Talmud Builders

    Kiddushin 62b

    Chapter 3 - HaOmer LeChavero

    גם: קידושין דף ס״ב ע״ב, פרק ג׳ האומר לחברו

    English translation - Kiddushin 62b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1A convert requires the presence of three Jews for his conversion. What is the reason for this requirement? It is written with regard to a convert: “You shall have one manner of law, for the convert as for the homeborn” (Leviticus 24:22), which indicates that a conversion is considered a judgment that requires three judges. And if he requires three judges, who says that those three will be available to him? Since he cannot convert at a time of his choosing, it is not considered within his power to convert.

    2Rabbi Abba bar Memel objects to this: If that is so, and anything that is in one’s power to perform is not considered lacking in its action, one who gives one peruta to his Canaanite maidservant and says: You are hereby betrothed to me after I emancipate you, so too will you say that it is a betrothal because he has the power to emancipate her? The Gemara rejects this suggestion: How can these cases be compared? There, the Canaanite maidservant initially had the legal status of an animal, i.e., she is not subject to betrothal at all, whereas now she has an independent mind. Once she has been emancipated she has the status of a Jew and is not considered the same person at all. Consequently, the attempted betrothal is certainly considered lacking an action.

    3The Gemara asks: But that which Rabbi Oshaya says: With regard to one who gives one peruta to his wife and says to her: You are hereby betrothed to me after I divorce you, she is not betrothed, so too according to the opinion of Rabbi Yoḥanan will you say that it is a betrothal because he has the power to divorce her? The Gemara answers: Although he has the power to divorce her, does he have the power to betroth her against her will? It is not in his power to effect the betrothal, as once she has divorced him the matter is no longer exclusively dependent upon him.

    4The Gemara comments: Being that it is not in his power to effect the betrothal, you can use this logic to resolve the dilemma raised by Rav Oshaya: What is the halakha with regard to one who gives two perutot to a woman, and with one he says to her: Be betrothed to me today, and with the other one he says to her: Be betrothed to me after I divorce you? What is her status after he divorces her? That dilemma was left unanswered, and the Gemara suggests that you can resolve from here that it is not a betrothal. The Gemara explains that this case is different, and Rav Oshaya’s dilemma was actually as follows: Perhaps in that situation, just as the betrothal is effective now, it is also effective afterward. Since she is currently under her own authority and agrees to betroth herself to him, it is possible that she can now consent to a betrothal that will take effect at a later time.

    5The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: One may not separate teruma from the detached for the attached, and if he separated teruma , his teruma is not teruma . How so? If he said: The detached produce of this garden bed will be teruma for the attached produce of this garden bed, or: The attached produce of this garden bed will be teruma for the detached produce of this garden bed, he has not said anything of consequence, as the obligation to separate teruma applies only to detached produce. But if he said that the attached produce will be teruma when they will be detached, and they become detached, his statement is valid, as he has the power to detach them.

    6Moreover, Rabbi Eliezer ben Ya’akov said that even if one said: The detached produce of this garden bed will be teruma for the attached produce of this garden bed, or: The attached produce of this garden bed will be teruma for the detached produce of this garden bed when they, i.e., the attached produce, will reach one-third of their growth and are detached, although at the time they had yet to ripen which means that the obligations of terumot and tithes do not apply to them, when they will reach one-third of their growth and are detached, his statement is upheld.

    7Rabba says: Rabbi Eliezer ben Ya’akov says this ruling only with regard to fodder, produce that has grown stalks even if it is not yet ripe. But he did not refer to produce that is still completely soft [ agam ]. Rav Yosef says: He even referred to soft produce. In relation to this dispute, the Gemara asks: From where may it be inferred that this word agam is a term of growth [ butzlana ]? The Gemara answers that Rabbi Elazar said that this is as the verse states: “Is it to bow down his head as a bulrush [ ke’agmon ]” (Isaiah 58:5), i.e., like a soft, drooping plant.

    8§ The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which is taught in the following baraita : With regard to one who says to another: If your wife gives birth to a female she is betrothed to me, he has not said anything? And Rabbi Ḥanina says: They taught this halakha only in a case where the other’s wife is not pregnant. But if his wife is pregnant his statement is upheld. In accordance with whose opinion is this ruling? The Gemara answers: The baraita can be explained in accordance with everyone’s opinion. If it is in accordance with the opinion of Rabba, it is referring to a situation where her fetus was already noticeable, just as the stalks of fodder are recognizable. If it is in accordance with the opinion of Rav Yosef, the halakha of the baraita applies even if her fetus was not yet noticeable.

    9And there are those who say a different version of this dispute. Rabba says: Rabbi Eliezer ben Ya’akov says his ruling only with regard to fodder of a non-irrigated field, which is not watered. But he did not speak about fodder of an irrigated field. Since the produce of this field will not grow on its own if it is not watered, it is not considered as if this produce has entered the world. Rav Yosef said: Rabbi Eliezer ben Ya’akov referred even to fodder of an irrigated field, as this produce too is treated as having entered the world when it reaches the stage of fodder.

    10The Gemara asks: According to this version of the dispute, in accordance with whose opinion is that which is taught in the following baraita : If one says to another: If your wife gives birth to a female she is betrothed to me, he has not said anything? And Rabbi Ḥanina says: They taught this only when his wife is not pregnant, but if his wife is pregnant his statement is upheld. In accordance with whose opinion is this ruling? The baraita must be referring to a case where her fetus was noticeable, and therefore everyone agrees with this ruling. The baraita is in accordance with the opinions of both Rabba and Rav Yosef, as even Rav Yosef agrees that Rabbi Eliezer ben Ya’akov was referring only to fodder whose stalks were already noticeable.

    11Abaye says: Rabbi Eliezer ben Ya’akov, and Rabbi Yehuda HaNasi, and Rabbi Meir all hold the following principle: A person can transfer an entity that has not yet come into the world. That is, one can perform an act of acquisition for an item that is not yet in existence. The opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov is referring to that which we just said, that one can separate teruma even for produce not yet included in this mitzva. Where does Rabbi Yehuda HaNasi state a similar opinion? As it is taught in a baraita :

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    צריך שלשה - ישראלים שנזקקין לו להטבילו ולהודיעו מקצת מצות קלות וחמורות כדאמר ביבמות (דף מז.):

    משפט כתיב ביה - משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח:

    מי יימר דמזדקקו ליה - הלכך לאו בידו הוא:

    הכי נמי דהוו קידושין - הואיל ובידו לשחררה ולקדשה:

    ה"ג מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת - הלכך אין מחוסר מעשה גדול מזה:

    ה"ג הנותן פרוטה לאשתו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך אינה מקודשת. אם גירשה הכי נמי דהוו קידושין לרבי יוחנן:

    בידו לקדשה - בתמיה וכי בידו לקדשה אם יגרשנה שמא לא תתרצה בקידושיו:

    תפשוט דבעי רבי אושעיא - מהא דאמרן דמשום דאין בידו לקדשה משיגרשנה לא הוו קידושין ולא מידי תפשוט דבעי ר' אושעיא נמי דלא הוו קידושין דהשתא חלין לכשיגרשנה:

    דלמא כי היכי דתפסי כו' - כלומר להכי מספקא ליה לרבי אושעיא בהא משום דאיכא למימר דלמא סבירא לן מגו דאי בעי לקדושי השתא מקדשי תפסי בה קידושין לאחר זמן מהשתא אבל המקדש את אשתו לא חזיא השתא למתפס קדושי שהרי מקודשת ועומדת:

    תניא כוותיה דרבי יוחנן - דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי:

    אבל אם אמר לכשיתלשו תרומה ונתלשו דבריו קיימין - הואיל ובידו לתלוש ולהפריש:

    יתר על כן - אפילו מה שאין בידו דקסבר אדם מקדיש ומקנה דשלב"ל:

    לכשיביאו שליש - שעדיין לא הביאו שליש ואין בידו לתלוש ולהפריש דתבואה שלא הביאה שליש לאו תבואה היא כדגמר בר"ה (דף יג.) מועשת את התבואה לשלש אל תקרי לשלש אלא לשליש:

    אלא בשחת - שאע"פ שלא נתבשלו הגרעינין שליש או אפי' עדיין לא לבלבו החיטים שחת מיהא הוי וראוי לקצור ולהאכיל לבהמה דמידי דמינכר וחשוב הוא:

    אבל באגם - שאינה אלא צמחים רכים ולקמן מפרש מאי לשון אגם:

    לא - דכיון דלא חשיב לא חייל עליה שם תרומה למפרע:

    דבוצלנא - שהוא מבצל ועולה מן הארץ ויש בו כדי לכוף וחבירו בעירובין (דף כט:) דלא איבצול זירתא שלא גדל זרת:

    כמאן אזלא - אדרבי חנינא קאי כמאן פריש רבי חנינא אמתני' דאם אשתו מעוברת דבריו קיימין אלמא דבר שלא בא כלל לעולם הוא דאין מקנה אבל בא מקצתו מקנה:

    כמאן אי כרבה - סבירא ליה דאוקמא לרבי אליעזר בן יעקב בשחת הכא מעוברת נמי בשהוכר עוברה וכדרבי אליעזר בן יעקב ואי כרב יוסף סבירא ליה דאפילו באגם אמרה רבי אליעזר הכא אפילו לא הוכר אמר רבי חנינא מקודשת לדברי ר' אליעזר בן יעקב וכדרבי אליעזר בן יעקב קי"ל דמשנתו קב ונקי:

    דבי כיבשא - שדה של בית הבעל שדייה במי גשמים:

    אבל בשחת דבי שקיא - של שדה בית השלחין שצריכה להשקות לא אמר דעבידא דפסידה כי לא משקה לה כדמיבעי לה הלכך כמי שלא באה לעולם כלל הוא:

    אפילו שחת דבי שקיא - הואיל והגיע לכלל שחת:

    ודברי הכל - בין לרבה בין לרב יוסף הוכר עוברה בעינן דומיא דשחת דהא נמי כשחת דבי כיבשא הוא שגמרו בידי שמים:

    שלא בא לעולם - ביאה גמורה כי הכא דלא הביא שליש:

    קידושין 62 עמוד ב

    1גר צריך שלשה. מ"ט (ויקרא כד, כב) ״משפט״ כתיב ״ביה כדין״, מי יימר דמזדקקו ליה הני תלתא.

    2מתקיף לה ר' אבא בר ממל: אלא מעתה, הנותן פרוטה לשפחתו, ואמר: הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרריך ה"נ דהוו קידושין? הכי השתא?! התם מעיקרא בהמה, השתא דעת אחרת.

    3ואלא הא דאמר ר' אושעיא: הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה: ״הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך״ אינה מקודשת, ה"נ לר' יוחנן דהוו קידושין? נהי דבידו לגרשה, בידו לקדשה?

    4תפשוט דבעי רב אושעיא: הנותן שתי פרוטות לאשה, באחת אמר לה: ״התקדשי לי היום״, ובאחת אמר לה: ״התקדשי לי לאחר שאגרשיך״, תפשוט מינה דלא הוו קידושין! דלמא כי היכי דתפסי קידושין השתא תפסי נמי לאחר כן.

    Baraita

    5תניא כותיה דרבי יוחנן: אין תורמין מן התלוש על המחובר, ואם תרם אין תרומתו תרומה. כיצד? אמר: ״פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת״, ״פירות ערוגה זו מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין״ לא אמר כלום. אבל אמר ״לכשיתלשו״ ונתלשו דבריו קיימין.

    6יתר על כן א"ר אליעזר בן יעקב: אפילו אמר ״פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת״, ״פירות ערוגה זו מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו״, והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימין.

    7אמר רבה: לא א"ר אליעזר בן יעקב אלא בשחת, אבל באגם לא. רב יוסף אמר: אפילו באגם. מאי משמע דהאי אגם לישנא דבוצלנא הוא? אר"א דאמר קרא: ״(ישעיהו נח״, ה) הלכוף כאגמון ראשו.

    8כמאן אזלא הא דתניא: האומר לחברו ״אם ילדה אשתך נקבה, מקודשת לי״ לא אמר כלום. וא"ר חנינא: לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת, אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין. כמאן? אי כרבה כשהוכר עוברה, אי כרב יוסף אע"פ שלא הוכר עוברה.

    9ואיכא דאמרי: אמר רבה: לא א"ר אליעזר בן יעקב אלא בשחת דבי כיבשא, אבל בשחת דבי שקיא לא. רב יוסף אמר: אפילו בשחת דבי שקיא.

    10כמאן אזלא הא דתניא: האומר לחבירו: ״אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי״ לא אמר כלום. ואמר רבי חנינא: לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת, אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים. כמאן כשהוכר עוברה, ודברי הכל.

    11אמר אביי: רבי אליעזר בן יעקב, ורבי, ורבי מאיר כולהו סבירא להו אדם מקנה דשלב"ל רבי אליעזר בן יעקב הא דאמרן. רבי דתניא:

    Tosafot

    גר צריך שלשה משפט כתיב ביה כדין - נראה דוקא בקבלת מצות הוא דבעינן ג' אבל בטבילה בחד סגיא אם כבר קיבל עליו המצות וראיה מההיא דיבמות (דף מה:) דקאמר התם ההוא דהוו קרי ליה בר ארמאי פירוש משום דמל ולא טבל אמר ריב"ל מי לא טבל לקריו כלומר וכי לא ראה קרי מימיו דצריך לטבול א"כ משמע מדנפיק בטבילת קריו משמע דלא בעינן שלשה ומיהו קשה מהא דאמר (שם דף מז:) דמושיבין אותה במים עד צוארה ושני תלמידי חכמים יושבים מבחוץ ומודיעין לה מקצת מצות קלות ומקצת חמורות ופריך והא בעינן שלשה ומשני תני שלשה אלמא משמע דלטבילה נמי בעינן שלשה ויש לומר דודאי למצוה בעינן שלשה אבל לא לעכב אי נמי י"ל דהא דבעי שלשה היינו טעמא משום קבלת מצות וא"ת משום קבלת מצות נמי אמאי בעינן שלשה והרי הודאות והלואות דכתיב בהן משפט ואפ"ה אמרינן בסנהדרין (דף ג.) דדן אפילו יחידי ויש לומר דיש לנו להשוותן לגזילות וחבלות דלעולם בעי שלשה דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וא"ת א"כ ליבעי מומחין כמו גזילות וחבלות ויש לומר דשליחותייהו עבדינן כדאמרינן בגיטין (דף פח:) עוד אמר הר"ר נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אע"ג שאינן מומחין דעל כרחך השתא ליכא מומחין שהרי אין סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם:

    אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו כו' - תימה אמאי לא משני נמי הכא מי יימר דמזדקקי לה תלתא כדמשני לעיל וא"כ אינו בידו וי"ל דסוגיא זו אתיא כמ"ד ביבמות (דף מז:) עבד אין חייב בקבלת מצות לאחר שחרור לפי שהיה חייב קודם שחרור במצות אשה א"כ בשעת קניינו היו מטבילין אותו כדי לקבל המצות וטבילה דלאחר שחרור היינו טבילת גר וההיא לא בעי שלשה:

    נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה - ה"ה נמי דמצי לשנויי לעיל הכי:

    ואמר רבי חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת - פי' בקונטרס דאיירי אליבא דר"א בן יעקב דאילו רבנן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ אפילו מעוברת לאו כלום הוא וא"ת מנ"ל לרבי חנינא דאיירי כשאין אשתו מעוברת ורבי אליעזר בן יעקב היא ודלמא איירי אף כשאשתו מעוברת ורבנן היא וא"כ אמאי קאמר לא שנו וי"ל משום דבכולה ברייתא דבסמוך הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר כו' דקתני רבי מאיר אומר מקודשת ולא תני בהדייהו זו אם ילדה אשתך נקבה כו' אלמא קסבר דאפילו ר' מאיר מודה דאינה מקודשת היכא דאמר ליה אם ילדה אשתך נקבה ורבי מאיר ורבי אליעזר אמרו דבר אחד כדאמר לקמן ולפיכך אתא רבי חנינא לפרש דלא אמר רבי אליעזר בן יעקב אלא כשאין אשתו מעוברת וכו' כדפרי' דהא רבי אליעזר בן יעקב מודה היכא דאמר לו אם ילדה אשתך נקבה לאו כלום הוא ונראה דאע"ג דהלכה כרבי אליעזר בן יעקב בעלמא דקב ונקי הוא הכא לית הלכתא כוותיה ולאו ככולהו תנאי דאמרי אדם מקנה דשלב"ל דהא פליגי בב"מ (דף סו:) רב נחמן ורב הונא במוכר פירות דקל לחבירו רב הונא אמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אין יכול לחזור בו ואדם מקנה דבר שלא בא לעולם ורב נחמן אמר אפילו באו לעולם יכול לחזור בו דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וזה מכרן קודם שבאו לעולם והלכה כרב נחמן בדיני וא"כ אין הלכה כר"א בן יעקב:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    גר צריך שלשה משפט כתיב ביה - כדכתיב (דברים א, טז) ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו, כדאיתא ביבמות פרק החולץ (יבמות מו, ב) ואפילו למאן דאמר התם בריש סנהדרין (ג, א) דדיני ממונות דבר תורה אפילו בחד, הכא לגזלות וחבלות מדמינן ליה דבעו ג' לכולי עלמא. הכא משמע דגר צריך שלשה, ואמרינן נמי בפרק החולץ (שם) ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו, מכאן אמר ר' יהודה גר שנתגייר בבית דין הרי זה גר, בינו לבין עצמו אינו גר, ואמרינן נמי התם מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה ואמר ליה נתגיירתי ביני לבין עצמי כו', אמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך. ואיכא למידק [מ]הא דאמרינן התם בפרק החולץ (יבמות מה, ב) ההוא דהוו קרו ליה בר ארמיתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדתה, דאלמא אף בטובל בינו לבין עצמו הרי זה גר, דאין סברא לומר שטבל לקריו בפני שלשה ואף היא לא טבלה לנדתה בפני בית דין שאינן רגילין בכך. ועוד דאם כן אמאי קרו להו בני ארמאי. והרבה תירוצים נאמרו בזה. ובתוס' אמרו דאין עכוב בשלשה אלא בקבלת מצות, אבל לאחר שקבל עליו מצות בית דין אף על פי שטבל בינו לבין עצמו הרי זה גר, ואלו כבר קבלו עליהם מצות בפני בית דין אלא שלא טבלו בפני בית דין, ומשום כך קרו להו בני ארמאי, דסבירא להו דכיון דטבילה מתנאי הגירות ומעכבת בו, כדאמרינן התם אינו גר עד שימול ויטבול, אף היא תצטרך ג', ואמר להו ר' יהושע בן לוי וכן רב אסי דאינו צריך. והא דאמרינן התם (מו, ב) (שרינך) (שהיה] כאן ונטבלינך למחר, ואתמר עלה שמע מינה גר צריך ג' דאלמא אף בטבילה כן. ותו דאמרינן התם נתרפא מטבילין אותו מיד ושני תלמידי חכמים עומדין לו על גביו, ואקשינן עלה והאמר ר' חייא בר אבא גר צריך ג'. ואמר ליה ר' יוחנן לתנא תני ג'. יש לומר דהתם לכתחלה ולמצוה מן המובחר, אבל בדיעבד אפילו טבל בינו לבין עצמו לשם דת משה ויהודית, עלתה לו טבילה.

    מהא דאקשינן - אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרריך כו'. איכא למידק דטבילת עבד משוחרר אינו צריך ג', דאם לא כן מאי קא פריך, דהא אמרינן בגר טעמא משום דמי יימר דמזדקקי ליה בי דינא. ואי קשיא לך הא תניא בפרק החולץ (יבמות מז, ב) גר שבא להתגייר כו' נתרפא מטבילין אותו מיד ושני תלמידי חכמים עומדין לו על גביו כו', אחד גר ואחד עבד משוחרר, דאלמא אף בטבילת עבד משוחרר בעינן בית דין, הא כתבינן משמן של רבותינו הצרפתים דההיא לכתחלה אתמר בגר, אבל דיעבד לא אם כן בעבד אף לכתחלה לא צריך ולפי זה יש לומר דאחד גר ואחד עבד משוחרר צריך טבילה, וכדתריצנא התם לענין קבלת מצות למאן דאמר דלקוח מן הגוי צריך לקבל, אבל לקוח מישראל אין צריך לקבל, ופרכינן ולא והתניא אחד גר ואחד עבד משוחרר, ופרקינן כי תנאי ההיא לענין טבילה תניא, ואף אנו נאמר דכי תניא לענין טבילה גרידתא תניא ולא לטבילה בבית דין. ואי נמי יש לומר דעיקר טבילת עבדים משוחררים אינה מן התורה אלא של דבריהם. ותדע דמאי שנא טבילה שניה שאתה מצריכו בשעת שחרור ואין אתה מצריכו הטפת דם ברית וסגי ליה במילה קמייתא, ועוד דאמרינן בפרק השולח (גיטין מ, א) בכותב שטר ארוסין לשפחתו ואמר לה צאי בו והתקדשי לי בו, אלמא טבילה לא מעכבא, ואמרינן נמי התם (מג, ב) במוכב עבדו לגוים יצא לחירות וכותב לו אונו, מאי אונו שכתב לו לכשתברח ממנו אין לי עסק בך, אלמא בשטר שחרור לבד יצא לחריות, ונכנס בכלל ישראל לגמרי, אלא אם כן תדחה שכבר טבלו לשם שחרור, דטבילת שחרור קודמת לגט, וכדמשמע בפרק החולץ (יבמות מז, ב) דאמרינן כופה ומטבילה לשם עבדות וחוזר ומטבילה לשם שחרור ומשחררה, ומיהו אין גרסא זו שם בכל הספרים אלא חוזר ומטבילה לשם שחרור ותו לא, אבל מצאתיה כן בספרים מדוקדקין.

    הא דתרצינן - התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת. הוא הדין דסליק אגר וגיורת, דהנהו נמי מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת, וכן הוא דאמרינן בסמוך נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה סליק לכולהו, דכולהו נמי לא בידו לקדשן לכי מתחזיין לקבל קדושין, ויש לומר דלגבי גר לא שייך למימר מעיקרא בהמה דעבד דוקא הוא דאיכא למימר הכי, משום דאיהו איתקש לבהמה דכתיב שבו לכם פה עם החמור, אבל גוי לא, וכדמשמע נמי ביבמות פרק כיצד (כב, א) גבי חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה והנכרית, דשפחה נפקא לן משום דאין לו חייס, ומהיקשא דחמור, ונכרית מבן בנך הבא מן הגויה קרוי בנה, וכדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות סב, א) נמי בפלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן בהיו לו בנים בגיותו דאמרינן התם הכל מודים בעבד הואיל ואין לו חייס.

    נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה - כלומר לאחר שתתגרש. תמיהא לי והלא שניהן מרוצין עכשיו בכך ואף על פי שאין בידו לקדשה בעל כרחה, מדעתה יכול הוא לקדשה, וכל שביד שניהם אמאי מחוסר מעשה. ויש לומר כיון שאין ביד אחד מהם מחוסר מעשה הוא, שאף אם תתרצה היא להתקדש לו אחר שתתגרש אין בידה בעל כרחו, ואי נמי אף היא שמא תהיה אחר גרושין בדעת אחרת, וכיון שעכשיו אינה ראויה לקבל קדושין, ולאחר גרושין תהיה בדעת אחרת, אין בדבריהם כלום, ותירוץ זה עולה לכל השנוין במשנה, ואף לאומר לשפחתו הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרריך, דגרסינן התם (ירושלמי קידושין פ"ג ה"ה) התיב ר' פנחס הגע עצמך שהיתה שפחתו אמר ר' אבא בר ממל כשתשחרר נתלית בדעת אחרת.

    והא דאמרינן - דלמא כי תפסי בה קדושין השתא תפסי בה נמי לאחר זמן. קשיא לן ונימא הכי ותפשוט דמקודשת דמאי שנא מהרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, דאף על פי שלא חלו עכשיו כלל חלין הן לאחר זמן, כיון שבידו לקדשה עכשיו, ויש לומר דהכא שאני, שאינו רוצה שיחולו קדושין שניים עד שיעבור עליה זמן אחר שאינו ראוי לתפוס בו קדושין, אבל התם בשעה שקדשה ראויה היתה לקדושין, וכל אותו זמן של שלשים נמי ראוי לקדושין, והלכך מקודשת.

    הכי גרסינן - תפשוט דבעי ר' הושעיא הנותן שתי פרוטות וכו'. ולא גרסינן רב הושעיא, דאילו גרסינן רב הושעיא תיקשי לן בלא מימריה דר' יוחנן נמי אמאי לא אקשינן ליה לרב הושעיא מאי שנא דהכא מיבעיא ליה ומאי שנא בהנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך דפשיטא ליה, ואם תאמר והשתא נמי בלא מימריה דר' יוחנן, אמאי לא פשיט לה ר' הושעיא מדרב הושעיא, יש לומר משום דר' יוחנן דסמכא ודרב הושעיא לאו דסמכא כולי האי, אי נמי יש לומר דעד השתא הוי סלקא דעתך דרב הושעיא ודר' יוחנן פליגו אהדדי, ומשום הכי מיבעיא ליה לר' הושעיא, ולא פשיט לה מחד מינייהו, אבל השתא דפרקינן דר' יוחנן ורב הושעיא לא פליגי אלא כל שאין בידו לקדשה כמחוסר מעשה דמי, קשיא לן אמאי לא פשיט לה ר' הושעיא לבעייה מהא, ולספרים דגרסי רב הושעיא, איכא לתרוצי דעד השתא סלקא דעתך דהא דאמר רב הושעיא הנותן פרוטה לאשתו דאינו מקודשת, היינו משום דמחוסר מעשה הוא, ואף על גב דבידו לגרשה ובידו לקדשה, והא דאיבעיא ליה בנותן שתי פרוטות לאשה, היינו משום דהשתא פנויה היא ויש לה יד תופסין בה משום לאחר גרושין, דהשתא מיהא בעולם היא, או דלמא לא שנא דמכל מקום אחר שתתקדש בפרוטה ראשונה עד שלא יחולו קדושין שניים מחוסרת מעשה תהא, אבל השתא דאמרת דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, ופשיטותיה דרב הושעיא קמייתא משום דגרושין וקדושין לאו בידו, אם כן תפשוט ליה נמי אידך, ומכל מקום אינו מחוור דהוה ליה למימר אי הכי תפשוט ליה אידך דבעי רב הושעיא, וגרסא ראשונה מחוורת יותר.

    תניא כותיה דר' יוחנן אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה כו' יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב אפילו אמר לכשיבאו שליש ויתלשו. מסתברא דר' יוחנן בעומדת ליקצר או שהביא שליש דוקא קאמר, דבידו הוא לקצור ולעשותה תרומה עכשיו, שאם לא הביאה שליש היאך הוא בידו. שמא קודם שתגיע לעונתה תאבד, ומרישא דברייתא הוא דמסייעינן ליה לר' יוחנן דמיירי בשהביאה שליש, והא דמייתי יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב משום שקלא וטריא דשקלי וטרו בה רבה ורב יוסף הוא דמייתי לה, ור' יוחנן לית ליה דר' אליעזר בן יעקב, דר' אליעזר בן יעקב אית ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ור"י לית ליה, דהכא משום דהוי כדבר שבא לעולם ובידו הוא קאמר.

    הא דתניא האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום ואמר ר' חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין. משום דר' חנינא כר' אליעזר בן יעקב סבירא ליה, קא מהדר לפרושא לברייתא אליבא דידיה. ותמיהא לי דהא לא שמעינן ליה לר' אליעזר בן יעקב אלא בכשיתלשו, אבל האומר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין אף לר' אליעזר בן יעקב לא אמר כלום ויש לומר דאם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי משמע אם ילדה נקבה תהא מקודשת לי לכשתלד. והא דמפרש לה ר' חנינא אברייתא ולא מפרש לה אמתניתין דקתני נמי וכן האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום, מסתברא משום דמשמע ליה מתניתין דלא כר' אליעזר דאפילו היתה אשתו מעוברת לא אמר כלום לתנא דמתניתין דהא דומיא דאינך כולהו דמתניתין קתני לה, דכולהו איתנהו בעולם, אלא שאינן ראוין להתקדש עדיין, משום דמחוסרי מעשה נינהו, והא נמי אף על פי שאשתו מעוברת קאמר כיון שמחוסרת לידה, ודלא כר' אליעזר בן יעקב, ומהכא מסתבר לי למימר דעל כרחין ר' חנינא לר' אליעזר בן יעקב אמרה ולא לרבנן, דאילו לרבנן לא הוה שביק מתניתין ומפרש לה אברייתא. ומיהו בלאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי וכולהו אינך דמתניתין, איכא למימר דמודו בהו ר' אליעזר, דר' אליעזר לא אמר אלא בעובר ובפירות דממילא קא רבו, אבל הני דמחוסרי מעשה נינהו מודה ר' אליעזר בהו, ור' מאיר משמע דאית ליה איפכא, דבלאחר שאתגייר פליג, ובעובר משמע דמודה להו לרבנן, מדלא תני ליה בפלוגתא דר' מאיר ורבנן דברייתא, אבל מדרב הונא דאית ליה כר' מאיר בפירות דקל ובלאחר שאתגייר, ובמזכה לעובר סבירא ליה דלא קנה אף לכשתלד, כדאיתא בריש פרק מי שמת (ב"ב קמא, ב) ליכא ראיה דהתם טעמא קא מפרש, דאימר דשמעת ליה לר' מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי שמעת ליה. ואם תאמר לר' מאיר מאי שנא עובר מפירות דקל דלר' מאיר קנה ואפילו קודם שחנטו, יש לי לומר דפירות דקל עבידו דאתו ולא עבידי דנתרי כולהו, אבל עובר אפילו בשהוכר זמנין דהוה ליה נפל ולא קרי ביה עביד דאתי, ואף על גב דרוב נשים אינן מפילות. ועוד דמחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות, ואם כן סמוך מיעוט מפילות למחצה זכרים והוו להו נקבות מיעוט, וכיון שכן מודה ר' מאיר בהא ולא (הזעצער: אולי צריך לומר דלא אמר כלום) אמר כלום.

    והא דאמר אביי ר' אליעזר בן יעקב ור' מאיר כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. איכא מאן דמפרש דאביי לית ליה הא דרבה ורב יוסף, אלא לאביי ור' אליעזר אפילו באגם קאמר, דאילו לרבה ורב יוסף כי היכי דלא נוקים ר' אליעזר בן יעקב כר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוא דדחקי ומפרש לה בשחת, אי נמי בשחת דבי כבשא, ולומר שחשת דבר שלא בא לעולם הוא, ומשום דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי קא מהדרי לפרושה הכי, דאי לאו הכי, מאי דוחקייהו לאוקמה בהכי, ור' חנינא נמי אליבא דכולהו תנאי קאמר, דלא שביק רבנן ואמר כיחידאה דשטה. ולא נהירא, חדא דר' חנינא ודאי אי אפשר דאליבא דרבנן אמרה, דאם כן אמאי לא מפרש לה אמתניתין כדכתיבנא לעיל, ועוד דלכאורה אם איתא דאביי לית ליה דרבה ורב יוסף, אדרבה ורב יוסף הוה ליה לאיפלוגי בהדיא דרבותיו הוו, ומידע ידע מאי דסבירא ליה בהא דר' אליעזר ותו קהו בה רבוותא, דאם כן אשתו מעוברת בשהוכר עוברה דבר שלא בא לעולם הוא לדברי הכל, ואינו נראה דקיימא לן בפרק מי שמת (בבא בתרא קמא, ב) המזכה לעובר לא קנה, ולא מפלגינן התם בין הוכר עוברה בין לא הוכר עוברה, ועוד דההוא דאמר נכסי להאי דמעוברת בשהוכר עוברה משמע, ואסיקנא התם דלא קנה, ומתניתין דקתני המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה, אקשינן מיניה התם ואמרינן איני יודע מי שנאה, ואם איתא לישני בשהוכר עוברה ודברי הכל, ותו דאקשינן התם תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל עובר לא, אלמא דבר שלא בא לעולם הוא. אלא ודאי רבה ורב יוסף נמי סבירא להו אליבא דר' אליעזר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. והא דמהדרינן לאוקמה בשחת. משום דלישנא דר' אליעזר קשתינהו, דקתני פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו, דמשמע דוקא בשיש שם פירות בערוגה, אבל קודם שבאו לעולם כלל לא אמר. ומיהו אפילו שחת דבי כבשא לרבנן דבר שלא בא לעולם הוא, ואביי נמי כרבה ורב יוסף מפרש לה לר' אליעזר, והא דאוקמינהו בשיטה משום דכולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ופליגי רבנן עלייהו, ואף על גב דלא כולהו בחדא שטתא ממש קיימי, אית לן כיוצא בה בריש פרק קמא דסוכה (ז, ב) גבי דירת קבע בעינן ובפרק הספינה (ב"ב עח, ב) כולהו סבירא להו כל דזבין אינש איהי ותשמישתיה זבין ואינהו גופייהו פליגי אהדדי, ואף על פי כן שטה נינהו, ולית הלכתא כותייהו. (ורש"י) [ורשב"ם] פירש כל שיטה שאמורה בלשון כולהו סבירא להו כהאי גוונא דלא שוו להדדי לגמרי, וכששוו לגמרי אתמר עלייהו ר' פלוני ור' פלוני אמרו דבר אחד, דמשמע דבר אחד ממש, ומיהו ר' חנינא דמפרש ברייתא כר' אליעזר בן יעקב, ודאי כר' אליעזר בן יעקב סבירא ליה. והרב אלפסי לא כתב מכל זה כלום, דאלמא לא סבירא ליה כי הא דר' חנינא. והרמב"ם (הל' אישות פ"ז, הט"ז) כתב הוכר עוברה מקודשת, ויראה לי שצריכה קדושין אחרים אחר שתלד, כדי שיכניס אותה בקדושין שאין בהן דופי. ובספר המקח לר' האי גאון ראיתי שפסק בזו דאינה מקודשת, ובמזכה לעובר פסק כרב נחמן דאמר בריש פרק מי שמת (ב"ב קמא, ב) המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה, ונראה דסבירא ליה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו לכשיבואו לעולם, דגוף דבר הנקנה בעינן שיהא ממש בעולם, אבל כשגוף הדבר הנקנה בעולם אף על פי שהקונה אינו ממש בעולם, כעובר שהוכר ולא בא לעולם לגמרי, ומחוסר מעשה שאינו בידו, אפילו הכי אם אמר לכשיבא לעולם קנה כר' נחמן, ואף על גב דהתם אמרינן איפכא אימר דשמעית ליה לריש לקיש אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי שמעית ליה, ורב נחמן איפכא סבירא ליה, ורב ששת נמי משמע דסבירא ליה איפכא דבמזכה לעובר קאמר, דבין אמר לכשתלד ובין לא אמר קנה, ובדבר שלא בא לעולם כרבנן סבירא ליה. והא דאר"י כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, מסתברא דהלכתא כותיה. דהא פריק כל מאי דפרכינן עלה בפירוקא רויחא, ועוד דתניא כותיה. ובכתובות פרק אף על פי (כתובות נט, ב) בשמעתא דהמקדיש מעשה ידי אשתו הכי משמע דאמרינן התם הא לא דמיא אלא לאותה שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה, ופרקינן שאני התם דבידו לפדותה, וכל סוגיא דהתם בהכי רהטא, ור' אליעזר בן יעקב דמוקמינן בשטה משום דסבירא ליה דאף קודם שהביאו שלשי דבריו קיימין, וקודם שהביאו שליש הוי דבר שלא בא לעולם שאינה קרויה תבואה עד שתביא שליש, כדילפינן (ר"ה יג, א) מועשת את התבואה לשלש השנים דדרשינן לשליש. ובעיא דר' הושעיא בהנותן שתי פרוטות לאשה באחת אמר לה התקדשי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך, לא איפשיטא הכא, דהא דאמרינן כי היכי דתפסי בה קדושי השתא תפסי בה נמי לאחר זמן, בדלמא קאמרינן, ולאו דפשיטא להו הכי, אלא לפרוקי מאי דקשיא לן, אמאי אל פשיט לה ר' הושעיא מדר' יוחנן ודרב הושעיא. ורמב"ם שכתב שהיה מקודשת נראה שדעתו לומר דאף על גב דלא איפשיטא כאן, איפשיטא להו לבעלי הגמרא בעלמא כדמוכח בפרק אף על פי (כתובות נט, א) המקדיש מעשה ידי אשתו, דהא דקתני קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר וכו', ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו, ואוקימנא לה התם באומרת יקדשו ידי לעושיהן לכי מגרשא כי היכי דלא תיהוי מקודשת דבר שלא בא לעולם, ואקשינן וכי אמרה מאי הוי, מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש, ואמר ליה ר' אילא אלמה לא, והרי האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה, ואף על גב דחלף עלה זמן דאי אפשר לו להקדישה, כיון דהשתא מיהא מצי לקדשה קדשה, ודחינן מי דמי התם בידו להקדישה עכשיו, אלמא מלתא פשיטא היא לכולהו דכל שבידו להקדישה עכשיו אף על פי שאינו מקדש עד שיעבור זמן שאי אפשר לו להקדיש לאו דבר שלא בא לעולם מיקרי וקדשה, והכי נמי כיון דבידו עכשיו לקדשה אף על פי שאינו רוצה שיחולו הקדושין עד שיעבור עליה זמן שאי אפשר לקדשה בו, אפילו הכי מקודשת, כן נראה בעיני לפי מה שפסק הרב ז"ל, ור' אלפסי השמיטה מהלכותיו, ובנדרים פרק ארבעה נדרים (נדרים כט, א) קונם נטיעות הללו קרבן לכאורה משמע דהא דר' הושעיא אינה מקודשת דהויא לה כפדאום אחרים כדאיתא התם, אלא שיש לי לדון בה, וכתבתיה שם בארוכה בס"ד.

    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 62b

    Kiddushin 62b. The full printed text of this folio side - 11 numbered segments, about 352 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Kiddushin 62b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026