוכיחות בלא ודן כתירוץ דרבא בפרק קמא דנדרים או לא, דאי לא הוי מוכיחות בודאי לא הוי גט. ומיהו אע"ג דקיימא לן דבעינן ודן להתירה לעלמא לחוש לדברי ר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הוי ידים, אף על פי כן בסיפא דהא דשמואל בדאמר הרי את מגורשת או הרי את מותרת לכל אדם אע"ג דלא אמר ממני הויא מגורשת ודאית. דהתם בפרק המגרש (גיטין פה, א) לא קרי ליה ר' יהודה ידים שאין מוכיחות אלא משום דאמרינן מדלא כתב לה ודין בגט, אמרינן דלמא בדבורא גרשה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, אבל הכי דגיטה כתקנה אכתיב ומוכיח הוא מתוכו דבדידיה מגרש לה, אע"ג דבשעת נתינה לא אמר לה הרי את מותרת ממני, לא מעלה ולא מוריד, דכיון דמסר לה גיטה ואמר לה הרי את מגורשת בגט זה, כמאן דאמר לה ממני דמי, דהא מינאי כתב בגיטא, דלא גרע מנזיר עובר לפניו, וכל שכן למאי דאמרינן בפרק קמא דנדרים (ה, ב) דלא קרי ליה ידים שאין מוכיחות אלא משום דלא כתיב ביה מינאי, ואפילו הכי קאמר רבא התם אנא דאמרי אפילו לרבנן, דעל כרחין לא קאמרי רבנן התם אלא משום שאים אדם מגרש אשת חברו, וכל שכן הכא דכתב ביה מינאי, ואע"ג דלא אמר ממני בשעת נתינה. מוכיח הוא ודאי שהוא מגרשה, שאין אדם מגרש אשת חברו, וכן יראה מדברי רבינו אלפסי והרמב"ם (אישות פ"ג ה"א, וקידושין פ"א ה"ד) ומדברי בעל הלכות גדולות דבקדשוין הזכירו הרי את מקודשת לי כתירוצא דגמרא, ובגרושין כתב דברי שמואל כצורת הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם ולא כתבו בו ממני כלל, דאלמא בנתינת גט לא צריך.

    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 5b

    Kiddushin 5b. The full printed text of this folio side - 18 numbered segments, about 428 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Kiddushin 5b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026