Kiddushin 65b

אמרינן הן הן עדי יחוד כו' משראוה שנתייחדה עמו אין צריך להעיד על הביאה דכיון דלבו גס בה מחזקינן אותו בחזקת שבא עליה לשם קידושין:

ואיכא דאמרי דרבה משמיה דרב אמר ומאן קרי רב בי דינא רבה רבי:

צריכה שני גיטין קס"ד כדי להתירה לינשא:

וגובה כתובתה מן החבילה ממה נפשך והמותר מוטל בספק עד יבא אליהו:

אי דאית ליה סהדי להאי שאמר בפנינו קדשה ואית ליה סהדי נמי להאי:

מי מצי אמרה וכו' דתיהוי מותר הכתובה שלה ושלהן בספק:

אלא לאו בעד אחד לכל אחד וש"מ דאפי' אינה מודה צריכה גט:

עד אחד בהכחשה דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה מי מהימן אפי' לא מכחשא ליה איהי ליכא למאן דאמר דאין האחד בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא:

לא איברו סהדי אלא לשקרי מכאן אמר ר"ת דאין צריך עדים לעשות קנין והא דאמר פרק חזקת הבתים (ב"ב דף מ.) קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו לאו משום דלא מהני בלא שנים דודאי מהני אפי' בלא שנים אלא ה"ק קנין הרגיל בפני שנים אין צריך לומר כתובו אבל ודאי אין צריך שנים וכן משמע בפרק הזהב (ב"מ דף מה:) דקאמר התם היה עומד בגורן ואין בידו מעות כו' ופריך עלה וניקנינהו ניהליה אגב סודר ומשני דלית ליה סודר ואמאי לא משני דלא היו שם עדים אלא ש"מ דקנין מהני בלא עדים וכן משמע בפ"ק דסנהדרין (דף ו.) דקאמר התם פשרה ביחיד וקי"ל (שם) דפשרה צריכה קנין:

אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן פירוש דשתיקה כהודאה דמי והוי נודע לו מעצמו אבל אמר לו איני יודע אינו נאמן לחייבו קרבן דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ג) או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים ודווקא אחד אבל שנים נאמנים ומביא קרבן על ידם כדאמר התם (כריתות דף יא:) אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל וצריך נמי לפרש והלה שותק דאמר לו העד אכלת חלב והיה לך לידע והוא שותק:

ותנא תונא והלה אומר לא אכלתי הא דנקט לא אכלתי ה"ה אם אמר איני יודע דפטור משום דכתיב (שם) או הודע והא דנקט לא אכלתי משום דבעי למיתני סיפא גבי שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ובהא איכא רבותא לר"מ דאפילו אמר לא אכלתי מחייב ר"מ:

נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן שאמר לו העד בפניך נטמאו וכן צריך לפרש באכלת חלב כדפרישית וקשה דהא בפ' הנזקין (גיטין דף נד:) מייתי היה עושה עמו בטהרות ואמר לו נטמאו טהרותיך נאמן טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן ופריך התם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומשני אמר אביי כל שבידו נאמן וכל שאינו בידו אינו נאמן וסיפא איירי שאין הטהרות בידו לכך אינו נאמן והיכי אמר אביי דנאמן כשאמר לו אכלת חלב ואע"ג שאין בידו להאכילו חלב וכן קשה לקמן דנאמן לומר שורך נרבע אע"ג דאין בידו להרביע שורו וי"ל דההיא דהנזקין מיירי כשאינו שותק אלא מכחישו והכא איירי כששותק ואינו מכחישו ומיהו קשה מרבא דהכא משמע דלא פליג רבא עליה דאביי דאמר דכל דבר שאין בידו בעי שותק והתם קאמר רבא אשכחיה ולא אמר ליה והדר אשכחיה ואמר ליה אינו נאמן משמע אבל אי אמר ליה מיד נאמן בכל ענין אפי' אין בידו ואפי' אין שותק והכא לא פליג אאביי דבאין בידו בעי שותק וי"ל שאני התם לפי שהיה בידו פעם אחת דהיינו בשעת שעשאו אבל הכא מעולם לא היה בידו כלל ולכן בעי שותק ונראה דהלכה כרבא לגבי אביי ועתה בענין זה יש שלשה דינים בדבר שהיה בידו כגון ההיא דהיה עושה עמו בטהרות נאמן ואפי' לא היה שותק ובדבר שאין בידו לעולם כגון אכלת חלב ושורך נרבע אי שתיק מהימן ואי לא שתיק לא מהימן ובדבר שאין בידו עתה אבל היה בידו פעם אחרת בהא פליגי אביי ורבא כדפירשתי התם גבי טהרות שעשיתי עמך דלרבא היכא דאשכחיה ואמר ליה מהימן ואפילו אינו שותק והלכה כרבא כדפרישית ושותק דאמר בשמעתין דנאמן נראה לר"י דהיינו בדבר שיש לו לידע כגון שאמר לו נתנסך יינך בפניך דומיא דאכלת חלב אבל אם אמר לו נתנסך יינך שלא בפניך ושותק ההיא שתיקה אינה כהודאה שלכך לא ישיב לו לפי שלא היה יודע בירור הדבר ומה שאמרנו דבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו גברא דלא מהימן כבי תרי אבל אי מהימן ליה כבי תרי נאמן כדאמר בסמוך גבי סמיא דקאמר רבא דנאמן אע"ג דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים כל שכן דנאמן במילתא אחריתי וצריך לומר דהא דאמר בכל דוכתין (גיטין דף ב:) עד אחד נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר כגון בשר זו מנוקרת או חתיכה זו של שומן אבל לאסור הדבר אינו נאמן אלא כמו שפירשתי והא דאמרינן דבדבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו דוקא בדבר שאינו יכול להתברר אבל בדבר שיכול להתברר כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך או עובד כוכבים מנסך יינך בא ואראך האיסור בהא ודאי יש לחוש לדבריו ולבדוק כדאמר לקמן (עמוד ב) גבי בעל מום דמצי אמר ליה שלח ואחוי וכשאדם עושה חבירו שליח לשמור יינו או להביא מן המרתף נאמן דהיינו בידו ומהימן עליה כבי תרי כשסומך עליו והא דבעינן שותק היינו דוקא דלא עשאו שליח:

ומודים ודאי בנתגרשה מן הארוסין דלא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה מפני שאין לבו גס בה. ומסתברא דהכא דגייסי אהדדי, שאף בנתגרשה מן הארוסין צריכה ממנו גט שני, וכבר הארכתי בזה במקומה בפרק הזורק (גיטין פא, א) בס"ד.

היכי דמי אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי. פירשו הראב"ד והרב אב"ד ז"ל בשאינן מכחישין אלו את אלו, אלא אלו מעידין שנתקדשה לזה ואלו מעידין שנתקדשה לזה, ואינן מעידין על זמן ידוע, ואפשר שנתקדשה לשניהם בזה אחר זה גרש זה ונשא זה, אבל אם היו מכחישין אלו את אלו, לא היתה צריכה גט מאחד מהן, שאין כאן עדים. ותמיהא לי דהא אפילו במכחישין אלו את אלו, הויא לה כב' אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) הרי זו לא תנשא, וכן נמי זיל לגבי האי והוה ליה כשנים אומרים נתקדשה לו ושנים אומרים לא נתקדשה, וכן נמי לגבי אידך. ועוד דבהא קיימא לן (שבועות מז, ב) בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו דזו באה פני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, והלכך הכא ודאי חדא מינייהו מהימנא, ולחד מהני ודאי נתקדשה, וכיון שכן, על כרחנו צריכה גט משניהם, ואפילו נשאת תצא, דלא אמרו לא תצא אלא בקדושי אחד אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה ועדיין פנויה היא, ומכל מקום התם נמי צריכה גט, ואפילו למאן דאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן, ודכתבינן לקמן בפרקין (קידושין סו, א) ובפרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) ומסתברא אפילו במכחישין.

והא דאמרינן מי מציא אמרה אלו עבדי וחבילה שלי. קשיא לן ודלמא אית לה נמי סהדי לדידה, ואי משום דלא קתני בברייתא ושנהין צריכין גט שחרור זה מזה והיא משחררת את שניהם. דאילו הוי לה סהדי לדידה הוו צריכין גט שחרור מינה, מאי קושיא דלמא דאית לה סהדי דאמרי דחבילה שלה כסהדי דידהו, דסהדי דהאי ודהאי ודאי לאו אגופן קא מסהדי, דאם כן ליתני ושניהן צריכין גט זה מזה, אלא דעל החבילה ועל קדושיה מסהדי ולאו אגופן, וסהדי דידה נמי דמסהדי אחבילה בלחוד, ומשום הכי לא תני והיא משחררת את שניהם, וצ"ע. ומה שתירץ הראב"ד דהכי קא פריך מי מציא אמרה כו', למה הוזכרה טענתה ומה אנו עושין בדין זה בשביל טענתה, לא נתיישבו דבריו.

מי מציא אמרה הכי פירש רש"י מי מציא אמרה הכי למהוי מותר החבילה בספק שלה ושלהם, כלומר דכיון דלא קתני דינא דחבילה, שמע מינה דהכי קתני נוטלת כתובתה יותר על הדין השנוי פרק שנים אוחזין (בבא מציעא ב, א) דחולקין או שתהא מונחת עד שיבא אליהו (שם), כפי מה שהוא הדין לפי הדין הפסוק שם. אבל הרב אלברצלוני ז"ל כתב הואיל וקבלה שני הגטין והכחישה טענתה, אין לה בחבילה כלום. ואין זה נכון, דלא הכחישה טענתה בחבילה דשמא נתן לה אחד על מנת שאין לבעלה רשות בה, אי נמי שנתן הבעל עצמו, ואף על פי ששנינו בתוספתא בבבא בתרא (פ"ח, ה"ב) מי שיצא הוא ואביו למדינת הים, ומת הבן או מת האב, לעולם נכסים בחזקת זקן, וכל שכן בדין אשה ובעלה שהנכסים בחזקת הבעל, דמה שקנתה אשה קנה בעלה, הכא שאני שאין כאן בעל ודאי, אלא מתוך שקבלה גיטה מהן, וכיון שהיא מחזקת עדיין בטענתה הראשונה, נאמנת היא בדין מגו, ומיהו צריכה היא ליזהר בתביעתה, דאילו באה לבית דין ואמרה הגבוני כתובתי מן החבילה, כבר הודית שאין לה בה אלא מחמת כתובתה והכחישה טענתה הא', אלא צריכה היא לתבוע כל החבילה, וכשיאמרו לה שהיא שלהם, תאמר תנו לי כתובתי ממנה, שאתם מודים לי ממה נפשך והשאר כפי מה שיפסקו הדיינים, ולפיכך מגבין לה כתובה מעתה ממה נפשך, והשאר חולקין שלשתן שוה בשוה, הרמב"ן נר"ו. ואני תמה למה אינה נוטלת שליש החבילה וכתובה מן המותר, דמדינא נוטלת שלישתה כדין שנים אוחזין בטלית ומן המותר תטול כתובתה ממה נפשך. עוד כתב הרב נר"ו ואם המתינה ולא תבעה כתובה עד שיחלוקו על פי בית דין, אינה יכולה לתבוע כתובה מן המותר, דאי תבעה חד מינייהו בכתובה אמר לה והא את לא הוית מודית דאית ליך עילאה כתובה, והשתא נמי מחברי קבלת נמי גט ליתן לך איהו כתובה, ואי אמרת הבו לי ממה נפשך דכולה שלי, מכיון שחלקו להן בית דין, הלכה לה טענת כולה שלי, שכבר נטלה ספקה והלכה לה, ודמיא לההיא דקיימא לן בספק ובני יבם קם דינא כדאיתא ביבמות (לח, ב) ואף על גב דאתי ממה נפשך, גם בזו לא ירדתי לסוף דעת רבינו נר"ו, דהא על החבילה לא הכחישה טענתה, ולפיכך נוטלה שלישתה כדינא דשנים אוחזין, אבל על הקדושין הכחישה טענתה, כיון שקבלה גיטה מהם, ואף הם הודו לה ועמדו בטענתה וגרשו מעצמן, וכיון שכן נוטלת כתובה מהן, ואפילו מוכרין שער ראשון. וכשתמצא לומר שכיון שקבלה גט משני הודית לראשון שאינה אשתו ואין לה עליו כתובתה, מכל מקום מאחרון מיהא תשקול, ולא עוד אלא דמשניהם הוה לן למימר דתשקול, דאי אמר לה ראשון קא הודית ליה דלא מיקדשת לי, לא היא, דאיהי לא מודית ליה בפירוש, אלא מכיון דטענה מתחלה ועד סוף דחבילה שלה רצתה לשחק באחרון דתשקול גיטה מיניה, כי היכי דתגבה כשיעור כתובה מיניה, ואי טענה הכי טענתה מעלייתא קא אמרה, ואי קבלה מתרוייהו בבת אחת, כל שכן דלית להון טענה עלה בהא, דאינהו כל חד מינייהו נתן גט מעצמו הוה, ומאי אמרת שכבר הודית לחד מינייהו, ליתא, דאיהי הודאתה דכל חד מינייהו מסופקת והודאתם לה ודאית. והא דקתני נוטלת כתובה מן החבילה, דמשמע חדא כתובה בלחוד, ברייתא ודאי כשהחבילה ביד שליש או ביד בית דין מיירי, דאין מוציאין אלא בדבר ברור, ואין אחד מהן יכול ליטול חלקו ממנה עד שיבא אליהו כדין הפסוק בשנים אוחזין ובפרק חזקת (בבא בתרא לב, ב) גבי ארבא, וכיון שכן היא נוטלת כתובה מן החבילה ממה נפשך, ומותר החבילה יהא מונח עד שיבא אליהו, והלכך אינה יכולה ליטול ממנה דבר אחר, ואף על פי שקבלה שני גטין, והן אין להן אלא החבילה בלבד, ואילו היו להם נכסים אחרים היתה גובה כמו שכתבתי, והיינו דקתני גובה כתובתה מן החבילה, והיינו נמי דאמרינן במסקנה צריכה שני גיטין ליטול כתובה מן החבילה, ואילו אפשר לה לחבילה ליחלק ביניהן, למה צריכה שני גיטין לגבות כתובתה מן החבילה, הא בגט אחד נוטלת כתובה מחלקו של זה שנתן לה גט. ורש"י כן פירש והמותר מוטל בספק עד שיבא אליהו, ולקמן נמי כן פירש צריכה שני גיטין ליטול מן החבילה, כלומר לעולם החבילה מונחת עד שיבא אליהו, אלא אם כן נתנו שניהם גט מעצמן והגט מביאו לידי גיבוי כתובה מן החבילה ממה נפשך ע"כ. והא דגרסינן בירושלמי בפרק שנים אוחזין (ה"ב) צריכה גט משניהן והיא משחררת את שניהם ושניהם משחררין זה את זה. ובבהמה ובמשוי שלשתן שוין, התם בשהחבילה יוצאה מתחת ידן, ומפני שכל אחד הכחיש טענתו על ידי קבלת גיטיהן, ונמצאת טענת כולן והכחשתן שוה, לפיכך שלשתן שוין בחבילה, והאי דלא קתני נוטלת כתובה, איכא למימר דרבנן היא, דאמרי מטלטלי לכתובה לא משתעבדי, ותמיה לי אחרון למה אינו מפסיד, דאף על פי שהראשון כשקיבל גיטו מיד חברו ומיד האשה היה לו להפסיד חלקו שבחבילה, דמה שקנה עבד קנה רבו, ואחר שקבל השני גיטו ממנו וזה כתב ונתן לו, הוה ליה ראשון כאומר מנה לך בידי והלה אומר אין לי בידך כלום, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, וכאותה שאמרו (גיטין מ, ב) כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ולא נתן לי, הודאת בעל דין כמאה עדים. ואולי נאמר דאפילו בעבד נאמר הדין שאמרו באשה למעלה דלא הכחישו טענותיהן אלא במה שאומר זה עבדי, אבל בחבילה לא הכחיש טענתו ועדיין מחזיק בטענתו, ודלמא אחר נתנה לו על מנת שיצא בו לחירות, אי נמי שאין לרבו רשות בהן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

ור' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדא לכתובה הראב"ד פירשה בשמתו המגרשים. לומר דאלו שניהם קיימין אפילו רבנן מודו דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה. ולא נהירא דאם איתא דמחיים מודו רבנן, למה לי לאפוקי לבר מהלכתא ולאוקמוה כר' מאיר, לוקמה מחיים ואפילו לרבנן, ואי אמרת אם כן מאי קא משמע לן, איכא למימר דדינא דחלוקה קא משמע לן, כמשנת שנים אוחזין, אלא ודאי אפילו מחיים דבעל לרבנן אינה גובה מן המטלטלין, דכל אסמכתינהו אינה אלא על הקרקע, לפי שעומדת ימים רבים ואין זמנה קבוע, ועוד שאין דרכה לחזור אחר המטלטלין שיכול להטמין, אלא אחר הקרקע שהוא ידוע אצל הכל, מה שאין כן בבעל חוב שזמנו קבוע ודעתו שיטרח בעל חובו לפרוע, לו במעות. ור"ח הביא ראיה מהא דתנן בנדרים (סה, ב) מעשה באחד שהדיר את אשתו, ובא לפני ר' עקיבא וחייבו ליתן לה כתובה, אמר לו רבי שמונה מאות זוז הניח לנו אבא נטל אחי ד' מאות ואני ד' מאות לא דייה שתטול היא מאתים ואני מאתים, אמר לו אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתובתה, ודייקינן עלה בגמרא שמע מינה מטלטלי משתעבדי לכתובה, אלמא לרבנן אפילו מחיים לא משתעבדי לכתובה, דלרבנן גריעא מבעל חוב, דאפילו מחיים לא, מה שאין כן בבעל חוב, ולר' מאיר עדיפא מבעל חוב, דאלו מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ולר' מאיר משתעבדי לכתובה מדגרסינן ביבמות פרק נושאין על האנוסה (יבמות צט, ב) יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהן בן ושחרר את השפחה ונשאה ועמד וכתב כל נכסיו לבנה, נמצא זה מוכר את אביו להגבות את אמו כתובתה, ומוקי לה כר' מאיר, וקמשמע לן דמטלטלין משתעבדי לכתובתה, והכא אפילו כשתמצא לומר דמחיים דבעל קא מיירי ובגרושה, מכל מקום מקבל מתנה כיתמי דמי, ולא עוד אלא כלקוחות הן, דעדיפי מיתמי כדאיתא בריש פרק הנזקין (גיטין נ, ב) ועוד דתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (פא, ב) הניח אחיו מעות ולקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, ואוקימנא כר' מאיר, ויבם כיתמי דמי, וטעמא דמלתא דלר' מאיר עדיפא לוה מב"ח משום דכל יש כתובה ואית לה קלא טפי. ועיקר פלוגתייהו בכתובות גבי יבם. והקשה הרמב"ן נר"ו מדתנן בפרק הכותב (כתובות פד, א) מי שמת והניח אשה ובעל חוב והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים. ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן, ופירש ר' יוחנן לכתובת אשה משום חינא, ועוד דתנן פרק האשה שנפלו לה נכסים (פא, ב) וחכמים אומרים פירות המחוברים לקרקע שלה והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה, ופירש רש"י קדמה היא בהן מחיים ותפסה זכתה, ואם איתא דאפילו מחיים לא משתעבדי מה תפיסה מועלת. ותירץ דשלש מחלוקות בדבר, דלרבנן אינה גובה מן המטלטלין אפילו מחיים דבעל, מיהו אם תפסה מחיים אין מוציאין מידה, והיינו מתניתין דפירות התלושין כל הקודם בהם זכה, ולר' טרפון אפילו תפסה לאחר מיתה מה שתפסה תפסה. והרב בעל ההלכות כתב נמי דאפילו מיניה דידיה לא גביא אלא ממקרקעי, ואייתי ראייה מהא דחבילה, ומיהו דוקא מנה מאתים ותוספת כתובה שהכניס לה משלו, אבל מה שהביאה לו גובה אפילו ממטלטלי ומיניה דידיה, וז"ל ואי מגרש לה כל מידי דשקל מינה בין זוזי בין מנה פרע, ואפילו מגלימא דעל כתפיה, מידי דלא שקליה אי אית ליה מקרקעי יהיב ואי לא לא יהיב. ועוד כתב ואי איכא תכשיטין דכתב לא איהו בכתובתה, כגון קטלאות ונזמין וטבעות, ואיתנהו בעינייהו, לא מיבעיא דכי איתנהו גבה דהא תפסה להו דשקלא ונפקא, אלא אפילו כי איתנהו גביה כיון דאיתנהו בעינייהו מגבינן להו מינייהו ע"כ.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים אמר ליה התם לא מחייב לאחריני הכא מחייבא לאחריני. פירש רש"י הכא קא מחייב לאחריני, שקרובתיה נאסרות בו וקרוביו נאסרין בה. וקשיא לי אי הכי גר וגירות ואי נמי מי שאין להם קרובים שיאסרו מחמת קדושיהן דלא מחייבא לאחריני, נימא הודאת בעל דין כמאה עדים. ואם תאמר כיון דבעלמא מחייבא לאחריני, אף במקום דלא מיחייבא לאחריני לא מהימנא, כדי שלא יאמרו מי שאין להם קרובים נאמנת שיש להם אינה נאמנת, והא גבי ממון נמי הכי הוא דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן, כדאיתא בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) ומסתברא דהכי פירושו מיחייב לאחריני דנאסרה אכולי עלמא בהודאתה זו, ואין לך מודה שנתקדשה שאינה מחייבת אחרים, וכן פירש ר"ח פעמים שבא אחרת וקדשה ונמצאת בהודאתה מחייבת לאחרים ע"כ. מיהו אכתי קשיא מאי מחייבת איכא, דמאי אית להו עליה, ומאי שייכי בה דנימא שהיא חובה להן בהודאתה, אטו מי שהודה שמכר שדהו לחברו אינו נאמן ומי קרינן ליה מחייב לאחריני, ואפילו לרב נחמן דאמר בפרק קמא דמציעא (ג, א) המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, וקא יהיב טעמא משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, ואף על פי שאותן אחרים לא היה להם בה שום זכות שאני התם דהוי כהפקר וזכות הכל עליה ונמצא זה כמחייב לאחרים שהיו יכולין לזכות בה בלא רשות, אבל כאן שאין לשום אדם זכות עליה ואין אדם זוכה בה אלא מדעתה, מאי חב לאחרים איכא. ועוד אפילו במקום שחב לאחרים כל כיוצא בזה שהיא יכולה לחוב עכשיו להן בפנינו בעל כרחן נאמנת היא במה שהיא מחייבת בהודאתה משום מגו, וכדמשמע בפרק קמא דמציעא (יט, ב) דאמרינן התם מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, ופרכינן וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי, ואזלא וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתב בניסן כו'. ופרקינן אמר רבה שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול. כלומר וכיון דאפשר לה למחול לבעל ולהפסיד את הלקוחות בפנינו נאמנת במגו, והכי נמי לא שנא. ויש לומר דגבי ממון דאי לאו דכתב רחמנא (שמות כב, ח) אשר יאמר כי הוא זה דמיניה גמרינן הודאת בעל דין, הוה אמינא דלעולם לא מיקיימא מלתא אלא בסהדי, משום דכתיב (דברים יט, טו) על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר וכדאיסתפקא מלתא למר זוטרא ורב אחא דבסמוך, אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב, והלכך עריות דכתיב בהו דבר, על כרחין לצד ממון שיש בו חובה הוקשו, ולא לצד ממון שאין בו חובה, ולומר דלא מקיימא להו מלתא אלא במקיימי דבר, ומשום דאית בהו כעין חוב לאחריני אקשינהו לצד ממון דאית ביה חובה, ולא שתהא חובתו של זה כזה, דזה חב ממש וזה אינו חב ממש כדאמרן. ותדע לך דאילו חב לאחרים ממש אף על גב דאמר כזה וכזה היה ובפני עדים היה והלכו להם למדינת הים אינו נאמן, ואילו הכא אי אמרה נתקדשתי בפני שנים והלכו להם למדינת הים או שמתו נאמנת, דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי סהדי, וכיון דאמרה דהכי הוה נאמנת, דהא לא מחייבא ממש לאחריני, ומיהו עיקר מלתא לא מקיימא אלא במקיימי דבר, והודאתה כמי שאינה, אף על פי שהיא נאמנת שנתקדשה לו כנ"ל. ומסתברא לי דהא דתנן (גטין פו, ב) ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר וחד מינייהו כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, התם היינו טעמא משום דרחמנא רבייה בגיטין כממון, מדכתיב (דברים כד, א) וכתב לה, דמשמע כל שכתב לה הוא בכתב ידו מגורשת, ושטר גמור הוא כשטר שבממון, ודכותה רבי רחמנא עד אחד בטומאה שלאחר קנוי וסתירה מועד אין בה, ולמאי דרבי רבי ולא גמרינן מינייהו, דאם כן גזירה שוה למאי אתא, ואין לך בהן אלא מקומן, ואילו בקדושין כתב לו בכתב ידו ואין עליו עדים אינה מקודשת. והא דתנן ביבמות פרק ד' אחין (יבמות ל, ב( וכולן שהיו בהן גירושין או קדושין ספק הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, כיצד סדר קדושין, זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קדושין, כיצד ספק גירושין, כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גרושין, ואמרינן עלה בגמרא אמר רבא כל שיש בקדושין יש בגרושין, ויש בגרושין שאין בקדושין, וזהו דקדושין למעוטי מאי, למעוטי זמן, דליכא בקדושין, דמשמע לכאורה דכתב בכתב ידו ואין בו עדים איתא בקדושין כמו בגרושין, ליתא. דהתם הכי קאמר, וכולן ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום אם היו בהם ספק קדושין או ספק גרושין אינן פוטרות צרותיהן לגמרי באלו, אלא חולצות, וזהו דוקא בקדושין שאינה פוטרת לגמרי, כגון זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה, וזהו למעוטי מאי שאינה כזו אלא כראשונות שפוטרות לגמרי מן החליצה ומן היבום, יש בו עדים ואין בו זמן, שאף על פי שבגרושין הויא ספק ואינה פוטרת לגמרי, בקידושין פוטרת לגמרי, אבל כתב בכתב ידו ויש בו זמן, אי נמי יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד, אינן מתמעטין מזהו דקדושין ולומר שהן כראשונות שפוטרות צרותיהן, דאדרבה באלו צרותיהן מותרות לגמרי בין לחליצה בין ליבום, שאין כאן קדושין כלל כנ"ל, ובמקומה בפרק ד' אחין הארכתי יותר בס"ד.

לא איברו סהדי אלא לשקרי פירוש בממון, וכשלא חב לאחרים.

אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן איכא למידק, והא אמרינן בפרק הנזקין (גיטין נד, ב) היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן, אבל אמר לו טהרות עשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן, ואקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר אביי כל שבידו נאמן, אלמא לאביי עד אחד אינו נאמן אלא היכא דבידו, ורבא נמי דמשמע הכא דלא פליג אדאביי, מדפליג עליה בסמוך באשתו זנתה בעד אחד ואמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, אלמא בשאר איסורי מודה, והתם בפרק הנזקין מוקי לה לההיא כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי, ולבתר הכא אשכחיה ואמר ליה ורישא דאמר ליה בזימנא קמייתא דאשכחיה, ודוקא בשבידו, אבל בשהוציאן מתחת ידו אינו נאמן, ור"ת תירץ דהכא בשותק, ומשום שתיקה כהודאה נגעו בה, אבל התם באומר איני יודע, והלכך כשהוציאן מתחת ידו אינו נאמן, אבל בשהן תחת ידו נאמן, מגון דבידו לטמאן, וסייעיה להך סברא מדאמרינן וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דאי דלא קים ליה בנפשיה חולין לעזרה לא הוה מייתי, אבל נטמאו טהרותיך מימר אמרינן האי דשתיק סבר חזי ליה בימי טומאתו, כלומר ולא הויא הודאה, אלמא מדין הודאה נגעו בו, ועוד דאמרינן בריש פרק האשה רבה ביבמות (פז, ב) עד אחד דמהימן מנא לן, דתנן אמר לו עד אחד אכלת חלב והלא אומר לא אכלתי אינו נאמן, טעמא דאמר לא אכלתי, הא אי שתיק מהימן, ודחינן ממאי דנאמן, דלמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא. ואינו מחוור, דאם כן לאו משום דמהימן, אלא משום דהודאת בעלים כמאה עדים (הול"ל אלא) ולישנא דקאמר אמר לו עד אחד כו' נאמן, משמע דמשום נאמנותו דעד הוא, ולא הוה ליה למימר אלא אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק חייב, כלומר קרבן, אמר לו עד אחד נטמא טהרותיך והלה שותק טמאות כלישנא דמתניתין. ותו קהו רבוותא בכולה שמעתין איפכא משמע, דהא אשתו זינתה בעד אחד, דפליג רבא ואמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אי משום הודאתו למה לי שנים, הא קא מודה, ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ומה לי דפליג רבא בהא ולא פליג באינך כולהו. ועוד ההוא סמיא לא ידע אי קושטא קאמר ליה ואיני יודע הוא דקאמר, ואפילו הכי אמר ליה מר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה, ופרשה אביי אי מהימן לך דלאו גזלן הוא, אלמא בלא הודאתו אסירא דהאי משום הודאתו מה לי גזלן מה לי כשר, דהא אודי, ומעשה דינאי לא שתק ולא הודה, ואדרבה צווח וקטיל. והתם נמי בפרק האשה רבה משמע הכי מדאמרינן בתר הכי אלא סברא הוא מידי דהוה אחתיכה ספק חלב ספק שומן ואמר עד אחד ברי לי דשומן הוא דמהימן, ודחינן מי דמי התם לא איתחזק איסורא עד אחד נאמן. הלכך לאסור את המותר דליכא למימר איתחזק התירא, דלא אמרינן ליה בשום דוכתא עד אחד נאמן, בין שתק הלה בין אמר איני יודע, וההיא דפרק הניזקין טעמא אחרינא אית לה, דמשום דפועל חזקתו משמר פעולתו מלטמא ומלפגל הוא דאמרינן דכשאינו בידו לא מהימן. ועוד דאם איתא דקושטא קאמר, בשעה שהחזירה לבעלים הוה ליה לאודועיה, אבל כשהוא בידו דאלו בעי מטמא מהימן, והוא הטעם לרבא דבזימנא קמייתא דאשכחיה הוה ליה למימר, אבל אי אשכחיה בתר דפרעיה ולא אמר ליה, ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה, לא מהימן, דאם איתא בזימנא קמייתא הוה ליה למימר, אבל הכא דאיניש דעלמא הוא מהימן בין אשכחיה ואמר ליה בין אשכחיה ולא אמר ליה, ובתר הכי אמר ליה, דהא דלא אמר ליה מעיקרא משום דלא רמיא עליה, והוא הדין לאומר לחברו נתנסך יינך, והלה שותק או אומר איני יודע מהימן ואסור, ולדברי ר"ת דוקא בשותק, אבל באומר איני יודע אי נמי בשאמר ליה נתנסך יינך עמנו בספינה מקום שאין הבעלים יכולים לדעת אם נתנסך אם לא, אף על פי ששתק שרי, דהשתא ליכא למימר שתיקה כהודאה דמיא. וליתא להא דר"ת כדכתיבנא. והראב"ד הביא ראיה בפרק הניזקין דעד אחד בעלמא מהימן באיסורי, מדאמר התם גבי המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב, אמר חזקיה דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב, ומה טעם אמרו בשוגג פטור, כדי שיודיעו, אלמא מהימן, ומיהו לאו ראיה גמורה היא, דלאו משום דמהימן הוא בעל כרחיה דבעל הבית, אלא מתוך שמודיעו דלמא מהימן ליה כבי תרי. והא דאמרינן בסנהדרין (ל, א) הרי שבא ואמר אני ראיתי את אביכן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם, בבית לא אמר כלום, בשדה דבריו קיימין, כללו של דבר כל שבידו ליטלין דבריו קיימין, והא הכא דאמר של מעשר שני הם, וכל שאין בידו ליטלן אינו נאמן יש לומר דהתם לא קאמר אלא כמעיד מפי אחרים, ולא שהוא יודע בהן שכך הוא, ואיכא למימר שמא האב שלא להשביע את בניו קאמר, ומכל מקום כשבידו ליטלן נאמן, דהא הימניה כשהטמין בפניו במקום שיכול ליטלן וכמפקידן אצלו לשם מעשר שני הוא.

שנים שבאו ממדינת הים זה אומר זה עבדי כו' עד צריכה שנו גיטין וגובה כתובה מן החבילה פירושו לישנא מוכח בהדיא דלא גביא אלא חדא כתיבה ואותה כתובה היינו מן החבילה עצמה אבל לא משאר נכסיהם אם אין החבילה מספקת. ואיכא למידק הא אמאי אי אזלינן בתר הודאה דידהו שתי כתובות הוה לה למגבי ואפילו משאר נכסיהם ואי בתר הודאה אזלינן דאודי שאין א' מהם בעלה ואין לה עליהם כתובה ואפילו חדא כתובה אמאי גביא. ואיכא למימר דודאי דכל היכא דאתיא למגבי בתורת כתובה לית לה כתיבה כלל דכל כהאי גוונא בתר הודאה דידה אזלינן כדין האומר לחבירו חייב אני לך מנה והלה אומר אינך חייב לי כלום שזה פטור כיון שאין לו תובע ונכסאי ברשותיה ומחוסר גוביינא וכדכתיבנא במסכת גיטין ולא עוד אלא דכיון דהודית השתא שאחד מהן בעלה דקא תבעה כתובה הרי הוא כאלו הודית שאין לה בחבילה זכות אחר אלא מדין כתובה ונמצאת קרחה מכאן ומכאן אלא הכא במאי עסקינן דקא אתיא עלייהו ממה נפשך שתאמר לדברי חבילה זו כולה שלי ולדבריכם הרי יש לי בה לכל הפחות בהודאתכם שיעור כתובה אחת וגובה אותה ממה נפשך והשאר ידה עמהם שוה כדין ממון המוטל בספק או לחלק כדין שנים אוחזין או להיות מונח עד שיבא אליהו או לדון כדין כל דאלים גבר שהרי הודה לה כשיעור כתובה ואין מחלוקתם עמה אלא על השאר והוי כזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי הא היכא כל דלא מצי אתיא ממה נפשך כגון דאודית שאין לה זכות אחר בחבילה אפילו כתובה לית לה ולפיכך כל שאינה תובעת אלא כתובה הא אודית דלית לה זכות אחר ולית לה מידי כדכתיב' וגדולת מזו אמרו בפ' שור שנגח את הפרה כיון דתבעת לבעל ולד גלית אדעתה דשותפות אית לה

והיכא שנתרצו שלשתן ליטול כל אחד מהם שליש עכשיו ואח"כ שיטעון כל אחד מהם לחברו כל מה שיוכל לטעון בב"ד ועשו כן ונטל כל אחד מהם שליש ובאו לב"ד וטען כל אחד שהחבילה שלו הא ודאי אם אין בשליש שביד האשה שעור כתובה אחת משלימין לה בין שניהם מחלקם בשוה שהרי לדברי כלם היה לה בחבילה שיעור כתובה אחת אבל יותר על כדי כתובה אין מוציאין מידם ואם יש בחלקה שיעור כתובה אין להם עליה כלום דבשלמא כשהיתה חבילה ביד כולם בב"ד לא סגיא שלא תטול שיעור כתובה שמודים לה וחלקה בשאר כדין זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי אבל עכשיו שבא חלק כל אחד לרשותו והיא באה להוציא מידם במה היא יכולה להוציא מידם הרי כל אחד טוען שמה שתופס שלו הוא כדין מיהו ליכא למיתי עלה מההיא דיבמות דספק ויבם שבאו לחלק בניכסי מיתנא דאמרינן התם קם דינא דלא דמיין דהתם חלוקה קמייתא הוה בבי דינא ומן הדין לפי אותה שעה מה שאין כן בזו אבל הדין אמת מן הטעם שכתבנו ואינו צריך הכרע ואי קשיא לך לעולם מאי דכתיבא השתא דמקבלא גיטא מנייהו אמאי לא הויא הודאה שהוא כטענתה שהוא אשת אחד מהם וגם החבילה שלהם ותו לא יהא לה אפילו כתובה דלא מציא למיתי ממה נפשך. ואיכא למימר דהא לא קשיא דאיכא למימר דמיירי באומרת שאינה מקבלת גט זה מפני שתהא צריכה לו אלא בשביל ב"ד שלא היו מתירין אותה לינשא בלא גט מפני העדים שהביאו ומוכרחת היא בקבלת גט זה דכל כי האי גוונא לאו הודאה היא כדכתיבנא בפ' המגרש ולא עוד אלא אפי' בשותקת אינה הודאה שאין החבילה שלה שאין בקבלת הגט מרצונה הודאה אלא שהיא אשת אחד מהם ואפשר הוא שאע"ג שהיא אשתו שתהא החבילה שלה שנתונה לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה ואלו כשקבלה הגט טענה אין דבעלי היא מיהו החבילה שלי שנתונה לי ע"מ שאין לו בה זכות מהימנא לזכות בחלקה מיגו דאי בעיא אמרה עבדי הוא והחבילה שלי משא"כ באשה דעלמא שבאה עם בעלה וידוע לנו שהוא בעלה שכל מה שנמצא ברשותה הוא בתורת נכסי מלוג ואינה יכולה לטעון שנתנוה לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכדמוכה בפרק חזקת הבתים בשמעתא דאין מקבלין פקדונות מן הנשים וכדאיתא בירושלמי וכדכתיבנא התם וגדולה מזו שנינו בתוספתא דב"ב מי שיצא הוא ואביו למדינת הים ומת הבן או מת האב לעולם נכסים בחזקת זקן וכ"ש כאשה היושבת תחת בעלה אבל בהא דשמעתין שאין ידוע לנו שהוא בעלה הות מהימנא במיגו ואפשר דה"ה באשה שתחת בעלה דמהימנא בכך כל היכא דאית ליה מגו כגון דליכא ראיה הלכך השתא דקבלה גיטא סתם אין כאן הודאה שאין החבילה שלה ולפיכך גובה כתובתה מן החבילה מיהו לגבי דידהו אם קבל א' מהם גט מחבירו שלא בהכרת ב"ד הויא הודאה שהוא עבדו ואין לו בחבילה כלום דכיון דגופו קנוי לרבו כל מה שהוא שלו בחזקת רבו כמו שגופו בחזקת רבו ואין לו שום חזקה בנכסים שברשותו בשום מיגו ואינו יכול לומר שנתנוהו לו ע"מ שאין לרבו רשות בהם עד שיביא ראייה לדבריו כי הוא המוציא מחבירו עליו הראייה וזה מבואר:

ה"ד אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי פי' לאו למימרא דאיכא סהדי לכל חד מנייהו על כל טענותיו דא"כ הרי יש לכל אחד מהם עדים שזה עבדו והוו שניהם צריכין גט זה מזה מן הספק ובמתני' לא קתני הכי אלא הכי קאמר דאיכא סהדי לכל חד מנייהו על מה שטוען עליה דהיינו שזו אשתו וזה חבילתו אבל במה שטוען כל אחד מהם על חבירו שהוא עבדו אין לו עדים:

מי מציא אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי והא איכא סהדי לכל חד מנייהו שהחבילה שלו ולא במאי דטענה איהי קשיא לן דהא מאי אריא איהי מציא למטען טובא אלא ה"ק דהא כיון דאיכא סהדי להני שהחבילה שלהן ותו לא מציא אתיא עלייהו ממה נפשך והיכי יהבינן לה כתובה כלל דהא כל היכא דלא מציא למיתי בממה נפשך לית לה כתובה כדכתיבנא. ואי קשי לך והא האי עדות מוכחשת היא וכמאן דליתנהו דמי בעדות זו וכדאמרינן התם בפרק חז"ה האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה דהויא עדות מוכחשת ואפילו באכיל' דלא מכחשא להו אידך לא מהימנא דדילמא סהדי שקרי נינהו. ואיכא למימר דהתם הוא דלא מודו להו אידך באכילתה אבל הכא כולהו מודו דלית לאשה בחבילה כלום וכיון דכן לא סגיא דלית בהו כת אחת צדקניות דמסהדי בקושטא ומהימנת וכן כל כיוצא בזה ושלא כדברי הראב"ד ז"ל. וכ"ת אמאי לא מוקים בדאית לה נמי סהדי על טענתה דהשתא ידה שוה עמהם ומציא למייתי ממה נפשך ואיכא למימר דהא ליכא למימר דא"כ היה כל אחד מהם צריך גט ממנה מן הספק כיון שיש לה עדים בדבר ואלו במתני' לא קתני אלא שהיא צריכה שני גיטין:

ותסברא עד בהכחשה מי מהימן פי' שאפילו היה כאן נאמן עד אחד ליחוש לקדושין כל שבהכחשה אינו נאמן בשום מקום לא באיסורין ולא בממון כל היכא דאחו כי הדדו כדבעינן לפרושי בכתובות בס"ד:

ור"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה מהא שמעינן דלרבנן אפילו מחיים לא משתעבדי מטלטלי בכתובה משא"כ בחוב דעלמא דגבי מינה אפילו מגלומא דעל כתפיה והיינו דאמרינן התם ש"מ משביע עידי קרקע חייב דסהדי כתובה עידי קרקע חשיבי כיון דלא גביא ממטלטלי אפי' מחיים וה"נ משמע בנדרים דאמרינן מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו ובא לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה כתובתה אמר לו רבי שמנה מאות זוז הניח לנו אבא ארבע מאות של אחי ואני ארבע מאות לא דיה שתטול היא מאתים ואני מאתים אמר לו אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתובתה ודייקינן עלה דלר"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה דאלמא לרבנן לא משתעבדי אפי' מחיים אלא שאם תפשה מחיים אין מוציאין מידה כדאיתא בהדיא בפרק הכותב והלכתא כרבנן ולר"מ יפה כחה של כתובה דאפילו לאח"מ גביא ממטלטלי דיתמי ודלקוחות ודינה בהם כקרקע לפי שהכל יודעים שכל אדם יש עליו כתובה והכי מוכח ביבמות מדאמרינן יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהם בן ושחרר את השפחה ונשאה ועמד וכתב כל נכסיו לבנה ומת נמצא אותו בן מוכר את אביו העבד להגבות לאמו כתובתה ואוקים כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובתה דלרבנן אין גובין מן העבדים דמטלטלי נינהו לענין גוביינא כדאיתא בפ' מי שמת והא התם דבן שפחה זה מקבל מתנה הוא בנכסים ואפילו הכי כתובה נגבית מן המטלטלין שנתנו לו לר"מ אלמא כתובה גובה ממטלטלי דמשועבדים ואפי' תאמר דההוא מתנת ש"מ היתה הא פרישנא בפרק מי שמת גם בפרק הניזקין דמתנת ש"מ גם היא נכסים משועבדים כמתנת בריא לענין גוביינא ואפילו לדברי קצת רבותינו ז"ל שכתבו דמתנת ש"מ כירושה היא לגבי גוביינא ש"מ מיהת דכתובה גביא ממטלטלי דיורשים אליבא דר"מ ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן הילכך אין כתובה גובה מן המטלטלין אפי' מחיים אלא כשתפסה מחיים וב"ח גוביה מחיים מיניה דלוה אפי' מגלימא דעל כתפיה אבל לחחר מיתה לא גבי ממטלטלי דיתמי וכ"ש דלא גבי מנכסים משועברים וה"מ בסתם אבל אם שיעבד לו נכסים מקרקעי ומטלטלי בלא אגב גובה מן היורשי' מן המטלטלין ואם באגב גובה אף מן הנכסים משועבדים:

התם לא מחייב לאחריני וכל שחב לאחרים אינו נאמן הכא מחייב לאחרים פי' לחייב הבא עליה מיתה הילכך לא מהימנא לגבי הא מיהו מהימנא לשווייה נפשה חתיכה דאיסורא כשהי' מעשה בעדים כראוי ולא באומרת שנתקדשה בעד א' ועד א' אע"ג דמעיד שנתקדשה בפני שנים דכיון דתורת עדות הוא אין דבר שבערוה פחות משנים וזה מבואר. ולענין שטר קדושין שהוא בכתב ידו בלבד איכא מ"ד דלא מהני כלל דהא מחייב לאחריני ואין דבר שבערוה פחות משנים ובגיטין דמהני לדין תורה היינו משום דלא מחייבא לאחריני או משום דכתיב וכתב לה דמשמע אפי' הוא עצמו. אבל רבי' נר"ו אומר בשם רבו ז"ל דכתב ידו כק' עדים דמי ומ"ה כשר בגט מדאורייתא ואע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים וכדכתב רש"י ז"ל במסכת גיטין וכיון דכן ה"ה דמהני לשטר קדושין דהא איתקוש אהדדי ומינה גמרינן שטר קדושין והקשיתו לפניו מהא דאמרינן במסכת יבמות פ"ד אחים גבי הא דתנן וכלן עריות שהיה בהן ספק קידושין או ספק גירושין צרותיהן חולצות ולא מתייבמות איזהו ספק קידושין זרק לה קידושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קידושין ואיזו ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גירושין ואמרינן עלה בגמרא זהו דגירושין למעוטי מאי למעוטי זמן פי' דאלו שטר קדושין שאין בו זמן כשר לגמרי דלא תיקון זמן שטר בקידושין משום דלא אפשר כדאיתא התם הלכך ערוה זו מקודשת גמורה ואינה בדין משנתינו לפטור צרתה מן הייבום ולהצריכה חליצה אלא הרי היא בדין משנת ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום ומדלא אמרינן למעוטי נמי שטר קידושין שהוא בכתב ידו אלמא דההיא לאו מקודשת גמורה להוציאה מדין משנתינו ולדון אותם בכלל ט"ו נשים ואדרבה דילמא אינה מקודשת כלל וצרותיה מתייבמות ותירץ לי רבינו נר"ו דלעולם מקודשת גמורה היא מדאורייתא דומיא דגט אלא דכי היכי דפסלו רבנן לגט שהוא בכתב ידו כיון דאפשר בעדים פסלו נמי לשטר קידושין מדרבנן משא"כ בזמן דלא תקון ביה וכשר הלכך כתב בכתב ידו ספק קידושין נמי הוא וחולצות ולא מתייבמת כדין ספק גירושין ולא קתני זהו למעוטי הא:

לא איברו סהדי אלא לשקרי פי' וקנין שלא בפני עדים מהני כדמוכח הכא ובבבא מציעא אההיא דהיה עומד בגורן הא דאמרינן קנין בפני ב' היינו לענין סיפא דבפני ב' אין צ"ל כתובו וכבר כתיבנא לה התם ותו לא מידי:

שנים שבאו ממדינת הים ואשה אחת עמהם וחבלה עמהם זה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי וזה אומר זו אשתי וזו עבדי וזו חבילתי ואשה אומרת אלו שני עבדי והחבילה שלי וכן אשה רוכבת על גבי בהמה ושנים מנהיגים אותה היא אומרת אלו עבדי ובהמה שלי וכל אחד מהם אומר זה עבדי וזו אשתי והבהמה שלי אינה צריכה גט כלל שהרי אין כאן עדים לאחד מהם וכן שאינה מודה לאחד מהם ואפילו היה שם עד אחד שהעיד שנתקדשה לאחד מהם בעדים אינו כלום עד אחד בהכחשה הוא ועד אחד בהכחשה אינו נאמן וכן אין אחד נאמן על חברו להיותו עבד שלו אלא שזה דבר שבממון הוא ואם יש לו עד אחד נשבע והחבילה או הבהמה כלם חולקים בהם כדין שנים אוחזים בטלית ונשבע כל אחד שיש לו בה ושאין לו בה פחות משליש ומכל מקום אחר שחלקו את השליש היא יכולה לתבוע כתבה הואיל ושניהם מודים שיש לה עליהם כתבה ואע"פ שמכל מקום אף היא מודה שאין לה עליהם כתבה ואלו אמר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני ודאי אם נתן גט אין כופין אותו ליתן כתבה הואיל והיא מודה שאין לה עליו כתבה ואע"פ שהוא מודה אינו כלום שהרי בגיטין אמרו כתבתי ונתתי לו וזה אומר לא כתב ולא נתן מוכר אוכל פירות דאוקי ממונא לחזקת מריה בזו שאני שמכל מקום היא אומרת אם כדברי כלה שלי ואם כדבריכם תנו לי כתבתי מחלק שלכם אלא שמכל מקום אינה נוטלת אלא כתבה אחת שהרי על כל פנים אחד מהם שקר ואי דמר לאו דמר וזהו שאמרוה בלשון כתבתה ולא אמרו כתבותיה ויש מפקפקים לומר כתבה מכל אחד שאיפשר שגירש זה ונשא זה וכל שבאה לגבות כתבה אינה גובה עד שתתגרש ולענין גירושיה צריכה שני גיטין ואם גירשה האחד אינה גובה כתבה אלא מאותו שגירשה ומן השליש שלו ואם אותו השליש אינו מספיק לכתבתה תפסיד השאר עד שיגרשנה האחר וזהו שצריכה שני גיטין לגבות כתבתה מן החבלה כלומר לגבות כל כתבתה ופירוש הדבר אם אין שליש של אחד מספיק לכך ופירשו בתלמוד המערב שבמציעא פרק ראשון היא משחררת את שניהם ושניהם משחררין זה את זה ושניהם נותנים גט וחולקים בבהמה ובמשאוי בשוה ויש מפרשים שכל שחולקת בחבלה אינה גובה כתבה ממנה וכל שגובה כתבה ממנה אינה חולקת אלא שידה על העליונה אם השליש המגיעה שוה יתר על מאתים של כתבה חולקת בשבועה ואינה גובה כתבה ואם מאתים של כתבה מרובין על שליש החבלה נוטלת כתבתה אם אחת אם שתים כל אחד לשיטתו וכל שבאה לגבות כתבה ושתהא כל החבלה משועבדת לכתבתה צריכה שני גיטין על הדרך שביארנו היה כל אחד משניהם מביא עדים לדבריו הרי טענת האשה בטילה ואין כאן עדות מוכחשת עד שנאמר בעדותם שהוא כמי שאינו שאיפשר שגירש זה ונשא זה ומכל מקום אם היו מכחישין זה את זה הרי הוא כמי שאינו ויש אומרים שאף בזו הואיל ומכל מקום כלם מעידים שהיא אשת איש נאמנין לעשותה אשת איש מידי דהוה זה אומר מנה וזה אומר מאתים שיש בכלל מאתים מנה ומצרפין וגדולי הדורות כתבו בזו שכל שיש להם עדים אינה נאמנת אף במה שעשאתם עליה חתיכת איסור שלא אמרו כן אלא בשאין עדים מכחישין אבל כל שיש עדים מכחישין אותה אע"פ דשויתינהו אנפשה חתכה דאיסורא אינה נאמנת ואחד נותן גט ואחד כונס הא בלא עדים אינה רשאה ליכנס לאחד מהם אלא בשחרור היתה היא מביאה עדים גם כן לדבריה הרי יש כאן עדות מוכחשת וכמי שאינה היה כל אחד מהשנים מביא עד אחד לדבריו אין זה כלום לגבי קדושיה ואין אומרים הרי כל אחד עושה אותה אשת איש ויצטרפו מיהא לעשותה אשת איש מידי דהוה אעד אחד אומר מנה לוה בראשון ואחד אומר מנה לוה בשני שמצטרפים שבזו תובע אחד הוא אבל זה שמעיד שנתקדשה לזה וזה מעיד שנתקדשה לזה אע"פ שאיפשר שגירש זה וכנס זה ואין הכחשה בין שניהם אין מצטרפין הואיל ומכל מקום האשה מכחישתו שכל עד אחד בהכחשה ר"ל שאותו שמעיד כנגדו מכחישו אינו כלום וכן הדין אם עד אחד מכחישו:

כל מה שביארנו בגוביינת הכתבה מן החבלה אתה מפרשה לענין פסק לאחר תקנת הגאונים שהמטלטלין משועבדים לכך אבל לדעת התלמוד הרי אין מטלטלין משועבדין לכתבה ואי אתה מפרשה אלא לדעת ר' מאיר מטלטלי משתעבדי לכתבה שהרי לדעת חכמים אין מטלטלין משועבדין לכתבה כלל ולמדת לפי דרכך שאף מחיים נאמר כן ואע"פ שאמרו מיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה דוקא בשאר חובות אבל בכתבה לא ומה שאמרו במסכת נדרים אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתבתה כבר העמדנוה שם לדעת ר' מאיר:

אע"פ שביארנו לענין הקדושין שאפילו שניהם מודים אין הקדושין בלא עדים כלום בממון אינו כן אלא כל שהודה לחברו שמכר לו או נתן לי או חלק עמו אף בינו לבינו זכה ואין עדים צריכים לגמר הדבר שאף מה שנעשה בינם לבין עצמם כל שהודו זה לזה קיים הוא ואין צורך לעדים אלא במקום כפירה וזהו שאמרו כאן מר זוטרא ורב אחא בריה דרב מרי אפלוג ניכסייהו אתו לקמיה דרב אשי אמרו ליה על פי שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא דאי בעו למהדר לא מצו הדרי ואנן לא אהדרינן כלומר שאין צורך לעדים לגמר הקנין אלא כדי שלא יכפרו זה לזה ואנו אין לנו בעצמנו חשש בכך שאין אנו עשויים לשקר ולומר דבר שאינו או דילמא דלא מיקיימא מילתא אלא בסהדי ואף כשיודו זה לזה יכולין לחזור ואם כן אף אנו צריכין לעדים שאף כשנודה זה לזה הענין היאך היה מכל מקום כל שיחזיק אחד ממנו את עצמו באונאה יערער על החלוקה או שמא מכיון שאין חלוקתנו חלוקה נמצאנו כל אחד מחזיק בשל חבירו ואמר ליה לא איברו סהדי אלא לשקרי מכאן כתבו גדולי הפוסקים שכל שיהו בעלי דינין מודים זה לזה שקנו זה מזה אין אחד מהם יכול עוד לערער ואע"פ שלא היה הענין בעדים וכל שקנה הקונה באחד מדרכי הקניות הן הגבהה הן משיכה הן מסירה הן קנין כסף הן שטר הן חזקה הן מטלטלין אגב קרקע כל אחד בראוי לו אע"פ שלא היו שם עדים כלל הואיל ושכנגדו מודה לו שכך היה קנה ואין שכנגדו יכול לומר הואיל ובלא עדים היה הרי הוא כמי שלא היתה שם הגבהה או משיכה או קנין הראוי וחוזר אני בי שלא נבראו עדים אלא לשקרנים ולזייפנים ואין צריך לעדים במקום הודאת שניהם אלא בגיטין וקדושין וכן כתבו גדולי המחברים ואף גדולי צרפת כתבוה כן בתשובת שאלה על ידי מעשה והביאו ראיה מזו שבכאן וכן ממה שאמרו בפרק הזהב ואי אמרת ניקנינהו בחליפין ליקנו מעות להאיך אגב סודר דלית ליה סודר ולקנינהו אגב קרקע דלית ליה קרקע והקשה לו לא איכפיל תנא לאשמועינן גברא דלית ליה מידי ואם קנין בלא עדים אינו קנין לישני ליה דלית ליה סהדי ומכל מקום גדולי המפרשים חולקים בקנין וממה שאמרו בבתרא הודאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו מדקתני להו בהדדי אלמא כשם שהודאה שלא בעדים אינה כלום כך קנין אלא שאין כאן הכרח שלא נאמר בהודאה אלא מטענת משטה אני בך וכבר כתבנו מענין זה במציעא פרק זהב ובבתרא פרק חזקת הבתים:

ומה שאמרו בסוגיא זו התם לא חייבא לאחריני יש שואלים והלא אף בממון יש בהודאה חובה לאחרים לפעמים כגון שהוא חייב לאחרים ומפקיע חובו מהם ולמדין מכאן שאם היה כן אינו נאמן הואיל ובשעת הודאתו היה חייב לאחרים הא אם אחר הודאה לוה מאחרים אין חובתם מפקעת הודאתו שכבר נעשית וכן כתבוה חכמי ההר:

מי שאמר לו עד אחד אכלת חלב בשוגג ר"ל שחתכה זו שאכלת בחזקת שומן חלב היא ונמצאת חייב קרבן והלה אומר לא אכלתי ויודע אני ששומן היה או אף שאמר איני מאמינך שחלב היה אלא אני מאמין ששומן היה פטור מן הקרבן ובלבד שהדבר כן הא אם הוא מאמינו ולפטור עצמו הוא אומר שאינו מאמינו נפקע מחיוב קרבן אלא שהוא נקרא רשע ועל זה נאמר ויראת מאלהיך אמר לו שהוא מאמין בו חייב קרבן ולא עוד אלא אפילו שתק וכתבו גדולי המפרשים שמכיון ששתק לו אפילו אמר אחר כן איני מאמינך אינו כלום מכל מקום נראה לי לפרש בדבריהם בשחזר ואמר כן שלא לשום סבה אלא מדרך חרטת האמנתו אבל אם שתק לו ואחר כך חקר ופשפש בעצמו מהיכן אכל ומצא פקפוק בדברי העד וחזר שלא להאמינו פטור וחיוב זה הבא מחמת השתיקה יש מפרשין בו שמחמת שעד אחד נאמן באיסורין שאם אמרו כן לקולא כל שכן לחומרא ואינו כן שאלו כן אין כאן קרבן שנאמר או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים וכן שאלו כן אם אמר אינו יודע נאמן אלא שטעם הדבר התבאר במסכת יבמות פרק האשה רבה מטעם שתיקה כהודאה כלומר שאף הוא מאמין כן או שמא מטעם ששתיקתו מוכחת שהוא כנזכר שכך הוא והרי זה כנודע מאליו הא אם אמר איני יודע פטור ובקצת חבורי רבני צרפת נמצא ששתיקה לגוי אינו כלום שמאחר שאינו בר עדות אינו חושש להכחישו:

אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה אומר לא נטמאו או שאמר איני מאמינך בזה הרי טהרותיו בחזקתם לטהרה ואם שתק לו הרי שתיקתו כהודאה והרי הוא מאמין בו והרי הן בחזקת טומאה ובחמשי של גיטין אמרו היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן ושאלו בה מאי שנא רישא ומאי שנא סופא ותירץ אביי רישא בידו וכל שבידו נאמן סופא לאו בידו כגון שהחזיר לו טהרותיו ויש מי שפירש שם רישא בידו ומתוך כך הוא נאמן ובשתיקת הבעלים סופא לאו בידו ואינו נאמן אף בשתיקת הבעלים ומקשין ממנה לזו שבכאן מדאביי לאביי שהרי כאן לאו בידו הוא והיאך אמרו בה שתיקה כהודאה ופירשו בכאן שלא אמרו שתיקה כהודאה אלא בדבר שהוא יכול לידע כגון אכילת חלב וניטמאו טהרותיך האמור כאן הם מפרשים בו ואתה בעצמך ראית שנטמאו אבל כל שלא אמר לו כן ואף הוא אינו בידו אפילו שתק אינו נאמן ולי נראה הפך הדברים שכל שבידו כגון שהיה עושה עמו בטהרות אף בשאינו מאמינו נאמן ובשאינו בידו אינו נאמן בהכחשה ר"ל שאמר שאינו מאמינו הא בשתיקה נאמן וזו שבכאן בשאינו בידו כסתמן של דברים ואחרוני הרבנים מתרצים דהכא בשתק ומשום שתיקה כהודאה והתם באומר איני יודע ואינו נראה שאף השתיקה איני יודע הוא שהרי אינו מכחישו לגמרי והרי מעשה הנזכר כאן בההוא סמיא אמר ליה אביי אי מהימן לך אפקה והרי זה שתיקתו כאיני יודע הוא וכן כל הסוגיא אלא עקר הדברים כמו שכתבנו ומכל מקום רבא תירצה לשם בדרך אחרת והוא שאמר סופא דאשכחיה ולא אמר ליה מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה כלומר כלה מילתא בשאין בידו כגון שהחזירה ורישא בשאמר לו כן פעם ראשונה שראהו ושתק לו ומתוך כך נאמן סופא בשראהו אחר הזמן שהוא מעיד בטומאתו ולא אמר לו ואחר כך אמר לו ובכי הא אפילו שתק לו אינו נאמן ודבר זה בעושה עמו שהיה מוטל עליו לומר לו הא באחר כל שאמר לו הדבר תלוי בשתיקה וזו מסכמת לזו שבכאן בין לאביי בין לרבא ואף רבא לא נחלק בכל שבידו שנאמן ואף בשאינו מאמינו אלא שהפליג בשאין בידו בין שאמר לו תכף שראהו לאשכחיה ולא אמר ליה מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה שלדעת אביי אף באשכחיה ולא אמר ליה והדר אמר ליה כל זמן שיאמר לו נאמן בשתיקה ולרבא אינו נאמן הואיל ומוטל היה עליו לאמרו ובזו שבכאן מיהא אין בה מחלוקת בין רבא לאביי כלל כך נראה לי ליישב דברים אלו וגדולי עולם ראיתי מבלבלים את הדרכים ומפרשים שדברי רבא חוזרים למה שבידו לומר שאף במה שבידו כל דאשכחיה ולא אמר ליה והדר אמר ליה אינו נאמן ואינו נראה שמאחר שהוא עדין בידו כל שעתא ושעתא זמניה הוא וכן כתבו בה הרבה דברים שאינם מתישבים בעיני ומה שכתבתי נראה לי ברור ויש מקשים בה ממה שאמרו בסנהדרין בא אחד ואמר אני ראיתי את חברי שהטמין מעות בשדה תיבה ומגדל ואמר של מעשר הם בבית אינו נאמן הואיל ואין בידו ליטלן בשדה נאמן אלמא אין עד אחד בשתיקה כלום ושמא אף זו באומר איני מאמינך או שמא אף בשתיקה ומפני שזה אינו מעיד אלא ששמע כן מפי האב ושמא שלא להשביע את עצמו אמר כן ובשדה מיהא נאמן שהרי האמינו הואיל והטמין בפניו במקום שהיה הוא יכול ליטול או שמא התם דבר שבממון הוא שמעמידו בחזקת אחרים או של מעשר שני וכל שבממון תלוי בשנים ובשדה מיהא הואיל ובידו ליטול נעשה כעין שליש:

אמר לו עד אחד נטמאת כלומר ונכנסת למקדש ונתחייבת קרבן והוא אומר לא נטמאתי פטור ואינו מביא קרבן על פיו ובזו מיהא אף בשנים כן אם היו מעידים אותו בטומאה ישנה שהרי יכול לומר להם טבלתי ומאי לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי כמו שהתבאר בשלישי של כריתות ומכל מקום אם שתק לו נאמן:

בפרש"י בד"ה מי מצי אמרה כו' דתיהוי מותר הכתובה שלה ושלהן בספק כו' עכ"ל הכי משמע ליה למקשה מדלא פירש בברייתא דמותר הכתובה שלהן בלחוד ובתוספות ישנים כתבו ואי אית לה נמי סהדי א"כ אינה צריכה ב' גיטין דהוי כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאמר אם ניסת לא תצא עכ"ל הכי איתא בפרק האשה שנתארמלה אבל לא קאי הכי במסקנא ע"ש גם קשה לתירוצם דאין זה מספיק דמ"מ כיון דלכתחילה לא תינשא כדאמר התם צריכה שפיר ב' גיטין כדי שתנשא לכתחילה ויש ליישב (ב) דהכא יש להאמין טפי לאותן שאומרים לא נתקדשה ותנשא אף לכתחילה כיון דאותן שאומרים נתקדשה הוכחשו כבר שאלו אומרים נתקדשה לזה ואלו אומרים לזה ודו"ק:

תוס' בד"ה א"ל עד אחד אכלת כו' ודוקא אחד אבל שנים נאמנים כו' כדאמר התם כו' עכ"ל בריש פרק האשה רבה והיא סיפא דהך דא"ל עד אחד כו' בריש פ' אמרו לו ואליבא דרבי מאיר קאמרי דב' נאמנים כמ"ש התוס' לקמן אבל רבנן פליגי עליה התם וסבירא להו דב' נמי אינן נאמנים (ג) וק"ל:

בד"ה נטמאו טהרותיך כו' דההיא דהניזקין מיירי כשאינו שותק אלא מכחישו כו' עכ"ל וה"ה באומר איני יודע וכ"ה ברא"ש בפרק הניזקין אבל במרדכי בשמעתין הוכיח בשם ר"ת דלא איירי במכחישו אלא דוקא באיני יודע ע"ש וק"ל:

בא"ד אבל א"ל מיד נאמן בכל ענין כו' ואפילו אין שותק כו' עכ"ל דהא ע"כ באינו שותק איירי רבא התם דומיא דאביי דאיירי דוקא במכחישו וק"ל:

בא"ד ושותק דאמר כו' נראה לר"י דהיינו בדבר שיש לו לידע כו' עכ"ל עיין במרדכי:

בא"ד דהיינו בדבר שיש לו לידע כו' דומיא דאכלת חלב אבל כו' שלכך לא ישיב לו כו' עכ"ל נראה מדבריהם דגם לאביי אית לן לפלוגי בהכי וצ"ל דהך דאשתו זינתה בעד אחד דקאמר אביי היא היא מיירי נמי בכה"ג כשהיה לו לבעל לידע וקצת דחוק דמייתי אביי מההוא סמיא דמה היה לו לידע ודו"ק:

בא"ד וצ"ל כו' עד אחד נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר כו' אבל לאסור כו' עכ"ל והיינו בדבר שאין בידו אבל בדבר שבידו לאסור עד אחד גם כן נאמן באיסורין כמ"ש לעיל גבי נדרים דעד אחד נאמן באיסורין מיירי גם לאסור בכי האי גוונא בדבר שבידו וק"ל:

שם גמרא ותנא תונא עד אחד אומר נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור כו' כן הוא בכל נוסחות גמרות ישנות וברייתא ערוכה היא בריש פרק אמרו לו בכריתות ולענין ביאת מקדש בטומאה מתנייא שם ומהרש"ל הגיה עד אחד אומר נטמאו והלה אומר לא נטמאו פטור כו' גם לא נמצא בשום דוכתא האי תנא תונא ומלת פטור לא שייך בזה ולענין טהרות אמורה אבל במסכת טהרות בפרק השרץ תני עד אחד אומר נטמאת והוא אומר לא נטמאתי טהור כו' ע"ש ואין להקשות לפי נוסחות הישנות דמאי מייתי אביי מביאת מקדש אעושה בטהרות דאימא התם אי לאו דקים ליה בנפשיה לא הוה מייתי חולין בעזרה אבל בנטמאו טהרותיך כו' כדאמר לקמן בצריכותא ויש לומר דאביי משוה להו לפי האמת ולא מחלק בהכי ולא קאמר הכא אלא לפי הס"ד אי לא אמרה ודו"ק:

ד"ה לא אברו סהדי אלא לשקרא כו' מכאן אמר ר"ת דא"צ עדות לקנין ונ"ל דה"ה אם העדים פסולין כיון דהנתבע מודה שקיבל קנין אלא שטוען שהעדים פסולים חייב דהא לקנין א"צ עדים בשמודה דלא אברו סהדי וכו' וכן עשיתי מעשה על ענין כזה וכן בתשובת הרא"ש כלל ס"ו סימן י"ח:

סליק מהר"ם מלובלין ממסכת קידושין :

בד"ה וגובה כתובתה מן החבילה ממ"נ והמותר מוטל בספק כו' עכ"ל נראה דרש"י לשיטתו שכתב בריש בבא מציעא דמוקמינן רישא במציאה וסיפא במקח וממכר דוקא בההוא אמרינן יחלוקו דאימר תרוייהו בהדדי אגבהוה משא"כ באומר ארגתי דחד מינייהו רמאי אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו וא"כ ה"נ בההיא דחבילה דחד מינייהו רמאי יהא מונח אבל כבר כתבתי שם דאין זה שיטת התוספות והפוסקים וכן נראה מלשון הרשב"א והריטב"א ז"ל בשמעתין עיין בדבריהם באריכות:

בד"ה מי מצי אמרה אלו שני עבדיי וחבילה שלי דתיהוי מותר הכתובה שלה ושלהן בספק עכ"ל. נראה דלא ניחא ליה לרש"י לפרש קושיית הגמרא מי מצי אמרה אלו שני עבדיי לחוד דא"כ לאיזה צורך נקיט המקשה לשון וחבילה שלי ועוד דהא אפשר דאיירי שפיר דלאחר שטענה הביא כ"א עדים שקידשה ולכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש עיקר הקושיא אף לענין החבילה גופא דמכיון שהביא כ"א עדים שקידשה וא"כ ודאי אין לה עוד שום חלק בחבילה קודם הגירושין דכל מה שביד האשה מסתמא הוא בחזקת הבעל וא"כ אף לאחר גירושין אמאי יהא מונח בשביל טענתה שהיא שלה ולאיזה צורך קתני כלל טענת האשה במה שאמרה אלו שני עבדיי וחבילה שלי כיון דלא נשתנה הדין בשביל כך כלל אף לענין החבילה שהרי אם נתרצו אח"כ שני האנשים לחלק או שהודה א' לחבירו אין משגיחין כלל בדבריה לומר שיהא מונח בשבילה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל אלא דאכתי איכא למידק מאי קושיא הא שפיר משכחת לה דאף לאחר שהביאו כ"א עדים שנתקדשה אפ"ה מצי טעין שפיר חבילה שלי דשמא היא ארוסה עדיין שהרי לא הביאו עידי נישואין אלא עידי קידושין כמו שפרש"י להדיא וא"כ בארוסה לא שייך לומר מה שביד האשה הוא בחזקת הבעל. ויש ליישב כיון דלמאי דס"ד השתא לא אתי התנא לאשמעינן אלא בדין החבילה לחוד א"כ למה הוצרכה ליטעון אלו שני עבדיי ה"ל למיתני דטוענת ארוסה אני אע"כ דמאחר שטענו כ"א זו אשתי היינו אשתי נשואה וא"כ מסתמא איירי שהביאו ג"כ עידי נישואין אח"כ וא"כ אילו היה דין החבילה משתנה בשביל כך שאמרה אלו שני עבדיי הוי אתי שפיר אלא דעיקר קושיית המקשה במה שלא נשתנה הדין כלל בשביל טענתה לענין מותר החבילה א"כ למאי קתני לה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ודוק היטב ועיין עוד לקמן בסמוך:

בד"ה עד א' בהכחשה דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה מי מהימן כו' עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דבפשיטות ה"מ לפרש דע"א בהכחשת הבעל דבר נמי פשיטא דלא מהני כדמוכח בכולה שמעתין בסמוך במימרא דאביי ורבא בנטמאו טהרותין דלא מהימן אלא כשהלה שותק או שאומר איני יודע כמו שיבואר אכל במכחישו משמע לכ"ע לא מהימן עד א' לאסור ומותרין לכל אדם ובאמת ראיתי שהש"ך בי"ד סימן קכ"ז ס"ק י"ד כתב דלא כפרש"י וכתב ג"כ דבתשובות מהר"ם פאדווי ז"ל הביא נוסחא אחרת בלשון רש"י. אמנם למאי דפרישית לעיל בשמעתין נ"ל דפירש"י כאן מוכרח דמדאמרינן לעיל דרב יהודה אמר רב דאמר המקדש בע"א אין חוששין לקידושיו איהו גופא מספקא ליה בשניהם מודין ורפיא בידיה אלמא דעיקר מימרא דרב היינו בהכחשת א' מהם ואפ"ה איצטריך לאשמעי' דלא נימא דמצטרפין עדות הבעל דבר לעדות העד א' לאוסרה לעלמא מטעמא דפרישית אי מדאורייתא או מדרבנן ולפ"ו הא דאמר רבה בר רב הונא נמי משמיה דרב בהאי לישנא גופא המקדש בע"א אין חוששין היינו נמי באין מודים אלא שא' מכחיש ואהא מילתא גופא מקשה רב אחדבוי בר אמי מברייתא דהכא מהך ברייתא דצריכה שני גיטין וא"כ ע"כ סבר רב אחדבוי דע"א בקידושין מהני אף בהכחשת האשה ומטעמא דפרישית דמצרפין עדות המקדש לבהדי ע"א לשוויתה בחזקת שאינה פנוייה דפלגינן דיבורא או משום חומרא דרבנן משום לעז דאיכא תרי סהדי שאין קידושין תופסין בה לעלמא כ"ש הכא בהך ברייתא דאיכא תרי סהדי לבד מעד א' דעלמא וא"כ מאי קאמר ותסברא הא על זה אנו דנין דלרב ע"א בהכחשה לא מהימן אף לענין קידושין ולרב אחדבוי מהימן לכך הוכרח רש"י לפרש דותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן לאו אהכחשת האשה קאי אלא אהכחשת העד א' קאי כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל אלא דלפ"ז מה שכתב רש"י אח"כ דאין האחד בא אלא לשבועה כו' צריך ביאור דמהאי לישנא משמע דאהכחשת הבע"ד קאי אם לא שנאמר דכוונת רש"י גם בזה דס"ל עד המסייע פוטר משבועה וא"כ יפה כתב דהכא בממון גופא שבועה לא שייכא א"כ לכ"ע לא מהני כלל בקידושין כמ"ש רש"י להדיא לעיל בשמעתין בד"ה ואי ליכא עדים ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) ע"ב רש"י בד"ה עד א' בהכחשה דאי איכא חד סהדי דמכחיש ליה מי מהימן. וכתבתי דהש"ן בי"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד כתב שבתשובת מהר"ם פאדוה הביא נוסחא אחרת בלשון רש"י דאפילו היכא דליכא חד סהדי דמכחיש ליה אלא בהכחשת הבעל דבר נמי לא מהימן ואני הוכחתי דפירש"י כאן לפי גרסתינו מוכרח מסוגיא דשמעתין:

גמרא והכא הכי קאמר צריכה ב' גיטין לגבות כתובתה מן החבילה ופרש"י ז"ל דכתובה גביא ממ"נ. ולכאורה לפ"ז היה בדין שתגבה שתי כתובות דהא מציא למימר לכל אחד ואחד ממ"נ או שהחבילה כולה שלי ולפי דבריך תן לי כתובה אלא דלשיטת רש"י ז"ל ודאי לא קשה מידי דכיון שהדין במותר כתובתה שיהא מונח עד שיבא אליהו וע"כ היינו משום דכל אחד מעכב לומר שיהא מונח כדי שהיום או למחר יביא עדים ליטול שלו וא"כ א"א להאשה לגבות כ"א כתובה אחת מכל אחד החצי ושני שלישים ע"כ יהיו מונחים שהרי כל אח' מהם מעכב לומר שיביא עדים שכל החבילה שלו וא"כ בודאי יכול לעכב שלא תטול אלא כדי כתובה שמגיע לה ממנו. אלא לשיטת הסוברים דאף על גב דאח' מהם רמאי אפ"ה הדין דיחלוקו היכא שהחלוקה יכולה להיות אמת וא"כ ה"ה הדין שחולקין החבילה בין שלשתן וא"כ למה לא תטול מכל אח' כדי כתובתה ממ"נ. ובחידושי הרשב"א ז"ל נראה שהרגיש בזה ומש"ה דקדק וכתב דאיירי שהחבילה ביד השליש או ביד הב"ד וזה דוחק ויותר היה נראה להכריח מכאן שיטת רש"י ז"ל בפ"ק דמציעא וכדפרישית נמי התם שהיא ג"כ שיטת הרמב"ן ז"ל:

אמנם כן הריטב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין משמע דמספקא ליה בעיקר הדין אי המותר יהא מונח עשי"א או דיחלוקו ואפ"ה אתי ליה שפיר הא דאין נוטלת כ"א כתובה אחת דהא היא גופא לא מציא למיגבא כלל בתורת כתובה שהרי היא מודית לפי דבריה שאינה אשתו וא"כ אין לה כתובה אלא לפי שעיקר דינם אינו אלא על החבילה וה"ל כאחד אומר כולה שלי ואח' אומר חציה שלי ומש"ה נוטלת כתובתה תחילה כיון דלדברי כולם ערך דמי כתובתה מתון החבילה שלה והמותר יחלוקו ומסיק הריטב"א ז"ל שאם חלקו ביניהם תחלה החבילה בין שלשתן בשוה ממילא דתו לא מציא למיגבא כלל בתורת כתובה כיון שהיא מודית שאין לה כתובה ואינה אשתו ואף שאיני כדי להכריע מ"מ נ"ל דברי הריטב"א ז"ל ברורין בטעמן והוצרכתי להעתיק כדי ליישב הסוגייא דבסמוך:

שם ורבי מאיר היא דאמר מטלטלים משתעבדי לכתובה וכתבו הרא"ש והרשב"א והריטב"א ז"ל בשמעתין דמכאן משמע דלרבנן דר"מ דאמרי מטלטלי לא משתעבדי היינו אפילו מיניה דידיה גופא וכ"כ בתוס' בכמה דוכתי אלא דהרשב"א ז"ל כתב בחידושיו בשם הראב"ד ז"ל דיש לתמוה הא מיניה קי"ל דאפילו מגלימא דעל כתפיה ומש"ה כתב הראב"ד ז"ל דאיירי שמת ועיין מה שכתב הרשב"א ז"ל בזה:

אמנם כבר כתבתי בכמה דוכתי בכתובות ובר"פ הנויקין גבי פיסקא דכתובת אשה בזיבורית דאיכא למימר דאזדו לטעמייהו דר"מ לטעמיה דס"ל כתובה דאורייתא ומש"ה לא גרע משאר חוב דמטלטלי משתעבדי ורבנן דר"מ ס"ל כתובה דרבנן וה"ל כמו שאר תנאי כתובה דלא גביא אלא מקרקע אלא דכל המפרשים הקדמונים לא רצו לפרש כן משום דיש מהן סוברים דהלכה כמ"ד כתובה דאורייתא ואפ"ה קי"ל נמי כרבנן דמדינא מטלטלי לא משתעבדי אף מיניה ומש"ה בקשו טעמים רבים אלא דלענ"ד נראה דבלא"ה סוגיא דהכא לא מכרעת מידי דלעולם אימא לך דכל כתובת גרושה שנגבית בחיי בעלה לכ"ע גביא נמי ממטלטלי כיון דפריעת בע"ח מצוה ומכין אותו עד שתצא נפשו כ"ש שיורדין לנכסיו ונפרעין ממנו ממטלטלים שלו אלא דהכא בשמעתין לא שייך הך מילתא כלל שהרי האשה אין לה לתבוע ממנו כלל חוב כתובתה שהרי הודית שאינה אשתו ובתר הודאה דידה אזלינן שפיר כמ"ש בשם הריטב"א ז"ל בסמוך אלא דהא דאמרינן דגובית כתובתה מהחבילה היינו משום דה"ל כאילו א' אומר כולה שלי וא' אומר חצי' שלי וא"כ מצינן למימר בפשיטות דכל זה דוקא לרבי מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה לאחר מותו והיינו לפי שנשתעבדו לו משעת הלוואה למפרע וא"כ לפ"ז הוי שפיר כאומר חצי' שלי כיון שלפי דבריהם יש להאשה מיהא חלק בגוף החבילה כדי שיעור כתובתה וכאילו הן ברשותה משעה ראשונה משא"כ לרבנן דר"מ דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה מיהא לאחר מיתה והיינו ע"כ דשיעבוד דידה לא הוי על המטלטלים כלל עד שתעמוד בדין ותתבע כתובתה ויתחייבו ואז יורדין הב"ד לנכסיו ונפרעין מהמטלטלים כדי לקיים מצות פריעת ב"ח וא"כ לא שייך הכא הא מילתא כיון שאינה יכולה לתבען כלל על כתובתה שהודית שאין לה ולא שייך פריעת ב"ח כלל א"כ הדר הוי ליה כאילו אחד אומר כולה שלי ואנן סהדי דכל מה דתפיס חד דידיה הוא כאילו הוחזק בה כבר וא"כ תו ליכא דין גביית כתובה כלל כמ"ש בסמוך במסקנת הריטב"א ז"ל כן נ"ל נכון וברור בעזה"י והתמיה קיימת על הריטב"א ז"ל שלא פירש כן ואולי מקום הניחו לי מן השמים. והמעיין פ' מי שהיה נשוי גבי שלש נשים דף צ"ג ובסוף פרק גט פשוט במה שכתבתי על קושיית התוספות על דרשת יוציא אליך העבוט דילפינן שיעבודא דאורייתא והקשו דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה ומתוך מה שכתבתי בכל זה נתבאר שכל דברי כאן נכונים וברורים בעזה"י ומה שהביאו התוספות והרשב"א ז"ל וסייעתו משאר סוגיות ודלרבנן דר"מ אף מיניה דידיה לא גביה ממטלטלים כבר כתבתי ליישב קצתן כ"א במקומן וגם סוגיא דנדרים יש לי ליישב ואין להאריך כאן יותר ודוק היטב: