Kiddushin 23a

ואיכא דאמרי קטן הוה ואעפ"כ הוצרך לכל זאת:

ודלא כאבא שאול דאמר כל המחזיק בהן זכה אפי' לאחר זמן זכה בהן:

ותנינא אין חבין לאדם כו' אין אדם יכול ליעשות שלוחו שלא מדעתו לדבר שהוא חובה או הפסד והיכי תני מתניתין דנפדה על ידי אחרים שלא מדעתו:

ע"י עצמו לא שאם נתן לו כסף לפדות את עצמו אינו פדוי דמה שקנה עבד קנה רבו:

במאי עסקינן האי קנה עצמו ע"י אחרים:

אילימא שלא מדעתו של עבד:

שמעינן ליה לרבי מאיר בפ"ק דגיטין חוב הוא לעבד שיוצא כו' שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה ואי עבד ישראל אוסרו בשפחה דשכיחא ליה פריצא ליה:

תנינא כמו התנן:

ואיכא דאמרי קטן היה ואעפ"כ הוצרך לזכות בו כדי שלא יקנה עצמו מן ההפקר אחר מיתת האדון ודלא כאבא שאול דלאבא שאול היה יכול לזכות בו ואפי' לאחר מיתה כפ"ה וקשה לר"ת מנא ליה דלא כאבא שאול דילמא לעולם אימא לך דכאבא שאול סבירא ליה ומה שהחזיק בו מחיים לפי שהיה ירא שמא יקדמנו אחר ויזכה בו ועוד ה"ל למימר וכדרבנן ועוד קשה דבפרק השולח (גיטין דף לט.) פסיק רבי יהושע בן לוי הלכה כאבא שאול ואע"ג דרבי יוחנן סבר דאין הלכה כאבא שאול מ"מ קי"ל דבכל מקום הלכה כריב"ל לגבי דרבי יוחנן כדמוכח בריש פ"ד דמגילה (דף כז.) דמשמע שדברי רבי יהושע בן לוי הם עיקר. מדברי ר' יוחנן גבי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש וא"כ היכי עבוד הכא דלא כהילכתא ונראה לר"ת דגרס הכא וכאבא שאול כלומר אפילו לאבא שאול דאמר כל המחזיק בהן זכה בהן הוצרך לעשות כן שלא יקדמנו אחר ועוד מפרש ר"ת בענין אחר איכא דאמרי קטן הוה שאם היה גדול לא היה מועיל בו זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואע"פ שעבדות אחרים עליו קודם הוא לזכות בעצמו כיון שיש לו יד אבל קטן שאין לו יד כל הקודם זכה בהן כאבא שאול ולא אמר לו שלוף מסנאי מחיים אלא לאחר מיתת יהודה הנדואה עשה כך והיינו כאבא שאול דאמר קטן אין לו יד לזכות בעצמו ומשום הכי זכה בו מר זוטרא אפילו לאחר מיתה אבל לרבנן בין גדול ובין קטן ואפילו עבדות אחרים עליו קנה עצמו בן חורין ור"י מפרש דהא דקאמר וכאבא שאול דאמילתא קמא נמי קאי ואפי' ללישנא קמא דגדול הוה לא היתה חזקה מועלת כלום אלא דוקא לאבא שאול דלרבנן דאמרי בין גדולים ובין קטנים קנו עצמן בני חורין לא היה מר זוטרא יכול לזכות בו דטעמייהו דרבנן מפרש בפרק השולח (גיטין דף לט:) דגמר לה לה מאשה דמה אשה מיתת בעל מתירה בלא גט אף עבד משתלח בלא גט והוי השתא מיתת הבעל כגט ואם היה נותן לו גט מי היה אחר יכול לזכות בו אבל לאבא שאול ניחא דהא יליף מה אשה איסורה מפקעת במיתת הבעל ולא ממונא אף עבד כו' וכיון שהיה משעבד עצמו למר זוטרא לא היה חפץ לזכות בעצמו והוי כמו קטן לאבא שאול:

[והא קמ"ל ע"י אחרים אין כו' וא"ת מעיקרא נמי ידע תלמודא דהכי הוא חידוש דמתניתין כדאמר בכסף ע"י אחרים אין ע"י עצמו כו' ויש לומר דהוי סבר מעיקרא דהוי חידוש דמתני' מתרוייהו ממה שהוא ע"י אחרים ומן דיוקא דע"י עצמו לא ומסיק דלא איצטריך מתני' אלא מן הדיוק. ת"י]:

רבי שמעון בן אלעזר אומר אף שטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ושלש מחלוקות בדבר. פירש בקונטרס ר' מאיר אית ליה בכסף על ידי אחרים ואפי' שלא מדעתו ולא על ידי עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו ובשטר על ידי עצמו ולא על ידי אחרים שלא מדעתו דחוב הוא לו וכסף אע"ג דחוב הוא לו קבלת רבו גרמה לו ולר' שמעון בן אלעזר אית ליה בין כסף בין שטר על ידי אחרים דקסבר זכות הוא לו ולא ע"י עצמו דגבי כסף אין קנין לעבד וגבי שטר לית ליה גיטו וידו באין כאחד כדקתני אף שטר כו' וכל שכן כסף אלמא בתרוייהו אית ליה ע"י עצמו לא ורבנן דמתני' אית להו בכסף בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ע"י עצמו דיש קנין לעבד ע"י אחרים דזכות הוא לו וכן שטר בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ודקי"ל דגיטו וידו באין כאחד כרבנן עבידנא ליה והאי דלא ערבינהו ותנינהו משום דסיפא רבי שמעון בן אלעזר היא אבל רישא הכי קאמרי ליה רבנן לר' מאיר אף בכסף ע"י עצמו דיש קנין לעבד וכ"ש ע"י אחרים דזכות הוא לו וכל שכן שטר ואם באנו לפרש שלש מחלוקות ולומר לרבנן אית להו בכסף בין ע"י אחרים בין על ידי עצמו ובשטר ע"י אחרים ולא על ידי עצמו ורבי שמעון סבר לה כר"מ דבכסף ע"י עצמו לא דאין קנין וכרבנן בשטר דאין גיטו וידו באין כאחד א"כ הא דקיימא לן דגיטו וידו באים כאחד יחידאה היא וכר' מאיר עבדינן הילכך ליכא לפרושי אלא כדפרישית דרישא דמילתא רבנן אמרוה וסיפא אתאן לר' שמעון בן אלעזר עכ"ל וא"ת מנא ליה הך שלש מחלוקות דילמא כולה מילתא דרבנן דמתניתין רשב"א ובכסף ע"י עצמו היינו אף ע"י עצמו ובשטר על ידי אחרים דוקא והא דקיימא לן דגיטו וידו באים כאחד משום דסבירא לן כרבי מאיר ולא כר"ש בן אלעזר ויש לומר אי גרסינן בברייתא דר' שמעון בן אלעזר אף בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו על כרחך יש שלש מחלוקות בדבר דע"כ לאו היינו רבנן דמתני' דהא אמרי בהדיא בכסף על ידי עצמו ולספרים דלא גרסינן אף צ"ל כיון דאשכחן דרבנן פליגי עליה דרשב"א כדאיתא בסוף פ"ק דגיטין (דף יב:) דאמרי אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה אלמא אית להו דגיטו וידו באין כאחד וכיון דהכי הוא לא קרי ליחיד חכמים במתניתין כיון דרבנן פליגי עליה ולכך צריך לומר שיש שלש מחלוקות בדבר:

איכא דאמרו קטן הוה ודלא כאבא שאול זו היא גירסתו של רש"י. ופירוש דאלו לאבא שאול לא היה צריך לכך, דאפילו לאחר מיתה היה יכול לזכות בו. ואינו מחוור דדילמא לא נתכוון אלא כדי שלא יקדימנו אחר (בחזרה) [בחזקה]. והגירסא הנכונה וכאבא שאול. ויש מפרשים מדלא דקדק אחריו לראות אם היה מתעסק בעבודתו בשעת מיתה, שמע מינה כאבא שאול סבירא ליה דאפילו לאחר זמן קטנים המחזיק בהן זכה בהן, ולא נתכוון אלא להוליכו לביתו כדי שלא יזכה בו אחר. ואין זה נכון בעיני, דאם כן למאן דאמר גדול הוה כמאן עבדה, דהא לכולי עלמא גדולים קנו עצמן בני חורין, ואיך לא דקדק אם היה מתעסק בעבודתו משעת מיתה אי לאו. ועוד דהא אמרינן זה פירש למיתה וזה פירש לעבדות, אלמא תקיף עליה עלמא כולי האי, דקודם שנסתלק מעבדות כבר מת (הגוי) [הגר]. ורבינו תם פירש איכא דאמר קטן הוה, שאם היה גדול לא היה מועיל לו אף על פי שזה פירש למיתה וזה פירש לחיים, דאפילו בשעבדות אחרים עליו קודם הוא את הכל לזכות בעצמו, כיון שיש לו יד אבל קטן שאין לו יד, זכה כל הקודם בו כאבא שאול, אבל לרבנן בין גדול בין קטן ואפילו עבדות אחרים עליו קנה עצמו בן חורין, דזכו בו מן השמים, ואינו מחוור בעיני כל הצורך. דאם כן למאן דאמר גדול הוה כמאן ודוחק הוא לומר דלישני נמי פליגי בהאי דינא (נמי) דללישנא קמא אמרינן דעבדות אחרים מעכבת בזכייתו. וללישנא בתרא אמרינן דאין עבדות אחרים מעכבת על יד העבד מלזכות בעצמו, שאין משמעות לשון הגמרא סובלת כן.

מתניתין וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו. ירושלמי (ה"ג) אמאי לא תנינן וקונה את עצמו בראשי אברים שאינן חוזרין, אמר ר' יוחנן מפני המחלוקת, אית תנאי תני צריך גט שחרור אית תנאי תני אין צריך גט שחרור.

גמרא והא לא תני הכי דתניא בשטר על ידי עצמו ולא על ידי אחרים דברי ר' מאיר. קשיא לי ודלמא על ידי אחרים דקאמר היינו שלא מדעתו, אבל מדעתו אף על ידי אחרים, ויש לומר דברייתא זו על משנתינו נשנית ופירושא דמתניתין היא.

ושאני כסף הואיל וקני ליה בעל כרחיה מקני ליה בעל כרחו ואם תאמר כיון דיכול הוא לשחררו בעל כרחו בכסף ולפסלו מן התרומה ולאוסרו בשפחה כנענית, מאי טעמא דר' מאיר דאמר דבשטר על ידי אחרים לא, דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, דהא משמע פרק קמא דגיטין (יא, ב) דכל שיכול רבו לפוסלו בתרומה ולאוסרו בשפחה על ידי אחרים לא חשבינן ליה חובתו כשנותן גיטו על ידי אחרים אלא זכותו, דאמרינן התם (יב, א) אמר להם ר' מאיר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה. וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה, שביק ליה ועריק ליה. ואהדרו ליה רבנן אי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכא דאיתיה, כלומר, וכיון שכן כשמוציאו לחירות על ידי אחרים לאו חובתו הוא אלא זכותו, ופרכינן ור' מאיר תינח עבד כהן דאיכא הפסד, אלא עבד ישראל במה מפסידו. ואהדר להו שאוסרו בשפחה מה שאינו יכול לפסלו במכירת אחרים, אלמא אילו יכול לפוסלו בשפחה בכסף על ידי אחרים אף בשטר היה יכול להוציאו לחירות על ידי אחרים ולא חשבינן ליה חובתו, ויש לומר דשאני הכא שאינו בידו של אדון לשחררו בכסף על ידי אחרים, שלא ימצא מי שיתן לו כסף כדי לשחררו. ואם תאמר אכתי לא ניחא דהא אי בעי מפקיר ליה ואסר ליה בשפחה, דבפרק בתרא דנזיר (סב, ב) מסקינן דר' מאיר כשמואל סבירא ליה דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור. ויש לומר דר' מאיר לית ליה דשמואל כדמוכח הכא מהאי טעמא דאמרן. והא דקאמר התם דכולי עלמא אית להו דשמואל, הכי קאמר דמהכא לא שמעינן מידי דלית ליה לר' מאיר כשמואל, אבל מהא דהכא ודאי שמעינן לה.

האי שטרא לחוד והאי שטרא לחוד קשיא לי לימא הואיל ומקנה ליה לאחר בעל כרחיה מקנה ליה לעצמו בעל כרחיה, דמאי שנא. ומינה דאפילו בשטר על ידי אחרים, דהאי שטרא והאי שטרא חדא נינהו, דמאי שנא מקנה לאחר ממקנה לעצמו. ויש לומר דאביי הכי קאמר כשם שנכנס אצלו בעל כרחו בכסף כך יוצא ממנו בעל כרחו בכסף, ומשום הכי פריך נימא כשם שנכנס אצלו בעל כרחו בשטר כך יצא ממנו בעל כרחו בשטר, ופרקינן שטר כניסה לחוד ושטר יציאה לחוד.

מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד כו' והוא הדין דהוה מצי למימר אם כן בשטר על ידי אחרים אמאי, אלא דאלומי אלים לקושייה דבין בכסף בין בשטר שמעינן להו לרבנן דזכות הוא לו. ואם תאמר אמאי לא אהדר ליה דרבנן לאפוקי שאינו יוצא בכסף על ידי אחרים בעל כרחיה דעבד הוא דקאמרי, ולאפלוגי עליה דר' מאיר דאמר אפילו בעל כרחו, דהא ודאי משמע לכאורה דלרבנן דוקא שלא מדעתו הא בעל כרחו לא, דהא טעמא אמרינן לרבנן משום דזכות הוא לו ולא אשכחן דזכין לאדם בעל כרחו, וכן דעת הרב אלפסי דאין העבד יוצא בעל כרחו על ידי אחרים, וכמו שנכתוב לפנינו, ויש לומר דבשטר על ידי אחרים דקאמרי רבנן לאו בעל כרחיה דעבד קאמר, דשטר בעל כרחו על ידי אחרים לא אשכחן, אלא לשלא מדעתו הוא דאתא, וכיון שכן בכסף על ידי עצמו דקאמרי דומיא דשטר הוא ולאפוקי על ידי אחרים אפילו כהאי גוונא. ויש אומרים דכסף על ידי אחרים לרבנן אפילו בעל כרחו נמי איתיה, דלא משמע דרבנן מחמרי בהא טפי מר' מאיר, דאדרבה מקילי טפי מר' מאיר גבי עבד, ומסתמא רבנן נמי בכסף בעל כרחו מודו לר' מאיר כטעמייהו דאביי ורבא, והיא הנותנת דלא פריק ליה הכא דכסף על ידי עצמו לאפוקי על ידי אחרים בעל כרחו. ואם תאמר אם כן כי פריך מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד כו', דמשמע הא אילו הוה סבירא ליה דחוב הוא לעבד ניחא, הא הוה מי לאלומי קושייה ולימא דאפילו בעל כרחו נמי, משום דרבא דכסף קבלת רבו גרמה לו. איכא למימר דמשום דההוא טעמא אליבא דר' מאיר אתמר, לא פשיטא ליה מלתא דרבנן מודו ביה כי היכי דליקשו מיניה, ואקשו ממתניתין דגיטין (יא, ב) דתנינן בהדיא דזכות הוא לעבד. ול"נ דאפילו בשטר על ידי אחרים בעל כרחיה איתיה לרבנן, וכמו שאני עתיד לכתוב בסמוך, והתם על כרחך משום דזכות הוא לו, שאילו היה חוב לעבד חובתו על ידי אחרים לא אשכחן, הלכך נקט הכא טעמא דזכות כי היכי דתיסוק טעמא בין לכסף בין לשטר.

והא קיימא לן גיטו וידו באין כאחד פירש רש"י שמעשים בכל יום שהעבד מקבל גיטו, ואי רבנן פליגי עליה דמלתא מי שבקינן רבנן ועבדינן כר' מאיר, ולא היה צריך לכך, דבהדיא מוכחא בפרק קמא דגיטין דסבירא להו לרבנן כן, דאמרינן התם (יב, ב) אמר ר' אלעזר אמרו לו לר' מאיר והלא זכות הוא לעבד כו', אמר להן ר' מאיר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה, וכי תימרו אי בעי כתב ליה גיטא וזריק ליה שביק ליה ועריק ליה. אלמא לרבנן אי זריק ליה גיטה יצא לחירות, אם כן סבירא ליה דגיטו וידו באין כאחד. ומשמע נמי דמתניתין הוא דתנן בגיטין פרק הזורק (גיטין עז, א) הזורק גט לאשתו לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת כו', ופירש רבא התם טעמא משום דגיטא וחצרה באין כאחד, וגמיר לה ממאן דאמר בעבד בשטר על ידי עצמו, דאלמא דגיטו וידו באין כאחד, וליכא למימר דסתם מתניתין ר' מאיר, דהא עביד רבא עובדא הכי התם, ואי לאו דמתניתין רבנן, לא הוה שביק רבנן ועביד כר' מאיר.

אי הכי נערבינהו ונתנינהו ואם תאמר ולמאי דכתבינן לעיל דרבנן נמי אית להו בכסף בעל כרחו מדרבא דקבלת רבו גרמה לו, אמאי לא פריק ליה משום דכסף על ידי אחרים אפילו בעל כרחו, ובשטר על ידי אחרים שלא מדעתו אין בעל כרחו לא, איכא למימר דעיקר פלוגתא דרבנן ליתא אלא לאפלוגי אדר' מאיר בכסף על ידי עצמו דוקא, וכיון דתרוייהו על ידי אחרים כשרין, הוה ליה לערבינהו, דהשתא נמי דקתני בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים הא לא משמע מינה בעל כרחיה אלא דומיא דשטר על ידי אחרים.

אי הכי אימא סיפא כו' אפשר דהאי אי הכי לאו אי אמרת בשלמא הוא אלא דבעי למימר דממה נפשך מתני' קשיא לר"מ או רישא או סיפא אי בעינן לאוקמא כלה בחד גוונא או מדעתו או שלא מדעתו אבל אי מוקמינן לה בתרי טעמי ניחא דרישא מדעתו בכסף ע"י אחרים אבל לא ע"י עצמו דא"ק לעבד בלא רבו ואפילו ע"מ שיצא בו לחירות וסיפא שלא מדעתו ובשטר ע"י עצמו דגטו וידו באין כאחת ואפילו בע"כ דומיא דאשה שיוצאה שלא מדעתה אבל לא על ידי אחרים שלא מדעתה דחוב הוא לו וכ"ת א"כ רישא דמדעתו ע"י אחרים מאי קא משמע לן יש לומר דלא על ידי עצמו קא משמע לן. אי נמי דהאי אי הכי אדרבא סמיך בשלמא אי אמרת כדרבא שפיר והראשון יותר נכון:

מקני ליה בע"כ פי' שהרי יכול למוכרו בכסף לאחרים בעל כרחו:

כסף קבלת רבו גרמה לו פי' ע"י קבלתו שקבל הכסף יצא לחירות והרב יכול לשחרר עבדו בעל כרחו כשם שמוכרו בע"כ לאחרים אבל שטר קבלת אחרים גרמה לו כי על ידי קבלת אחרים שמקבלים גיטו הוא משתחרר ואין אותם אחרים רשאין לחוב לו שלא מדעתו אבל על ידי עצמו משתחרר בשטר אפילו בע"כ כשם שהאשה מתגרשת בעל כרחה וכשם שנמכר בעל כרחו:

והא דתנן וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו כו' הוינן ביה בכסף ע"י עצמו אין על ידי אחרים לא אמאי נהי נמי שלא מדעתו מכדי הא שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות כדכתיב' לעיל וזכין לאדם שלא בפניו. בדין הוא דמצי לאקשויי ליה דבכסף על ידי אחרים אפי' בע"כ נמי מדרבא דאמר כסף קבלת רבו גרמה לו אלא דכיון דמצי מדחי ליה דדילמא ההיא לר"מ דוקא איתמר ולא לרבנן פריך ליה מאידך. מיהו קושטא דמילתא הכי הוא דמודי רבנן לר"מ דבכסף על ידי אחרים אפי' בעל כרחו נמי מטעמא דרבא דהא טעמא תריצא וטעמא דמסתבר היא וכן הלכתא ושלא כדברי רב אלפסי ז"ל. ופרישנא מאי על ידי עצמו אף על ידי עצמו וה"ה על ידי אחרים ואפילי בע"כ כדאמרן והא דנקט תנא על ידי עצמו לאשמועי' דיש קנין לעבד בלא רבו:

ואמרינן אי הכי אימא סיפא בשטר ע"י אחרים אין על ידי עצמו לא. פי' דעל כרחין רישא או סיפא דוקא הוא מדלא ערבינהו ותנינהו כדמפרש בסמוך וכיון דאמרת דרישא לאו דוקא סיפא דוקא ע"י אחרים ולא על ידי עצמו וכיון דכן ע"כ אי מתניתין רבנן היא קשיא רישא או סיפא אבל אי מוקמי' לה כתנא אחריתא דלאו רבנן לא תקשי כדאוקימנא כרשב"א והיינו דקאמר אי הכי: הא דפרכינן והא קי"ל דגטו וידו באין כאחת פרש"י ז"ל שמעשים בכל יום שמורים כן שהעבד מקבל גיטו וסמכינן אהא דגטו וידו באין כאחת. נראה מדברי רש"י ז"ל דליכא הכריחא למלתא ממתניתין ולאו ממימרא ואפשר דנפקא ליה לתלמודא מדתנן בפ' הזורק גט לאשתו לתוך חצרה הרי זו מגורשת ואקשי' חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ואוקמה רבא דגיטה וחצרה באין כאחת וגמר לה מעבד שמקבל גטו מטעמא דגיטו וידו באין כאחת. מיהו לאו הכריחא הוא ממתניתין דהזורק דהא אית לה אוקימתא אחריתי בשכתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך כדאיתא התם אלא דאנן אליבא דרבא דהוא בתרא והלכתא כוותי' פרכי' השתא ואפשר נמי דנפקא לן מדתנן בפרק קמא דגיטין האומר תנו גט לעבדי לא יהנו לאחר מיתה הא מחיים ניתנין ואפילו לעבדו ממש משום דגטו וידו באין כאחת:

א"כ נערבינהו וניתנינהו בין בכסף ובין בשטר בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו. פי' דאע"ג דעל ידי אחרים אין כסף ושטר שוה דאלו בשטר דוקא שלא מדעתו מסתמא ובכסף איכא אפי' בע"כ מכ"מ כיון דאפשר לתרוייהו על ידי אחרים ולא אתו רבנן לאפלוגי אדר"מ אלא בע"י עצמו שפיר מצי לערובינהו ואוקימנא אלא בכסף בין ע"י עצמו בין על ידי אחרים כו' עד ושלש מחלוקות בדבר כו' פי' דלר"מ בכסף ע"י אחרים אפי' בע"כ ולא על ידי עצמו אפי' מדעתו דאין קטן לעבד בלא רבו ובשטר על ידי עצמו דגיטו וידו באין כאחת ולא ע"י אחרים שלא מדעתו דחוב הוא לו ורבנן סברי בין בכסף ובין בשטר בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו ורשב"א מודה לרבנן בכסף דבין ע"י אחרים ובין ע"י עצמו ופליג בשטר דסבר דע"י אחרים אין כרבנן אבל ע"י עצמו לא והא דקתני רשב"א אומר אף בשטר על ידי אחרים ולא ע"י עצמו לאו אכסף דידיה קאי למתני אף בשטר דבכסף מודה הוא כדאמרן אלא אדר"מ קאי והכ' קאמר אף בשטר אני אומר מה שאתה אומר בכסף דוקא ע"י אחרים אבל לא ע"י עצמו מיהו בתוספתא לא קתני אף אלא הכי קאמר רשב"א אומר בשטר ע"י אחרים כו' וכן הוא בגמרא במקצת נוסחאות:

ושלש מחלוקות אלו נראה מדברי רש"י ז"ל דס"ל דשלשתם שנוים במשנתינו דרבנן דמתניתין היינו רבנן ממש והכי קאמר וחכמים אומרים בכסף אף ע"י עצמו והה"ד לשטר דאף ע"י עצמו וסיפא דקתני בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו היינו רשב"א:

והא ליתא כלל דהא סכינא חריפא מפסקא מתניתין היא וכל כי האי גוונא לא סגיא דלא מפרשי לה בגמרא ולימא דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני ועוד דלישנא דגמרא קאמר בכסף בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו ובשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ורשב"א היא דאלמא כולה סברא דרשב"א היא. אבל הנכון דמתניתין לא איירי אלא ר"מ ורשב"א ורבנן דמתניתין היינו רשב"א והא דקתני לה בלשון חכמים משום דמודו חכמים בכל מאי דקתני בהדיא במתניתין דבכסף בין על ידי עצמו בין ע"י אחרים ובשטר ע"י אחרים דזכות הוא לו ולא פליגי עליה אלא במאי דלא קתני בהדיא במתניתין אלא דנפיק מדיוקא דעל ידי אחרים אין ע"י עצמו לא דסברי רבנן דאף בשטר ע"י עצמו כרבי מאיר משום דגיטו ידו באין כאחת:

ולענין פסק הלכה כחכמים ובין בכסף בין בשטר בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו ובלבד שיהא הכסף משל אחרים אלא שבחלק זה ר"ל כסף על ידי עצמו והכסף של אחרים מחלוקת גדולה בין המפרשים אם דיו בתנאי שיתנהו לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו או צריך שיזכיר בפירוש לאי זה דבר הוא נותנם לו והוא שיאמר לו על מנת שיהא רבך מוציאך בהם לחירות שנמצא שאף לעבד אינו מקנה אלא על מנת שיצא לחירות ומחלקותם תלויה במה שנחלקו בגמרא על משנה זו רב ששת ור' אלעזר רב ששת אמר דכולי עלמא במתנה סתם אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה כלומר שכל שאדם נותן או מקנה לעבד או לאשה בסתם ובלא תנאי קנה רבו וקנה בעלה ומשנתנו בשהקנה לו אחר ואמר לו על מנת שאין לרבך רשות בו דר' מאיר סבר כי אמר ליה קני קנה רבו וכי הדר אמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בו אינו כלום ואין לדעת ר' מאיר קניה לעבד בלא רבו אלא אם כן ייחד לו לדבר פלוני כגון על מנת שתצא בו לחירות הא בדרך זה מיהא יש לו קנייה אף לר' מאיר לדעת רב ששת ורבנן סברי שאף בעל מנת שאין לרבך רשות בה אהני ליה תנאיה והלכה כרבנן והילכך כל שמתנה דרך כלל בהקנאתו על מנת שאין לרבך רשות בו דיו ואין לרבו עוד רשות בהם וכן באשה בעל מנת שאין לבעליך רשות בהם ור' אלעזר חלק ואמר דכולי עלמא כי האי גונא קנה רבו וקנה בעלה ומשנתנו בשהקנה לעבד ואמר לו בפרט על מנת שתצא בו לחירות דר' מאיר סבר שאף בזה קנה רבו וכן באשה אע"פ שפירט לאי זה דבר הוא נותן לה ולדעת זה אין לו קנין בלא רבו בשום צד ורבנן סברי הא אפילו לדידיה לא מקני ליה אלא על מנת שיצא בו לחירות והרי לר' אלעזר ואליבא דרבנן כל תנאי שאדם מתנה בהקנאת עבד ואשה להפקעת זכות בעל או אדון דרך כלל אין מועיל עד שיפרט שאף להם אינו נותן אלא לדבר פלוני כגון בעבד לצאת בו לחירות ובאשה ליזון היא בהם או להלבישה או לאי זה דבר ומעתה גדולי הפוסקים פסקו כרבנן אליבא דר' אלעזר ואין על מנת שאין לרב רשות בהם מועיל כלום עד שייחד לאי זה דבר ואע"פ שדעת הנותן לא היתה אלא לכך הרי מצינו כיוצא בו בנכסי לך ואחריך לפלוני שאם ראשון ראוי ליורשו לא אמר כלום ותוך כדי דבור אין לו מקום בכאן שהרי אין כאן חזרה ממה שאמר אלא שאף הוא סובר לקיים את הכל:

ומכל מקום הרבה תמהים עליהם וסותרים את דבריהם ממה שאמרו במסכת נדרים פרק אלו נדרים שהבעל מיפר המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת מעות לבתו אומר לה הרי מעות הללו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נותנת לפיך ואמרו על זה אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נותנת לפיך ר"ל שהוא דבר פרטי והוא כעין האמור בעבד על מנת שתצא בו לחירות אבל אם אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל והקשו שם לרב מתקיף לה ר' זירא כמאן אזלא הא שמעתא דרב כר' מאיר דאמר יד אשה כיד בעלה ורמינהי כיצד משתתפין במבוי וכו' עד ומזכה להם על ידי אשתו ואי אמרת קנה יתהון בעל הא לא נפיק מרשותיה דבעל ואמר רבא מודה ר' מאיר לענין עירוב הואיל ולזכות לאחרים הוה נפיק מיד בעלה הוא והרי סוגיא זו הולכת על שיטת רב ששת שהרי מה שאת נותנת לפיך הוא דבר פרטי וכעל מנת שתצא בו לחירות ולפיכך הודה רב שבתנאי זה דיו ואמרו עליו כמאן כר' מאיר ואלו לשיטת ר' אלעזר אף בזו חולק ר' מאיר ואם כן לשיטת ר' אלעזר מה שאמר רב כדעת רבנן הוא ולא כדעת ר' מאיר אלא ודאי בשיטת רב ששת ובמה שאת עושה לפיך אף ר' מאיר מודה אבל מה שתרצי עשי כלומר שלא יהא לבעליך רשות בהם בזו נחלקו ר' מאיר וחכמים ונמצא רב כר' מאיר וזהו שאמר שמואל אף מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל שהוא סובר כחכמים שדיו בעל מנת שאין לבעליך רשות בהם וזהו מה שתרצי עשי ואע"פ שבאותה משנה אמרו למה שאת נותנת לפיך שמא המשנה לדעת ר' מאיר היא שנויה או שמא שנאוה דרך הרוחה לדברי הכל והרי למדת מסוגיא זו לענין פסק שאף בעל מנת שאין לבעליך רשות בהן לא קנה הבעל וודאי כך הדין בעבד ואף במסכת סנהדרין פרק סורר אמרו במה שא"ר יוסי עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו והקשו בה משל אמו מה שקנתה אשה קנה בעלה ותירץ בה כגון דאקני לה אחר מנה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן וכן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר אלמא הנחה פשוטה להם שכל שהתנה דרך כלל על מנת שאין לבעליך רשות בהן דיו ומתוך כך ראו האחרונים וחכמי הדורות שלפנינו לפסוק כרבנן וכשיטת רב ששת וכל על מנת שאין לרבך או לבעליך רשות בהם מועיל בכך ומכל מקום נראה לי כדעת גדולי הפוסקים שאם לא כן אף לר' מאיר אתה מוצא קנין לעבד בלא רבו והאיך החליט לומר דוקא בכסף של אחרים ואם מזו של סנהדרין יראה לי שפירושה שהקנה לה בדרך שאין לבעל רשות בה וכן שלא דקדק בה כל כך אחר שאין עקר הדין לשם אלא שזו של נדרים קשה ומכל מקום אנו כתבנו באחרון של נדרים שאף מה שתרצי עשי הוא קצת יחוד לדעת שמואל כלומר שאיני נותן לך אלא לצרכיך לאי זה מהן שתרצי אם למזונותיך או למלבושיך אם לתכשיטיך אם לאי זה דבר ומה שאמרו רב כר' מאיר פירושו שהוא נוטה בקצת לשונות של ייחוד כר' מאיר בכל הלשונות של ייחוד והוא במה שתרצי עשי שהוא קצת יחוד ואעפ"כ הוא אומר שלא קנה יתהון בעל ומכל מקום לא כר' מאיר דוקא שבלשון שאת נותנת לפיך אף רב מודה שמועיל ודלא כר' מאיר ומתוך כך נראה שפסקו גדולי המחברים כשמואל דהתם וכרבנן דהכא ללישנא דר' אלעזר ולשונם בזה על מנת שתאכלי בהם או על מנת שתלבשי או על מנת שתעשי בהם מה שתרצי לא קנה הבעל ויש באין בפשרה רחוקה מן הדין להפריש בענין זה בין אשה לעבד שר' אלעזר לא אמרה אלא בעבד שמתוך שגופו קנוי אין לו שום קנייה בתנאי שבדרך כלל אבל באשה ודאי לא קנה הבעל:

ואע"פ שדייך למשנתך בהלכה זו כמה שכתבנו עד כאן הן לענין פירוש הן לענין פסק וכל מה שאנו כותבין בה מכאן ואילך הוא טורח יתר והוצאה שלא לצורך אעפ"כ אני רואה להעירך בקצת ראיותיהם ובשאר דברים שבאו עליה לקצת מפרשים בדרך זרות ודברים רחוקים והוא שבעלי פשרה זו שהזכרנו יש להם כעין ראיה ממה שאמרו בפרק השואל שלחה לי ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך כיון שיצתה מרשותו ומתה פטור והקשו בגמרא עבד הא לא נפק ליה מרשותיה ותירצה שמואל בעבד עברי שאין גופו קנוי אלמא שאף שמואל שהודה באשה שבתנאי דרך כלל דיו פירשה בעבד עברי הא בכנעני לא נפיק מרשותיה והרי זה מאחר ששולחה לאחר הרי הוא כאומר על מנת שאין לי רשות ואין זה כלום שהרי מכל מקום אין כאן תנאי וכן יש להם כעין ראיה בפרק הזורק דאמר ליה רבינא לרב אשי אטו רבא יד דאשה קשיא ליה נהי דקני לה למעשי ידיה גופה מי קני לה ואמר ליה יד דעבד קשיא ליה אלמא שנייא זכיית עבד מזכיית אשה וכל אלו דברים דחוקים שהרי בסוגיא זו מזכירם כאחת ובמדה אחת דכולי עלמא אין קניין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה והרי אשה מיהא לא היה עקר הוראת ענין זה שבא בכאן אלא שדרך גררא הוזכרה כדבר פשוט שדין אחד הוא ועוד שהרי הקשו בסוגיא זו דר' מאיר אדר' מאיר ודרבנן אדרבנן מדתניא אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש ואם כדבריהם היה לו לומר בשלמא דר' מאיר אדר' מאיר לא קשיא שאני דין עבד מדין אשה אלא דרבנן אדרבנן קשיא אלא ודאי שנראין הדברים שהדין שוה בעבד ואשה:

ויש מי שמצדד לומר שכל שאדם אחר מקנה להם על מנת שאין לבעל או לרב רשות בהן אין הפרש בין עבד לאשה ובשניהם לא קנה הבעל או הרב אלא הרי הוא קיים כשאר כל התנאים שהרי בעקרת דבר תורה אמרו בדבר שבממון תנאו קיים אבל במה שמקנה להם הבעל לאשה או הרב לעבד יש לחלק בין עבד לאשה כענין שלמדנו משמועות שהזכרנו של פרק השואל והזורק שהעבד הואיל וגופו קנוי אין שום הפרש בין ידו ליד רבו שגוף ידו של עבד כגוף ידו של רבו הוא וכשמזכה לו דבר או לאחרים על ידו הרי הוא כמזכה מימינו לשמאלו ששניהם ברשותו וכאלו אמר תהא חצרי זוכה למה שבתוכה לפלוני שאינו כלום אלא אם כן זיכה לחברו חצרו קודם לכן אבל אשה כיון שאין גופה קנוי אינה נחשבת רשותו וכשמזכה לה או לאחרים על ידה זכתה על הדרך שהיא זוכה כשהקנה לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה ואף הם מביאים כעין ראיה לדעת זה ממה שאמרו בשתוף מבוי ומזכה להם על ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל לא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים והקשו לרב מאשתו ואם דינם שוה היה להם להקשות אף לשמואל מעבד כנעני שהרי בשתוף כשמזכה האדון על ידו הרי הוא כמתנה בפירוש על מנת שאין לו רשות במה שאני מזכה בעירוב זה ומפני מה אינו מזכה על ידי עבדו כמו שהוא מזכה על ידי אשתו אלא שכל שמזכה להם הבעל או הרב יש חלוק בין עבד לאשה וחכמי ההר דוחים ראיה זו מפני שנוח לו להקשות לרב מאשתו משיקשה למה חלקו בין אשתו לעבדו ומכל מקום אף הם סועדים סברא זו במקצת ממה שאמרו בתלמוד המערב פשיטא שהעבד מקבל מתנה מאחר לאחר ומאחר לרבו הא מרבו לאחר לא מאחר לעצמו מחלקת ר' מאיר וחכמים דתני הילך כסף זה על מנת שלא יהא לרבך רשות בו זכה העבד זכה רבו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים זכה העבד לא זכה רבו מה צרכא ליה מרבו לאחר כשם שהעבד זוכה מאחר לרבו כך העבד זוכה מרבו לאחר נשמעינה מן הדה השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו לית הדה אמרה שהעבד זוכה מרבו לאחר אמ"ר אלעזר תפתר בעבד עברי וכו' ר' זעירא שמע מן הדה אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו לית הדה אמרה שאין העבד זוכה מרבו לאחר תפתר כר' מאיר דר' מאיר עביד יד העבד כיד רבו והא תני אשתו אית לך מימר ר' מאיר עביד יד אשה כיד בעלה ר' חנינא בשם ר' פנחס תפתר להדין תניא דתני אשתו אין פודה לו מעשר שני ר' שמעון בן אלעזר אומר בשם ר' מאיר אשתו פודה לו מעשר שני ולהדין תניא עביד ר' מאיר יד העבד כיד רבך ולא עביד יד אשה כיד בעלה זהו לשון תלמוד המערב ולמדו ממנו שאע"פ שהעבד זוכה מאחר לעצמו לדעת חכמים כשהקנה לו אחר על מנת שאין לרבו רשות בו כדקתני בהדיא בבריתא אם מזכה רבו לאחרים על ידו היה מספק אם יועיל באותה זכיה עד שדחה ר' אלעזר אותה משנה של פרק השואל שהיה נראה ממנה שהעבד זוכה מרבו לאחר והעמידה בעבד עברי על הדרך שתירצה שמואל בתלמוד שלנו כמו שכתבנו ומכל מקום הואיל ולא עמדה סברא זו וכשרצה ר' זירא ללמוד ממשנת אבל לא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים שאין העבד זוכה מרבו לאחר תירצוה דר' מאיר היא וסבירא ליה יד עבד כיד רבו אבל לא יד אשה כיד בעלה ממה שאמר ר' מאיר אשה פודה מעשר שני אבל לרבנן אין חלוק בין עבד לאשה וכשם שאשה זוכה בין מאחרים לעצמה בין מבעלה לאחרים כך העבד זוכה בין מאחרים לעצמו בין מרבו לאחרים:

למדנו שאין חלוק ביניהם למסקנת סוגיית של תלמוד המערב ואף בתלמוד שלנו בכמה מקומות מצינו שאף לר' מאיר עבד ואשה שוים הם ואחד מהם זו של סוגייא זו שכשהקשו דר' מאיר אדר' מאיר כמו שכתבנו למעלה נראה שלא עלה להם לתרץ שיהא ביניהם שום חלוק והוצרכו לתרצה במעשר דאתא מבי נשא וכן באחרון של נדרים ואלו שאין זוכין להם בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנעניים ואשתו והוצרך להעמיד זו שאמרו מזכה להם על ידי אשתו כשיש לה חצר באותו מבוי הא לאו הכי לר' מאיר אינו יכול לזכות על ידי אשתו הילכך כל שכן לרבנן שסוברים יש קנין לעבד בלא רבו כשאחרים מזכים על מנת שאין לרבו רשות בו והוא הדין בעבד מזכה לו או לאחרים על ידו שיש לו זכייה ומה שהוצרכנו בפרק השואל להעמידה בעבד עברי שאין גופו קנוי משום דסתם מתניתין היא וסתם מתניתין ר' מאיר וכן מה שאמרו בפרק הזורק יד דעבד קשיא ליה למאן דאמר בשטר על ידי עצמו יד עבד כיד רבו הוא מאן שמעת ליה דאית לי' בשטר על ידי עצמו ר' מאיר ולדידיה הוא דמקשינן יד עבד כיד רבו הוא אע"פ שנותן לו רבו השטר כדי לסלק רשותו מעליו ואע"פ שהאשה יש לה יד לקבל גיטא מפני שאינו קונה גוף ידה אלא למעשה ידיה אבל לרבנן אין להקשות כן כלל הואיל וסוברים יש קנין לעבד בלא רבו כשאחר מזכה לו על מנת שאין לרבו רשות בו והוא הדין כשמזכה לו רבו לצורך עצמו או לצורך אחרים ולדעת זה כתבו חכמי ההר שלרבנן לא הוצרכו להעמיד זו של השואל בעבד עברי אלא אף בעבד כנעני כן וכן זו של ערוב לדעתם יכול לזכות אף על ידי עבד כנעני שמאחר שכשאחר מזכה לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו זכה כך יש לו זכייה כשנותן לו רבו לזכות לאחרים כסוגיאות שלנו שלא מצינו בהם חלוק בין מה שמזכין לו אחרים למה שמזכה לו רבו אף לר' מאיר ואף לסוגיית תלמוד המערב לא מצינו חלוק זה אלא לר' מאיר אבל לרבנן מכל מקום למדת שאין חלוק בין אשה לעבד וכן למדת בסוגיית תלמוד המערב שהולכת על שטת רב ששת שהם אמרו הילך כסף זה על מנת שאין לרבך רשות בו ומתוך כך פסקו האחרונים כחכמים ולשטת רב ששת אלא גדולי הפוסקים וגדולי המחברים פסקו כחכמים ולשטת ר' אלעזר כמו שכתבנו:

ויש מפרשין סוגייא של נדרים לשטת גדולי הפוסקים בדרך זה אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נותנת לפיך שייחד לה דבר ידוע דלדידה נמי לא אקני אלא לכי הא אבל מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל שאין קנין לעבד וכו' וסבירא ליה לרב כר' מאיר ובאת נושאת ונותנת לפיך מודה ר' מאיר דלא קנה בעל ואקשי ליה ממתניתין אבל לשמואל לא קשיא דמוקים לה דלא כר' מאיר ושמא תאמר והא מודה ר' מאיר באת נושאת ונותנת לפיך דלא קנה יתהון בעל יש לומר הני מילי באחרים הוא דשיך האי טעמא דלא קנה יתהון בעל לפי שאין הבעל יכול לקנות שום מתנה אלא מה שקנתה האשה אבל בדבר שהוא של בעל עצמו כל שכן שאם מיחד לה דבר אינו קנין שאין הוא נותן דבר לאשה לצרכה שנאמר כיון שאינה קנויה לו הוה ליה כאלו נפק מרשותיה אלא לצורך אחרים הוא דיהיב לה ואותו אחר אינו יכול לקנות עד שיצא מרשות הבעל והאשה אינה יכולה לקנות בעבורו שהרי אינו נותן לה אלא דבר זה ותירץ רב אשי אע"ג דאמר ר' מאיר יד אשה כיד בעלה מודה הוא לענין שתוף שכיון שהוא נותן לה רשות שתזכה בשביל אחרים הוה ליה כאלו נותן לה לצרכה ואותביה רבינא מדתניא אלו שזכין לאדם ואמרו בה אשתו לא זכיה מאן קתני לה לא ר' מאיר ולא רבנן אלא אמר רב אשי מתניתין באשה שיש לה חצר וזכיתה סבירא לן דכיון שנותן לה רשות לזכות תהוי המתנה לצרכה דקנתה ואיפשר מפני שאף לאותו אחר אינו מקנה אלא לצורך אותו ערוב ומתוך כך לא קרינן ליה נפק מרשותיה אלא אם כן יש לה חצר באותו מבוי ולדבריהם הלכה כרב דאת נושאת ונותנת לפיך שייחד לה דבר לא קנה בעל ובמה שתרצי עשי קנה בעל ואע"ג דרב מפרש פלוגתיהו במה שתרצי עשי וגדולי הפוסקים שמביאים דבריו של ר' אליעזר שפירשה בעל מנת שתצא לחירות שהוא כעין מה שאת נושאת ונותנת לפיך ופסקו כרבנן לא נפקא לן מידי דכלהו מודו בייחוד דבר דלא קנה יתהון בעל ובמה שתרצי קנה אלא דניחא ליה לפרושי פלוגתיהו כר' אלעזר כי היכי דתיקום הלכתא כרבנן ולא שנפרש פלוגתיה דרב ונצטרך לפסוק כר' מאיר וכל זה טורח יתר הוא שטרחו לקיים דבריהם של גדולי הפוסקים ומכל מקום עדין קשה להם זו של ערוב שהוצרכו להעמידה ביש לה חצר וכו' ואין נזהרין מזה כלל ואף גדולי הפוסקים לא הביאוה כלל בהלכות ערוב ומכל מקום בתשובות שאלות מצינו על זו דההיא סוגיא אליבא דר' מאיר ואנן כרבנן סבירא לן וכמה שפירשו בההיא סוגיא דהיא אליבא דר' מאיר ואנן כרבנן הלכה היא למאי דפריש לה ר' אלעזר בסוגיא שבכאן דמאי דסבירא ליה לר' מאיר אליבא דרב סבירא להו לרבנן דר' אלעזר ויש מתרצין בה מה שתירצו בפרק התקבל שאני שתופי מבואות דרבנן ופליגא בריתא ומתניתין בההיא סברא דפליגי אמוראי בהא מילתא אי אמרינן הכי ר"ל שאני שתופי מבואות דרבנן אי אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון והאי דלא תריץ לה רב אשי הכי התם משום דבעי לתרוצי בגונא דלא ליפליג מתניתין ובריתא אהדדי:

ועוד נראה לביאורה דהאי בריתא קשיא רישא אסיפא בענין קטן דקתני בתרויהו על ידי עבדו ושפחתו העברים ופירשוה בגיטין ס"ה א' דלא משכחת אמה העבריה אלא בקטנה והדר קתני על ידי בנו ובתו הגדולים ולא קטנים ודבר זה תירץ אחד מן המחברים שיש לחלק בין קטן שלו לקטן דעלמא שקטן הזוכה על דעת אביו הוא זוכה והילכך אינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטנים דאכתי לא נפק מרשותיה ומכל מקום אם אינו סמוך על שלחן אביו הרי הוא כקטן בעלמא אך כתבו דברים אלו גדולי ההר וטרחנו לכתבם אע"פ שאין מדרכנו באריכות יתר מדאי כל כך מצד רוב מחלוקת שאירעו בענין זה בדורנו והיו מבהילים את שכנגדם בראיות חלושות שהזכרנו וכדי להעיר הרוצה לירד לאמתת הענין והשונה ישנה דרך קצרה מה שכתבנו תחלה עד המקום שהתחלנו להת' באריכות זו ויניח את השאר ואף אנו חזרנו וכתבנוה בלשון קצר ומבורר יותר באחרון של נדרים ופירשנו שם מה שנראה לנו באותה סוגיא לשיטת גדולי הפוסקים והמחברים כמו שכתבנוה למעלה בלשון קצרה:

אע"פ שהארכנו הרבה בענינים אלו עדין אנו צריכים בה בענינים אלו לפרש לדעת האומר שבעל מנת שאין לבעל רשות בהן קנה יתהון בעל או שנתן לה בלא שום תנאי שקנה הבעל לדברי הכל אם קנה מכל וכל או דוקא לענין פירות יש מי שאומר שקנה הבעל לגמרי ואף גוף המתנה כעבד שקנה רבו הכל והרי הוא כמציאת האשה שכלה לבעלה ויכול למכרה אף בלא רשותה ואינה כירושה שהיא נכסי מלוג ואף גדולי הרבנים כתבוה כן בההיא במסכת סנהדרין פרק סורר אלא שבמקצת פירושים ישנים מצינו להם שהפריזו על מדותיהם לומר כן אף בירושה הבאה משנכנסה לרשות הבעל ואין לה בנכסי מלוג אלא במה שקנתה עד שלא נשאת ודבר זה אי אפשר לאמרו וסתירתו מבוארת במסכת כתבות פרק נכסים במשנת נפלו לה משנשאת ואף בסוגיא זו רמזו להיות כל המתנה נחלטת ביד הבעל בשמועת אשה פודה מעשר שני בלא חמש וכן קצת ראיה ממה שהושוה בסוגיא זו קנין אשה לבעלה לקנין עבד לרבו אלא שחכמי הדורות הסכימו שהמתנה אינה אלא כירושה ולא זכה בעל אלא בפירות וראיה להם בתלמוד המערב שבמסכת כתבות פרק מציאה שאמרו שם מה טעם אמרו מציאת בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם שאינו יכול לשנותם למלאכת אחרת התיבון הרי אשתו אינו יכול לשנותה למלאכה אחרת ואת אמר הרי אלו שלו אמ"ר יוחנן טעם אחר באשה מה טעם אחר אמ"ר חגאי משום קטטה ר' יוסה לא אמר כן אלא שלא תהא אשה מבריחה נכסים של בעלה ותאמר מצאתי הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה כלומר והרי יכולה להבריח ולומר במתנה נתנו לי והרי זו מוכחת שהמתנה שלה שאם של בעלה האיך תאמר כן ומה הועילה ואע"פ שמכל מקום יש לבעל פירות מכל מקום תאמר שזכת בה מיהא להיות הגוף מיהא שלה ותירץ קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה הגע עצמך שמצאה בעדים זו מפני זו אלמא מתנה סתם כירושה היא ומכל מקום אין כאן ראיה שהרי איפשר לפרש שתאמר במתנה נתנו לי על מנת שאין לבעלי רשות בהן ובדרך שתזכה בהן בלא בעלה ר"ל שלא יזכה בעלה אף לפירות ואע"פ שמכל מקום סתם נאמרה פשוטן של דברים מוכיח כן כדי שתחוש לשמא תגנוב ותאמר נתן לי והכל שלי כענין מה שהיה סבור לומר במציאה אלא שמכל מקום גדולי המפרשים נסמכים לומר שהיא כירושה ומצד שהמתנה כעין מקח הוא ומאחר שבירושה הבאה מאליה אין לו אלא פירות כל שכן במתנה שהיא כעין מקח וכמו שאמרו אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה ועוד לדידה אקני לדידיה לא אקני ודיינו שנזכהו בפירות מצד שהם גדלים ברשותו שכל הבא מכח אחר על כל פנים צריך לירד לדעת הנותן ודיינו אם מעבירין דעתו מן הפירות מצד שגדלים ברשותו וכן הביאו ראיה ממה ששנינו המשליש מעות לחתנו ליקח לבתו שדה והיא אומרת ינתנו לבעלי יעשה שליש מה שהושלש בידו במה דברים אמורים מן האירוסין אבל מן הנשואין הרשות בידה במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו וינתנו לבעלי דקא אמרה פירושו נאמן בעלי עלי שלוקח בהן קרקע או שיתעסק בהם ויעמוד הקרן קיים וטעמא דאמרה הכי הא לאו הכי אפילו מן הנשואין אין לו אלא שדה והוא אוכל פירות למדנו שאין לבעל בהן אלא פירות שאלו היה שלו לגמרי אף בלא אמירתה יטלם הבעל שהרי הכל יש לו ומכל מקום לדעתי אין כאן ראיה שמאחר שהשלישם הרי הוא כאומר על מנת שאין לו רשות בהם אלא שהדעת נותנת להסכים על כך ואף גדולי המחברים כתבוה כן במסכת נדרים:

בפרש"י בד"ה ורשב"א כו' ואם באנו לפרש ג' מחלוקת ולומר דרבנן כו' ובשטר ע"י אחרים ולא על ידי עצמו כו' עכ"ל ולפי זה כולה מתני' כרבנן ולא תימא דרשב"א היא כדקאמר תלמודא אי נמי דהכי קאמר דבהא דבשטר על ידי אחרים ולא ע"י עצמו סברי רבנן דמתני' כרבי שמעון בן אלעזר ולא כר' מאיר ודו"ק:

גמ' והא קמ"ל על ידי אחרים אין ע"י עצמו לא כו' מת"י וא"ת מעיקרא נמי ידע תלמודא דהכי הוא חידוש דמתני' כדאמר בכסף על ידי אחרים אין ע"י עצמו כו' וי"ל דהוה סבר מעיקרא דהוה חידוש דמתניתין מתרוייהו ממה שהוא על ידי אחרים ומן דיוקא דע"י עצמו לא ומסיק דלא אצטריך מתניתין אלא מן הדיוק עכ"ל וק"ל:

תוס' בד"ה רשב"א אומר כו' אלמא אית להו דגיטו וידו באין כאחד וכיון דהכי הוא לא קרי ליחיד חכמים כו' עכ"ל לכאורה לא הוו צריכי להכי אלא כיון דרבנן דרבי מאיר אית להו דגיטו וידו באין כאחד בפ' קמא דגיטין ע"כ דג' מחלוקות בדבר דבכסף פליגי עליה דר' מאיר ומהני גם על ידי אחרים כיון דזכות הוא לו ובשטר פליגי עליה דרשב"א ומהני גם ע"י עצמו כיון דסבירא ליה דגיטו וידו באין כאחד ומתניתין אתיא שפיר כרבי שמעון בן אלעזר וכ"ה בת"י בשם ר"י והנראה לקיים דבריהם שלפנינו שבאו לקיים פרש"י שדקדק לפרש לרשב"א בין בכסף ובין בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו אפילו אי לא גרסינן אף ורישא דמילתא במתני' רבנן וסיפא דמלתא רשב"א ולא ניחא ליה לפרש דרישא דמילתא נמי רשב"א ומודה הוא בכסף בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו ולא פליג אלא בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ואהא תירצו דא"כ לא הוה קרי ליחיד חכמים במתני' אלא ע"כ רשב"א פליג נמי בכסף דהוי ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ורישא דמלתא דלא כרשב"א ודו"ק:

בתוס' ד"ה ואיכא דאמרי קטן הוה כו' כן פי' הקונט' וקשה לר"ת מנ"ל דלא כאבא שאול כו' לפי שהיה ירא שמא יקדמנו אחר ויזכה בו עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י ז"ל דאי ס"ד דשייך האי חששא שמא יקדמנו אחר א"כ במאי פליגי הני תרתי לישני אהדדי כיון דהאי חששא שייך בין בגדול בין בקטן אע"כ דלא שייך האי חששא כלל אי משום שהיה הדבר ידוע שלא היה שם שום אדם אחר שרצה לזכות בו ברגע זו בשעת יציאת נשמתו או משום דלא היה מועיל דסוף סוף אם יחזיק בו אחר תיכף אחר חזקתו דמר זוטרא מחיים או עם יציאת נשמה לא הוי מהני חזקת מר זוטרא וא"כ ע"כ עיקר החששא שלא יזכה העבד בעצמו ועוד דבלא"ה נמי מסתמא לא פליגי הני תרי לישני במציאות בדבר ידוע אי גדול הוי או קטן הוי דא"כ חד מינייהו שקורי משקר אע"כ דדרא בתראה דלא הוי ידעו היאך הוי עובדא פליגי בהא וא"כ ע"כ דלדינא פליגי אי איכא למילף מהא עובדא דלא כאבא שאול או לא כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ו"ל. מיהו ר"ת ז"ל לא נחית להכי ואדרבא לא ניחא ליה למימר דפליגי לדינא ולאוקמי ללישנא בתרא דמר זוטרא דלא כהלכתא ומש"ה מפרש בענין אחר ולפירוש בתרא דר"ת נמי כיון דלא מוקמינן למר זוטרא דלא כהלכתא ניחא ליה לר"ת לפרש דפליגי הני לישני בגופא דעובדא אי הוי מחיים או לאחר מיתה כדמשמע לישנא דתלמודא דבלישנא קמא דגדול הוה מסיק זה פירש לחיים כו' משמע דללישנא בתרא לא הוי הכי דאל"כ מעיקרא הו"ל למימר זה פירש לחיים כן צ"ל ליישב קושיית מהרש"א ז"ל ודו"ק:

גמרא מכדי שמעינן ליה לר"מ דאמר חוב הוא לעבד כו' והקשה הרשב"א ז"ל דכיון דאית ליה לר"מ בסוף נזיר דמפקיר עבדו יוצא לחירות וא"צ גט שיחרור א"כ אמאי הוה חוב לעבד הא אי בעי מפקיר ליה ומחמת קושיא זו נדחק בסוגי' דנזיר וע"ש ואני בעניי כבר עמדתי על דבריו בזה בחידושי לגיטין דף י"א וי"ב וכתבתי שם דאדרבא משום דס"ל לר"מ מפקיר עבדו א"צ גט שחרור הוי שפיר חוב גוף השחרור דשמא אינו רוצה להפקירו שמא יזכה בו אחר והעבד אינו רוצה לזכות בעצמו ועוד דאי נמי מפקיר ליה די' לצרה בשעתו השתא מיהא אין כאן זכות לעבד כיון דבעבדות ניחא ליה טפי כמו שביארתי שם היטב סברא זו מלשון התוס' משא"כ אי ס"ל לר"מ דמפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שיחרור לא הוי סבר ר"מ דחוב הוא לו לענין השחרור דהא אי בעי מפקיר ליה ויהא אסור בשפחה ובבת חורין כמו שכתבתי בגיטין דף ל"ט ודף מ' בשיטת רש"י והרי"ף ז"ל מיהו הרשב"א ז"ל לשיטתו שסובר כשיטת התוס' דמעוכב גט שיחרור מותר בשפחה. מיהו התוס' ביבמות ר"פ אלמנה לכ"ג דקדקו ממאי דסבר רבי מאיר הכא דאין קנין לעבד בלא רבו ולא משכחת עבד שקנה עבדים אלא אי סבר דמפקיר עבדו צריך גט שיחרור אלא דאכתי אין זה מוכרח והמעיין יבין ואין להאריך כאן ועיין בסמוך:

שם אלא פשיטא מדעתו והא קמל"ן ע"י אחרים אין ע"י עצמו לא והקשו בתוס' ישנים וא"ת מעיקרא נמי ידע תלמודא דהכי הוא כו' ע"ש ובמהרש"א. ולכאורה היה נראה בזה דודאי מעיקרא נמי הוי משמע ליה פשטא דמתני' דלר"מ ע"י עצמו לא כיון דקתני סיפא במילתא דרבנן בכסף ע"י עצמו ובלבד שיהא הכסף משל אחרים משמע דלר"מ לא מהני וכ"ש למאי דגריס רש"י בסמוך במילתא דר"ש בן אלעזר אף בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו והאי אף ע"כ אדר"מ קאי משמע להדיא דר"מ פליג אדרבנן בכסף ע"י עצמו מיהא אכתי מצינן למימר דבסתם כסף פליגי אבל אי אקני ליה אחר מנה ע"מ שיצא לחירות אפשר דמודה ר"מ דמהני כאוקימתא דרב ששת לקמן וכמ"ש התוס' שם דהכי הלכתא משא"כ למאי דבעי הכא למימר דמדעתו איירי וא"כ בכסף ליכא חידוש כלל וע"כ לדיוקא אתא דע"י עצמו לא משכחת כלל והיינו כמו שדקדק רש"י ז"ל דאין קנין לעבד בשום צד ואפי' בע"מ שיצא לחירות נמי לא כנ"ל. מיהו במאי דפשיטא ליה לתלמודא הכא דבכסף מדעתו ע"י אחרים ליכא רבותא כלל יש לי לדקדק דהא לעיל דף ז' אמר רבא דהילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני וא"כ איכא רבותא בע"כ גופא דאע"ג דהעבד לא חסר מידי אפ"ה נפדה ויש ליישב דאי ר"מ הא אתא לאשמעינן הו"ל לאשמעינן במתני' דריש מכילתין בקידושי כסף או בעבד עברי אע"כ דלר"מ הא מילתא לא הוי רבותא אלא דרבא יליף למילתא מדר"מ ודו"ק:

שם א"ה אפילו שטר נמי אע"ג דבשטר איכא ג"ש דלה לה מאשה שאין יכול לזכות לה גט אלא מדעתה מ"מ פריך שפיר דכיון דבשטר לא אמרינן האי סברא דהואיל וקני ליה בע"כ מקנה בע"כ א"כ בכסף נמי ליתא להאי סברא ועי"ל דסמיך אהקישא דשטר וכסף בעבד ושפחה איתקשו להדדי כדאיתא בגיטין דף מ"א ע"ב וא"כ יש להקיש כסף לשטר וע"ז משני דבשטר האי שטרא לחוד משא"כ בכסף לית לן למימר דלא מהני משום דסברא אלימת' היא דהואיל וקני בעל כרחו מקנה בעל כרחו והקישא לא מיותר להכי כן נ"ל:

שם רבא אמר בכסף קבלת רבו גרמה לו כו' נראה לענ"ד דדוקא אליבא דר"מ מפרש רבא הכי והיינו למאי דפרישית לעיל דר"מ סובר דמפקיר עבדו יוצא לחירות וא"צ גט שיחרור כשמואל דיליף הכי מקרא דכל עבד שאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד וא"כ ה"נ כיון שהרב מקבל הכסף הרי סילק רשותו ממנו לגמרי וזה שנותן הכסף אין רוצה לזכות בו דהא ע"מ שישחררו יהיב וא"כ הרי נשאר העבד בלא אדון וממילא לא גרע ממפקיר עבדו משא"כ בשטר שאין האדון רוצה להוציא העבד מרשותו אם לא ע"י השטר וכל זמן שלא נגמר השיחרור עדיין הוא ברשות האדון וא"כ כיון דחוב הוא לו צריך שיגיע השיחרור לידו או מדעתו ע"י שלוחו. ובזה נתיישב' שיטת הרי"ף ז"ל שכתב אליבא דרבנן דכסף ע"י אחרים משום דזכות הוא לעבד והקשו עליו הקדמונים מאי הוצרך להאי טעמא דלפ"ז אי עמד העבד וצוח שאינו רוצה לא מהני טפי הו"ל להרי"ף לפרש הטעם לרבנן כמו לר"מ ומטעמא דרבא דקבלת רבו גרמה לו וא"כ אפילו עומד וצוח הוי שיחרור ולמאי דפרישית א"ש דדוקא אליבא דר"מ מפרש רבא הכי משא"כ למאי דקי"ל דמפקיר עבדו צריך גט שיחרור תו ליתא להאי טעמא דרבא כן נ"ל נכון ונ"ל שיצא לו להרי"ף כן ממאי דמקשינן בסמוך לרבנן לערבינהו וליתנינהו ומאי קושיא הא בשטר ע"י אחרים היינו דוקא סתמא אבל בעומד וצוח לא מהני ובכסף ע"י אחרים אפילו עומד וצוח מהני לטעמא דרבא אע"כ דאליבא דרבנן לא שייך טעמא דרבא ודו"ק:

שם והא קי"ל דגיטו וידו באין כא' ופרש"י דממעשים בכל יום קשיא ליה היאך שבקינן רבנן ועבדינן כר"מ עכ"ל. ואע"ג דבלא"ה לא קי"ל נמי כחכמים דמתני' במאי דאמרי בכסף ע"י עצמו אלא כר"מ אליבא דרב ששת כמ"ש התוס' לקמן בד"ה ור' אלעזר מ"מ לא דמי דהתם סמכינן אהא דאמר רב בנדרים כר"מ משא"כ לענין גיטו וידו באין כא' דלא אשכחן שום אמורא דפסיק כר"מ לגבי חכמים א"כ מקשה שפיר למעשים בכל יום. מיהו בלא"ה ה"מ לאקשויי בפשיטות לפמ"ש התוס' סוף ד"ה ורשב"א דמפ"ק דגיטין מוכח דרבנן דפליגי אדר"מ התם סברי דגיטו וידו באין כא' ועיין במה שאפרש שם ואכתי יש לי לדקדק במ"ש רש"י ז"ל דממעשים בכל יום מקשה ובר"פ הזורק משמע התם דכמה אמוראי לית להו ההיא דגיטו וידו באין כא' וכן דגיטה וחצירה באין כא' ויש ליישב:

שם ורשב"א היא כו' וג' מחלוקות בדבר עיין בפירוש רש"י שנדחק דרישא דסיפא וסיפא דסיפא לאו חד תנא הוא וזה דוחק ועוד דאכתי הקושיי' במקומה דמעשים בכל יום לא הוי כחכמים דמתני' ולכאורה ה"מ לפרש בפשיטות דאקושיא דליערבינהו וליתנינהו קאי דהא דקאמרי' במתני' בשטר ע"י אחרים היינו אף ע"י אחרים אלא הא דלא ערבינהו היינו משום דלאו מילתא דפסיקא הוא כיון דרשב"א פליג ולא רצה רבי לסתום בזה לא כחכמים ולא כרשב"א מש"ה לא ערבינהו אלא דל' ורשב"א היא לא משמע הכי ולפמ"ש בסמוך בל' התוס' יש ליישב השיטה עיין שם:

שם אמר רבה מ"ט דרשב"א לכאורה טפי הו"ל להקשות מ"ט דרבנן דהא בר"פ הזורק ס"ל לכולהו אמוראי מסברא דלא אמרינן גיטה וידה באין כא' ורבא גופא דמסיק התם להא מילתא דייק לה מעבד למ"ד ע"י עצמו ואם כן מילתא דרשב"א מסברא אלא דאפשר דהמקשה נמי ג"ש דלה לה מאשה קשיא ליה מ"ט דרשב"א האיכא למילף מה אשה ע"י עצמה ה"ה בעבד ע"י עצמו וע"ז משני ליה שפיר דאיכא למימר מהאי ג"ש איפכא וכיון דאיכא למימר הכי והכי לא שייך ג"ש בהא מילתא ומוקמינן אסברא ועי"ל דפשטא דקרא דכתיב או חופשה לא ניתן לה משמע לידה ממש ומש"ה קשיא לי' מ"ט דרשב"א מיהא בהא מצינן למימר דרשב"א לשיטתיה דס"ל בפ' החולץ דף מ"ו דמפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שיחרור דלית ליה דרשא דשמואל וא"כ איכא לאוקמי פשטא דקרא כשהפקירו וא"כ יש לו יד ומש"ה משתחרר ע"י עצמו בשטר משא"כ בסתם עבד שלא הפקירו אין לו יד להשתחרר ע"י עצמו לכך נראה כל' הראשון שכתבתי שכתבתי ודו"ק: