Talmud Builders

    Kiddushin 38a

    Back to index

    English translation — Kiddushin 38a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1they sacrificed the omer and only afterward did they eat.

    2But according to the one who says that the term dwelling indicates that the prohibition of the new crop applies only after inheritance and settlement of Eretz Yisrael, let the Jews eat the produce of the land immediately. The Gemara answers: They did not need to eat the new produce, as they still had manna. Although they did not eat the new crop of Eretz Yisrael, the reason was not that it was prohibited.

    3This is as it is written: “And the children of Israel ate the manna forty years until they came to a settled land; they ate the manna until they came to the borders of the land of Canaan” (Exodus 16:35). The Gemara analyzes this verse: One cannot say they ate “until they came to a settled land,” i.e., that they were still eating the manna when they entered Eretz Yisrael, as it is already stated: “To the borders of the land of Canaan,” which indicates that they stopped eating manna before entering Eretz Yisrael, on the plains of Moab. And one cannot say that they ate manna only until they reached “to the borders of the land of Canaan,” as it is already stated: “Until they came to a settled land.” How can these clauses be reconciled? Moses died on the seventh of Adar and the manna ceased falling, and they ate the manna that was left in their vessels until the sixteenth of Nisan, even after they entered Eretz Yisrael.

    4It is taught in another baraita with regard to the verse: “And the children of Israel ate the manna forty years” (Exodus 16:35). But did they really eat it for forty years? But didn’t they eat it for forty years less thirty days? The manna began to fall on the sixteenth of Iyyar in the first year in the wilderness, and they stopped eating it on the sixteenth of Nisan in the fortieth year. Rather, this verse comes to tell you that they tasted the taste of manna in the unleavened cakes that they took out from Egypt on the fifteenth of Nisan in their first year, and this sustained them until the manna fell.

    5It is taught in another baraita : Moses died on the seventh of Adar, and he was likewise born on the seventh of Adar. From where is it derived that Moses died on the seventh of Adar? As it is stated: “So Moses, the servant of the Lord, died there” (Deuteronomy 34:5), and it is written: “And the children of Israel wept for Moses in the plains of Moab thirty days” (Deuteronomy 34:8). And it is written: “Now it came to pass after the death of Moses, the servant of the Lord” (Joshua 1:1), and it is written: “Moses, My servant, is dead; now arise, cross this Jordan” (Joshua 1:2).

    6The baraita continues: And it is written: “Pass through the midst of the camp and command the people, saying: Prepare your victuals, for within three days you are to cross the Jordan” (Joshua 1:11). And it is written: “And the people came up out of the Jordan on the tenth day of the first month” (Joshua 4:19). Subtract retroactively from that date, the tenth of Nisan, the last thirty-three days, i.e., the thirty days of mourning for Moses and the three days of preparation before crossing the Jordan, and you learn from here that Moses died on the seventh of Adar.

    7The baraita continues: And from where is it derived that Moses was born on the seventh of Adar? It is as it is stated: “And he said to them, I am one hundred and twenty years old today; I can no more go out and come in” (Deuteronomy 31:2). As there is no need for the verse to state “today,” since Moses could have said simply: I am one hundred and twenty years old. What is the meaning when the verse states “today”? One can learn from it that Moses was born on that date, i.e., he was exactly one hundred and twenty years old. This teaches that the Holy One, Blessed be He, sits and completes the years of the righteous from day to day and from month to month, as it is stated: “The number of your days I will fulfill” (Exodus 23:26).

    8It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yoḥai says: The Jewish people were commanded to perform three mitzvot immediately upon entering Eretz Yisrael: The new crop, diverse kinds, and orla , and these apply both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael.

    9And it is logical, i.e., one can derive through an a fortiori argument that each of these mitzvot should apply everywhere. If the prohibition of the new crop, whose prohibition is not a permanent prohibition, as it does not apply to grain that grows after the omer has been sacrificed on the sixteenth of Nisan, and whose prohibition is not a prohibition against deriving benefit, since usages other than eating are permitted, and there is dissolution for its prohibition, i.e., grain that grew before the sixteenth of Nisan becomes permitted after the omer offering has been brought, applies both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael, the same halakha should certainly apply to diverse kinds.

    10Rabbi Shimon ben Yoḥai elaborates: With regard to diverse kinds, whose prohibition is a permanent prohibition, as it never expires, and whose prohibition is a prohibition against deriving benefit, since one may not benefit in any manner from diverse kinds of the vine, and there is no dissolution for its prohibition, is it not logical that it should apply both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael? And the same is true of orla with regard to two of those points. Orla is not a permanent prohibition, as it applies only for the first three years that a tree produces fruit, but one may not derive benefit from it, and produce from the first three years never becomes permitted.

    11Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לא הוו צריכישנסתפקו מן המן שבכליהם:

    אל ארץ נושבתמעבר הירדן ואילך שהיא חשובה מארץ סיחון ועוג כדאשכחן במשה שהיה מתאוה ליכנס לה וקרי לה טובה:

    קצה ארץ כנעןבערבות מואב ששם מת משה שהיא ארץ האמורי ועל שפת הירדן שהוא קצה כניסת ארץ כנען:

    חסר שלשיםשנסתפקו מעוגות שהוציאו ממצרים דכתיב (שמות ט״ז:א׳) ויסעו מאילים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני וכתיב בתריה בשבתנו על סיר הבשר וגו' וכתיב (שם) הנני ממטיר לכם לחם אלמא בששה עשר באייר המן התחיל לירד:

    ויבכו בני ישראלשלשים יום עמדו בערבות מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיען הכינו להם צדה לדרך ג' ימים ובשלישי עברו את הירדן דכתיב בעוד שלשת ימים וכתיב בעשור לחדש הראשון:

    צא שלשים ושלשה למפרעוהן עשרה דניסן ועשרים וג' דאדר למפרע והוא שבעה באדר ו' ימים עברו ממנו ועשרים ושלשה הרי כ"ט שאדר חסר הוא:

    שלש מצותחדש וערלה וכלאים:

    בכניסתן לארץשהרי במדבר לא זרעו ולא קצרו ולא נטעו:

    והוא הדין שינהגוהחדש מפורש בו מושב וקסבר כל מקום שאתם יושבים משמע וערלה וכלאים מק"ו:

    שאין איסורו איסור עולםאלא כל ששה עשר בניסן דכתיב עד עצם:

    ואין איסורו איסור הנאהדתנן (מנחות דף עא.) קוצר לשחת ומאכיל לבהמה:

    ויש היתר לאיסורווביום ששה עשר עצמו איסורו מותר אם יש עומר קרב:

    כלאים שאיסורן איסור עולםזרע חטה וחרצן אסורים הגפנים לעולם:

    ואסורין בהנאהדכתיב (דברים כב) תקדש לשון הקדש:

    והוא הדין לערלה בשתיםאף הערלה באה בק"ו זה בשני הוכחות אע"פ שהשלישי אין בה שאין איסורו איסור עולם מיהו איסור הנאה הוא ואין לו היתר בתוך ימי איסורו:

    רבי אלעזר בר"שפליג אדאבוה וסבר דחדש אינו נוהג בח"ל וערלה וכלאים אינו אלא הלכה או דברי סופרים כדלקמן:

    קידושין 38 עמוד א

    1אקרוב עומר והדר אכול.

    2אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה, ניכול לאלתר! לא הוו צריכי,׃

    3דכתיב ״(שמות טז״, לה) ״ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען״. אי אפשר לומר ״עד בואם אל ארץ נושבת״, שכבר נאמר ״אל קצה ארץ כנען״. וא"א לומר ״אל קצה ארץ כנען״, שהרי כבר נאמר: ״עד בואם אל ארץ נושבת״. הא כיצד? בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן.

    Baraita

    4תניא אידך: ״ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה״. וכי ארבעים שנה אכלו? והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו! אלא לומר לך: עוגות שהוציאו ממצרים, טעמו בהם טעם מן.

    Baraita

    5תניא אידך: בשבעה באדר מת משה, ובשבעה באדר נולד. מנין שבשבעה באדר מת שנאמר: ״(דברים לד״, ה)״, וימת שם משה עבד ה'״, וכתיב: ״(דברים לד״, ח) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום וכתיב ״(יהושע א״, א) ויהי אחרי מות משה עבד ה' וכתיב ״(יהושע א״, ב) משה עבדי מת ועתה קום עבור׃

    6וכתיב ״(יהושע א״, יא) עברו בקרב המחנה וצוו את העם לאמר הכינו לכם צידה כי בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן וכתיב ״(יהושע ד״, יט) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון צא מהן שלשים ושלשה ימים למפרע הא למדת שבשבעה באדר מת משה׃

    7ומנין שבשבעה באדר נולד משה שנאמר ״(דברים לא״, ב) ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא שאין ת"ל היום מה ת"ל היום מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש שנאמר ״(שמות כג״, כו) את מספר ימיך אמלא׃

    Baraita

    8תניא ר"ש בן יוחי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ׃

    9והוא הדין שינהגו ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו נוהג בין בארץ בין בח"ל׃

    10כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין היתר לאיסורן אינו דין שינהגו בין בארץ בין בח"ל והוא הדין לערלה בשתים׃

    11רבי אלעזר ברבי שמעון אומר׃

    Tosafot

    אקרוב עומר והדר אכולבירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דאחר הדבור אי נמי יש לומר דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני:

    ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה אי אפשר כו'וא"ת אמאי לא מפיק ליה כולה מילתא בהדיא דכתיב (יהושע ה׳:י״ב) וישבות המן ממחרת הפסח ולא היה עוד לבני ישראל מן אלמא דעד השתא הוה להו לישראל ושמא ניחא ליה למידרש מדברי תורה:

    עד בואם אל ארץ נושבתפי' בקונטרס היינו מעבר לירדן ואילך דחשובה מארץ סיחון ועוג עד בואם אל קצה ארץ כנען היינו על שפת הירדן שהוא קצה ארץ כנען והיינו ארץ סיחון ועוג וי"מ איפכא דארץ נושבת היינו ארץ סיחון ועוג וקרי ליה נושבת לפי שקרובה למדבר ומפקא ממדבר והויא ישוב וקצה ארץ כנען היינו סוף ארץ כנען:

    ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה אי אפשר כו'וא"ת אמאי לא מפיק ליה כולה מילתא בהדיא דכתיב (יהושע ה׳:י״ב) וישבות המן ממחרת הפסח ולא היה עוד לבני ישראל מן אלמא דעד השתא הוה להו לישראל ושמא ניחא ליה למידרש מדברי תורה:

    צא מהן ל"ג למפרעפי' בקונטרס שלשים יום עמדו בערבות מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיען הכינו להם צדה לדרך ג' ימים כדכתיב בעוד שלשת ימים אתם עוברים נמצא שכלו שלשים יום אבל משה בז' בניסן ולמחרת ביום ח' דיבר הקב"ה עם יהושע שקודם לכן לא דיבר עמו שאין השכינה שורה מתוך עצבות. והיינו דכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש והקשה ר"י מקרא אחרינא דכתיב ביהושע ויהי מקצה שלשת ימים ויאמר יהושע אל העם התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות ומקצה שלשת ימים היינו יום עשירי וקאמר להו למחר אלמא בי"א עברו וקרא קאמר בעשור לחדש וי"מ שהקב"ה דיבר עם יהושע ביום ל' דאבל משה שהוא ז' בניסן ואע"ג דאין שכינה שורה מתוך עצבות מ"מ מקצת היום ככולו וקאמר להו בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן לבד מאותו יום שעומד בו ויהושע אמר להם מקצה ג' ימים עם אותו יום שנתייחד עמו הדבור דהיינו ל"ב כי מחר יעשה ה' נפלאות דהיינו ל"ג יום ויום עשירי בחודש ודוחק הוא דבעוד שלשת ימים דקאמר הקב"ה חלוק ממקצה שלשת ימים דקאמר יהושע ועוד לא הוי כמו בעוד שלשת ימים ישא פרעה (בראשית מ׳:י״ג) דהתם הוי בתוך שלשה ימים כדכתיב (שם) ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה וגו' לפיכך יש ליישב פירוש ראשון דודאי לא דיבר עמו אלא דוקא ביום ל"א לאבל משה דהיינו ח' ניסן ואמר לו הקב"ה בעוד שלשת ימים עם אותו יום שעמד בו דהיינו יום עשירי תעבורו ומקצה שלשת ימים דקאמר יהושע להעם היינו סוף יום שני שסמוך ליום ג' וזהו ביום ל"ב בסופו סמוך לתחלת יום ל"ג כמו ההוא דפסחים (דף יא:) במיפק תרתי ועייל תלת וכן מצינו בירמיה (לד) דכתיב מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ופריך בערכין (דף לג.) מאי קאמר שבע והלא עבד יוצא בשש ומשני שש לנמכר ושבע לנרצע פי' שאם פגע בו יובל שנת ז' לרציעתו או למכירתו תשלחהו אלמא אע"ג שהיובל משמט מתחלתו קורא מקץ שבע שנים הכא נמי קרי תחילת יום ג' מקצה שלשת ימים:

    שאין איסורו איסור עולםפי' בקונטרס אלא כל ט"ז בלבד ויש היתר לאיסורו שביום ט"ז איסורו ניתר אם עומר קרב ולפי זה אתיא כר' יהודה דאמר במנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סח.) דכל ט"ז אסור כי ליכא עומר ואיכא למאן דאמר התם האיר המזרח מתיר:

    והוא הדין לערלה בשתיםפי' בקונטרס אע"ג דאין איסורו איסור עולם דמותרת בשנה רביעית מיהו איסורו איסור הנאה ואין לו היתר תוך ימי איסורו והקשה ר"ת הרי הפרי שגדל בשני ערלה אסור לעולם ואין לו היתר ופי' ר"ת דערלה זו בשנה רביעית קאמר דיש היתר לאיסורו על ידי פדיון אבל בשתים ר"ל איסורו איסור עולם ואיסור הנאה והר"ר י"ט פירש דבערלה ממש קאמר דיש היתר לאיסורו והכי פירושו יש היתר לגרום איסור ולנוטעם וכלאים אסור לגדלם ולזורעם והקשה לו רבינו תם דקתני בספרי יש היתר לאחר איסורו משמע שהאיסור נפקע וה"ר משה מפונטייז"א מפרש דערלה יש היתר לאיסורו על ידי ב"ד דפרי ערלה אסורין עד ט"ו בשבט ואם חיסרו ב"ד חדש כסליו הרי ממהרין יום התירן וכן חדש דחדש אסור עד י"ז בניסן ואם חסרו ב"ד חדש אדר נמצא שממהרין יום התירו מה שאין כן בכלאים שאין ב"ד יכולים להתירן בשום ענין ועוד אומר ר"י דאאילן קאי דיש היתר לאיסורו לפרי שגדל בו דאינו נאסר מה שגדל לאחר ג' שנים וכן קנה שיבולת אין התבואה נאסרת משום חדש מה שגדל בקנה השבולת לאחר העומר הואיל והשריש קודם העומר ולפי זה אתי אפילו למ"ד האיר המזרח מתיר.:

    והוא הדין לערלה בשתיםואם תאמר טבל ותרומה ומעשר נילף מק"ו דחדש דנוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ או במה מצינו שהרי איסורו איסור עולם ואין היתר לאיסורו בעודו טבל ותרומה וי"ל דאיכא למיפרך מה לחדש שכן אינו בשאלה תאמר בהני שהן בשאלה פי' שיכולין לשאול לחכם כדי לחזור מהפרשת תרומה ומעשר שהפריש וטבל אע"ג שאינו בשאלה דלעולם הוי טבל עד שתקנו מ"מ כיון דאיסורו אינו אלא מחמת תרומה ומעשר לא חמירי מינייהו עוד י"ל דאיכא למיפרך דלא דמי לחדש שהרי איסורו בא מאליו ולא ע"י מעשה אדם אבל טבל ותרומה איסורן בא ע"י מירוח שהוא מעשה אדם ושמא יש לדחות דחדש נמי בא ע"י אדם דהיינו החרישה והזריעה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Ritva

    תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונהגות בין בארץ בין בח"ל וה"ה שינהגו ומה חדש שהוא קל שאין איסורו איסור עולם. פירש"י זכרונו לברכה שאין איסורו אלא עד ששה עשר ואחרי כן מותר ואין איסורו איסור הנאה דהא תנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמתו ויש היתר לאיסורו שאפי' ביום ששה עשר עצמו מותר לאחר הקרבת העומר כלאים שאיסורו איסור עולם וה"ה לערלה בב' שאסורה איסור הנאה ואין היתר לאיסורה שאין היתר לפדות ערלה לעולם אבל אין איסורה איסור עולם שהרי פירות אילן זה שלאחר שלש מותרות ואין איסור אילן זה איסור עולם וקרוב לזה פירש רבינו חננאל שיש היתר לאיסירו שאפילו החדש שנקצר קודם לעומר הרי הוא מותר לאחר הקרבת העומר מה שאין כן בפירות הערלה שחנטו תוך שלש שאסורין לאחר שלשה ואין איסורו איסור עולם שתבואת שדה זו מותרת לאחר הקרבת העומר וה"ה דפירות אילן זה לאחר שלש מותרים אין דין ערלה נוהג בו:

    והקשה עליו ר"ת ז"ל שהרי ערלה זו ממה שנאסר בה איסור עולם דפירות של תוך שלש שנקראי' ערלה אינם מותרים לעולם ושלאחר שלשה לא נאסרו מעולם ואין דין ערלה בהם והאילן עצמו לא נאסר מעולם. ולפיכך פירש הוא ז"ל דערלה איסורה איסור עולם אבל יש היתר לאיסורה שהרי פירות רבעי איסורה משום ערלה כל זמן שלא נפדו ולאחר פדיון מותרים:

    ויש שפירשו יש היתר לאיסורו שיש היתר מעשה לאיסורו כלומר שהוא מותר להביא איסור זה לעולם שמותר לזרוע תבואתו קודם העומר אע"פ שיש לה לאסור בחדש וכן הערלה מותר ליטע אילן זה אע"פ שפירותיו סופן לאסור תוך שלש מדין ערלה מה שאין כן בכלאים שאף הזריעה אסורה בו כדכתיב לא תזרע כלאים:

    אבל איןפירוש זה נכון שהרי בתורת כהנים גרסינן ויש היתר אחר איסורו דאלמא בהיתר הנאה הדברים אמורים ולא בהיתר מעשה שהוא קודם האיסור:

    רבי אליעזר אומר כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ כלומר שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ וכל מצוה שנצטוו ישראל לאחר כניסתן לארץ כלומר שהיא חובת קרקע אינם נוהגת אלא בארץ דפליג עליה דאבוה בחדש וערלה וכלאים דאין נוהגין בחוצה לארץ מן התורה אלא מדבריהם כסתם מתניתן:

    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 38a

    Kiddushin 38a. The full printed text of this folio side — 11 numbered segments, about 324 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    לא הוו צריכי שנסתפקו מן המן שבכליהם:

    אל ארץ נושבת מעבר הירדן ואילך שהיא חשובה מארץ סיחון ועוג כדאשכחן במשה שהיה מתאוה ליכנס לה וקרי לה טובה:

    קצה ארץ כנען בערבות מואב ששם מת משה שהיא ארץ האמורי ועל שפת הירדן שהוא קצה כניסת ארץ כנען:

    חסר שלשים שנסתפקו מעוגות שהוציאו ממצרים דכתיב (שמות ט״ז:א׳) ויסעו מאילים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני וכתיב בתריה בשבתנו על סיר הבשר וגו' וכתיב (שם) הנני ממטיר לכם לחם אלמא בששה עשר באייר המן התחיל לירד:

    ויבכו בני ישראל שלשים יום עמדו בערבות מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיען הכינו להם צדה לדרך ג' ימים ובשלישי עברו את הירדן דכתיב בעוד שלשת ימים וכתיב בעשור לחדש הראשון:

    צא שלשים ושלשה למפרע והן עשרה דניסן ועשרים וג' דאדר למפרע והוא שבעה באדר ו' ימים עברו ממנו ועשרים ושלשה הרי כ"ט שאדר חסר הוא:

    שלש מצות חדש וערלה וכלאים:

    בכניסתן לארץ שהרי במדבר לא זרעו ולא קצרו ולא נטעו:

    8 more comments on this page.

    Rashi on Kiddushin 38a · Sefaria

    Tosafot

    אקרוב עומר והדר אכול בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דאחר הדבור אי נמי יש לומר דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני:

    ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה אי אפשר כו' וא"ת אמאי לא מפיק ליה כולה מילתא בהדיא דכתיב (יהושע ה׳:י״ב) וישבות המן ממחרת הפסח ולא היה עוד לבני ישראל מן אלמא דעד השתא הוה להו לישראל ושמא ניחא ליה למידרש מדברי תורה:

    עד בואם אל ארץ נושבת פי' בקונטרס היינו מעבר לירדן ואילך דחשובה מארץ סיחון ועוג עד בואם אל קצה ארץ כנען היינו על שפת הירדן שהוא קצה ארץ כנען והיינו ארץ סיחון ועוג וי"מ איפכא דארץ נושבת היינו ארץ סיחון ועוג וקרי ליה נושבת לפי שקרובה למדבר ומפקא ממדבר והויא ישוב וקצה ארץ כנען היינו סוף ארץ כנען:

    ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה אי אפשר כו' וא"ת אמאי לא מפיק ליה כולה מילתא בהדיא דכתיב (יהושע ה׳:י״ב) וישבות המן ממחרת הפסח ולא היה עוד לבני ישראל מן אלמא דעד השתא הוה להו לישראל ושמא ניחא ליה למידרש מדברי תורה:

    צא מהן ל"ג למפרע פי' בקונטרס שלשים יום עמדו בערבות מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיען הכינו להם צדה לדרך ג' ימים כדכתיב בעוד שלשת ימים אתם עוברים נמצא שכלו שלשים יום אבל משה בז' בניסן ולמחרת ביום ח' דיבר הקב"ה עם יהושע שקודם לכן לא דיבר עמו שאין השכינה שורה מתוך עצבות. והיינו דכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש והקשה ר"י מקרא אחרינא דכתיב ביהושע ויהי מקצה שלשת ימים ויאמר יהושע אל העם התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות ומקצה שלשת ימים היינו יום עשירי וקאמר להו למחר אלמא בי"א עברו וקרא קאמר בעשור לחדש וי"מ שהקב"ה דיבר עם יהושע ביום ל' דאבל משה שהוא ז' בניסן ואע"ג דאין שכינה שורה מתוך עצבות מ"מ מקצת היום ככולו וקאמר להו בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן לבד מאותו יום שעומד בו ויהושע אמר להם מקצה ג' ימים עם אותו יום שנתייחד עמו הדבור דהיינו ל"ב כי מחר יעשה ה' נפלאות דהיינו ל"ג יום ויום עשירי בחודש ודוחק הוא דבעוד שלשת ימים דקאמר הקב"ה חלוק ממקצה שלשת ימים דקאמר יהושע ועוד לא הוי כמו בעוד שלשת ימים ישא פרעה (בראשית מ׳:י״ג) דהתם הוי בתוך שלשה ימים כדכתיב (שם) ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה וגו' לפיכך יש ליישב פירוש ראשון דודאי לא דיבר עמו אלא דוקא ביום ל"א לאבל משה דהיינו ח' ניסן ואמר לו הקב"ה בעוד שלשת ימים עם אותו יום שעמד בו דהיינו יום עשירי תעבורו ומקצה שלשת ימים דקאמר יהושע להעם היינו סוף יום שני שסמוך ליום ג' וזהו ביום ל"ב בסופו סמוך לתחלת יום ל"ג כמו ההוא דפסחים (דף יא:) במיפק תרתי ועייל תלת וכן מצינו בירמיה (לד) דכתיב מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ופריך בערכין (דף לג.) מאי קאמר שבע והלא עבד יוצא בשש ומשני שש לנמכר ושבע לנרצע פי' שאם פגע בו יובל שנת ז' לרציעתו או למכירתו תשלחהו אלמא אע"ג שהיובל משמט מתחלתו קורא מקץ שבע שנים הכא נמי קרי תחילת יום ג' מקצה שלשת ימים:

    שאין איסורו איסור עולם פי' בקונטרס אלא כל ט"ז בלבד ויש היתר לאיסורו שביום ט"ז איסורו ניתר אם עומר קרב ולפי זה אתיא כר' יהודה דאמר במנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סח.) דכל ט"ז אסור כי ליכא עומר ואיכא למאן דאמר התם האיר המזרח מתיר:

    והוא הדין לערלה בשתים פי' בקונטרס אע"ג דאין איסורו איסור עולם דמותרת בשנה רביעית מיהו איסורו איסור הנאה ואין לו היתר תוך ימי איסורו והקשה ר"ת הרי הפרי שגדל בשני ערלה אסור לעולם ואין לו היתר ופי' ר"ת דערלה זו בשנה רביעית קאמר דיש היתר לאיסורו על ידי פדיון אבל בשתים ר"ל איסורו איסור עולם ואיסור הנאה והר"ר י"ט פירש דבערלה ממש קאמר דיש היתר לאיסורו והכי פירושו יש היתר לגרום איסור ולנוטעם וכלאים אסור לגדלם ולזורעם והקשה לו רבינו תם דקתני בספרי יש היתר לאחר איסורו משמע שהאיסור נפקע וה"ר משה מפונטייז"א מפרש דערלה יש היתר לאיסורו על ידי ב"ד דפרי ערלה אסורין עד ט"ו בשבט ואם חיסרו ב"ד חדש כסליו הרי ממהרין יום התירן וכן חדש דחדש אסור עד י"ז בניסן ואם חסרו ב"ד חדש אדר נמצא שממהרין יום התירו מה שאין כן בכלאים שאין ב"ד יכולים להתירן בשום ענין ועוד אומר ר"י דאאילן קאי דיש היתר לאיסורו לפרי שגדל בו דאינו נאסר מה שגדל לאחר ג' שנים וכן קנה שיבולת אין התבואה נאסרת משום חדש מה שגדל בקנה השבולת לאחר העומר הואיל והשריש קודם העומר ולפי זה אתי אפילו למ"ד האיר המזרח מתיר.:

    והוא הדין לערלה בשתים ואם תאמר טבל ותרומה ומעשר נילף מק"ו דחדש דנוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ או במה מצינו שהרי איסורו איסור עולם ואין היתר לאיסורו בעודו טבל ותרומה וי"ל דאיכא למיפרך מה לחדש שכן אינו בשאלה תאמר בהני שהן בשאלה פי' שיכולין לשאול לחכם כדי לחזור מהפרשת תרומה ומעשר שהפריש וטבל אע"ג שאינו בשאלה דלעולם הוי טבל עד שתקנו מ"מ כיון דאיסורו אינו אלא מחמת תרומה ומעשר לא חמירי מינייהו עוד י"ל דאיכא למיפרך דלא דמי לחדש שהרי איסורו בא מאליו ולא ע"י מעשה אדם אבל טבל ותרומה איסורן בא ע"י מירוח שהוא מעשה אדם ושמא יש לדחות דחדש נמי בא ע"י אדם דהיינו החרישה והזריעה:

    Tosafot on Kiddushin 38a · Sefaria

    Ritva

    תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונהגות בין בארץ בין בח"ל וה"ה שינהגו ומה חדש שהוא קל שאין איסורו איסור עולם. פירש"י זכרונו לברכה שאין איסורו אלא עד ששה עשר ואחרי כן מותר ואין איסורו איסור הנאה דהא תנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמתו ויש היתר לאיסורו שאפי' ביום ששה עשר עצמו מותר לאחר הקרבת העומר כלאים שאיסורו איסור עולם וה"ה לערלה בב' שאסורה איסור הנאה ואין היתר לאיסורה שאין היתר לפדות ערלה לעולם אבל אין איסורה איסור עולם שהרי פירות אילן זה שלאחר שלש מותרות ואין איסור אילן זה איסור עולם וקרוב לזה פירש רבינו חננאל שיש היתר לאיסירו שאפילו החדש שנקצר קודם לעומר הרי הוא מותר לאחר הקרבת העומר מה שאין כן בפירות הערלה שחנטו תוך שלש שאסורין לאחר שלשה ואין איסורו איסור עולם שתבואת שדה זו מותרת לאחר הקרבת העומר וה"ה דפירות אילן זה לאחר שלש מותרים אין דין ערלה נוהג בו:

    והקשה עליו ר"ת ז"ל שהרי ערלה זו ממה שנאסר בה איסור עולם דפירות של תוך שלש שנקראי' ערלה אינם מותרים לעולם ושלאחר שלשה לא נאסרו מעולם ואין דין ערלה בהם והאילן עצמו לא נאסר מעולם. ולפיכך פירש הוא ז"ל דערלה איסורה איסור עולם אבל יש היתר לאיסורה שהרי פירות רבעי איסורה משום ערלה כל זמן שלא נפדו ולאחר פדיון מותרים:

    ויש שפירשו יש היתר לאיסורו שיש היתר מעשה לאיסורו כלומר שהוא מותר להביא איסור זה לעולם שמותר לזרוע תבואתו קודם העומר אע"פ שיש לה לאסור בחדש וכן הערלה מותר ליטע אילן זה אע"פ שפירותיו סופן לאסור תוך שלש מדין ערלה מה שאין כן בכלאים שאף הזריעה אסורה בו כדכתיב לא תזרע כלאים:

    אבל אין פירוש זה נכון שהרי בתורת כהנים גרסינן ויש היתר אחר איסורו דאלמא בהיתר הנאה הדברים אמורים ולא בהיתר מעשה שהוא קודם האיסור:

    רבי אליעזר אומר כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ כלומר שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ וכל מצוה שנצטוו ישראל לאחר כניסתן לארץ כלומר שהיא חובת קרקע אינם נוהגת אלא בארץ דפליג עליה דאבוה בחדש וערלה וכלאים דאין נוהגין בחוצה לארץ מן התורה אלא מדבריהם כסתם מתניתן:

    Ritva on Kiddushin 38a · Sefaria

    Meiri

    כבר ביארנו במקומו שזמן איסור חדש בזמן שבית המקדש קיים עד שקרב העומר בששה עשר בניסן ומשחרב בית המקדש האיר פני מזרח של יום ששה עשר מתיר אלא שרבן יוחנן בן זכאי תקן לאסרו כל יום הנף כמו שביארנו במקומו מכל מקום כל זמן שעכבו או נתרשלו בזמן המקדש ולא קירבו עומר אין חדש נאסר מששה עשר ואילך מתוך כך פירשו גדולי הדורות בסוגיא זו מה שאמרו בחדש שאין איסור איסור עולם שלאחר ששה עשר מותר אף כשלא הקריבו עומר ומה שאמרו בו ויש היתר לאיסורו פירושו בתוך יום האיסור ר"ל יום ששה עשר שהרי מקצתו אסור ומקצתו מותר וזהו לאחר הקרבת העומר אבל כלאים איסורן איסור עולם שאם זרע חטה ושעורה וחרצן אסורין לעולם הם והפירות הצומחים מהם ואיסורן איסור הנאה שנאמר פן תקדש פן תוקד אש ר"ל שלא יסיק בו תנור וכירים ואין היתר לאיסורו בתוך ימי האיסור דהיינו לעולם וזו לא הוצרכה שמאחר שאיסורו איסור הנאה ושאין לה היתר בתוך ימי האיסור ר"ל כל שלש אבל אין איסורה לעולם ר"ל לאחר שלש וקשה לפירוש זה שהרי הפירות של ערלה מכל מקום אין להם היתר ומתוך כך יש מפרשים בחדש יש היתר לאיסורו שאיסורו בא על ידי היתר שבשעת זריעתו לא עשה איסור ובכלאים אין היתר לאיסורו שהרי בעבירה זרע ושתים של ערלה הם איסור עולם ואיסור הנאה ויש מפרשין בחדש אין איסורו איסור עולם שלא נצטוו בני נח עליו אבל כלאים יש בהם שאיסורן אף לבני נח והוא הרכבת אילן ושתים של ערלה איסור הנאה ואין היתר לאיסורה אבל אינה איסור עולם שלא נאסרה לבני נח ויש מפרשים עוד בדרכים אחרים אלא שאין לנו בהם דין ודברים לענין פסק:

    Meiri on Kiddushin 38a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה אקרוב כו' ומקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה כו' עכ"ל לפר"י דלעיל ניחא דמדקאמר ויאכלו מעבור הארץ משמע מעיקרא לא אכול מעבור הארץ כלל בין מישן שלא היה להן ובין מחדש שהיה להן משום איסור חדש ואם כן פריך למה לא אכלו מצה מחדש כו' אבל לפי' ר"ת שהיה להן ישן וממנו אכלו מצה בט"ו לא מקשה כלום כיון דאפשר לקיים שניהם לא תדחה עשה דמצה את הל"ת דחדש ואין לפרש נמי לעיל הא דפריך ממחרת הפסח אכול מעיקרא וכו' דהכי קאמר ממחרת הפסח היינו ט"ו אכול משום עשה דמצה דדחי לא תעשה דחדש אבל מעיקרא בי"ד לא אכול משום איסור חדש וכדפריך בירושלמי דאם כן מאי קאמר תלמודא אלמא אקרוב והדר אכול וכו' ודו"ק:

    בד"ה ובני ישראל וכו' אמאי לא מפיק ליה כולה מילתא וכו' וישבות המן ממחרת וכו' עכ"ל הא דפסק המן מלירד בז' באדר לא מפיק מהתם אלא דר"ל כולה מלתא דלא הוו צריכי וכו' וק"ל:

    בד"ה צא מהן וכו' ומשני שש לנמכר וז' לנרצע פירוש שאם פגע בו יובל שנת ז' וכו' עכ"ל כפי פרש"י שם דאיירי שפגע יובל בח' לא מוכח מידי דהשתא מקץ ז' שנים בסופו הוא אלא דלא ניחא להו לתוס' לפרש כן דאם כן אמאי נקט קרא טפי שפגע בח' משאר כל שנות היובל כמ"ש גם מהרש"ל וע"כ פירשו דאיירי קרא שפוגע יובל בז' לרציעתו דהשתא ניחא דנקט בכה"ג נרצע דומיא דנמכר דאינו עובד רק שש ובשביעית יצא ומיהו לא בעי תלמודא לשנויי מקץ שבע שנים בכה"ג לנמכר גופיה שיוצא מקץ שבע דהיינו בתחילת שבע דהרי נמכר כבר נאמר בההוא קרא גופיה ועבדך שש שנים דהיינו שיוצא בתחילת ז' ולהכי מוקי לה בנרצע דפעמים שיוצא גם הוא בשש לרציעתו דהיינו בתחילת שבע ומיהו מה שכתבו התוס' בדבריהם או למכירתו לא ידעתי להולמו דבלא פגע בו יובל נמי הוא יוצא בו' למכירתו דכתיב בשביעית יצא לחפשי ועוד מי הכריחם לכך לומר או למכירתו דהא לא מוקי ליה תלמודא אלא ושבע לנרצע והיינו כמ"ש לעיל משום דיוצא בשש למכירה דהיינו תחילת ז' כבר אמור בההוא קרא גופיה ויש ליישב דאו למכירתו לא קאי אפגע בו יובל דקאמרי אלא פירושו דקרא מקץ ז' שנים וגו' דהיינו אם פגע יובל בז' לרציעתו אז ועבדך שש שנים דהיינו למכירתו ושלחתו וגו' ודו"ק:

    בד"ה שאין איסורו כו' ויש היתר לאיסורו שביום ט"ז כו' ולפי זה אתיא כר"י כו' עכ"ל קצת קשה דאיכא לפרושי בהיפך למ"ד האיר המזרח מתיר כי ליכא עומר והיינו תוך ימי איסורו שאיסורו הוא עד שעומר קרב ביום ט"ז ויש ליישב ודו"ק:

    בד"ה וה"ה לערלה כו' ואם חיסרו ב"ד חודש כסליו הרי כו' עכ"ל ולא בעי למימר חדש טבת דסמוך לשבט דדרכו להיות חסר אבל כסליו היה ראוי להיות מלא כפי סדר החדשים אחד מלא ואחד חסר אבל לפי זה לא הל"ל אדר הסמוך לניסן חסר כיון שדרכו להיות חסר אבל הל"ל שחסרו בית דין שבט ויש ליישב ודו"ק:

    בא"ד ולפי' זה אתי אפילו למ"ד האיר המזרח מתיר עכ"ל לאו דוקא לפי' זה דה"ה לאינך פירושים דלעיל וק"ל:

    בד"ה וה"ה ערלה כו' ואין היתר לאיסורו בעודו טבל ותרומה עכ"ל ר"ל בעוד שאינו מתקן הטבל הוה איסור עולם ואין היתר לאיסורו ובעודו תרומה היינו בעוד שלא שאל עליה שאפשר שלא יהיה תרומה על ידי שאלה כמ"ש בתירוץ אלא דלא אסקי אדעתייהו למיעבד פירכא בכך וק"ל:

    Chidushei Halachot on Kiddushin 38a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    תוספות בד"ה דאקרוב עומר כו' בירושלמי מקשה כו' דין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור כו'. האי לישנא ליתא בירושלמי אלא דאין עשה דוחה לא תעשה אלא א"כ שכתובה בצידה ע"ש אלא דהר"ש בפירוש המשניות במסכת חלה מפרש לה הכי דהאי כתובה בצידה לאו דוקא אלא כל היכא דאיכא עשה דלאחר הדיבור ה"ל כאילו כתובה בצידה ולאפוקי עשה דקודם הדיבור אתא ע"ש. ולענ"ד הטעם מבואר דכיון דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכל כללי עשה ולא תעשה נאמרו בסיני א"כ כל היכא דכתיב העשה סתם משמע דאפילו במקום דאיכא לא תעשה אפ"ה יקיים העשה דעשה דוחה ל"ת אם לא היכא דגלי קרא משא"כ הכא בעשה דבערב תאכלו מצות שנאמר במצרים דאכתי לא הוי נהוג איסור חדש כלל לא שייך לומר דכיון דסתם משמע אפילו מן החדש דהא אכתי לא נהוג הוצרך קרא למעוטי כן נ"ל. ולפ"ז נתיישב לי מה שמקשין העולם על דברי התוספות כאן דבפ"ק דיבמות דף ה' ע"ב מקשה הש"ס להיפך דלא מצינן למילף דעשה דוחה ל"ת מפסח ומילה ותמיד שדוחין שבת דמה להנך שכן ישנן לפני הדיבור א"כ משמע דעשה דלפני הדיבור חמיר טפי לדחות ל"ת וכן הקשה מהר"י מטראני ז"ל בחידושיו. אמנם כן לענ"ד לא קשה מידי דבפסח ומילה ותמיד נהי דאית בהו עשה דלפני הדיבור אפ"ה אית בהו נמי עשה בהדיא אף לאחר הדיבור דה"ל כאילו כתובין בצידה לענין דדחי שבת אף שכבר נצטוו על מצות שבת ואפ"ה לא מצינן למילף בעלמא דמה להנך דנהוג נמי אף קודם הדיבור והויא פירכא גמורה משא"כ הכא לענין עשה דבערב תאכלו מצות לא אשכחן לה אלא קודם הדיבור דאף על גב דבפרשת בהעלותך כתיב בפסח מדבר על מצות ומרורים יאכלוהו נ"ל דהאי לאו לשון עשה דמצה הוא אלא עשה דפסח שני שיאכלו מצה עמה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא דאין מעכבין הפסח אלא למצוה בעלמא דאכילת פסח לאכול מצה עמו ובפרש"י בחומש מפרש להדיא שלא בא אלא לאסור אכילת חמץ עם הפסח בפסח שני. ועוד דמהאי קרא לא שמעי' שאכילת מצה היא דוקא מחמשת המינין וסד"א דבאכילת מן נמי מקיים מצות מצה עם הפסח אי לאו דאיכא קרא אחרינ' בפרשת בא דאכילת מצה אינו אלא מחמשת המינין שבאין לידי חימוץ וא"כ הדר ה"ל עשה דלפני הדיבור כיון שלא נשנה לאחר הדיבור ולא הוי דומיא דעשה דפסח ותמיד ומילה דעיקר מילתא דילפינן בהו דדחי שבת היינו מהנן קראי דכתיבי עשה לאחר הדיבור ודוק ותשכח וא"כ שפיר קאמר בירושלמי דעשה דמצה לא דחי ל"ת דחדש כיון דאכתי לא הוי נהוג במצרים ועוד דאף בפסח מדבר נמי אכתי לא הוי נהוג איסור חדש אלא שאין צורך לכך דבלא"ה נ"ל פשוט ומוכרח דעשה דמצה לא דמי כלל לעשה דפסח ומילה ותמיד דעיקר עשה דידהו דדחי שבת נאמר לאחר הדיבור כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב:

    בד"ה ובני ישראל וא"ת אמאי לא מפיק ליה כולה מילתא בהדיא כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד יש לתמוה טובא על דבריהם למה הוצרכו לידחק בכך דלכאורה אדרבא מהאי קרא דכתיב בהדיא מקשה הש"ס שפיר טפי דכיון דכתיב בהדיא וישבות המן ממחרת הפסח ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת הארץ א"כ מיותר לגמרי האי קרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וכבר כתבתי דבין לפירוש ר"ת ובין לפי' ר"י עיקר קושיי' המקשה הוי מייתורא דקראי ולפ"ז צריך לומר דהא דמשני הש"ס לא הוי צריכי היינו דייתורא דקרא להכי איצטריך ולאשמעינן חידוש טובא שהמן היה חביב כ"כ על ישראל שכל זמן שהיה אפשר להם באכילת המן לא רצו לאכול מתבואת והארץ כמו שכתבו התוס' בפ"ק דר"ה דף י"ב בשם המדרש ע"ש והך מילתא ודאי לא ידעי מפשטא דקרא דוישבות המן וגומר דלכאורה משמע דאירידת המן קאי אבל מייתורא דקרא דממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול שפיר שמעינן להא מילתא דמעיקרא לא רצו לאכול כיון שהיה להם מן והיה חביב עליהם ביותר והיינו דמייתי נמי מקרא דובני ישראל דאף על גב שפסק המן מלירד בז' באדר שבאו לקצה הארץ אפ"ה נעשה להם נס שאכלו מהמן שבכליהם עד בואם לארץ נושבת בט"ו בניסן או איפכא ליש מפרשים ובודאי לא עביד רחמנא ניסא לשקרא כיון שכבר היה להם תבואה אלא ודאי דהנס נעשה להם גם כן לפי שהיה המן חביב עליהם יותר כן נ"ל נכון וברור בעזה"י:

    גמרא תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר ג' מצות כו' כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה כו'. משמע להדיא דאיירי בכלאי הכרם דוקא כפירש"י דכלאי זרעים והרכבת האילן מותרין בהנאה ואפילו באכילה כדאיתא להדיא במשנה דמסכת כלאים ואף ע"ג דלקמן משמע דהרכבת האילן פשיטא דאסור אף בח"ל היינו מהקישא דבהמתן אבל כלאי הכרם דלא אתיין מהן הקישא כדאיתא לקמן מש"ה הוצרך רשב"י למילף בק"ו אלא דאכתי יש לדקדק כיון דסוף סוף ע"כ לא דריש ר' שמעון הך דרשא דלקמן דמסקינן שדך למעוטי זרעים דח"ל והיינו כלאי הכרם לפרש"י ותוספות דלקמן א"כ אמאי הוצרך רשב"י למילף כלאי הכרם מערלה בק"ו ואמאי לא יליף לה בפשיטות מק"ו דהרכבת האילן דמותר אף באכילה ואפ"ה אסור בח"ל כ"ש לכלאי הכרם ואפשר דס"ל לרשב"י דהרכבת האילן אסור לבני נח וא"כ איכא למיפרך מה להרכבת האילן שאיסורן נוהג בבני נח דבכה"ג מסיק הש"ס בכמה דוכתי דשייך הך פירכא מש"ה איצטריך למילף בק"ו מערלה כן נ"ל ולקמן גבי ואלא הכתיב שדך ההיא למעוטי זרעים שבחוץ לארץ אבאר יותר ע"ש:

    תוספות בד"ה וה"ה ערלה בשתים וא"ת טבל ותרומה ומעשר נילף מק"ו כו' עד סוף הדיבור. ואף על גב דלפי מה שפירש"י לקמן סוף פירקין דתרומה אינו נוהג אף בא"י אלא לאחר ירושה וישיבה ילפינן לה מדכתיב תבואת זרעך אפילו הכי לא שייך למעט ח"ל מהאי מיעוטא דנהי דלענין כלאים ממעטינן לקמן משדך למעוטי ח"ל וכן לענין ביכורים ממעטינן בפ' הספינה שדך למעוטי ח"ל אפ"ה בקל יש לחלק בין מיעוטא דשדך ובין מיעוטא דתבואת זרעך. אמנם למאי דפרישית לעיל דהא דתרומה אינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה היינו משום דתרומה איתקש לביכורים א"כ אין מקום לקושיית התוס' כאן וכ"ש דהכא אליבא דרבי שמעון קיימינן דדריש להדיא בפרק הערל דף ע' דתרומה איתקש לביכורים ע"ש:

    Penei Yehoshua on Kiddushin 38a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ר"א ב"ר שמעון אומר פליג על אבוהי וכן שבת מד ע"א:

    רש"י ד"ה ואסורין בהנאה וכו' לשון הקדש אין זה המסקנא לקמן נו ע"ב וצ"ע:

    Gilyon HaShas on Kiddushin 38a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    עֻגּוֹת שֶׁהוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם טַעֲמוּ בָּהֶם טַעַם מָן (שמות טז, לה) יש להבין למה עשה להם הקדוש ברוך הוא נס פלילי זה להטעימם בלחם הגשמי שלהם טעם מן? ונראה לי בס"ד כדי שיהיה לחם זה שהוא גופו גשמי מעשה אדם וטעמו טעם רוחני אמצעי בין לחם הגשמי הפשוט ובין מן שגופו גם כן רוחני שהיה יורד מן השמים שעל ידי אכילה זו יהיו יכולים לסבול כחו של מן המקרי היורד מן השמים ויתקיים בהם ויתקיימו בו. אי נמי רמז להם בזה שרצונו להוריד להם מן ובחינם צעקו ונתלוננו שגם בלא צעקתם ותלונתם יוריד להם לחם מן השמים ויאכלו וישבעו בו.

    בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה, וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלָד (דברים לד, ה) מקשים והלא הלידה היא קודם המיתה והוה ליה להקדים כאן את הלידה? ונראה לי בס"ד מפני שיום המיתה הוא גדול מיום הלידה אצל הצדיקים לכך הקדים יום המיתה דאיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל מה שאמרו רז"ל (חולין ז:) גדולים צדיקים במיתתן קאי על יום הפטירה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כיון שיום הפטירה נלמד מקראי ויום הלידה נודע לנו אחר שנתברר לנו יום המיתה לכך הקדים הא להא עד כאן דבריו נר"ו.

    מְלַמֵּד, שֶׁיּוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְמַלֵּא שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ. מקשים והלא כמה צדיקים גמורים דלא מתו ביום הלידה ובחודש הלידה ואיך כאן עביד כלל זה יסוד חזק ואמיץ שבונה עליו בנין להכריח שלידת משה רבינו ע"ה היתה בשבעה באדר מפני שהמיתה היתה בשבעה באדר? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב מהרש"ך ז"ל בביאור אדרא רבא על מאמר משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו דקדמאה שלים בתראה שלים מה שאין כן שמואל שמואל פסיק טעמא בגווייהו דבתראה שלים קדמאה לא שלים (זהר חלק ג קלח.), וזה לשונו כל הצדיקים והחסידים בשעה שנולדים ויוצאים לאויר העולם יוצאין במוחין דעיבור שהם אותיות 'אלם' מן אלקים ואחר כך זוכין למוחין דיניקה שהם שמות אלקים שלמים ואחר כך על ידי מעשיהם עולים במעלה יותר עליונה שזוכין למוחין דגדלות. ועל כן בזמן ימי שנות חייהם יש הפרש גדול שבתחלת ימיהם אין זוכין אלא למוחין דיניקה שהם שמות אלקים ועל זה אמרו קדמאה לא שלים ואחר כך זוכין למוחין דגדלות שהוא סוד הויות ועל זה אמרו בתראה שלים ולכן שמואל שמואל פסיק טעמא בגווייהו אבל משה רבינו ע"ה כבר נולד במוחין דיניקה שהם שמות אלקים שלמים וכיון דנולד בכך אז תכף כשנולד ויצא לאויר העולם זכה למוחין דגדלות ונמצא שאין שם הפרש בשנות חייו בין תחילתו לסופו הילכך משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו דמיומא דאתייליד שלים הוה כל ימיו במוחין דגדלות עד כאן לשונו. ונמצא כל הצדיקים נולדים במוחין של אותיות 'אלם' דשם אלקים ואחר כך לוקחין מוחין של אותיות אלקים שלמים ולזה אמר אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא (שמות כג, כו) הנה ביושר 'אמלא' ולמפרע אלם א' פירוש אל"ם ראשון של שמות אלקים שהיה אצלך בעת הלידה ועל כל פנים נמצא שכל הצדיקים שנותיהם חלוקים לשני זמנים האחד של קטנות והאחד של גדלות רמז לדבר וְאִם הָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר אַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד (איוב ח, ז). והשתא לפי זה מה שאמר כאן שהקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש לא קאי על יום הלידה בעת שיצאו מבטן אמם אלא קאי על יום כניסת המוחין דגדלות בהם כי זה נחשב לגבי דידם יום לידה בפני עצמו מפני שזמן זה של ימי הגדלות הוא שלים ואינו מתערב עם זמן הראשון שהיה מיום יציאתם מכאן כי אותו זמן קדמאה לא הוה שנים כי היה במוחין דקטנות ובעת שזוכים למוחין דגדלות נעשו בריה חדשה וכאלו נולדו עתה מחדש. ולכן יום הפטירה שמסתלקין מהם מוחין דגדלות ונשארים בהם מוחין דקטנות כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל צריך שיהיה אותו היום מכוון כנגד אותו היום שנולדו בהם מוחין דגדלות וכן החודש גם כן יהיה מכוון כנגד אותו החודש ועל זה אמר כאן הקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש דעל שנותיהם השלמים איירי שנולדו בהם מוחין דגדלות שיהא מכוון יום הפטירה שהוא יום סילוק המוחין ההם כנגד יום הכניסה. ודבר זה נוהג בכל הצדיקים והחסידים אך משה רבינו ע"ה דנכנסו בו מוחין דגדלות כשיצא מבטן אמו שפיר עשה כאן הכרח זה לומר שכיון שבשבעה באדר מת מוכרח לומר שבשבעה באדר נולד כי לגבי משה רבינו ע"ה הכלל הזה עומד על יום יציאתו מן הבטן מה שאין כן שאר צדיקים אי אפשר לעשות הכרח הכלל הזה של יום יציאתם מן הבטן אלא קאי הכלל הזה על יום כניסת מוחין דגדלות בהם ואין מי שיודע מתי נכנסו מוחין דגדלות בהם ודוק היטב כי נכון ויציב הוא בעזה"י [בעזרת השם יתברך].

    Ben Yehoyada on Kiddushin 38a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Kiddushin, daf 38, Amud Aleph, about 324 words in 11 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 11 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 14 words

      Opens “אקרוב עומר והדר אכול.…”

    2. Segment 210 words

      Opens “אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה, ניכול לאלתר!…”

    3. Segment 370 words

      Opens “דכתיב (שמות טז, לה) ״ובני ישראל אכלו…”

    4. Segment 430 words

      Opens “תניא אידך: ״ובני ישראל אכלו את המן…”

    5. Segment 555 words

      Opens “תניא אידך: בשבעה באדר מת משה, ובשבעה…”

    6. Segment 644 words

      Opens “וכתיב (יהושע א, יא) עברו בקרב המחנה…”

      Named: רב המחנה.

    7. Segment 747 words

      Opens “ומנין שבשבעה באדר נולד משה שנאמר (דברים…”

    8. Segment 817 words

      Opens “תניא ר"ש בן יוחי אומר: שלש מצות…”

    9. Segment 921 words

      Opens “והוא הדין שינהגו ומה חדש שאין איסורו…”

    10. Segment 1021 words

      Opens “כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה…”

    11. Segment 115 words

      Opens “רבי אלעזר ברבי שמעון אומר…”

      Named: רבי אלעזר ברבי שמעון.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Kiddushin 38a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026