וילכו ויבאו — לא גרסינן וכתיב. [אלא] וילכו יתירא הוא כיון דכתיב [לעיל] וישובו לא הוה ליה למימר אלא ויבאו אל משה וגו':
מקיש הליכתן — שהלכו לתור לביאתן:
אף הליכתן בעצה רעה — שמתחילה להוציא דבה נתכוונו:
אינו מתקיים — שמחזיקין אותן השומעין כבדאין לפיכך אומר דבר אמת תחילה כדי שיאמינו ואף מרגלים לכך פתחו בשבח הארץ תחילה:
ויהס — שיתקן:
אל משה — בדברים שהתחיל לדבר במשה והיו סבורים שבגנותו רוצה לספר:
שהסיתם בדברים — כדמפרש ואזיל:
דחזייה — כלב ליהושע שרצה לדבר ושיתקוהו בנזיפה ואמרו לו ראש הקטוע ידבר מי שראשו קטוע שאין לו בנים ליטול חלק בארץ הוא ידבר בפנינו:
וחסמין לי — משתקין אותי:
עלה נעלה — אף לשמים אם יצוה עלינו:
ממנו — מן הקב"ה:
אל תקרי — לא גרס שאין הפרש קרייה בין ממנו הנאמר על יחיד שנדברים עליו לממנו של רבים שאומרים על עצמן:
אינו יכול להוציא כליו — אם הפקידם שם:
בעל הבית — אדון העולם:
אני חשבתיה לטובה — שהראיתיה להם כאוכלת יושביה שמתים בה תדיר:
שכיב איוב — שלא תגין זכותו עליהם והיינו דקאמר כלב סר צלם מעליהם:
ה"ג ולא היא כי הוו מברי אבילי תותי ארזי הוו מברי — ולא היו שקרנים בזאת (ולא היו נראים בהן שקרנים) דאינהו שמעינהו לאמוריים שקורין אותן חגבים דכי הוו אמוריים מברין את אביליהם כשחוזרין מן הקבר כדאמר לעיל דכל היכא דמטו שכיב חשיבא מנייהו ומברין לאבל סעודה לנחמו תותי ארזי הוו מברי להו:
וכדחזינהו — והם יראים לעמוד לפניהם סלקי ויתבי באילני:
וזרקום כלפי מעלה — (שדי) לרגום אותם [וקאי] נמי אכבוד ה':
במגפה — מדלא קרינן במגפה משמע במיוחדת וראויה להם במדה כנגד מדה:
באסכרה מתו — שהיא באה על לשון הרע כדאמרינן בבמה מדליקין (שבת דף לג:):
וכיון שעלה כו' — סיפא דברייתא דלעיל היא אלא איידי דתנא בה ומכאן אתה מחשב לאשכול נקט לה לפרשת מרגלים הכא:
שבו המים למקומם — שהכהנים עמדו במקומם עד שעברו כל העם וכשעברו נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה ונמשכו לאחוריהם פסיעה אחת נמצאו כהנים מצד זה כו' ואע"ג דההוא קרא דויהי כאשר תם כל העם לעבור קדים דמשמע דהאי נתקו רגלי הכהנים בעבר השני כתיב לא הוי הכי אלא אין מוקדם ומאוחר דאי כסדרן כתיב הא נפקי להו מן הירדן דכתיב ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם והעם עלו וכיון דארון והכהנים עלו ועברו אחריהם עד שבאו לפניהם הרי יצאו מן הירדן ומאי תו דקאמר ויצו יהושע את הכהנים לאמר עלו מן הירדן אלא אין מוקדם ומאוחר והאי עלו מן הירדן דקאמר להו הכי קאמר להו סלקו רגליכם לאחוריכם ועודם בעבר המזרחית וכתיב בתריה נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן אל מקומם:
נשא ארון את נושאיו ועבר — והיינו קרא קמא דכתיב ויהי כאשר תם כל העם לעבור [ויעבור] ארון ה' וגו':
על עסקי שלו — שגגה ששגג לאחוז בו:
שעשה צרכיו — ושל לשון כי ישל זיתך (דברים כ״ח:מ׳) ובשלייתה (שם) דבר המוטל מלמעלה למטה:
הארון קיים לעולם — שהרי נגנז כדאמר ביומא (דף נב:) שגנזו יאשיהו:
חררה — עוגה שאופין על פני הגחלים:
נענש דוד — שמת עוזא על ידו:
זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי — כשהייתי בורח מפני אויבי ואגור מפניהם הייתי משתעשע בחוקיך והיו לי לזמירות לשעשעני:
התעיף — לשון [כפול] וכפלת מתרגמינן ותיעוף (שמות כז) שאם תכפיל עיניך לסתום עין בהסח הדעת מהסתכל בהן מיד ואיננו:
לא נתן — עגלות משה לבני קהת לפי שיש עליהם לשאת בכתף כי לא היו ממונים אלא על דבר קדושת הארון והשולחן [והמנורה ומזבח הזהב]:
ויך באנשי בית שמש — לא בהך הכאה דדוד כתיב אלא כשהביאוהו הפרות מפלשתים ואיידי דאיירי בארון נקט לה:
משום דראו — ונסתכלו בו ויך בתמיה:
קוצרין ומשתחוים היו — לא בטלו ממלאכתן לכבדו והאי ראו לשון בזיון כמו אל תראוני שאני שחרחורת (שיר השירים א׳:ו׳):
