Talmud Builders

    Kiddushin 42a

    Back to index

    English translation — Kiddushin 42a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1with one Paschal offering? Although it is impossible for all of the Jewish people to each eat an olive-bulk from one offering, they nevertheless fulfill their obligation to sacrifice the Paschal offering by sacrificing one animal, as it is stated with regard to the Paschal offering: “And the whole assembly of the congregation of Israel shall slaughter it in the afternoon” (Exodus 12:6). Is it so that the whole assembly slaughters it? But only one person from each group slaughters. Rather, it can be derived from here that all of the Jews can fulfill their obligations with one Paschal offering, despite the fact that not everyone will be able to eat from it. Since Rabbi Yonatan derives from this verse that one offering suffices, from where does he derive the halakha of agency with regard to offerings?

    2The Gemara answers: He derives it from that very same verse, as it can be seen that one person slaughters the animal on behalf of the rest of the assembly. The Gemara rejects this: But perhaps it is different there, since the one slaughtering the animal has partnership with them in the offering. This does not prove that there is agency when the agent has no share in the offering.

    3Rather, he derives agency with regard to offerings from here: “And they shall take to them every man a lamb, according to their fathers’ houses, a lamb for a household” (Exodus 12:3). This demonstrates that one person takes a lamb and slaughters it on behalf of the entire family. The Gemara asks: But perhaps there too there is agency since the one slaughtering the animal has partnership with them? The Gemara rejects this: If so, why do I need two verses to teach the same halakha ? If the halakha stated in this verse is not applicable for where it belongs, i.e., with regard to an agent who is a partner in the offering, apply it to where it does not belong, so that even one who does not have a share in the offering can act as an agent.

    4The Gemara rejects this: This verse is required for him to teach another halakha , that of Rabbi Yitzḥak, as Rabbi Yitzḥak says: This verse is the source for the halakha that a man, i.e., an adult, can acquire an item on behalf of others, but that a minor cannot acquire an item on behalf of others. The Gemara answers: That halakha , that only an adult can acquire an item on behalf of others, is derived from the verse: “According to every man’s eating you shall make your count for the lamb” (Exodus 12:4). By employing the term “man,” which indicates an adult, the verse teaches that only an adult can acquire an item on behalf of others.

    5The Gemara asks another question: And still the verse “according to every man’s eating” is required for him to teach the halakha that one may slaughter a Paschal offering for an individual. It does not have to be “a lamb, according to their fathers’ houses,” as implied by the previous verse. A lamb may be slaughtered even by one person, i.e., “every man” for himself. The Gemara answers: Rabbi Yonatan holds in accordance with the opinion of the one who says that one may not slaughter a Paschal offering for an individual.

    6The Gemara asks a question from a different source: But consider that which Rav Giddel says that Rav says: From where is it derived that the legal status of a person’s agent is like that of himself? It is as it is stated with regard to the division of Eretz Yisrael among the Jewish people: “And you shall take one prince of every tribe, to take possession of the land” (Numbers 34:18). This indicates that the prince of each tribe acted as the agent to claim the land for each member of his tribe. Let the halakha of agency be derived from here; why is there a need to have the sources quoted above? The Gemara answers: And how can you understand that this process of the princes claiming the land was due to agency? But minors cannot be involved in agency, and the princes claimed the land for all members of their tribe, adults and minors alike.

    7Rather, the distribution of the land by the princes follows a different principle, like that statement of Rava bar Rav Huna, as Rava bar Rav Huna says that Rav Giddel says that Rav says: From where is it derived that one can act in a person’s interest in his absence? It is as it is stated: “And you shall take one prince.” The princes were not appointed as agents and could act for the benefit of the minors. The Gemara asks: And how can you understand that it is a benefit? But it was also to their disadvantage, as there is one person for whom it is preferable to him to receive a portion on a hill and it is not preferable to him to receive a portion in a valley, and there is one person for whom it is preferable to him to receive a portion in a valley and it is not preferable to him to receive a portion on a hill. The prince might claim land for members of his tribe that they do not want, and one cannot act to another’s disadvantage in his absence.

    8Rather, the verse is required to teach a different halakha , like that statement of Rava bar Rav Huna, as Rava bar Rav Huna says that Rav Giddel says that Rav says: From where is it derived that if orphans came to divide their father’s property, that the court appoints a steward for them, both to their disadvantage and to their benefit? Before the Gemara completes the quote, it analyzes the statement: Why would the court appoint a steward to their disadvantage? Rather, it means to their disadvantage in order to achieve their eventual benefit. Once a steward has been appointed to control the orphans’ estate, he has the authority to act to their temporary disadvantage if they are ultimately likely to benefit from the action. And the source of this halakha is as the verse states: “And you shall take one prince of every tribe” (Numbers 34:18).

    9§ With regard to the halakhot of stewardship, Rav Naḥman says that Shmuel says: If orphans came to divide their father’s property, the court appoints a steward for them, and they select for them, i.e., for each of the orphans, a fine portion. And when they have grown up, the orphans can protest the division and demand redistribution of the property. And Rav Naḥman said his own statement: When they have grown up, they cannot protest, as if so, what advantage is there to the power of the court over an ordinary person? In other words, to strengthen the authority of the court, it is required that its decisions not be questioned later on.

    10The Gemara asks: And is Rav Naḥman of the opinion that there is a consideration of: If so, what advantage does the court have over an ordinary person? But didn’t we learn in a mishna ( Ketubot 99b): The halakha with regard to the appraisal by the judges of the value of a piece of property in order to sell it is as follows: Where they decreased the price by one-sixth of its market value or added one-sixth to its market value, their sale is void. Rabban Shimon ben Gamliel says: Their sale is valid. And Rabban Shimon ben Gamliel said: If so, if the sale is void, then what advantage is there to the power of the court over an ordinary person? And Rav Huna bar Ḥinnana says that Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis. This indicates that Rav Naḥman does not accept the consideration of: What advantage is there to the power of the court over an ordinary person?

    11The Gemara answers: This is not difficult.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    בפסח אחדאע"פ שאין בו כזית לכל אחד דקסבר אכילת פסחים לא מעכבא אלא זריקת דם לחודא:

    מיניהמן המקרא עצמו דמכל מקום אחד מהן שוחטו בשליחותם:

    דאית ליה שותפותדהא של כל הקהל הוא אבל שליח בעלמא לא:

    ויקחו להם איש וגו'אחד לוקח לכל המשפחה:

    איש זוכהולעולם משום דאית ליה שותפות בגוייהו ודקאמרת אם אינו ענין ענין הוא לו דאיצטריך לו למעוטי קטן שאין לו כח ליקח בשביל אחרים להיותו זוכה להן במקחו:

    ואכתי מיבעי ליהאיש לפי אכלו תכוסו דשוחטין את הפסח על היחיד ולא אייתר לן שליחות היכא דלא שייך:

    אין שוחטין את הפסח על היחידרבי יהודה אמרה ויליף לה מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד ביחיד:

    והא הוו נמי קטניםבנוחלי הארץ וכי הזוכים להם בתורת שלוחין באו והלא אין שליחות לקטן דגבי ושלח ושלחה איש כתיב (דברים כ״ד:א׳) כי יקח איש ומינה ילפינן (ב"מ דף עא:) דאין הקטן עושה שליח:

    אלאההוא לאו לאתויי שליח אתא אלא לזכין לאדם שלא בפניו אתא דקטנים כשלא בפניו דמו וכיון דנחלת הארץ זכות היא להם היתה חלוקתם חלוקה:

    אלאההוא לאו לאתויי שליח אתא אלא לזכין לאדם שלא בפניו אתא דקטנים כשלא בפניו דמו וכיון דנחלת הארץ זכות היא להם היתה חלוקתם חלוקה:

    אלא כדרבאכלומר לא זכות שלא בפניו גרידתא איכא למשמע מינה לגדולים אלא לאורויי נמי דלקטנים אפי' חובה הבאה מחמת זכות רשאין ב"ד לעשות להן כי הכא דלזכותם בנחלה באו ואע"פ שפעמים שחלוקה זו חובתם דאיכא דלא ניחא ליה בחלק שנפל לו אפ"ה לא הדרי בהו:

    לחוב אמאיאי פשיטא לן שיבא לחובתם מה לנו להעמיד אפוטרופוס לכך:

    אלא לחוב ע"מ לזכותאנו נעמידו לדון ולערער בשבילם לזכותם ולהנאתם ואם יתחייבו בדין מה שעשו עשו:

    נשיא אחדוהכא זכות וחובה הוה כדאמרן דאיכא דניחא ליה (בהו) בהכי כו' כדאמרן:

    ובוררין לו חלק יפהלכל אחד יפה לזה ויפה לזה:

    שום הדייניםששמו נכסי לוה למלוה שלא בפני לוה או שלא מדעתו משום דלא הוה ציית דינא:

    קידושין 42 עמוד א

    1בפסח אחד? שנא' (שמות יב, ו) ״ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים״, וכי כל הקהל כולם שוחטים? והלא אינו שוחט אלא אחד! אלא מכאן שכל ישראל יוצאים בפסח אחד שליח בקדשים מנא ליה?

    2מיניה. ודילמא שאני התם, דאית ליה שותפות בגוייהו.

    3אלא מהכא: (שמות יב, ג) ״ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית״. ודילמא התם נמי, דאית ליה שותפות בגוייהו? א"כ תרי קראי למה לי? אם אינו ענין להיכא דשייך תניהו ענין להיכא דלא שייך.

    4האי מיבעי ליה לכדרבי יצחק. דא"ר יצחק: ״איש״ זוכה, ולא הקטן זוכה. ההוא (שמות יב, ד) מאיש לפי אכלו נפקא.

    5ואכתי מיבעי ליה דשוחטין את הפסח על היחיד. סבר לה כמ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד.

    6ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב: מנין ששלוחו של אדם כמותו? שנאמר: ״(במדבר לד״, יח) ״ונשיא אחד נשיא אחד ממטה״. תיפוק ליה שליחות מהכא! ותיסברא דהא שליחות הוא? והא קטנים לאו בני שליחות נינהו!

    7אלא, כי הא דרבא בר רב הונא. דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב: מנין שזכין לאדם שלא בפניו? שנאמר: ״ונשיא אחד נשיא אחד״. ותיסברא זכות היא? הא חובה נמי איכא, דאיכא דניחא ליה בהר, ולא ניחא ליה בבקעה, ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר!

    8ואלא כדרבא בר רב הונא. דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל א"ר מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן שבית דין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ולזכות? ״לחוב״ אמאי? אלא: ״לחוב ע"מ לזכות״ ת"ל ״ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו״.

    9א"ר נחמן אמר שמואל: יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם בית דין מעמידים להם אפוטרופוס, ובוררים להם חלק יפה, ואם הגדילו יכולים למחות. ורב נחמן דידיה אמר: אם הגדילו אינם יכולים למחות, דא"כ מה כח בית דין יפה?

    10ומי אית ליה לרב נחמן ״אם כן מה כח בית דין יפה״? והתנן: שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מכרן קיים. (ואמר רבן שמעון בן גמליאל): א"כ מה כח ב"ד יפה! ואמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים.

    11לא קשיא:

    Tosafot

    ודילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגוייהופי' אבל לשוייה שליח היכא דליכא שותפות מנליה ואין לומר דאין הכי נמי היכא דליכא לו שותפות בגוייהו לא מצי שוייה שליח דהא תנן בפ' האשה (פסחים דף פח:) הרי שאמר לו רבו צא ושחוט עלי הפסח ושכח מה אמר לו רבו גדי או טלה יקח גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר לי רבי טלה שלי וגדי שלו ואם טלה אמר לי רבי גדי שלי וטלה שלו ומדקאמר טלה שלי וגדי שלו משמע שאין לו שותפות בגדי אפ"ה שוחט גדי עבור רבו אלמא דמצי לשויה שליח אפי' היכא דלית ליה שותפות בגויה וא"ת אמאי לא דחי לעיל נמי דההיא דר' יהושע בן קרחה מיירי דאית ליה שותפות בגויה כדאמר הכא וי"ל דלרבי יונתן דמפיק מהאי קרא דכל ישראל יוצאין בפסח אחד דקסבר אכילת פסחים לא מיעכבא א"כ האי דקאמר אחד שוחט לכולן מיירי דאית ליה שותפות בגויה דהא בהכי קרא מיירי אבל לרבי יהושע בן קרחה דאמר דכל ישראל אין יוצאין בפסח אחד לפי שצריך דכל אחד יאכל כזית א"כ האי ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ר"ל דאחד שוחט פסחים הרבה דמחד פסח ליכא לכל אחד כזית וא"כ מפיק שפיר דהיכא דליכא שותפות דמצי שחיט:

    איש זוכה ואין קטן זוכהואם תאמר ולמה לי קרא והא קי"ל (גיטין דף לט.) דאין יד לקטן וי"ל דלגבי פסח איצטריך דס"ד הואיל דשייך באכילת פסחים וצריך להמנות עליו דכתיב (שמות י״ב:ג׳) שה לבית אפי' קטן אימא אף לאחרים זכה קמ"ל.:

    אלא לחוב ע"מ לזכותוקשה דאמר בפ' הניזקין (גיטין ד' נב.) דאין האפוטרופין רשאין לחוב ולזכות בנכסי יתומים ופריך התם לזכות אמאי לא ומשני לחוב ע"מ לזכות וי"ל דהתם מיירי בתביעת חובות שיש לאחרים עליהם ובהא ודאי אין רשאין דשמא לא יתבעום כשהן גדולים אבל כשהן תובעין בשביל היתומים כי הכא בחלוקה דקרקעות דכי גדלי נמי צריכין לחלוק בהם ודאי מעמידין אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות:

    יתומים שבאואומר ר"ת דדוקא שבאו אבל אם היה האחד מוחה אין להעמיד אפוטרופוס לחלוק בעל כרחם ומחלוקת הארץ אין להביא ראיה שהיו שם כמה יונקי שדים דשאני התם שהיה על פי הדיבור ואורים ותומים ומיהו קשה מהא דאמר פרק אלמנה לכ"ג (יבמות דף סז.) גבי כהן שמת והניח אשה מעוברת ועבדים וקאמר התם זכרים יאכלו ואי משום חלק העובר פי' דשמא ימצא עובר זכר וקי"ל (שם) ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל עבדינן להו תקנתא כרב נחמן דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק כו' מ"מ שמעינן מהתם דאע"ג שהאחד קטן ביותר ואין בו דעת לישאל אם רוצה לחלוק אם לאו דומיא דעובר דעבדינן ליה תקנתא והכא אמרינן דוקא באו ושמא יש לומר דהתם תקנה היא לעובר שמתעלה חלקו בכך שהעבדים אוכלים בתרומה לפי שהתרומה בזול ועוד משם לא משמע שאם האחד היה מוחה בפירוש שנוכל להעמיד לו על כרחו אפוטרופוס לחלוק:

    ובוררין להם חלק יפהמלשון בוררין היה מדקדק ר"י דהיינו בלא גורל דמה ברירה שייך בגורל והיה מפרש שאין צריכין גורל ולא שומת ב"ד וכל החלוקה תלויה בדעתו כמו שהיו עושים יתומים עצמם אם היו גדולים ושהיה כל אחד בורר לעצמו וזוכה בשלו וכן לענין דינא דגוד או איגוד נמי נראה לר"י דהוו כיתומים עצמן ויכולין לחלוק שני חפצים אע"ג דתרוייהו צריכי להאי וצריכי להאי ושייך ביה גוד או איגוד שהעמידו חכמים אלו אפוטרופים שנעשו ע"י ב"ד כמו יתומים עצמן לחלוק בלא שומת ב"ד ובלא גורל דבסברותם לבד תלויה החלוקה כשני אחים גדולים החולקים בנכסי אביהן שבורר כל אחד לעצמו וה"ה לענין דינא דגוד או איגוד דמהניא חלוקת האפוטרופא לגמרי ולא יוכלו למחות כשיגדלו ור"ת מפרש דהיינו דוקא בגורל וכי טריחותא להטיל גורלות וגם צריך שומת ב"ד ודוקא בדבר דלא שייך ביה גוד או איגוד ובוררין שייך שפיר בגורל כגון אם יש שם שלש שדות שלא יחלוקו כל אחת לג' חלקים אלא בוררין כל אחת לבדה שיהא כל אחד חלקו אחד בבת אחת וכמה ענייני ברירות יש בחלונות וסולמות ושייך לומר שפיר חלק יפה ושוב הודה ר"י לפי' ר"ת:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויהקשיא לי והא אנן גבי מתניתין דחבורה שאבד פסחה אתינן למידק מנא לן דאם שלו נשחט ראשון שהן אוכלין עמו לומר ששלוחן זה כמותן, והא שפיר נפקא מדר' יונתן דההוא נמי שותפות אית ליה בגויה. ושמא נאמר דהא דאמרינן הניחא לר' יהושע בן קרחה, אהא דמסקינן לעיל דכולהו שלוחין מגרושין וקדשים אתיין ותרומה משום דרשה אחרינא אצטריך קיימינן, לומר דהניחא לר' יהושע בן קרחה דדריש האי ושחטו אותו לומר ששלוחן כמותו, שפיר אתיאן שלוחין דעלמא מביניא, אבל לר' נתן דמוקי ליה לכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומאן דשחיט אית ליה שותפות בגויה היכי אתיאן שלוחין דעלמא מביניא, ושלוחכם בני ברית מנא לן, כנ"ל.

    מהא דאמרי ותסברא דהא שליחות הוא אם כן מצינו שליחות לקטן ואמרינן אלא כי הא דרבה בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו. משמע דזכיה לאו מדין שליחות הוא. וזכין לקטן דבר תורה, דאי לא תימא הכי כי אקשינן ותסברא אם כן מצינו שליחות לקטן, מאי קא משני מנין שזכין לאדם, אכתי תיקשי לן ותסברא הא משום זכיה הוא, אם כן מצינו שליחות לקטן, והכי נמי משמע לעיל בפרק קמא (קידושין כב, ב) עבד כנעני קונה עצמו בשטר על ידי אחרים, דתניא התם ר' שמעון בן אלעזר אומר אף בשטר על ידי אחרים, על ידי אחרים אין, על ידי עצמו לא, ובעי רבא לר' שמעון בן אלעזר עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו, כלומר דעל ידי אחרים דאמרינן היינו בשאמר להן הרב זכו בגט שחרור זה לעבדי, ולא מחמת שעשאן העבד שלוחין, או דלמא אף בשעשאן העבד שלוחין שפיר דמי, דאלמא שמעית מינה דזכיה שמזכה לו הרב מעצמו על ידי אחרים והן זוכים לו שלא בפניו לאו מתורת שליחות הוא, ולגבי קטן נמי לא שנא, דאף על פי שאינן בני שליחות, זכין להם שלא בפניהם. וראיתי לרבותינו בעלי התוס' שאמרו משמו של רש"י דזכיה מדין שליחות היא. והביאו ראיה מדאמרינן בפרק קמא דמציעא (יא, ב) חצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות, גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. ועוד דאמרינן בפרק אין בין המודר (נדרים לב, ב) התורם משלו על של חבירו צריך דעת או אין צריך דעת, משום דמצוה דיליה היא ניחא ליה למעבדא, או דילמא אין צריך דעת בעלים משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. ובתרומה שליחות כתיבה בא, ואי לאו דחשיב כשלוחו לא היה יכול לתרום, אף על גב דזכות הוא לו. ועוד דאמרינן בפרק איזה נשך (ב"מ עא, ב) דגוי דלא אתי לכלל שליחות לא תקינו ליה רבנן זכיה, קטן דאתי לכלל שליחות תקינו ליה רבנן זכיה, משום דזכיה מטעם שליחות הוא. ופירש רש"י דהא דקטן אית ליה זכיה ולית ליה שליחות, שאין הקטן עושה שליח, היינו היכא דאיכא צד חובה, דאי הוה בר דעת דלמא לא ניחא ליה בהכי. ולפי דבריהם קטן לית ליה זכיה מדאורייתא כלל, לא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים, וכדמשמע נמי בהדיא בההיא דבבא מציעא, והכי נמי משמע בפרקין דלעיל, ובפרק השולח (גיטין לט, א) גבי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים דאמרינן התם גדולים זכו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם, וטעמא דמלתא משום דגדולים יש להם יד לזכות לעצמן וקטנים אין להם יד לזכות לעצמן. ומיהו ההוא אפשר לתרץ דשניא לפי שאין דעת אחרת מקנה אותן. וקשיא לי ההיא דאמרינן בפרק השולח (גיטין מג, א) גבי חציו עבד וחציו בן חורין דאזל אקנויי לבנו קטן דקטן מיקנא קני אקנויי לא מקנא, והוצרכו להעמיד עליו אפטרופוס ולקרקושי לינוקא בזוזי, ואם איתא לכפייה לאב למיכתב ליה גט שחרור, דהא דידיה הוא אכתי דבר תורה, והלכך גיטו גט דבר תורה, וזכיית הקטן אינה אלא מדרבנן, ואתי דאורייתא ומפיק מדרבנן, ואי משום דלא לישכחיה ינוקא בשוקא ומיסריך ביה נקרקש ליה נמי זוזי לינוקא, וצ"ע. ובפרק השולח וכן בפרק (המקבל) [התקבל] (שם סה, א) גבי הא לכם מעות הללו ופדו לכם את המעשר כתבתי יותר בס"ד, וצ"ע.

    הא ד אמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהםכתבתיה בריש פרק השולח בס"ד.

    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 42a

    Kiddushin 42a. The full printed text of this folio side — 11 numbered segments, about 329 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    בפסח אחד אע"פ שאין בו כזית לכל אחד דקסבר אכילת פסחים לא מעכבא אלא זריקת דם לחודא:

    מיניה מן המקרא עצמו דמכל מקום אחד מהן שוחטו בשליחותם:

    דאית ליה שותפות דהא של כל הקהל הוא אבל שליח בעלמא לא:

    ויקחו להם איש וגו' אחד לוקח לכל המשפחה:

    איש זוכה ולעולם משום דאית ליה שותפות בגוייהו ודקאמרת אם אינו ענין ענין הוא לו דאיצטריך לו למעוטי קטן שאין לו כח ליקח בשביל אחרים להיותו זוכה להן במקחו:

    ואכתי מיבעי ליה איש לפי אכלו תכוסו דשוחטין את הפסח על היחיד ולא אייתר לן שליחות היכא דלא שייך:

    אין שוחטין את הפסח על היחיד רבי יהודה אמרה ויליף לה מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד ביחיד:

    והא הוו נמי קטנים בנוחלי הארץ וכי הזוכים להם בתורת שלוחין באו והלא אין שליחות לקטן דגבי ושלח ושלחה איש כתיב (דברים כ״ד:א׳) כי יקח איש ומינה ילפינן (ב"מ דף עא:) דאין הקטן עושה שליח:

    8 more comments on this page.

    Rashi on Kiddushin 42a · Sefaria

    Tosafot

    ודילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגוייהו פי' אבל לשוייה שליח היכא דליכא שותפות מנליה ואין לומר דאין הכי נמי היכא דליכא לו שותפות בגוייהו לא מצי שוייה שליח דהא תנן בפ' האשה (פסחים דף פח:) הרי שאמר לו רבו צא ושחוט עלי הפסח ושכח מה אמר לו רבו גדי או טלה יקח גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר לי רבי טלה שלי וגדי שלו ואם טלה אמר לי רבי גדי שלי וטלה שלו ומדקאמר טלה שלי וגדי שלו משמע שאין לו שותפות בגדי אפ"ה שוחט גדי עבור רבו אלמא דמצי לשויה שליח אפי' היכא דלית ליה שותפות בגויה וא"ת אמאי לא דחי לעיל נמי דההיא דר' יהושע בן קרחה מיירי דאית ליה שותפות בגויה כדאמר הכא וי"ל דלרבי יונתן דמפיק מהאי קרא דכל ישראל יוצאין בפסח אחד דקסבר אכילת פסחים לא מיעכבא א"כ האי דקאמר אחד שוחט לכולן מיירי דאית ליה שותפות בגויה דהא בהכי קרא מיירי אבל לרבי יהושע בן קרחה דאמר דכל ישראל אין יוצאין בפסח אחד לפי שצריך דכל אחד יאכל כזית א"כ האי ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ר"ל דאחד שוחט פסחים הרבה דמחד פסח ליכא לכל אחד כזית וא"כ מפיק שפיר דהיכא דליכא שותפות דמצי שחיט:

    איש זוכה ואין קטן זוכה ואם תאמר ולמה לי קרא והא קי"ל (גיטין דף לט.) דאין יד לקטן וי"ל דלגבי פסח איצטריך דס"ד הואיל דשייך באכילת פסחים וצריך להמנות עליו דכתיב (שמות י״ב:ג׳) שה לבית אפי' קטן אימא אף לאחרים זכה קמ"ל.:

    אלא לחוב ע"מ לזכות וקשה דאמר בפ' הניזקין (גיטין ד' נב.) דאין האפוטרופין רשאין לחוב ולזכות בנכסי יתומים ופריך התם לזכות אמאי לא ומשני לחוב ע"מ לזכות וי"ל דהתם מיירי בתביעת חובות שיש לאחרים עליהם ובהא ודאי אין רשאין דשמא לא יתבעום כשהן גדולים אבל כשהן תובעין בשביל היתומים כי הכא בחלוקה דקרקעות דכי גדלי נמי צריכין לחלוק בהם ודאי מעמידין אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות:

    יתומים שבאו אומר ר"ת דדוקא שבאו אבל אם היה האחד מוחה אין להעמיד אפוטרופוס לחלוק בעל כרחם ומחלוקת הארץ אין להביא ראיה שהיו שם כמה יונקי שדים דשאני התם שהיה על פי הדיבור ואורים ותומים ומיהו קשה מהא דאמר פרק אלמנה לכ"ג (יבמות דף סז.) גבי כהן שמת והניח אשה מעוברת ועבדים וקאמר התם זכרים יאכלו ואי משום חלק העובר פי' דשמא ימצא עובר זכר וקי"ל (שם) ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל עבדינן להו תקנתא כרב נחמן דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק כו' מ"מ שמעינן מהתם דאע"ג שהאחד קטן ביותר ואין בו דעת לישאל אם רוצה לחלוק אם לאו דומיא דעובר דעבדינן ליה תקנתא והכא אמרינן דוקא באו ושמא יש לומר דהתם תקנה היא לעובר שמתעלה חלקו בכך שהעבדים אוכלים בתרומה לפי שהתרומה בזול ועוד משם לא משמע שאם האחד היה מוחה בפירוש שנוכל להעמיד לו על כרחו אפוטרופוס לחלוק:

    ובוררין להם חלק יפה מלשון בוררין היה מדקדק ר"י דהיינו בלא גורל דמה ברירה שייך בגורל והיה מפרש שאין צריכין גורל ולא שומת ב"ד וכל החלוקה תלויה בדעתו כמו שהיו עושים יתומים עצמם אם היו גדולים ושהיה כל אחד בורר לעצמו וזוכה בשלו וכן לענין דינא דגוד או איגוד נמי נראה לר"י דהוו כיתומים עצמן ויכולין לחלוק שני חפצים אע"ג דתרוייהו צריכי להאי וצריכי להאי ושייך ביה גוד או איגוד שהעמידו חכמים אלו אפוטרופים שנעשו ע"י ב"ד כמו יתומים עצמן לחלוק בלא שומת ב"ד ובלא גורל דבסברותם לבד תלויה החלוקה כשני אחים גדולים החולקים בנכסי אביהן שבורר כל אחד לעצמו וה"ה לענין דינא דגוד או איגוד דמהניא חלוקת האפוטרופא לגמרי ולא יוכלו למחות כשיגדלו ור"ת מפרש דהיינו דוקא בגורל וכי טריחותא להטיל גורלות וגם צריך שומת ב"ד ודוקא בדבר דלא שייך ביה גוד או איגוד ובוררין שייך שפיר בגורל כגון אם יש שם שלש שדות שלא יחלוקו כל אחת לג' חלקים אלא בוררין כל אחת לבדה שיהא כל אחד חלקו אחד בבת אחת וכמה ענייני ברירות יש בחלונות וסולמות ושייך לומר שפיר חלק יפה ושוב הודה ר"י לפי' ר"ת:

    Tosafot on Kiddushin 42a · Sefaria

    Rashba

    ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה קשיא לי והא אנן גבי מתניתין דחבורה שאבד פסחה אתינן למידק מנא לן דאם שלו נשחט ראשון שהן אוכלין עמו לומר ששלוחן זה כמותן, והא שפיר נפקא מדר' יונתן דההוא נמי שותפות אית ליה בגויה. ושמא נאמר דהא דאמרינן הניחא לר' יהושע בן קרחה, אהא דמסקינן לעיל דכולהו שלוחין מגרושין וקדשים אתיין ותרומה משום דרשה אחרינא אצטריך קיימינן, לומר דהניחא לר' יהושע בן קרחה דדריש האי ושחטו אותו לומר ששלוחן כמותו, שפיר אתיאן שלוחין דעלמא מביניא, אבל לר' נתן דמוקי ליה לכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומאן דשחיט אית ליה שותפות בגויה היכי אתיאן שלוחין דעלמא מביניא, ושלוחכם בני ברית מנא לן, כנ"ל.

    מהא דאמרי ותסברא דהא שליחות הוא אם כן מצינו שליחות לקטן ואמרינן אלא כי הא דרבה בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו. משמע דזכיה לאו מדין שליחות הוא. וזכין לקטן דבר תורה, דאי לא תימא הכי כי אקשינן ותסברא אם כן מצינו שליחות לקטן, מאי קא משני מנין שזכין לאדם, אכתי תיקשי לן ותסברא הא משום זכיה הוא, אם כן מצינו שליחות לקטן, והכי נמי משמע לעיל בפרק קמא (קידושין כב, ב) עבד כנעני קונה עצמו בשטר על ידי אחרים, דתניא התם ר' שמעון בן אלעזר אומר אף בשטר על ידי אחרים, על ידי אחרים אין, על ידי עצמו לא, ובעי רבא לר' שמעון בן אלעזר עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו, כלומר דעל ידי אחרים דאמרינן היינו בשאמר להן הרב זכו בגט שחרור זה לעבדי, ולא מחמת שעשאן העבד שלוחין, או דלמא אף בשעשאן העבד שלוחין שפיר דמי, דאלמא שמעית מינה דזכיה שמזכה לו הרב מעצמו על ידי אחרים והן זוכים לו שלא בפניו לאו מתורת שליחות הוא, ולגבי קטן נמי לא שנא, דאף על פי שאינן בני שליחות, זכין להם שלא בפניהם. וראיתי לרבותינו בעלי התוס' שאמרו משמו של רש"י דזכיה מדין שליחות היא. והביאו ראיה מדאמרינן בפרק קמא דמציעא (יא, ב) חצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות, גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. ועוד דאמרינן בפרק אין בין המודר (נדרים לב, ב) התורם משלו על של חבירו צריך דעת או אין צריך דעת, משום דמצוה דיליה היא ניחא ליה למעבדא, או דילמא אין צריך דעת בעלים משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. ובתרומה שליחות כתיבה בא, ואי לאו דחשיב כשלוחו לא היה יכול לתרום, אף על גב דזכות הוא לו. ועוד דאמרינן בפרק איזה נשך (ב"מ עא, ב) דגוי דלא אתי לכלל שליחות לא תקינו ליה רבנן זכיה, קטן דאתי לכלל שליחות תקינו ליה רבנן זכיה, משום דזכיה מטעם שליחות הוא. ופירש רש"י דהא דקטן אית ליה זכיה ולית ליה שליחות, שאין הקטן עושה שליח, היינו היכא דאיכא צד חובה, דאי הוה בר דעת דלמא לא ניחא ליה בהכי. ולפי דבריהם קטן לית ליה זכיה מדאורייתא כלל, לא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים, וכדמשמע נמי בהדיא בההיא דבבא מציעא, והכי נמי משמע בפרקין דלעיל, ובפרק השולח (גיטין לט, א) גבי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים דאמרינן התם גדולים זכו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם, וטעמא דמלתא משום דגדולים יש להם יד לזכות לעצמן וקטנים אין להם יד לזכות לעצמן. ומיהו ההוא אפשר לתרץ דשניא לפי שאין דעת אחרת מקנה אותן. וקשיא לי ההיא דאמרינן בפרק השולח (גיטין מג, א) גבי חציו עבד וחציו בן חורין דאזל אקנויי לבנו קטן דקטן מיקנא קני אקנויי לא מקנא, והוצרכו להעמיד עליו אפטרופוס ולקרקושי לינוקא בזוזי, ואם איתא לכפייה לאב למיכתב ליה גט שחרור, דהא דידיה הוא אכתי דבר תורה, והלכך גיטו גט דבר תורה, וזכיית הקטן אינה אלא מדרבנן, ואתי דאורייתא ומפיק מדרבנן, ואי משום דלא לישכחיה ינוקא בשוקא ומיסריך ביה נקרקש ליה נמי זוזי לינוקא, וצ"ע. ובפרק השולח וכן בפרק (המקבל) [התקבל] (שם סה, א) גבי הא לכם מעות הללו ופדו לכם את המעשר כתבתי יותר בס"ד, וצ"ע.

    הא ד אמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם כתבתיה בריש פרק השולח בס"ד.

    Rashba on Kiddushin 42a · Sefaria

    Ritva

    שליחות מנא ליה וכ"ת ניליף מיניה דהא אחד שוחט לכולם שאני התם דאית ליה שותפות בגויה. וכי תימא ואמאי לא אמרינן הכי לעיל אליבא דרבי יהושע דאמרינן ונגמר מיניה לעלמא נימא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה כדדחינן הכא. ואיכא למימר דבשלמא לרבי יונתן כיון דס"ל שכל ישראל יוצאין בפסח אחד שאין אכילת פסחים מעכבת אפשר שיהו כל ישראל שותפין בה ואף לשוחט זה אבל לרבי יהושע בן קרחא דס"ל דאכילת פסחים מעכבת ואין כל ישראל יוצאין בפסח אחד לא אפשר שיהו כל ישראל שותפין בה דהא ליכא כזית בכולה לכל אחד ואחד. וא"כ כי שחיט לכל ישראל אשמועינן אף על גב דל"ל שותפית בגויה שאין יוצאין בו אלא האוכלים ממנו כזית שחיטתו שחיטה דשלוחו של אדם כמותו כך פירשו בתוספות:

    הא דאמר ר' יצחק איש זוכה ואין קטן זוכה דאפילו תימא דקטן אית ליה זכייה מדאורייתא בעלמא גלי לן קרא דבהא לית ליה זכייה לאחרים:

    ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו נשיא אחד נשיא אחד כו' תיפוק ליה שליחות מהכא כלומר מהני דלעיל דהשתא התם בהני דלעיל דלית ליה שותפות בגויה שלוחו כמותו בהא דחלוקת הארץ דאית ליה לנשיא שותפות בגוייה מיבעיא ופרכי' ותסברא דרב בההיא מדין שליחות אתי עלה והא קטנים היו בחלוקת הארץ וקטנים לאו בני שליחות נינהו אלא ודאי ה"ק מנין שזכין לאדם שלא בפניו כו' מהא שמעינן דזכייה אינה מדין שליחות כלל ואדם זוכה אפילו נמי שאינו בן שליחות דאי לא אכתי נימא ותסברא דזכייה היא והא זכייה מדין שליחות וקטן אינו בן שליחות אלא ודאי כדאמרן אבל בתוספות כתבו דהא אמסקנא סמכינן דעדיפא מינה. ופרכינן ותסברא דהא זכות היא חובה נמי היא דאיכא דניחא לי' בהר ולא ניחא בבקעה. איכא דקשיא ליה למימרא שלא נטל כל אחד מהם בבקעה ובהר והא אמרינן התם אין לך כל שבט ושבט שלא נטל חלק בשפלה ובהר. ואיכא למימר דהתם הוא לכל השבט אבל חלוקו השבט עצמו לגברים יש שנטל בהר ולא בבקעה ויש שנטל בבקעה ולא בהר ונכון הוא: מיהו הך דהכא איכא לפרושי דאיכא דניחא ליה שיהא רוב חלקו בהר ואיכא דניחא ליה שיהא רוב חלקו בבקעה:

    אלא כדרב גידל אמר רב דאמר מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שמעמיד להם אפוטרופס לחוב ע"מ לזכות. פירשו בירושלמי שמעמידין אותה לזכות ואם חבו חבו אבל לחוב לגמרי אין מעמידין. וכן אמר מורי נר"ו שכל אותן דברים שאמרו במסכת גיטין שרשאין אפוטרופוס לעשות בנכסי יתומים כולן מדין זכות הן וכל דברים שאינן רשאין לעשות מדין חובה הוא ולפיכך אין מעשיהם בהם כלום אפילו בדיעבד שאין חבין לאדם שלא מדעתו וכל העמדת אפוטרופוס לזכות יתומים הוא והא דאייתינן הכא מעיקרא בחלוקת הארץ מדין זכייה השתא הדרינן למימר דהוי מדין אפוטרופוס לאו למימרא שאין אפוטרופוס מדין זכייה דהא לא אפשר דא"כ אף לחוב יהו מעמידין לו אפוטרופוס ואמאי יכולין למחות ברוחות וטעותן חוזר אלא ודאי מדין זכייה הוא אלא שהרויח הכתוב בזכייה זו יותר מזכייה דעלמא דבעלמא אין זכייה אלא בזכות גמור שאין בו חובה כלל לא בתחלתו ולא בסופו אבל הכא מהני לחוב ע"מ לזכות כיון שאינה חובה ממש ואלו מדין זכייה יכול למחות ושאינו רוצה בזכייה זו אפי' שלא בטענה ולומר איני רוצה וכדפרישנא בפ"ק ואלו הכא אינו יכול למחות במעשיהן שעשו לזכות אלא בטענה גמורה כגון שטעו או למחות ברוחות שלא נפל לו חלקו במקום הראוי לו לעין דכי האי גוונא חובה הוא לו ואין מעשיהן כלום והיינו דמעיקרא פרכינן ותסתברא דהא מדין זכייה אתינן עלה בחלוקת הארץ א"כ כל אחד מהם יכול למחות ולבטל חלוקת הארץ דלכי גדול אמר לא ניחא לי בחלוקה זו ובלא טענה מספיקא אלא שיאמר בהר ניחא לי טפי מבבקעה או בבקעה ניחא לי טפי מבהר ומה הועילו בחלוקה זו אלא ודאי שהכתוב הרויח בזכוי זה משום הפסד הגדולים שיעמידו אפוטרופיס לחלק הקטנים ולזכות להם בחלקם כל זמן שלפי אומדן הדעת הוא זכות ואע"פ שאפשר שהוא להם חובה לפי דעתם דניחא להו מהם טפי מבבקעה וכיוצא בזה לא יהו יכולין למחות אלא א"כ חובה ממש כגון טעות. ולמחות ברוחות לומר שיתן לו חלקו אצל קרקע שירש מאבי אמו פליגי איכא מ"ד שאין יכולין למחות אף בזה דלאו חוב היא כ"כ דהוה דומיא דמחאה שבין הר לבקעה ואיכא מ"ד דכהא חובה היא ויכולין למחות בטענה אבל בין הר ובקעה וכ"ש לומר שלא בטענה כלל אין אנו רוצים דומיא דזכייה בעלמא לא אפשר להו וזהו שגילה הכתוב במה שאמר נשיא אחד נשיא אחד ומכאן אנו למדין שמעמידין אפוטרופוס ליתומים הקטנים לפקח בנכסיהם לחלק עם אחיהם הגדולים ולעשות בהם דברים הנראי' שהם זכות אע"פ שלפי דעתם של קטנים יהא חובה אבל אי אפשר לחוב אותם ממש וזהו שאמרו בירושלמי שאנו לזכות עושים כן ואם חבו ממילא לדעתם חבו מפי מורי נר"ו:

    וקשיא להו לרבנן ז"ל דהכא אמרינן שמעמידין אפוטרופוס ליתומים לחוב ע"מ לזכות ואלו התם בגיטין אמרי' שאין אפוטרופוס רשאין לדון לחוב ע"מ לזכות. תירץ הרא"ש ז"ל דהא דהכא באפוטרופוס שמינהו ב"ד וההוא דהתם באפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שאין כחו יפה כ"כ ואינו נכון דהא בההיא מתניתא גופא אמרי' ואין ממנין אפוטרופסין נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו אלמא רישא דמתני' באפוטרופוס שהעמידו ב"ד עסקינן. ותו דאדרבה כחו של אפוטרופס שמינהו אבי יתומים גדול מאפוטרופוס שמינהו ב"ד שהרי נתן נכסיו ברשותו וסמך עליו לעשות בהם כדעתו. וכדקתני התם בתוספתא ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו כלומר אפי' דברים שאין עושין אפוטרופוס שהעמידו ב"ד כדפרישנא התם. ואחרים תירצו דהא דהכא לענין חלוקה בלבד וההיא דהתם לשאר דברים. ולא מיחוור דסתמא אמרי' הכא לדון לחוב ע"מ לזכות ולא אמרי' לחלוק:

    והנכון דהתם אמרי' דסתם אפוטרופוס אין לו רשות לדון לחוב ע"מ לזכות כיון דאיכא צד חובה עד שיטול רשות מב"ד והכא אמרי' שיש רשות לב"ד להעמיד אפוטרופוס על היתומים לחוב ע"מ לזכות בין לחלוק בין לתביעה ולא דרך כלל אלא כשבא ענין פרטי שרואין שצריך לעשות כן עושין:

    אומר מורי נר"ו דכל שהיתומים תובעין לאחרים יש רשות לב"ד להעמיד וחשוב לחוב ע"מ לזכות ומעשיהם קיימים אע"פ שנתחייבו בדין כל זמן שלא נתחייבו מחמת טעותן שטעו בטענותם לעין בדבר משונה ולא מצי אידך למימר לכי גדלי אנא הוה טעיננא טפי בשקול הדעת. אבל בתביעה שתובעין אחרים מהם חשיב חובה ואין מעשיהם בו כלום אפי' ברשות ב"ד ודוקא בתביעה שמחמת מורישן ולאפוקי תינוק שתקף בשל אחרים דהא ודאי מעמידין לו אפוטרופוס לדון ולהשיב על תשועת הגזל כדאיתא בפרק הגוזל וכדאמרינן התם בפרק שור שנגח מעמידין אפוטרופוס להם לגבות מגופו:

    אמר ר' נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס. פי' כשיש בהם גדולים וקטנים והגדולים רוצים ליטול חלקן ולהשתדל בו ולשביחו דאי לא פלגי יש להם הפסד דהא אפוטרופא לדקנני לא מוקמינן ואע"ג דאמרינן התם מגו מוקמי' אפוטרופוס לחד דנקא מוקמינן לאידך דנקי התם הוא לפי שהגדול במדינת הים והוא ג"כ דבר של ספק דאפשר דמיתא סבתא וכולהו נכסי דקטן הם מה שאין כן בזה שהגדול לפנינו ורוצה ליטפל בנכסיו הילכך מעמידין אפוטרופוס ליתומים קטנים ואע"פ שאפשר שתגיע להם חובה בחלוקה זו דאינהו דייקי בה טפי לכי גדלי א"נ דידעי עה דניחא להו טפי או בבית או בשדה או דמשבחי כולהו נכסי טפי דמזלא דרבים עדיף אפ"ה חוששין להפסד הגדולים והאפוטרופוס עומד במקום היתומים וזוכה להם בחלקם אבל אם היתומים כלם קטנים אינן חולקין עד שיגדילו אלא מניחין ב"ד את הנכסים ביד אפוטרופוס אחד או שנים שיטפל בהם עד שיגדילו והיינו דאמרינן ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס אלמא ליתומים קטנים רבים סגי באפוטרופוס אחד ואלו היו עכשיו חולקים הקטנים הוה בעינן אפוטרופוס לכל חד וחד להפך בזכותו אלא ודאי אפוטרופוס נוטל חלק כל הקטנים כאחד ויהא ברשותו עד שיגדילו ויחלקו ביניהם וחלוקה זו אפי' שלא מדעת קטנים היא כלל דהא לאו בני דעה נינהו ומה היה מועיל ביאתן לב"ד ורצונם אלו היה צריכין דעתם כמו שסבורין רבים אלא ודאי כדאמרן. והוי יודע דחלוקה זו בב"ד היא מדקאמר ובוררין ולא אמר ובורר אלמא אב"ד קאי ואפ"ה בעינן אפוטרופוס דכל מלתא דיתמי הנעשה ע"י ב"ד מנכסיהם צריכי אפוטרופוס כדאמרי' התם בערכין ואי מזדקיקינן מוקמינן אפוטרופא שיותר (ראוי) והא ראוי לאפוטרופוס לטעון בשבילם ולהפך בזכותם אחר שמינוהו תחתיי מלבד וכל שלא העמידו ב"ד אפוטרופא בחלוקה או כשנזקקין מנכסיהם לפרוע ב"ח או כתובת אשה כדינייהו טועה בדבר משנה הוא חוזר מיהו אע"ג דאיכא אפוטרופוס צריך ב"ד בשעת חלוקה כדי שיזדקק בעצמו להפך בזכות היתומים יותר ומפני שב"ד סומכין בזה על האפוטרופוס והם כשומרי' עליו בלבד ואינם מדקדקין מדעתם כל כך אמרינן בסמוך דאי איכא טעותא בחלוקה זו אפי' כל שהוא חוזר ובטל' מחלוקת כדקיימא לן בכתובות ששליח ב"ד כאלמנה שטעותו בכל שהוא ולא כדיינין עצמן שטעותן בשתות והיינו מטעמא דאמרינן. מפי מורי נר"ו.

    4 more comments on this page.

    Ritva on Kiddushin 42a · Sefaria

    Meiri

    קרבן הפסח אין בני חבורה נמנין עליו אלא בכדי שיגיע לכל הפחות שיעור כזית לכל אחד מפני שכל המנויים עליו צריך שיאכלו ממנו ואין אכילה פחותה מכזית ומתוך כך אין שוחטין אותו אלא על מי שהוא ראוי לאכל ולהוציא קטן כל כך או זקן כל כך או חולה כל כך שאין יכול לאכל כזית ולמדת שאין הלכה כדברי האומר שכל ישראל יוצאין בפסח אחד מפני שהוא סובר שאין אכילה מעכבת אלא זריקה ודיים בזריקה לשם כלם אלא לאכילה אנו צריכים ואין אכילה בפחות מכזית כמו שביארנו ולפיכך קטן שאינו ראוי לאכילת כזית אינו נמנה בפסח וזהו לדעת קצת מה שאמרו כאן איש זוכה ואין קטן זוכה ומכל מקום עיקר הפירוש בו שאף הקטן הראוי לאכילת כזית שאיפשר לו לימנות על הפסח מכל מקום אינו זוכה לאחרים לימנות על ידו כגדול שזוכה למנות עליו כל אותן שירצה לחבורתו ומה שאמרו במסכת גיטין צרור וזרקו אגוז ומניחו ולאחר שעה נוטלו זוכה בין לעצמו בין לאחרים דוקא מדרבנן ולא עוד אלא שאף מדרבנן דוקא שבאחר מהנה אותם לו לזכות לאחרים על ידו ומכל מקום זוכה הוא לעצמו לימנות על ידי אחרים ואע"פ שאמרו מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום אלמא שמן הדין אין להם שום זכייה במקום שאין להם מקנה הוא שנאמר כן אבל כל שאחרים כוללין אותו במנינם ומזכין אותו לימנות בפסחים זוכה ומכל מקום יש לתמוה היכן מצינו שיהא קטן זוכה לאחרים מן התורה עד שיצטרך בו מיעוט ואם מפני שבעירוב אמרו ומזכה על ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא על ידי קטנים מפני שידם כידו שמשמען של דברים ששאר קטנים מיהא זוכין בערוב בשביל אחרים שמא מתוך שאין ערוב אלא מדברי סופרים חלקו בו שהקטן זוכה לאחרים ובשל סופרים ואף בזו דוקא בשיש לו דעת כל כך שכשנותנין לו חפץ ומניחו לאחר שעה זוכרו וחוזר ונטלו כמו שכתבנו:

    כשם שהקטן אינו נעשה שליח כך אין אחר נעשה לו שליח וכל שעושה בשבילו אי זה דבר מתורת שליחותו לא עשה כלום אלא שמכל מקום אדם רשאי לזכות בעבורו שאין זה אלא כמי שהוא שלא בפניו וזכין לאדם שלא בפניו ומעתה היו כאן יתומים ובאו לחלוק בנכסי אביהם בית דין מעמידין להם אפטרופס להשוות חלוקותיהם וליתן חלקו של זה במזרח ושל זה למערב כפי מה שיראה בעיניו להשוות ביניהם ואע"פ שכשיגדילו איפשר שתהא חלוקה זו חובה לאחד מהם הואיל ומכל מקום לזכות להם נתכוון ועל פי בית דין אע"פ שנתגלגל לחובה מה שעשה עשוי הואיל ולא טעה בשומא וזהו שאמרו בית דין מעמידין להם אפטרופוס לחוב על מנת לזכות כלומר הואיל והכונה לזכות אע"פ שאפשר שנתגלגל לחוב ר"ל שהיה נוח לו יותר בחלק חברו לאי זו סבה ולאו דוקא באו לחלוק שהרי קטנים אין להם לתבוע זה את זה ואף כשתובעים מאליהם אין דבריהם כלום אלא אף כשנראה לבית דין או לאחד מקרוביהם להיות זכות להם להיות כל חלק כל אחד מבורר ובאו לחלוק פירושו שבאו לחלוק בעצת בית דין או בעצת אי זה שיתן להם עצה לבא לבית דין על כך ולדעת זה אם יש להם אפטרופוס יש כח לאפטרופוס לברר חלק היתומים מאליו ואין יכולין למחות אלא אם כן טעה בשומא או שמא שמועה זו ביתומים שיש להם חלק עם אחר והאחר מביאם לחלוק ועל זו אמרו שמעמידין להם אפטרופוס לתביעת האחר לחוב ולזכות על הדרך שביארנו ובאו לחלוק לאו דוקא מעצמם אלא על ידי תביעת אחרים אבל יתומים קטנים אין אפטרופוס יכול לחלוק וכן הדברים נראין ויש שואלים בה והלא בחמישי של גיטין אמרו אין אפטרופוס יכול לחוב על מנת לזכות וכל שעשה האפטרופוס בשבילן לכונת זכות הואיל ונתגלגל לחובה היתומים יכולין למחות ומשיבים בה שזו של גיטין במנהו אבי יתומים כבר שלא מנהו אלא לתועלתם וזהו שבכאן במנוהו בית דין והלשונות מוכיחים כן שבכאן אמרו מעמידין אפטרופוס אלמא עכשו הוא שמעמידין אותו לכך ושם אמרו אין אפטרופין רשאין אלמא באפטרופוס שכבר נתמנה הוא ועוד ראיה שאותה השמועה נאמרה על מה שאמרו במשנה יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמנה להם אביהם אפטרופוס ומכל מקום אף לדעת זה אף שמנהו אבי יתומים אם עשה דבר זה על פי בית דין אין היתומים יכולין למחות והוא שאמרו בתוספתא של תרומות אפטרופין תורמין ומעשרין על נכסי יתומים ואין דנין לחוב ולזכות אלא אם כן נטלו רשות מבית דין ויש מפרשין שאין חלוק באלו בין מנה אבי יתומים אפוטרופוס למנוהו בית דין אלא זו שבכאן בחלוקה שאין החובה מצויה כל כך הואיל והחלקים שוים ואין בחירה אלא מצד הרוחות וזו שבגיטין בתביעת ממון הן שהיתום תובע הן שהוא נתבע שמעמידין לו אפטרופוס ואם זכה להם זכה ואם לאו יכולין למחות ויש מפרשין שזו וזו אף בתביעת ממון אלא שכל שהיתום תובע מעמידין לו על מנת לזכות ואע"פ שנתחייב נתחייב אבל כל שאדם תובעו והעמדנו אפטרופוס לדון בשבילו אם נתחייב יכול למחות והדברים נראין ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ומכל מקום יתומים גדולים שבאו לחלוק עם אחיהם הקטנים בית דין מעמידין אפטרופוס לקטנים ובורר להם חלק יפה ר"ל שהגדולים ישוו החלקים והאפטרופוס בורר ואין חולקים בגורל ויש מפרשים בדרכים אחרים ואינם כלום:

    ואחר שבירר להם האפטרופוס אם הגדילו אינן יכולין למחות אע"פ שנתגלגל להם לחובה מצד הרוחות כגון שנפל לו שדה סמוך לחלק אחיו הואיל ומכל מקום לא נתאונה בשומא הא אם נתאונה בשומא יכולין למחות ולפי דרכך למדת שהקטנים אין יכולין לכוף את הגדולים לחלוק אבל הגדולים יכולין לכוף את הקטנים על דרך זה ומגדולי צרפת כתבו שאין היתומים יכולין לכוף זה את זה לחלוק עד שיתרצו כלם ולא הבנתי דבריהם:

    הדינין ששמו נכסי יתומים אם למזון אשה ובנות אם לכתבת אשה אם לבעל חוב ומכרו ופחתו שתות כגון שמכרו שוה מאה ועשרים במנה מכרן בטל ואע"פ שבשאר מוכרין מכרן קיים שאין אונאה לקרקעות הרי שליח יצא מכלל זה ויש במקחו אונאה ובית דין שלוחים הן אלא שיפה כחם שבשאר שלוחים אף בפחות משתות ובית דין דוקא בשתות ואף במטלטלין שמכרו ופחתו שתות הדין כן ואע"פ שבשאר שלוחים אף בפחות משתות בטל מקח בבית דין דוקא בשתות וכן הדין אם הוסיפו בשתות שאע"פ שעכשו הרויחו היתומים והיה לנו להחזירה לדין שאר לוקחים שבשתות קנה ומחזיר אונאה במטלטלין ובקרקע שאין בו שום אונאה מכל מקום אתה צריך להשוות את המדה ביניהם ומכל מקום יש מפרשים בהוסיפו שתות שלקחו לצורך היתומים שנמצאו היתומים מתאונים ואין הדברים נראין וגדולי המחברים פירשו בדין זה שאם נתאנו היתומים במטלטלין בשתות רצו מבטלין מקח רצו מחזירין לוקחים להם אונאה ואם נתאונה שכנגדם בשתות רצו היתומים מבטלים את המקח רצו מחזירין להם היתומים אונאתם ובקרקע רצו היתומים מבטלין את המקח רצו מקיימין אותו ואין מחזירין אונאה אבל בפחות משתות בדיינין אין כאן לא חזרה ולא בטול מקח אבל בשליח אף בכל שהו וכן הדין באפטרופוס שהאפטרופוס שליח גמור הוא ויש דנין אותו כדיינין ואין נראה כן שאם כן כשהקשה לו אי דלא טעי אמאי יכולין למחות והשיבו ברוחות היה לו להשיבו כגון שטעה בפחות משתות אלא ודאי אפטרופוס כשליח ושליח כאלמנה ובכל שהו בטל:

    Meiri on Kiddushin 42a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוספות בד"ה ודלמא שאני כו' דהא תנן בפרק האשה הרי שא"ל כו' משמע שאין לו שותפות כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא מייתי לעיל הך מתני' שהרי היא מוקדמת בפרק האשה ומפורש בה אפילו לית ביה שותפות והך דמייתי לעיל היא בפרק מי שהיה ואינו מפורש בה אלא באית ביה שותפות ודו"ק:

    בא"ד וא"ת אמאי לא דחי לעיל נמי דההיא דריב"ק מיירי באית ליה שותפות כו' עכ"ל בחומש הביא רש"י הך דרשא דריב"ק ושחט אותו וכי כולן שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו עכ"ל וכתב הרא"ם וא"ת אמאי לא יליף כו' דלמא הכא דאית ליה שותפות בגויה כו' וי"ל דנפקא ליה מהני תרי קראי באם אינו ענין כו' כדאי' בפרק האיש מקדש עכ"ל ונעלם ממנו דברי התוספות דהכא שכתבו דלרבי יהושע בן קרחה לא תקשי ליה ודלמא בדאית ליה שותפות ולא אצטריך למילף מהני תרי קראי באא"ע אלא לרבי יונתן הוא דפריך ודלמא דאית ליה שותפות כו' והיינו דלא פריך ליה לעיל לריב"ק אלא הכא לרבי יונתן וכמ"ש התוס' וק"ל:

    בא"ד א"כ האי ושחטו אותו כו' ר"ל דאחד שוחט פסחים הרבה כו' עכ"ל אין זה מוכרח דהא איכא למימר דהרבה שוחטים הם וכ"א מהם שוחט על המנויים עמו על פסח שלו ויבא לכ"א מהמנויים עמו כזית אלא דאיכא למימר דמיירי נמי באחד שוחט פסחים הרבה וכיון דאין נמנין על ב' פסחים ע"כ דשוחט גם בליכא שותפות משא"כ לרבי יונתן דקרא מיירי בפסח אחד לכל ישראל וע"כ דאית ביה שותפות וק"ל:

    בד"ה יתומים שבאו כו' אין להביא ראיה שהיו כו' דשאני התם שהיה על פי הדיבור כו' עכ"ל דלאו לגמרי מדמה להו (כו') [כן] לשון התוס' פרק השולח ע"ש:

    Chidushei Halachot on Kiddushin 42a · Sefaria

    Maharam

    ד"ה העובד כוכבים כו' עד ואי משום מירוח עובד כוכבים דפוטר וכו' יש להקשות למה לא תירצו התוס' דסברי שניהם יש קנין ובמירוח הוא דפליגי וי"ל שהתוס' סוברים דהא בהא תליא דמ"ד יש קנין סובר ג"כ דמירוח עובד כוכבים פוטר דהא דיש קנין ילפינן מדכתיב דגנך ולא דגן עובד כוכבים ומדגנך השני ילפינן ולא דיגון עובד כוכבים דהיינו מירוח ולמ"ד דאין קנין אייתור שניהם לדרוש דגנך ולא דיגון עובד כוכבים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דיגון עובד כוכבים וא"ת א"כ תקשי הא דדרשינן במנחות אליביה דחד תנא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות מירוח עובד כוכבים ס"ל דאין קנין ותנא אידך דפליג שם ס"ל מרוח עובד כוכבים פוטר וא"כ ס"ל דיש קנין וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דפליגי אמוראי במאי דפליגי תנאי וי"ל דההוא אוקימתא דמנחות הוא לאותו אמורא דס"ל דאין קנין דמוקי התנא דמחייב תרומת עובד כוכבים משום דס"ל דאין קנין וגם מירוח העובד כוכבים פוטר והאמורא דס"ל דיש קנין הוא סובר דלכ"ע יש קנין והתנא דמחייב תרומת העובד כוכבים איירי בתבואה שגדלה שליש בידי ישראל וגם מירחו ישראל כמו שפירשו התוספות וזהו פלוגתת אמוראים כנ"ל:

    Maharam on Kiddushin 42a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא ודילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגוייהו נראה דהיינו שותף שעשאו שליח דאי שותף בלא שליחות הא אמרינן בסמוך דלרבי שמעון גרע שותף בלא שליחות משליח דעלמא אלא ע"כ דהכא בשותף על ידי שליחות איירי וכי מוקמינן לה נמי למסקנא באם אינו ענין לא מצי לאוקמי חדא לשותפות ע"י שליח ואידך לשותפות בלא שליחות דאדרבא אית לן לאוקמי טפי לשליחות בלא שותפות דעדיף משותף בלא שליחות כמו שהוכחתי:

    תוספות בד"ה ודילמא כו' ואין לומר דאין ה"נ כו' דהא תנן בפ' האשה כו'. ויש לדקדק דאכתי מאי קושיא דלמא ר' יונתן לית ליה האי מתניתין ומתניתין כריב"ק ובפשיטות הוי מצי לשנויי דממעשים בכל יום מקשינן דמהני שליחות בקדשים בין לענין שחיטה בין לענין הפרשה ומדפשיטא לן נמי בכולה תלמודא דטמא וערל משלחין קרבנותיהם מיהו אכתי קושיית מהרש"א ז"ל במקומה אמאי לא מקשינן לעיל ממתניתין דעבד שהיא רישא דמתניתין. ולמאי דפרישית לעיל נתיישב הכל דעיקר הקושיא ממאי דתנינן אם שלהם נשחט ראשון דמשמע אע"פ שלקחו פסח אחר אם שלו נשחט ראשון אוכלין משלו והיינו ע"כ בתורת שליחות משא"כ ממתניתין דעבד לא מצינן לאקשויי מידי דלמא משום זכייה אתינן עלה ולא שייך לומר דחובה היא דאיכא דניחא לה בגדי ואיכא בטלה וכיוצא בזה דהא אוקמינן התם במלך ומלכה דלא קפדי ודוקא היכא שמשנה בפירוש על דברי רבו הוא דאמרינן התם יצא לבית השריפה או שמתנה משא"כ הכא נהי דא"ל רבו מעיקרא ודאי מהני לענין שיכול העבד לשחוט בתורת זכיית אותו קרבן שאמר לו רבו וליכא למיחש דלמא השתא הדר ביה והו"ל חובה דהא מלך ומלכה מסתמא לא קפדי אם לא היכא דאתינן עלה בתורת שליחות דכה"ג כיון שעבר על דעת משלחו נתבטל' השליחות אפילו במלך ומלכה ודוק היטב:

    בד"ה איש זוכה כו' וי"ל דס"ד הואיל דשייך באכילת פסחים כו' עכ"ל ואע"ג דקי"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא מ"מ סד"א דאפ"ה מיקרי איתא בדנפשיה כיון דשייך באכילת פסחים רשות ובפ' התקבל כתבו התוס' עוד דהא גופא קמל"ן דשה לבית אבות לאו דאורייתא ולקושטא דמילתא אין הקטן זוכה ולא קרינן ביה איתא בדנפשיה ואע"ג דבתרומת עכו"ם אמרי' לעיל דמיקרי איתא בדנפשיה אע"ג דלית ביה צד חיוב מדאורייתא לתרום אלא רשות דומיא דנדרים ונדבות כדפרישית לעיל מ"מ אפשר דשאני התם כיון דתבואת העכו"ם מיהא חייב לגבי ישראל כן נ"ל או שנא' דאע"ג דקטן בפסח מיקרי איתא בדנפשיה אפ"ה לא מצינן למילף בעלמא דאף במאי דאיתא בדנפשיה לא מצי למיעבד שליח ואין זוכין לו משום דשאני קדשים דחמירי משא"כ עכו"ם דליתא בכל התורה כולה ילפינן שפיר מתרומה אלא דאכתי קשה מזכיית ממון דקי"ל דאין זכייה לעכו"ם אע"ג דאיתא בדנפשיה ויש לחלק וצ"ע ומה שיש לדקדק בסוגיא זו יבואר בפסחים אי"ה:

    גמרא ואלא הא דא"ר גידל אמר רב כו' תיפוק ליה שליחות מהכא ויש לדקדק דלמא רב ס"ל כרבי יונתן וס"ל נמי שוחטין את הפסח על היחיד וא"כ יליף שליחות דכל התורה מגירושין ומנשיא אחד כי היכי דנייתר לן תרומה למידרש מיניה מה אתם בני ברית ויש ליישב דאי ס"ד דרב ס"ל כרבי יונתן אכתי מנ"ל למעט עובד כוכבים בתרומה דהא תרומה איצטריך לגופא דמגירושין וחלוקת הארץ לא ילפינן תרומה מה להנך שכן חול ואם נאמר דרב לא איצטריך למעט עובד כוכבים כדפרישית אליבא דרבי שמעון א"כ ממ"נ מקשה שפיר קרא דנשיא אחד ל"ל ניליף מגירושין ותרומה או מגירושין וקדשים ודו"ק:

    רש"י בד"ה והא הוי נמי קטנים כו' והלא אין שליחות לקטן דגבי ושילח כתיב איש ומינה ילפינן כו' עכ"ל. כוונת רש"י בזה ליישב הא דלקושטא דמילתא פשיטא לן בכולה תלמודא דאין שליחות לקטן והיינו משום דשליחות דכל התורה ילפינן מגירושין ותרומה או מגירושין וקדשים ובכולהו ממעטינן קטן דליתא בדנפשיה דאיש כתיב בכולהו והשתא מקשה הש"ס שפיר ותסברא אי ס"ד דההיא דרב גידל לענין שליחות הוא נילף מהכא דלענין ממון יש שליחות לקטן כדאשכחן בחלוקת הארץ ומדחזינן מעשים בכל יום דאין שליחות לקטן אלמא דההיא דרב גידל לאו מטעם שליחות הוא אלא מטעם זכייה ואף על גב דלענין זכייה נמי לפי שיטת רש"י באיזהו נשך ובפרק התקבל ובדוכתי טובא ולרוב המפרשים דקיימי בשיטתיה דמדאורייתא אין זכייה לקטן מ"מ לא מצינן להקשות ממעשים בכל יום דהא אדרבא מעשים בכל יום דזכין לקטן מיהא מדרבנן כדאיתא באיזהו נשך ובפרק מי שמת דף ק"מ וא"כ שפיר אית לן למימר דלרב ה"נ דזכין לו מדאורייתא כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

    גמרא אלא כדרבה בר רב הונא כו' דאמר משמיה דרב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם כו'. פירוש דלענין קטנים מהני בתורת זכייה אף על גב דליתנהו בשליחות דלפי סברא דהשתא ע"כ זכייה עדיף משליחות ממעשים בכל יום דיש זכייה לקטן ואין לו שליחות ואפ"ה לא קשיא לן דרב גידל אמר רב אאידך דרב גידל אמר רב דלעיל דיליף שליחות מקרא דהכא דממילא ילפינן מיניה שליחות לגדולים שהיו בחלוקת הארץ וע"כ שהנשיאים היו שלוחים שלהם ולאו בתורת זכייה מדאמר רחמנא ונשיא א' תקחו משמע שהם היו בוררין לעצמם להיות שלוחים אלא דאכתי גופא דקרא לא מיותר דנשיאים איצטריכו בשביל קטנים וע"ז מקשה הש"ס שפיר ותסברא אטו זכות הוא כו' ומסיק אלא כדרבה בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב ופרש"י כלומר לאו זכות גרידא איכא למישמע מיניה לגדולים כולי ונראה לי כוונתו בזה דודאי כולהו תלת מימרי דרב גידל קושטא נינהו דעיקר מילתא דאפילו חובה ע"מ לזכות יכולין לעשות בשביל קטנים כיון דלא סגי בלאו הכי ודוקא כשהן בית דין או שלוחי ב"ד משום דב"ד אלימי טפי אבל בגדולים מילתא דפשיטא היא שאין חבין שלא בפניו אפילו ע"מ לזכות אע"כ דמחלוקת הארץ של גדולים על ידי נשיאים שמעינן מיהא שליחות כדפרישית ומהכא נמי יליף דזכין לאדם שלא בפניו בזכות גמור משום דזכייה מטעם שליחות היא לשיטת הסוברים כן או אפשר דעדיף משליחות מ"מ עיקר קרא לחוב ע"מ לזכות בקטנים אתא ודוק היטב:

    (קונטרס אחרון) דף מב גמרא דאמר רבה בר רב הונא א"ר גידל אמר רב מנין ליתומים שבאין לחלוק בנכסי אביהן שב"ד מעמידין להם אפוטרופוס כו' ת"ל נשיא א'. וכתבתי לפרש דמשמע הכא דאפילו לשיטת הרמב"ם דקטן לית ליה זכייה מדאורייתא אף ע"י אחרים כיון דלית להו שליחות אפ"ה ע"י הב"ד שפיר יכולין לזכות בשביל הקטן ואפילו לחוב ע"מ לזכות וכבר כתבתי בזה ג"כ בכתובות דף י"א גבי גר קטן דמטבילין ע"י ב"ד ליישב שם קושית התוספות ובזה נתישב לי ג"כ מה שהקשה בספר בתי כהונה חלק ב' סי' ד' בשם גדול אחד מוהר"ר יעקב לוי שהקשה על שיטת הר"ן ז"ל דקטן אין לו זכייה מדאורייתא אף ע"י אחרים א"כ מאי מקשה הש"ס בפרק יש נוחלין לרבנן יכיר ל"ל לא יהא אלא אחר אילו בעי למיתבא ליה במתנה מי לא יהיב ליה ומאי קושיא דילמא איצטריך קרא דיכיר לענין בנו קטן דודאי לא מצי יהיב ליה במתנה ע"ש באריכות גדול ולענ"ד באמת היא קושיא עצומה. אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דאפ"ה מצי יהיב ליה במתנה ולזכות לו ע"י ב"ד שיעמידו לו אפוטרופוס. ולענ"ד סברא פשוטה היא דכ"ע מודו בכה"ג דכיון דעיקר הטעם דאין יכולין לזכות לו ע"י אחר היינו משום דזכייה מטעם שליחות ואין שליחות לקטן לפי שאינו בן דעת א"כ נראה דהיינו דוקא ע"י איניש דעלמא משא"כ בב"ד שאין צריכין להימנות מדעתו אלא שלוחי דרחמנא נינהו דב"ד אבוהון דיתמי קטנים נינהו כדאי' פרק שור שנגח דף ל"ט לענין שור תם של חש"ו שנגח שב"ד מעמידין להם אפוטרופוס א"כ נראה כ"ש שהב"ד שלוחי דרחמנא נינהו לטובת הקטן שיעמידו אפוטרופוס שיהא שלוחו של הקטן ולזכות לו מיד המקבל מתנה. עוד נראה לי ליישב קושיא הנ"ל בדרך אחר דנהי דאיכא מ"ד דאין זכייה לקטן ע"י אחר נ"ל דהיינו דוקא לענין שהנותן יכול לחזור בו אף לאחר שהגיע ליד הזוכה והטעם מבואר דכיון דהזוכה לאו שלוחו דקטן הוא דאין לו שליחות וא"כ מה"ט אין יכול לזכות לקטן בע"כ של הנותן כדאיתא בגיטין דף י"א ע"ב לענין תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ומשמע שם דכ"ש לענין מתנה והיינו מטעמא דפרישית כיון שהוא חוב גמור להנותן משא"כ לגבי דאחרינא כל זמן שלא חזר בו הנותן ודאי מהני לזכיותו דהא לגבי דאחרינא לא שייך לומר דהוי כחב לאחרים כיון שלא נתחייב להם הנותן כלום וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר בפרק י"נ יכיר למה לי דמכיון שמת הנותן ולא חזר בו ממילא זוכה הקטן ע"י האחר ובזה נ"ל ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' בריש פ' בן סורר גבי קטן שידוע שאין לו גואל והקשו שם מנ"ל להאי קטן ממון למ"ד אין זכין לקטן ולמאי דפרישי א"ש דמשכחת ליה לקטן ממון בכה"ג כן נ"ל נכון ועדיין צ"ע:

    שם אמר רב נחמן אמר שמואל כו' ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולין למחות. נראה דההיא מימרא דהכא נמי נפקא להו מההיא דרב גידל אמר רב אלא דרב נחמן דידיה סובר דבחלוקת הארץ נמי לא היו יכולין למחות ומשמיה דשמואל סובר שהיו יכולין למחות ואף על גב דלענין שבאו כתבו התוספות דאין להביא ראיה מחלוקת הארץ נראה לי דהיינו משום שהיה ע"פ הדיבור ה"ל כמו שבאו ונתרצו אבל לענין שתהא חלוקה קיימת לעולם עד שיגדלו שפיר מצינן למילף מחלוקת הארץ אי כח ב"ד יפה או לא דאלת"ה היכי ילפינן מיניה לעיל לענין זכין לאדם שלא בפניו דלמא שאני התם דהוי ע"פ הדיבור ואורים ותומים אלא ע"כ כדפרישית ואתי שפיר נמי הא דאמר שמואל הגדילו יכולין למחות אף על גב דקי"ל הפקר ב"ד הפקר אלא דכאן מתחלה אין לב"ד להפקיר ממון היתומים בחנם אלא לעשות תקנה לקטנים עד שיגדלו שמעי' מיהא מהכא דהב"ד יכולין לחוב ע"מ לזכות בעניני קטנים מדאוריית' אפילו לענין איסור' כמ"ש התוס' כאן לענין תרומה והא דאמרינן לעיל איסורא מממונא לא ילפינן פירשתי במקומו. ובזה נתיישב לי הא דאמר רב הונא בכתובות דף י"א גר קטן מטבילין ע"ד ב"ד והקשו התוספות אמאי הוי קידושיו קידושין הא אין ביד יכולין לעקור דבר מן התורה ונדחקו שם ולמאי דפרישית א"ש דכיון דאין לך לחוב ע"מ לזכות יותר מזה להכניסן תחת כנפי השכינה רשאין הב"ד לעשות כן מדאורייתא כן נ"ל נכון ועדיין צ"ע:

    Penei Yehoshua on Kiddushin 42a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Kiddushin, daf 42, Amud Aleph, about 329 words in 11 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 11 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 135 words

      Opens “בפסח אחד? שנא' (שמות יב, ו) ״ושחטו…”

    2. Segment 28 words

      Opens “מיניה. ודילמא שאני התם, דאית ליה שותפות…”

    3. Segment 335 words

      Opens “אלא מהכא: (שמות יב, ג) ״ויקחו להם…”

    4. Segment 420 words

      Opens “האי מיבעי ליה לכדרבי יצחק. דא"ר יצחק:…”

      Named: רבי יצחק.

    5. Segment 517 words

      Opens “ואכתי מיבעי ליה דשוחטין את הפסח על…”

    6. Segment 635 words

      Opens “ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב:…”

      Named: רב גידל.

    7. Segment 750 words

      Opens “אלא, כי הא דרבא בר רב הונא.…”

      Named: רב הונא, רב גידל, רבא.

    8. Segment 840 words

      Opens “ואלא כדרבא בר רב הונא. דאמר רבא…”

      Named: רב הונא, רב גידל, רבא.

    9. Segment 937 words

      Opens “א"ר נחמן אמר שמואל: יתומים שבאו לחלוק…”

      Named: רב נחמן, שמואל.

    10. Segment 1050 words

      Opens “ומי אית ליה לרב נחמן ״אם כן…”

      Named: רב נחמן, רב הונא בר חיננא, רבן שמעון.

    11. Segment 112 words

      Opens “לא קשיא:…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Kiddushin 42a · Segment 10 — “…שתות מכרן בטל. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מכרן…

    • Rabbi Nahman · Third Generation Amoraim

      Rabbi Nahman bar Yaakov, a prominent student of Shmuel and head of the academy in Nehardea, was a leading sage whose rulings…

      Source: Kiddushin 42a · Segment 9 — “א"ר נחמן אמר שמואל: יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Kiddushin 42a · Segment 9 — “א"ר נחמן אמר שמואל: יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Kiddushin 42a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026