Talmud Builders

    Kiddushin 8b

    Chapter 1 - HaIshah Nikneit

    גם: קידושין דף ח׳ ע״ב, פרק א׳ האשה נקנית

    English translation - Kiddushin 8b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1There is no one hundred dinars here, as he has not yet given her one hundred dinars, and there is no collateral here, since this collateral is not a gift but merely a security. He has therefore not given her anything. Rava raised an objection to Rav Naḥman from the following baraita : If he betrothed her with collateral, she is betrothed. The Gemara answers: There, it is referring to collateral belonging to other people, which was in the possession of the man who betrothed her, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Yitzḥak.

    2As Rabbi Yitzḥak says: From where is it derived that a creditor acquires collateral, i.e., that the individual in possession of the collateral has the actual rights to it? As it is stated: “You shall surely restore him the pledge when the sun goes down that he may sleep in his garment, and bless you; and it shall be righteousness to you” (Deuteronomy 24:13). If the creditor does not acquire the pledge or collateral, from where does this considering his return of the collateral as righteousness stem? The creditor is not giving an item belonging to him; why is this considered a righteous act? Rather, from here it is derived that a creditor acquires collateral to a certain extent.

    3The Gemara relates: The sons of Rav Huna bar Avin bought a certain maidservant on the condition that they would pay with copper perutot . They did not have the money at the time, and therefore they gave a piece of silver [ naskha ] for her as collateral. Ultimately, the price of the maidservant increased and the sellers wanted to cancel the sale. They came before Rabbi Ami for his ruling and he said to them: There are no perutot here, and there is no piece of silver here either. There was no valid act of acquisition at all because they did not actually give the money, and the collateral does not transfer ownership.

    4§ The Sages taught in a baraita ( Tosefta 2:9): If a man said to a woman: Be betrothed to me with one hundred dinars, and she took it from his hand and threw it into the sea, or into the fire, or into anything that destroys, she is not betrothed. The Gemara expresses surprise at this ruling: The baraita indicates that she is not betrothed only if the one hundred dinars are destroyed, but if she threw the coins before him but did not destroy them, that is a betrothal. Why should this be? By throwing the coins at him she is effectively saying to him: Take this; I do not want your betrothal.

    5The Gemara answers: The tanna of the baraita is speaking using the style of: It is not necessary, as follows: It is not necessary to state in a case where she throws the money before him that it is not a betrothal, as her action indicates that she does not want to be betrothed. But when she throws it into the sea or into the fire, one might say that since she is obligated to pay for the money he gave her, perhaps she betrothed herself with the money she received. And as for the reason why she did this act of destroying the money, she thought: I will test this man to see if he is an individual of an angry temperament or not. Therefore, the tanna teaches us that even in that case it is not a betrothal.

    6The Sages taught in a baraita ( Tosefta 2:9): If a man said to a woman: Be betrothed to me with one hundred dinars, and she said to him: Give the money to my father, or: Give the money to your father, she is not betrothed. If she said: Give the money to my father, or Give the money to your father on the condition that he accepts them for me, she is betrothed.

    7The Gemara comments: The baraita taught the case where she said: Give the money to my father, to convey the far-reaching nature of the halakha of the first clause. If she simply said that he should give the money to anybody else, even her own father, whom it can be assumed she wants to benefit, she is still not betrothed. And the baraita taught the case where she said: Give the money to your father, to convey the far-reaching nature of the halakha of the latter clause. If she said that someone else should receive the money on her behalf, it is a valid betrothal even if she said the money should be given to his father.

    8The Gemara cites a similar case. If he said to her: Be betrothed to me with one hundred dinars, and she said to him: Give them to so-and-so, she is not betrothed. But if she said to him: On the condition that he accepts them for me, she is betrothed. The Gemara comments: It is necessary to issue this ruling, despite the fact that it is apparently identical to the previous halakha .

    9The Gemara elaborates: This is because if the tanna had taught us only the case where she said: Give the money to my father, or: Give the money to your father, one would say that it is in that case there, when she said: On the condition that one of these relatives accepts them for me, that it is a betrothal, as she relies on them and she thinks: They will do my bidding for me and will hold this money on my behalf. But if she says: Give it to so-and-so, someone who is not related to either of them, no, the betrothal is not valid.

    10And conversely, if the tanna had taught us only the case of so-and-so, one might say: It is here, when she said: Give it to so-and-so, that it is not a betrothal, as she is not close to him and is not interested in giving him this money as a gift. But if she said: Give the money to my father, or: Give the money to your father, to whom she is close, one might say that she gave it to them as a gift, i.e., she accepted the sum as her betrothal money and decided to give it as a gift. If so, she should be betrothed. It was therefore necessary for the tanna to issue both rulings and clarify that she is not betrothed in either case.

    11The Sages taught: If a man said to a woman: Be betrothed to me with one hundred dinars, and she said to him: Place them on a rock, she is not betrothed. And if the rock was hers, she is betrothed. Rav Beivai raises a dilemma: If the rock was the property of both of them, what is the halakha ? No answer was found, and the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

    12The Gemara discusses a similar case. If a man said to a woman: Be betrothed to me with a loaf of bread, and she said to him: Give it to a dog, she is not betrothed. And if this dog was hers, she is betrothed. Rav Mari raises a dilemma: If a dog was chasing her to bite her, and she said to him: Give the loaf to the dog, what is the halakha ?

    13The Gemara presents the two sides of the dilemma: Does one say that she commits herself to betrothal and transfers herself to him through this benefit that she receives by being rescued from the dog? Or perhaps she can say to him: By Torah law you are required to rescue me, due to the injunction: “Neither shall you stand idly by the blood of your neighbor” (Leviticus 19:16), and therefore she is not betrothed with the loaf because she does not owe him anything. This problem is also left unanswered, and the Gemara again states that the dilemma shall stand unresolved.

    14If a man said to a woman: Be betrothed to me with a loaf of bread, and she said: Give it to a poor person, she is not betrothed, even if it was a poor person who is dependent upon her, i.e., a poor person who regularly receives food from that woman. What is the reason for this? She could say to him: Just as I am required to give charity to him, so too you are required to give charity to him. Therefore, this donation is not an indication that she has agreed to the betrothal.

    15The Gemara relates: There was a certain man who was selling

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מנה אין כאן - הלכך משכון אינו שוה (כאן) כלום שאין המשכון מתנה:

    במשכון דאחרים - שהיה בידו וקדשה בחוב שיש לו עליו הלכך מקודשת שהמשכון עצמו קנוי לה:

    בפריטי - על מנת לקבל פרוטות של נחשת:

    נסכא - חתיכה של כסף:

    פריטי אין כאן - שהתנו עליה הלכך נסכא שהוא משכון אין כאן להיות במקומו לקנות שאם נתנו הפרוטות היתה קנוייה להם דעבד כנעני נקנה בכסף:

    נטלתו וזרקתו לים - בפניו לומר איני רוצה:

    הא שדיתינהו קמיה - במקום שאינו אבוד הוו קידושין בתמיה:

    מדאיחייבא ביה - לשלומי גמרה וקדשה נפשה ולפי שהוא שלה זרקתו לנסות את זה אם הוא רגזן:

    אינה מקודשת - ואינו דומה לתן מנה לפלוני ואיקדש לך דהתם איהי קאמרה ליה מעיקרא אבל כאן משטה היא בו כלומר תן מעותיך לאחרים:

    להודיעך כח דרישא - דאף על גב דאביה הוא לא גמרה וקדשה נפשה:

    כח דסיפא - דאמר מקודשת דאע"ג דלא קרוב שלה הוא:

    סמכה עליה - דעביד שליחותיה וכי מקבל להו הוה שלוחה ומקדשה:

    ואם היה סלע שלה מקודשת - שחצרו של אדם קונה והרי הוא כמו שמקבלתו:

    רץ אחריה - לנושכה:

    קידושין ח עמוד ב

    1מנה אין כאן משכון אין כאן. איתיביה רבא לרב נחמן: קידשה במשכון מקודשת! התם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק.

    2דאמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר: ״(דברים כד״, יג) ״ולך תהיה צדקה״ אם אינו קונה, צדקה מנין? מכאן לבעל חוב שקונה משכון.

    3בני רב הונא בר אבין זבון ההיא אמתא בפריטי, לא הוו בהדייהו, אותיבי נסכא עליה. לסוף אייקר אמתא. אתו לקמיה דרבי אמי, אמר להו: פריטי אין כאן, נסכא אין כאן.

    Baraita

    4ת"ר ״התקדשי לי במנה״, נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת. הא שדיתינהו קמיה הוו קידושין? הא קאמרה ליה: שקיל, לא בעינא!

    5לא מיבעיא קא אמר: לא מיבעיא שדיתינהו קמיה דלא הוו קידושין, אבל זרקתו לים או לאור אימא כיון דמיחייבא בהו, קדושי קדיש נפשה, והא דקא עבדא הכי, סברא: איבדקיה להאי גברא אי רתחנא הוא או לא, קמ"ל׃

    Baraita

    6תנו רבנן: ״התקדשי לי במנה״ ״תנם, לאבא ולאביך״ אינה ״מקודשת. ״על מנת שיקבלום לי מקודשת.

    7תנא אבא להודיעך כח דרישא, תנא אביך להודיעך כח דסיפא.

    8״התקדשי לי במנה״ ״תנם לפלוני״ אינה מקודשת. ״על מנת שיקבלם לי״ מקודשת. וצריכא,׃

    9דאי אשמעינן ״אבא ואביך״, התם הוא דכי אמרה ״על מנת שיקבלום לי״ הוו קידושין, דסמכה דעתה עילייהו סברה: עבדין לי שליחותאי. אבל פלוני לא,׃

    10ואי אשמעינן פלוני, הכא הוא דכי אמרה ״תנם לפלוני״ לא הוו קידושי, דלא מקרבא דעתה לגביה למיתבה ליה במתנה, אבל ״אבא ואביך״, דמקרבא דעתה לגבייהו, אימא במתנה יהביתיה ניהלייהו, צריכא.

    Baraita

    11ת"ר ״התקדשי לי במנה״ ״תנם על גבי סלע״ אינה מקודשת. ואם היה סלע שלה מקודשת. בעי רב ביבי: סלע של שניהם, מהו? תיקו.

    12״התקדשי לי בככר״ ״תנהו לכלב״ אינה מקודשת. ואם היה כלב שלה מקודשת. בעי רב מרי: כלב רץ אחריה, מהו?

    13בההוא הנאה דקא מצלה נפשה מיניה גמרה ומקניא ליה נפשה, או דלמא מצי אמרה ליה: ״מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן״? תיקו.

    14״התקדשי לי בככר״ ״תנהו לעני״ אינה מקודשת, אפילו עני הסמוך עלה מאי טעמא? אמרה ליה: כי היכי דמחייבנא ביה אנא, הכי מחייבת ביה את.

    15ההוא גברא דהוה קא מזבין׃

    Tosafot

    מנה אין כאן משכון אין כאן - פי' ואינה מקודשת לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין היאך יקנה שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ביד האשה ודאי אי אמר לה התקדשי לי במשכון זה והמשכון יהיה שלך פשיטא דמקודשת וכמו כן אם אדם אומר לחבירו אתן לך מנה במתנה והניח לו משכון עליה לא קנה המנה במשיכת המשכון ואין לחלק בין מתנה לקידושין ורבינו חיים כהן בשם ר"ת אומר שאם אמר אדם לחבירו אתן לך מנה במתנה והילך משכון עליו ואל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה דאז ודאי יכול לעכב המשכון עד שיתן לו המנה ותימה מהא דאמר בהשוכר את האומנין (ב"מ דף עה:) גבי השוכר את הפועלים להעלות פשתן וכל דבר שהוא אבוד מקום שאין שם אדם וחזרו בהן שוכר עליהן או מטען וקאמרינן. עד כמה שוכר עליהן א"ר נחמן עד כדי שכרן איתיביה רבא לרב נחמן עד ארבעים וחמשים זוז התם כשבאת חבילה בידו פירוש שבאו כלי אומנות של פועל ליד בעל הבית והשתא כי באת חבילה בידו מאי הוי הא מנה אין כאן משכון אין כאן וי"ל דלא דמי דהתם גרמו לו הפסד ועוד שאין החבילה בתורת משכון אלא קנוייה לו לשכור פועלין וכשרגילין לעשות שידוכין צריך ליזהר בדבר יפה שיאמר הרי אני מקנה לך כך וכך בגוף החפץ דאם אמר אם אחזור בי אתן לך כך וכך והא לך משכון מנה אין כאן משכון אין כאן ושמא בשדוכין לא אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן כיון שכשהאחד מהן חוזר בו השני מתבייש בדבר:

    משכון דאחרים וכדרבי יצחק - אע"ג דרבי יצחק איירי במשכון שלא בשעת הלואתו מצינו למימר כיון דבעל חוב קונה משכון שלא בשעת הלואה קנין גמור עד שיפדה בשעת הלואה נמי אלים שיעבודיה לחשב ממון לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות וכן צריך לפרש בפ' השולח (גיטין דף לז. ושם) בההיא דאמר המלוה על המשכון אינו משמט ומפרש התם משום דקני ליה כרבי יצחק ורבי יצחק הוי שלא בשעת הלואתו והמלוה משמע בשעת הלואתו כדמשמע סוף פרק האומנים (ב"מ פא: ושם) אלא ה"פ התם כיון דקני ליה שלא בשעת הלואתו לגמרי סברא הוא דיקנה הוא בשעת הלואתו שלא ישמט דחשיב של אחיך בידך ודרשינן בספרי (פ' ראה) את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך וכן יש לפרש פרק כל שעה (פסחים דף לא: ושם) בההיא דישראל שהלוה את העובד כוכבים על חמצו אחר הפסח עובר לרבי מאיר ומפרש התם משום דקנה ליה כר' יצחק וכיון דקני ליה כרבי יצחק שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו קני ליה נמי לענין דקרינן ליה שלך אי אתה רואה:

    מנין לבעל חוב שקונה משכון - פי' בקונט' בשאר דוכתי להתחייב באונסין וקשה דהא ר"מ ור' יהודה פליגי במלוה על המשכון אי הוי שומר שכר אי שומר חנם אבל שואל לא הוי ואוקי גמרא ר"מ כר' יצחק משמע דר' יצחק לא אמר להתחייב באונסין לכך נראה לי שקנה את המשכון להתחייב בגניבה ואבידה:

    צדקה מנין - וא"ת איכא צדקה ממה שיחזיר לו לשכב עליו וי"ל דדייק מדכתיב (דברים כ״ד:י״ג) ושכב בשלמתו וברכך ואי לא הוי קונה ליה א"כ כשמברכו העני הוי ליה רבית דברים ויש מפרשים דלא מיקרי צדקה אלא הנותן משלו כמו צדק משלך ותן לו (ב"ב פח:):

    תנם לאבא או לאביך אינה מקודשת - ואם תאמר הא אמרינן לעיל (קידושין דף ו:) תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת ויש לומר דלא דמי דהתם שהתחילה היא בדבר איכא למימר דדעתה להתקדש אבל הכא שהוא אמר לה תחילה התקדשי לי והיא משיבה תנם למי שתרצה איכא למימר דאין דעתה להתקדש אלא היא משטה בו ואינה חוששת:

    תנם לפלוני אינה מקודשת - וא"ת אמאי קתני לעיל בברייתא אביך לאבא ולפלוני סגיא ואיכא למיעבד כל הני צריכותא ושמא יש לומר דאין לחוש לכך כיון דלא תנא אביך בברייתא לחודיה אי נמי י"ל דלהכי תנא אביך ופלוני משום דס"ד דליהוי מקודשת טפי כשאמרה תנם לפלוני מכשאמרה תנם לאביך דסמכה דעתה טפי כשיהא ביד פלוני:

    אם היה סלע שלה מקודשת - פי' בקונטרס דחצרה קונה לה ולא נהירא דאם כן מאי בעי סלע של שניהם מהו פשיטא דאינה קונה כיון דהוא חצר של שניהם כדאמרינן פרק המוכר את הספינה (ב"ב דף פד:) אמר רבי ינאי חצר של שני שותפין קונין זה מזה ומוקי לה במודד בתוך קופתו של לוקח אבל במודד על הקרקע לא ונראה לפרש דהכא הטעם אין תלוי בקנין חצרה אלא כשהסלע שלה סמכה דעתה ובשאינו שלה לא סמכה דעתה ובעי כשהסלע של שניהם אי סמכה דעתה או לא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מנה אין כאן משכון אין כאן - כלומר מנה שהוא מקדשה בו אינו כאן. ומשכון שהניח לשעבוד על המנה אינו שוה כאן כלום, שלא נתן לה גופו של משכון לקדושין, אלא לשעבוד המנה, ובמה תתקדש. ואפילו אמר לה הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי לי בו, אינה מקודשת, שאין כאן מנה אלא מלוה, ולא קנה, ואפילו כתב לה שטר עליו אינה מקודשת, וכמו שכתבתי למעלה (ה, א ד"ה שכן) גבי מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשרות.

    התם במשכון דאחרים וכדר' יצחק - ומדקתני סתם קדשה במשכון, משמע דאפילו משכנו בשעת הלואתו מקדש בו, וכבר כתבתיה בארוכה בגיטין פרק השולח (גיטין לז, א) בסייעתא דשמיא, ואע"ג דגופו אינו קנוי לו ממש, ואי אקדיש מלוה או זבין מלוה לא עבד כלום, מכל מקום לענין קדושין כיון שיש לו בו מקצת קנין מעכשיו לענין שביעית ולענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו, הוה ליה כדידיה לענין קדושין ומתקדשת בו, ולא גרע מהמקדש במלוה שיש לו על אחרים דמן הדין מקודשת, אלא משום דלא סמכא דעתא דלמא מחיל לה כדשמואל בפ"ב (מח, א) דכל שיש לו שעבוד על הלוה והוציאו מידו ונתנו לה הרי זו מקודשת, כאילו הוציא ממון ממש מידו ונתנו לה, והלכך מלוה שיש עליה משכון כיון דאית ליה בגויה קצת קנין ואינו יכול למחול, אחר שנתנו לה וסמכה דעתה מקודשת, אבל במשכון דידיה כיון דבגופיה לא מקדש לה אינה מקודשת, דהא לא נפיק מיניה כלום, דהא שעבודא אכתי גבי דידיה הוא, הלכך אינה מקודשת, וכן כתב הרמב"ן נר"ו. והא דאמרינן במשכון דאחרים, לאו למעוטי משכון דידיה ומשכון דידה, אלא למעוטי משכון דידיה בלחוד, אבל במשכון דידיה מקודשת מדר' יוסי בר יהודה דהיא גופה משכון הוא ומקודשת וכדאיתא לקמן בפרקין (קידושין יט, א).

    תנא אבא להודיעך כח דרישא ותנא אביך להודיעך כחה דסיפא - ואם תאמר וליתני אבא ואחוה אבא להודיעך כח דסיפא, ואמאי תנא אביך. יש לומר דתנא הכי שמעינהו וגרסינהו כדאמרינן לעיל (קידושין ו, א).

    הא דתניא אם היה סלע שלה מקודשת - פירש רש"י ז"ל משום דקתנה לה חצרה, והרי הוא כמי שקבלתו. ואם תאמר אם מדין זכיה נגעו בה, מאי תיבעי ליה לרב ביבי בסלע של שניהם, דאילו הניח על גבי קרקע לא קנתה, כדאמר בבבא בתרא דחצר השותפין אין קונין בו מקח זה מזה במודד על גבי קרקע כדאיתא התם בפרק הספינה (בבא בתרא פד, ב) גמרא המוכר פירות לחברו משך ולא מדד וכו', ואם במניח בקופתה שעל גבי הסלע הא נמי פשיטא דקתנה, דא"ר ינאי א"ר חצר השותפין קונין זה מזה, ואוקימנא במודד לתוך קופתו, כדאיתא התם דכליו של אדם קונה לו אפילו בחצר של שניהם. יש לומר דהכי קאמ מיבעי ליה כיון דאיתא לה שותפות בגוה, הכי קאמר ליה הניחהו על הסלע שתקבלהו לי, ואיהו כיון דמחזר לקדשה מושיל לה מקומו וקנתה ומיקדשא, או דלמא תנהו על הסלע שלך קאמרה, לומר שאינה רוצה בהן. ואי קשיא לך אפילו בסלע שאינה שלה אמאי אינה מקודשת מדין ערב, דהא הוה לי כתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב. יש מתרצים דהתם שאני, דקאמרה ואתקדש אני לך, והכא דכותה אי אמרה הניחהו על גבי הסלע ואתקדש אני לך מוקדשת. ויש מפרשים דהכא והתם בדאמרה ואתקדש אני לך, אלא דהתם דמפיק ממונא אפומה ויהיב לההוא פלניא, דתו לא מצי איהו לאפוקינהו מיניה, מיחייבא איהי מדין ערב, והלכך מקודשת, אבל הכא לא נפיק מידי אפומה, דאי בעי הדר שקיל להו מן הסלע, אבל אם אמרה לו זרוק מנה לים ואתקדש אני לך מקודשת, והכא נמי ודקתני תנהו לכלב אינה מקודשת, בדלא אמרה ואתקדש אני לך, אלא דאמרה ליה סתם תנהו לכלב, הא תנהו לכלב ואתקדש אני לך מקודשת. וקשיא לי דאם כן בהיה כלב רץ אחריה, לא הוה ליה למימר בההוא הנאה דקא מציל לה מיניה גמרה ומתקדשא, אלא הכי הוה ליה למימר כיון דמציל לה מיניה לשם קדושין קא אמרה, דהא בכל הני לא איסתפק לן אלא אי לשם קדושין קא אמרה ותנהו בשבילי קאמרה או לדעתך קא אמרה. ולישנא דבההיא הנאה דקאמר משמע דעיקר טעמא דתנהו לכלב והניחהו על גבי הסלע אינו אלא משום דלא שקלא מידי דליתקדש ביה, וכי היה כלב רץ אחריה אע"ג דלא ממשו של ככר קא שקלא, הא אית לה הנאת הצלה דשויא לה כפרוטה אלמא לאו משום דלא אמרה ואתקדש הוי טעמא, דאע"ג דקא אמרה ואתקדש אני לך. אינה מוקדשת, דהא לא שקלא מידי. ומסתברא דלעולם אינה מקודשת, אלא בשפשטה ידה וקבלתו, או שאמרה ליתנו לבן דעת שהיא מתקדשת מדין ערב כאלו קבלתו היא, ואע"ג דלא אמרה ואתקדש אני לך, מקודשת, דכל שאמר לה התקדשי לי בזה ואמרה תנהו לי אין צריך לומר ואתקדש אני לך, דכל שקבלתו מודה היא במה שאמר, וכן נמי בשאמרה לו תנהו לפלוני בן דעת מקודשת מדין ערב, והוא דקאמרינן ואתקדש אני לך, אבל לא אמרה ואתקדש אני לך אינה מקודשת, והיינו תנם לאבא ולאביך תנם לעני, אבל אמרה תנהו לכלב שאינו שלה ואתקדש אני לך, והניחהו על הסלע שאינו שלה, אע"פ שאמרה ואתקדש אני לך, אי נמי השלך מנה לים ואתקדש אני לך אינה מקודשת, לפי שלא קבלה ממנו היא כדי שתתקדש מחמת הנאה דמטי לה מיניה, ולא מדין ערבות, דאין דין ערבות אלא במי שנותן לבר זכיה על דבורה, לפי שהערב אינו מתחייב אלא מפני זכיית הלוה, דמשאמרה תן מנה לפלוני אני לך, אע"פ שהמקבל אינו מתחייב עליו בכלום דהא מתנה הוא דקא שקיל, מכל מקום היא מתקדשת בו באות הנאה הבאה לאותו בן זכיה בדבורה, אבל כשהמקבל אינו בר זכיה, אין כאן דין ערבות, והיינו דבכלב רץ אחריה אינה מתקדשת מחמת ממשו של ככר שנתן לכלב בדבורה, אע"פ שאמרה ואתקדש אני לך, אלא מחמת הנאת ההצלה שהוא חשובה לה כפרוטה וכאלו קבלה היא ממש פרוטה מידו, כדין הנאת מלוה, או כהילך מנה ואתקדש אני לך, דמקודשת באדם חשוב, דאינה מתקדשת בגופה של מלוה ובגופה של מתנה אלא בהנאתן שהיא חשובה אצלה כקבלת פרוטה. וגרסינן בירושלמי דמכלתין בפרק האיש מקדש (ה"א) התקדשי לי בסלע זו ואמרה השליכהו לים או לנהר אינה מקודשת, תנהו לעני מקודשת, במכל מקום לא נכנס תחת ידה כלום, הכא איתמר מקודשת והכא יאתמר אינה מקודשת א"ר אבהו רוצה היא מקודשת ותראה עושה טובה לעני, אלמא כל שלא נכס תחת ידה כלום אינה מקודשת, אע"פ שהשליכו במצותה במקום שאינו יכול עוד ליטלו בים או בנהר, אפילו הכי אינה מוקדשת, ולא משום דאמרה דהשליכהו לים לדעתך קאמרה, דהא מפרש טעמא התם משום שלא נכנס תחת ידה כלום, ועוד פירשו תמן דתנהו לענין שהיא מקודשת, משום דנעשה הבעל שלוחה של אשה לזכות לעני. אי נמי משום דעני זוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו, ולאו זוכה ממש לאשה אמרו אלא עשאוהו כזוכה לאשה כדין לוה שזוכה בקבלתו לחייב את הערב כטעמא דגמרין דאמר לעיל מקודשת מדין ערב. וגרסינן נמי התם שאם אמרה תן מנה לחרש ואתקדש אני לך אינה מקודשת, לפי שאינו בר זכיה, והלכך אי אפשר לה להתחייב מדין ערבות בקבלתו, והלכך אינה מקודשת. וזה ראיה למה שאמרנו. כך נראה לי.

    תנהו לעני אינה מקודשת - והא דגרסינן בירושלמי (פ"ב ה"א) התקדשי לי בסלע זה תנהו לעני מקודשת, וקא מפרש ר' אבהו רוצה אשה שתהא מקודשת ותראה עושה טובה לעני, יש מי שאומר דפליגא אגמרא דילן, ויש מי שאומר דסלע שאני, שהיא מתנה מרובה. ואי אפשר לומר בו כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי נמי מחייבת ביה את, לפי שאינו מחויב במתנה מרובה כסלע בפעם אחת, אלא שיקבלה לי קא אמרה, ואפשר דאפילו בעני שאינו סמוך עליה מקודשת, דהא רוצה אשה שתהא מקודשת ותראה עושה טובה לעני קא אמרה, ואע"ג דתנהו לאבא ולאביך ולפלוני אינה מקודשת, הכא דרוצה להראות עושה טובה לעני מקודשת. והנכון כמו שכתבתי למעלה. דהתם בשאמרה ואתקדש אני לך ומקודשת מדין ערב קאמר, וכטעמא דמפרש התם בירושלמי נעשה העני זוכה לאשה מיד בעלה וחוזר וזוכה לעצמו. ועני דנקט איכא למימר דלרבותא נקטיה, דאע"ג דאיהו נמי מיחייב ביה, אפילו הכי מקודשת, דרוצה היא שתראה עושה טובה לעני. אי נמי דוקא לעני, ופליגא אגמרא דילן, דהתם לית להו באיניש אחרינא דמקודשת, כיון דלא נכנס לתוך ידה כלום. ואפשר נמי דר' פנחס דמפרש טעמא התם דנעשה עני זוכה לאשה מיד בעלה וחוזר וזוכה לעצמו פליגא אדר' אבהו, דמפרש טעמא רוצה היא שתראה עושה טובה לעני, ולר' פנחס אפילו לעשיר נמי מקודשת מדין ערב, דאף הוא זוכה לאשה מיד בעלה וחוזר וזוכה לעצמו, ועני דנקט, אורחא דמילתא קתני, אי נמי לעני וכל שכן לעשיר כמו שכתבתי. כך נראה לי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 8b

    Kiddushin 8b. The full printed text of this folio side - 15 numbered segments, about 319 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Kiddushin 8b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026