Talmud Builders

    Kiddushin 23a

    Chapter 1 - HaIshah Nikneit

    גם: קידושין דף כ״ג ע״א, פרק א׳ האשה נקנית

    English translation - Kiddushin 23a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and this person, Rabbi Yehuda from India, departed to death, and that individual, Mar Zutra, departed to life by receiving a slave.

    2And there are those who say that this slave was a minor, and Mar Zutra did not act in accordance with the opinion of Abba Shaul. As it is taught in a baraita : With regard to a convert who dies without heirs and Jews plundered his property, as it is considered ownerless, and among his possessions were slaves, then, whether the slaves were adults or minors, they acquire ownership of themselves and become freemen, as they can acquire themselves from the ownerless property. Abba Shaul says: Adult slaves acquire ownership of themselves and become freemen. But with regard to minor slaves, anyone who takes possession of them acquires them. According to the opinion of Abba Shaul, Mar Zutra did not have to hasten to acquire the slave during Rabbi Yehuda’s lifetime before the slave would acquire himself. He could have waited until Rabbi Yehuda died before acquiring the slave.

    3§ The mishna teaches that a slave can acquire himself by means of money, and Rabbi Meir rules that this money must be given by others. The Gemara comments: This ruling indicates that with money given by others, yes, the slave can be freed in this manner, but not by giving money himself. The Gemara inquires: With what are we dealing? If we say that this is referring to emancipating the Canaanite slave without his consent, that creates a difficulty. After all, we have heard that Rabbi Meir is the one who says: It is against the slave’s interest to leave his master’s authority for freedom, as he thereby loses out on certain benefits; and we learned in a baraita : One can act in a person’s interest in his absence, but one can act against a person’s interest only in his presence. How can one act against the slave’s interest and free him without his consent?

    4Rather, it is obvious that this slave was freed with his consent, and the mishna teaches us this: With money given by others, yes, the slave can be freed in this manner, but by giving money himself, no, he cannot be freed in this manner, despite his consent. Evidently, a slave has no acquisition without his master. It is impossible for a slave to perform an independent act of acquisition, as everything acquired by him immediately belongs to his master. Consequently, he cannot be in possession of money with which he can acquire himself. Instead, the money must be given to his owner by somebody else.

    5The Gemara asks: If so, say the latter clause of the mishna: He can be freed by means of a bill of manumission if he accepts it by himself. The Gemara analyzes this ruling: If he accepts it by himself, yes, but if it is accepted by others, no, he cannot acquire his freedom in this manner. And if this document is produced with the slave’s consent, as claimed above, why is it not effective if it is accepted by others?

    6The Gemara adds: And if you would say in response: What is the meaning of: If he accepts it by himself? This means that in addition to being freed if the bill of manumission is accepted by others, he can also be freed if he accepts it by himself, and according to this interpretation the mishna teaches us this, that his bill of manumission and his ability to acquire himself come simultaneously. In other words, although he did not have the legal power to acquire himself while he was still a slave, when he receives his bill of manumission he attains this ability at that same moment. The Gemara explains why this interpretation of the mishna is problematic: But Rabbi Meir did not teach this ruling, as it is taught in a baraita : A slave can be freed by means of a bill of manumission if he accepts it by himself, but not if it is accepted by others; this is the statement of Rabbi Meir.

    7Abaye said: Actually, according to Rabbi Meir the mishna is referring to a case where the master received money without the slave’s consent, and acquisition effected with the giving of money is different: Since it acquires him against his will from another master, as the slave’s consent is not necessary in that case, it likewise acquires him for himself against his will. His consent is not required, despite the fact that it is against his interest to be freed.

    8The Gemara asks: If so, that the halakha that a slave can be freed with the giving of money without his consent is predicated on the halakha that he can be acquired by means of the giving of money to his previous master without his consent, he should also be freed with a document if it is accepted by others without his consent. The Gemara answers: This document is discrete, and this document is discrete, i.e., the comparison between the acquisition of a slave and his emancipation is invalid in the case of a document, as a document of sale is not similar to a bill of manumission.

    9The Gemara asks: Here too, this money is discrete and this money is discrete, as the money is given for a different purpose in the cases of acquisition and manumission. The Gemara answers: In any event, the coin itself is one, i.e., there is no noticeable difference between the coin used for acquisition of a slave and one that would be used for emancipating him. The same cannot be said with regard to documents, as particular texts serve specific purposes, and the same document could not be used for both acquiring a slave and emancipating him.

    10Rava said the following distinction: With regard to emancipation by means of money, his master’s receipt of the money causes him to be freed, not the giving of the money by others. Therefore, they are not considered to have harmed the slave without his consent. By contrast, in the case of a document, the receipt of the document by others on behalf of the slave causes him to be freed, and one can incur liability for another person only in his presence.

    11§ The mishna teaches: And the Rabbis say: The slave can be freed by means of money given by himself. The Gemara analyzes this ruling: By means of money given by himself, yes, he can be emancipated in this manner, but with money given by others, no, he cannot be emancipated in this manner. The Gemara asks: Why not? Although this was indeed performed without the slave’s consent, after all, we heard that the Rabbis say: It is in a slave’s interest to go out from the master’s authority to freedom. And we learned in a baraita : One can act in a person’s interest in his absence, but one can act against a person’s interest only in his presence. Why, then, isn’t he freed when others give the money, considering that this change of status is to his advantage?

    12And if you would say: What is the meaning of the phrase: By means of money given by himself? This means that not only can he be redeemed by means of money given to others but he can be redeemed even by means of money given to himself, and it teaches us that a slave has the ability to receive an acquisition without his master. If so, say the latter clause of the mishna: He can be freed by means of a bill of manumission if it is accepted by others. This indicates: If it is accepted by others but not if he accepts it by himself. And yet we maintain that according to the Rabbis his bill of manumission and his ability to acquire his freedom come simultaneously. If so, why can’t he be freed through a document he accepts by himself?

    13And if you would say: What is the meaning of: If it is accepted by others? This means that not only can he be emancipated if he accepts the bill of manumission by himself, but he can even be freed if it is accepted by others, and the mishna teaches us this: That it is in a slave’s interest to go out from the master’s authority to freedom. If so, there is no difference between emancipation by means of money and emancipation by means of a document, and therefore let us combine them and teach them together and say: A slave can be freed by means of money and by means of a bill of manumission, whether by others or whether by himself.

    14Rather, it is clear that there is a difference between money and a document. When he is emancipated by means of money, a slave can be freed whether by means of money given by others or whether by means of money given by himself. In the case of a bill of manumission, he can be emancipated if it is accepted by others but not if he accepts it by himself. And this latter clause is the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar. As it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: A slave can also be freed with a bill of manumission if it is accepted by others but not if he accepts it by himself. And there are three disputes with regard to the matter. There are the opinions of Rabbi Meir, the Rabbis, and Rabbi Shimon ben Elazar.

    15Rabba said: What is the reason of Rabbi Shimon ben Elazar? He derives this by means of a verbal analogy, understanding the meaning of “to her [ lah ],” written with regard to a maidservant in the verse: “Nor was freedom given to her” (Leviticus 19:20), from the meaning of “for her [ lah ],” written with regard to a wife: “And he writes for her a bill of divorce” (Deuteronomy 24:3). Just as a woman is not divorced until the husband moves the bill of divorce from his domain to a domain that is not his, and the bill of divorce is ineffective as long as it remains in his domain; so too, a slave is not freed unless the master moves the bill of manumission to a domain that is not his. Since the slave belongs to him, the document will remain the master’s even if he gives it to the slave. Therefore, he can be freed by means of a document only through other people who receive the document on his behalf.

    16Rabba raises a dilemma:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ואיכא דאמרי קטן הוה - ואעפ"כ הוצרך לכל זאת:

    ודלא כאבא שאול - דאמר כל המחזיק בהן זכה אפי' לאחר זמן זכה בהן:

    ותנינא אין חבין לאדם כו' - אין אדם יכול ליעשות שלוחו שלא מדעתו לדבר שהוא חובה או הפסד והיכי תני מתניתין דנפדה על ידי אחרים שלא מדעתו:

    ע"י עצמו לא - שאם נתן לו כסף לפדות את עצמו אינו פדוי דמה שקנה עבד קנה רבו:

    במאי עסקינן - האי קנה עצמו ע"י אחרים:

    אילימא שלא מדעתו - של עבד:

    שמעינן ליה לרבי מאיר - בפ"ק דגיטין חוב הוא לעבד שיוצא כו' שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה ואי עבד ישראל אוסרו בשפחה דשכיחא ליה פריצא ליה:

    תנינא - כמו התנן:

    ותנינא אין חבין לאדם כו' - אין אדם יכול ליעשות שלוחו שלא מדעתו לדבר שהוא חובה או הפסד והיכי תני מתניתין דנפדה על ידי אחרים שלא מדעתו:

    אלא מדעתו - ואם תאמר פשיטא הא איצטריך לאשמועינן דע"י עצמו לא דאין קנין לעבד בלא רבו בשום צד:

    ע"י עצמו לא - שאם נתן לו כסף לפדות את עצמו אינו פדוי דמה שקנה עבד קנה רבו:

    ואי מדעתו - שאמר לו קבל גטי:

    באין כאחד - ולא אמרינן לא הוציא רבו את הגט מרשותו ואין זו קבלה:

    והא לא תני - בברייתא הכי:

    האי שטרא לחוד כו' - זה לשון קניה וזה לשון שחרור:

    האי כספא לחוד והאי כספא לחוד - זה ניתן לקניה וזה ניתן לשחרור:

    טיבעא מיהא חד הוא - ואין ניכר הפרש ביניהם:

    כסף קבלת רבו - שמקבל רבו הכסף גרמו לו להשתחרר מאליו ואין אחרים הללו חבין אלא קבלת הרב והרב אין נעשה שלוחו אלא לצורך עצמו ומקנהו מאליו אבל חירות השטר קבלת אחרים גרמה לו וכיון דחוב הוא לו אין חבין לאדם שלא מדעתו:

    שמענא להו כו' - במסכת גיטין (דף יא:):

    תנינא - כמו התנן:

    דיש קנין - כי יהבי ליה ע"מ שאין לרבו רשות בו:

    והא קי"ל - כלומר והא מעשים בכל יום שהעבד מקבל את גיטו ואי רבנן פליגי עלה דמילתא מי שבקינן רבנן ועבדינן כר"מ:

    אף ע"י אחרים - ואפי' שלא מדעתו דזכות הוא לעבד כו':

    ורבי שמעון בן אלעזר היא - הך סיפא דשטר דלית ליה גיטו וידו באין כאחד:

    ושלש מחלוקות בדבר - רבי מאיר אית ליה בכסף על ידי אחרים ואפי' שלא מדעתו ולא ע"י עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו ובשטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרים שלא מדעתו דחוב הוא לו וכסף אע"ג דחוב הוא לו קבלת רבו גרמה לו ור"ש בן אלעזר אית ליה בין בכסף בין בשטר ע"י אחרים דקסבר זכות הוא לו ולא ע"י עצמו דגבי כסף אית ליה אין קנין לעבד בלא רבו וגבי שטר לית ליה גיטו וידו באין כאחד כדקתני אף בשטר כו' וכ"ש בכסף אלמא בתרוייהו אית ליה ע"י עצמו לא ורבנן דמתני' אית להו בכסף בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו דיש קנין אחרים דזכות הוא לו וכן בשטר בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו ודקיימא לן גיטו וידו באין כאחד כרבנן עבדינן ליה והאי דלא ערבינהו ותנינהו משום דסיפא ר"ש בן אלעזר היא אבל רישא ה"ק ליה רבנן לר"מ אף בכסף ע"י עצמו דיש קנין וכ"ש ע"י אחרים דזכות לו וכ"ש שטר דזכות ואם באנו לפרש שלש מחלוקות ולומר דרבנן אית להו בכסף בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ובשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ורבי שמעון בן אלעזר סבר כר' מאיר בכסף דע"י עצמו לא ואין קנין וכרבנן בשטר דאין גיטו וידו באין כאחד א"כ הא דקי"ל גיטו וידו באין כאחד יחידאה היא וכר' מאיר עבדינן ליה הילכך ליכא לפרושי אלא כדפרישית דרישא דמילתא אמרוה רבנן וסיפא אתאן לר' שמעון בן אלעזר:

    שאינה שלו - דכתיב (דברים כ״ד:א׳) ונתן בידה ואיהי לא אקניה לבעל לגופה:

    שאינה שלו - של רבו ורבנן גמרי הכי מה אשה מקבלת גיטה אף עבד מקבל גט:

    קידושין 23 עמוד א

    1זה פירש למיתה, וזה פירש לחיים.

    2ואיכא דאמרי קטן הוה, ודלא כאבא שאול, דתניא: גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו, והיו בהן עבדים, בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין. אבא שאול אומר: גדולים קנו עצמן בני חורין, קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן.

    3וקונה את עצמו בכסף כו' בכסף ע"י אחרים. אין, אבל לא על ידי עצמו. במאי עסקינן? אילימא שלא מדעתו, מכדי שמענא ליה לר' מאיר דאמר: חוב הוא לעבד שיצא מיד רבו לחירות. ותנינא: זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו.

    4אלא פשיטא מדעתו, והא קמשמע לן: על ידי אחרים אין, על ידי עצמו לא. אלמא אין קנין לעבד בלא רבו.

    5אי הכי, אימא סיפא: בשטר על ידי עצמו. על ידי עצמו אין, על ידי אחרים לא. ואי מדעתו, על ידי אחרים אמאי לא?

    6וכי תימא: מאי ע"י עצמו אף ע"י עצמו, והא קמ"ל דגיטו וידו באים כאחד, והא לא תני הכי, דתניא: בשטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרים, דברי ר"מ׃

    7אמר אביי: לעולם שלא מדעתו, ושאני כסף, הואיל וקני ליה בעל כורחיה מקני ליה בעל כורחיה.

    8אי הכי, שטר נמי! האי שטרא לחוד והאי שטרא לחוד.

    9הכא נמי, האי כספא לחוד והאי כספא לחוד? טיבעא מיהא חד הוא.

    10רבא אמר: כסף קבלת רבו גרמה לו, שטר קבלת אחרים גרמה לו.

    11וחכמים אומרים: בכסף ע"י עצמו. בכסף ע"י עצמו אין, ע"י אחרים לא. אמאי? נהי נמי דשלא מדעתו, מכדי שמענא להו לרבנן דאמרי: זכות הוא שיצא מתחת יד רבו לחירות, ותנינא: זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו.

    12וכ"ת מאי ע"י עצמו אף ע"י עצמו, וקמ"ל דיש קנין לעבד בלא רבו א"ה אימא סיפא: בשטר ע"י אחרים ולא על ידי עצמו, והא קיימא לן דגיטו וידו באין כאחד?

    13וכי תימא: מאי ע"י אחרים אף ע"י אחרים, והא קמ"ל דזכות הוא לעבד שיצא מיד רבו לחירות, אי הכי, נערבינהו וניתנינהו: בכסף ובשטר בין ע"י אחרים בין על ידי עצמו!

    14אלא: בכסף בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו, בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו. ור"ש בן אלעזר הוא, דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף בשטר על ידי אחרים ולא ע"י עצמו. ושלש מחלוקות בדבר.

    15אמר רבה: מ"ט דר' שמעון בן אלעזר גמר ״לה״ ״לה״ מאשה: מה אשה עד שיוציא גט לרשות שאינה שלו, אף עבד נמי עד שיוציא גט לרשות שאינה שלו.

    16בעי רבה:

    Tosafot

    ואיכא דאמרי קטן היה - ואעפ"כ הוצרך לזכות בו כדי שלא יקנה עצמו מן ההפקר אחר מיתת האדון ודלא כאבא שאול דלאבא שאול היה יכול לזכות בו ואפי' לאחר מיתה כפ"ה וקשה לר"ת מנא ליה דלא כאבא שאול דילמא לעולם אימא לך דכאבא שאול סבירא ליה ומה שהחזיק בו מחיים לפי שהיה ירא שמא יקדמנו אחר ויזכה בו ועוד ה"ל למימר וכדרבנן ועוד קשה דבפרק השולח (גיטין דף לט.) פסיק רבי יהושע בן לוי הלכה כאבא שאול ואע"ג דרבי יוחנן סבר דאין הלכה כאבא שאול מ"מ קי"ל דבכל מקום הלכה כריב"ל לגבי דרבי יוחנן כדמוכח בריש פ"ד דמגילה (דף כז.) דמשמע שדברי רבי יהושע בן לוי הם עיקר. מדברי ר' יוחנן גבי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש וא"כ היכי עבוד הכא דלא כהילכתא ונראה לר"ת דגרס הכא וכאבא שאול כלומר אפילו לאבא שאול דאמר כל המחזיק בהן זכה בהן הוצרך לעשות כן שלא יקדמנו אחר ועוד מפרש ר"ת בענין אחר איכא דאמרי קטן הוה שאם היה גדול לא היה מועיל בו זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואע"פ שעבדות אחרים עליו קודם הוא לזכות בעצמו כיון שיש לו יד אבל קטן שאין לו יד כל הקודם זכה בהן כאבא שאול ולא אמר לו שלוף מסנאי מחיים אלא לאחר מיתת יהודה הנדואה עשה כך והיינו כאבא שאול דאמר קטן אין לו יד לזכות בעצמו ומשום הכי זכה בו מר זוטרא אפילו לאחר מיתה אבל לרבנן בין גדול ובין קטן ואפילו עבדות אחרים עליו קנה עצמו בן חורין ור"י מפרש דהא דקאמר וכאבא שאול דאמילתא קמא נמי קאי ואפי' ללישנא קמא דגדול הוה לא היתה חזקה מועלת כלום אלא דוקא לאבא שאול דלרבנן דאמרי בין גדולים ובין קטנים קנו עצמן בני חורין לא היה מר זוטרא יכול לזכות בו דטעמייהו דרבנן מפרש בפרק השולח (גיטין דף לט:) דגמר לה לה מאשה דמה אשה מיתת בעל מתירה בלא גט אף עבד משתלח בלא גט והוי השתא מיתת הבעל כגט ואם היה נותן לו גט מי היה אחר יכול לזכות בו אבל לאבא שאול ניחא דהא יליף מה אשה איסורה מפקעת במיתת הבעל ולא ממונא אף עבד כו' וכיון שהיה משעבד עצמו למר זוטרא לא היה חפץ לזכות בעצמו והוי כמו קטן לאבא שאול:

    [והא קמ"ל ע"י אחרים אין כו' - וא"ת מעיקרא נמי ידע תלמודא דהכי הוא חידוש דמתניתין כדאמר בכסף ע"י אחרים אין ע"י עצמו כו' ויש לומר דהוי סבר מעיקרא דהוי חידוש דמתני' מתרוייהו ממה שהוא ע"י אחרים ומן דיוקא דע"י עצמו לא ומסיק דלא איצטריך מתני' אלא מן הדיוק. ת"י]:

    רבי שמעון בן אלעזר אומר אף שטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ושלש מחלוקות בדבר. פירש בקונטרס ר' מאיר אית ליה בכסף על ידי אחרים ואפי' שלא מדעתו ולא על ידי עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו ובשטר על ידי עצמו ולא על ידי אחרים שלא מדעתו דחוב הוא לו וכסף אע"ג דחוב הוא לו קבלת רבו גרמה לו ולר' שמעון בן אלעזר אית ליה בין כסף בין שטר על ידי אחרים דקסבר זכות הוא לו ולא ע"י עצמו דגבי כסף אין קנין לעבד וגבי שטר לית ליה גיטו וידו באין כאחד כדקתני אף שטר כו' וכל שכן כסף אלמא בתרוייהו אית ליה ע"י עצמו לא ורבנן דמתני' אית להו בכסף בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ע"י עצמו דיש קנין לעבד ע"י אחרים דזכות הוא לו וכן שטר בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ודקי"ל דגיטו וידו באין כאחד כרבנן עבידנא ליה והאי דלא ערבינהו ותנינהו משום דסיפא רבי שמעון בן אלעזר היא אבל רישא הכי קאמרי ליה רבנן לר' מאיר אף בכסף ע"י עצמו דיש קנין לעבד וכ"ש ע"י אחרים דזכות הוא לו וכל שכן שטר ואם באנו לפרש שלש מחלוקות ולומר לרבנן אית להו בכסף בין ע"י אחרים בין על ידי עצמו ובשטר ע"י אחרים ולא על ידי עצמו ורבי שמעון סבר לה כר"מ דבכסף ע"י עצמו לא דאין קנין וכרבנן בשטר דאין גיטו וידו באין כאחד א"כ הא דקיימא לן דגיטו וידו באים כאחד יחידאה היא וכר' מאיר עבדינן הילכך ליכא לפרושי אלא כדפרישית דרישא דמילתא רבנן אמרוה וסיפא אתאן לר' שמעון בן אלעזר עכ"ל וא"ת מנא ליה הך שלש מחלוקות דילמא כולה מילתא דרבנן דמתניתין רשב"א ובכסף ע"י עצמו היינו אף ע"י עצמו ובשטר על ידי אחרים דוקא והא דקיימא לן דגיטו וידו באים כאחד משום דסבירא לן כרבי מאיר ולא כר"ש בן אלעזר ויש לומר אי גרסינן בברייתא דר' שמעון בן אלעזר אף בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו על כרחך יש שלש מחלוקות בדבר דע"כ לאו היינו רבנן דמתני' דהא אמרי בהדיא בכסף על ידי עצמו ולספרים דלא גרסינן אף צ"ל כיון דאשכחן דרבנן פליגי עליה דרשב"א כדאיתא בסוף פ"ק דגיטין (דף יב:) דאמרי אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה אלמא אית להו דגיטו וידו באין כאחד וכיון דהכי הוא לא קרי ליחיד חכמים במתניתין כיון דרבנן פליגי עליה ולכך צריך לומר שיש שלש מחלוקות בדבר:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    איכא דאמרו קטן הוה ודלא כאבא שאול - זו היא גירסתו של רש"י. ופירוש דאלו לאבא שאול לא היה צריך לכך, דאפילו לאחר מיתה היה יכול לזכות בו. ואינו מחוור דדילמא לא נתכוון אלא כדי שלא יקדימנו אחר (בחזרה) [בחזקה]. והגירסא הנכונה וכאבא שאול. ויש מפרשים מדלא דקדק אחריו לראות אם היה מתעסק בעבודתו בשעת מיתה, שמע מינה כאבא שאול סבירא ליה דאפילו לאחר זמן קטנים המחזיק בהן זכה בהן, ולא נתכוון אלא להוליכו לביתו כדי שלא יזכה בו אחר. ואין זה נכון בעיני, דאם כן למאן דאמר גדול הוה כמאן עבדה, דהא לכולי עלמא גדולים קנו עצמן בני חורין, ואיך לא דקדק אם היה מתעסק בעבודתו משעת מיתה אי לאו. ועוד דהא אמרינן זה פירש למיתה וזה פירש לעבדות, אלמא תקיף עליה עלמא כולי האי, דקודם שנסתלק מעבדות כבר מת (הגוי) [הגר]. ורבינו תם פירש איכא דאמר קטן הוה, שאם היה גדול לא היה מועיל לו אף על פי שזה פירש למיתה וזה פירש לחיים, דאפילו בשעבדות אחרים עליו קודם הוא את הכל לזכות בעצמו, כיון שיש לו יד אבל קטן שאין לו יד, זכה כל הקודם בו כאבא שאול, אבל לרבנן בין גדול בין קטן ואפילו עבדות אחרים עליו קנה עצמו בן חורין, דזכו בו מן השמים, ואינו מחוור בעיני כל הצורך. דאם כן למאן דאמר גדול הוה כמאן ודוחק הוא לומר דלישני נמי פליגי בהאי דינא (נמי) דללישנא קמא אמרינן דעבדות אחרים מעכבת בזכייתו. וללישנא בתרא אמרינן דאין עבדות אחרים מעכבת על יד העבד מלזכות בעצמו, שאין משמעות לשון הגמרא סובלת כן.

    מתניתין - וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו. ירושלמי (ה"ג) אמאי לא תנינן וקונה את עצמו בראשי אברים שאינן חוזרין, אמר ר' יוחנן מפני המחלוקת, אית תנאי תני צריך גט שחרור אית תנאי תני אין צריך גט שחרור.

    גמרא - והא לא תני הכי דתניא בשטר על ידי עצמו ולא על ידי אחרים דברי ר' מאיר. קשיא לי ודלמא על ידי אחרים דקאמר היינו שלא מדעתו, אבל מדעתו אף על ידי אחרים, ויש לומר דברייתא זו על משנתינו נשנית ופירושא דמתניתין היא.

    ושאני כסף הואיל וקני ליה בעל כרחיה מקני ליה בעל כרחו - ואם תאמר כיון דיכול הוא לשחררו בעל כרחו בכסף ולפסלו מן התרומה ולאוסרו בשפחה כנענית, מאי טעמא דר' מאיר דאמר דבשטר על ידי אחרים לא, דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, דהא משמע פרק קמא דגיטין (יא, ב) דכל שיכול רבו לפוסלו בתרומה ולאוסרו בשפחה על ידי אחרים לא חשבינן ליה חובתו כשנותן גיטו על ידי אחרים אלא זכותו, דאמרינן התם (יב, א) אמר להם ר' מאיר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה. וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה, שביק ליה ועריק ליה. ואהדרו ליה רבנן אי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכא דאיתיה, כלומר, וכיון שכן כשמוציאו לחירות על ידי אחרים לאו חובתו הוא אלא זכותו, ופרכינן ור' מאיר תינח עבד כהן דאיכא הפסד, אלא עבד ישראל במה מפסידו. ואהדר להו שאוסרו בשפחה מה שאינו יכול לפסלו במכירת אחרים, אלמא אילו יכול לפוסלו בשפחה בכסף על ידי אחרים אף בשטר היה יכול להוציאו לחירות על ידי אחרים ולא חשבינן ליה חובתו, ויש לומר דשאני הכא שאינו בידו של אדון לשחררו בכסף על ידי אחרים, שלא ימצא מי שיתן לו כסף כדי לשחררו. ואם תאמר אכתי לא ניחא דהא אי בעי מפקיר ליה ואסר ליה בשפחה, דבפרק בתרא דנזיר (סב, ב) מסקינן דר' מאיר כשמואל סבירא ליה דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור. ויש לומר דר' מאיר לית ליה דשמואל כדמוכח הכא מהאי טעמא דאמרן. והא דקאמר התם דכולי עלמא אית להו דשמואל, הכי קאמר דמהכא לא שמעינן מידי דלית ליה לר' מאיר כשמואל, אבל מהא דהכא ודאי שמעינן לה.

    האי שטרא לחוד והאי שטרא לחוד - קשיא לי לימא הואיל ומקנה ליה לאחר בעל כרחיה מקנה ליה לעצמו בעל כרחיה, דמאי שנא. ומינה דאפילו בשטר על ידי אחרים, דהאי שטרא והאי שטרא חדא נינהו, דמאי שנא מקנה לאחר ממקנה לעצמו. ויש לומר דאביי הכי קאמר כשם שנכנס אצלו בעל כרחו בכסף כך יוצא ממנו בעל כרחו בכסף, ומשום הכי פריך נימא כשם שנכנס אצלו בעל כרחו בשטר כך יצא ממנו בעל כרחו בשטר, ופרקינן שטר כניסה לחוד ושטר יציאה לחוד.

    מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד כו' - והוא הדין דהוה מצי למימר אם כן בשטר על ידי אחרים אמאי, אלא דאלומי אלים לקושייה דבין בכסף בין בשטר שמעינן להו לרבנן דזכות הוא לו. ואם תאמר אמאי לא אהדר ליה דרבנן לאפוקי שאינו יוצא בכסף על ידי אחרים בעל כרחיה דעבד הוא דקאמרי, ולאפלוגי עליה דר' מאיר דאמר אפילו בעל כרחו, דהא ודאי משמע לכאורה דלרבנן דוקא שלא מדעתו הא בעל כרחו לא, דהא טעמא אמרינן לרבנן משום דזכות הוא לו ולא אשכחן דזכין לאדם בעל כרחו, וכן דעת הרב אלפסי דאין העבד יוצא בעל כרחו על ידי אחרים, וכמו שנכתוב לפנינו, ויש לומר דבשטר על ידי אחרים דקאמרי רבנן לאו בעל כרחיה דעבד קאמר, דשטר בעל כרחו על ידי אחרים לא אשכחן, אלא לשלא מדעתו הוא דאתא, וכיון שכן בכסף על ידי עצמו דקאמרי דומיא דשטר הוא ולאפוקי על ידי אחרים אפילו כהאי גוונא. ויש אומרים דכסף על ידי אחרים לרבנן אפילו בעל כרחו נמי איתיה, דלא משמע דרבנן מחמרי בהא טפי מר' מאיר, דאדרבה מקילי טפי מר' מאיר גבי עבד, ומסתמא רבנן נמי בכסף בעל כרחו מודו לר' מאיר כטעמייהו דאביי ורבא, והיא הנותנת דלא פריק ליה הכא דכסף על ידי עצמו לאפוקי על ידי אחרים בעל כרחו. ואם תאמר אם כן כי פריך מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד כו', דמשמע הא אילו הוה סבירא ליה דחוב הוא לעבד ניחא, הא הוה מי לאלומי קושייה ולימא דאפילו בעל כרחו נמי, משום דרבא דכסף קבלת רבו גרמה לו. איכא למימר דמשום דההוא טעמא אליבא דר' מאיר אתמר, לא פשיטא ליה מלתא דרבנן מודו ביה כי היכי דליקשו מיניה, ואקשו ממתניתין דגיטין (יא, ב) דתנינן בהדיא דזכות הוא לעבד. ול"נ דאפילו בשטר על ידי אחרים בעל כרחיה איתיה לרבנן, וכמו שאני עתיד לכתוב בסמוך, והתם על כרחך משום דזכות הוא לו, שאילו היה חוב לעבד חובתו על ידי אחרים לא אשכחן, הלכך נקט הכא טעמא דזכות כי היכי דתיסוק טעמא בין לכסף בין לשטר.

    והא קיימא לן גיטו וידו באין כאחד - פירש רש"י שמעשים בכל יום שהעבד מקבל גיטו, ואי רבנן פליגי עליה דמלתא מי שבקינן רבנן ועבדינן כר' מאיר, ולא היה צריך לכך, דבהדיא מוכחא בפרק קמא דגיטין דסבירא להו לרבנן כן, דאמרינן התם (יב, ב) אמר ר' אלעזר אמרו לו לר' מאיר והלא זכות הוא לעבד כו', אמר להן ר' מאיר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה, וכי תימרו אי בעי כתב ליה גיטא וזריק ליה שביק ליה ועריק ליה. אלמא לרבנן אי זריק ליה גיטה יצא לחירות, אם כן סבירא ליה דגיטו וידו באין כאחד. ומשמע נמי דמתניתין הוא דתנן בגיטין פרק הזורק (גיטין עז, א) הזורק גט לאשתו לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת כו', ופירש רבא התם טעמא משום דגיטא וחצרה באין כאחד, וגמיר לה ממאן דאמר בעבד בשטר על ידי עצמו, דאלמא דגיטו וידו באין כאחד, וליכא למימר דסתם מתניתין ר' מאיר, דהא עביד רבא עובדא הכי התם, ואי לאו דמתניתין רבנן, לא הוה שביק רבנן ועביד כר' מאיר.

    אי הכי נערבינהו ונתנינהו - ואם תאמר ולמאי דכתבינן לעיל דרבנן נמי אית להו בכסף בעל כרחו מדרבא דקבלת רבו גרמה לו, אמאי לא פריק ליה משום דכסף על ידי אחרים אפילו בעל כרחו, ובשטר על ידי אחרים שלא מדעתו אין בעל כרחו לא, איכא למימר דעיקר פלוגתא דרבנן ליתא אלא לאפלוגי אדר' מאיר בכסף על ידי עצמו דוקא, וכיון דתרוייהו על ידי אחרים כשרין, הוה ליה לערבינהו, דהשתא נמי דקתני בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים הא לא משמע מינה בעל כרחיה אלא דומיא דשטר על ידי אחרים.

    ושלש מחלוקת בדבר - פירש רש"י דבמתניתין גופא איכא ג' מחלוקות ר' מאיר וחכמים ור' שמעון בן אלעזר, ר' מאיר סבר בכסף על ידי אחרים דוקא, ואפילו בעל כרחו, משום דכסף קבלת רבו גרמה לו, אבל על ידי עצמו לא, משום דאין קנין לעבד בלא רבו, ובשטר על ידי עצמו משום דגיטו וידו באין כאחד, ועל ידי אחרים לא, משום דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, וחכמים אומרים בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו, על ידי עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו, ועל ידי אחרים דזכות הוא לו, והוא הדין לשטר על ידי אחרים דזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, ועל ידי עצמו דגיטו וידו באין לו כאחד. ור' שמעון סבר בשטר על ידי אחרים דוקא, והוא הדין לכסף, מדקתני בברייתא אף בשטר על ידי אחרים, על ידי אחרים אין על ידי עצמו לא בכסף, משום דסבירא ליה דאין קנין לעבד בלא רבו, והלכך בכסף על ידי עצמו לא, ושטר משום דאין גיטו וידו באין כאחד, והלכך בשטר על ידי עצמו לא, וזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות הלכך בין כסף בין בשטר על ידי אחרים הו איוצא. ואינו מחוור דהא לא משמע דחכמים דמתניתין היינו חכמים דפליגי עליה דר' שמעון, חדא דהא בתר ר' שמעון קתני במתניתין ובלבד שיהא הכסף משל אחרים, ואם איתא ליקדמיה וליתנייה גבי חכמים, ועוד דסכינא חריפא מפסקא למתניתין, ועוד דמלישנא דגמרא לא משמע הכי, דקתני אלא בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים בשטר על ידי אחרים אין על ידי עצמו לא, ומני ר' שמעון היא, דאלמא ר' שמעון בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים סבירא ליה, וחכמים דמתניתין היינו ר' שמעון, ושלש מחלוקת לא במשנתנו עצמה נשנו, והיינו ג' מחלוקת דר' מאיר סבר בכסף על ידי אחרים דוקא משום דקבלת גרמה לו ולא על ידי עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו, ואפילו בעל מנת, ובשטר על ידי עצמו דגיטו וידו באין כאחד ולא על ידי אחרים דחוב הוא לו ואין חבין לאדם שלא בפניו, ור' שמעון דהיינו חכמים דמתניתין, סבר דכסף אף על ידי עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו בעל מנת, דליכא מאן דפליג בהא אלא ר' מאיר לבדו, ובשטר על ידי אחרים דוקא משום דזכות הוא לעבד, ובהני תרתי אית ליה לר' שמעון כרבנן, אבל על ידי עצמו לא, דלית ליה גיטו וידו באין כאחד, ובהא פליג אדרבנן, דרבנן סבירא להו גיטו וידו באין כאחד כדמוכח בריש פרק קמא דגיטין (יב, ב) ובמתניתין דהזורק (עז, א), ובמאי דפריש עלה רבא כדכתבינן לעיל והיינו ג' מחלוקות, והא דקתני בדר' שמעון אף, לאו אכסף דנפשיה קאי, אלא אכסף דר' מאיר, דשמעיה לר' מאיר דאמר בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, אבל שטר על ידי עצמו אי, ואמר ליה אף בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, כלומר כמו שאתה אומר בכסף אף אני אומר כן בשטר, ובמקצת נוסחאות לא גרסי אף, ובתוספתא מפורש כן, דתניא התם בפרק קמא דמכלתין (פ"א הלכה ד) קונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו מפני שהוא נותן משמאל לימינו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא כסף של אחרים, ואומר לו על מנת שאין לך רשות (ליפדות) [אלא לפדות בו], ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר אף בשטר על ידי אחרים אבל לא על ידי עצמו עד כאן בתוספתא. וזה מבואר שלא כדברי רש"י, וחכמים היינו ר' שמעון דידיה, דאילו חכמים דעלמא בשטר אף על ידי עצמו סבירא להו, דגיטו וידו באין לו כאחד כדאמרן. ולענין פסק הלכה. קיימא לן כחכמים דבין בכסף בין בשטר בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים (אפילו בעל כרחו) ומשמע נמי דבכסף שעל ידי אחרים אפילו בעל כרחו, דכיון דאשכחן לר' מאיר דאית ליה הכי משום דקבלת רבו גרמה לו, ולא אשכחן רבנן דפליגי עליה בהדיא, לכאורה אינהו נמי כר' מאיר סבירא להו בהא, כדכתבינן לעיל. ור' אלפסי כתב בכסף על ידי אחרים אף על פי שנתנו לרב שלא מדעתו של עבד דקיימא לן זכות הוא לעבד שיוצא לחירות, משמע דסבירא ליה לרב [ז"ל] דבעל כרחו לא, אלא דוקא שלא מדעתו ושיאמר העבד כששמע רוצה אני, אבל צווח לא יצא לחירות, דכי אמרינן זכין לו לאדם שלא בפניו הני מילי בשנתרצה כששמע, אבל בצווח לא, כדאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלח, א), ובשטר הסכימה דעת רבותינו הצרפתים שאינו בעל כרחו עד שישמע ויאמר רוצה אני, וכן ראיתי דעת רמב"ן נר"ו דשטר על ידי אחרים משום דזכין לאדם שלא בפניו הוא, ולא אמרו זכין לאדם שלא בפניו אלא כששמע ואמר רוצה אני, אבל בצווח לא. וקישא לי דהא בשמעתא דאמר ר' אלעזר אמרו לר' מאיר כו' דבפרק קמא דגיטין (יב, ב) משמע לכאורה אפילו בעל כרחו נמי, דהא אמר להו ר' מאיר מה תשיבוני על התרומה שאילו עבד כהן שברח אוכל בתרומה וזה אינו אוכל, וכי תימרו כתב ליה גיטא וזריק ליה עריק ושביק ליה, דאלמא משמע דיכול הוא לפוסלו מן התרומה בעל כרחו בשטר על ידי אחרים, דאי לא אף זה שברח אוכל בתרומה, דאי בעי צווח ואמר דלא ניחא ליה דלזכי ליה האי בשטר שחרוריה, ואי לאו דמסתפינא אמינא דהכא אפילו בעל כרחו נמי, ומתנת ממון שאני, דלאו זכות גמור הוא, ואדרבה חוב הוא מצד עצמו דכתיב (משלי טו, כז) ושונא מתנות יחיה, אלא מיהו מצד שנפשו של אדם מחמדתן קרינן ליה זכות, ואף על פי שהוא מצד עצמה חובה זכין לו שלא בפניו, אבל גט שחרור דזכות גמור הוא, דמתירו בבית חורין ומכניסו לכל מצות כישראל זכין לו מכל מקום, ואפילו עומד וצווח בטלה דעתו אצל כל אדם, ואף על פי שבמציאה ובנכסי הגר ובלקט שכחה ופאה דזכות גמור הוא, וגר קטן שהטבילוהו על דעת בית דין שאין זכין לו בעל כרחו כדאמרינן בפרק קמא דכתובות (יח, א) הגדילו יכולין למחות, הכא שאני דאלו איתיה לעבד כאן כייפינן ליה לקבוליה בעל כרחיה, כי ליתיה נמי מזכין ליה בעל כרחיה, ומה שאין כן באשה, דאף על גב דמגרשה בעל כרחה מכל מקום על ידי אחרים לא, משום דחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו, אבל הכא דזכות הוא לו, ועוד דיוצא בעל כרחו, זכין לו בעל כרחו, ועוד שלא יהא רבו עובד לעבדו ויהא מפסיד רצון נפשו בעקשותו של עבד. וגדולה מזו אמרו (ב"ב יג, ב) טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו, כדי שלא יהא זה מפסיד בעקשותו של זה, ורשב"ג דפליג ואמר אין שומעין לו, הא מתמהינן עליה מאי טעמיה, ומהדרינן משום דאמר ליה אי במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה, דאלמא אי לאו דחובה היא לו מצד זה כייפינן ליה כנ"ל.

    מאי טעמיה דר' שמעון יליף לה לה מאשה, ואף על גב דרבנן נמי לה לה מאשה גמרי, סבירא להו דלאו לכולהו מילי דעבד גמרינן ליה. אלא לגופו של גט, שיהא גיטו של זה כגיטה של אשה. וטובא איכא בפרק השולח כהאי גוונא דמר משוה להו ומר לא משוה להו כדאמרינן התם (לט, ב) מאי טעמיה דרבי גמר לה לה מאשה מה אשה איסורא ולא ממונא אף עבד נמי איסורא ולא ממונא, ורבנן לא משוה להו אלא מה אשה בשטר אף עבד בשטר.

    בעי רבה לר' שמעון בן אלעזר עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט מיד רבו מה אשה כו' איכא דאמרי אשה דמצי מקבלא משויה שליח עבד דלא מצי מקבל גיטיה לא משוי שליח. ואם תאמר וכי מגרע גרע כי יהיב ליה אדון מדעתיה דעבד על ידי אחרים, דהא לר' שמעון בשטר על ידי אחרים סבירא ליה. לא קשיא דהכי פירושו בדשוייה עבד שליח לקבל גיטו ואמר לו אדון הא לך כמו שאמר, דאי אמרת לא משוי שליח אינו גט דהא אדון לא מזכי ליה גט מדעתיה אלא כמו שאמר העבד, ושליחותו לאו כלום, אבל אי משוי שליח שפיר דמי דשליח מעליא הוי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 23a

    Kiddushin 23a. The full printed text of this folio side - 16 numbered segments, about 370 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Kiddushin 23a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026