Talmud Builders

    Kiddushin 58a

    Back to index

    English translation — Kiddushin 58a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1which are fit to be sacrificed. From where do I know to include blemished animals in this prohibition? I include blemished animals since they are at least of the type that is fit to be sacrificed. And from where do I know to include the undomesticated animal in this prohibition? I include the undomesticated animal since it is rendered fit for consumption by means of slaughtering, like a domesticated animal. From where do I know to include birds, as the Torah does not mention slaughter with regard to birds, in this prohibition? The verse states: “And he slaughters it,” “and he shall slaughter it,” as well as “and he shall slaughter it,” employing the additional term “it” each time. These three verses teach that one may not eat from a non-sacred animal that was slaughtered in the Temple courtyard

    2The baraita continues: One might have thought that he may not slaughter a non-sacred animal in the Temple courtyard ab initio , but if he did slaughter it, he may cast it before the dogs, i.e., derive benefit from it. The verse states: “Therefore you shall not eat any flesh that is torn of beasts in the field; you shall cast it to the dogs” (Exodus 22:30), which teaches that although one is prohibited from eating the meat of a tereifa , one may derive benefit from it. The word “it” serves to emphasize and exclude: You may cast it, i.e., a tereifa , to the dogs, but you may not cast non-sacred animals that have been slaughtered in the Temple courtyard, as it is prohibited to derive any benefit from them.

    3The Gemara relates: Mar Yehuda found Rav Yosef and Rav Shmuel, son of Rabba bar bar Ḥana, standing at the entrance of Rabba’s study hall. He said to them: It is taught in a baraita : With regard to one who betroths a woman with a firstborn donkey, with meat cooked in milk, or with non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard, Rabbi Shimon says she is betrothed, and the Rabbis say she is not betrothed. Apparently, according to Rabbi Shimon, the prohibition against deriving benefit from non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard is not by Torah law, which is why the betrothal takes effect.

    4And Mar Yehuda raises a contradiction against this inference from a different baraita : Rabbi Shimon says: Non-sacred, domesticated, animals slaughtered in the Temple courtyard must be burned, as well as a non-sacred undomesticated animal slaughtered in the Temple courtyard. This indicates that it is prohibited to derive benefit from them. They were silent and had no answer.

    5They came before Rabba and told him about this difficulty. He said to them: A quarrelsome person has put you up to asking this question. With what are we dealing here in the first baraita ? We are dealing with a case where it was slaughtered and found to be a tereifa , and Rabbi Shimon conforms to his standard line of reasoning that an act of slaughter which does not render the animal permitted to be eaten is not called slaughter, so the animal does not have the status of a non-sacred animal slaughtered in the Temple courtyard.

    6As it is taught in a baraita ( Tosefta , Ḥullin 2:4): With regard to one who slaughters a known tereifa , as well as one who slaughters an animal and it was found to be a tereifa , and this and that were non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard, Rabbi Shimon permits one to derive benefit from them, as explained previously. And the Rabbis prohibit one from deriving benefit from them, since they do not distinguish between an act of slaughter that does render the animal permitted to be eaten and one that does not. It is only in a case where the man betrothed her with a tereifa that was slaughtered in the Temple courtyard that Rabbi Shimon says she is betrothed, but not when the animal was not a tereifa .

    7§ The mishna teaches that if one sold any of the items from which one is prohibited to derive benefit and betrothed a woman with the money received from their sale, she is betrothed. With regard to the possibility of deriving benefit from money received in exchange for items from which benefit is forbidden, the Gemara asks: From where do we derive that this is permitted? The Gemara answers: It is from the fact that the Merciful One reveals in the Torah with regard to an object of idol worship: “And you shall be banned like it” (Deuteronomy 7:26), which teaches that anything that you cause to come from it, i.e., in exchange for it, is like it. It can be understood by inference that with regard to all the other prohibitions of the Torah, monies received for items from which benefit is forbidden are permitted.

    8The Gemara suggests: But let us derive a general principle concerning other prohibitions from the case of idolatry. The Gemara answers: This derivation is not applied, because an object of idol worship and produce of the Sabbatical Year are two verses that come as one, i.e., to teach the same matter, since both prohibitions also extend to the money obtained for them, and any two verses that come as one do not teach their common aspect to apply to other cases.

    9The Gemara clarifies: The source indicating that this is true of an object of idol worship is what we said. What is the source indicating that this halakha applies to produce of the Sabbatical Year? The verse states: “It is a Jubilee, it shall be holy to you” (Leviticus 25:12), from which it is derived: Just as consecrated property transfers its sanctity to the money with which it is redeemed, so too, produce of the Sabbatical Year, which has the same status as the Jubilee Year, transfers its sanctity to the money with which it is redeemed. Consequently, money used to acquire the produce of the Sabbatical Year will be subject to the same halakhot as the produce itself.

    10If so, one could also say that just as with consecrated property, it transfers its sanctity to the money with which it is redeemed and becomes desacralized, so too, produce of the Sabbatical Year should transfer its sanctity to the money with which it is redeemed and becomes desacralized. Nevertheless, the verse states: “Shall be,” meaning: As it is, so it shall be, indicating that the Sabbatical-Year produce does not become desacralized.

    11The Gemara explains: How so? If one purchased meat with produce of the Sabbatical Year, both these and those, i.e., the meat and the produce, are disposed of in the Sabbatical Year. The sanctity of the Sabbatical Year takes effect with regard to the meat as well. It is treated like the produce, and must be disposed of when the obligation to dispose of the Sabbatical-Year produce goes into effect. If he then purchases fish with this meat, the meat loses its consecrated status, and the fish assumes the consecrated state. If he then purchases wine with these fish, the fish loses its consecrated status and the wine assumes the consecrated state. If he then purchases oil with the wine, the wine loses has its consecrated status and the oil assumes the consecrated state. How so? The final item purchased has the sanctity of the Sabbatical Year transferred to it, and the Sabbatical-Year produce itself remains forbidden.

    12The Gemara asks: This works out well according to the one who says that any two verses that come as one do not teach their common aspect to apply to other cases. But according to the one who says that they do teach their common aspect to apply to other cases, what can be said? Why is it not learned from these examples that money received from the sale of an item from which benefit is forbidden, is likewise forbidden? The Gemara answers: Expressions of restriction are written in both cases. Here, with regard to idol worship, it is written: “For it is banned” (Deuteronomy 7:26), which indicates only that it is banned, i.e., has its prohibition extend to money received from its sale, while other prohibited items are not. And there, with regard to produce of the Sabbatical Year, it is written: “It is a Jubilee” (Leviticus 25:12), which teaches that with regard to “it,” yes, this halakha applies; but this halakha does not apply to anything else.

    13MISHNA: With regard to one who betroths a woman with terumot , or with tithes, or with the foreleg, cheeks, and stomach of an animal, which are given as gifts to priests, or with the water of purification, which is sprinkled on an impure person during the purification rite for impurity imparted by a corpse, or with the ashes of purification, which were mixed with the water sprinkled on an impure person during the purification rite for impurity imparted by a corpse, in all of these cases she is betrothed, and this is so even if the man betrothing her is an Israelite, not a priest or a Levite.

    14GEMARA: Ulla says: The benefit of discretion, i.e., the benefit accrued from the option of giving teruma and tithes to whichever priest or Levite one chooses, does not have monetary value. Rabbi Abba raised an objection to Ulla from the mishna: With regard to one who betroths a woman with terumot , or with tithes, or with gifts, with the water of purification, or with the ashes of the red heifer, she is betrothed, and this is so even if the man betrothing her is an Israelite. This indicates that although an Israelite cannot consume the priestly gifts, he may nevertheless betroth a woman with them, since he possesses the option to give them to the priest or Levite of his choice. That benefit has monetary value, and it is that value that he uses to betroth a woman, who can then give them to whichever priest or Levite she chooses.

    15Ulla said to him: You have misunderstood the case of the mishna, since here the case is with an Israelite who came into possession of untithed produce as an inheritance from the household of his mother’s father, who was a priest, and the tanna of the mishna holds that gifts that have not been separated are considered as though they have been separated. The untithed produce is not viewed as one entity, but rather is viewed as a mixture of regular produce, teruma , and tithes. This teruma belonged to his grandfather, who was a priest. Since he has inherited this teruma , he has ownership rights to it in addition to the benefit of discretion. While he cannot consume this produce because he is an Israelite, he can sell it to a priest and keep the money. Since it has actual value, it can be used to betroth a woman.

    16With regard to this issue, Rabbi Ḥiyya bar Avin inquired of Rav Huna: Does the benefit of discretion have monetary value, or does it not have monetary value? Rav Huna said to him: You learned it in the mishna: With regard to one who betroths a woman with terumot , or with tithes, or with gifts, or with the water of purification, or with the ashes of the red heifer, she is betrothed, and this is so even if the man betrothing her is an Israelite. This indicates that the benefit of discretion has monetary value. Rabbi Ḥiyya bar Avin said to him: But didn’t we establish it, in accordance with the opinion of Ulla, as referring to an Israelite who came into possession of untithed produce as an inheritance from the household of his mother’s father, who was a priest?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ת"ל כו'כיון דאיתרבו הנך מינייהו לענין איסור שחיטה איתרבו נמי לענין אכילה כתמימים:

    ואי אתה משליך לכלב וכו'והכי משתמעי חולין מיניה דאילו האי קרא מיירי בבשר היוצא חוץ ממחיצתו כגון עובר שהוציא את ידו בשחיטת אמו ילפינן לה (חולין דף סח.) מהאי קרא לאיסורא ובשר בשדה כגון שיצא בשר חוץ למחיצתו בגלוי כשדה שאין לו מחיצה הרי הוא כטרפה ולא תאכלו ומיעט בסיפיה לכלב תשליכון אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה ודריש הכי אותו הוא דנאסר ביציאת מחיצה ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה ולא חולין שנשחטו בעזרה הנאסרין ע"י כניסת מחיצה דאסורין אף בהנאה:

    תניא המקדש בפטר חמור כו'ברייתא היא:

    רבי שמעון אומר מקודשתבפטר חמור מחיים ר' שמעון לטעמיה דאמר לעיל (קידושין דף נז:) מותר בהנאה:

    ובבשר בחלברבי שמעון לטעמיה דאמר לעיל (שם) ומותר בהנאה:

    רבי שמעון אומר מקודשתבפטר חמור מחיים ר' שמעון לטעמיה דאמר לעיל (קידושין דף נז:) מותר בהנאה:

    ובחולין בעזרהקסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום הכי אלא מדרבנן דילמא אתי למימר קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן שלא נזרק דמן וקא מתהני מינייהו ואתי ליהנות מקדשים שלא נזרק דמן:

    ישרפוולא סגי להו בקבורה אלמא איסורו מן התורה דאי מדרבנן מי מחמרינן כולי האי נהי דבבהמה גזור אטו פסולי המוקדשין דלא נימרו קדשים פסולין נקברים אלא חיה אי עיקר איסור דידה לאו דאורייתא מהיכא תיתי הא ליכא למיגזר אטו קדשים ולמה היא בשריפה ואפילו בקבורה אלא ודאי איסורן מן התורה ושריפתן מדברי סופרים בבהמה גזור דילמא אתי למימר קדשים פסולין לקבורה והתורה אמרה ישרפו ובחיה נמי גזרו שלא תחלוק בדין חולין שנשחטו בעזרה שהשוו חכמים דבריהן בכל מקום שלא יפקפקו בהם:

    פלגאקנטרן רגיל לחלוק על חביריו:

    הכא במאי עסקינןדאמר רבי שמעון מקודשת שנמצאת טריפה ור' שמעון לטעמיה דאמר לענין כיסוי הדם (חולין דף פה.) ואותו ואת בנו (שם דף פ.) ותשלומי ארבעה וחמשה (ב"ק דף עא.) שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמיה שחיטה וכל חיוב ואיסור הבא ע"י שחיטה אינו חל עליה הילכך איסור חולין הללו ע"י שחיטה בא עליה והא לאו שחיטה היא:

    ובחולין בעזרהקסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום הכי אלא מדרבנן דילמא אתי למימר קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן שלא נזרק דמן וקא מתהני מינייהו ואתי ליהנות מקדשים שלא נזרק דמן:

    את הטריפהטריפה הניכרת:

    מנלןדלא תפסי דמייהו:

    שאתה מהייה גרסינן:

    יצא בשרמקדושת שביעית דבפירות גופייהו כתיב בו תהיה בהווייתו תהא אבל חילופיהם הן יוצאין לחולין:

    ופירי עצמוהפירי הראשון אסור לאחר הביעור שלא יצא מקדושתו:

    מתני' ובמתנותהזרוע והלחיים והקיבה:

    ואפילו הוא ישראלוקא ס"ד אע"פ שאין לו בכל אלו אלא טובת הנאה שבידו לתתם לכל מי שירצה וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו שהיא צריכה ליתנם לכהן והמעשר ללוי ומיקדשה בטובת הנאה זו דקסבר טובת הנאה ממון:

    גמ' אינו ממוןלקדש בו האשה:

    גמ' אינו ממוןלקדש בו האשה:

    כמי שהורמו דמייןהואיל ועומדת לתרום ונגמרה מלאכתו לכך וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו שלא הוטל עליו אלא להפרישה ולקיימה לעצמו אף יורש זה יפרישנה וימכרנה לכהנים וכן היא תמכרנה והוא הדין נמי דמצי לאוקמה בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן אלא הא קשיא ליה א"כ מאי קמ"ל מתניתין פשיטא דמקודשת:

    קידושין 58 עמוד א

    1הראוים ליקרב, מנין לרבות בעלי מומין? מרבה אני בעלי מומין, שכן: מין המכשיר. ומנין לרבות את החיה? מרבה אני את החיה, שהיא בשחיטה כבהמה. מנין לרבות את העופות? ת"ל ״ושחטו״ ״ושחט אותו״ ״ושחט אותו״.

    2יכול לא ישחוט, ואם שחט ישליכנו לפני כלבים? תלמוד לומר: (שמות כב, ל) לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה.

    3אשכחינהו מר יהודה לרב יוסף ולרב שמואל בריה דרבה בר בר חנה דהוו קיימי אפיתחא דבי רבה. אמר להו: תניא: המקדש בפטר חמור, בבשר בחלב, ובחולין שנשחטו בעזרה, ר' שמעון אומר: מקודשת, וחכ"א אינה מקודשת. אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר' שמעון לאו דאורייתא.

    4ורמינהו: ר"ש אומר: חולין שנשחטו בעזרה ישרפו, וכן חיה שנשחטה בעזרה. אישתיקו.

    5אתו לקמיה דרבה. אמר להו: פלגא אוקמינכי הב"ע כגון שנשחטה ונמצאת טריפה. ור"ש לטעמיה.

    6דתניא: השוחט את הטריפה וכן השוחט ונמצאת טריפה זה וזה חולין בעזרה. ר"ש מתיר בהנאה, וחכמים אוסרים.

    7מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. מנלן? מדגלי רחמנא בעבודת כוכבים (דברים ז, כו) והיית חרם כמוהו, כל שאתה מהייה הימנה הרי הוא כמוהו מכלל דכל איסורים שבתורה שרו׃

    8ונילף מינה משום דהוה עבודת כוכבים ושביעית שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין׃

    9עבודת כוכבים הא דאמרן שביעית מאי היא (ויקרא כה, יב) יובל היא קודש תהיה לכם מה קודש תופס את דמיו אף שביעית תופסת דמיה׃

    10אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין תלמוד לומר תהיה בהוייתה תהא׃

    11כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערים בשביעית בבשר דגים יצא בשר נכנסו דגים בדגים יין יצאו דגים נכנס יין ביין שמן יצא יין נכנס שמן הא כיצד אחרון אחרון נתפס בשביעית ופירי עצמו אסור׃

    12הניחא למאן דאמר אין מלמדין אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר מיעוטי כתיב״י כתיב הכא (דברים ז״, כו) כי חרם הוא וכתיב ״התם (ויקרא כה״, יא) יובל היא היא אין מידי אחרינא לא׃

    Mishna

    13המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות ובמי חטאת ובאפר חטאת הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל!

    Gemara

    14אמר עולא טובת הנאה אינה ממון איתיביה רבי אבא לעולא המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות במי חטאת ובאפר פרה הרי זו מקודשת ואפילו ישראל׃

    15א"ל הכא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן? וקא סבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין׃

    16בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרב הונא טובת הנאה ממון או אינה ממון אמר ליה תניתוה המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות במי חטאת ובאפר פרה הרי זו מקודשת ואפילו ישראל א"ל ולאו אוקימנא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן׃

    Tosafot

    אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתאוא"ת הא משמע דאיכא איסורא דרבנן דהכי משמע לישנא וא"כ היאך מקדש בהן והאמר רב בפ"ק דפסחים (דף ז.) דהמקדש מו' שעות ולמעלה ואפילו בחיטי קרדנייתא דאינם אסורים אלא מדרבנן אין חוששין לקדושין וי"ל דהתם איכא מיהא שעות דאורייתא לפי מה שפי' ר"ת התם אבל הכא ליכא אלא איסורא דרבנן ולפי' הקונטרס נמי לא קשה מידי למסקנא דהא אפילו לר"ש אינה מקודשת:

    וכן חיה שנשחטה בעזרהוע"כ דאורייתא נשרפים כדמוכח פרק כיסוי הדם (חולין דף פה:) דקאמר התם אא"ב דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה וניחא מה דקאמר וכן חיה אלא אי אמרת לאו דאורייתא מאי וכן חיה היא גופה אינה אלא דרבנן ואנן נגזור:

    ושני כתובים הבאים כאחד אין מלמדיןתימה היכי הוו ב' כתובים הבאים כאחד הא לא אתי שביעית מעבודת כוכבים דאיכא למיפרך מה לעבודת כוכבים שכן אסורה בהנאה וי"ל מ"מ נכתוב שביעית וניתי עבודת כוכבים מינה וכהאי גוונא מיקרי שפיר ב' כתובים הבאין כאחד בכמה דוכתי ולא בעינן שיהא כל אחד יכול ללמוד וא"ת אכתי אי לא כתיב עבודת כוכבים לא הוה ידעינן דינא דעבודת כוכבים משביעית שהרי אינם שוים דשביעית אחרון אחרון נתפס והראשונים יוצאים לחולין ובעבודת כוכבים (ע"ז דף נד:) איכא למאן דאמר חליפין וחליפי חליפין אסורין ואפילו למאן דאמר חליפי חליפין מותרים אכתי לא הוי כשביעית שהאחרון נתפס וי"ל מדכתיב (דברים ז) כי חרם הוא דמשמע מינה דלדרשא אתא לומר דעבודת כוכבים ושביעית הוו ב' כתובים הבאים כאחד דליכא למימר דאיצטריך לגופיה לאשמועינן דחליפי חליפין מותרים דהא ידעינן מדכתיב (שם) כמוהו דמשמע שאינו עושה כיוצא בו אלא פעם אחת:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתאקשיא לן כי הוה מיהא דרבנן, אמאי מקודשת. הא קיימא לן דהמקדש באיסורי הנאה של דבריהם אינה מקודשת, כדאמרינן בפסחים (ו, ב) המקדש בחמץ מו' שעות ולמעלה אפילו בחטי קורדנייתא אין חוששין לקדושיו, ואף על פי שהוא חמץ נוקשה, דאינו אלא מדבריהם, ובתוס' תירצו דשאני חמץ, דחומר הוא שהחמירו עליו כאילו הוא של תורה, אבל באיסורין אחרים הקלו בשל דבריהם ומקודשת, כמו שמקודשת בחמץ דרבנן ובשעות דרבנן, דרב גידל לא אמר אלא במקדש מו' שעות ולמעלה, דהיינו מסוף ו' דהוו שעות דאורייתא וחמץ דרבנן, אבל בו' שהיא מדרבנן בחמץ דרבנן מקודשת. ויש אומרים דהמקדש בכל איסורי דרבנן אינה מקדושת. והא דדייקינן הכא אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, לאו למימרא דאי מדרבנן מקודשת, אלא דאי דאורייתא ודאי לא הויא מקודשת אלמא לר' שמעון דאמר מקודשת על כרחין לאו דאורייתא. ואי סבירא ליה דרבנן מיהא, דלמא לא סבר לה ר' שמעון כרב גידל. ובירושלמי פרק קמא דמכלתין (ה"א) גרסינן כתבו על דבר שהוא אסור בהנאה, תני ר' חנין מעשה בא לפני רבי ואמר הרי זו מגורשת, ר' אלעזר אמר אינה מגורשת כו', עד מהו כדין, רבנן דקסרי בשם ר' יעקב בר אחא מאן דאמר מקודשת אסור הנייה מדבריהם, ומאן דאמר אינה מקודשת אסור הנייה מדברי תורה, ופריך באיסור הנייה מדבריהם מקודשת, אין תימר כן, לית הדא פליגא על ר' מאיר המקדש בחמץ מו' שעות ולמעלה לא עשה כלום, וחמץ מו' שעות ולמעלה טב הוא כלום, תמן בגופו קדש, ברם הכא בהנאה שבו קדש, אלמא במקדש בגוף איסורי הנאה של דבריהם אינה מקודשת. ויש מביאין ראיה מדתני בתוספתא דמכלתין (פ"ד, ה"ב) המקדש ביין נסך ובעורות לבובין ובכל מה שחל עליו שם עבודה זרה, אף על פי שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת, ואמרי דתקרובת עבודה זרה אינה אסורה בהנאה אלא מדרבנן דהא דכתיב (תהלים קו, כח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ילפינן לה בעבודה זרה, (עבודה זרה כט, ב), ודברי קבלה (הדא) ואסמכתא דרבנן, ואפילו הכי אינה מקודשת, וליתא דהא אמרינן בחולין בפרק השוחט (חולין מ, א) השוחט בשבת בחוץ לעבודה זרה חייב שלש חטאות, ואקשינן והא כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך מחתך בעפר בעלמא הוא אשחוטי חוץ אמאי מיחייב, ואם איתא דמדאורייתא לא מיתסרא שפיר מיחייב אשחוטי חוץ, כיון דשחיטה ראויה מדאורייתא היא, דגרסינן בכתובות פרק אלו נערות (כתובות לד, א) גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודה זרה גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלמי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין, ואוקימנא דטעמייהו דרבנן דפטרי, משום שחיטה שאינה ראויה, ור' שמעון היא דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ובשחיטת שבת סבר לה כר' יוחנן הסנדלר דאמר מעשה שבת אסורין, ואמרינן עלה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן, ואקשינן ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, ופרקינן כי קא פטרי רבנן אשארא, אלמא אף על גב דאינה ראויה מדרבנן אפילו הכי מיחייב בתשלומי ארבעה וחמשה, דשחיטה ראויה קרינן לה, ושוחט לעבודה זרה דלא קרינן שחיטה ראויה משום דאינה ראויה דאורייתא היא. ותירצו בתוס' ז"ל דבאכילה ודאי אסירא דבר תורה, והיינו דפרכינן אשחוטי חוץ אמאי מיחייב דתו לא הוי ראויה לפתח אהל מועד, אבל בהנאה שרי, ורבנן הוא דאסרוה. ואם תאמר אי הקישא דמה מת אסור אף תקרובת אסורה עיקר. כי היכי דגמרינן מינה איסור אכילה אף איסור הנאה ילפינן מינה, ואי לא חשבת לה עיקר אפילו באכילה אינה אלא של דבריהם. יש לומר דלמאי דכתיב בקרא בהדיא מקשינן לה, דאכילה הוא דכתיבה, כדכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקש ולא להנאה. ומיהו אכתי קשה מדגרסינן בפרק מרובה (בבא קמא עא, ב) השוחט לעבודה זרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואקשינן כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולאו דמריה קא טבח, ואי לאו מדאורייתא דמריה חשבינן ליה, שהרי מן התורה לא אסרה, וכדאמרינן התם גבי חולין שנשחטו בעזרה דדוקא אי הוי מדאורייתא לא מיחייב, משום דכיון דשחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דמריה קא טבח, אבל אי הוי מדרבנן מיחייב. ותירצו דיש דברים שהחמירו חכמים באיסור הנאתן לעשות כאלו אינו דמריה ויש שלא החמירו עליו כל כך וכדכתבינן לעיל.

    משום דהויא עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאין כאחדואם תאמר והא לאו באין כאחד הן, דשביעית לא תפיס אלא אחרון אחרון, ובעבודה זרה כולן נתפסין כדאיתא בעבודה זרה פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נד, ב) יש לומר דכי פרכינן הא ניחא למאן דאמר שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין, הוא הדין דהוה מצי למפרך ליה הכי.

    מתני'באפר פרה ובמי חטאת מקודשת. ואף על גב דהני איסורי הנאה נינהו. הא אוקימנא בגמרא משום דאית ליה בהו הנאה דשכר הבאה ומילוי. ונראה שרש"י מפרש בשכר הבאה ומילוי שהוא מקדשה בשכר הבאה ומילוי, וכן נראה גם מדברי הראב"ד בהשגות שלו (הל' אישות פ"ה, ה"ג). ואינו מחוור בעיני, חדא דאם כן אין זה מקדשה באפר הפרה ולא במי חטאת, אלא בשכר הבאתן, ולא הוי דומיא דמקדש בתרומות ומעשרות. ועוד דאם כן נפשוט מינה (לעיל קידושין מח, ב) דאינה לשכירות אלא בסוף, על כן נראה יותר שבגופן ממש הוא מקדשה, ואית לה הנאה מינייהו, שאף היא נוטלת פרוטה ממי שצריך להן, מחמת טורח הבאתן ומילויין, וכן נראה שפירש ר"ח והרמב"ם (שם).

    גמראהא דאמרינן: הכי במאי עסקינן בישראל שנפלו טבלים מבית אבי אמו כהן. הוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשנפלו תרומות ומעשרות מבית אבי אמו כהן, אלא דההיא פשיטא דאחד כהן ואחד ישראל שוין בכך, דממונן גמור הוא ומאי אפילו ישראל, אבל השתא דאוקמה בטבלים, קא משמע לן מתנות שלא הורמו כהורמו דמיין.

    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 58a

    Kiddushin 58a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 401 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ת"ל כו' כיון דאיתרבו הנך מינייהו לענין איסור שחיטה איתרבו נמי לענין אכילה כתמימים:

    ואי אתה משליך לכלב וכו' והכי משתמעי חולין מיניה דאילו האי קרא מיירי בבשר היוצא חוץ ממחיצתו כגון עובר שהוציא את ידו בשחיטת אמו ילפינן לה (חולין דף סח.) מהאי קרא לאיסורא ובשר בשדה כגון שיצא בשר חוץ למחיצתו בגלוי כשדה שאין לו מחיצה הרי הוא כטרפה ולא תאכלו ומיעט בסיפיה לכלב תשליכון אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה ודריש הכי אותו הוא דנאסר ביציאת מחיצה ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה ולא חולין שנשחטו בעזרה הנאסרין ע"י כניסת מחיצה דאסורין אף בהנאה:

    תניא המקדש בפטר חמור כו' ברייתא היא:

    רבי שמעון אומר מקודשת בפטר חמור מחיים ר' שמעון לטעמיה דאמר לעיל (קידושין דף נז:) מותר בהנאה:

    ובבשר בחלב רבי שמעון לטעמיה דאמר לעיל (שם) ומותר בהנאה:

    רבי שמעון אומר מקודשת בפטר חמור מחיים ר' שמעון לטעמיה דאמר לעיל (קידושין דף נז:) מותר בהנאה:

    ובחולין בעזרה קסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום הכי אלא מדרבנן דילמא אתי למימר קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן שלא נזרק דמן וקא מתהני מינייהו ואתי ליהנות מקדשים שלא נזרק דמן:

    ישרפו ולא סגי להו בקבורה אלמא איסורו מן התורה דאי מדרבנן מי מחמרינן כולי האי נהי דבבהמה גזור אטו פסולי המוקדשין דלא נימרו קדשים פסולין נקברים אלא חיה אי עיקר איסור דידה לאו דאורייתא מהיכא תיתי הא ליכא למיגזר אטו קדשים ולמה היא בשריפה ואפילו בקבורה אלא ודאי איסורן מן התורה ושריפתן מדברי סופרים בבהמה גזור דילמא אתי למימר קדשים פסולין לקבורה והתורה אמרה ישרפו ובחיה נמי גזרו שלא תחלוק בדין חולין שנשחטו בעזרה שהשוו חכמים דבריהן בכל מקום שלא יפקפקו בהם:

    13 more comments on this page.

    Rashi on Kiddushin 58a · Sefaria

    Tosafot

    אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וא"ת הא משמע דאיכא איסורא דרבנן דהכי משמע לישנא וא"כ היאך מקדש בהן והאמר רב בפ"ק דפסחים (דף ז.) דהמקדש מו' שעות ולמעלה ואפילו בחיטי קרדנייתא דאינם אסורים אלא מדרבנן אין חוששין לקדושין וי"ל דהתם איכא מיהא שעות דאורייתא לפי מה שפי' ר"ת התם אבל הכא ליכא אלא איסורא דרבנן ולפי' הקונטרס נמי לא קשה מידי למסקנא דהא אפילו לר"ש אינה מקודשת:

    וכן חיה שנשחטה בעזרה וע"כ דאורייתא נשרפים כדמוכח פרק כיסוי הדם (חולין דף פה:) דקאמר התם אא"ב דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה וניחא מה דקאמר וכן חיה אלא אי אמרת לאו דאורייתא מאי וכן חיה היא גופה אינה אלא דרבנן ואנן נגזור:

    ושני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין תימה היכי הוו ב' כתובים הבאים כאחד הא לא אתי שביעית מעבודת כוכבים דאיכא למיפרך מה לעבודת כוכבים שכן אסורה בהנאה וי"ל מ"מ נכתוב שביעית וניתי עבודת כוכבים מינה וכהאי גוונא מיקרי שפיר ב' כתובים הבאין כאחד בכמה דוכתי ולא בעינן שיהא כל אחד יכול ללמוד וא"ת אכתי אי לא כתיב עבודת כוכבים לא הוה ידעינן דינא דעבודת כוכבים משביעית שהרי אינם שוים דשביעית אחרון אחרון נתפס והראשונים יוצאים לחולין ובעבודת כוכבים (ע"ז דף נד:) איכא למאן דאמר חליפין וחליפי חליפין אסורין ואפילו למאן דאמר חליפי חליפין מותרים אכתי לא הוי כשביעית שהאחרון נתפס וי"ל מדכתיב (דברים ז) כי חרם הוא דמשמע מינה דלדרשא אתא לומר דעבודת כוכבים ושביעית הוו ב' כתובים הבאים כאחד דליכא למימר דאיצטריך לגופיה לאשמועינן דחליפי חליפין מותרים דהא ידעינן מדכתיב (שם) כמוהו דמשמע שאינו עושה כיוצא בו אלא פעם אחת:

    Tosafot on Kiddushin 58a · Sefaria

    Rashba

    אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא קשיא לן כי הוה מיהא דרבנן, אמאי מקודשת. הא קיימא לן דהמקדש באיסורי הנאה של דבריהם אינה מקודשת, כדאמרינן בפסחים (ו, ב) המקדש בחמץ מו' שעות ולמעלה אפילו בחטי קורדנייתא אין חוששין לקדושיו, ואף על פי שהוא חמץ נוקשה, דאינו אלא מדבריהם, ובתוס' תירצו דשאני חמץ, דחומר הוא שהחמירו עליו כאילו הוא של תורה, אבל באיסורין אחרים הקלו בשל דבריהם ומקודשת, כמו שמקודשת בחמץ דרבנן ובשעות דרבנן, דרב גידל לא אמר אלא במקדש מו' שעות ולמעלה, דהיינו מסוף ו' דהוו שעות דאורייתא וחמץ דרבנן, אבל בו' שהיא מדרבנן בחמץ דרבנן מקודשת. ויש אומרים דהמקדש בכל איסורי דרבנן אינה מקדושת. והא דדייקינן הכא אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, לאו למימרא דאי מדרבנן מקודשת, אלא דאי דאורייתא ודאי לא הויא מקודשת אלמא לר' שמעון דאמר מקודשת על כרחין לאו דאורייתא. ואי סבירא ליה דרבנן מיהא, דלמא לא סבר לה ר' שמעון כרב גידל. ובירושלמי פרק קמא דמכלתין (ה"א) גרסינן כתבו על דבר שהוא אסור בהנאה, תני ר' חנין מעשה בא לפני רבי ואמר הרי זו מגורשת, ר' אלעזר אמר אינה מגורשת כו', עד מהו כדין, רבנן דקסרי בשם ר' יעקב בר אחא מאן דאמר מקודשת אסור הנייה מדבריהם, ומאן דאמר אינה מקודשת אסור הנייה מדברי תורה, ופריך באיסור הנייה מדבריהם מקודשת, אין תימר כן, לית הדא פליגא על ר' מאיר המקדש בחמץ מו' שעות ולמעלה לא עשה כלום, וחמץ מו' שעות ולמעלה טב הוא כלום, תמן בגופו קדש, ברם הכא בהנאה שבו קדש, אלמא במקדש בגוף איסורי הנאה של דבריהם אינה מקודשת. ויש מביאין ראיה מדתני בתוספתא דמכלתין (פ"ד, ה"ב) המקדש ביין נסך ובעורות לבובין ובכל מה שחל עליו שם עבודה זרה, אף על פי שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת, ואמרי דתקרובת עבודה זרה אינה אסורה בהנאה אלא מדרבנן דהא דכתיב (תהלים קו, כח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ילפינן לה בעבודה זרה, (עבודה זרה כט, ב), ודברי קבלה (הדא) ואסמכתא דרבנן, ואפילו הכי אינה מקודשת, וליתא דהא אמרינן בחולין בפרק השוחט (חולין מ, א) השוחט בשבת בחוץ לעבודה זרה חייב שלש חטאות, ואקשינן והא כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך מחתך בעפר בעלמא הוא אשחוטי חוץ אמאי מיחייב, ואם איתא דמדאורייתא לא מיתסרא שפיר מיחייב אשחוטי חוץ, כיון דשחיטה ראויה מדאורייתא היא, דגרסינן בכתובות פרק אלו נערות (כתובות לד, א) גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודה זרה גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלמי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין, ואוקימנא דטעמייהו דרבנן דפטרי, משום שחיטה שאינה ראויה, ור' שמעון היא דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ובשחיטת שבת סבר לה כר' יוחנן הסנדלר דאמר מעשה שבת אסורין, ואמרינן עלה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן, ואקשינן ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, ופרקינן כי קא פטרי רבנן אשארא, אלמא אף על גב דאינה ראויה מדרבנן אפילו הכי מיחייב בתשלומי ארבעה וחמשה, דשחיטה ראויה קרינן לה, ושוחט לעבודה זרה דלא קרינן שחיטה ראויה משום דאינה ראויה דאורייתא היא. ותירצו בתוס' ז"ל דבאכילה ודאי אסירא דבר תורה, והיינו דפרכינן אשחוטי חוץ אמאי מיחייב דתו לא הוי ראויה לפתח אהל מועד, אבל בהנאה שרי, ורבנן הוא דאסרוה. ואם תאמר אי הקישא דמה מת אסור אף תקרובת אסורה עיקר. כי היכי דגמרינן מינה איסור אכילה אף איסור הנאה ילפינן מינה, ואי לא חשבת לה עיקר אפילו באכילה אינה אלא של דבריהם. יש לומר דלמאי דכתיב בקרא בהדיא מקשינן לה, דאכילה הוא דכתיבה, כדכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקש ולא להנאה. ומיהו אכתי קשה מדגרסינן בפרק מרובה (בבא קמא עא, ב) השוחט לעבודה זרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואקשינן כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולאו דמריה קא טבח, ואי לאו מדאורייתא דמריה חשבינן ליה, שהרי מן התורה לא אסרה, וכדאמרינן התם גבי חולין שנשחטו בעזרה דדוקא אי הוי מדאורייתא לא מיחייב, משום דכיון דשחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דמריה קא טבח, אבל אי הוי מדרבנן מיחייב. ותירצו דיש דברים שהחמירו חכמים באיסור הנאתן לעשות כאלו אינו דמריה ויש שלא החמירו עליו כל כך וכדכתבינן לעיל.

    משום דהויא עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאין כאחד ואם תאמר והא לאו באין כאחד הן, דשביעית לא תפיס אלא אחרון אחרון, ובעבודה זרה כולן נתפסין כדאיתא בעבודה זרה פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נד, ב) יש לומר דכי פרכינן הא ניחא למאן דאמר שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין, הוא הדין דהוה מצי למפרך ליה הכי.

    מתני' באפר פרה ובמי חטאת מקודשת. ואף על גב דהני איסורי הנאה נינהו. הא אוקימנא בגמרא משום דאית ליה בהו הנאה דשכר הבאה ומילוי. ונראה שרש"י מפרש בשכר הבאה ומילוי שהוא מקדשה בשכר הבאה ומילוי, וכן נראה גם מדברי הראב"ד בהשגות שלו (הל' אישות פ"ה, ה"ג). ואינו מחוור בעיני, חדא דאם כן אין זה מקדשה באפר הפרה ולא במי חטאת, אלא בשכר הבאתן, ולא הוי דומיא דמקדש בתרומות ומעשרות. ועוד דאם כן נפשוט מינה (לעיל קידושין מח, ב) דאינה לשכירות אלא בסוף, על כן נראה יותר שבגופן ממש הוא מקדשה, ואית לה הנאה מינייהו, שאף היא נוטלת פרוטה ממי שצריך להן, מחמת טורח הבאתן ומילויין, וכן נראה שפירש ר"ח והרמב"ם (שם).

    גמרא הא דאמרינן: הכי במאי עסקינן בישראל שנפלו טבלים מבית אבי אמו כהן. הוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשנפלו תרומות ומעשרות מבית אבי אמו כהן, אלא דההיא פשיטא דאחד כהן ואחד ישראל שוין בכך, דממונן גמור הוא ומאי אפילו ישראל, אבל השתא דאוקמה בטבלים, קא משמע לן מתנות שלא הורמו כהורמו דמיין.

    Rashba on Kiddushin 58a · Sefaria

    Ritva

    אלמא קסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא איכא למידק דמשמע מהכא דכיון דחולין שנשחטו בעזרה אינן אלא מדרבנן מקודשת אלמא המקדש באיסורי הנאה דרבנן מקודשת והא אמרינן בתוספתא שהמקדש ביין נסך ובעורות לבובין ובכל מה שהוא של ע"ז אינה מקודשת והא תקרובות ע"ז איסורי הנאה דרבנן נינהו דהא נפקא לן מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים שהוא מדברי קבלה ואסמכתא דרבנן תדע דהא לרבי אליעזר תקרובת ע"ז מטמא באוהל מפני שהוקש למת ומוכח במסכת ע"ז במתני' דלא ויעבור תחתיה וגמר דילה דלא הוי אלא מדרבנן. מיהו אי מהא לא קשיא דודאי תקרובת ע"ז מדאורייתא אסור בהנאה והכי מוכח בב"ק דאמרי' גנב וטבח לע"ז משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואקשינן אמאי כיון דשחיט בה פורתא אסרה אידך כי קא שחיט לא דידיה קשחיט ולאו דמריה שחיט ואוקימנא באומר בגמר זביחה עובדה דאי ס"ד תקרובת ע"ז דרבנן כי שחיט בה פורתא דמריה קא שחיט מן התורה ומחייבי בתשלומי ד' ולא באו חכמים להקל עליו אלא להחמיר עליו אלא ודאי דאיסור תקרובת ע"ז דאורייתא ולטומאת אהל היא דהוי דרבנן משום דקרא שהיקש זבחי ע"ז למתים לגבי הנאה ואכילה הוא כדכתיב ויאכלו זבחי מתים ולא איירי לענין טומאה. מיהו הא ודאי קשיא מדאמרינן פ"ק דפסחים אמר רב המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדונייתא דהוי חמץ נוקשא דאיסוריה מדרבנן אין חוששין לקדושיו ובירושלמי דפירקין אמרי' עלה דמתניתין הא איסוריה דרבנן מקודשת אין תימר כן לית הדא פליגא על דרב דאמר דברי רבי מאיר דאמר המקדש בחמץ כו' ומיהו ההיא לא קשיא דמימרא הוא ואליבא דרבי יהודה ומאן לימא דמודה בה רבי שמעון. וכן יש לתרץ לפי' רש"י ז"ל. ויש מתרצים דודאי באיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת והכא ה"ק חולין בעזרה לאו דאורייתא אין בהם איסור כלל ואפילו מדרבנן ואין בהם דבר של עיקר כדאמרינן בעלמא סימנין לאו דאורייתא שפירוש אינם דבר של עיקר לסמוך עליהן ולא נהירא. ויש שפירשו דה"ק חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אלא דרבנן וכי אסרו רבנן באכילה אבל בהנאה לא אסרו ולפיכך מקודשת ואקשינן עלה מדקתני באידך מתני' ישרפו אלמא איסורי בהנאה דאי לא ימכרו לעכו"ם מיבעיא ליה ולפי פי' זה מה שאסרום חכמים אינו משום גזירה דפסולי המוקדשים דאי לא בהנאה נמי הוו להו למיסרינהו דלא ליתו לאהנויי מפסולי המוקדשין אבל ודאי רבנן הוא דבעי למקנסיה. ולא נהירא. אבל רש"י ז"ל פירש דעיקר קושיין מדקתני וכן חיה ואי מדרבנן נהי דגזרו רבנן בבהמה משום פסולי המוקדשים היכי גזרינן בחיה אטו בהמה הויא לה גזירה לגזירה וזה יותר נכון. ואחרים פירשו דקושיין מדקתני ישרפו ולא סגי להו בקבורה ואי מדרבנן לא הוו מחמרי באיסור הנאה כולי האי דלא לסגי להו בקבורה וכן פירש רבינו הרמב"ן זצ"ל:

    משום דהוי ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד תמיהא מילתא האיך הם באים כאחד והרי אינם שוים בדינם דע"ז תופסת חליפיה וחליפי חליפיה עד עולם ואין אחד מהם יוצא לחולין ואלו שביעית ראשון ואחרון אסורים אמצעיים יוצאים לחולין דומיא דקדשים כדמפרש בשמעתין ואיכא למימר דהא כתב רחמנא בע"ז כי חרם הוא שאינו יוצא לחולין לעולם וכתב נמי והיית חרם כמוהו לומר שתופסת כל חליפיו לאיסור והוא עומד באיסור ונהי דאיצטרך למכתב והיית חרם לאסור כל חליפיו לא הוה מיצטרך כי חרם הוא לומר שתופס דמו ואינו יוצא לחולין דהא משביעית הוה יליף שפיר הילכך לגבי הא הוי ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד כך תירצו בתוספת:

    ה"ג תרי מיעוטי כתיבי כי חרם הוא ול"ג והיית חרם כמוהו דההוא מבעיא ליה למדרש כל מה שאתה מהוה אחריו הרי הוא כמוהו. הכא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן. פירוש ומעשרות טבלים מבית אבי אמו לוי וחדא מנייהו נקט. א"נ כולהו באבי אמו כהן ובתר דקנסינהו עזרא ללוים ויהבי מעשר ראשון לכהן כדאיתא ביבמות:

    וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו פי' וחשיב כמו הפריש' הכהן בחייו ונטלן לעצמו כדינו וירש ממנו ישראל זה דאנו הוה סבירא לן לאו כמו שהורמו היה חייב ישראל זה להפריש וליתנן לכהנים ונמצא שאין לו בהן אלא טובת הנאה בלבד. וכ"ת ולמה ליה לאוקמה בהא דהוא פלוגתא דתנאי לוקמה בשירש ממנו תרומות ומעשרות מופרשים. איכא א"כ מאי למימרא פשיטא דממונו גמור הוא אבל השתא אתא לאשמעינן דמתנות שלא הופרשו כמי שהופרשו דמיין:

    Ritva on Kiddushin 58a · Sefaria

    Meiri

    איסורי הנאה יש מהן בשריפה ויש מהן בקבורה וכבר התבארו במקומן באחרון של תמורה ומכל מקום מאותם שהוזכרו כאן שור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ושער נזיר טמא ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה בין בהמה בין חיה ועוף כלם יקברו ושער נזיר טהור בשרפה וערלה וכלאי הכרם את שדרכן לישרף כגון אוכלין ישרפו ואת שאין דרכן לישרף יקברו:

    שחיטה שאינה ראויה ר"ל שאינה מכשרת לאכילה יש בה צדדין שהיא נקראת שחיטה ויש צדדין שאינה קרויה שחיטה כמו שביארנו במסכת חולין שלענין אותו ואת בנו קרויה שחיטה לאיסור שחיטת השני אחריו ולענין כיסוי הדם אינה קרויה שחיטה להטעינה כסוי ולענין חולין בעזרה פסקנו במסכת חולין שאינה שחיטה לדונם לגמרי כחולין שנשחטו בעזרה לאוסרה בהנאה ומעתה השוחט חולין בעזרה ונמצאת טרפה או ששחט את הטריפה מותרת בהנאה אע"פ שעבר ופסק זה נמשך למה שכתבנו שאין איסור הנאתם מן התורה ואע"פ שביארנו שהמקדש בהם אין קדושיו קדושין הרי הוא כמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה ומכל מקום יש פוסקים שאיסור הנאתם מן התורה ולדעת זה אף אלו אסורים בהנאה הואיל וברוב דברים פסקנו ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:

    ע"ז תופשת דמיה לעולם שנאמר והית חרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו כמוהו אפילו מאה זה אחר זה ר"ל שאם מכר ע"ז בדמים ולקח מן הדמים פירות וחזר ולקח מן הפירות בשר הכל אסור לעולם אבל פירות שביעית אע"פ שהם חמורים בענין זה יותר מן ההקדש שההקדש תופש את דמיו ויוצא לחולין ר"ל שיצא ההקדש לחולין ונתפשו הדמים לקדשה ובשביעית נשארו הפירות לקדשת שביעית ביד המוכר ונתפש מה שלקח מהם בקדשתם ביד הלוקח מכל מקום דוקא בפרי ראשון אבל פרי שני לא ולעולם ראשון ואחרון בקדשה ואמצעיים יוצאין לחולין כיצד לקח בפירות שביעית בשר שניהם בקדשת שביעית ומתבערים חזר ולקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין ביין שמן יצא יין ונכנס שמן וכן לעולם פרי ראשון נשאר בקדשתו לעולם בכל מקום שהוא ואחרון אחרון נתפש והתפשת שביעית אינה אלא דרך מקח אבל לא דרך חלול ר"ל שאם אמר פירות הללו מחללים על מעות אלו לא נכנסו המעות לקדשת שביעית ונתפסו הדמים שבידו לקדשת שביעית על הדרך שביארנו ומכל מקום דוקא בפרי ראשון אבל אמצעיים מתחללין ונתפשים בין דרך מקח בין דרך חלול:

    כבר ביארנו במשנתנו שטובת הנאה אינה ממון ר"ל טובת הנאה כזו שאין לבעלים בה כלם אלא שיכול ליתנה למי שירצה ומכל מקום בקצת מקומות הוזכרה בתלמוד טובת הנאה להוראת דבר מועט כגון ההיא איתתא דזבינה לכתבתה בטובת הנאה וזו ודאי מין אחר שבטובת הנאה שהוא ממון שהרי יכול למכרה אבל טובת הנאה שבמשנתנו אינה ממון ומכל מקום באחרון של נדרים יראה לדעת רבא שהוא ממון בסוגיית קנם כהנים ולויים נהנים לי אלא איפשר שבמודר החמירו שאף הויתור אסור בו ומכל מקום גדולי הדורות חוששין לה ומפקפקים לומר שהמקדש בתרומות תהא מקודשת מספק וראוי לחוש ואף בשאלתות בפרשת ויקח קרח נאמר בהדיא שטובת הנאה ממון:

    Meiri on Kiddushin 58a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה אלמא כו' ולפ"ה נמי לא קשה מידי כו' עכ"ל ר"ל לפ"ה נמי דפי' שם משש שעות ולמעלה היינו מתחילת שש דהוי שעות דרבנן ל"ק כו' וק"ל:

    גמ' מיעוטי כתיבי כתיב הכא והיית חרם כמוהו וכתיב התם יובל היא כו' כתב מהרש"ל נ"ל טעות דשני קראי למה ואף שהיה לי ליישב בדוחק מ"מ לא נהירא דבפרק רבי ישמעאל בע"ז איתא בהדיא דלא דרשינן שום מיעוט אלא קרא דחרם הוא ועוד למ"ד כו' עכ"ל והאריך ע"ש ואין זה כדאי למחוק כל הספרים גם שבילקוט פרשת בהר איתא הגירסא כמו שהיא בגמרות שלפנינו וכבר הרגישו התוספות בקושייתו זאת דתרי קראי למה ותירצו דבכה"ג איתא הסוגיא בפרק כל שעה אהך דתרומת הדשן ועגלה ערופה הוו שני כתובין ולמאן דאמר דמלמדים תרי מיעוטי כתיבי דכתיב ושמו וכתיב הערופה וכתבו התוס' שם תימה לר"י אמאי אצטריך תרי מיעוטי בחד סגי דלהכי כתביה דלא למילף מנייהו וי"ל דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא לא הוה מצי למעוטי אלא מלתא דלא דמי ליה אבל מלתא דדמי למיסר לא להכי איצטריך תרוייהו עכ"ל והכי נמי איכא למימר אתרי מיעוטי דהכא ומה שלא הזכיר בפרק ר"י אלא חד מיעוטא אין זה קושיא כלל דהתם לא נחית אלא לפרושי קרא דכתיב בע"ז למ"ד חליפי חליפין מותרין מדכתיב היא ולמ"ד אסורין איצטריך היא למעוטי ערלה וכלאי הכרם דס"ל שני כתובין מלמדים ומיהו סמך נמי אקרא דכתיב ביובל דאי לאו הכי לא הוה ממעטינן אלא מילתא דלא דמי אבל הכא דנחית לפרושי למאן דאמר שני כתובין מלמדין הוצרך לאתויי תרי קראי למעוטי אף דדמי כמ"ש התוספות בפרק כל שעה והריטב"א שכתב דה"ג תרי מיעוטי כתיבי כי חרם הוא ולא גרסינן והיית חרם כמוהו כו' לא מחק אלא האי קרא דוהיית חרם כמוהו דלאו בכלל תרי מיעוטי הוא אלא דגרס תחתיו כי חרם הוא כדמוכחת הסוגיא דפ' ר"י וכפרש"י שם אבל יובל היא ודאי דגרס ליה דההוא הוה בכלל תרי מיעוטי ומה שהקשה עוד למאן דאמר ב' כתובים אין מלמדין כי יובל היא למאי אתי אין כאן מקום קושיא דידע ביה תלמודא שום דרשא אחרינא גם זה הוא דוחק גדול שכתב לפי דרכו דתרי מיעוטי דקאמר תלמודא לאו דוקא אלא ב' כתובים כו' הוי כחד מיעוט כו' ולפי גירסת הריטב"א בגמרא כי חרם היא במקום והיית חרם כמוהו וכנראה מסוגיא דפ' ר"י כפרש"י שם יש להגיה גם בתוספות דהא ידעינן מדכתיב כי חרם הוא דמשמע כו' וכ"כ מהרש"ל אך קשה לפי זה דהיאך סלקא דעתך למימר דאצטריך לגופיה לאשמועינן דחליפי חליפין מותרין כו' הא ודאי לא מהאי קרא קאתי אלא מכי חרם הוא קאתי כפרש"י שם וכגירסת הריטב"א וע"כ הנראה לקיים כל נוסחות גמרות ישנות ונוסחת ילקוט וגם דברי התוספות שלפנינו דגרסינן כתיב הכא והיית חרם כמוהו והתם נמי בפ' ר"י דקאמר חליפי חליפין מותרין מדכתיב הוא לאו מכי חרם הוא כפרש"י שם אלא מכמוהו הוא דאיסורא דחליפין מוהיית חרם דמשמע כל שאתה מהייה הימנו והיתר דחליפי חליפין מכמוהו דמשמע מיעוטא הוא ולא חליפי חליפין ומסיק שם דלמ"ד ב' כתובין מלמדין כמוהו למעטינהו והשתא דברי התוספות מתיישבין שפיר דליכא למימר דאצטריך האי קרא לגופיה להתיר חליפי חליפין דהא ידעי ליה מדכתיב כמוהו ולא אצטריך למכתב גביה והיית דמשמע לאיסורא כל מה שאתה מהייה הימנו דההוא משביעית נפקא אי לאו משום ב' כתובים ובהכי יתיישב כל הסוגיא בלתי מחק וגרר ותו לא מידי:

    ודע שלא תרצו הקושיא אלא למ"ד אין מלמדין וחליפי חליפין מותרין אבל למאן דאמר מלמדין וחליפי חליפין אסורין לא תרצו כלום וכן הניחו הדבר בקושיא שם בתוס' אבל בריטב"א כתב שם לתרץ והדברים דחוקים ואין להאריך ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה כמי שהורמו כו' וה"ה נמי דמצי לאוקמא בתרומה כו' אם כן מאי קמשמע לן כו' עכ"ל מיהו אכתי לקמן קשה דבעי לאוקמא הך דגונב טיבלו כו' דקמפלגי בטובת הנאה ממון או לא אמאי תני כלל טבל ולא קתני גונב תרומה שהפריש ישראל חבירו ויש ליישב ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Kiddushin 58a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    תוספות בד"ה אלמא חולין כו' וא"ת הא משמע דאיכא איסורא דרבנן דהכי משמע לישנא כו' עכ"ל. לכאורה מהאי לישנא גופא לא מוכח מידי דאיכא למימר דהא דקאמר לאו דאורייתא דמשמע מדרבנן אסור היינו לענין אכילה לחוד אסור מדרבנן כדאמרינן פרק כיסוי הדם דלמא אתא למיכל קדשים בחוץ אבל לענין הנאה אפילו מדרבנן שרי דלא שייך כ"כ לענין הנאה כדאשכחן בכמה דוכתי ואין לפרש דהתוספות סברי בפשיטות דבאכילה אסור מדאורייתא לכ"ע מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת דמשמע מפשטא דקרא דאי אתה זובח בקירוב מקום הא ודאי ליתא דבהדיא אמרינן פרק כיסוי הדם אלא אי אמרת דרבנן דלמא אתא למיכל קדשים בחוץ א"כ משמע דלמ"ד דלאו דאורייתא אכילה נמי לאו דאורייתא לכך נראה דמה שכתבו דהכי משמע לישנא היינו מדאיצטריך לאתויי הכא בדברי המקשה האי דוכן חיה שנשחטה בעזרה משמע דהקושיא היא מאיסורי הנאה דלאו דאורייתא אלא מדרבנן דאי ס"ד דמדרבנן נמי שרי הוי מצי לאקשויי מהא דאמר ר"ש בהדיא ישרפו אלמא דאסור בהנאה כן נ"ל בכוונת התוספות ודו"ק ועיין בסמוך:

    רש"י בד"ה ישרפו ולא סגי להו בקבורה כו' ולמה היא בשריפה ואפילו בקבורה עד סוף הדיבור. ונראה דלענין אכילה פשיטא ליה דאפילו בחיה איכא איסורא דרבנן דהא מדאורייתא ליכא למימר דפשיטא ליה כדפרישית בסמוך אע"כ כדפרישית ומה שהוצרך להאריך בזה ולפרש דא"א דאורייתא גזרינן חיה דבשריפה ולא בקבורה היינו משום דלישנא דגמרא פרק כיסוי הדם הכי משמע ליה ע"ש ובתוספות מיהו אכתי יש לי לדקדק דמשמע מפרש"י דשריפה חמורה מקבורה ובסוף מסכת תמורה משמע דכל הנקברין לא ישרפו משום דבשריפה אפרן מותר משא"כ בנקברין ולולי פרש"י ותוספות היה נ"ל לפרש סוגייא דהכא ודפ' כיסוי הדם בפשיטות דה"ק אי אמרת בשלמא דאורייתא בין איסור אכילה ובין איסור הנאה בין בבהמה בין בחיה מש"ה אתי שפיר נמי דשתיהן בשריפה דגזרינן חיה אטו בהמת פסולי המוקדשים ובבהמה כתיב באש תשרף וגזרינן חיה אטו בהמה כיון דשניהם אסורין בהנאה לא שייך לחלק ביניהם כלל דגזרינן הא אטו הא אלא אי אמרת מדרבנן א"כ עיקר איסורו אינו אלא משום פסולי המוקדשים דלא שייך אלא בבהמה לחוד א"כ מהיכא תיתי נאסר כלל בחיה וה"ל למישרי לגמרי אפילו באכילה כן נ"ל לולי שרש"י ותוספות לא פירשו כן ועדיין צ"ע ודו"ק:

    פיסקא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת מנלן נ"ל דעיקר הקושיא דנילף כולהו איסורי הנאה בק"ו משביעית דמותר' בהנאה ואפ"ה חל' קדושת שביעית על הדמים מכ"ש באיסורי הנאה ומכ"ש דמקשה שפיר טפי אהנך איסורי הנאה דכתיב בהו לא יאכל דמשמע דאסירי בכל הנאות המביא' לידי אכילה כדאיתא בפ' כל שעה וממילא דאיסור הנאה חל ג"כ על חילופיהן דאל"כ הנאה הבאה לידי מאכל הוא והשתא אתי שפיר נמי הא דמקשינן בסמוך ונילף מיניה ולאו לענין דהאיסור חל על חילופיהן דלהכי לא איצטריך דבלא"ה ידעינן לה מסברא כדפרישית אלא לענין גוף האיסור עצמו שנשאר באיסורו לעולם כע"א ואהא משני שפיר דהוי ע"א ושביעית שני כתובים או דמקשה ונילף מיניה להנך איסורי הנאה דלא כתיב בהו לא יאכל דומיא דעכו"ם ושביעית כן נ"ל לכאורה אלא דבסמוך אבאר בענין אחר ודו"ק:

    שם מדגלי רחמנא בע"א והיית חרם כמוהו מכלל דשאר איסורי הנאה שרי וקשיא לי הא איצטריך האי קרא דוהיית חרם כמוהו לגופא כדאיתא במסכת ע"א דף נ"ד דלמ"ד חליפי חליפין אסורין יליף לה מהאי קרא ואי למ"ד חליפי חליפין מותרין הא מסקינן התם דיליף לה מדכתיב הוא ולא חליפי חליפין וא"כ אי לא הוי כתיב והיית חרם כמוהו ה"א דהוא ולא חליפין וליכא למימר דלישתוק לגמרי דא"כ הוי ילפינן חליפי חליפין לאיסורא בק"ו משביעית. וראיתי בספר עצמות יוסף שכתב בשם תוספות הרא"ש ז"ל דסוגיא דהכא ודאי קאי אליבא דמ"ד חליפי חליפין אסורין ובהכי אתי ליה שפיר הא דמקשינן בסמוך ונילף מיניה והיינו אף לענין חליפי חליפין ע"ש אלא דבעל עצמות יוסף הקשה על זה דא"א לומר כן דהא מסקינן התם דמ"ד חליפי חליפין אסורין ס"ל שני כתובין הבאין כא' מלמדין וא"כ היאך משנינן הכא אליביה דאין מלמדין. ולענ"ד משום הא לא איריא דהא דמסקינן התם דע"כ ס"ל מלמדין היינו לבתר דמסקינן הכא בשמעתין דהוא נמי מיעוטא למעט שאר איסורי הנאה ולא למידרש הוא ולא חליפי חליפין וממילא דכיון דע"כ איצטריך הוא למעט איסורי הנאה ולא ממעט לה בלא"ה משום שני כתובים ע"כ ס"ל דמלמדין משא"כ הכא דאכתי לא מסיק אדעתיה כלל ממיעוטא דהוא א"כ שפיר מצי סבר נמי האי מ"ד דחליפי חליפין אסורין וב' כתובים אין מלמדין כן נ"ל ביישוב שיטת תוספות הרא"ש. ואכתי איכא למידק א"כ מאי מקשה ונילף מיניה אפילו לענין חליפי חליפין ומאי ס"ד למילף מע"א דחמיר טובא כדאיתא פ' כל שעה דאסורה בהנאה אף במקום סכנה מיהו למאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דגילוי מילתא בעלמא הוא ואקרא דלא יאכל סמיך:

    אמנם לענ"ד השתא דאתינן להכי מצינן לפרש שפיר הסוגיא בפשיטות אף למ"ד חליפי חליפין מותרין דלמאי דלא אסיק אדעתא השתא כלל ממיעוטא דהוא ולא מענין שביעית מש"ה קאמר שפיר מעיקרא מדגלי קרא בע"א דחמיר דהאיסור חל על החליפין מכלל דבעלמא שרי ומקשה נמי שפיר ונילף מיניה דהא לא אייתר קרא דאיצטריך מיהא לגופא דגוף האיסור קאי באיסור וא"כ ממילא דה"ה נמי לשאר איסורין דחל על החליפין דגילוי מילתא בעלמא הוא דהוי בכלל לא יאכל ואהא משני שפיר דודאי קרא מייתר דהא איכא למילף ע"א משביעית וכמ"ש התוספות כן נ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

    שם תרי מיעוטי כתיבי כו' ומהרש"ל ז"ל מחק הגירסא דתרי מיעוטי דבחדא סגי ע"ש. ולענ"ד נראה לקיים הגירסא ואיצטריך למימר תרי מיעוטי כתיבי למ"ד חליפי חליפין אסורין וא"כ ודאי בהאי מיעוטא דכתיב בע"א לא סגי דהו"א דלא ממעט אלא חליפי חליפין בשאר איסורין דלא נימא דגילוי מילתא בעלמא הוא דאסורי כדפרישית בל' המקשה משום הכי איצטריך נמי למיעוטא דהיא בשביעית והוא הדין איפכא דאי הוי כתיב מיעוטא דשביעית לחוד נמי לא הוי ממעט אלא חליפי חליפין ועוד דאי הוי כתיב מיעוטא דשביעית לחוד ולא בע"א הוה אמינא דבע"א גופא חליפי חליפין מותר' וקרא דוהיית חרם כמוהו לא איצטריך אלא לחליפין גופייהו בע"א כי היכי דלא נמעט נמי ממיעוטא דהיא דכתיב בשביעית מש"ה איצטריך נמי למיכתב מיעוטא דע"א והשתא ידעינן שפיר דוהיית חרם כמוהו אתא לאסור חליפי חליפין בע"א דאי ס"ד דמותרין ומיעוטא דכי חרם הוא היינו להתיר חליפין בשאר איסורין א"כ מיעוטא דהיא בשביעית למה לי כן נ"ל נכון ולקיים הגירסא דכי חרם הוא כדמשמע מל' סוגיא דע"א וכפרש"י שם ודלא כמו שנדחק מהרש"א ז"ל בלשון הגמרא דע"א והוא לגמרי דלא כפרש"י שם והנלע"ד כתבתי ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שפירשתי בתחלת הסוגיא דהנך איסורי הנאה דכתיב לא יאכל ס"ד טפי לאיסורא ומש"ה איצטריכו שפיר תרי מיעוטי דמחדא לא הוי ממעטינן אלא הנך דלא כתיב לא יאכל ואפ"ה צריכי מיעוטי דלא נילף בק"ו משביעית כן נ"ל ודוק היטב:

    תוספות בד"ה ושני כתובים כו' וא"ת אכתי אי לא כתב ע"א כו' וי"ל מדכתיב כו' עד סוף הדיבור. עיין במהרש"ל ומהרש"א ולדברי שניהם נשארה קושיית התוספות במקומה למאן דאמר חליפי חליפין אסורין אמנם לענ"ד נראה דאדרבה למ"ד אסורין אי הוה ס"ל דאין מלמדין הוו שפיר שני כתובים דהא תרי קראי כתיבי בע"א והיית חרם כמוהו וכי חרם הוא וא"כ תרי קראי למה לי אי למיתסר ח"ח אף אי לא הוה כתיב אלא חד נמי הוי ידעינן שפיר דלח"ח אתא דאי לחליפין גרידא נילף בק"ו מבשביעית ומש"ה הוצרך לאסוקי שם בע"א דמ"ד אסורין ס"ל דמלמדין וא"כ אי הוה כתיב חד הו"א דאתא לחליפין גרידא וללמד על שאר איסורי הנאה אתא ומיעוטא דהוא אדרבא הוי מוקי למעט ח"ח להתירא מש"ה איצטריכו כולהו קראי כן נ"ל נכון ובענין זה נ"ל לקיים ג"כ תירוץ התוס' בגירסת מהרש"ל ז"ל דמדכתיב כי חרם הוא הו"ל שני כתובים וכוונתן ג"כ דאע"ג דלמ"ד מותרין דריש התם הוא ולא ח"ח היינו דלבתר דכתיב כי חרם יתירה למיהוי שני כתובים איצטריך למיכתב נמי הוא אבל כאן כתבו שפיר דאי לאו למיעבד שני כתובים לא ניכתוב כלל כי חרם ולא נצטריך הוא למעט ח"ח דממילא ידעינן דשרי דפשטא דקרא דוהיית חרם כמוהו לא משמע אלא פעם א' ומאן דאסר ח"ח מוהיית חרם כמוהו נמי לאו מפשטא יליף לה אלא משום דוהיית חרם כמוהו מיותר לגמרי כדפרישית כן נ"ל נכון וברור ליישב כל הסוגייא דהכא ודמס' ע"א דלא סתרי אהדדי אלא דעיקר פלוגתייהו בחליפי חליפין תליא בהא מילתא לחוד אי שני כתובין מלמדין או לא ודוק היטב ואין להאריך יותר:

    Penei Yehoshua on Kiddushin 58a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Kiddushin, daf 58, Amud Aleph, about 401 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 134 words

      Opens “הראוים ליקרב, מנין לרבות בעלי מומין? מרבה…”

      Named: רבה.

    2. Segment 226 words

      Opens “יכול לא ישחוט, ואם שחט ישליכנו לפני…”

    3. Segment 343 words

      Opens “אשכחינהו מר יהודה לרב יוסף ולרב שמואל…”

      Named: רב יוסף, רב שמואל, שמואל, רבה.

    4. Segment 412 words

      Opens “ורמינהו: ר"ש אומר: חולין שנשחטו בעזרה ישרפו,…”

    5. Segment 514 words

      Opens “אתו לקמיה דרבה. אמר להו: פלגא אוקמינכי…”

      Named: רבה.

    6. Segment 617 words

      Opens “דתניא: השוחט את הטריפה וכן השוחט ונמצאת…”

    7. Segment 727 words

      Opens “מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. מנלן? מדגלי רחמנא…”

    8. Segment 818 words

      Opens “ונילף מינה משום דהוה עבודת כוכבים ושביעית…”

    9. Segment 924 words

      Opens “עבודת כוכבים הא דאמרן שביעית מאי היא…”

    10. Segment 1019 words

      Opens “אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא…”

    11. Segment 1136 words

      Opens “כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו…”

    12. Segment 1234 words

      Opens “הניחא למאן דאמר אין מלמדין אלא למאן…”

    13. Segment 1314 words

      Opens “מתני׳ המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות ובמי חטאת…”

    14. Segment 1424 words

      Opens “גמ׳ אמר עולא טובת הנאה אינה ממון…”

      Named: רבי אבא, עולא, אבא.

    15. Segment 1518 words

      Opens “א"ל הכא בישראל שנפלו לו טבלים מבית…”

    16. Segment 1641 words

      Opens “בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרב…”

      Named: רב הונא.

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Kiddushin 58a · Segment 3 — “…לרב יוסף ולרב שמואל בריה דרבה בר בר חנה…

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Kiddushin 58a · Segment 14 — “גמ׳ אמר עולא טובת הנאה אינה ממון איתיביה רבי…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Kiddushin 58a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026